עא 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc. , נד (1) 697 (2000)

 ערעור אזרחי  97 / 6796

ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ

נגד

Berg East Imports Inc.

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[7.3.2000]

לפני הנשיא א' ברק  והשופטות ד' דורנר, ד' ביניש

המשיבה תבעה את המערערת בבית-משפט בניו-ג'רזי בגין הפרת הסכם שיווק בלעדי שנערך בין השתיים. זאת, לאחר שלא עלה בידי המשיבה לקבל את הסכמת המערערת לקיים בעניין הליך של בוררות, בהתאם לחוזה שביניהן. בפסק-דינו חייב בית-המשפט בניו-ג'רזי את המערערת בתשלום פיצויים. המשיבה עתרה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לאכוף את פסק-החוץ. בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה.

בערעור, טוענת המערערת כי המשיבה לא עמדה בתנאים לאכיפה שנקבעו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן – החוק), שבהיעדרם לא יצווה בית-המשפט הישראלי על אכיפת פסק-חוץ.

בית-המשפט העליון פסק:

א.    (1)   הדרישה  בסעיף 3(1) לחוק, לקיומה של סמכות שיפוט של בית-המשפט הזר, מתייחסת לסמכות במובנה הבין-לאומי, היינו: במקרה דנן, סמכות של בית-משפט בארצות-הברית לדון בתביעה (702ג – ד).

        (2)   במקרה דנן, המערערת לא הביאה כל ראיה לסתור את תצהיר המשיבה, שלפיו היה בית-המשפט הזר מוסמך לדון בתביעה שלפניו. המערערת קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט של בית-המשפט בניו-ג'רזי: היא הגישה כתב-הגנה ואף הייתה מיוצגת על-ידי עורך-דין בשלבים מסוימים במשפט (702ו – ז).

        (3)   המערערת לא העלתה את הטענה כי בית-המשפט בניו-ג'רזי לא היה מוסמך מלכתחילה לדון בתביעה. בהיעדר התייחסות ברורה למשמעות הסכמתה של המערערת לסמכותו של בית-המשפט הזר לפי דיני ניו-ג'רזי, רשאי היה השופט קמא לקבוע כי בית-המשפט הזר קנה סמכות מכוח הסכמה. זאת, על-פי חזקת שוויון הדינים, שמכוחה החיל בית-המשפט המחוזי את הכלל של המשפט הישראלי שלפיו נתבע שלא כפר בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט בהזדמנות הראשונה, לא יישמע בטענה זו מאוחר יותר, כאמור בתקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (702ז – 703ב).

ב.    (1)   שאלת קיומו של סעיף בוררות בין הצדדים אינה יכולה להשליך על הסמכות במשמעותה בסעיף 3(1) לחוק, היינו הסמכות הבין-לאומית (705ג).

        (2)   טענתה מרחיקת הלכת של המערערת לעניין משמעותו של סעיף הבוררות בחוזה בין הצדדים והשלכותיו עשויה הייתה להיכלל בגדר התנאי הקבוע בסעיף 3(4) לחוק, שלפיו נדרש כי הפסק הוא בר-ביצוע במדינה שבה הוא ניתן. אולם, לצורך הפרכת קיומו של התנאי הקבוע בסעיף 3(4) בעניין זה, לא הביאה המערערת כל ראיה שיש בה כדי להפריך את תצהירה של המשיבה שלפיו נתקיימו כל תנאי סעיף 3 הנדרשים לאכיפת הפסק (705ד – ה).

        (3)   חובת ההוכחה כי נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על כתפיו של מי שמבקש את אכיפת פסק-החוץ, אך בנסיבות העניין נראה כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה בבקשתה לאכוף את הפסק בכל הנוגע לסמכותו של בית-המשפט, ואילו המערערת לא הצליחה לסתור את ההוכחה הלכאורית שהובאה מטעם המשיבה (705ו – ז).

        (4)   כיוון שבמקרה דנן נותרה אי-בהירות בשאלת השלכת סעיף הבוררות על סמכות בית-המשפט, על-פי הדין הזר, היה מקום להיזקק לחזקת שוויון הדינים ולבחון את השאלה בדין הישראלי. בחינה כאמור תעלה כי בדין הישראלי, סמכותו העניינית של בית-המשפט אינה נפגעת על-ידי הסכם בוררות (705ז – 706א, ג – ד).

