בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
|
ע"פ 10221/06
|
בפני:
|
כבוד המשנה לנשיאה א'
ריבלין
|
כבוד השופטת א'
פרוקצ'יה
|
|
כבוד השופטת ע' ארבל
|
המערערים:
|
1. פיראס ג'ורן
|
2. פטימה אחמד וואג'די
|
נ ג ד
|
המשיבה:
|
מדינת ישראל
|
ערעור על פסק דינו של
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.10.06 בת"פ 40092/03 שניתן
על ידי כבוד השופט ז' כספי
|
תאריך הישיבה:
|
א' באב תשס"ז
|
(16.7.07)
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977
פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ז' כספי),
לפיו הורשעו המערערים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1)
לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק; הצתה לפי סעיף 448 לחוק; וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים
333 ו-335(א)(1) לחוק. בית המשפט השית על כל אחד מן המערערים את העונשים
הבאים: 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יעברו במשך 3 שנים עבירה בה
הורשעו או עבירה שיש בה יסוד של פגיעה ברכוש או חבלה בבני אדם. כן, חוייב כל אחד
מן המערערים לפצות את הקורבנות בסך של 75,000 ₪.
רקע עובדתי
1.
מערער 1, בן 36, הוא הבעלים של מרפאת
השיניים "הזארדנט" (להלן: המרפאה), והוא מועסק בה כטכנאי שיניים. המרפאה ממוקמת בחלקו המערבי של מבנה חד
קומתי בראש העין (להלן: המבנה), כאשר בחלקו המזרחי של המבנה מתגוררת משפחת נהרי. מערער 2 הוא מכר של
מערער 1.
ביום 1.8.02, בשעה 20:30, סיים מערער 1 את עבודתו ושב לביתו בג'לג'וליה. בשעה
22:30 לערך הסיע מר סמי אבו סנינה (להלן: אבו סנינה), מכר של מערער 1, את המערערים מביתו של מערער
1 בג'לג'וליה למרפאה, בדרכו לתל אביב. לדברי אבו סנינה, הוא סיכם עם המערערים שאם
יוכל, ישיב את המערערים לג'לג'וליה בחזרתו מתל אביב. בשעה 4:00 לפנות בוקר לערך,
עת שהו המערערים במרפאה, פרצה במקום דליקה, שבעקבותיה התרחש פיצוץ עז. כתוצאה מכך,
נפגעו המערערים - מערער 1 נפגע בפלג גופו העליון ומערער 2 נפגע בידו. אבו סנינה,
שהגיע למקום, לבקשת המערערים מספר דקות עובר לפיצוץ, הבהיל אותם לבית החולים לקבלת
טיפול רפואי. בעטיים של הדליקה והפיצוץ נהרסה המרפאה כליל ונזק כבד נגרם לדירה של
משפחת נהרי: גג החדרים הסמוכים למרפאה קרס, חדרי השינה נשרפו והקירות ניזוקו. כן,
נגרמו חבלות גופניות לבני משפחת נהרי: האב ושתיים מבנותיו (קטינות ילידות 1997 ו-
2001) נפצעו באורח קל; בת נוספת (קטינה ילידת
1992) נכוותה בדרגה 1 במרפקה השמאלי ובברכיה; לאחד מהבנים (קטין יליד 1994) נגרמו כוויות
בדרגה 3 בידו הימנית והוא נזקק להשתלת עור; ובן אחר (יליד 1988) ניזוק בראשו כתוצאה מקריסת התקרה בחדרו.
יצויין, כי במועד הרלוונטי מבנה המרפאה היה מבוטח בסכום של 400,000 ₪ ותכולתו
בוטחה בסך של 332,000 ₪. חברת הביטוח "סהר ציון", שביטחה את המרפאה, טרם
פיצתה את מערער 1 על הנזקים שנגרמו למבנה ולתכולתו בשל ההליך המשפטי – נשוא הערעור
– המתנהל נגדו.
עד כאן, עובדות שאינן שנויות במחלוקת.
2.
סלע המחלוקת בבית המשפט המחוזי, כמו גם בערעור שלפניי, נגע לחלקם של המערערים
בדליקה. המערערים הואשמו בכתב האישום בכך שהגיעו למרפאה בשעות הלילה המאוחרות על
מנת להצית את המרפאה, על פי תכנון מוקדם בינהם. לטענת המשיבה, המערערים שפכו בנזין
בשלושת חדרי המרפאה - חדר הטיפולים, חדר הקבלה ומעבדת השיניים - והציתו את המרפאה
מבחוץ דרך החלון. זאת, על מנת שיוכלו לגבות במרמה את דמי הביטוח בעבור מבנה המרפאה
ותכולתו על סך 732,000 ₪. המערערים, מנגד, כפרו, ועודם כופרים, במיוחס להם, וטוענים
כי מערער 1 הגיע למרפאה, כשהוא מלווה במערער 2, על מנת לעבוד. לטענתם, הדליקה פרצה
כתוצאה מכשל בהפעלת המכשיר ששימש את מערער 2 בהכנת קפה, שהוביל להתלקחות האש.
לדבריהם, הפיצוץ ארע בשל מגע האש בחומרים כימיים דליקים שונים שנמצאו במקום,
חומרים ששימשו את מערער 1 בעבודתו.
פסק הדין של בית המשפט קמא
הכרעת הדין
3.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' כספי) פירט בהרחבה את המסכת הראייתית שהוצגה
בפניו. כך, נסקרו בהרחבה העדויות שנשמעו במהלך המשפט וחוות דעת המומחים שהוגשו
מטעם הצדדים לעניין הימצאות בנזין בזירת האירוע. בית המשפט הצביע על סתירות רבות
בעדויות המערערים, פנימיות כמו-גם חיצוניות, ומצא כי עדותיותיהם בלתי אמינות.
בעניין זה קבע בית המשפט "אני דוחה, אפוא, את גרסת שני הנאשמים (המערערים-
ע.א) בכל הנוגע לתיאור שמסרו אודות סיבת הגעתם למרפאה, בשעות הלילה, לשהייתם
במקום, במשך שעות אחדות, ולאופן פריצת הדליקה". באשר לעדויות המומחים בעניין
הימצאות בנזין בזירת האירוע, לגביהן נקבע כי הן בעלות חשיבות ממשית, אימץ בית
המשפט את מסקנותיו של סנ"צ רן שלף (להלן: שלף), ראש היחידה לחקירת הצתות במחלקה לזיהוי
פלילי של משטרת ישראל (להלן: מז"פ), שהעיד מטעם המשיבה. בית המשפט מצא כי הוא "חוקר דליקות בכיר
ומנוסה", וקבע כי הבדיקות שערך התבצעו במקצועיות, ועל פי נהלי המעבדה. חוות
דעת המומחים שהוגשו מטעם המערערים נדחו, מי בשל פגמים באמינות מקצועית ומי בשל
חוסר הניסיון בבדיקות מעין דא, או בשל כשלים וטעויות שנפלו בביצוע הבדיקות עצמן.
בסיכומו של דבר, ביכר בית המשפט את חוות הדעת שהוגשו מטעם המשיבה וקבע: "אני
מעדיף את חוות דעתו המקצועית של סנ"צ שלף, הנתמכת ביסודות נוספים, כפי
שהזכרתי, על פני עמדתו של פרופ' כהן (מומחה מטעם המערערים- ע.א), המשקפת תיזה,
שאינה מתיישבת עם ההיגיון ועם המציאות".
4.
בית המשפט קמא מנה שורה של עובדות, נתונים, ממצאים ומסקנות, אשר יצרו יחד כולם
מרקם שלוב של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לתמוך בעמדת המשיבה:
א.
קיומו של מניע – בחקירתו
במשטרה סיפר אבו סנינה כי מערער 1 אמר לו מספר חודשים לפני האירוע כי "נמאס
לו מהעבודה והוא רוצה להשיג הרבה כסף". בדיון שנערך בפני בית המשפט קמא הכחיש
אבו סנינה שאמר את הדברים, והראיה התקבלה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות,
התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).
