בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
|
||
ע"פ 4510/07
|
||
בפני:
|
כבוד השופט א' א' לוי
|
כבוד השופט ס' ג'ובראן
|
|
כבוד השופט י' אלון
|
המערער:
|
אדוארד סראבוניאן
|
נ ג ד
|
המשיבה:
|
מדינת ישראל
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ
40286/05 שניתן ביום 21.5.07 על ידי כבוד השופט ח' כבוב
|
תאריך הישיבה:
|
כ"ו בתשרי
התשס"ח
|
(8.10.2007)
|
1.
המערער הורשע ביום 19.4.1007 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב)
בעבירות קשירת קשר לביצוע פשע (שוד בנסיבות מחמירות) לפי סעיף 499(א)(1)
ביחד עם סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ניסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף
402(ב) לחוק העונשין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף
380 יחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין, והחזקת נשק בלא רשות על-פי דין
לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. על המערער נגזרו 42 חודשי מאסר בפועל בניכוי
ימי המעצר וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף נגזר על המערער חיוב בפיצוי בסכום של
10,000 ש"ח למתלוננת וקנס כספי בסך 1,500 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו,
בגדרו משיג המערער על הכרעת הדין ולחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו (ביצוע עונש
המאסר עוכב עד למתן פסק הדין בערעור).
2.
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, עובר ליום 21.8.2005 (יום ראשון בשבוע) קשרו
המערער ושניים אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה (להלן: האחרים), קשר לביצוע שוד. המערער והאחרים הגיעו לבית
מגורים באור יהודה סמוך לשעה 08:45 כשהם מצוידים בשני אקדחים ובסכין. המערער ואחד
האחרים (להלן: השותף) ניגשו
לפתח הבית, כשהמערער אוחז בידו זר פרחים עטוף בנייר עיתון והקישו על דלת הבית.
משפתחה בעלת הבית (להלן: המתלוננת) את הדלת, דחפוה המערער ושותפו, תוך שהם דורשים לדעת מי עוד נמצא בבית.
המערער איים על המתלוננת באמצעות סכין ובין היתר אמר לה כי אם תצעק "יחתוך
אותה ואת בִתה", אחז בצווארה וגרם לה חתכים באמצעות הסכין במקומות שונים
בגופה. כן הניח המערער את כף ידו על פניה של המתלוננת על-מנת לכסות את פיה ועיניה,
הכה אותה בפניה באגרופים וניסה להכניס לפיה חולצה. בשלב מסוים הצמיד המערער אקדח לראשה
של המתלוננת ואמר לה כי אם לא תשתוק יהרגה. כמו כן ניסה המערער לאזוק את המתלוננת
באזיקי מתכת אולם הצליח לאזוק את ידה הימנית בלבד.
במקביל עלה השותף כשבידו אקדח, לקומה השנייה של הבית, ובה נמצאה אותה שעה בתה של
המתלוננת (להלן: הבת). השותף דחף את הבת, קשר את ידיה מאחורי גבה באמצעות חבל
ובעודה שרועה על הרצפה כרך רצועת בד סביב ראשה על-מנת לסתום את פיה. כן הכה השותף
את הבת בראשה באמצעות האקדח והורה לה שלא תזוז ממקומה. לאחר מכן הצטרף למערער.
בשלב זה יצאה הבת למרפסת והחלה צועקת לעזרה. למשמע צעקותיה עלה השותף לקומה השניה,
משך בשערה תוך שהוא מצמיד לראשה אקדח, וגרר אותה בכוח לתוך החדר. לאחר מכן, מחשש
פן יתפסו, נמלטו המערער והשותף מן הבית.
לאחר אירוע השוד נתפס בדירת המתלוננת גיליון עיתון "ידיעות אחרונות"
מיום שישי שקדם לאירועים (יום 19.8.2005) ואשר על פי עדות המתלוננת שימש לעטיפת זר
הפרחים שהוחזק על ידי אחד השודדים והושאר במקום. מנייר העיתון הופקו במעבדות
המשטרה מעתקי טביעות אצבע אחדות, אשר זוהו כטביעות אצבעותיו של המערער.
בנוסף חקרה המשטרה אדם נוסף בשם דוידוב (להלן: דוידוב) בחשד למעורבות בשוד, אולם בהיעדר ראיות
לחובתו שוחרר דוידוב ממעצר ולא הוגש כנגדו כתב אישום.
3.
ביום 25.8.2005 (לאחר הפקת מעתקי טביעות האצבע מהעיתון) הגיע צוות בילוש של תחנת
מסובים יחד עם צוות בילוש של משטרת באר-שבע לביתו של המערער בבאר-שבע כשבידיהם צו מעצר
כנגדו, אך המערער לא היה בבית. אמו של המערער התקשרה אליו לטלפון הנייד ואיפשרה
לאחד השוטרים לשוחח עם המערער. השוטר הזדהה ומסר למערער שהוא דרוש לחקירה ושישוב
לביתו. המערער השיב שהוא לא נמצא בעיר באר שבע וניתק את השיחה. נסיונות איתור
נוספים של הנאשם עלו בתוהו.
4.
המערער התייצב במשטרה מיוזמתו שלושה שבועות לאחר מכן, ביום 15.9.2005. בהודעתו
הראשונה מיום 16.9.2005 טען המערער כי עוד ביום 24.8.2005 (יום לפני שהגיעו
השוטרים לבית אמו בבאר שבע) נסע לאילת ושהה שם שלושה שבועות יחד עם ידידה בשם טלי.
כן מסר כי ביום השוד היה בביתו בבאר שבע, כי אינו מכיר את דוידוב ואין לו מעורבות
איזושהי במעשה השוד.
בהודעתו השנייה מיום 17.9.2005 טען המערער כי בשיחת הטלפון עם השוטר מיום 25.8.05
(בעת שבאו לחפשו בביתו בבאר שבע) הוא מסר לו שיתייצב בתחנת המשטרה מיד כשיחזור
לעיר באר-שבע, וכי כך עשה כשהתייצב מיוזמתו במשטרה ביום 15.9.05. בהמשך הודעה זו
שמר המערער על זכות השתיקה.
בהודעה שלישית מיום 18.9.2005 חזר המערער על גרסתו לפיה נסע לאילת עוד ביום
24.8.2005 במונית ולן שם אצל ידידה בשם טלי. המערער לא מסר פרטים מדויקים לגבי
אותה בחורה, לרבות שם משפחתה, כתובתה וכדומה. כן טען, כי החל מיום שישי 19.8.2005
עד ליום הנסיעה לאילת (שחל לדבריו ביום 24.8.05) לא יצא מביתו שבבאר שבע, אולם
ייתכן כי יצא לקנות סיגריות ביום שישי. המערער הוסיף וטען כי על שהותו בביתו ביום
האירוע (25.8.07) יכולים להעיד אמו ואחיו. לאחר שהחוקר הראה למערער תמונה של
דוידוב, טען כי הוא מזהה את האדם שבתמונה אך אין ביניהם קשר חברתי. כמו כן, בתשובה
לשאלת החוקר, מסר המערער כי הוא קורא לעיתים את העיתונים "ידיעות
אחרונות" ו"קול הנגב".
בחקירה הרביעית והאחרונה שנערכה באותו היום עומת המערער עם טביעת האצבע שהופקה
מהעיתון שנמצא בזירת השוד באור יהודה. המערער סירב לשתף פעולה עם החוקרים ובחר
לשמור על זכות השתיקה בהמשך החקירה.
5.
ליבת המחלוקת בראיות הצדדים נסבה סביב זהותו של המערער כמי שביצע את השוד, שכן עצם
ביצוע השוד לא היה שנוי במחלוקת. המערער כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי בזמן
האירוע לא היה כלל במקום, אלא שהה בבית אמו בבאר שבע.
בפני בית המשפט לא הובאה ראיה ישירה הקושרת את המערער עם מעשה השוד. המתלוננת ובתה
לא זיהו את המערער כאחד השודדים, לא במהלך החקירות ולא במהלך עדותן בבית המשפט.