ג.     (1)   האמנה  הקובעת את דרכי ההמצאה של כתבי בית-דין של מדינות חוץ – האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבי דין בעניינים אזרחיים או מסחריים (להלן – אמנת האג), אומצה והייתה לחלק מתקנות שהותקנו לצורך הסדרת המצאת מסמכים על-פי האמנה – תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975 (703ג – ד).

      (2)   מדינת ישראל העדיפה למנוע אפשרות של פנייה ישירה מצד רשויות זרות או מצד מעוניינים אחרים לפקידים מוסמכים בישראל, לצורך המצאת מסמכים. פנייה מסוג זה מעמיסה על המערכות באופן בלתי מבוקר המצאת כתבי בי-דין, ללא סינון מוקדם של המסמכים לבחינת עמידתם בתנאי הסף של האמנה. לפיכך, ככל שנדרשת התערבות הרשויות בהפצת המסמכים הזרים ובהעברתם לתעודתם, פעלה מדינת ישראל לקביעת רשות מרכזית אחת, מנהל בתי-המשפט, שעליה הוטל התפקיד לקבל בקשות להמצאה שמקורן במדינה אחרת ולמלא אחריהן, תוך ביצוע מדיניות אחידה של בחינה לכאורית כי אכן מדובר במסמכים של מדינת חוץ אשר יש ליתן  סיוע רשמי להמצאתם (704ו – ז).

        (3)   משלוח כתבי בי-דין במישרין באמצעות הדואר, המבוצע ללא התערבות רשויות המשפט בישראל, הוא מסלול המצאה שנשאר פתוח כקבוע באמנה, ללא כל הסתייגות מצד מדינת ישראל. אשר-על-כן, ההמצאה שנעשתה במקרה דנן – באמצעות הדואר – נעשתה כדין (705א – ב).

ד.     (1)   עורך-דין או משפטן העוסק – בין בפרקטיקה, בין באקדמיה ובין בדרך אחרת – בשיטת המשפט שאותה צריך להוכיח, הינו בעל כישורים לשמש כעד מומחה שניתן להוכיח באמצעותו דין זר. מובן שמידת מומחיותו והמשקל שיש לייחס לה היא עניין הנתון להערכת בית-המשפט. בדרך-כלל, אם עדות זו איננה נסתרת בראיה אחרת, ייטה בית-המשפט לקבלה, אלא אם על פניה איננה משכנעת (707ד – ה).

        (2)   אין לקבל את טענת המערערת כי תנאי לכך שעד ייחשב מומחה בשיטת משפט כלשהי הוא הופעתו בבתי-המשפט באותה מדינה (707ד).

ה.    (1)   הגנת סעיף 6(2) לחוק, שלפיו פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית-המשפט כי לנתבע לא ניתנה אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק, אינה עומדת למערערת (710ב).

        (2)   (בעקבות ע"א 802/89 [5]): המבחן להתקיימות תנאי סעיף 6(2) הוא מבחן אובייקטיבי. השאלה היא אם אובייקטיבית, בית-המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק. במקרה דנן, אי-התייצבותה של המערערת לישיבת ההוכחות נבעה מהתרשלותה שלה (709ז – 710א).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, סעיפים 3, 3(1), 3(4), 6, 6(2).

חקיקת משנה שאוזכרה:

–          תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תקנות 354, 502(ב).

–          תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975, התוספת.

אמנות שאוזכרו:

–          אמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבי דין בענינים אזרחיים או מסחריים, כ"א 23, עמ' 31, סעיפים 2, 10, 10(א), 10(ב), 10(ג).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        ע"א 4721/95 רימון נ'A.E.L. Leasing Co. , פ"ד נ(5) 99.

[2]        ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה., פ"ד מד(3) 600.

[3]        ע"א 169/94 ורנר נ' Corticiera Amorim L. D. A., פ"ד נ(3) 119.

[4]        ר"ע 201/85 ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלחסן, פ"ד לט(3) 136.

[5]        ע"א 802/89 אינדורקסיס נ' אינדורקסיס, פ"ד מו(2) 366.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[6]        י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).

[7]        ס' וסרשטיין-פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו (תשנ"ו).

[8]      מ' שאוה הדין האישי בישראל (מהדורה 3, כרך א, תשנ"ב).