ב.
הגעת המערערים למרפאה
בשעות הלילה – מערער 1 הגיע למרפאה בשעה 23:30, למרות שסיים את יום עבודתו קודם
לכן ואף שב לביתו, וחרף האיסור לעבוד במרפאה לאחר השעה 23:00 כפי שהוסכם בחוזה
השכירות. בית המשפט דחה את גרסת מערער 1, לפיה קבע פגישה עם לקוחות למחרת היום
ב-9:30, והעדיף לעבוד בלילה מאשר לקום מוקדם בבוקר המחרת.
ג.
הצטרפותו של מערער 2 למערער 1 עוררה חשד באשר
לאמינות גרסת המערערים, לפיה שב מערער 1 למרפאה על מנת לעבוד.
ד.
המערערים בחרו לנסוע
למרפאה ברכבו של אבו סנינה – בית המשפט ראה בפעולה זו חלק מניסיונם של המערערים
לטשטש עקבות ולמנוע הותרת ראיות או עדויות להימצאותם במרפאה במועד האירוע.
ה.
הימנעות המערערים מלהשתמש
בטלפון של המרפאה – גם פעולה זו נתפסה בעיני בית המשפט קמא כניסיון לטשטש עקבות.
ו.
הימנעות מערער 1
משימוש בטלפון הנייד שלו – בית המשפט קמא דחה את גרסת מערער 1, לפיה לא עשה שימוש
בפלאפון שלו, הואיל והוא פסק מלפעול בערב האירוע. זאת, לאור "התפתלותו"
הברורה בניסיון להסביר כיצד לאחר הדליקה - במהלך הנסיעה לבית החולים - התבצעו עשרות
שיחות ממכשירו הנייד (עמוד 181 לפרוטוקול בית המשפט קמא (להלן: הפרוטוקול).
ז.
שיחה מפלילה שנערכה בין
המערערים ברכבו של אבו סנינה – בהודעתו של אבו סנינה במשטרה, שלתוכנה התכחש בדיון
שנערך בפני בית המשפט קמא ושנתקבלה כראיה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות,
כאמור, הוא סיפר על שיחה שניהלו ביניהם המערערים בדרך אל בית החולים לאחר הדליקה:
"בדרך שמעתי אותם אומרים אחד לשני, למה עשית את זה, למה עשית ככה. וג'די
(מערער 2- ע.א) אמר ראשון. ואז פיראס (מערער 1- ע.א) אמר לו, למה עשית ככה. והם לא
אמרו מה עשו, רק אמרו את זה ככה. ואז כנראה הם שמו לב שאני מקשיב ושמרו על שקט
מוחלט" (ת/55 ג בעמוד 2).
ח.
דלת המרפאה הייתה נעולה
במהלך הפיצוץ - בית המשפט ראה ממצא זה כמערער את אמינות המערערים, שטענו שהופתעו
מהפיצוץ. נקבע, כי נעילת הדלת בשעת מנוסה אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.
ט.
נמצאו שרידי בנזין במרפאה,
כפי שעלה מבדיקות שנערכו על ידי חוקרי מז"פ וחוקרי שריפות מטעם חברות הביטוח.
משהוכיחה המשיבה כי נמצא בנזין בזירת האירוע, ומשהוסכם כי לא נעשה שימוש בחומר זה
במרפאה, קבע בית המשפט כי מדובר בממצא מפליל המחזק עד מאוד את הראיות נגד
המערערים.
י.
במרפאה נמצא פח פלסטיק
מותך ממנו נדף ריח של בנזין.
יא. המערערים נפצעו באופן קל
יחסית – מעוצמת הפיצוץ מזה ומקלות הפציעות מזה למד בית המשפט כי לא ייתכן
שהמערערים שהו במבנה בשעת הפיצוץ, כפי שניסו לטעון.
יב. מיקום פציעותיהם של
המערערים – על פי קביעתו של בית המשפט קמא מיקום הפציעות עולה בקנה אחד עם גרסת
המשיבה, לפיה ניצבו המערערים ליד חלון המרפאה ונכוו אגב שפיכת בנזין פנימה לתוך
המבנה והבערתו, באופן שאך פלג גופם העליון נפגע, בעוד שפלג גופם התחתון נותר מוגן
על ידי קיר המרפאה.
יג. ריח הבנזין שנדף מבגדי
המערערים, כפי שעלה מעדות אחיו של מערער 2 (עמוד 124 לפרוטוקול) לימד על הימצאות
בנזין בזירת האירוע.
יד. חששו של מערער 2 מהקלטה
בבית החולים, כפי שעלה מההאזנות לחדרו בבית החולים (ת/14 ב), הוגדר על ידי בית
המשפט קמא כ"התנהגות מפלילה".
טו. מערער 2 התרעם על מסירת
בגדיו למשטרה – מקלטת ההאזנה של המשטרה עולה כי מערער 2 גער באחיו על שמסר את
בגדיו למשטרה ואמר לו "תגיד לו שזרקנו אותם. למה נתת לו אותם יא גבר... תגיד
לו שהיה שיפוצים או משהו" (ת/14 א (2) עמוד 48). בית המשפט ראה בכך ניסיון
מצד המערערים להסתיר מידע מהמשטרה.
טז. חובו של מערער 1 למערער 2
– מערער 2 הוקלט בבית החולים כשהוא מורה לאחיו לדבר עם "פיראס" בדבר
הכסף שהוא חייב לו (ת/14 א עמודים 32-34). בית המשפט הניח כי אותו פיראס הוא מערער
1, וראה בכך את המניע למעשים מבחינת מערער 2.
יז.
אמירתו של מערער 2
"חסר לנו שהמשטרה תתחיל לחשוד" – נתפסה אף היא על ידי בית המשפט קמא
כ"אמירה מפלילה".
יח. ניסיון המערערים לתאם
גרסאות – כפי שעולה מדברי אחיו של מערער 2 לשוטר שהגיע לבית החולים, רס"ר דוד
סבח: "הוא מפחד לדבר איתך, הוא רוצה לדעת קודם מה הם אמרו". (ת/54 –
זיכרון דברים שרשם השוטר). אמרה זו אושרה בעדותו של רס"ר סבח בדיון שנערך
בפני בית המשפט קמא.
יט. שתיקת מערער 1 במשטרה –
לאחר האירוע מסר מערער 1 הודעת עד במשטרה, והשיב לשאלות השוטרים (ת/1). אולם,
כעבור יומיים, כאשר החלו להתעורר נגדו חשדות, בחר לשמור על זכות השתיקה וסירב
לחתום על הודעה שכללה, בין היתר, את שאלות החוקר ואת סירובו להשיב עליהן (ת/4).
כ.
תשובה מתחמקת וקצרה של
המערער 1 לבעליו של מבנה המרפאה – הבעלים של מבנה המרפאה, ששהה בקרבת מקום, העיד
כי שמע פיצוץ ויצא תוך דקות ספורות לחזות במתרחש. בד בבד יצר קשר עם מערער 1 שסיפר
לו כי הוא בדרכו לבית החולים. מספר ימים לאחר האירוע מששאלו לפשר הדליקה, השיב
מערער 1 באופן לאקוני ותמציתי כי הדליקה פרצה בשל דליפה מבלון הגז. אמר ולא פירט.
5.
לאור האמור, אימץ בית המשפט קמא את גרסת התביעה כפי שתוארה בכתב האישום והרשיע את
המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום: קשירת קשר לביצוע פשע (ההצתה); קשירת קשר לביצוע עוון (קבלת דמי
הביטוח במרמה); הצתה; וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
גזר הדין
6.
בית המשפט קמא עמד על חומרת המעשים, שבאה
לידי ביטוי, בין היתר, בתכנון המוקדם ובתכלית ביצועם - קבלת דמי הביטוח במרמה. כמו
כן צוינו תוצאותיהם הקשות של המעשים - הרס המבנה והפגיעה הקשה בבני משפחת נהרי.