התיאורים החלקיים שמסרו שתיהן לעניין זיהוי השודדים לא תאמו את המערער (ר' הודעת
המתלוננת ת/7 והודעת בתה ת/8). המשטרה לא ערכה מסדרי זיהוי ביחס למערער לאותם
השכנים שעל פי הודעת המתלוננת ובעלה צפו בשודדים הנמלטים (ר' הודעת בעלה של
המתלוננת ת/20 וכן הודעות של נחקרים נוספים ת/28, ת/29, ת/32, ת/33 ו-ת/35. חלק
ממוסרי אותן ההודעות העידו כי לא זומנו כלל להשתתף במסדרי זיהוי (העד ציון גזלה,
העדה שרי קונטנטה). עד התביעה אבי דנסון נשאל במהלך עדותו אם הוא מזהה את המערער,
והשיב כי המערער אינו דומה לשודד שראה נמלט ממקום האירוע.
נמצא איפוא, כי הראיה היחידה הקושרת את המערער לאירוע השוד הינה אותן טביעות אצבע
שלו שנמצאו על גבי גיליון העיתון.
6.
בית המשפט קמא הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הראיה המרכזית
עליה התבססה ההרשעה היתה הראיה הנסיבתית בדמות טביעות אצבעותיו שהופקו מגיליון
העיתון שנמצא בזירת העבירה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההסבר שסיפק המערער לעניין
הימצאות טביעות האצבע והתנהגותו לאורך החקירה מחזקים, מעל לכל ספק סביר, את המסקנה
כי המערער ביצע את השוד המיוחס לו.
ההסבר שסיפק המערער להימצאות טביעות האצבע, לפיו יתכן כי עלעל בעיתון תוך כדי
שתיית קפה כאשר ביקר בקיוסק על מנת לקנות סיגריות, נדחה על ידי בית המשפט קמא
כבלתי סביר. בית המשפט הדגיש כי הסבר זה נמסר בשלב מאוחר של החקירה ולא בהזדמנות
הראשונה שהיתה לו. המערער בחר לשתף פעולה עם חוקריו, עד לשלב שבו עימתו אותו
חוקריו עם ממצא טביעות האצבע. מאותו שלב בחר המערער לשמור על זכות השתיקה. משנשאל
מדוע בחר שלא לענות עוד על שאלות החוקר, טען כי האחרון דיבר אליו בתוקפנות.
המערער לא הכחיש את היכרותו עם דוידוב, אך טען שאין ביניהם כל קשר חברתי. משעומת
המערער עם העובדה ששוחח עם דוידוב בשעה 04:00 לפנות בוקר של יום השוד, טען המערער
כי אינו זוכר את שיחת הטלפון. פרט לכך ציין בית המשפט כי בעבר נעצרו השניים במעצר
משותף בחשד לביצוע עבירות קודמות, עובדה המעידה על היעדר אמינותו של המערער לענין
ההיכרות עם דוידוב.
אינדיקציה נוספת לחוסר האמינות של המערער מצא בית המשפט קמא בכך שהמערער מסר
בחקירתו כי לא יצא את ביתו בבאר שבע מיום שישי שלפני האירוע ועד ליום רביעי
שלאחריו. עם זאת מסר המערער גרסא אחרת בפני בית המשפט, לפיה יצא ביום ראשון (מועד
האירוע) למספר דקות לקיוסק אחר. כמו כן לא הצליח המערער לספק הסבר לאיכון למכשיר
הטלפון הנייד שבבעלותו, ממנו עולה כי ביום שני לא שהה בבית אמו.
בית המשפט קמא המשיך בבחינת התנהגותו של המערער בשלושת השבועות שחלפו מיום חמישי
שלאחר האירוע (25.8.05) ועד שהסגיר עצמו למשטרה (ביום 15.9.05), בהם ידע שהמשטרה
דורשת ממנו להתייצב באופן מיידי. המערער בחר לשקר לאמו ולאנשי המשטרה, והודיע להם
שהוא נמצא בעיר אילת מיום רביעי (24.8.05), כל זאת כדי להסביר את אי התייצבותו
המיידית בפני השוטרים ולמרות שהיה באותה שעה בעיר באר שבע, ונסע לעיר אילת רק ביום
חמישי. בנוסף, המערער מסר גרסה לפיה באותם שלושה שבועות שהה בעיר אילת עם חברה בשם
טלי. בחקירתו אמר שטלי מתגוררת בעיר אילת. בבית המשפט שינה את גרסתו וטען כי אותה
טלי מתגוררת בעיר באר שבע. כמו כן, ציין כי נסע לאילת במונית מיוחדת
("ספיישל") עבורה שילם 600 ש"ח, וכי את הכסף לשהייה באילת קיבל
מאביו שנתן לו 2,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי הסכום ששילם המערער לטענתו עבור
המונית אינו סביר ביחס ליתרת הסכום שנותרה בכיסו. כמו כן, נקבע כי העובדה שהמערער
אינו זוכר את מיקום הדירה בה שהה באילת, שלטענתו נשכרה על ידי חברתו טלי שעבדה
באילת, אינה סבירה. בהמשך, דחה בית המשפט את גרסתו של המערער לפיה כיבה את מכשיר
הטלפון הסלולארי אשר ברשותו מבלי לומר לאמו דבר בעניין זה ובעניין הנסיעה, על אף
שציין כי הוא נוהג לסעוד את אמו, שסובלת ממחלות חוזרות ונשנות.
אשר לטיעוני בא כוח המערער לגבי התנהלות חקירת המשטרה, נקבע כי העובדה שהמשטרה לא
ביצעה מסדר זיהוי סמוך ככל האפשר לאירוע לאותם עדים אשר הביעו נכונות להשתתף במסדר
זיהוי תמונות, פועלת לחובת התביעה אולם אינה פסולה מיסודה. כמו כן לא ייחס השופט
חשיבות לכך שהבת זיהתה במסדר זיהוי תמונות אדם בשם טוני מלכה כמי שעלה לקומה
השנייה בבית, שכן לאחר חקירה שנערכה בהוראת הפרקליטות הוסר החשש כי אותו טוני מלכה
היה מעורב בביצוע השוד. כן קבע השופט כי המערער סיכל בהימלטותו עריכתו של מסדר
זיהוי חי העדיף מבחינה ראייתית.
לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענת האליבי שהעלה המערער (לפיה היה בעת השוד בבית
אמו בבאר שבע), וקבע כי עדויותיהם של העדים מטעם ההגנה – אמו ואחיו של המערער –
נועדו לסייע בידיו מתוך מניע של קרבה משפחתית מדרגה ראשונה.
7.
הטענה העיקרית שבפי המערער בערעור שלפנינו נוגעת למהותו של החפץ עליו נמצאו טביעות
האצבע. טביעות האצבע נמצאו על נייר עיתון - חפץ נייד אשר מטבעו עובר ידיים רבות.
מדובר בגיליון עיתון "ידיעות אחרונות" שהוא בעל תפוצה רחבה. לפיכך טוען
המערער כי שגה בית המשפט קמא בקובעו שהגרסה לפיה דפדף המערער בעיתון בקיוסק בבאר
שבע אינה סבירה, תוך הסקת מסקנות בלתי רלוונטית מהתנהגותו החשודה של המערער
בחקירותיו. כמו כן שגה בית המשפט כאשר לא ייחס חשיבות לעובדה שנמצאו טביעות אצבע
נוספות על גבי העיתון שאינן ניתנות להשוואה, ועל כן לא ניתן לשלול את הטענה שאותן
טביעות שייכות לאדם אחר שאינו המערער. כן, לא ייחס השופט קמא חשיבות לעובדה שעוד
בטרם עומת המערער עם הראיות שבידי החוקרים, כאשר נשאל בחקירתו אם הוא קורא עיתון,
נקב המערער בשם העיתון שנמצא בזירה, ובעיתון "קול הנגב". המערער נחקר
ביום 18.9.05, כמעט חודש לאחר מועד האירוע, ולכן לא זכר בוודאות פעולה איזוטרית
כמו דפדוף בעיתון. בא כוחו של המערער טוען כי ניתן היה לערוך שחזור דפוס טביעות
האצבע שנמצאו, ולקבוע אם מקורן באחיזת העיתון כבסיס לזר הפרחים, או בעלעול בעיתון.
