תא (ב"ש) 503/85 יוסף מדינה נ' חיים יבין , תשמ"ו (2) 427 (1986)

בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע

בפני השופט א' ריבלין

     ת"א (ב"ש) 503/85

התובע:ניוסף מדינה

נגד

הנתבעים:ב .1חיים יבין

.2רשות השידור

נזיקין - פירסום לשון הרע במישדר טלוויזיוני - ייחוס הדברים לתובע ולהערכת משמעותם - הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14לחוק איסור לשון הרע

- התנאי בדבר קיומו של "ענין ציבורי" - פרושו של התנאי על דרך ההרחבה.

במסגרת מישדר טלוויזיוני שעניינו מעצרם של חשודים בטרם משפט נכלל קטע בו הושמע קולה של שוטרת במוקד המשטרה, לאמור:ו "רות, כיכר סטרומה, מעל מסעדת מדינה כרגע מתנהל סחר בסמים, אתה יכול להגיע למקום".

התובע שהוא בעל מסעדה בשם "שיפודי מדינה", המצוייה בקירבת כיכר סטרומה בחולון, ראה בקטע התשדיר הנ"ל משום פירסום לשון הרע נגדו, ועל כן הגיש את התביעה הנדונה. הצדדים במשפט אינם חלוקים על כך כי אכן נתקבלה במוקד המשטרה ההודעה ששודרה בטלוויזיה וכי התובע אינו עוסק בסחר סמים.

בית-המשפט דחה את התביעה ופסק:נ

.1 א. התביעה מעוררת שאלה כפולה:ב האם כלל הפירסום לשון הרע, ובאיזו מידה היה הוא מכוון כלפי התובע.

ב. התשובה לשתי השאלות כרוכה בבדיקת משמעותן של

המלים על פי המובן, שעשוי לייחס להן, השומע והצופה הסביר.

ג. המובן הטבעי והרגיל של הדברים כולל, לעתים, לא רק את המובן המילולי כי אם גם את המסקנות שאדם רגיל עשוי ללמוד מן הדברים, כאשר אינו מודרך ע"י ידע חיצוני מיוחד.

.2 א. המידע או החשד שהובא במישדר אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד על האשמה או על נכונות העובדה שאכן התרחשה עסקה כזו במציאות. עם זאת, עשוי לעתים פרסום בדבר קיום החשד עצמו להחשב כלשון הרע.

ב. במקרה הנדון לא היה בפרסום כדי לייחס את הדברים

לתובע דווקא.

.3 א. הגנת אמת הפרסום עפ"י סעיף 14לחוק איסור לשון הרע מותנית בשתיים:ו א. שהדבר שפורסם היה אמת; ב. היה בפרסום ענין ציבורי. ב. את התנאי בדבר קיומו של "ענין ציבורי" מן הראוי לפרש על דרך הצמצום ואילו את הביטוי "ענין ציבורי", על דרך ההרחבה.

 ג. אם אין הדבר עולה באורח ברור מלשון החוק, הרי שניתן ללמוד כך ממטרת החקיקה, כפי שהיא משתקפת בהיסטוריה החקיקתית או לאורם של עקרונות כלליים המנחים את שיטתנו המשפטית.

ד. פירוש הביטוי "ענין ציבורי" על דרך ההרחבה יכול שילבש אחד משני פנים:נ א. קביעת קיומו של "ענין ציבורי" עפ"י מבחן הפרסום כולו; ב. פירוש מרחיב לביטוי "ענין ציבורי", גם כאשר בוחנים את קיומו באותו חלק מן הפרסום המשמש עילה לתביעה.

ה. המחוקק אשר נמנע מהגדרה מפורשת של המושג "ענין

ציבורי" - יצר את התנאים להסדר גמיש המאפשר שקלול נסיבותיו של כל מקרה.