בשל החומרה הרבה הכרוכה במעשי הצתה, ובסיכונים הגדולים הטמונים בהם, שהתממשו
בענייננו, קבע בית המשפט כי שיקול ההרתעה הוא שעומד בלב שיקולי הענישה במקרים מעין
דא. לעומת זאת, לעברם הנקי של המערערים ולאורח החיים הנורמטיבי שניהלו, העניק בית
המשפט משקל מועט. לאור האמור, הושתו על המערערים העונשים שפורטו לעיל.
הערעור על הכרעת הדין
טענות המערערים
7.
באי-כוחם המלומדים של המערערים הגישו נימוקי ערעור מפורטים ביותר, ולמעשה לא נותרה
טענה כלשהי שלא נדרשו לה, ניתחו אותה לעומקה, וביקשו להפיק ממנה את המירב להגנת
לקוחותיהם. המערערים שבים על הגרסה שהציגו בפני בית המשפט המחוזי, לפיה הדליקה
פרצה כתוצאה מכשל במכונת הקפה, וטוענים כי גרסה זו - מלבד היותה נתמכת בממצאים
עובדתיים – מדעיים (בזירה נמצאו מיכל חמצן שראש התברגות שלו פתוח וצינור גז בישול
שרוף), היא הגיונית וסבירה, ומשכך יש בה כדי לעורר ספק סביר באשמתם. לטענת
המערערים, נפלו טעויות רבות בקביעות בית המשפט קמא באשר לממצאים העובדתיים הנוגעים
לאופן התרחשות הדברים, כמו גם למסקנות שהסיק מהם. לטענתם, יש לבחון את התנהלותם
בערב האירוע, לרבות הסתירות שעלו מעדותם ומהודעותיהם במשטרה באשר לכך, בצילו של
האירוע הטראומתי אותו חוו, ובהתחשב בבלבול בו היו שרויים כתוצאה ממנו.
המערערים חולקים על המשקל שהעניק בית המשפט לראיות השונות, וטוענים כי לא היה די
בראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא כדי לבסס את אשמתם. להלן עיקרי
טענותיהם: מערער 1 טוען כי הוא נעדר מניע לעשיית המעשים המיוחסים לו, וכי אין
לראות את אמירתו לאבו סנינה באשר לרצונו להפסיק לעבוד כאמירה מפלילה, הואיל והיא
נאמרה זמן רב לפני האירוע. לטענתו, אף הנסיבות החיצוניות מעידות על העדר מניע
וביניהן: הוא השקיע כספים רבים במרפאה סמוך לזמן האירוע; מדובר בעיסוקו העיקרי;
והוא הקים מעבדה חדשה בג'לג'וליה. בנוסף, נטען כי פוליסת הביטוח הינה פשוטה
וסטנדרטית וכי לא נעשו בה שינויים עובר לאירוע, כך שלא ניתן לראות בקבלת דמי
הביטוח כמניע להצתה.
מערער 2 טוען כי לא היה לו אינטרס בהצתה, הואיל ולא צמחה לו כל טובת הנאה מכך.
כמו כן, טוענים המערערים כי לא ניתן לראות בהתנהלותם בערב האירוע התנהלות מפלילה.
לטענת מערער 1 הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת למרפאה במטרה לעבוד, דבר הנעשה, לדבריו,
באופן שיגרתי. הצטרפותו של מערער 2, כך נטען, מלמדת על חפותם של המערערים, שהרי מה
טעם יש בצירוף גורם נוסף לאירוע מעין דא, שעלול להפלילו כדבעי. את הגעתם למרפאה
במכוניתו של אבו סנינה מסבירים המערערים בכך שלמערער 1 אין אוטו משלו. בעניין זה
תוהים המערערים כיצד יתכן הדבר שאבו סנינה לא הבחין במיכלי בנזין, באמצעותם, כך
נטען, הציתו את המרפאה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי יש לזקוף לזכותם את השימוש
שעשו במכשירי טלפון נייד בערב האירוע, שהרי לו רצו לטשטש עקבות ברי כי היו נמנעים
מלהשתמש במכשירים אלו, אשר כל בר דעת יודע כי הם ניתנים לאיתור ולאיכון. לטענת
המערערים, לאחר פריצת הדליקה הם נעלו אחריהם את הדלת מתוך אינסטינקט ("פעולה
אוטומטית ושגרתית") ובאשר לפציעות שנגרמו להם, הם טוענים כי לא ניתן להגדירן
כ"קלות" וכי אין במיקומן כדי להעיד על מעשה הצתה מצידם.
8.
את עיקר הטענות מייחדים המערערים לשאלת הימצאות בנזין בזירת האירוע. לטענתם, התיק
נשען, רובו ככולו, על ההנחה כי הם הביאו עימם בנזין למקום האירוע, אשר בעזרתו
הציתו את המבנה. לטענתם, ללא הוכחת קיומו של בנזין, נשמט הבסיס לאישום ולהכרעת
דינו של בית המשפט קמא בבחינת "הכל או לא כלום".
באשר לפח הפלסטיק שנמצא בזירת האירוע, ממנו נדף ריח של בנזין, טוענים המערערים כי
אין בו כדי להוכיח הימצאות בנזין, הואיל והוא נמצא הרחק מהמקומות בהם הוצתה המרפאה
על פי גרסת המשיבה, ולאור החלטת מז"פ שלא לקבוע ממצאים לגבי קיומו של בנזין
במוצג זה. גם ריח הבנזין שנדף מבגדיו של מערער 2 אינו תומך, לשיטתם, בגרסת המשיבה,
שכן מקורו בחומר הדליק שנמצא באמגזית שבעטיה פרצה, לדבריהם, הדליקה, ואשר נספג
בבגדיו של מערער 2 יחד עם תערובת של שריפה ופיח.
בנוסף, המערערים מעלים טענות מלוא החופן באשר לחוות דעת המומחים שהוגשו בעניין זה
מטעם המשיבה, ולעדויותיהם. לגבי המומחים מטעם חברת הביטוח טוענים המערערים כי אין
לקבל את עדותם ואת חוות הדעת שהגישו, באשר הם בעלי אינטרס מתוקף תפקידם בחברת
הביטוח המעוניינת לפטור עצמה מתשלום פיצויים – תוצאה המותנית בהוכחת אשמתם של
המערערים בהצתת המבנה. כמו כן טוענים המערערים כי חוות הדעת שהגישו מומחים אלו
אינן עומדות בקריטריונים משפטיים, הואיל והן לא בוססו על בדיקות ראויות, אם בכלל. באשר
לחוות הדעת שהוגשה מטעם מז"פ, לגביה העידו בבית המשפט קמא מר אהרון לוי ורשף,
מעלים המערערים שתי טענות עיקריות. ראשית, לטענתם, הבדיקות לא נערכו על פי אמות מידה מדעיות-פורנזיות מחייבות: אין
בשלושת החומרים (טולאן, קסלואן ו-MTBE) שנמצאו בדגימות שנלקחו
מזירת האירוע כדי להוכיח קיומו של בנזין במקום; הבנזין מורכב מלמעלה מ- 500 מרכיבים ואין במציאת התאמה של 30
מרכיבים כדי להוות "טביעת אצבע" לקיומו של בנזין ;נערכו כשלים בבדיקת הסטנדרד של הבנזין המזוקק; בעיות בכיול המכשירים ובהחזקתם; וחוסר מקצועיות בהפעלת המכשירים. שנית, לטענת המערערים, חוות הדעת של מז"פ
התעלמה מטיבה של זירת האירוע ומאופיו, ולפיכך המסקנה אליה הגיעו אינה מחוייבת
המציאות. כך למשל, הם טוענים כי החומר שזוהה על ידי מומחי מז"פ כבנזין נוצר
כתוצאה מאינטראקציה כימית שהתחוללה בפיצוץ ובדליקה. על פי הסבר חלופי שהם מספקים,
מקור הרכיבים שנמצאו בזירת האירוע הוא בחומרים שונים הנמצאים במרפאה.