לשיטתו, עצם הימצאותן של טביעות האצבע משני צידי העיתון והיעדר טביעות כרית כף ידו
של המערער מתיישב דווקא עם גרסתו של המערער.
אשר לדחיית טענת האליבי, טוען המערער כי שגה בית המשפט כשייחס את שהותו באילת
לטענת האליבי, שכן מדובר בהסבר לחוסר יכולתו של המערער להתייצב לחקירה ואין בהסבר
זה כדי להוות טענת אליבי. על כל פנים, התנהגותו של המערער עד להתייצבותו במשטרה
ניתנת להסבר הגיוני. לעניין מועד ביצוע העבירה העידה אמו כי בלילה שבין יום השבת
ליום ראשון לא יצא המערער את פתח הבית. אחיו הוסיף כי בבוקר יום ראשון בשעה 10:00
בבוקר הסמוכה לשעה בה בוצע השוד, ראה את המערער בביתו בבאר שבע.
מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן משקל לעובדה שעדי הראיה
(שכנים של המתלוננת) מסרו תיאור שאינו תואם את תיאורו של המערער, ואף לא נדרשו
לזהותו במסדר זיהוי. זאת, אף על פי שחמישה עדי ראיה מבין השבעה שנחקרו מסרו כי
ביכולתם לזהות את השודדים. לשיטת המערער, די בעדותו של עד התביעה מר אבי דנסון (להלן: דנסון) כדי לזכותו. דנסון העיד בבית המשפט כי ראה את
השודדים וכי המערער אינו אחד מאלה שראה בזירת העבירה. לטענתו, בית המשפט טעה בכך
שייחס אמירה זו לחוסר נכונותו של העד לשתף פעולה עם התביעה כדי לא לסכן את משפחתו.
כמו כן מדגיש המערער כי בתה של המתלוננת זיהתה במסדר זיהוי תמונות אדם העונה לשם
טוני מלכה כאחד ממבצעי השוד. עוד הוסיפה כי השודד שעלה לקומה השנייה, חבש כובע ושערו
היה בלונדיני - תיאור התואם את האיש שזיהתה במסדר הזיהוי. בנוסף, לא נתבקשה הבת
לתאר את פניו של השודד שנטען לגביו שהוא המערער בחקירתה במשטרה, ולא נתבקשה לזהותו
במסדר זיהוי. כן תיארה המתלוננת את השודד שתקף אותה כבעל עיניים ירוקות גדולות
ובמקום אחר כבעל עיניים בהירות מלוכסנות, תיאורים שאינם תואמים את המערער.
המערער מוסיף וטוען, כי על בית המשפט קמא היה לייחס את שתיקתו בחקירה להיותה של
החקירה תוקפנית. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט כאשר ייחס חשיבות כלשהי לשיחת הטלפון
שהתקיימה עם דוידוב, שכן האחרון אינו חשוד כלל בביצוע השוד.
8.
אין עוררין על כך שעל גבי נייר העיתון שנמצא בזירת האירוע נמצאו מספר טביעות אצבע
של המערער, וכי ראיה נסיבתית זו היא העומדת בלב הממצא המרשיע. כלל נקוט בידינו, כי
משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שניתן יהיה להסיק
מהן, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים, מסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה לא נותר
ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם (ראו: 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.8.2006), פס' 19 לפסק דינו של
השופט א' א' לוי; ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2)
682, 686 (1978) (להלן: פרשת מזרחי)).
תוקפה של מסקנה שכזו יכול ויתערער משיקום ספק בדבר היתכנות הסבר אחר שיימסר על ידי
הנאשם למכלול הראיות הנסיבתיות. עם זאת, ובמקרים המתבקשים, אף אם הנאשם איננו מציע
הסבר המתיישב עם חפותו, יבחן בית-המשפט מיוזמתו הסברים אפשריים שכאלה (ראו: ע"פ
1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002) (להלן: פרשת מקדאד); ראו והשוו: ע"פ 240/84 חטיב נ' מדינת
ישראל, פ"ד לט(2) 29, 36 (1985)). אם ניתן להסביר את הראיות הנסיבתיות על
דרך תרחיש תמים אשר מתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים, יזכה בית המשפט את הנאשם
מחמת הספק. ציינה זאת השופטת דורנר בע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן,
פ"ד נד(4) 653, 663-662 (2000):
"המודל
האינדוקטיבי בנוי על שלילת הסברים המתיישבים עם חפותו של הנאשם. כלומר, כנגד
הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול את הסברו והסברים
היפותטיים סבירים אחרים. אם האפשרות להסיק ממארג הראיות את דבר קיומן של עובדות
הסותרות את אשמת הנאשם אינה מציאותית, ולעומת זאת המסקנה
ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות, בהתחשב במשקלן, הינה קיום עובדות שיש בהן אשמת
הנאשם – הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לספק סביר".
הימצאות טביעת אצבע של נאשם בזירת עבירה הינה מהמיוחסות שבראיות הנסיבתיות ולא אחת
יהיה בה לכשעצמה כדי לבסס הרשעה. זאת, במקרים בהם המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת
מכך הינה זו המרשיעה (ראו: ע"פ 3377/92 מעמר נ' מדינת ישראל (, 1.2.1994)). טביעת אצבע של הנאשם אשר נמצאה
על גבי חפץ נייח בזירת העבירה, מוכיחה בוודאות מוחלטת כי הוא אכן היה במקום
העבירה. בהעדר הסבר סביר למציאתה, ניתן להסיק מטביעת האצבע, אפילו היא הראיה
היחידה, כי הנאשם הוא שביצע את העבירה (ראו: ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת
ישראל, פ"ד מא(1) 785 (1987)); בש"פ 10028/03 אלקריף נ' מדינת
ישראל, פ"ד נח(2) 577 (2003); בש"פ 8465/02 קריספין נ' מדינת ישראל (, 15.10.2002)). נפסק, כי במקרה שבו מהווה
טביעת האצבע ראיה יחידה, ינהג בית המשפט בזהירות יתירה בהרשעה (ראו: ע"פ
235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1) 645, 647 (1962); ע"פ
389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 62, 64 (1964) (להלן: פרשת נאטור)).
עם זאת, הפסיקה הבחינה בין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייח
לבין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייד. עמד על כך השופט לנדוי
בפרשת נאטור:
"... ברור
שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה מסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון ששני הגורמים
הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת המעשה.
בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן, כשטביעת האצבע
מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות..." (בעמ' 65).
דברים דומים נאמרו מפי השופט גרוניס בפרשת מקדאד:
"במקרה של חפץ
נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם
במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול
לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של
אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא" (בעמ' 231).
בעניין אחר נפסק, כי בחינת היתכנותה של מסקנה שונה מהמסקנה המרשיעה יכול ותועלה אף
ביוזמת בית המשפט גם אם הסבר אפשרי שכזה לא הועלה על ידי הנאשם. המדובר באותו
עניין היה בטביעת אצבע של נאשם שנמצאה על גבי חפיסת סיגריות שנתפסה בתוך מכונית
ממנה בוצעו יריות, וכך נפסק באותו העניין:
"מציאת טביעת
אצבע זרה בזירת העבירה מהווה ראיה לכאורה כי בעל טביעת האצבע היה מעורב בביצוע
העבירה, ובאין הסבר סביר להימצאות טביעת האצבע, עשויה היא להספיק להרשעה. ברם,
משקלה של ראיה זו פוחת מקום שטביעת האצבע נמצאה על חפץ נייד ...