[9]        ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה 3, תשנ"א).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[10]     ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" עיוני משפט ד (תשל"ה-תשל"ו) 509.

[11]     מ' שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של  הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי" עיוני משפט ג (תשל"ג-תשל"ד) 725.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא מ' טלגם) מיום 5.10.1997 בה"פ 162/97. הערעור נדחה.

פסק-דין

השופטת ד' ביניש

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על-ידי סגן הנשיא מ' טלגם, אשר הורה על אכיפתו של פסק-דין שניתן נגד המערערת בניו-ג'רזי. פסק-הדין ניתן ביום 5.10.1997, והנימוקים לו פורסמו ביום 29.6.1998.

העובדות:

1.      ביום 20.6.1996 ניתן בבית-המשפט של ניו-ג'רזי (Superior Court of New Jersey) פסק-דין במעמד צד אחד, אשר חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 1,211,856 דולר אמריקני בצירוף ריבית כחוק. פסק-הדין ניתן בתביעה לפיצוי כספי שהגישה המשיבה נגד המערערת, בגין הפרת הסכם שיווק בלעדי שנערך בין השתיים.

על-פי אותו הסכם, המערערת, אז יצרנית רהיטי ילדים ונוער, הייתה חייבת לשווק את תוצרתה במזרח ארצות-הברית באמצעות המשיבה בלבד, אלא שלטענת המשיבה, המערערת החלה לשווק את מוצריה גם דרך חברה נוספת. עקב הסכסוך ביקשה המשיבה לקיים בעניין הליך בוררות, בהתאם לחוזה שבין שתי החברות, אך משלא עלה בידיה לקבל את הסכמת המערערת לבוררות, פנתה לבית-המשפט בניו-ג'רזי. ביום 5.2.1996 ניתן צו על-ידי בית-המשפט בניו-ג'רזי, שהורה למערערת להמציא את שטרי הבוררות חתומים. משלא נחתמו השטרות, הוציא בית-המשפט ביום 4.3.1996 צו נוסף, המורה למערערת לחתום על שטרי הבוררות בתוך 15 יום ממועד קבלת הצו. בית-המשפט קבע, כי אם המערערת לא תעשה כן, היא תימצא כלא מקיימת את הצו ושמיעת העדויות תיערך בלעדיה. המערערת הגישה לבית-המשפט בניו-ג'רזי כתב-הגנה, אך לא התייצבה לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 18.6.1996. בישיבה זו שמע בית-המשפט את עדות החשב של המשיבה ובחן את המוצגים שהובאו לפניו כראיות. יומיים לאחר מכן, ביום 20.6.1996 נתן בית-המשפט, במעמד המשיבה, צו המורה למערערת לשלם למשיבה את הסכום שנתבע על-ידיה – 1,211,856 דולר של ארצות-הברית בצירוף ריבית כחוק, וזאת לאחר שקבע כי הצו מיום 4.3.1996 הומצא למערערת כדין.

בתאריך 9.2.1997 עתרה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לאכוף את פסק-החוץ. בית-המשפט נעתר לבקשה, אך לבקשת המערערת הורה על עיכוב ביצוע האכיפה עד ליום 1.6.1998. החלטתו על עיכוב ביצוע האכיפה הוארכה עד ליום 1.1.1999 כדי לאפשר למערערת למצות הליכים לביטול פסק-דין. יצוין, כי במקביל לדיונים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו פעלה המערערת לביטולו של פסק-הדין שניתן נגדה בניו-ג'רזי, אך שתי בקשות שהוגשו מטעמה לבית-המשפט בניו-ג'רזי בעניין זה נדחו. ערעור שהגישה המערערת על החלטת בית-המשפט, שלא להיענות לבקשתה לבטל את פסק-הדין, נדחה על-ידי בית-המשפט לערעורים (Superior Court of New Jersey – Appellate Division).

לטענת המערערת, שגה בית-המשפט משהחליט לאכוף את פסק-הדין. המערערת מעלה שורה של טענות לתמיכה במסקנה זו. טענתה המרכזית של המערערת היא, כי המשיבה לא עמדה בתנאים לאכיפה שנקבעו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן – החוק), שבהיעדרם לא יצווה בית-המשפט על אכיפה. בהתאם לכך טוענת המערערת, כי לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(1) לחוק ולפיו נדרש כי "הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו". עוד טוענת המערערת, כי בכל מקרה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 6(2) לחוק, שכן לא הייתה לה הזדמנות

סבירה להתגונן בטרם ניתן פסק-הדין נגדה. המערערת מעלה טענות אף ביחס להוכחת הדין הזר ולמומחיותו של העד המומחה שהובא מטעם המשיבה.