טענות המשיבה
9.
לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור, הואיל ופסק דינו של בית המשפט קמא הוא פסק דין
עובדתי המבוסס, בין היתר, על ממצאי מהימנות. לדבריה, בית המשפט קמא התרשם באופן
בלתי אמצעי מעדויותיהם של המערערים, וקבע כי הוא דוחה את גרסתם. המשיבה טוענת כי
הטענות שמעלים המערערים נדונו ונדחו בבית המשפט קמא, ואין בהן כדי להצביע על עילה
שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה מציגה המשיבה את
הראיות עליהן עמד בית המשפט, תוך שהיא מתייחסת לטענות העיקריות שהעלו המערערים.
המשיבה רואה בהתנהלותם של המערערים בערב האירוע כמצביעה על אשמתם: הימצאותם של המערערים
במרפאה בצוותא חדא בשעת לילה מאוחרת; הימנעות מערער 1 משימוש בטלפון הנייד שלו;
ומיקום פציעותיהם של המערערים וחומרתן. לטענת המשיבה, הודאתם של המערערים בנעילת
דלת המרפאה לאחר האירוע אינה מתיישבת עם גרסתם, ואינה הולמת התנהגות של אדם הנקלע
למצוקה, נפגע באופן פיזי ונס על נפשו. המשיבה תומכת גרסתה גם באמירות של המערערים
לאחר האירוע.
10.
באשר להימצאות בנזין בזירת האירוע טוענת המשיבה כי מדובר בשאלה שבמומחיות שהתבררה
בבית המשפט קמא וכי ראיה זו היא רק אחת מתוך שורה של ראיות מפלילות שהובילו להרשעת
המערערים.
בקשה להוספת ראיות נוספות בערעור
11.
לאחר הגשת הודעת הערעור ועובר לדיון שנערך בפנינו, הגיש מערער 1 שתי בקשות להגשת
ראיות נוספות בערעור, שעניינן שאלת הימצאות בנזין בזירת האירוע. לטענתו, סוגיה זו
היא "אחת החשובות במשפט", ולפיכך הראיות האמורות הן בעלות חשיבות מכרעת.
בבקשה הראשונה הוא מבקש לצרף מסמכים המעידים על כך שמז"פ, אשר קיבלה הסמכה
מהרשות הלאומית להסמכת מעבדות, הצהירה בפני רשות זו שהיא פועלת לפי שיטות עבודה
מדעיות-פורנזיות הקבועות בפרוטוקולים של ה- ASTM (American
Society for Testing and Materials), וכן שני פרוטוקולים
(נהלי עבודה) של ה- ASTM. לטענת מערער 1, בחינת המסמכים מלמדת כי מז"פ פעלה בחריגה
בוטה מהכללים להם היא כפופה, וכי בחינת תוצאות הבדיקות שערכה לאורם של הקריטריונים
הקבועים ב- ASTM מלמדת כי לא ניתן לקבוע במקרה זה זיהוי של בנזין. את הגשתם של
המסמכים רק בשלב זה הוא מנמק בכך שהצהרתם של מומחי המשיבה, לפיה הם פועלים רק על
פי הכללים הפנימיים הבלתי כתובים, הניאה אותו מעריכת חיפוש עצמאי אחר מסמכים מעין
אלו. הראיה השנייה שצירופה מתבקש היא חוות דעת מומחה מאת ד"ר אפרים נתיב,
המצביעה גם היא, לטענת מערער 1, על השגיאות שנפלו בממצאי מז"פ, באופן שממצאים
אלו אינם יכולים לשמש כראיה נסיבתית להרשעתו. לטענת מערער 1, הוא לא פעל להבאת
מומחה נוסף בבית המשפט קמא, הואיל ולא יכול היה לצפות כי חוות דעתו של המומחה
מטעמו, פרופ' חיים כהן (להלן: כהן), תידחה.
12.
באת כוח המשיבה הביעה התנגדות לבקשות. לטענתה, מערער 1 פעל בניגוד לנהוג ולמקובל
שעה שצירף את הראיות הנוספות גופן לבקשות, וביסס עליהן את רוב טענותיו בסיכומי
הערעור. בנוסף טוענת המשיבה כי הגשת הראיות הנוספות בענייננו חותרת תחת עקרון
סופיות הדיון וכי אין הן בעלות "כוח ראייתי מוחץ": באשר לחוות הדעת, היא
טוענת כי אין בה כדי להוסיף על חוות הדעת שהוגשו מטעם המערערים בבית המשפט קמא,
ובאשר למסמכי ה- ASTM נטען כי מדובר בנהלי עבודה אמריקאיים, אשר אינם מחייבים את
מז"פ.
13.
ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא
ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד. בית המשפט של הערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו
או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש
ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (סעיף 211
לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בעניין זה ראו למשל: ע"פ
1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 (1997) (להלן: עניין פופר); ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, (, 11.3.2004)). השיקולים שבהם על בית המשפט
הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר,
שלושת אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון
בפני הערכאה הדיונית. בעניין זה נקבע כי במידה והראיות לא הוצגו בפני הערכאה
הדיונית מסיבות שאינן תלויות במבקש, תינתן לו האפשרות להגישן בפני ערכאת הערעור,
בכפוף לשאר השיקולים. אולם מקום שאי הגשת הראיות נבע מהתרשלותו של המבקש, לא ישתמש
בית המשפט בסמכות זו (ראו למשל: המ' 153/57 ואליק נ' הרשקוביץ, פ"ד יב(1)
975 (1957); ע"א 406/62 זילכה נ' דלומי, פ"ד יז(2) 904 (1962)).
שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות
והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילי 1375-1364 (2003) (להלן: קדמי) והאסמכתאות שם; ע"פ 334/86 סבאח נ'
מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 871-870 (1990); ע"פ 635/88 מדינת
ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 240 (1990)).
14.
לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובת המשיבה, אני מוצאת כי דין הבקשות להידחות. השיקול
המרכזי שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בשאלות מעין דא נעוץ במהותן וחשיבותן של
הראיות (ראו למשל: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4)
249 (2001)). בענייננו, אני סבורה כי אי הבאת הראיות האמורות אינו פוגע באורח
מהותי ביכולתם של המערערים להתגונן כראוי, משבהגשתן אין כדי להשפיע על תוצאות
המשפט. יש לזכור כי שאלת הימצאותו של בנזין בזירת האירוע, הגם שהיא בעלת חשיבות
להכרעה בתיק, אינה מהווה "ראיה בלעדיה אין", ודי, לטעמי, בכוחן הראייתי
של שאר הראיות כדי לבסס את הרשעת המערערים בדינם. מעבר לכך, הטענות שמועלות בחוות
הדעת של ד"ר אפרים נתיב נידונו ונדחו על ידי בית המשפט קמא, שביכר את חוות
הדעת שהוגשה מטעם מז"פ, כאמור. גם מסמכי ה- ASTM אינם בעלי חשיבות מכרעת,
יען כי כפי שטענה המשיבה, מז"פ הצהירה כי מדובר במסמך אשר מהווה אך מסמך
ייחוס – אחד מני רבים – ולא מדובר בנוהל המחייב אותה. בית המשפט קמא אף קבע כממצא
עובדתי בעניין זה כי: "לא מצאתי, כי נפל פגם בבדיקות המעבדה של שלף בעניין
זיהוי הבנזין, ככזה, כולל על פי המרכיבים הייחודיים של הדלק המשמש להנעת כל רכב.
הוא פעל במקצועיות, ועל פי נהלי המעבדה...". כלל ידוע הוא שאין זו דרכה של
ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה (ראו סעיף 17 לפסק הדין), ולא מצאתי לחרוג
ממנו בענייננו.