אזכורים:ב

פסקי-דין של בית המשפט העליון:ו

[1] ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) .205

[2] ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד לא(2) .281

[3] ד"נ 9/77, פ"ד לב(3) .337

חקיקה ישראלית:נ

[4] חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ס' 13, .14

פסקי-דין אמריקאיים:ב

[5] .(1971) . 29U.s 403rosenbloom v. Metromedia

[6] .(1971) . 15U.s 403choen california

[7] .(1964) . 254U.s 376new york times v. Sullivan

[8] (1974) . 323U.s. 418gertz v. Robert welch inc

[9] .(1927) . 357U.s 274witney v. California

[10] .(1949) . 77U.s 336kovacs v. Cooper

[11] .(1949) 1 . U.s 337terminelli v. Chicago

פסקי-דין אנגליים:ו

[12] . . 833K.b. p 1[1937] byrne v. Deane

[13] .167- . 151All e.r 2[1963] .lewis v. Daily telegraph ltd

ספרות משפטית:נ

[14] רות גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הצבור לדעת", קובץ מאמרים לכבודו של חיים ה' כהן, 182, עמ' 182, .228

[15] .th ed 7,gatley, on libel and slander

טענו:ב

לתובע:ו עו"ד מ' קין לנתבעים:נ עו"ד ר' אבידע

החלטה

העובדות:ב

.1העובדות הצריכות להחלטה זו אינן במחלוקת:ו

ביום 23.7.1985, שידרה הטלוויזיה הישראלית, תכנית בסידרה הקרויה "מבט שני". במסגרת הסידרה הזו נוהגת הטלוויזיה להביא מידע ולקיים דיון בנושאים שונים שיש בהם ענין לציבור; (התכנית עשויה במתכונת של תשדירים דומים בארה"ב - במיוחד זה הקרוי "20/20").

הנתבע 1, חיים יבין, הוא עורכה של התכנית, והנתבעת 2, רשות השידור, היא האחראית לפרסומים בטלוויזיה.

ביום 23.7.85עסק המישדר בסוגיית מעצרם של חשודים, בטרם משפט, והוא כלל ביקורת כלפי רשויות אכיפת החוק. במהלך התכנית הובאו תמונות על פעולות המשטרה ובהן גם תמונות שצולמו במוקד המשטרה, בעת ששוטרת שוחחה במכשיר הקשר עם יחידות של המשטרה.

תמונות אלה שמשו רקע לקולו של הקריין, בתכנית, שאמר:נ

"מוקד המשטרה בתל אביב. כל שעה נפרצים בישראל שני בתי עסק וארבע דירות. בכל יום נופלים שני אנשים קורבן למעשי שוד. מדי חמישה ימים נרצח אדם. כך בדו"ח המשטרה על הפשיעה מ-1984".

בתום דבריו אלה וטרם שהמשיך בהסבריו, נשמע בשידור, קולה של השוטרת, ברקע, במוקד המשטרה, לאמור:ב

"רות, כיכר סטרומה, מעל מסעדת מדינה כרגע מתנהל סחר סמים, אתה יכול להגיע למקום".

קטע זה של השידור נמשך שניות ספורות בלבד.

הצדדים במשפט אינם חולקים על כך כי נתקבלה הודעה במוקד המשטרה אודות סחר סמים "מעל מסעדת מדינה". לא היתה גם מחלוקת כי התובע, יוסף מדינה, אינו עוסק בסחר סמים. מוסכם על הכל, כי התובע הינו הבעלים של מסעדה ושמה "שיפודי מדינה", כי זו מצויה, בקירבת כיכר סטרומה, בעיר חולון וכי אין "מעליה" ולא כלום - זולת גג המבנה.

לשון הרע.

.2התובע, כך נטען בכתב בתביעה, עוסק בפעילות ציבורית. בין היתר, הוא חבר בהנהלת אגודת "הפועל חולון" ובעבר שימש בעצמו שחקן כדורגל ומאמן כדורגל. חוג

הלקוחות שלו במסעדה נרחב, והכל מזהים - כך טען - את שם המסעדה עם שמו שלו.

התובע מבקש לקבוע כי הפרסום האמור, בתכנית הטלוויזיה, גרם להשפלתו בעיני הבריות ולפגיעה של ממש בו ובעסקיו ואשר על כן, הוא בגדר לשון הרע.