סמכותו של בית-המשפט בארצות-הברית

2.      את טענת היעדר הסמכות משתיתה המערערת על שני אדנים. לפי הטענה הראשונה, לא קנה בית-המשפט בניו-ג'רזי סמכות, משום שצווי בית-המשפט המורים למערערת לחתום על שטרי הבוררות לא הומצאו לה כדין, וכיוון שרק היעדר חתימה על שטרי הבוררות הניע את גלגלי הדיון בפני בית-המשפט הרי לא קמה כלל סמכותו. הטענה האחרת היא, כי נוכח סעיף הבוררות בחוזה עם המשיבה, לא היה בית-המשפט בניו-ג'רזי מוסמך לדון בתביעה.

דין הטענה, על שני היבטיה, להידחות.

הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט על-פי סעיף 3(1) מתייחסת לסמכות במובנה הבין-לאומי, היינו סמכותו של בית-משפט בארצות-הברית לדון בתביעה.

"מניתוח לשון סעיף 3(1) עולה בברור, שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות – ודי לו אם יראה – שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק-דין כזה בנסיבות הענין" (ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" [10], בעמ' 523).

(ראו גם ע"א 4721/95 רימון נ'A.E.L. Leasing Co.  [1]).

לעניין סמכותו של בית-המשפט בניו-ג'רזי לא הביאה המערערת כל ראיה לסתור את תצהיר המשיבה, שלפיו היה בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה שבפניו. בחוות-הדעת שהגישה המערערת לבית-המשפט, טען המומחה מטעמה כי מלכתחילה היה בית-המשפט בניו-ג'רזי מוסמך לדון בתביעה, אלא שסמכותו פקעה עקב היעדר ההמצאה של צווי בית-המשפט אשר הורו למערערת לחתום על שטרי הבוררות. בית-משפט קמא קבע, כי טענת המערערת באשר לצווים אינה רלוונטית לשאלת סמכותו של בית-המשפט הזר נוכח העובדה שהמערערת קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט של בית-המשפט בניו-ג'רזי. כאמור, המערערת הגישה לבית-המשפט בארצות-הברית כתב-הגנה, והיא אף הייתה מיוצגת על-ידי עורך-דין בשלבים מסוימים במשפט. בקביעתו כי בית-המשפט הזר קנה סמכות מכוח הסכמה, החיל למעשה השופט קמא את הכלל של

המשפט הישראלי, ולפיו נתבע שלא כפר בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט בהזדמנות הראשונה, לא יישמע בטענה זו מאוחר יותר (תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כן ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 249-250). אמנם, הצדדים לא הרחיבו באשר לדין בניו-ג'רזי בנקודה זו, אלא שכאמור, אף המערערת לא העלתה את הטענה כי בית-המשפט בניו-ג'רזי לא היה מוסמך מלכתחילה לדון בתביעה. בהיעדר התייחסות ברורה למשמעות הסכמתה של המערערת לסמכותו של בית-המשפט הזר לפי דיני ניו-ג'רזי, רשאי היה השופט קמא לקבוע את שקבע, וזאת על-פי חזקת שוויון הדינים.

 לגופה של הטענה בדבר אי-קבלת הצווים, השופט קמא קבע כי הצווים הומצאו למערערת, וכי המצאתם נעשתה כדין. כעולה מנימוקי פסק-הדין וממימצאיו, ההמצאה נערכה בהתאם לאמנה הקובעת את דרכי ההמצאה של כתבי בית-דין של מדינות חוץ – האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבי דין בענינים אזרחיים או מסחריים (להלן – אמנת האג), אשר אומצה אצלנו והייתה לחלק מתקנות שהותקנו לצורך הסדרת המצאת מסמכים על-פי האמנה – תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975; את קביעתו בדבר המצאת מסמכי בית-המשפט בניו-ג'רזי ביסס בית-משפט קמא על הוראת סעיף 10 לאמנת האג הנכללת בתוספת לתקנות הנ"ל.