שאר השיקולים תומכים אף הם בדחיית הבקשות. באשר למסמכים שעניינים נהלי העבודה
המחייבים, אני סבורה כי בשקידה ראויה ניתן היה להביאם בפני הערכאה הדיונית. לא
מצאתי בטעמיו של מערער 1 הצדקה להגשתם של המסמכים אך בשלב זה. באשר לחוות הדעת
הנוספת שהתבקשה. מערער 1 טוען עוד כי לא פעל להבאת מומחה נוסף בבית המשפט קמא
הואיל ולא יכול היה לצפות כי בית המשפט ידחה את חוות דעתו של כהן. טענה זו אין
בידי לקבל, הואיל והיא חותרת תחת העיקרון של סופיות הדיון. ככלל, כאשר מונחות בפני
בית המשפט שתי חוות דעת סותרות, עליו להכריע ביניהן. מצב זה, אינו מהווה כל הצדקה
לפתוח בשנית את מסכת הראיות. מערער 1 מבקש להפוך את ערכאת הערעור לזירה לעריכת
מקצה שיפורים, בהתאם לקביעותיו של בית המשפט קמא. בעניין זה נאמר:
"ככלל, אין זה
ראוי כי ערכאת ערעור תרחיב את גדר המחלוקת שבין הצדדים ותפתח את המשפט מחדש על-ידי
קבלת ראיות חדשות. במסגרת הדיון בערכאה הראשונה ניתנה לסניגוריה הזדמנות להגיש כל
ראיה שבה חפצה. משנכשל נסיונה להוכיח את טענותיה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם באמצעות
חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה על-ידיה, אין זה ראוי, מפאת עקרון סופיות הדיון,
לאפשר לה להגיש חוות- דעת נוספות גם במסגרת הליכי הערעור, עד שיעלה בידה להשיג
חוות-דעת שתהיה לשביעות רצונה" (עניין פופר בעמ' 296).
הגיונם של הדברים נכון גם בענייננו.
15.
לא למותר לציין, כי מערער 1 פעל שלא כשורה כאשר צירף את הראיות גופן לגוף הבקשה.
מדובר בנסיון ל"החדרת" ראיות לתודעת בית המשפט, ויש ולעיתים תידרש פסילת
המותב בשל כך (ראו: קדמי בעמ' 1365). מערער 1 אף "הגדיל" לעשות כאשר בחר
לבסס רבים מטיעוניו על הראיות אותן ביקש להגיש. על "הברחת" ראיות מעין
זו הוטחה ביקורת רבה על ידי בית המשפט, וטוב היה לבא כוח מערער 1 לו נמנע מכך (ראו
למשל: ע"א 371/81 נוריאל נ' אלשיך, פ"ד לז(4) 600 (1983); ע"א
585/88 מאיר נ' כהן, פ"ד מז(2) 391 (1993)). מכל מקום, וכפי שהובהר, לא
מצאתי שיש בראיות הנוספות כדי לסייע למערערים בחיזוק טענותיהם ועמדתם.
משקבעתי כי דין הבקשות להידחות, לא מצאתי מקום לדון בטענות שהעלה מערער 1, ככל שהן
מסתמכות על הראיות נשוא הבקשות.
דיון
הרשעת המערערים
16.
טענות המערערים, רובן ככולן, נדונו ונדחו על ידי בית המשפט קמא. עיקר הטענות נוגע
לממצאים עובדתיים ולממצאי מהימנות עדים. כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת
להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הדברים מקבלים משנה תוקף
שעה שהממצאים העובדתיים מתבססים על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים
וממהימנותם, כפי שארע בענייננו. כמובן, אין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של
ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה זאת רק
בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות
או לא ייחסה משקל לגורמים רלוונטיים, במסגרת שיקוליה בהערכת העדויות והראיות (ראו
למשל: ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (, 16.1.06); ע"פ
406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436
(1980)); ע"פ
4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (2)
690, 695 (1993); ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2)
564, 573 (1986)).
בית המשפט קמא קבע באופן חד משמעי כי הוא מאמץ את גרסת המשיבה ודחה את ההסברים
החלופיים שסיפקו המערערים באשר להתנהלותם. זאת, לאחר ששמע את עדויותיהם, והתבסס על
שלל ראיות שהוצגו. כך למשל קבע בית המשפט:
"אינני מקבל את
עדויותיהם המכחישות של הנאשמים ואת גרסאותיהם לסיבת קרות הדליקה. שניהם נשמעו בלתי
אמינים בעדויותיהם, שניבנו, לדעתי, לצורך החקירה והמשפט, כדי להעלים את האמת ולתרץ
– בחוסר הצלחה, יש לומר – את המשתמע מתוך שורת הראיות הנסיבתיות הארוכה העומדת
כנגדם" (עמוד 620 להכרעת הדין).
לא מצאתי כי בענייננו התקיימו נסיבות מיוחדות כלשהן, המצדיקות את התערבותנו
בקביעותיו של בית המשפט קמא. גם לגופם של דברים מסכימה אני עם מסקנותיו.
(1) הימצאות בנזין בזירת האירוע
17.
במוקד סוגיה זו עומדות חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים.
הלכה היא כי בבוא בית המשפט להכריע בין חוות דעת מקצועיות נוגדות עליו להפעיל
שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי, וזאת על בסיס הידע השיפוטי, ניסיון החיים
והשכל הישר בהם הוא עושה שימוש שעה שהוא מכריע בין שתי גרסאות סותרות (ראו למשל: ע"פ
9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל (, 23.11.06)). שיקול הדעת של השופט בעניין זה מורכב משני מישורים שונים:
"ככלל, עדותו
של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו
נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים
רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע
למסקנותיו. על פי שנים אלה - נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות
דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת
כראיה" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל
(, 4.9.94)).
18.
שתי חוות הדעת המרכזיות שהוגשו בעניין זה הן חוות דעתו
של כהן מטעם המערערים וחוות דעתו של שלף מטעם המשיבה. בית המשפט קמא מצא את שתי
חוות הדעת אמינות מבחינת המהימנות האישית והמקצועית, אך לאחר ששמע את שני המומחים
מעידים, ביכר את חוות דעתו של שלף. לא מצאתי טעם להתערב בשיקול דעתו. על פי חוות
הדעת של שלף נמצא בשלושה מוקדים שונים בזירת האירוע חומר שזוהה כבנזין. חוות הדעת
מבוססת על בדיקות המעבדה שנערכו על ידי אהרון לוי – שהעיד גם הוא בבית המשפט קמא.
הבדיקה וחוות הדעת כללו ניתוח אנליזות של רכיבי הדגימות שנלקחו מזירת האירוע
והשוואתם לאנליזה של בנזין. שלף הוא מומחה מנוסה בעל ניסיון עשיר בעריכת בדיקות
מסוג זה, ובית המשפט קמא התרשם כי הבדיקות שערך התנהלו על פי הנהלים המחייבים. על
פי עדותו, שאומצה על ידי בית המשפט קמא, די בהשוואת 30 חומרים כדי לקבוע זהות
חומרים. בעניין זה העיד בבית המשפט: "לא יתכן ש- 30 מרכיבים שקיימים בבנזין
שמיוצר בבתי זיקוק, יופיעו באיזשהי היווצרות אחרת בתהליך, אלא בתערובת שמקורה בבתי
זיקוק" (עמוד 604 לפרוטוקול). תוצאות הבדיקה מקבלות משנה תוקף לאור העובדה כי
בדגימות שנלקחו מזירת האירוע נמצאו קסילאן, טולואן ו-MTBE – מרכיבים הייחודים
לבנזין. לא מצאתי בטענות המערערים הצדקה להתערבות בקביעות בית המשפט קמא בעניין
זה. אציין כי איני רואה בהיעדר זהות מוחלטת בין האנליזות השונות כדי ללמד על כך
שלא מדובר באותו חומר. השוני בין האנליזות נובע, כך הוסבר על ידי המשיבה, כתוצאה
מנדיפות שונה של חלק מהמרכיבים, והדבר אף אושר על ידי כהן עצמו (ראו בעמודים
485-484 לפרוטוקול).
19.