טענות אלה מעוררות שאלה כפולה:ו האם כלל הפרסום לשון הרע, ובאיזו מידה היה הוא מכוון כלפי התובע. התשובה, לשתי השאלות, כרוכה בבדיקת משמעותן של המלים על פי המובן, שעשוי לייחס להן, השומע והצופה הסביר: The view which would be taken by the ordinary good and worthy" .[12] (byrne v. Deane) "subject of the king ובלשון מקומותינו: "האדם מן הישוב". אין זה מספיק שאדם מסויים זה או אחר הבין את הפרסום כדברי לעז ואין די בכך שאדם מסויים ייחס אותם לתובע; אלא, יש לבחון את המשמעות שהקוראים או הצופים כאנשים סבירים, במקובץ, היו צריכים לייחס למלים. (ע"א 723/74 [2] בעמ' 301). וכן: [13] .lawis v. Daily telegraphעם זאת, המובן הטבעי והרגיל של הדברים כולל, לעיתים, לא רק את המובן המילולי כי אם גם את המסקנות שאדם רגיל עשוי ללמוד מן הדברים, כאשר אינו מודרך ע"י ידע מיוחד חיצוני. ([15] gatley, on libel and slander). כפי שעוד יודגש, בהמשך הדברים, הפרסום בתכנית הטלוויזיה שיקף מידע שהגיע למוקד המשטרה בדבר עסקת סמים. המידע או החשד הזה אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד על האשמה או על נכונות העובדה שאכן התרחשה עסקה כזו במציאות. עם זאת, עשוי פרסום קיום החשד עצמו להחשב כלשון הרע.

ספק בידי אם ניתן לקבוע, עפ"י העובדות המוסכמות בין הצדדים, כי המידע או החשד הזה כשלעצמו הוא בגדר לשון הרע. אלא, שאין צורך להכריע בשאלה זו, משלא היה בפרסום, לדעתי, כדי לייחס את הדברים לתובע.

בתשדיר נשמעו דברים אודות החשד כי מתבצעת עסקת סמים "מעל" המסעדה. "מעל מסעדת מדינה" - נאמר, "במסעדת מדינה" - לא נאמר. העובדה שהמסעדה היא מבנה חד קומתי, גם בהנחה שעובדה זו ידועה לכל, אין בה, כשהיא מצטרפת לפרסום, כדי ללמד, אלא, כי נתקיימה עסקת סמים בקרבת המסעדה. שום אדם סביר לא יכל היה להסיק מן הפרסום כי בעליה של המסעדה מעורב בדרך כלשהי. בעבירה המתבצעת מחוץ למסעדה - בקרבתה ואפילו על גגה. כיוון שכך, ומשאין לקשור את המעשה אל התובע, אין הוא בבחינת נפגע מלשון הרע.

הגנת האמת.

.3התוצאה לא היתה צריכה להשתנות אפילו קבעתי כי הפרסום כלל לשון הרע המכוון אל התובע או: על פי הנחה כי טעיתי בקביעה שהפרסום לא כלל לשון הרע שכזה.

בכתב ההגנה, שהגישו הנתבעים, הם טענו כי הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום מותר, וכי "הקטע שפורסם היה אמת והיה בפרסומו עניין ציבורי".

בסיכומיה לא חזרה נציגת הנתבעים על הטענה כי המדובר בפרסום שסעיף 13, לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965[4], התיר. מבין טענות ההגנה נותרה, איפוא, ההגנה הקבועה בסעיף 14לחוק [4] - הגנת אמת הפרסום. הגנה זו מותנית בשתיים: (1) שהדבר שפורסם היה אמת; (2) היה בפרסום עניין ציבורי.

.4התובע טען כי משלא באה הטענה ומשלא נתגלתה ראיה כי בפועל נתבצעה עסקת הסמים, הרי שאין אמת בדבר שפורסם.

טענה זו יש לדחות.

כאמור, לא היה בפרסום דבר על האשמת התובע או אשמו במעורבות בעסקת סמים. שום אדם סביר אינו יכול להסיק מפרסום, אודות חקירה של המשטרה, כי התובע מואשם בביצוע העבירה. הדבר אינו עולה מן המובן "הטבעי והרגיל" של המלים, ואף אין להסיקו מתוך מובן משני ומשתמע של הפרסום (" innuendo").