ואלו ההוראות הרלוונטיות להמצאת מסמכים על-פי האמנה:

סעיף 2 לאמנת האג קובע:

"כל מדינה בעלת האמנה תציין רשות מרכזית אשר תיטול עליה, בהתאם לסעיפים 3 עד 6, את התפקיד לקבל בקשות להמצאה, שמקורן מדינה אחרת בעלת האמנה, ולמלא אחריהן".

סעיף 10 קובע, כי:

"למעט מקום שמדינת הייעוד מצהירה על התנגדותה לכך, לא תניח אמנה זו מכשול:

א. לאפשרות לשלוח במישרין, באמצעות הדואר, כתבי בי דין לבני אדם הנמצאים בחוץ לארץ,

ב.  לאפשרות, לגבי פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים, להביא לידי המצאתם של כתבי בי דין במישרין, באמצעות פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים של מדינת הייעוד,

ג.   לאפשרות, לגבי כל אדם המעוניין בהליך משפטי, להביא לידי המצאתם של כתבי בי דין במישרין, באמצעות פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים של מדינת הייעוד" (ההדגשה שלי – ד' ב').

במועד אשרור האמנה, הצהירה ממשלת ישראל כי הרשות המרכזית בישראל היא מנהל בתי-המשפט וכן, כי:

"מדינת ישראל, במעמדה כמדינת ייעוד, תביא, בכל הנוגע לסעיף 10, ס"ק (ב) ו-(ג), של האמנה, להמצאתם של כתבי בי דין אך ורק באמצעות הנהלת בתי המשפט, ורק מקום שבקשה להמצאה כאמור נובעת מרשות שיפוטית או מן הנציגות הדיפלומטית או הקונסולרית של מדינה בעלת האמנה" (ההדגשה שלי – ד' ב').

הנה-כי-כן, מדינת ישראל אמנם הצהירה על התנגדותה לאפשרות המצאת המסמכים כפי שזו מפורטת בסעיף 10 לאמנת האג, אך זאת רק ביחס לאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג). מדינת ישראל לא ראתה להסתייג מהמצאה בהתאם לאמור בסעיף קטן (א).

כעולה מהאמור, מדינת ישראל העדיפה למנוע אפשרות של פנייה ישירה מצד רשויות זרות או מצד מעוניינים אחרים לפקידים מוסמכים בישראל, לצורך המצאת מסמכים. פנייה מסוג זה מעמיסה על המערכות באופן בלתי מבוקר המצאת כתבי בי-דין, ללא סינון מוקדם של המסמכים לבחינת עמידתם בתנאי הסף של האמנה. האפשרויות הקבועות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) עלולות להעמיס על הרשויות בישראל ולחייב גורמים שונים במערכת המינהלית-המשפטית למיין מסמכים לצורך קביעת התאמתם לתנאי האמנה, וכן להפיץ כתבי בי-דין של בית-משפט זר. ככל שנדרשת התערבות הרשויות בהפצת המסמכים הזרים ובהעברתם לתעודתם, פעלה מדינת ישראל לקביעת רשות מרכזית אחת שעליה הוטל התפקיד לקבל בקשות להמצאה שמקורן במדינה אחרת ולמלא אחריהן, תוך ביצוע מדיניות אחידה של בחינה לכאורית כי אכן מדובר במסמכים של מדינת חוץ אשר יש ליתן סיוע רשמי להמצאתם.

משלוח כתבי בי-דין במישרין באמצעות הדואר, המבוצע ללא התערבות רשויות המשפט בישראל, הוא מסלול המצאה שנשאר פתוח כקבוע באמנה, ללא כל הסתייגות מצד מדינת ישראל.

אשר-על-כן, ההמצאה שנעשתה במקרה שלפנינו – באמצעות הדואר – נעשתה כדין.

3.      גם בטענתה הנוספת של המערערת, כאילו ניתן פסק-הדין בחוסר סמכות כיוון שבין הצדדים הייתה הסכמה חוזית לפנות לבוררות – אין ממש.