כאמור, המערערים מעלים שתי תזות חלופיות בניסיון להסביר
את תוצאותיהן של בדיקות המעבדה. הראשונה – אינטראקציה כימית גרמה להיווצרותם של
מרכיבים המאפיינים בנזין. על פי תזה זו, היו צריכות להתרחש מספר אינטראקציות
כימיות מורכבות היוצרות חומרים המצויים בבנזין מבלי שייווצר חומר שאינו מצוי
בבנזין. זאת, מאחר שאין חולק כי ברישומי הרכיבים שנמצאו בדגימות שנבדקו במז"פ
לא נמצא ולו רכיב אחד שלא נמצא בבנזין. לאור האמור, לא נראה כי גרסה זו עומדת
במבחן המציאות ואף כהן מודה כי אפשרות זו הינה חלשה יותר. על פי התזה השנייה
שהציגו המערערים, מקור החומרים שנמצאו בדגימות הוא במגוון החומרים הכימיים שהיו
במעבדה. גם תזה זו נדחתה על יד בית המשפט כבלתי סבירה, ואני מסכימה לקביעה זו,
הואיל ולפיה היו צריכים לחבור להם יחדיו בשלושה מקומות שונים בזירה רק חומרים המכילים
מרכיבים של החומר בנזין, מבלי שהם מכילים רכיבים שאינם מופיעים בבנזין. מכל מקום,
יצויין, כי אפשרויות אלו אינן מתיישבות עם ריח הבנזין החזק ששרר באזור, כפי שעלה
מהעדויות השונות שנשמעו בבית המשפט קמא (ראו למשל עדותם של חוקרי חברת הביטוח
"סהר ציון").
במילים אלו סיכם בית המשפט קמא את הדיון בסוגיה:
" לא מצאתי, כי
נפל פגם בבדיקות המעבדה של שלף בעניין זיהוי הבנזין, ככזה, כולל על פי המרכיבים
היחודיים של הדלק המשמש להנעת כלי רכב. הוא פעל במקצועיות ועל פי נהלי המעבדה, תוך
השוואת שלושת המוצגים שזוהה בהם בנזין לסטנדרט שמקורו בבתי הזיקוק. די בשלושים
מרכיבים, כאמור, כדי להצביע על זהות שכן לא יתכן כי מספר כזה של מרכיבים הקיימים
בבנזין המיוצר בבתי הזיקוק, יופיע בתהליך מקרי אחר של תערובת חומרים. אני מקבל
עמדה זו. מקובלת עלי לפיכך, גם דעתו הדוחה, כיוצא מזה, את עמדת ההגנה, לכך, כי
החומר שזוהה על ידו כבנזין, מקורו בתהליך או אינטראקציות כימיות שהתרחשו אגב
הפיצוץ והבעירה של החומרים שהיו במרפאה" (עמ' 625 לפסק הדין קמא).
כאמור, לא מצאתי כל הצדקה לחלוק על הדברים, ולפיכך, מקובלת עלי המסקנה כי נמצאו
שרידי בנזין בשלוש נקודות שונות במרפאה. משאין מחלוקת כי לא נעשה שימוש בחומר זה
במעבדה, הרי שהדבר מהווה ממצא מפליל המוביל, בהצטרף אל שאר הראיות, להרשעת
המערערים.
(2) הראיות הנוספות
20.
המסקנה לפיה יש לקבל את גרסת המשיבה ולדחות את זו שהציעו המערערים מתקבלת גם
מהראיות הנוספות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, מהן עולה כי התנהלות המערערים עובר
לאירוע, במהלכו ולאחריו מצביעה על מעורבותם במעשים פליליים.
אשר למניעיהם של המערערים. קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ניתן למצוא את
המניע באמירותיו של מערער 1 לאבו סנינה ("נמאס לו מהעבודה והוא רוצה להשיג
הרבה כסף") אינה חפה מקשיים, ובפרט כאשר מדובר בהרשעה על בסיס ראיות
נסיבתיות, בשל הזמן הרב שחלף ממועד אמירתן ועד לאירוע, בהתחשב בכך שהן אינן בעלות
גוון פלילי לכשעצמן, ונוכח העובדה שהן נותקו מהקונטקסט בו נאמרו. כמו כן, לטעמי
קיים קושי לראות בהן משום "אמירה מפלילה" כמשמעותה בע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד
מג(3) 297 (1989) – אליו הפנה בית המשפט קמא
בהקשר זה – הואיל ובפסק דין זה עסקינן באמירות שנאמרו לאחר קרות האירוע הפלילי המגלמות את תחושת
האשם או את ההכרה באשמה. לעומת זאת, אני סבורה כי ניתן לקבוע כי שאיפת המערערים
ליהנות מדמי הביטוח היוותה המניע למעשיהם. הדבר נלמד, בין היתר, משיחות שניהל
מערער 2 עם אחיו בבית החולים באשר לחוב כספי שחב לו מערער 1, כפי שהוקלטו על ידי המשטרה
(ראו ראיה טז בפסק הדין של בית המשפט קמא):
האח: ו... תגיד לו:
"תגיד לפיראס שיתקשר אליך ואתה תדבר איתו. שהוא יתקשר אליך מהטלפון של...
שיתקשר אליך אל...
מערער 2: עזוב, זהו.
נכון שהוא הבטיח לי עשרה ימים, היום זה היום העשירי. עזוב, אני... עזוב. אל תדאג עכשיו
לאוטו, הוא... יבוא הזמן שלו.
האח: לא, לא האוטו,
חייב להכניס כסף לבנק
מערער 2: בטח שחייב.
אם הוא היה אחד מבין... הוא לא צריך להכניס ממנו ישירות ממנו. הוא צריך להביא לי
אותם במזומן, ואני אפקיד אותם בשבילך. חסר לנו שהמשטרה תתחיל לחשוד (ת/14 א עמודים
32-34).
ניסיונותיו של מערער 2 לטעון כי מדובר על חוב מפיראס אחר, שאיננו מערער 1, הם
חלשים ודחוקים ובדין מצא בית המשפט קמא שאין ליתן בהם אמון, הואיל והמערערים לא
הציגו כל ראיות בדבר קיומו של אותו פיראס או אודות אותו חוב נטען, ולא ידעו ליתן
פרטי מידע בסיסיים אודותיהם (ראו עמודים 226-230 לפרוטוקול).
21.
התנהלותם של המערערים בערב האירוע, כמו גם התבטאויות שונות שהשמיעו, מהווה חלק
מתצרף הראיות המרשיע: החל בהגעתם של המערערים בשעת לילה מאוחרת למרפאה בצוותא חדא,
עובר בניסיונותיהם לטשטש עקבות כדוגמת הנסיעה ברכבו של אבו סנינה וההימנעות משימוש
בטלפון הנייד, וכלה בהתבטאויותיהם בבית החולים. בעניין זה נאמר:
"מקובלת וידועה
היא ההלכה, כי יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די
בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות,
כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים" (ע"פ 210/81 עקביוב נ' מדינת ישראל,
פ"ד לו(3) 393, 400 (1982)).
וכן:
"הלכה היא
בבית-משפט זה מימים ימימה שהודיות הנאשם, כמשמעותן בסעיף 12 לפקודת הראיות
[נוסח חדש], תשל"א-1971, לא רק הודיה מלאה בעובדות המהוות את מעשה העבירה,
אלא גם כל אימרה שיש בה כדי להפלילו או להחשידו במשמע (ע"פ 293/55 אברהם בן זאב דוד נגד היועץ המשפטי
לממשלה פד"י, כרך י, ע' 558)" (ע"פ
216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 343 (1974)).
הראיות המפלילות העולות מהתנהלותם של המערערים פורטו בהרחבה בפסק הדין קמא, ואיני
רואה טעם לחזור עליהן. עם זאת, אציין את עיקרי הדברים.
המערערים טוענים, כאמור, כי הגיעו למרפאה בשעת לילה מאוחרת על מנת לעבוד.