מובן משני ומשתמע של הדברים, עשוי להתקיים הן באשר לתוכן הדברים והן באשר לייחוסם לתובע.

אשר לעצם ההאשמה - אין בעובדות המוסכמות כדי להתיר מסקנה משתמעת באשר לקיומה, בין אם המדובר בפירוש משני משתמע "מדומה" (false" "innuendo) שאינו אלא פירוש מרחיב של המלים שפורסמו עצמן ובוודאי שלא פירוש משתמע "אמיתי" (" true innuendo"), הסומך על עובדות חיצוניות נוספות. אשר ליחוס החשד לתובע דווקא, הרי משלא היה בפרסום כדי לקשור את מעשי העבירה "למסעדת מדינה" ובוודאי לא למסעדת "שיפודי מדינה" ­לא היה בו ממילא כדי לקשור את הבעלים של אותה מסעדה, התובע, להתרחשות נשוא הפרסום.

התוצאה היא שהשאלה בדבר אמיתות הדבר שפורסם, מצטמצמת לבדיקה אם אכן הגיע לידי השוטרים מידע או חשד כאמור - ועל כך אין מחלוקת. אכן, עתים, יש בעצם החזרה על דברי הדיבה כדי להחמיר את הפגיעה. למשל, מקום שהמפרסם מעניק את כובד משקלו לדברים שהוא מביא. בענין זה יש להבחין בין חזרה על שמועה לבין פרסום על דבר קיומו של חשד. חזרה על שמועה גרידא יש בה לעיתים כדי להוסיף לשמועה רובד של אמינות הנובע מסמכותו של המפרסם; שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר בחשד וכאשר אין בפרסום כדי להצביע על האשמה:[13] ..lewis v. Dally telegraph ltd ובענייננו: אף "חזרה" על החשד לא היתה. הקטע מן התשדיר, נשוא התביעה שיקף את המראות ואת הקולות כפי שהתרחשו ותו לא. מבחינה זו היה הפרסום ראי של מציאות.

ענין ציבורי.

.5העובדה שהדבר אשר פורסם היה אמת, אין בה עפ"י שיטתנו המשפטית כדי לשמש הגנה מוחלטת מפני תביעה אזרחית שעילתה פרסום לשון הרע. סעיף 14לחוק מתנה תחולת הגנה גם בקיומו של "ענין ציבורי" בפרסום.

ב"כ התובע, בסיכומיו, ביקש לקבוע כי אפילו היה אמת בפרסום, אין כל עניין ציבורי בידיעה שפורסם ועל כן לא קמה ההגנה שבסעיף 14לחוק. לכאורה, ניתן היה לפטור טענה זו בדרך של הסתמכות על הדברים שכתב התובע בתביעתו, לאמור, שהתובע "עוסק בפעילות ציבורית", "חוג לקוחותיו נרחב" ו"עסקו ידוע ומוכר היטב באיזור תל אביב והמרכז". אם אכן כך, יש עניין ציבורי בפעילות עבריינית, שעל פי טענתו, נקשרת בשמו. אלא שספק אם כל העובדות הנוגעות למעמדו הציבורי של התובע, הן עובדות מוסכמות בתיק. ומכל מקום, ראויה השאלה לבחינה יסודית.

.6כדי לבחון את טענתו של התובע, יש לתחום, תחילה, את גדר מובנו של התנאי "עניין ציבורי" ולבדוק אם אכן נתקיים התנאי במקרה הזה.

נראה לי כי ראוי לפרש את התנאי על דרך הצמצום, ואת הביטוי "ענין ציבורי" על דרך ההרחבה. אם אין הדבר עולה באורח ברור מלשון החוק, הרי שניתן ללמוד כך ממטרת החקיקה, כפי שהיא משתקפת בהיסטוריה החקיקתית או לאורם של עקרונות כלליים המנחים את שיטתנו המשפטית. (ראה ע"פ 677/83 בורוכוב נגד יפת, [1], מפי כב' השופט ברק).

