ע"א 6570/02
|
|
בפני:
|
כבוד
המשנה לנשיאה א' ריבלין
|
כבוד
השופט א' גרוניס
|
|
כבוד
השופט ד' חשין
|
אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ
|
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבה
ברע"א 5765/02 והמבקשת בע"א 6570/02:
|
עיטל
זילברשלג
|
1. בית המשפט
המחוזי בנצרת (כבוד השופט נ' ממן) קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה מסוימת,
אך לא אישר את הגשתה בעילות אחרות. בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטה זו.
הבקשה לרשות ערעור, שהוגשה על ידי הנתבעת (להלן - המבקשת או אל על), מופנית נגד ההחלטה לאשר את התובענה
הייצוגית. ביום 25.11.02 הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי הבקשה לרשות ערעור תידון כאילו
ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. הערעור, שהוגש על ידי התובעת המייצגת, עיטל
זילברשלג (להלן - המשיבה), מופנה נגד ההחלטה
שלא לאשר את הגשת התובענה הייצוגית בעילות מסוימות.
התביעה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. על פי
הנטען בכתב התביעה ובבקשה לאישורה כייצוגית, רכשה המשיבה כרטיסי טיסה של המבקשת
בשתי הזדמנויות: ביום 7.2.96 רכשה המשיבה כרטיס טיסה של אל על לז'נבה בסוכנות
הנסיעות איסתא ליינס בע"מ. ביום 5.6.97 רכשה המשיבה כרטיס טיסה של אל על
למדריד בסוכנות הנסיעות אופיר טורס בע"מ. מחירי הכרטיסים היו נקובים בדולרים
ושולמו בשקלים לפי שער הדולר במועד הרכישה. לטענת המשיבה, שער ההמרה לפיו חושב
הסכום בשקלים בו חויבה היה שער המכירה של דולרים במזומן שנהג אצל הבנקים בישראל
(להלן - שער מזומן). זאת, בעוד שער ההמרה לפיו הייתה אמורה היא לשלם היה שער
המכירה של העברות והמחאות של דולרים הנהוג בין הבנקים בישראל (להלן - שער העברות
והמחאות). השער האחרון נמוך מן הראשון. כלומר, חיובה של המשיבה לפי שער מזומן ולא
לפי שער העברות והמחאות הביא לייקור המחיר השקלי של כרטיסי הטיסה. הפער בין
הסכומים המתקבלים, לאחר ביצוע המרה לשקלים של המחיר הדולרי של שני הכרטיסים לפי כל
אחד מהשערים, עומד על כ-70 ש"ח. המשיבה טענה, כי כל סוכנויות הנסיעות בארץ
נוהגות לחשב את המחיר השקלי של כרטיסי הטיסה על פי שער מזומן.
3. טענתה של
המשיבה בנוגע לשער ההמרה לפיו אמור היה להיקבע הסכום בשקלים בו חויבה נסמכה על
רישיון ההפעלה של המבקשת. ביום 2.2.88 נתן שר התחבורה למבקשת "רשיון להפעלה
מסחרית" בתוקף סמכותו לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק רישוי שירותי
התעופה, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק רישוי שירותי התעופה). סעיף 12 לרישיון
קובע בזו הלשון:
"בטיסותיו
הסדירות על פי רשיון זה, יוליך בעל הרשיון נוסעים ויוליך טובין, במידת האפשר,
בהתאם לתעריפים ותנאי [ה]נסיעה וההובלה שנקבעו על ידי יאט"א, או בהתאם
לתעריפים ותנאים אחרים - הכל באשור מראש של המנהל".
על פי רישיון ההפעלה, כפופה אפוא אל על במידת האפשר
לתעריפים ולתנאי הנסיעה שנקבעו על ידי יאט"א. זאת, אלא אם כן יאשר
"המנהל", ראש מינהל התעופה האזרחית במשרד התחבורה (סעיף 2 לרישיון
ההפעלה), תעריפים ותנאי נסיעה אחרים. אין חולק כי לא ניתן אישור של המנהל להנהגת
תעריפים שונים משל יאט"א. "יאט"א" הוא שמו העברי המקוצר של
"International
Air Transport Association",
ארגון בינלאומי המאגד בתוכו חלק נכבד מחברות התעופה הסדירות בעולם, ביניהן המבקשת.
במסגרת פעילותו עוסק יאט"א, בין היתר, בתיאום בין מובילים אוויריים וסוכנויות
נסיעות בעולם בעניינים שונים. בינואר 1996 פירסם יאט"א את ה-"Passenger Tariff Coordinating
Conferences Resolutions Manual".
במדריך זה נכללה גם הנחיה בנוגע לשערי ההמרה לפיהם יש לחשב את מחירם של כרטיסי
הטיסה במדינות שונות. לגבי ישראל קובע המדריך כך:
“Payment in Israeli Shekels will be made at the
selling rate for bank transfers for the US Dollar quoted by commercial bank in
Israel on the day of sale transportation”.
כלומר, על פי ההנחיות הקבועות במדריך שפירסם יאט"א
(להלן - תעריף יאט"א) השער לפיו יש להמיר את המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה
שמוכרת אל על הוא שער העברות והמחאות.
4. היחסים בין
אל על לבין סוכנויות הנסיעות בארץ מוסדרים גם הם במידה לא מועטה על ידי יאט"א
(ראו, ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות
ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (לא פורסם, ,
3.5.94)). מכתבי הטענות שבפנינו עולה כי על פי ההסדר שנהג בתקופה הרלוונטית,
העבירו סוכנויות הנסיעות לאל על ביום ה-15 לכל חודש את התמורה עבור כרטיסי הטיסה
שמכרו בחודש הקודם. התמורה הועברה בשקלים ואין חולק כי היא חושבה על פי שער העברות
והמחאות. כמו כן, כאשר מכרה המבקשת כרטיסי טיסה ישירות ללקוחות היא חישבה את המחיר
השקלי לפי שער העברות והמחאות. אולם, המשיבה סברה כי המבקשת אחראית כלפיה בשל כך
שסוכנויות הנסיעות גבו ממנה לפי שער מזומן. ביום 2.1.01 הגישה המשיבה לבית
המשפט המחוזי בנצרת תובענה נגד המבקשת וכן בקשה מתוקנת לאישורה כתובענה ייצוגית.
על פי הנטען בתובענה ובבקשה לאישור, בין המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות מתקיימים
יחסי נאמנות ושליחות. על כן, כך נטען, יש לייחס למבקשת את מכירת כרטיסי הטיסה על
ידי סוכנויות הנסיעות לפי שער מזומן. את טענתה על מבנה היחסים בין המבקשת לבין
סוכנויות הנסיעות השתיתה המשיבה, בין היתר, על תצהירים שהגישו נושאי משרה במבקשת
בהליכים משפטיים אחרים. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקשת ידעה כי הסוכנויות נוהגות
להמיר את המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה לפי שער מזומן ואף עודדה מנהג זה. לטענת
המשיבה, התנהלותה של המבקשת הקימה לה עילת תביעה כלפיה מכוחן של מספר עילות:
עוולות של רשלנות, תרמית והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]
(להלן - פקודת הנזיקין); עוולות של הטעיה וניצול לפי חוק הגנת הצרכן,
התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הצרכן); עילה לפי חוק
עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן - חוק עשיית עושר ולא במשפט)
ועילה בגין הפרת חובת תום הלב. התובענה הייצוגית הוגשה הן לפי תקנה 29 לתקנות
סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), והן לפי
הפרק העוסק בתובענות ייצוגיות שהיה קבוע בחוק הגנת הצרכן. הקבוצה שבשמה
הוגשה התובענה הייצוגית היא כל מי שרכש כרטיס טיסה לאחת מהטיסות הסדירות של המבקשת
בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה ושילם עבור הכרטיס בשקלים לפי שער הגבוה משער
העברות והמחאות. הסעד שנתבע הוא השבת ההפרש בין המחיר בשקלים ששולם לבין המחיר
שהיה מתקבל לוּ בוצעה ההמרה לפי שער העברות והמחאות. לחלופין התבקש סעד הצהרתי
לפיו ההמרה בוצעה שלא כדין.