טענה זו אינה מתיישבת עם עובדות שונות, בהן הודו, וביניהן העובדה שמערער 1 כבר
סיים את יום עבודתו וחזר לביתו. כמו כן, לא מצאתי בדברי המערערים מענה לשאלה מדוע
חבר מערער 2 למערער 1 ונותר עמו במרפאה שעות באישון לילה, אם ביקש זה הראשון
לעבוד. הקביעה לפיה לא הגיעו המערערים למרפאה על מנת לעבוד נתמכת אף בהודעתו של
שאלתיאל רצון (ת/53) שמתגורר בסמוך למרפאה, לפיה לא דלק אור במרפאה בשעות הלילה
שקדמו לאירוע.
העובדה כי אבו סנינה הגיע לזירת האירוע בדיוק בשעה בה ארע הפיצוץ תומכת אף היא
במסקנה כי מדובר באירוע מחושב ומתוכנן מראש. גם השיחה שהתנהלה בין המערערים
במכוניתו של אבו סנינה לאחר האירוע (ראו ראיה ז' בפסק הדין של בית המשפט קמא)
מצביעה על אשמתם:
"בדרך שמעתי
אותם אומרים אחד לשני, למה עשית את זה, למה עשית ככה. וג'די (מערער 2- ע.א) אמר
ראשון. ואז פיראס (מערער 1- ע.א) אמר לו, למה עשית ככה. והם לא אמרו מה עשו, רק
אמרו את זה ככה. ואז כנראה הם שמו לב שאני מקשיב ושמרו על שקט מוחלט" (ת/55 ג
בעמוד 2).
שיחה זו כמו גם השתיקה שעקבותיה מעידות על מעורבות המערערים במעשים ועל הכרתם
באשמה. שתיקתם של המערערים, עת הבחינו בהאזנתו של אבו סנינה לשיחתם, אינה עולה
בקנה אחד עם גרסתם, לפיה עברו אירוע טראומטי, ויש בה כדי לצבוע את השיחה שהתנהלה
ביניהם קודם לכן בצבעים מפלילים, שכן היא מצביעה לטעמי, על מידע אותו חפצו
המערערים להסתיר מאבו סנינה.
אין לקבל אף את טענת המערערים, לפיה נעילת דלת המרפאה נעשתה באופן אינסטינקטיבי.
ההיפך הוא הנכון. אכן, השכל הישר וניסיון החיים מלמדים כי יש ולעיתים ישפיע אירוע
טראומטי על אדם באופן שישנה את התנהגותו. יחד עם זאת, התנהגותם של המערערים אינה
תואמת את גרסתם. הדעת נותנת כי אדם הנקלע למצוקה גדולה, נכווה באופן ממשי וחש כי
המבנה עומד להתמוטט, לא יעצור על מנת לנעול את הדלת, אלא ינוס כל עוד נפשו בו,
ומבלי להתעכב. נעילת הדלת היא התנהגות רציונאלית ומחושבת, המעידה, לטעמי, על תכנון
מוקדם של הדברים וסותרת את גרסתם של המערערים. אציין כי גם אופיין הקל יחסית של
הפציעות ומיקומן אינם עולים בקנה אחד עם גרסת המערערים, לפיה נמצאו במרפאה בשעה
שפרצה הדליקה ואירע הפיצוץ, כאמור בפסק הדין של בית המשפט קמא.
התבטאויות ואמירות שונות מצידם של המערערים שהוקלטו בבית החולים (ראו ראיות יד-יז
בפסק הדין של בית המשפט קמא), כמו גם אמירתו של אחיו של מערער 1 לרס"ר דוד
סבח (ראו ראיה יח בפסק הדין של בית המשפט קמא) לאחר האירוע מלמדות אף הן על אשמתם
של המערערים, ומעידות על רצונם להסתיר את מעורבותם במעשים נשוא הערעור.
הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות
22.
הרשעתם של המערערים התבססה, כאמור, על ראיות נסיבתיות, ואשמתם הוכחה באמצעות שורה
של נתונים וממצאים. גרסתם של המערערים אינה מתיישבת עם המציאות העובדתית, כפי
שנקבעה על ידי בית המשפט קמא ועם ההיגיון והשכל הישר. הראיה הנסיבתית נבדלת מן
הראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא
מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של
העובדה הטעונה הוכחה (ראו למשל: ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל (, 1.9.03)). הרשעה מסוג זה נסמכת על ההיגיון,
השכל הישר וניסיון החיים. כפי שציין בית המשפט קמא, ההלכה בעניין זה ידועה ולפיה
כאשר עסקינן בהוכחת אשמתו של נאשם על דרך של ראיות נסיבתיות, שומה על התביעה
להוכיח כי הראיות מביאות על דרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. ודוק: אין
חובה כי כל ראיה וראיה בפני עצמה תרשיע את הנאשם במידה של "מעבר לספק
סביר", כל שנדרש הוא כי לקיבוצן יהיה משקל ראייתי מפליל. ברי, כי ככל שהראיות
רבות יותר, מגוונות יותר, ומשולבות האחת בזרועות חברתה באופן הדוק יותר, כי אז
נעשית חפותו של הנאשם אפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר עד כי לא נותר ממנה שריד (ראו
למשל: ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682 (1978); 11541/05 ענקרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.8.06); ע"פ
351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) (1981)); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (, 2.11.06)).
23.
בענייננו מצאתי כי קיים מארג ראיות המשתזרות ומשתלבות זו בזו, מארג המוביל למסקנה
משפטית אחת ויחידה, לפיה המערערים הם אלה שהציתו את המרפאה בכוונה לקבל במרמה את
דמי הביטוח. לא מצאתי כי בית המשקל קמא שגה בהענקת המשקל ההולם לראיות השונות
שהוצגו בפניו. כמו כן, אף אני סבורה, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי גרסת המערערים
אינה מעוררת ספק סביר באשמתם. הגרסה שהציגו שזורה בסתירות פנימיות וחיצוניות ואין
בה כדי לספק הסבר הולם לאופן התנהלותם. יוצא, אפוא, כי אם תתקבל דעתי ידחה הערעור
על הכרעת הדין.
הערעור על גזר הדין
24.
לטענת המערערים, בית המשפט החמיר איתם יתר על המידה.
לטענתם, לא נשקלו אפשרויות השיקום כמו גם נסיבותיהם האישיות, וביניהן: עברם הפלילי
הנקי; תרומתם לחברה – מערער 2 עובד עם קשישים; ומצבו הרפואי של מערער 1 שהינו חולה
סכרת. לדבריהם, לא הייתה להם כוונה ורצון שמאן דהוא ייפגע מהאירוע. כמו כן, לשיטת
המערערים, העונש שהושת עליהם אינו תואם את אמות המידה שנקבעו במקרים אחרים בפסיקה.
בנוסף, מבקשים המערערים לבטל את הקנס שהושת עליהם נוכח עונש המאסר הכבד שהוטל
עליהם ולאור מצבם הכלכלי הקשה.
25.
המשיבה עומדת על חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים ועל תוצאותיהן הקשות במקרה זה,
תוך שהיא מציינת כי הסיכון הטמון בעבירות הצתה התממש בענייננו. המשיבה טוענת כי
אין להתערב ברכיב הפיצוי בגזר הדין, נוכח הנזק הפיזי והנפשי הכבד שנגרם לבני משפחת
נהרי.
26.
לבקשת המערערים, הורינו לשירות המבחן להגיש תסקיר
בעניינם (ראו החלטות מיום 18.10.07 ומיום 28.10.7). מן התסקיר עולה כי עד למועד
האירוע נשוא הערעור ניהל מערער 1 אורח חיים נורמטיבי. על פי המתואר בתסקיר, מדובר
באדם בעל תפיסת עולם חיובית, אשר נוכח ההליך המתנהל נגדו ושהותו בבית הסוהר נתון
במצב רגשי קשה. באשר למערער 2. מתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא מתקשה להסתגל
לכללים ולתנאים הקיימים במאסר, והגם כי הוא מכחיש את המיוחס לו הוא מבטא הכרה
לאחריותו בתוצאות האירוע נשוא הערעור.