.7חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965[4], בנוסחו המקורי סייג את ההגנה הנובעת מן "העניין לציבור" לאותם מקרים "שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו עניין". סייג זה בוטל בחוק המתקן משנת תשכ"ז-1967, וזאת בעקבות המלצת ועדת השופט ויתקון. ביטול הסייג מצביע על מגמת המחוקק, לצמצם את תכולת התנאי של "עניין לציבור", ולהרחיב את גדרו של "העניין הציבורי". (ראה בעניין זה מאמרה של רות גביזון [14]).

.8אם אין די בהיסטוריה החקיקתית כדי לפרש את גדרו של המונח "עניין ציבורי", עשויים העקרונות הכלליים של השיטה לסייע במלאכת הפרשנות: צירופו של התנאי, בדבר קיום "עניין ציבורי", להגנת האמת ­מחמיר עם המפרסם. באנגליה, חל התנאי הנוסף הזה, בתביעה פלילית בלבד; בארה"ב, בתביעות אזרחיות, מוגנים פרסומים מסויימים, אפילו לא היו אמת, משלא הוכח זדון ( actual malice) מצד המפרסם. כך כאשר הדברים מכוונים כלפי "דמות ציבורית" - ומשלא הוכחה התרשלות, כשהדברים מכוונים לאדם אחר. .gertz v) ;[7] new york times v. Sullivan) [8] ..robert welch inc המחוייבות העמוקה לרעיון שכל פולמוס בענייני ציבור ראוי לו שיהא "חסר מעצורים, איתן ופתוח לרווחה" הביא את ביהמ"ש העליון בארה"ב לכלל הכרה, בדבר הצורך להשלים לעיתים עם שירבובן של הצהרות מוטעות בפרסום; אחרת, עלולה חשיפתם של אמצעי התקשורת, לתביעות דיבה, להוביל ל"צנזורה עצמית" שתוצאתה קשה. כללים אלה נגזרים מעיקרון חרות הביטוי ­המובטחת, שם, בתיקון הראשון לחוקה. חרות הביטוי היא ראש בראשונים לזכויות היסוד האזרחיות.

הדברים שבאו מפי השופט ברנדייס בפרשת [9] witney v. California(1927) מבטאים היטב את ההגנה הנלהבת ואת המעמד המיוחד שראה ביהמ"ש להעניק לחרות הביטוי:

"[המייסדים של האומה האמריקאית] ידעו את ערכה כתכלית וכאמצעי. בחרות הם ראו את סוד האושר והגבורה - את סוד החרות. הם האמינו כי החרות לחשוב כאוות-רוחך ולומר את אשר חשבת, היא אמצעי שאין בלתו לגילויה ולהפצתה של האמת הפוליטית".

They valued liberty both as an end and as a mean. They") to be the secret of liberty. They believed that freedom to believed liberty to be the secret of happiness and courage Indispensable to the doscovery and spread of political think as you will and to speak as you thinik are mean .[9] (withney v. California) ("truth .9יש שראו בחרות ערך מוחלט שאין "לאזנו". כך למשל האמין השופט בלק בארה"ב כי מנסחי התיקון הראשון לחוקה "עשו כבר את כל מעשי האיזון שצריך היה לעשותם". אך, גם כאלה שאינם מבית מדרשו של בלק בארה"ב הכירו במעמד המועדף (preferred position) של חרות הביטוי: . Kovacs v[10] .cooper המעמד המועדף הזה של חרות הביטוי, זכה להגנה חשובה מפי כב' הנשיא (אז השופט) שמגר, בפסק הדין בעניין ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, נגד חברת החשמל לישראל בע"מ [2], (בעמ' 281):

"חופש הביטוי והוראת חוק הבאה להגבילו אינם בעלי מעמד שווה ערך וזהה, אלא, במידה והדבר מתיישב עם הכתוב, יש להעדיף את קיומה של הזכות בכל עת על הוראת חוק בה טמונה מגמה להגבלתה". (שם, בעמ' 295).