5. בהחלטתו של
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ממן) בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נקבע,
כי תעריף יאט"א מחייב את אל על. עוד קבע בית המשפט, כי בין אל על לבין
סוכנויות הנסיעות מתקיימים יחסי שליחות וניתן לייחס לאל על את מכירת כרטיסי הטיסה
לפי שער מזומן. לשיטת בית המשפט, השער הגבוה לפיו המירו סוכנויות הנסיעות את המחיר
הדולרי מהווה למעשה "עמלה מוסווית". העלמת העיניים של המבקשת מהגבייה
לפי שער זה נובעת מהאינטרס שלה כי עמלת סוכני הנסיעות תגדל על חשבון הנוסעים ולא
על חשבונה. לעניין האפשרות להגיש תובענה ייצוגית סבר בית המשפט, כי ניתן להגיש את
התובענה גם לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. קביעה זו נעשתה
למעלה מן הצורך, שכן בית המשפט סבר כי לגופם של דברים למשיבה אין עילה מחוץ לחוק
הגנת הצרכן. כפי שיפורט בהמשך, חזרה בה המשיבה מערעורה בכל הנוגע לאי אישור
הבקשה בגין עילות הקבועות מחוץ לחוק הגנת הצרכן ועל כן לא נתעכב על נימוקי
בית המשפט בנוגע לעילות אלו.
באשר לעילות
לפי חוק הגנת הצרכן: בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי קמה לה עילה בגין
הטעיה בפרסום, לפי סעיף 2(ג) לחוק הגנת הצרכן. זאת, מן הטעם שהמשיבה לא
טענה כי הסתמכה על הפרסום. בעניין זה הסתמך בית המשפט על דעת הרוב בע"א
1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584
(2001)). עוד דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי עומדת לה עילה לפי סעיף 3 לחוק
הגנת הצרכן, העוסק בניצול מצוקת הצרכן. זאת, שכן לגישת בית המשפט לא הייתה
המשיבה במצב של מצוקה. לכל היותר, קבע בית המשפט, ניתן לטעון כי המשיבה הייתה במצב
של בורוּת, אולם משלא נטען שהמבקשת ידעה על כך לא קמה עילה לפי סעיף זה. העילה
בגינה אישר בית המשפט את הגשת התובענה הייצוגית הייתה הטעיה לפי סעיף 2(א)(13)
לחוק הגנת הצרכן. סעיף זה עוסק בהטעיה בעניין "המחיר הרגיל או המקובל
או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית". לשיטת בית המשפט, אי
גילוי העובדה ששער ההמרה לפיו מחושב המחיר השקלי גבוה מן השער המותר מהווה הטעיה
לפי סעיף זה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נתמלאו שאר הדרישות בחוק הגנת הצרכן
להגשת תובענה ייצוגית. באשר לגודל הקבוצה המיוצגת, קבע בית המשפט כי אין לכלול בה
לקוחות שרכשו כרטיסים למטרות של נסיעה עסקית. זאת, שכן לקוחות אלו אינם עונים
להגדרת "צרכן" בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן. כמו כן קבע בית
המשפט כי על פי ההסדר הקבוע בחוק הגנת הצרכן לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית
בעילה אשר נוצרה לפני יום 22.10.94. הקבוצה המיוצגת הוגדרה אפוא כמי שרכש בישראל
כרטיס לטיסה סדירה של המבקשת החל מיום 23.10.94, כשמטרת הטיסה היא אישית ולא
עסקית, ושילם תמורתו בשקלים סכום הגבוה מהסכום שהיה מתקבל מהמרת המחיר הדולרי לפי
שער העברות והמחאות.
נגד
החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשו, כאמור, הערעור ובקשת רשות הערעור שבפנינו.
עמדות הצדדים
6. מלכתחילה
התייחס ערעורה של המשיבה לכל העילות אשר נכללו בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ולא
אושרו. לאחר מתן פסק הדין בדיון הנוסף בעניין א.ש.ת (דנ"א
5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2)
196 (2005), בו נדחתה העתירה נגד פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א
3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3)
220 (2003) (להלן - פסקי הדין בעניין א.ש.ת)), הודיעה המשיבה כי
היא חוזרת בה מן הערעור ביחס לכל העילות שאינן קבועות בחוק הגנת הצרכן.
בשלב זה מערערת, אפוא, המשיבה רק על דחיית טענותיה בנוגע לעילות של הטעיה בפרסום
וניצול מצוקה לפי חוק הגנת הצרכן. לטענת המשיבה, המבקשת פירסמה באופן
אינטנסיבי את כרטיסי הטיסה שלה תוך שהציגה את מחירם הדולרי אולם לא ציינה לפי איזה
שער הם יומרו לשקלים. אי ציון השער מהווה, לשיטת המשיבה, פרסום מטעה וזאת בשל כך
שלא צוין כי שער ההמרה המיושם בפועל אינו חוקי. עוד טוענת המשיבה, כי מכיוון
שמדובר בהטעיה במחדל אין העילה מכילה דרישה כי תהיה הסתמכות על הפרסום. המשיבה
מוסיפה וטוענת, כי התנהלותה של המבקשת עולה כדי ניצול בורוּתו של הציבור, אשר אינו
מודע לכללים בנוגע לשערים לפיהם יש להמיר את המחיר הדולרי של הכרטיס. ניצול בורוּת
זה עולה, לשיטת המשיבה, כדי עוולה לפי סעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן.
המשיבה טוענת עוד, כי ניתן לייחס למבקשת אחריות למעשיהן של סוכנויות הנסיעות מכוח סעיפים
12 ו-14 לפקודת הנזיקין. עוד מערערת המשיבה על קביעת בית המשפט
כי בקבוצה המיוצגת ייכללו רק אלו שקנו כרטיס טיסה למטרות אישיות. לטענת המשיבה, גם
טיסה למטרת עסקים נחשבת ל"שימוש שעיקרו אישי" לעניין סעיף 1 לחוק
הגנת הצרכן.