במקרה שלפנינו, עולה
מחומר הראיות כי המערערים, שהם אחים, התגוררו באותו בית. קיימת אפוא אפשרות סבירה,
כי חפיסת הסיגריות הייתה בידי הקטין בשלב הקודם לשוד, ועברה מן הקטין לאחיו הבכור
ז'אפר. אכן, הקטין עצמו לא מסר בשום שלב של החקירה או של המשפט גירסה ברוח זו. אך
בנסיבות העניין אין בכך כדי לשלול את ההיפותזה האמורה, המתיישבת עם חפותו. שכן,
מתקבל על הדעת כי הקטין ביקש למנוע את הפללתו של אחיו הבכור, שהייתה נגרמת אילו
היה מוסר גירסה זו..." (ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד
נב(5) 460, 475-474 (1998)).
מכאן, כי הרשעה על בסיס ראיה יחידה של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד, תיעשה רק אם
השתכנע בית המשפט מעל לכל ספק סביר כי הטביעה הוטבעה על החפץ במקום ובשעת התרחשות
העבירה (ראו גם: ע"פ 5635/97 סמהאדן נ' מדינת ישראל (, 6.5.2001)).
עוד ראוי לציין, כי בהכרעות המבוססות על הסקת מסקנות לוגיות והסתברותיות מן הראיות
הנסיבתיות, יהיה מתחם ההתערבות של ערכאת הערעור רחב יותר מאשר במקרים המבוססים על
ראיות ישירות אשר יסודן, דרך כלל, בהתרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים (ראו: פרשת מזרחי, בעמ' 686). כלל יסוד בשיטתנו, כי ערכאת
הערעור תתערב בממצאי מהימנות רק במקרים חריגים, שהרי הערכאה הדיונית היא אשר
מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנות העדים (ראו, למשל: ע"פ 5386/05
אלחורטי נ' מדינת ישראל (, 18.5.2006), פס' ו(1) לפסק-דינו של השופט
רובינשטיין (להלן: פרשת אלחורטי);
ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (, 27.11.2006) פס' 9 לפסק-דינה של השופטת
פרוקצ'יה; ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (, 3.4.2006), פס' 12 לפסק-דינו של השופט
ג'ובראן); ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551,
556-555 (1987)). אותם מקרים חריגים יהיו כאשר מוכחת טעות בולטת בשיקולי הערכאה
הראשונה, או פגם אחר היורד לשורשו של עניין (ראו: ע"פ 281/82 אבוחצירא נ'
מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 684 (1983)).
לעומת זאת, מידת התערבותה של ערכאת הערעור תהיה שונה לעניין מסקנות שבסברה אותן
הסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו בפניה, להבדיל מקביעת הממצאים עצמם (ע"פ
406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 485 (1980)).
במקרה שלפנינו טביעות האצבע נמצאו על גבי גיליון עיתון "ידיעות אחרונות"
מיום 19.8.05, יומיים לפני קרות האירוע. המדובר איפוא בחפץ נייד בדמות גיליון
עיתון שתפוצתו רחבה, ומטבע הדברים יכול ויעבור מיד ליד. המערער העלה הסבר אפשרי
להימצאות טביעות האצבע שלו על גבי גיליון העיתון רק בשלב עדותו במשפט. לפי הסבר
זה, בזמן שהותו בקיוסק קנה סיגריות, שתה כוס אספרסו, ויתכן שדפדף בעיתון. כאמור,
בית המשפט קמא קבע כי לאור העובדה שהמערער נמנע מלהעלות הסבר זה בשלב החקירה עת
בחר לשמור על זכות השתיקה, יש לדחותו על הסף.
עוד מצא בית המשפט, כי מתוך כך שאותו קיוסק בו נוהג הנאשם לעלעל בעיתונים נמצא לצד
ביתו בבאר שבע, ואילו גיליון העיתון דנן נמצא בזירת השוד באור יהודה – נשלל מניה
וביה הגיונו של ההסבר התמים שהציע הנאשם להמצאות העיתון בזירת העבירה. לאור זאת
נקבע בהכרעת הדין, כי המסקנה היחידה המתבקשת מהימצאות העיתון בזירת העבירה הינה כי
המערער הוא זה שהביאו לשם בעת ביצוע מעשה השוד.
9.
חוששני, כי הממצא המרשיע שקבע בית המשפט קמא מתוך ראית טביעת אצבעו של המערער על
גבי גיליון העיתון – אינו נקי מספק. גיליון עיתון הינו מעצם טיבו מסוג החפצים
שידיים רבות בוחשות בו. גיליון של עיתון רב תפוצה חלות בו ידיים נוספות. העיתון
עושה דרכו מבית הדפוס למפיצים, ומשם לנקודות המכירה. בנקודת המכירה יש המעלעלים בו
ויש הקונים אותו. רוכש העיתון, לאחר שקרא בו, יתכן ויניחו לאחרים נוספים שיעניינו
בו. אחרון המעיינים משליכו לאחר כבוד או מניחו במקום שקרא בו. וכך מוצאים גליונות
עיתון רבים את דרכם אחר כבוד לעטיפת מצרכים שונים, למצעי אריזה ולעוד תחנות ויעדים
אחרים. האפשרות כי במקום פלוני יימצא גיליון עיתון ועליו טביעת אצבע של אלמוני,
אינה מובילה בהכרח למסקנה כי אותו אלמוני הוא שהניחו שם.
ניטול, לדוגמה, את ראובן הקורא עיתון בעת נסיעתו ברכבת מחיפה לבאר שבע, ומשהגיע
ליעדו משאיר העיתון בקרון הרכבת. שם נוטל אותו לידיו שמעון הנוסע מבאר שבע לתל
אביב. הוא הדין בעיתון המתגלגל מיד ליד בבתי קפה, במספרות, בחדרי המתנה למיניהם
ובשאר מקומות רבים ומשונים שדרכם של בריות לעיין שם בעיתונים מעיתונים שונים.
אופיו וטיבו זה של גיליון העיתון משליך גם על עובדה נוספת, ולפיה במקרים רבים קשה
יהיה לצפות מאדם שיוכל לתת הסבר ודווח מתי ובאיזה מקום עלעל, קרא או החזיק בגליון
עיתון זה או אחר. במיוחד אמורים הדברים שעה שהסבר שכזה מתבקש ממנו מספר שבועות
לאחר מועד ההגעה, העלעול או הקריאה הנטענים לעניין אותו גיליון עיתון.
נמצאנו אומרים, כי ניידותו של גיליון עיתון – ועיתון רב תפוצה במיוחד – גבוהה ורבה
היא מהרבה חפצים ניידים אחרים. לדוגמה, פריטי לבוש, קסדת אופנוע, אופניים וכיוצא
באלה. בכל אותם החפצים, וככל שעבירותם בין משתמשים שונים מצומצמת יותר, תהיה עוצמת
החשד ממציאת טביעת אצבע של אדם על גביהם גבוהה יותר. ככל שיגברו נדירותו או
ייחודיותו של החפץ הנייד, כן תגדל משמעות טביעת אצבע של פלוני שתמצא על גביו.
בה במידה סביר וניתן לצפות ממי שטביעת אצבעו נמצאה על חפץ שכזה, כי יוכל לזכור אם
אמנם לבש אותו פריט לבוש, אם חבש קסדת אופנוע, אם רכב על אופניים או מה שימוש עשה
בחפץ שידובר בו. לא כך – כמפורט לעיל – בגיליון עיתון עליו נמצאה טביעת אצבעו של
פלוני. ברור כי הימצאות טביעת האצבע עולה כדי ראיה כי אכן פלוני אחז בזמן כלשהו
ובמקום כלשהו באותו העיתון. אולם המסקנה כי אחז בעיתון במקום מסוים או בשעה
מסוימת, אינה מתבקשת מאליה.
וגם זאת, ההנחה כי ניתן לצפות לקבל פירוט וגירסה ממנו מתי אחז באותו גיליון עיתון
והיכן – גם היא לא מתבקשת מאליה.
10.