טענה זו הועלתה על-ידי המערערת במסגרת טענותיה לעניין היעדר סמכות לבית-המשפט כנדרש לפי סעיף 3(1) לחוק. כאמור, הסמכות במשמעותה בסעיף 3(1) לחוק היא הסמכות הבין-לאומית, ושאלת קיומו של סעיף בוררות בין הצדדים אינה יכולה להשליך על הסמכות במובנה זה. טענתה מרחיקת הלכת של המערערת לעניין משמעותו של סעיף הבוררות בחוזה בין הצדדים והשלכותיו עשויה הייתה להיכלל בגדר התנאי הקבוע בסעיף 3(4) לחוק, שלפיו נדרש כי "הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן" (ראו: שפירא, במאמרו הנ"ל [10], בעמ' 523 וכן ספרה של ס' וסרשטיין-פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו [7], בעמ' 14). אולם, לצורך הפרכת קיומו של התנאי הקבוע בסעיף 3(4) בעניין זה, לא הביאה המערערת כל ראיה שיש בה כדי להפריך את תצהירה של המשיבה, שלפיו נתקיימו כל תנאי סעיף 3 הנדרשים לאכיפת הפסק. זאת ועוד, המומחה מטעם המשיבה העיד בבית-המשפט המחוזי ונחקר בחקירה נגדית, אך לא נשאל במפורש על היעדר אפשרות לאכוף את הפסק בשל הסכמת הצדדים בחוזה לפנות לבוררות. מנגד, המומחה מטעם המערערת, אשר אמור היה לתמוך בטענתה, הגיש חוות-דעת משפטית לבית-המשפט ובה נטען כי כאשר קיים סעיף בוררות, לא ייתן בית-המשפט סעד שמשמעותו הכרעת המחלוקת, ולפיכך "אין זה ברור אם בית-המשפט הזר פעל כשורה במתן הפסק שמשמעותו הכרעת המחלוקת שלא [כך במקור – ד' ב'] לגופו של העניין, במקום למסרו ולהשאירו להכרעת הבורר". אכן, חובת ההוכחה כי נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על כתפיו של מי שמבקש את אכיפת פסק-החוץ, אך בנסיבות העניין נראה כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה בבקשתה לאכוף את הפסק בכל הנוגע לסמכותו של בית-המשפט, ואילו המערערת לא הצליחה לסתור את ההוכחה הלכאורית שהובאה מטעם המשיבה.

השופט קמא לא הסתפק בהוכחות שהיו לפניו, וסבר כי אי-הבהירות ביחס לנפקות סעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים על-פי הדין הזר מצדיקה החלתה של חזקת שוויון

הדינים. נוטה אני לדעה שדי בכך שמומחה המערערת לא הצליח להפריך את העדות בדבר קיומו של פסק-דין תקף של בית-משפט מוסמך כדי לקבוע שהמשיבה יצאה ידי חובתה לעניין תנאי סעיף 3 לחוק. אולם, התרשמותו של השופט קמא כי הדין בעניין זה לא הובהר כראוי, וכי המומחים משני הצדדים לא ידעו להרחיב בסוגיה זו, נכונה היא. השאלה הטעונה הכרעה בעניין זה היא אכן מסוג העניינים אשר בית-המשפט ייזקק בהם לחזקת שוויון הדינים כאשר ישנה אי-בהירות באשר לדין הזר. ראו: ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה. [2], בעמ' 607; ע"א 169/94 ורנר נ' Corticiera Amorim L. D. A. [3], בעמ' 124. כן ראו מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך א) [8], בעמ' 487-488.

על-פי חזקת שוויון הדינים נפנה אפוא גם אנו לדין החל בישראל לעניין הסכם בוררות והשפעתו על סמכות בית-המשפט. לשאלה אם יש בכוחו של הסכם בוררות לפגוע בסמכותו העניינית של בית-המשפט השיב בית-משפט זה:

"אין לשכוח, שסמכותו העניינית של בית המשפט אינה נפגעת על ידי הסכם בוררות" (ר"ע 201/85 ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלחסן [4], בעמ' 139).

על כך נאמר עוד בספרה של ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל [9], בעמ' 126:

"הסכמה למסור סכסוך לבוררות אין בה... כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין".

כפי שמציינת פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל [9], קיומו של הסכם בוררות גורר אחריו, בנסיבות מתאימות, עיכוב הליכים בבית-המשפט בעל הסמכות העניינית, אך אחד השיקולים להחלטה שלא לעכב את ההליכים בתביעה בשל הסכמת הצדדים להליך של בוררות, הוא סחבת בניהול הבוררות או בדיונים בין הצדדים, בלא להגיע למסירת העניין לבוררות (שם, בעמ' 131).