7. המבקשת,
מבחינתה, סבורה כי לא היה מקום לאשר את הגשת התובענה הייצוגית בעילה כלשהי. טענה
אחת אותה מעלה המבקשת היא, כי תעריף יאט"א אינו בעל תוקף מחייב אלא מהווה
הסכמה וולונטרית של החברות המאוגדות בארגון. עוד טוענת המבקשת, כי בינה לבין
סוכנויות הנסיעות לא מתקיימים יחסי שליחות בכל הנוגע לשערי החליפין לפיהם מומר
המחיר הדולרי לשקלים. המבקשת מודה, כי פעולות מסוימות של סוכנויות הנסיעות מחייבות
אותה. אולם, לטענתה יחסי השליחות בינה לבין הסוכנויות אינם מקיפים את כל
האינטראקציה בין סוכן הנסיעות לבין הלקוח. למעט לגבי נושאים מסוימים, לסוכן
הנסיעות יש שיקול דעת מוחלט בנוגע להסכם בינו לבין הלקוח. המבקשת מאשרת, כי לשיטתה
הכספים עבור כרטיסי הטיסה מוחזקים עבורה על ידי סוכני הנסיעות בנאמנות. אולם
לטענתה אין לעובדה זו ולא כלום עם שאלת קיומם של יחסי שליחות. באשר לטענת ההטעיה,
טוענת המבקשת כי המשיבה ידעה היטב לפי איזה שער היא מחויבת והיא לא הוטעתה בנושא
זה. כמו כן נטען, כי אף אם הייתה הטעיה לא התקיים קשר סיבתי בינה לבין רכישת
הכרטיס על ידי המשיבה.
8. טענה נוספת
שמעלה המבקשת היא, כי לפי דיני ההגבלים העסקיים הייתה היא מנועה מלהתערב בצורה
כלשהי במחיר אותו גובות סוכנויות הנסיעות. לטענתה, אם הייתה מורה לסוכנויות
הנסיעות כיצד לחשב את המחיר השקלי של כרטיס הטיסה היה הדבר עולה כדי הסדר כובל לפי
סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק ההגבלים
העסקיים). המבקשת מציינת, כי בחוק ההגבלים העסקיים, התשי"ט-1959 (להלן
- חוק ההגבלים העסקיים הישן), נכלל סעיף המחריג מתחולת ההגדרה של הסדר כובל
"הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית, בים או באויר, והודעה עליו
נמסרה לשר התחבורה..." (סעיף 10א לחוק). בשנת 1988 בוטל חוק ההגבלים
העסקיים הישן ותחתיו בא חוק ההגבלים העסקיים. הסעיף בחוק ההגבלים העסקיים
המחריג הסדרים בענף התובלה הינו מצומצם בהרבה ביחס לזה שהיה קיים בחוק ההגבלים
העסקיים הישן. סעיף 3(7) לחוק ההגבלים העסקיים קובע, כי הסדרים
מסוימים אשר נעשו בין מובילים באוויר או בים או בין מובילים אלו לבין איגוד
בינלאומי של חברות תעופה או ספנות שאושר על ידי שר התחבורה לא ייחשבו להסדר כובל.
כלומר, ההחרגה הנעשית בחוק ההגבלים העסקיים בנוגע להסכמים המתייחסים לענף
התובלה אינה מתפרשת על הסכמים בין מוביל אווירי לבין סוכנויות נסיעות. זאת, בשונה
מהמצב לפי חוק ההגבלים העסקיים הישן. בתקופה הרלוונטית לתביעה היה חוק ההגבלים
העסקיים הנוכחי כבר בתוקף ועל כן לא הייתה המבקשת רשאית, לטענתה, להתערב באופן
חישוב המחיר על ידי סוכנויות הנסיעות.
9. במענה
לטענות אלו טוענת המשיבה, כי תעריף יאט"א מחייב את המבקשת לא מכוח עצמו אלא
מכוח ההפניה אליו ברישיון ההפעלה שניתן לה. עוד נטען, כי היחסים בין חברת תעופה
לבין סוכני הנסיעות הינם יחסים של שליחות ונאמנות. לשיטתה של המשיבה, סוכני
הנסיעות נחשבים לאורגנים או שלוחים של חברת התעופה. בהקשר זה מפנה המשיבה להליכים
משפטיים בהם טענה המבקשת עצמה כי טיב יחסיה עם סוכנויות הנסיעות הוא של יחסי אמון.
ממבנה יחסים זה משתמע, לטענת המשיבה, כי לסוכן הנסיעות אין מקור רצון עצמאי, אלא
הוא פועל כידה הארוכה של חברת התעופה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי מהניתוח האמור
עולה שבין חברת תעופה לבין סוכנויות נסיעות לא יכול להתגבש "הסדר"
כמשמעותו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. זאת, שכן אין מדובר בהסכם
בין שני גופים עצמאיים אלא בהסדרה פנימית בין שני גורמים המהווים חלק מאותו מכלול.
לטענת המשיבה, מערכת היחסים בין חברת תעופה לסוכנויות נסיעות דומה מבחינה זו ליחסי
עובד-מעביד. לחלופין טוענת המשיבה, כי אף אם מדובר ב"הסדר" חל עליו
החריג הקבוע בסעיף 3(1) לחוק ההגבלים העסקיים, העוסק בהסדר שכל
כבילותיו הן על פי חוק. זאת, שכן על המבקשת חלה חובה חוקית שלא להטעות את הלקוחות
בנוגע לשער ההמרה.
10. לאחר הגשתו
של הערעור התקבל חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק
תובענות ייצוגיות). החוק חל גם על הליכים הנמצאים בשלב הערעור
(רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ'
אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.2006)). חוק תובענות ייצוגיות מרחיב את מעגל העילות בגינן
ניתן להגיש תובענה ייצוגית ביחסים שבין עוסק לצרכן (ראו פרט 1 לתוספת השנייה
לחוק). על פי החוק החדש ניתן לכאורה להגיש תובענה ייצוגית גם בגין כל אחת מהעילות
מהן חזרה בה המשיבה בעקבות פסקי הדין בעניין א.ש.ת.
למרות זאת, לא ביקשה המשיבה במפורש לסגת מהודעתה כי היא חוזרת בה מן הערעור בנוגע
לעילות אלו. המשיבה הסתפקה בכך שציינה בלקוניות, במסגרת בקשה להוספת אסמכתא
משפטית, כי החוק החדש הרחיב את עילות התביעה בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית. על
כן, העילות היחידות העומדות לדיון בפנינו הינן העילות לפי חוק הגנת הצרכן.
עם זאת, ככל שיהיה בכך צורך נבחן האם יש מקום לאפשר למשיבה לתקן את הבקשה לאישור
התובענה הייצוגית כך שתכלול התייחסות לעילות נוספות וליתר הוראותיו של חוק
תובענות ייצוגיות.
דיון
11. הערעור
ובקשת רשות הערעור שבפנינו מעוררים שלוש שאלות עיקריות: האחת, האם אכן חלה על
המבקשת חובה להמיר את הסכום הדולרי של כרטיסי הטיסה אותם היא מוכרת לפי שער העברות
והמחאות; השנייה, בהנחה שחלה על המבקשת חובה כזו, האם הפרה היא אותה בשל כך
שסוכנויות הנסיעות מכרו את כרטיסי הטיסה לפי שער המרה מזומן, שהינו שער גבוה יותר;
השלישית, בהנחה שהמבקשת הפרה את חובתה, אלו עילות מקימה התנהלות זו ללקוחותיה והאם
ניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית. מובן, כי תשובה שלילית לשאלה הראשונה תייתר את
הצורך להכריע בשתי השאלות הבאות ותשובה שלילית לשאלה השנייה תייתר את השאלה
השלישית. בטרם ניכנס לעובי הקורה נציין, כי על פי המצב החוקי היום אין ספק שכאשר
מצוינים מחירי כרטיסי הטיסה בדולרים או בכל מטבע זר אחר, חלה חובה לבצע את ההמרה
לשקלים לפי שער העברות והמחאות. ביום 4.3.02 התקבל בכנסת חוק הגנת הצרכן
(תיקון מס' 11), התשס"ב-2002, בגדרו נוספו סעיפים 17א-17ז לחוק הגנת הצרכן.