ומכאן למערער דנן ולגיליון העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 19.8.05 שנמצא
בזירת השוד ביום 21.8.05. המערער נחקר לראשונה במשטרה ביום 15.9.05, ובחקירה נוספת
מיום 18.9.05 נשאל לראשונה אם הוא קורא עיתונים. באותה חקירה הוא השיב לחוקריו כי
הוא נוהג לקרוא "ידיעות אחרונות" ו"קול הנגב" (מקומון נפוץ
בבאר שבע עיר מגוריו).
בחקירה נוספת אותו היום (18.9.05) מוסרים לו חוקריו כי בזירת השוד שהתרחש באור
יהודה חודש לפני כן (ביום 21.8.05) נמצא גיליון עיתון ועליו טביעת אצבעו ומבקשים
את תגובתו. המערער סירב לענות לשאלות חוקריו מאותה החקירה ואילך. טבע הדברים, טיבם
של גליונות עיתונים וניסיון החיים נותנים מקום לספק אם אמנם יוכל אדם מן השוק
לזכור ולפרט מתי, היכן ובאילו נסיבות אחז בשלב מסויים – לפני חודש ימים – בגיליון
פלוני של עיתון "ידיעות אחרונות".
העובדה שאותו גיליון של "ידיעות אחרונות" נמצא בזירת העבירה חודש לפני
כן, כשעליו טביעת אצבעותיו של המערער, מטילה עליו צל של חשד, והמדובר בחשד
משמעותי. אולם, שלא כבחפצים מסוג אחר, ההנחה כי ניתן לצפות ממנו להסבר ענייני
וממוקד כיצד הגיעו טביעות אצבעותיו לגיליון אותו העיתון חודש לפני כן, אינה מבוססת
כדבעי. במילים אחרות, גם אילו היה משיב המערער לחוקריו (בעת חקירתו ב-19.9.05) כי
אין לו מושג כיצד הגיעו טביעות אצבעותיו לאותו הגיליון של "ידיעות אחרונות",
נותר היה בעינו הספק לגבי המסקנה המתבקשת מכך ולגבי היות המסקנה המרשיעה המסקנה
ההגיונית היחידה המתבקשת מעבר לספק סביר.
בהינתן כל זאת, לא אוכל לקבל את מסקנת בית המשפט קמא – ולפיה די באותה טביעת האצבע
שנמצאה על גבי גיליון העיתון בזירת האירוע – כדי ראיה מספקת ויחידה להרשעת המערער
בביצוע מעשה השוד שיוחס לו. זאת, לא בהכרח מתוך כך שלא נמסר מפיו הסבר מניח את
הדעת להמצאות טביעת אצבע על אותו גיליון של "ידיעות אחרונות", אלא מתוך
כך שטיבו של החפץ (גיליון עיתון נפוץ) ומועד החקירה (חודש לאחר שנמצא אותו העיתון)
מפחיתים במידה ניכרת את ההסתברות לעצם היתכנותו של מתן הסבר אלטרנטיבי מפי הנחקר.
11.
משנמצא לנו כי טביעת אצבעותיו של המערער על גבי העיתון אינה עולה כדי מסקנה
מרשיעה, הרי שאין בדחיית טענת האליבי של המערער ובגירסתו לעניין קורותיו בימים
שלפני השוד ושלאחריו, כדי לבסס הרשעה כנגדו. לשון אחר: בהעדר תשתית ראייתית
פוזיטיבית לאשמתו של המערער, לא ניתן להרשיעו מעל לכל ספק סביר בביצוע העבירה (ראו
והשוו: ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785, 788
(1987)). אין משמעות לאי קבלת גרסתו של המערער על ידי בית המשפט בהיעדר ראיות
לחובתו. עמד על כך השופט מצא בע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד
נג(3) 408, 413 (1999):
"אכן, כאשר
הראיות הנסיבתיות מצביעות, לכאורה, באורח ברור על קיום אשמה, היעדר הסבר מצד
הנאשם, או שקריו, שהם רלוונטיים לנושא העבירה המיוחסת לו, עשויים לחזק את הראיות
הנסיבתיות ולתמוך בהרשעתו (ראו, לדוגמה, ע"פ 5152/91 חליווה נ' מדינת ישראל (, 17.10.1995) פס' 15 לפסק-הדין).
אך כשהראיות הנסיבתיות מצביעות, לכל היותר, על קיום חשד כבד, אין בכוחם של היעדר
הסבר מצד הנאשם, או שקריו, כדי למלא את החסר בראיות התביעה (ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, לו(3)
692, 699-698, והאסמכתאות המובאות שם)".
אשר על כן, לא ראיתי צורך להיכנס לעובי הקורה ולבדוק את טענותיו הפרטניות של
המערער לעניין זה.
11.
מתוך כל המפורט לעיל, אציע לחברי כי נקבל את הערעור ונזכה את המערער, מחמת הספק,
מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי:
1.
לצערי, לא אוכל להצטרף לחוות-דעתו של חברי השופט י' אלון. אם תשמע דעתי, היינו דוחים את הערעור
ומשאירים את הרשעת המערער על כנה.
חברי הדגיש בחוות-דעתו כי "הימצאות טביעת אצבע של נאשם בזירת עבירה הינה מהמיוחסות
שבראיות הנסיבתיות" (פסקה 8 לחוות-דעתו). יחד עם זאת, הודגש גם, כי הנכונות
להסתמך על טביעת אצבע כראייה יחידה לצורך הרשעה תהא רבה יותר שעה שמדובר בטביעה
שהוטבעה על חפץ נייח, שלא ניתן להעתיקו ממקום למקום, שאז מצביעה הטביעה – ובוודאות
– על הימצאותו של הנאשם בזירת העבירה. לכל אלה מצטרף אני בהסכמה.
2.
טביעת אצבע היא ראיה נסיבתית. בכוחה של ראיה כזו להוכיח התקיימותה של נסיבה –
למשל, נוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. נבדלת היא מראיה ישירה, הקושרת את הנאשם
למעשה העבירה עצמו (ע"פ 7372/03 ויזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1)
745, 753). בשורה ארוכה של פסקי-דין עמד בית-משפט זה על כך ש"כוחן של ראיות
נסיבתיות אינו נופל ממשקלן של ראיות ישירות, ואלו כאלו עשויות לבסס כדבעי הרשעה
בפלילים" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 23 לפסק-דיני (, מיום 28.5.07),; וראו
גם את ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (, מיום 1.12.04); ע"פ
1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002)). לעיתים כוחה
של הראיה הנסיבתית הוא כה רב, עד שבנסיבותיו של מקרה פלוני ניתן יהיה להסתפק בה
לבדה כדי להגיע למסקנה מפלילה (ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד
לב(1) 326 (1977)). לעיתים, לא ניתן להסתפק בראיה נסיבתית בודדת. או אז, עשויה
ההרשעה להתבסס על מקבץ של
ראיות נסיבתיות, שגם אם בכל אחת מהן, כשלעצמה, לא די להוכחת האשמה ברמה הנדרשת
בפלילים, משקלן של כולן יחד מכריע את הכף לחובת הנאשם (ראו את דברי חברי, השופט ג'ובראן, בע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל,
פ"ד נז(5) 828, 836 (2003); וכן את ע"פ 4656/03 הנ"ל; ע"פ
6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (, מיום 1.9.03)).
3.
חפץ שמטבעו נייד הוא, ועליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, מעורר ביחס אליו חשש שהובא
לזירת העבירה באקראי, וחשש זה גורע ממשקלו כראיה (ע"פ 389/62 נאטור נ'
היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 62, 64 (1964); ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ'
מדינת ישראל פ"ד נב(5) 640, 474 (1998)). מכאן הזהירות בה מצוות הערכאות
לנהוג כאשר הן מרשיעות נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה. אולם, מכך אין ללמוד
כי טביעת אצבע על חפץ נייד –
אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, "שידיים רבות בוחשות בו" (פסקה
9 לחוות-דעתו של חברי) – לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד
לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות
נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות
אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד,
בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה.