אכן, עמדה זו לא זכתה להכרה מלאה בדעה שבוטאה ע"י הרוב, בדיון הנוסף באותה פרשה. (ד"נ 9/77 [3], אולם לאחרונה, חזר בית המשפט העליון על ההעדפה הזו, במשנה תוקף ודווקא לעניין פרשנותם של הוראות חוק איסור לשון הרע: דברי כב' השופט גולדברג ב-ע"פ 677/83 [1], בעמ' 213). ב-ע"פ 677/83 הנ"ל [1], מפרש בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ברק, את העקרונות הכלליים המהווים

"מטריה נורמטיבית", הפרושה מעל דברי החקיקה, אצלנו, כולם. אלה הם העקרונות של שיוויון, צדק ומוסר המשתרעים על מטרות חברתיות של הפרדת רשויות, שלטון החוק, חופש הביטוי, חופש התהלוכה, הפולחן, העיסוק, כבוד האדם, טוהר השיפוט, שלום הציבור ובטחונו, ערכיה הדמוקרטים של המדינה ועצם קיומה. (שם בעמ' 218).

.10בפרשת בורוכוב הנ"ל [1], נזקק ביהמ"ש העליון לעקרונות היסוד האלה,

 לצורך קביעת תחולתה של הפונקציה הפלילית עפ"י חוק לשון הרע. ביהמ"ש מבחין, שם, בין ההוראה העונשית לבין המישור האזרחי. עקרונות היסוד האלה, שמשו עם זאת, נר לרגליו של ביהמ"ש העליון, גם כאשר נדרש לתביעות אזרחיות.

ואכן, חרות הביטוי עלולה להפגע לא רק בדרך של הטלת מורא עונשי. "ההשפעה המצננת" (" chilling effect") על חרות הביטוי היא לעיתים תכופות פועל יוצא דווקא של הסיכון הכספי הצפוי למפרסם. תחת מעטה של תביעות כספיות ובאוירה של מורא הנופל על מבטאי הביקורת הציבורית, קשה לה, לחרות הביטוי, שתתקיים: The fear of damage awards... My be markedly more inhibiting than" not a newspaper can survive a succession of such judgment, the the fear of prosecution under a criminal statute... Whether or To public criticsm is an atmosphere in which the first amendment pall of fear and limidity imposed upon those who would give voice .[7] (new york times v. Sullivan) "freedom cannot survive .11הגנות המיוחדות שיצר המחוקק, לפרסומים מסויימים, למרות שהם בגדר לשון הרע, "אות וסימן הן שהמחוקק ראה לבכר, בנסיבות מסויימות, את חרות הביטוי - למרות שיש בפרסום משום פגיעה בכבודו של פלוני".

(דברי כב' הנשיא שמגר, ד"נ 9/77 הנ"ל [3]): התנאי של "עניין ציבורי" שהוא יסוד מיסודות ההגנה הקבועה בסעיף 14לחוק - ראוי גם לו שיתפרש עפ"י העדפות אלה. "עניין ציבורי" לפיכך, יש לפרש על דרך ההרחבה. לשון החוק המתוקן בענין זה, סובלת הסדר משפטי גמיש המאפשר את שיקלול נסיבותיו של כל מקרה בעת הפעלת החוק. (ראה רות גביזון שם [14], בעמ' 224). נסיבות אלה יש לבחון לאורו של פרוש המתיישב עם מגמות היסוד של החקיקה.

פירוש שכזה, יכול שילבש אחד משני פנים:

א) קביעת קיומו של "עניין ציבורי" עפ"י מבחן הפרסום כולו.

ב) פירוש מרחיב לביטוי "עניין ציבורי" גם כאשר בוחנים את קיומו באותו חלק מן הפרסום, המשמש עילה לתביעה.

(א) הפרסום כולו.

.12כלל הוא שאין להגביל את הנתבע בהגנתו, כנגד תביעה בשל לשון הרע, לאותן מלים בהם ראה התובע דברי דיבה ואשר עליהן סמך את תביעתו:

"רשאי הנתבע להסתמך על כל נוסחו של הפרסום לרבות אותם חלקים שאליהם אין התביעה מתייחסת, כדי לפרוש טענת ההגנה שלו, בין זו המעוגנת בטענת 'אמת דברתי' ובין זו המושתתת על אחת החלופות של הגנת תום הלב". (כב' הנשיא שמגר ב-ע"פ 723/74, הנ"ל [1] בעמ' 302).