על פי חוק הגנת הצרכן לאחר תיקונו, חלה חובה להציג ולפרסם את מחירו של מוצר
או שירות במטבע ישראלי בלבד (ראו, סעיפים 17ב(ב)(1), 17ג ו-17ד
לחוק). על פי סעיף 17ז(ב) לחוק, לא יחולו הוראות אלו על נכס או שירות
המפורט בחלק ב' של התוספת הראשונה לחוק "ובלבד שמחירו במטבע
ישראלי ייקבע לפי שער החליפין הקבוע בה". פרט 3 בחלק ב' לתוספת לחוק עוסק
ב"שירות של הולכת נוסעים או הובלת מטענים באוויר, ביבשה או בים, מישראל או
אליה... ובלבד שמחירם בשקלים חדשים ייקבע לפי שער המכירה האחרון ביום העסקים שקדם
למועד התשלום, כפי שפורסם בעיתון יומי בישראל". "שער המכירה" מוגדר
בתוספת כ"שער המכירה להעברות והמחאות שבו מוכר בנק בישראל את מטבע
החוץ". כלומר, על פי חוק הגנת הצרכן לאחר תיקונו, מותר להציג את מחירו
של כרטיס טיסה במטבע זר, אך אם נעשה כך על שער ההמרה להיות שער העברות והמחאות.
דבר חקיקה נוסף שמן הראוי להזכירו על אף שאינו קשור ישירות לענייננו, הוא תקנות
שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א-2000. תקנה 8 לתקנות אלו עוסקת
בחובת הגילוי של סוכנות המארגנת או מוכרת חבילות תיור. בין היתר, קובעת תקנה
8(2) חובת גילוי בנוגע למטבע אליו צמוד מחיר חבילת התיור, דרך חישוב ההצמדה
והשער לפיו מחושבת ההצמדה.
12. בתקופה
הרלוונטית לתובענה הייצוגית לא היו ההוראות האמורות של חוק הגנת הצרכן
בתוקף. לטענת המבקשת, באותה עת לא הייתה חובה להמיר על פי שער מסוים. לשיטתה,
התעריף המפורסם על ידי יאט"א אינו מחייב אלא מהווה הסכמה וולונטרית של חברות
התעופה המאוגדות בו. טענה זו מתעלמת מכך שתעריף יאט"א אומץ ברישיון ההפעלה.
רישיון ההפעלה ניתן למבקשת על ידי שר התחבורה מכוח סמכותו לפי חוק רישוי שירותי
התעופה. לא יכול להיות ספק שהתנאים הקבועים ברישיון מחייבים את אל על ואף לא
נטען אחרת. אף אם תעריף יאט"א היה במקור הסכמה וולונטרית, הפך הוא להיות
מחייב לאחר שרישיון ההפעלה הפנה אליו. התשובה לשאלה הראשונה שהצבנו לעצמנו היא
חיובית אפוא. נקודת המוצא היא שתעריף יאט"א הינו תעריף מחייב ועל כן מוטלת
הייתה על המבקשת חובה להמיר את המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה אותם היא מוכרת לפי
שער העברות והמחאות. כעת עלינו לבחון את השאלה השנייה. האם, כטענת המשיבה, הפרה
המבקשת את חובתה לנהוג על פי תעריף זה. טענת המשיבה מתבססת על התזה לפיה בין
המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות מתקיימים יחסי נאמנות ושליחות ועל כן מנהגן של
הסוכנויות להמיר את המחיר הדולרי של כרטיס הטיסה לפי שער מזומן מיוחס למבקשת. בטרם
נתייחס לטענה עצמה, יש לתת את הדעת לשאלה מהי המסגרת החוקית בגדרה יש לבחון את
מערכת היחסים בין אל על לבין סוכנויות הנסיעות.
מסגרת הדיון: תורת האורגנים, שליחות
ואחריות שילוחית
13. לא פעם
מתעוררת, בתחומים שונים של המשפט, השאלה האם ניתן לייחס מעשה מסוים לאדם או לתאגיד
אשר לא ביצע אותו בעצמו. שאלה זו עשויה לעלות בהקשרים שונים. בענייננו עוסקים אנו,
כמובן, במישור האזרחי. המשיבה טענה, כי סוכנויות הנסיעות נחשבות לאורגנים של אל על
במובן זה שכל פעולותיהן נחשבות לפעולות שנעשו על ידי החברה. סעיף 46 לחוק
החברות, התשנ"ט-1999, קובע מי נחשבים כאורגנים של חברה אשר יש לראות את
פעולותיהם כפעולות של החברה (סעיף 47 לחוק). על פני הדברים, יחסיהן של
סוכנויות נסיעות וחברות תעופה אינם נכנסים להגדרה של אורגנים לפי הסעיף. המשיבה לא
הרחיבה בנקודה זו ולא הסבירה מדוע יש לראות בסוכנויות הנסיעות אורגנים. יש לדחות
אפוא את הטענה כי סוכנויות הנסיעות נחשבות לאורגנים של אל על כמובנו של מושג זה בחוק
החברות. את עיקר מאמציה מרכזת המשיבה בטענה כי בין המבקשת לבין סוכנויות
הנסיעות קיימים יחסי שליחות וכי ניתן להטיל על המבקשת אחריות שילוחית בגין מעשיהן
או מחדליהן של סוכנויות הנסיעות. המשיבה לא הבחינה בין השאלה מתי ניתן להטיל
אחריות שילוחית לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין לבין שאלת קיומם של יחסי
שליחות לפי חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק השליחות). כפי
שנראה, מדובר בשתי שאלות שונות המחייבות התייחסות נפרדת.
14. על פי
הפסיקה, חוק השליחות וסעיף 14 לפקודת הנזיקין מתייחסים לשני
מצבים שונים: כאשר מתעוררת השאלה האם ניתן לחייב או לזכות אדם בגין תוצאותיה של
פעולה משפטית מותרת שבוצעה על ידי אדם
אחר, יש לבחון סוגיה זו לפי חוק השליחות. כך, למשל, השאלה האם חוזה עליו חתם פלוני
מחייב אדם אחר תלויה בשאלה האם התקיימו ביניהם יחסי שליחות. אולם, כאשר השאלה שעל
הפרק היא האם ניתן להשית על אדם אחריות בגין פעולה אסורה שבוצעה
על ידי אדם אחר, יש להחיל על הסיטואציה את פקודת הנזיקין. כאשר בוצעה עוולה
מתעוררת פעמים לא מעטות השאלה האם ניתן להרחיב את מעגל האחריות בגינה גם למי שלא
ביצע את העוולה בעצמו. בהקשר זה, כאשר מדובר בייחוס אחריות לשולח בגין מעשי השלוח
חל סעיף 14 לפקודת הנזיקין העוסק באחריות שילוחית (ראו, ע"א
318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לח(4) 85, 92-91 (1984)
(להלן - עניין יעבץ); א' ברק חוק השליחות כרך א 89-84 (1996)
(להלן - ברק, חוק השליחות)). יודגש, כי לעניין השאלה מיהו שלוח ומה גדר
שליחותו אין זהות בין שני המצבים. מעשה שנחשב כשליחות לפי חוק השליחות
ייחשב כנראה כשליחות גם לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין, אך לאו דווקא
להיפך (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם, פ"ד לה(4) 748, 756-754
(1981)). כאשר מדובר בפעולה משפטית המכילה הן היבטים אסורים והן היבטים מותרים,
יחול על ההיבטים המותרים ההסדר הקבוע בחוק השליחות ואילו על ההיבטים
האסורים יחול ההסדר הקבוע בפקודת הנזיקין (עניין יעבץ, עמ'
92-91).