יחד עם זאת, כאשר בית-המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע
העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע – נסללת הדרך
להרשעה.
4.
בדברים אלה אין משום חידוש. באחת הפרשות שהזדמנה לבית-משפט זה לפני זמן לא רב (ע"פ
2272/04 טטרו נ' מדינת ישראל, , מיום 9.1.06 – השופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן). דובר בשלושה נאשמים שקשרו לייבא לישראל סם
מסוכן שהוטמן במכונות תעשייתיות. שני נאשמים נלכדו בכף עת פרקו את המכונות. הראייה
היחידה שקשרה את הנאשם השלישי לעבירות, היתה טביעת אצבע שהוטבעה על ניילון שעטף את
ארגז הקרטון בו אוחסנה אחת המכונות. בית-המשפט דחה את הסברו של נאשם זה – כי אחד
השותפים האחרים נטל את הניילון מביתה של קרובת משפחה משותפת – בהיותה השערה
היפוטטית שאינה מבוססת בחומר הראיות (שם, בפסקה 18), והרשיעו בביצוע העבירות.
5.
במקרה שבפנינו, דחה בית-המשפט המחוזי את הסברו של המערער לטביעת האצבע שנמצאה על
גבי העיתון, ואיני סבור כי שגה בכך. בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-הדין י'
שקלאר, חזר על הסבר זה בפנינו. לגישתו, טביעות האצבע של מרשו מצאו דרכן לעיתון,
כאשר דפדף בו בקיוסק הנמצא סמוך לביתו שבבאר-שבע. דא עקא, הסבר זה מעורר קושי
ממשי, נוכח המרחק הרב – רב מאוד – בין מקום מגוריו של המערער למקום ביצוע השוד
(באור יהודה). "אין זה בלתי סביר", טוען עורך-הדין שקלאר, "כי אדם
שגר בבאר-שבע, קנה את העיתון בו דפדף המערער וביצע את השוד [באור יהודה]" (פסקה 10 לערעור). תמיכה לתזה זו מצא
הסנגור המלומד בחוות-הדעת של השוטרת יעל פלג שירוני, מהמחלקה לזיהוי פלילי (ת/51).
זו אמנם מצאה כי כל הטביעות שזוהו על גבי
העיתון הן של המערער, אולם נמצאו גם טביעות נוספות שלא ניתנות היו להשוואה, וקיים
סיכוי כי היו אלה טביעותיו של השודד האמיתי ולא של המערער.
גרסה זו נדחתה ולא בכדי, שכן כיצד ניתן ליישב את התרחיש שבמרכזה עם העובדה שהמערער
חמק מהמשטרה במשך שלושה שבועות, שבמהלכם ידע היטב כי הוא דרוש לחקירה? אכן, מותר
להניח כי לו האמין המערער בגרסת חפותו, היה מתייצב לחקירה על אתר. ולא זו בלבד
שהוא נמנע מכך, אלא שהוא נתן להיעלמותו הסבר מפוקפק שסתירות רבות התגלו בו. וכך
לדוגמה, גילה איכון שיחות הטלפון של המערער כי כאשר דיבר עם השוטר שהגיע לביתו,
הוא שהה בבאר-שבע ולא באילת. יתר על כן, כדי להוכיח את הטענה בדבר ביקורו התמים
באילת, היה מצווה המערער לזמן לעדות את מי שהגדיר כ"חברתו טלי", אולם
הוא נמנע מלעשות זאת, ואת מחדלו נימק בהסבר מפוקפק, היינו, שהוא אינו זוכר את
כתובת מגוריה של אותה "טלי". לדידי אין ספק כי עניין לנו עם התנהגות
מפלילה, והרי הלכה היא כי התנהגות מסוג זה, המצביעה על תחושת אשם, עשויה לעלות כדי
ראיה נסיבתית עצמאית לחובתו של נאשם (ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל
פ"ד מג(3) 441, 453 (1989); ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת
ישראל פ"ד נא(5) 359, 373 (1997)). בחירתו של המערער בזכות השתיקה, מייד
לאחר שהחוקר הטיח בפניו את מציאת טביעת אצבעותיו בזירת העבירה, מחזקת אף היא את
התמונה המפלילה (ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 (, מיום 15.5.02); ע"פ
6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל פ"ד נז(5) 76, 93 (2003)). ואם בכך לא די,
הדגישו המתלוננת ובתה בעדותן, כי שני השודדים אשר פרצו לביתן דיברו ביניהם ברוסית
(עמ' 11 לפרוטוקול; ת/15), והרי זוהי שפת האם של המערער.
6.
להשקפתי, עובדות אלו אינן מותירות ספק כי המערער היה אחד משני השודדים שפרצו לביתן
של המתלוננות, ועל כן הייתי דוחה את הערעור כנגד ההרשעה. נותר אפוא הערעור כנגד
העונש, וגם אותו אני מציע לדחות. המערער חטא במעשים חמורים ביותר. הוא ושותפו פרצו
לביתן של המתלוננת, איימו על האם באקדח, פצעו אותה בסכין והכו אותה ואת בתה. ניתן
רק לשער עד היכן היו מגיעים מעשי האלימות, לולא קריאותיה לעזרה של הבת. נגד מעשים
מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ומטעם זה איני סבור כי העונש שהושת על המערער לוקה
בחומרה כלשהי.
ש ו פ ט
השופט ס'
ג'ובראן:
1.
חברי, השופט י' אלון, מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק מהעבירות
שיוחסו לו בכתב האישום. לעומתו, מציע חברי, השופט א' א' לוי, לדחות את הערעור
ולהותיר את הרשעת המערער על כנה.
במחלוקת שנפלה בין חבריי, החלטתי להצטרף לדעתו של חברי השופט א' א' לוי, כי דינו
של הערעור להידחות.
ולהלן אסביר.
2.
הרקע העובדתי תואר בחוות-דעתו של חברי השופט י' אלון. אפנה, אם כן, לגופה של
המחלוקת. המחלוקת בין הצדדים, בכל הנוגע לאישום המיוחס למערער מתמקדת סביב זהותו
של המערער כמי שביצע את השוד.
חברי השופט י' אלון ציין בחוות-דעתו, כי "הימצאות טביעת אצבע של נאשם בזירת
עבירה הינה מהמיוחסות שבראיות הנסיבתיות". עם זאת, הנכונות להסתמך על טביעת
אצבע כראייה יחידה לצורך הרשעה תהא רבה יותר עת מדובר בטביעה שהוטבעה על חפץ נייח,
שלא ניתן להעתיקו ממקום למקום, שאז טביעת האצבע מצביעה ללא ספק על הימצאותו של
הנאשם בזירת העבירה. חברי השופט לוי הצטרף לקביעה זו וכך גם אני עושה.
בענייננו, אין חולק, כי על גבי נייר העיתון שנמצא בזירת האירוע נמצאו מספר טביעות
אצבע של המערער וכי ראייה נסיבתית זו היא העומדת במרכז ההרשעה. כפי שציין חברי
השופט אלון, כידוע, הלכה היא, כי משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של
ראיות ישירות, ובלבד שיהיה ניתן להסיק מהן לפי מבחני ההיגיון והשכל הישר, מסקנה
הגיונית אחת ויחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם (ראו 11541/05
פלוני נ' מדינת ישראל (, 21.8.06)).
כפי שהדגיש חברי השופט לוי בחוות-דעתו, על בתי-המשפט לנהוג במשנה זהירות עת
מרשיעים הם נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה זאת במיוחד כאשר מדובר בחפץ שמטבעו
הוא נייד ונמצאה עליו טביעת אצבע של נאשם, שכן ביחס אליו מתעורר חשש שהובא לזירת
העבירה באקראי וחשש זה גורע ממשקלו (ראו ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת
ישראל, פ"ד נב(5) 640, 474). כלומר, הרשעה על בסיס ראיה יחידה של טביעת
אצבע שנמצאה על חפץ נייד, תיעשה רק אם ניתן להסיק מעל לכל ספק סביר, כי הטביעה
הוטבעה על החפץ בשעת ביצוע העבירה.