לפי דרך הפרוש הראשונה, גם לצורך קביעת קיומו של עניין ציבורי, ראוי, לעיתים, לבחון את הפרסום בכללותו. יתרונה של בחינה כזו שהיא מתיישבת עם המגמות עליהן עמדנו. חסרונה - בהתעלמותה מן הבחירה הלגיטימית, שבחר התובע, בעת שהגיש את תביעתו, לייחד לה אך קטע מן הפרסום.

לעניין ההכרעה בשאלת אמיתותו של הפרסום רשאי, כידוע, בית המשפט להתעלם מ"פרט לוואי". (סעיף 14לחוק). אמנם המדובר בפרט לוואי "שאין בו פגיעה של ממש" אך, אין לגזור, בהכרח, גזירה שווה, בין ההכרעה באמיתות הפרסום לבין הקביעה אם נתקיים בו עניין ציבורי. נראה, לפיכך, כי דעת שופטי הרוב, בדיון הנוסף בפרשת "הארץ", לענין אמיתות הפרסום אינה מלמדת על נטייה לפרש גם את גבולות "העניין הציבורי" על דרך הצמצום; אלא, אך ורק על נטייה מסויימת, להחמיר עם המפרסם, כאשר דברי הפרסום אינם אמת.

ואין זה המקרה כאן.

.13תשדיר הטלוויזיה "מבט שני" עסק בדיווח על מעצרם של חשודים, טרם משפט, וכלל דיון ביקורתי על דרך פעולתם של רשויות אכיפת החוק. התשדיר נמשך למעלה משעה ואילו הקטע, לו נדרש התובע, חלף כהרף עין. עניינו של התשדיר ובכך אין ספק - בסוגיה שיש בה עניין ציבורי רב. אם רואים את הפרסום כחטיבה אחת ברור כי העניין הציבורי הוא העיקר ועניינו של התובע בטל בשישים.

"הגבלת הביקורת בשל דקדקנות בנושאים שוליים, עלולה ליצור

סיכונים חמורים בהרבה מאלה היכולים לנבוע משרבובם של פרטים עובדתיים

משניים בלתי נכונים לתוך כתבה, אשר אופייה הדומיננטי הוא אופי של ביקורת לגיטימית". (ד"נ 9/77 הנ"ל [3]). אם כך בפרטים עובדתיים בלתי נכונים, קל וחומר בפרטים שוליים נכונים. אפילו העניין הציבורי בהם אינו רב (כאשר מנתקים אותם, מן הפרסום כולו).

.14התנאי של "עניין ציבורי", כחלק מן ההגנה הקבועה בסעיף 14לחוק, נגזר מן ההכרה בצורך להבטיח את חרות הביטוי בתחום הויכוח הציבורי. לא יתכן שיסוד זה עצמו, היסוד של "עניין ציבורי" ישמש כאמצעי להשגת היפוכה של המטרה הזו, לאמור: הטלת מגבלות על הויכוח הציבורי בשל דקדקנות המתעלמת מן האופי הדומיננטי של הפרסום ומן המאפיינים המייחדים כל צורת פרסום.

דרך הביטוי פנים רבות לה. יש והיא בוטה terminello v. Chicago[11] ויש והיא וולגרית [6] .cohen v. California לעיתים צורת הביטוי נגזרת מן הרצון לזכות בתשומת לבו של השומע ומן הצורך להגביר את ההתעניינות בפרסום. כך, בתשדיר מן הסוג הנדון בתיק זה, יש לעיתים קרובות צורך בתוספת "צבע" על מנת להגביר את עניינם של הצופים והמאזינים בפרסום.

"תוספת" זו היא בבחינת אמצעי נוסף וחשוב המשמש להבאת הענין המרכזי שבתשדיר לתודעתם.

במקרה זה, קשה לומר שאותה "תוספת" חרגה מן השוליים אשר ראוי להתעלם מהם כאשר באים לקבוע אם היה עניין ציבורי בפרסום.

(ב) העניין הציבורי בקטע מן הפרסום.