האם על
המקרה שבפנינו יש להחיל את חוק השליחות, את דוקטרינת האחריות השילוחית או
אף אחת מהן? נבחן תחילה את השאלה האם כללי האחריות השילוחית לפי סעיף 14 לפקודת
הנזיקין מתאימים לענייננו.
15. בתובענה
הייצוגית דנא נטען, כזכור, לקיומן של עוולות לפי הוראות חוק שונות. בערעור צומצמה
היריעה לעוולות לפי חוק הגנת הצרכן בלבד. דומה, כי גם כאשר מדובר בעוולות
לפי חוק הגנת הצרכן יש מקום מבחינה עקרונית להחיל את סעיף 14 לפקודת
הנזיקין לעניין אחריות שילוחית (ראו, סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן;
השוו, דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ,
פ"ד נז(6) 385 (2003) (להלן - עניין ברזני)).
העילות בגינן הוגשה התובענה הייצוגית הינן עילות נזיקיות במהותן. במבט ראשון עשויה
לעלות אפוא המחשבה, כי את אחריותה של המבקשת יש לבחון, כפי שאכן נטען על ידי
המשיבה, על פי דוקטרינת האחריות השילוחית הקבועה בסעיף 14 לפקודת
הנזיקין. אולם, דרך הסתכלות זו מוטעית היא.
16. יש להבחין
בין שני סוגי טענות העשויות להיטען כנגד המבקשת. טענה מסוג אחד היא,
כי יש בהתנהלות המבקשת עצמה משום עוולה. כך,
למשל, נטען שהיה על המבקשת לגלות בפרסומיה את דבר הגבייה על ידי הסוכנויות לפי שער
גבוה מן המותר. קו טיעון זה אינו נסמך כלל על הדוקטרינה של אחריות שילוחית לפי
דיני הנזיקין, אלא מייחס למבקשת אחריות מכוח מעשיה או מחדליה הישירים. אולם,
לסוגיית יחסיהן של המבקשת וסוכנויות הנסיעות נדרשים אנו מהיבט אחר. המשיבה לא
טענה, כי פרסומיה של המבקשת עולים כדי הטעיה או ניצול מכיוון שלא גילתה את השער
לפיו מבוצעת ההמרה. הטענה היא שלא גולתה העובדה שמדובר בשער המרה גבוה מן המותר.
כלומר, הבסיס לטענות ההטעיה והניצול הוא הטענה שמנהגן של סוכנויות הנסיעות להמיר
את המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה לשקלים לפי שער מזומן מהווה מעשה אסור. החובה שלא
להמיר אלא לפי שער העברות והמחאות לא הופנתה כלפי סוכנויות הנסיעות, אלא כלפי
המבקשת. כשלב מקדמי עלינו לבחון, אפוא, האם התנהלותן של סוכנויות הנסיעות עלתה כדי
הפרת החובה שהוחלה על המבקשת מכוח רישיון ההפעלה
לנהוג לפי תעריף יאט"א. מובן, כי לצורך זה אין לפנות לדוקטרינת האחריות
השילוחית. לדוקטרינה זו יהיה מקום רק אם ייקבע שבוצעה עוולה והשאלה שעל הפרק תהא
היקף מעגל הנושאים באחריות בגינה.
טענה מסוג
שני העשויה לעלות כנגד המבקשת היא, כי סוכנויות
הנסיעות ביצעו עוולה כלפי הלקוחות וכי יש לייחס למבקשת בגין כך אחריות שילוחית לפי
סעיף 14 לפקודת הנזיקין. אולם, גם לפי קו טיעון זה יש לבחון תחילה
את שאלת יחסיהן של המבקשת וסוכנויות הנסיעות שלא על פי דוקטרינת האחריות השילוחית.
זאת, שכן עד שנדון בשאלה האם יש לייחס למבקשת אחריות שילוחית בגין עוולות שביצעו
סוכנויות הנסיעות, יש לראות האם היה בהתנהלותן משום עוולה. הטענה כי סוכנויות
הנסיעות עיוולו כלפי ציבור הלקוחות נסמכת גם היא על ההנחה לפיה החובה שהוטלה על
המבקשת ברישיון ההפעלה לנהוג לפי תעריף יאט"א מתפרשת גם על מעשיהן של
הסוכנויות. שאלה זו, כפי שהוסבר, מצריכה בחינה של מערכת היחסים בין המבקשת לבין
סוכנויות הנסיעות, אולם לא בהקשר של ייחוס אחריות שילוחית לפי פקודת הנזיקין.
כלומר, בין אם נלך לפי קו טיעון אחד ובין אם נלך לפי משנהו, תנאי הכרחי לחיובה של
המבקשת הוא כי בוצעה עוולה (בין אם על ידי סוכנויות הנסיעות ובין אם על ידי
המבקשת). עוולה לא יכולה להיות אלא אם יוכח, כשלב ראשון ומקדמי, כי הופרה החובה
הקבועה ברישיון ההפעלה. כל עוד לא הוכח כאמור, אין מקום להידרש
לסוגיית האחריות השילוחית. יוער, כי המשיבה לא הבחינה, מכל מקום לא במפורש,
בין שני סוגי הטיעונים. עם זאת, מהקשר הדברים ומהעילות שנטענו ניתן להסיק שלשיטתה
יש להטיל על המבקשת הן אחריות אישית והן אחריות שילוחית בגין עוולות שביצעו
סוכנויות הנסיעות.
17. ראינו, אם
כן, כי על מנת לייחס למבקשת אחריות כלשהי יש להראות תחילה כי האופן בו בוצעה ההמרה
על ידי סוכנויות הנסיעות נחשב להפרה של רישיון ההפעלה שניתן למבקשת. רישיון
ההפעלה, כזכור, חייב את המבקשת לנהוג לפי תעריף יאט"א ועל כן בדרך עקיפין
חייב אותה לבצע המרה לפי שער העברות והמחאות. עמדת המשיבה לפיה מעשיהן של סוכנויות
הנסיעות מהווים הפרה של החובות שהוטלו על המבקשת, נסמכת על הטענה לקיומם של יחסי
שליחות בין המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות. המבקשת, מנגד, טוענת כי בנושא זה לא
התקיימו יחסי שליחות. דומה, כי על שני הצדדים מקובל שדיני השליחות הם המסגרת
המתאימה לבחינת השאלה האם הופרו תנאי רישיון ההפעלה שניתן למבקשת. הנחה זו, כפי
שנראה, אינה פשוטה כל עיקר. נבחן תחילה, בקצרה, עקרונות מסוימים של דיני השליחות
לפי חוק השליחות. לאחר מכן נבדוק האם בסיטואציה שבפנינו מתבקשת החלתם של
דינים אלו. אומר כבר עתה, כי בגדרו של תיק זה איני נדרש להכריע בשאלה העקרונית האם
קיימים יחסי שליחות בין חברת תעופה לבין סוכנויות נסיעות.