על טביעת אצבע כראייה נסיבתית יחידה לחובת הנאשם כבר עמד בית-משפט זה לא פעם. יפים
לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 517/86 שמואל בן דויד ברוקס נ' מדינת ישראל,
פ"ד מג (3) 441, בעמ' 448:
"ככלל, משקלה
הראייתי של טביעת אצבע נעוץ בשניים: ראשית - במיקומה המסבך בזירת העבירה; ושנית -
בהעדר הסבר שבכוחו להקים ספק לפחות, שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן מסבכות את
בעליה באחריות לביצועה של עבירה. היה המיקום מסבך ולא ניתן הסבר כאמור - רשאי בית
המשפט לבסס הרשעה על-פי טביעת אצבע מפלילה כראיה יחידה".
3.
בענייננו, ניסוב התיק, רובו ככולו, סביב ראייה נסיבתית בדמות טביעות אצבע של
המערער, אשר נמצאו על גבי אותו גזר עיתון שעטף את זר הפרחים שהובא על-ידי אחד
השודדים והושאר בדירת המתלוננות לאחר שהשודדים עזבו את דירת המתלוננות בעקבות
הצעקות והמהומה שהקימה בתה של המתלוננת, אשר הצליחה להשתחרר מכבליה, יצאה מדלת
חדרה לעבר המרפסת וצעקה לעבר שכניה לעזרה.
בא-כוח המערער שב על טענותיו כפי שהעלה בבית-המשפט המחוזי והסביר, כי טביעות האצבע
של המערער נמצאו על העיתון, כאשר עלעל בו בקיוסק הנמצא סמוך לביתו שבבאר-שבע.
לגרסתו, בהחלט ייתכן, כי אדם הגר בבאר-שבע, קנה את העיתון בו דפדף המערער (בקיוסק
בבאר-שבע) וביצע את השוד באור יהודה. כן טען בא-כוח המערער, כי ייתכן שגזר העיתון
הוא חלק מעיתון שהובא על-ידי הבת, כפי שנהגה לעשות בזמן שעבדה כקופאית במרכול.
את גרסתו של המערער לא אוכל לקבל, וזאת ממספר הטעמים שלהלן, המעידים על התנהגותו
המפלילה של המערער:
ראשית, כפי שמסביר חברי השופט לוי, גם בעיני תמוה
הסברו של בא-כוח המערער בנוגע להימצאותן של טביעות האצבע של המערער על העיתון ועל
האופן בה מצאו טביעות האצבע את דרכן לעיתון. לטעמי, גם אם קיימת האפשרות, לפיה
המערער עלעל בעיתון בקיוסק הנמצא סמוך לביתו בבאר-שבע ועיתון זה נרכש על-ידי אדם
אחר שביצע את השוד באור-יהודה, אפשרות זו קלושה מאוד בנסיבות הספציפיות של המקרה
דנן נוכח המרחק הרב בין מקום הקיוסק לבין מקום ביצוע השוד.
ולהלן אסביר.
חברי השופט אלון מסביר, כי הממצא המרשיע שקבע בית-המשפט המחוזי מתוך ראית טביעת
אצבעו של המערער על גבי גיליון העיתון אינו נקי מספק, שכן העיתון הוא מסוג החפצים
"שידיים רבות בוחשות בו." הוא עובר מבית הדפוס למפיצים ומשם לנקודות
המכירה, שם עוברים ושבים עשויים לעלעל בו ועשויים לרכשו. כך למשל, מדגים חברי
השופט אלון את המקרה בתרחיש, לפיו ראובן קורא עיתון בעת נסיעתו ברכבת מחיפה
לבאר-שבע ומשהגיע ליעדו משאיר את העיתון בקרון הרכבת, שאז נוטל אותו שמעון הנוסע
מבאר-שבע לתל-אביב.
ברם, הגם שמסכים אני לתרחיש שתואר באופן כללי, לטעמי, לא ניתן להקיש מתרחיש זה
לנסיבות הספציפיות של המקרה שבענייננו. שכן, טביעות האצבע נמצאו על גבי גיליון
עיתון "ידיעות אחרונות" מיום 19.8.05, יום שישי, יומיים לפני קרות
האירוע. המערער מתגורר בבאר-שבע והועלתה האפשרות, כי ביום 19.8.05 רכש המערער סיגריות
בקיוסק הסמוך לביתו, שתה קפה ועלעל בעיתון. השוד נשוא כתב האישום התבצע ביום
21.8.05, יום ראשון. טביעות האצבע של המערער נמצאו על עיתון "ידיעות
אחרונות" שבדירת הנשדדות בעיר אור יהודה. המרחק ממקום מגוריו של המערער
בבאר-שבע וממקום הקיוסק בבאר-שבע לדירת הנשדדות באור יהודה הינו רב מאוד. אני
סבור, כי התרחיש שבאותם יומיים בלבד, בפרק הזמן של שישי ושבת, מיום 19.8.05 (יום
שישי) – המועד אותו נושא העיתון "ידיעות אחרונות" עליו נמצאו טביעות
האצבע ואשר בו עלעל המערער בבאר-שבע - ועד ליום 21.8.05 (יום ראשון) – המועד בו
בוצע השוד באור יהודה, הגיע העיתון לידיים זרות באור יהודה ובעקבות כך לדירת
הנשדדות, הינו בלתי סביר וקלוש ביותר בעיני. שוכנעתי, כי אין התרחיש המתואר יכול
להתקיים בפרק זמן כל-כך קצר של יומיים בלבד, ועוד כאשר היומיים המדוברים הינם שישי
ושבת ולא באמצע ימות השבוע.
שנית, גם את טענת בא-כוח המערער, לפיה הבת הביאה את
העיתון ממקום עבודתה לביתה יש לדחות מכל וכל. הבת שללה אפשרות זו באופן מוחלט
והסבירה, כי באותה תקופה אין היא עבדה, כך שלא יכולה הייתה להביא את העיתון ממקום
עבודתה. עוד הוסיפה הבת, כי מאחר ומדובר במשפחה דתית, אין המשפחה נוהגת לרכוש
עיתונים כלל, לא באמצע השבוע ולא בסופי שבוע ולא מעולם, כך שלא הייתה כל אפשרות,
לפיה מישהו מבני הבית רכש את העיתון לקראת שבת. יתרה מכך. גזר העיתון עטף זר
פרחים, אשר לא היה בדירתה בטרם כניסתם של השודדים לדירה. רק לאחר שהשודדים עזבו את
הדירה, החלה הבת לסדר את הבית וראתה לראשונה את זר הפרחים עטוף בנייר עיתון ואז
קישרה בין אותו זר פרחים לבין השודדים שהגיעו לדירה.
שלישית, ההגנה לא הביאה כל ראייה, אשר יש בה כדי
להפיג או לסתור כהוא זה את הוכחת טביעות האצבע שעל העיתון כטביעות אצבעותיו של
המערער. זאת ועוד. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ההסבר שסיפק המערער להימצאות טביעות
האצבע על גבי העיתון נמסר בשלב מאוחר של החקירה – למעשה נמסר על-ידי בא-כוח המערער
בבית-המשפט לאחר תום החקירה - ולא בהזדמנות הראשונה.
רביעית, מסכים אני עם קביעתו של חברי השופט לוי, כי
לו האמין המערער בגרסת חפותו, היה מתייצב לחקירה לאלתר. לא רק שהמערער התייצב
לחקירה כשלושה שבועות מהעת שנתבקש לעשות כן, הוא אף עשה זאת תוך מתן הסברים
מפוקפקים. כמו-כן, בחקירתו הנגדית של המערער בבית-המשפט הוא הודה, כי היה בעיר
באר-שבע שעה שקיבל את שיחת הטלפון מהשוטר והודה, כי ביודעין שיקר לשוטר שעה שטען
בפניו, כי הוא נמצא מחוץ לעיר באר-שבע. ועוד דבר. המערער טען, כי ביקר באילת אצל
"חברתו טלי", אולם בחר שלא להביאה לעדות, על-מנת להוכיח טענתו זו.