מערער 1 בהתייחסותו לתסקיר, חוזר על האמור בו, ומדגיש את עובדת היותו לוקה במחלת
הסכרת, וההחמרה שחלה במצבו הרפואי מאז מאסרו. כמו כן, הוא מבקש לאפשר לו להוכיח את
חפותו באמצעות ה"מבחן המשולש": בדיקת פוליגרף; היפנוזה; וזריקת אמת.
לדברי מערער 2, תסקיר המבחן שהוגש בענייננו מלמד כי הינו אדם רגיש אשר בעל קווי
אופי "עברייניים". הוא מדגיש את היותו בן למשפחה טובה ומשכילה, כמו גם
את העובדה כי ארוסתו חלתה זה לא מכבר במחלת הסרטן. כמו כן, מערער 2 צירף לתגובתו
מספר מסמכים מהם עולה כי עובר למאסרו עבד כאח שסעד חולים וזקנים ותפקד באופן
מופתי, וביקש לאפשר לו להשמיע טיעונים נוספים בעל פה בעניין זה. בהמשך, הגיש מערער
2 בקשה נוספת בה שב וביקש לקיים דיון נוסף בעניינו.
המשיבה טוענת כי אין בתסקירים לשנות מעמדתה, לפיה אין מקום להתערב בעונשים שנגזרו
על המערערים. כמו כן, הוסיפה כי עד היום, חודשים רבים לאחר מתן גזר הדין, לא שילמו
המערערים את מלוא סכום הפיצוי שהושת עליהם, ובכך יש להעיד כי הם אינם מזדהים עם
כאבם וסבלם של הנפגעים, בני משפחת נהרי.
27.
ככל שהדברים אמורים בקנס שהושת על המערערים, הרי שדין הערעור להדחות על הסף. מכוח
סעיף 77(א) לחוק נתונה לבית-המשפט סמכות לחייב אדם שנמצא אשם במשפט פלילי בתשלום
פיצויים. סעיף 78 סיפא לחוק מתיר לכלול בערעור על פסק הדין שהביא לחיוב בפיצויים
גם ערעור על החיוב. הרישא לסעיף קובעת כי "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא,
לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של
הזכאי נגד החייב בו", וכבר נקבע כי חיוב זה הוא בעל מאפיינים אזרחיים
מובהקים. לפיכך היה על המערערים לצרף את בני משפחת נהרי כמשיבים לערעור, אך הם לא
עשו כן. די במחדל דיוני זה כדי לדחות את הערעור על גזר הדין באשר לקנס שהושת על
המערערים (ראו למשל: ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2)
25, 34 (2003); ע"פ 169/89 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 549
(1989); ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721,
732-731 (2001)).
28.
באשר לעונש המאסר שהושת על המערערים. שקלתי את טיעוני הצדדים לכאן ולכאן, ומצאתי
כי אין מקום להתערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא. עבירת ההצתה היא עבירה חמורה
ביותר, ולא בכדי העונש המרבי בגינה עומד על חמש עשרה שנות מאסר. חומרתה של העבירה
נגזרת, בין השאר, מהעובדה כי היא טומנת בחובה סיכונים רבים לגוף ולרכוש. יפים
לעניין זה הדברים הבאים:
"עבירת הצתה
הינה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר
לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני-תרבות
ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו" (בש"פ 6764/99 תייסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.99)).
בתי המשפט נוטים להתייחס בחומרה לעבירה זו (ראו למשל: ע"פ 3995/01 צליח נ' מדינת ישראל (, 20.12.01)), אם כי לא תמיד מצאה ההתייחסות המחמירה
את ביטויה ב"שורה התחתונה" של גזר הדין. רף הענישה איננו אחיד, ובמסגרת
שיקולי הענישה, נתנו בית המשפט דעתם לחומרת התוצאה, לשאלה אם היו בני אדם במקום
והועמדו בסכנה, לעברו הפלילי של הנאשם וכיוצא בזה, כאשר נקבע כי הצתה במקום שבני
אדם הוטלו או יכלו להיות מוטלים בכף מצדיקה ככלל מאסר ממושך, על פי הכוונתו של
המחוקק (ראו למשל: ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (, 18.3.07)).
בענייננו, התממשו הסיכונים הטמונים בעבירת ההצתה, והמיטו אסון על בני משפחת נהרי
שנפגעו בגופם, ברוחם וברכושם, ובכך לבד יש כדי להצדיק את העונש שהושת על המערערים.
וכך מתארת גב' נהרי את הסבל שנגרם למשפחתה כתוצאה מהאירוע:
"לפני האירוע
בעלי עבד ופרנס, אני עבדתי במשפחתון. מאז המקרה הבית לא מתנהל כמו שצריך. בעלי חי
על כדורים ואנחנו בסיוטים. זכריה (הבעל-ע.א) לא עובד, הוא לא מסוגל לעבוד. קודם
הוא היה מביא כסף הביתה, היום אנחנו חיים על קצבה. הילדים לא אותם ילדים, אני לא
מתפקדת. פעם הייתי מנהלת משפחתון, והיום אנחנו גרים במחסן שהפכנו אותו לבית. קודם
אני עבדתי ופרנסתי וגם בעלי. הילדים עברו ניתוחים וטראומה. הם קמים בלילה, ולא
ישנים. זאת לא אותה משפחה שמחה. הילדים מתעוררים בלילה ופוחדים..."
(הפרוטוקול בעמ' 649).
שיקולים נוספים המטים את הכף לחובת המערערים הם תכנונן המוקדם של העבירות, כאשר
האפשרות ששכנים יפגעו הינה ברורה, ותכליתן – זכייה במרמה בדמי הביטוח, המגלמת
נכונות לפגוע בגוף ואפילו בחיים עבור בצע כסף. כמו כן, יש ליתן את הדעת לכך, שלאחר
האירוע נסו המערערים מזירת האירוע כל עוד נפשם בם, מבלי שהזהירו את בני משפחת נהרי
או בדקו מה עלה בגורלם. העובדה כי מדובר באנשים בעלי אורח חיים נורמטיבי, כמו גם
יתר נסיבותיהם האישיות, אין בה די כדי להצדיק הקלה בעונשם. יחד עם זאת, אני מפנה
את תשומת ליבם של גורמי שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי של מערער 1.
29.
דין בקשתו של מערער 1 לעבור את "המבחן המשולש" (פוליגרף, היפנוזה וזריקת
אמת) להידחות. מהימנותם של אמצעי הוכחה אלו טרם לובנה עד תום, וממילא לא הוכרעה.
הנטייה היא לדחותם כראייה במשפט, ולהותירם, לעת עתה, ככלי עזר לחקירה מקום שזו
נדרשת. (ראו למשל: 2216/01 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.03); ע"פ 993/93
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 494 (1993)). מעבר לכך, אין בכוחן
של ראיות אלו לבוא תחת ההליך המשפטי שהתנהל נגד המערערים. קל וחומר שעה שאשמתם של
המערערים הוכחה במידה הנדרשת במשפט הפלילי, לאחר שהראיות נבחנו לעומקן. מכל מקום,
ברי כי תגובה לתסקיר שירות המבחן במסגרת ערכאת הערעור אינה המקום והשלב המתאים
להעלות בקשה זו. לא מצאתי גם מקום להיענות לבקשתו של מערער 2 להמשיך ולטעון בעל פה
לעניין העונש, כמו גם לבקשתו לקיים דיון נוסף בעניינו. המערערים שניהם קיבלו את
יומם בבית המשפט וטענו ארוכות הן לעניין הכרעת הדין הן לעניין העונש. בנסיבות
העניין, ומשלא העלה המערער כל נימוק המצדיק לעשות כן, לא ראיתי מקום לאפשר המשך
טיעונים בשלב זה.
לאור האמור, אציע לחברי לדחות גם את הערעור על גזר הדין.
ש ו פ ט
ת
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופט א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.
ניתן היום, י' בשבט תשס"ח (17.1.08).