יצירת שליחות וחריגה מהרשאה
18. הכרת הדין
במוסד השליחות, כפי שהוא מוגדר ומוסדר בחוק השליחות, נועדה "להרחיב את
שדה פעולתו של היחיד" (עניין יעבץ, עמ' 91). הנכונות
להכיר במוסד משפטי זה נובעת מההשקפה כי בעולם המודרני שליחות הינה מכשיר הכרחי
לקידום מטרות חברתיות שונות (ראו עניין יעבץ, שם; ברק, חוק השליחות, 315-309; לסקירה
על התפתחותו ההיסטורית של מוסד זה ראו, גואלטירו פרוקצ'יה דיני
שליחות בישראל 68-31 (1986) (להלן - פרוקצ'יה,
דיני שליחות בישראל)). רק "פעולה משפטית" יכולה להיות נושא לשליחות
(סעיף 1(ב) לחוק השליחות; לעניין הגדרת "פעולה משפטית",
ראו: ברק, חוק השליחות, עמ' 400-381). התוצאה העיקרית הנובעת מקיומם
של יחסי שליחות היא כי פעולה משפטית שנעשתה על ידי השלוח בגדרה של השליחות מחייבת
ומזכה את השולח, לפי העניין (סעיף 2 לחוק השליחות; על הבסיס
התיאורטי לתורת השליחות ראו, ברק, חוק השליחות, עמ' 347-315).
יודגש, עם זאת, כי שליחות אינה יוצרת מבחינה חוקית זיהוי מלא בין השולח לבין
השלוח. סעיף 2 לחוק השליחות משתמש בביטוי "שלוחו של אדם
כמותו", אולם אין משמעות הדבר כי בעיני החוק השלוח הוא השולח לכל דבר ועניין.
השליחות מתמקדת בעיקר במישור התוצאה של פעולותיו המשפטיות של השלוח הפועל בגדר
שליחותו. הכרה בקיומם של יחסי שליחות משמעותה, כי בכוחן של פעולותיו המשפטיות של
השלוח לחייב ולזכות את השולח. לא עולה מהם כי כל פעולה הנעשית על ידי השלוח נחשבת
מכל בחינה שהיא כאילו בוצעה על ידי השולח (ראו, ברק, חוק
השליחות, עמ' 357-355).
19. השליחות
מוקנית על ידי מתן הרשאה לשלוח על ידי השולח (סעיף 3(א) לחוק השליחות).
ההרשאה היא היוצרת את יחסי השליחות והיא גם מכתיבה את היקפם. בדרך כלל משתרעים
יחסי השליחות רק על פעולות שנעשו בגדרה של ההרשאה (חריגים לכלל זה מצויים בסעיפים
5(ב) ו-6(א) לחוק השליחות). למעט כאשר מתקיים חריג מן החריגים
הקבועים בחוק, אין פעולה שנעשתה בחריגה מהרשאה מחייבת את השולח או מזכה אותו (ע"א
445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון
אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד(3) 331, 340
(1990); ברק, חוק השליחות, עמ' 707). תרופתו
של צד שלישי אשר נפגע בשל כך שפעולה שנעשתה תוך חריגה מהרשאה הוצגה בפניו על ידי
השלוח כאילו נעשתה בגדר ההרשאה היא מול השלוח ונתונה בידיו הברירה לראות אותו כבעל
דברו או לתבוע ממנו את נזקו (סעיף 6(ב) לחוק השליחות; ראו, ע"א
6381/00 קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ, פ"ד נו(1) 425,
432-431 (2001)). עם זאת, ההגנה על האינטרסים של צד שלישי בכל הנוגע לסיכון של
חריגה מהרשאה אינה מתמצית בהפנייתו אל השלוח. ביטוי להגנה זו ניתן למצוא גם בכללים
בנוגע לאופן יצירתה של ההרשאה.
20. סעיף
3(א) לחוק השליחות, העוסק ביצירתה של הרשאה, אומר כך:
"השליחות
מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד
השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".
בפסיקה ובספרות צוין, כי מהסעיף ניתן ללמוד על שני סוגים
עיקריים של הרשאות: סוג אחד הוא הרשאה הניתנת במערכת היחסים שבין השולח לבין
השלוח. הרשאה מסוג זה מכונה לעתים הרשאה "פנימית" או
"סובייקטיבית". סוג שני הוא הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי צד
שלישי ממנו ניתן ללמוד באופן סביר על מתן הרשאה. הרשאה מסוג זה מכונה גם הרשאה
"חיצונית" או "אובייקטיבית". הרשאה אובייקטיבית עשויה ליצור
יחסי שליחות במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה
הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח (ראו, ע"א 1286/90 בנק הפועלים
בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 813-811 (1994); ע"א
2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649,
656-655 (1995); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' כחולי,
פ"ד מז(5) 31, 81-72 (1993) (להלן - עניין כחולי); ברק, חוק השליחות, עמ' 337,
527-525). כאשר ההרשאה הפנימית וההרשאה החיצונית סותרות האחת את רעותה, השאלה מי
מהן תגבר תלויה בהקשר בו מתעוררת השאלה (ראו, עניין כחולי, עמ'
77, בין אותיות השוליים ו-ז). יוער, כי בעבר חיובו של השולח בגין מצג של הרשאה
שיצר כלפי צד שלישי נשען על דיני המניעות, על פי דוקטרינת "השליחות
הנחזית" שאומצה מן המשפט האנגלי. מאז חקיקתו של חוק השליחות, מצג של
הרשאה כלפי צד שלישי יוצר שליחות "אמיתית" ולא רק מניעות דיונית (ראו, ע"א
474/80 גרובר נ' תל יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(ד)
45, 55, 60 (1981); ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו(6) 566,
575-574 (2002); אוריאל פרוקצ'יה "משמעותה העיונית של השליחות הנחזית,
וביטוייה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965" הפרקליט כב 498
(1966)). עם זאת, במקרים מתאימים ניתן להוסיף ולהחיל גם את הדוקטרינה הדיונית של
השתק (ראו, ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6)
529, 540-537 (1995); ברק, חוק השליחות, עמ'
129-126).
21. הרשאה - בין
פנימית ובין חיצונית - ניתן ליצור בשלוש דרכים: דרך אחת, היא מתן הרשאה מפורשת;
דרך שנייה, היא הרשאה משתמעת; דרך שלישית, היא הרשאה משלימה (ע"א 4588/96
חרמץ נ' מרגוליס (טרם פורסם, 18.6.06), פיסקה 16; ברק, חוק השליחות,
585-580, 631-631). "הרשאה משלימה היא הרשאה אשר על רקע נסיבותיה משלימה חסר
(לאקונה) בהרשאה המפורשת והמשתמעת" (ברק, חוק השליחות, עמ'
581). בעבר כונתה הרשאה מסוג זה בפסיקה כ"הרשאה מכללא" (ראו ברק, חוק השליחות, עמ' 582). הרשאה
משלימה מסוג אחד היא ההרשאה הסטטוטורית לביצוע פעולות משפטיות אינצידנטליות. הרשאה
זו קבועה בסעיף 5(א) לחוק השליחות, האומר כי באין הוראה אחרת משתרעת
ההרשאה גם "על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא
השליחות". בפסיקה נקבע, כי ההסדר בסעיף 5(א) לחוק השליחות
איננו ממצה וניתן להכיר בהרשאה משלימה גם במקרים אחרים (ראו, ע"א 489/83
ליפשיץ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 205, 213-212 (1986)).
בהתאם, הוכרו שני סוגים מרכזיים נוספים של הרשאה משלימה: האחד, הרשאה מכוח מעמד.