לסיכום נקודה זו נזכיר, כי גם לו הייתה נפגעת סמכותו העניינית של בית-המשפט, אין בכך כדי להשפיע על דרישת הסמכות בסעיף 3(1). מכל מקום, נוכח האמור לעיל, בהיות פסק-הדין תקף ובהיעדר ביסוס לטענת בטלותו, הרי שעונה הוא גם לתנאי הקבוע בסעיף 3(4) לחוק, והוא פסק בר-ביצוע במדינה שבה הוא ניתן.

עדות המומחה מטעם המשיבה

4.      המערערת תוקפת את עדותו של העד המומחה מטעם המשיבה – עורך-דין קליין – וטענותיה מופנות בעיקר לשאלת מומחיותו.

עורך-דין קליין העיד על עצמו כי הינו עורך-דין במדינת ניו-יורק, וכי הוא "מייצג מזה כ-12 שנים מתדיינים בבתי-משפט במדינות שונות בארצות-הברית וביניהן מדינת ניו-ג'רזי". בחקירתו בבית-המשפט העיד על עצמו עורך-דין קליין, כי הוא "עוסק בתחומים מסחריים בכל רחבי ארצות-הברית, מטפל בתביעות משפטיות ולרבות תביעות בניו-ג'רזי". הוא ציין כי לא הופיע ולא טען בפני שופט בניו-ג'רזי, אך היה מעורב בניהול תיקים במדינה זו.

טענתה של המערערת היא כי נוכח העובדה שעורך-דין קליין אישר שלא הופיע בפני בית-המשפט בניו-ג'רזי, אין לראות בו עד מומחה כנדרש.

לא ברור מניין שאבה המערערת את הטענה כי תנאי לכך שעד ייחשב מומחה בשיטת משפט כלשהי הוא הופעתו בבתי-המשפט באותה מדינה. קשה להגדיר באופן ממצה מיהו זה שייחשב מומחה לדין זר. אך זאת לומר, כי עורך-דין או משפטן העוסקים – בין בפרקטיקה, בין באקדמיה ובין בדרך אחרת – בשיטת המשפט שאותה צריך להוכיח, הינם בעלי כישורים לשמש כעד מומחה שניתן להוכיח באמצעותו דין זר. מובן שמידת מומחיותו והמשקל שיש לייחס לה הם עניין הנתון להערכת בית-המשפט. בדרך-כלל, אם עדות זו איננה נסתרת בראיה אחרת, ייטה בית-המשפט לקבלה, אלא אם על פניה איננה משכנעת (מ' שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של  הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי" [11], בעמ' 744). לעניין זה אומר המלומד שאוה, כי על-פי המשפט האנגלי, והמשפט הישראלי בעקבותיו, מומחה לדין זר יכול להיות אחד מתוך שלושה:

  "1.     עורך-דין (או שופט) העוסק או עסק בפרקטיקה במסגרת אותה שיטת משפט, שמדובר בה;

או

2.     משפטן, התופס עמדה רשמית, הדורשת – ומשום כך גם מניחה – ידיעה משפטית במסגרת אותה שיטת משפט, שמדובר בה (גם כאשר לא עסק בפרקטיקה);

או

3.     אדם אחר (אף אם אינו משפטן), אשר מפאת מקצועו או עיסוקו ניתנה לו ההזדמנות לרכוש לו ידיעה בחוק הנדון" (שם, בעמ' 740).

בעניין שלפנינו נראית הטענה של המערערת מוקשית במיוחד, בהתחשב בכך שהיא מצדה הביאה מומחה, אשר הציג את מומחיותו בזו הלשון:

"במשך 40 שנות פעילותי בארה"ב ובישראל הייתי מעורב ממש באותה מתכונת של עו"ד קליין בהכנת תביעות. בניו-ג'רזי בבית משפט לא הופעתי".

טענתה הנוספת של המערערת מתייחסת לטיב התצהיר שהגישה המשיבה לתמיכה בבקשתה לאכיפת פסק-החוץ, כנדרש בתקנה 354 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כן העלתה המערערת טענות כנגד האפשרות שניתנה למשיבה להשלים את הוכחותיה באמצעות תצהיר נוסף מטעמו של עורך-דין קליין. עוד טענה היא כנגד האופן שבו הובאה החקיקה והפסיקה של ניו-ג'רזי באותו תצהיר.