.15יתרונה של הגבלת הדיון לאותו קטע בפרסום המקיים את עילת התביעה - שהיא נותנת ביטוי לבחירתו של התובע; אלא, שאז יש צורך לבחון את קיום "העניין הציבורי" תוך התעלמות מן הפרסום כולו - ובחינה כזו, בנסיבות מסויימות, עלולה להגיע לכלל אבסורד.

המחוקק, אשר נמנע מהגדרה מפורשת של המושג "עניין ציבורי", אך ראה כאמור למתאים להסיר סייג שנקבע לגביו בחוק המקורי - יצר את התנאים להסדר גמיש המאפשר שקלול נסיבותיו של כל מקרה. מקום שאין מחלוקת בדבר נכונות העובדות שפורסמו יקל על בתי המשפט להרחיב בפירושו של הביטוי "עניין ציבורי". פירוש גמיש מוכר גם בשיטות משפט אחרות: באנגליה, נחתם העניין הציבורי במסגרת "כל אינטרס ציבורי וכללי" "כל עניין ראוי ולגיטימי" (להתעניינות הציבור) ואף "כל דבר שיש בו משום חדשות ( news) לצבור" ([15] gatley, on libel and slander).

גם בארה"ב, שם מתירה השיטה, בנסיבות מסויימות, פרסומים הכוללים עובדות מוטעות, מפרשים את "העניין הציבורי" באורח גמיש: כל פרסום "שבתחום ההתעניינות הציבורית הלגיטימית" rosenbloom v. Metromedia[5] אשר לתשדיר נשוא התביעה: המידע על פעילות עבריינית במקום ציבורי ­יכול בהחלט שיבוא בתחום ההתעניינות הלגיטימית של הציבור, בוודאי יש בו משום "חדשות" לציבור, עד שניתן לגלות "ענין ציבורי" גם בפרסום הקטע המשמש יסוד לתביעה זו.

.16מבין שני המבחנים, זה הנתלה בפרסום כולו וזה המתמקד בקטע שנבחר כעילה לתביעה - האחרון אינו מעורר קושי עקרוני בישום: הבחירה המשותפת - של התובע בתביעתו ושל הנתבע בהגנתו - מייתרת את ההכרעה בשאלת הרלבנטיות. ניתן, עם זאת לצפות מקרים בהם יהיה תוקף נורמטיבי למבחן הראשון "הרחב" יותר: אותם מקרים קיצוניים בהם הקט שבמחלוקת הוא, מחד גיסא, שולי לחלוטין בהשוואה לפרסום כולו, אך יש בו צורך, מאידך גיסא, כדי להגביר את האפקטיביות של הביטוי.

כאמור, גם על פי המבחן "הצר", יש לפרש את ה"ענין הציבורי" פרוש מרחיב. כיון שכך, גם עפ"י מבחן זה, האחרון, מתבקשת במקרה שבפנינו, המסקנה כי התנאי של "עניין ציבורי", כמשמעותו בהגנת האמת, לפי סעיף 14, נתקיים. משקמה ההגנה האמורה לא היתה התוצאה משתנית אפילו קבענו, מלכתחילה, כי פורסם לשון הרע כלפי התובע.

.17בשולי החלטה זו, ראוי להעיר כי הנתבעים הציעו במועדים שונים ואף לאחר שנסתיים למעשה הדיון בביהמ"ש, "להתנצל", בכל דרך שתראה לתובע, על פגיעה אפשרית שנפגע כתוצאה מן התשדיר.

5129371

הנתבעים הצהירו כי ידבקו בנכונותם זו גם לאחר מתן ההחלטה בשאלת האחריות.

נכונות זו והעובדה שהתובע לא היה נכון לשקול את סיום הפרשה בדרך של פרסום "התנצלות" יש בהם כדי לשמש שיקול בין השיקולים שיש להביא בחשבון קביעת ההוצאות. מאידך גיסא, עשוי התובע להפיק תועלת מאותה נכונות, גם בשלב הזה.

התביעה בתיק זה תדחה. התובע ישא בהוצאות הנתבעים לרבות שכר טירחת עו"ד בסכום של 000, 2שקלים חדשים.

ניתן היום 28.1.86 - במעמד עו"ד אורנשטיין ב"כ הנתבעים ובהעדר התייצבות מטעם התובע.