הרשאה משלימה מסוג זה מתמקדת בשלוח. היא מתייחסת למקרים בהם על פי ההרשאה המקורית
ממלא השלוח תפקיד מסוים. ההרשאה המשלימה עשויה להרחיב את ההרשאה גם על פעולות
משפטיות שבאופן רגיל נושא תפקיד מסוג זה מורשה לבצע. השני, הרשאה מכוח נוהג. הרשאה
מסוג זה מתמקדת בנושא ההרשאה. היא מתפרשת על פעולות משפטיות שעל פי הנוהג שלוח
שמורשה לבצע את הפעולה המשפטית נשוא ההרשאה המקורית מורשה לבצע גם אותן (ראו,
4588/96 הנ"ל, פיסקה 16; ע"א 475/79 חייט נ' סוכנות מכוניות לים
התיכון, פ"ד לה(2) 330 (1981); ע"א 723/80 לה נסיונל חברה
ישראלית לבטוח בע"מ נ' חיים, פ"ד לו(2) 714, 726 (1982); ברק חוק השליחות, עמ' 597-585).
22. ניתן לסכם
את דיוננו בנושא השליחות באופן הבא: שליחות הינה מכשיר משפטי אשר באמצעותו עשוי
השולח לחוב או לזכות בגין פעולה משפטית שבוצעה על ידי השלוח. שליחות נוצרת על ידי
הרשאה וזו תוחמת את גבולותיה. בדרך כלל, ולמעט חריגים מוגדרים, פעולה שנעשתה על
ידי השלוח תוך חריגה מההרשאה אינה מחייבת או מזכה את השולח. כלומר, הטוען כי פלוני
חב או זכאי בשל פעולה משפטית שבוצעה על ידי אחר נדרש להראות כי היו ביניהם יחסי
שליחות וכי הפעולה משפטית בוצעה בגדרה של ההרשאה. ההרשאה יכולה להיות הרשאה פנימית
- היינו, במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח - או הרשאה חיצונית, היינו במערכת
היחסים שבין השולח לבין צד שלישי. הטעם להכרה בהרשאה חיצונית כיוצרת יחסי שליחות
היא הגנה על הסתמכותו הסבירה של צד שלישי. הן הרשאה פנימית והן הרשאה חיצונית
עשויה להיות מפורשת, משתמעת או משלימה.
האם דיני השליחות הם המסגרת המתאימה
לליבון השאלה שלענייננו?
23. השאלה אותה
עלינו לבחון בשלב זה היא, כזכור, האם הופר רישיון ההפעלה שניתן למבקשת בשל כך
שסוכנויות הנסיעות התנהלו בניגוד לו. טענות הצדדים בנקודה זו התמקדו בסוגיית
השליחות. לשיטת המשיבה, סוכנויות הנסיעות פעלו כשלוח של המבקשת. מכאן מתבקשת,
לטענתה, המסקנה כי גם מעשיהן ומחדליהן של סוכנויות הנסיעות עשויים להביא להפרה של
תנאים הקבועים ברישיון המופנה כלפי המבקשת. המבקשת טוענת, כי יחסי השליחות אינם
משתרעים על קביעת שער ההמרה לשקלים של המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה. במונחים של
הדיון שקיימנו ניתן להגדיר את הויכוח בין הצדדים כמתייחס לשאלה האם פעולת ההמרה
הינה בגדר ההרשאה שניתנה לסוכנויות הנסיעות על ידי המבקשת או מחוצה לה. שני
הצדדים, כך נראה, אינם חולקים על כך שדיני השליחות הם הבסיס לפתרון השאלה. הנחה זו
אינה נקייה מספקות. נכון אני להניח, אם כי הדבר אינו מובן מאליו, כי המרת המחיר
הדולרי לשקלים - היינו, גביית כספים לפי שער המרה מסוים - נחשבת ל"פעולה
משפטית" לעניינו של חוק השליחות. עדיין, לכאורה השאלה שבפנינו אינה,
ביסודה, שאלה של דיני שליחות, אלא של פרשנות רישיון ההפעלה. אבהיר את דבריי.
24. כפי שהוסבר
לעיל, התוצאה העיקרית הנודעת להכרה ביחסי שליחות היא חיובו או זיכויו של השולח
בגין פעולה משפטית שנעשתה על ידי השלוח, במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי
שעימו נעשתה הפעולה המשפטית. אולם, במקרה שבפנינו הדיון הוא בהקשר שונה. השאלה
אינה האם פעולת ההמרה, כפעולה משפטית, מחייבת או מזכה את המבקשת כלפי רוכש הכרטיס.
השאלה היא האם פעולת ההמרה נחשבת להפרה של רישיון ההפעלה על ידי המבקשת. כאמור,
שליחות אין פירושה כי כל מעשה הנעשה על ידי השלוח כאילו נעשה על ידי השולח. על כן,
לשאלה שבפנינו לא יימצא מענה ישיר בסוגיית השליחות. את התשובה יש לחפש, בשלב
ראשון, במישור של פרשנות רישיון ההפעלה. ניתן לדמות את המקרה דנא למקרה בו נוטל
פלוני על עצמו התחייבות בחוזה שלא לבצע עסקה מסוימת. אותו פלוני ביקש מאדם אחר
לבצע עבורו את העסקה ממנה התחייב להימנע. האם הפר הוא בכך את החוזה? התשובה על
שאלה זו מצויה במישור של דיני החוזים והיא תלויה בפרשנות החוזה. לאחר שנפרש את
החוזה ייתכן, כי נגיע למסקנה כי ההתחייבות שלא לבצע את העסקה חלה גם על ביצועה על
ידי שלוח. במקרה כזה נידרש לבחון את יחסיו של אותו פלוני עם האדם שביצע עבורו את
העסקה מבחינת דיני השליחות. אולם, מסקנה פרשנית זו אינה הכרחית. ייתכן, כי בסופו
של ההליך הפרשני נגיע למסקנה כי על פי לשונו ותכליתו של החוזה אין ההתחייבות
מתפרשת על ביצוע העסקה על ידי שלוח. ייתכן שהמסקנה תהייה הפוכה, היינו שגם זיקה
לעסקה הפחותה משליחות עולה כדי הפרת חוזה. ייתכן גם שהמסקנה תהיה שביצוע העסקה
באמצעות שלוח עולה במקרים מסוימים כדי הפרת חוזה ובמקרים אחרים לא. הנקודה שיש
להדגישה היא שכאשר השאלה שעל הפרק היא הפרת החוזה, סוגיית השליחות היא משנית. היא
עשויה להתעורר רק בעקיפין, כנתון שהחוזה מפנה אליו ועל כן יש ללבנו. זאת, לעומת
מקרה בו השאלה היא תוקפה של הפעולה המשפטית עצמה. או אז מצויה התשובה לשאלה מצויה
במישרין בסוגיית השליחות.
25. המקרה
שבפנינו דומה במידה רבה לדוגמה הנזכרת. הנורמה הקובעת את החובה להמיר את המחיר
הדולרי לשקלים לפי שער העברות והמחאות היא רישיון ההפעלה. נורמה זו מכוונת אל
המבקשת. מובן כי אין היא יכולה להטיל חובות על גופים אחרים הפועלים באופן עצמאי
ובמנותק ממנה. השאלה שבפנינו היא איזו זיקה של המבקשת לפעולות העומדות בניגוד
לקבוע ברישיון ההפעלה די בה כדי לקבוע שתנאי הרישיון הופרו. שאלה זו מצריכה פרשנות
של רישיון ההפעלה. למען הנוחות, נשוב ונביא את לשון הסעיף הרלוונטי, סעיף 12
לרישיון ההפעלה:
"בטיסותיו
הסדירות על פי רשיון זה, יוליך בעל הרשיון נוסעים ויוליך טובין, במידת האפשר,
בהתאם לתעריפים ותנאי [ה]נסיעה וההובלה שנקבעו על ידי יאט"א, או בהתאם
לתעריפים ותנאים אחרים - הכל באשור מראש של המנהל".