צודקת המערערת בטענתה כי התצהיר הראשון שהוגש מטעם המשיבה איננו תצהיר מספק. אין הוא מפנה כלל להוראות הדין הזר וכל שנאמר בו אינו אלא חזרה על התנאים הקבועים בחוק.

"תקנה 354 מחייבת את המבקש לאכוף פסק דין זר לצרף לבקשתו:

...

(2)    תצהיר לאישור העובדות המוכיחות את קיומם של כל אחד מהתנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק".

כדי לצאת ידי חובת התצהיר, מן הראוי היה כי העובדות הרלוונטיות לתנאי סעיף 3, לרבות הדין הזר שאף הוא עובדה הטעונה הוכחה, יפורטו אף הן בתצהיר (ראו ספרה הנ"ל [7] של וסרשטיין-פסברג, בעמ' 26). אין להסתפק בטענה סתמית של המצהיר כי נתקיימו תנאי סעיף 3 לחוק.

התצהיר שהוגש מטעם המשיבה בפתח הדיון אכן לא היה מספיק כדי להשתית עליו את הבקשה, אולם המשיבה תיקנה את המעוות בהגשת תצהיר משלים. המערערת

התנגדה להגשת התצהיר המשלים והיא אף מעלה טענות בעניין זה לפנינו. אינני רואה כי יש יסוד להתערב בשלב זה של הערעור בהחלטתו של השופט קמא לקבל את התצהיר הנוסף מטעם המשיבה. למערערת ניתנה הזדמנות מלאה להגיב על התצהיר הנוסף: היא הגישה תצהיר משלים מטעמה, העד המומחה מטעם המשיבה נחקר על-ידי בא-כוח המערערת בחקירה נגדית, והמערערת אף הביאה מומחה מטעמה לסתור את עדותו. בנסיבות אלה, אין להיזקק לטענות הנוגעות לשלב הדיוני שבו הוגש תצהירו של העד המומחה. השופט קמא קבע כי עדותו של עורך-דין קליין אשר נחקר בבית-המשפט לא נסתרה והוא רשאי היה להסתמך על עדות זו.

האם עומדת למערערת הגנת סעיף 6(2)?

5.      סעיף 6 לחוק קובע הגנות העומדות לנתבע בהליך אכיפת פסק-חוץ. הסעיף קובע כי:

"פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

...

(2)    האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;".

לטענת המערערת, צווי בית-המשפט בניו-ג'רזי לא הגיעו לידיה, ומשכך, לא ידעה על המשך ההליכים בבית-המשפט ולא ניתנה לה הזדמנות להתגונן כראוי.

גם בטענה זו אין ממש. כאמור, בית-משפט קמא קבע כי צווי בית-המשפט התקבלו אצל המערערת, ואין אני רואה עילה להתערב בקביעה עובדתית זו. עוד ציין בית-משפט קמא, ובצדק, כי אי-התייצבותה של המערערת לישיבת ההוכחות נבעה מהתרשלותה שלה. כאמור, המערערת הגישה כתבי-טענות לבית-המשפט בניו-ג'רזי, אך לדבריה, בשלב מסוים נותק הקשר בינה לבין עורכי-דינה. במצב דברים מעין זה המערערת, אשר ידעה על ההליכים ולא טרחה להתעדכן באשר להתפתחותם, לא תישמע בטענה כי לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני בית-המשפט הזר. 

כידוע, המבחן להתקיימות תנאי סעיף 6(2) הוא מבחן אובייקטיבי:

"השאלה היא לא אם הנתבע, מסיבות סובייקטיביות שלו, התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא – האם, אובייקטיבית, בית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק" (ע"א 802/89 אינדורקסיס נ' אינדורקסיס [5], בעמ' 369).

בנסיבות העניין שלפנינו, צדק בית-משפט קמא בקובעו, כי אין כל בסיס לטענת המערערת, שלפיה לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להתגונן.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. 

המערערת תישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

הנשיא א' ברק

          אני מסכים.

השופטת ד' דורנר

          אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ביניש.

ניתן היום, ל' באדר א' תש"ס (7.3.2000).