חמישית, תחילה בחר המערער לשתף פעולה עם חוקריו
במשטרה וענה על השאלות שנשאל, כל זאת עד לשלב בו עימתו אותו החוקרים עם קיומן של
טביעות אצבע שלו שנמצאו בזירת העבירה על גבי עיתון. משלב זה, סירב המערער להמשיך
ולשתף פעולה עם החוקרים ושמר על זכות השתיקה. בחקירתו ניתנה למערער ההזדמנות למסור
הסבר סביר בהזדמנות הראשונה להימצאותן של טביעות האצבע על העיתון שנמצא בזירת
האירוע, אולם המערער בחר בזכות השתיקה ובכך למעשה נמנע מלשכנע את בית-המשפט בדבר
הימצאותן של טביעות האצבע על גבי העיתון.
חברי, השופט אלון, סבור, כי ההנחה שניתן לצפות מהמערער להסבר ענייני וממוקד כיצד
הגיעו טביעות אצבעותיו לגיליון אותו העיתון חודש לפני כן, אינה מבוססת ומשכך אין
לצפות ממנו לקבלת פירוט וגרסה מתי אחז באותו גיליון עיתון והיכן. ברם, לצערי,
לדברים אלה לא אוכל להצטרף. לטעמי, גם אם אכן לא ניתן לצפות מאדם לזכור מתי והיכן
עלעל בעיתון כלשהו, עדיין ניתן בהחלט לצפות מאדם כזה, כי בעת שמטיחים בו אשמה
בנוגע למציאת טביעות אצבעותיו על עיתון שנמצא בזירת עבירה, ישיב על אשמה זו באופן
כלשהו ולא ישמור על זכות השתיקה. ואם בזאת לא סגי, בענייננו, אין מדובר בטביעת
אצבע אחת של המערער שזוהתה על-ידי מומחי מז"פ ונלקחה מאותו עיתון שנתפס, אלא
מדובר במספר טביעות כעדותה של פקד יעל פלג-שירוני, אשר ערכה את חוות-הדעת והדגישה
את העובדה, כי מדובר בסדרה של טביעות אצבע שפותחו מנייר העיתון ומדובר בזיהוי
חד-משמעי של כל אחת ואחת מהטביעות. בנסיבות אלה, מסכים אני עם קביעתו של חברי
השופט לוי, כי התנהגותו המפלילה של המערער מתחזקת עם בחירתו בזכות השתיקה מייד
לאחר שהחוקר הטיח בפניו את מציאת טביעות אצבעותיו בזירת העבירה ולכן שוכנעתי, כי
בדין קבע בית-המשפט המחוזי, שהראייה הנסיבתית הוכחה מעל לכל ספק סביר.
שישית, המערער בחר להיעלם למשטרה למשך פרק זמן ארוך,
תוך שהוא מנסה לשכנע את בית-המשפט, כי דובר בטיול תמים לאילת עם "חברתו
טלי". ברם, בחקירתו אישר המערער, כי ידע שהמשטרה דורשת ממנו להתייצב לחקירה
באופן מיידי. עם זאת, בחר הוא לשקר לאמו כשזו התקשרה אליו ולאנשי המשטרה והודיע
להם, כי הוא נמצא מחוץ לעיר באר-שבע. אם דבריו של המערער דברי אמת הם, לא ברור לי
מדוע שיקר הוא לאמו ולאנשי המשטרה. משכך נראה, כי שקריו מרמזים אף הם על התנהגותו
המפלילה ועל ניסיונו לדחות את החקירה במשטרה עד אין קץ.
שביעית, המערער טען בפני בית-המשפט המחוזי, כי הוא בן
דואג ואוהב לאמו החולה, כי הוא מתגורר בביתה וסועד אותה בתקופות שונות של מחלה
הפוקדת אותה. על כך העידו הן המערער והן אמו. כמו-כן, לגרסת המערער, מאז שהתקשרה
אליו המשטרה וביקשה ממנו להתייצב לחקירה ועד אשר הוא התייצב לחקירה כעבור שלושה
שבועות, הוא שהה באילת עם "חברתו טלי". יתרה מזאת. המערער אף מצא לנכון
לכבות את מכשיר הפלפון הסלולארי שלו במשך כל אותם ימים בהם שהה, לטענתו, באילת. לא
ברור לי כיצד טענתו זו של המערער - לפיה שהה באילת במשך שלושה שבועות וכיבה את
הפלפון הסלולארי - מתיישבת עם הטענה – לפיה מדובר בבן תומך ואוהב, אשר סועד את אמו
ומטפל בה בשעת מחלתה. זאת במיוחד לאחר שהאם סיפרה בגרסתה, כי המערער נהג לדווח לה
על כל יציאה שלו על-מנת שלא תדאג לו. במקרה זה האם העידה, כי המערער לא הודיע לה
שהוא נוסע לאילת, לא מסר לה מתי התייצב בחקירה ואף לא דרש לשלומה במשך כל אותם
ימים. התנהגות שונה זו מטעם המערער מאמתת אף היא את חוסר הסבירות
שבגרסתו.
4.
מטעמים אלה כולם, סבור אני, כי עובדות אלה מאמתות ומוכיחות – מעל לכל ספק סביר –
כי המערער היה אחד משני השודדים שפרצו לביתן של המתלוננות. משכך, מצטרף אני
לקביעתו של חברי השופט לוי, לפיה יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.
5.
אשר לעונש – לחילופין, מלין המערער גם על חומרת העונש. ברם, אף בעניין זה, דעתי
היא דעתו של חברי השופט לוי, ולפיה יש לדחות את הערעור גם על העונש. מעשיו של
המערער חמורים מאוד ורק בדרך נס לא נגרם אסון כבד למתלוננות. המערער איים על האם
באמצעות סכין ואמר לה שאם תצעק "יחתוך אותה ואת בתה". המערער אחז
בצווארה של המתלוננת והחל לגרום לה לחתכים באמצעות הסכין באיברים שונים בגופה.
המערער אף היכה את המתלוננת באגרופים וניסה להכניס לפיה חולצה. בשלב מסוים, שלף
המערער אקדח ואיים על המתלוננת, תוך שהוא מצמידו לראשה, כי אם לא תשתוק, הוא יהרוג
אותה. המתלוננות נאלצו לעבור אירוע אלים ביותר.
המערער אף הכחיש את מעורבותו באירוע ולא תרם למשטרה לאתר את יתר המעורבים בפרשה,
כשאלה מסתובבים עדיין חופשי.
עוד יש לקחת בחשבון, כי כפי שהעידו המתלוננות בבית-המשפט המחוזי, הן יתקשו מאוד
לשכוח את רגעי האימה, חוסר האונים וההשפלה שחשו באותם רגעים ומצפות הן – ובצדק רב
– להגנתו של בית-המשפט מפני עבריינים כגון אלה.
התרשמתי, כי תאוות הבצע של המערער נעדרת כל רגש אנושי ומידת רחמים. המערער תכנן
בקפידה את מעשה השוד, הצטייד בנשק והשתמש באלימות וברוטאליות קשה.
אין צורך להכביר במילים, כי האלימות הפכה, לצערנו, לתופעה נפוצה ומדאיגה בחברתנו.
ברם, תופעה זו יש למגר וכפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, הגיעה השעה להחמיר
בענישתם של עבריינים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. בנסיבות המקרה דנן, על מעשים
כגון אלה שביצע המערער יש לשלם מחיר כבד ולא מצאתי כל מקום להתערב בעונש שהוטל על
המערער. לפיכך, הייתי דוחה אף את הערעור על העונש.
מכל האמור לעיל, מצטרף אני לחברי, השופט א' א' לוי, כי דין הערעור להידחות, על שני
חלקיו.
ש ו פ ט
אשר על כן, הערעור נדחה ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י' בשבט התשס"ח (17.1.2008).