רישיון ההפעלה ניתן על ידי שר התחבורה בגדר סמכותו לפי סעיף
2 לחוק רישוי שירותי התעופה. תנאי הרישיון נקבעו מכוח הסמכות שבסעיף
3 לחוק זה. מה תכליתה של הסמכות להתנות את הרישיון בתנאים? מעיון בחוק עולה,
כי הכוונה הייתה ליתן בידי שר התחבורה אמצעי להסדיר נושאים שונים המנויים בסעיף
3 לחוק רישוי שירותי התעופה. סעיף 3(א)(8) לחוק מתייחס ל"תעריפי
דמי הנסיעה, דמי ההובלה ותשלומים אחרים שיידרשו והבאתם לידיעת הציבור". מכוח
סעיף זה נתונה הייתה לשר התחבורה סמכות לחייב את המבקשת לנהוג לפי תעריף
יאט"א. לאור התכלית האמורה יש לבחון את השאלה איזו רמה של מעורבות של המבקשת
בפעולות הסוטות מתנאי הרישיון, כגון המרה שלא לפי השער הקבוע בו, מצדיקה לקבוע כי
בגין פעולות אלו הפרה היא את הרישיון. ברי, כי פעולות המבוצעות על ידי המבקשת
עצמה, באמצעות אורגנים או עובדים שלה, עלולות להיחשב כמפרות את תנאי הרישיון.
נראה, כי גם פעולה עקיפה של המבקשת עלולה לעלות כדי הפרת הרישיון. המבקשת אינה
יכולה לחמוק מחובותיה פשוט על ידי כך שתפעל, במודע ובכוונת מכוון או אף במרומז
ותוך העלמת עין, על ידי אחרים. ייתכן גם, כי שתיקה של המבקשת נוכח מדיניות הננקטת
על ידי גורמים אחרים בנסיבות בהן ניתן היה לצפות כי תתערב ותפעל לשינויה, כמוה
כעידוד לנקיטתה. אולם, כאשר מדובר בפעולות שנעשו על ידי גורמים אחרים, ללא שיתוף
פעולה מפורש או מרומז מצד המבקשת, אין לומר שהופרו תנאי הרישיון. בידיעה גרידא של
המבקשת אין די. הרישיון לא נועד להטיל על המבקשת אחריות למעשים שבוצעו על ידי
אחרים בלא שהיה לה בהם חלק כלשהו, ולוּ עקיף או פאסיבי. זאת, ללא קשר לשאלה האם
מכוח דיני השליחות מחייבים או מזכים פעולות אלו את המבקשת במישור יחסיה עם צדדים
שלישיים. תכליות דיני השליחות אינן זהות בהכרח לתכליות של רישיון ההפעלה. דיני
השליחות מתייחסים בעיקר לסוגיית הזכויות והחובות של השולח כלפי צד שלישי. הם
מבקשים להגן על הסתמכותו הסבירה של הצד השלישי. סוגיה זו אינה מתעוררת בענייננו.
רישיון ההפעלה מבקש לגרום למבקשת לפעול באופן מסוים או להניא אותה מלפעול בצורה
מסוימת. כאשר מדובר בפעולה שלמבקשת אין השפעה ממשית על התרחשותה, או שאין סיבה
סבירה לצפות כי תתערב בה, אין כל טעם להטיל עליה חובות כלשהן בקשר אליה. למסקנה זו
תורמת גם העובדה, כי ברישיון ההפעלה נכללו התיבות "במידת האפשר" שדומה
שיש בהן כדי לרמז כי לא הייתה כוונה להטיל על המבקשת נטל כבד יתר על המידה.
26. מהאמור
עולה, כי על מנת שתתקבל הטענה שתנאי רישיון ההפעלה הופרו בשל פעולות שנעשו על ידי
גורמים שאינם המבקשת, על המשיבה להוכיח כי פעולות אלו נעשו על דעת המבקשת או למצער
תוך עידוד שבשתיקה מצידה. לכל הפחות, היה על המשיבה להוכיח כי למבקשת הייתה שליטה
על המתרחש וניתן היה לצפות ממנה באופן סביר כי תתערב בפעולתם של גורמים אלו. אין
די בכך שיוכח כי על פי דיני השליחות מחייבות פעולות אלו את המבקשת או מזכות אותה
ביחסיה עם צדדים שלישיים. ניתן להקביל את ההבחנה שעשינו, גם אם לא בצורה מדויקת,
להבחנה בדיני השליחות בין הרשאה "פנימית" לבין הרשאה "חיצונית".
רישיון ההפעלה, על פי תכליתו, מבקש לחול גם על פעולות הנעשות על ידי שלוח בגדר
ההרשאה הפנימית שניתנה לו על ידי המבקשת. ההרשאה הפנימית, בין אם היא מפורשת ובין
אם היא נרמזת, מתייחסת למקרים הנמצאים בשליטת המבקשת. ניתן להניח שרישיון ההפעלה
מבקש להסדיר את התנהלותה של המבקשת גם במישור זה. אולם, אין כל היגיון בהחלתן של
ההוראות הקבועות ברישיון ההפעלה על פעולות הנעשות בגדרה של ההרשאה החיצונית בלבד
ובלא שלמבקשת יהיה כל חלק בהן. רישיון ההפעלה, על פי תכליתו, אינו
"מתעניין" בפעולות אלו. כאמור, התכליות המצדיקות את הרחבת שדה פעולתה של
המבקשת בשאלת חובותיה וזכויותיה מול צדדים שלישיים אינן רלוונטיות למטרותיו של
רישיון ההפעלה. על כן, רק אם הפעולה העומדת בניגוד לתנאי הרישיון נעשתה על ידי
סוכנויות הנסיעות בגדרה של הרשאה פנימית שניתנה להן על ידי המבקשת ניתן לומר כי
המבקשת הפרה את רישיון ההפעלה.
נפנה עתה
ונבחן, לאור העקרונות אותם פירטנו, מהי התמונה המצטיירת מיחסיהן של המבקשת
וסוכנויות הנסיעות וכיצד היא משליכה על השאלה האם הפרה המבקשת את רישיון ההפעלה.
יחסי המבקשת וסוכנויות הנסיעות
27. האם, ככלל,
מתקיימים בין המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות יחסי שליחות לפי חוק השליחות?
המשיבה טוענת, כזכור, כי המבקשת הודתה בהליכים משפטיים אחרים שבינה לבין סוכנויות
הנסיעות מתקיימים יחסי נאמנות ושליחות ועל כן מושתקת היא כעת מלטעון אחרת. המשיבה
מפנה בעיקר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הנשיאה ח' אבנור) בהמ'
(ת"א) 12844/86 אל-על נ' בלס, פסקים
תשמ"ט (א) 45. שם מדובר היה בסוכנות נסיעות שנקלעה להליכי פירוק. השאלה
שהתעוררה הייתה האם כספים שקיבלה הסוכנות עבור כרטיסי טיסה ושירותי הובלת מטענים
שנרכשו מאל על הינם חלק ממסת הנכסים של הסוכנות העומדת לפירעון חובות הנושים. בית
המשפט המחוזי קיבל את טענתה של אל על, כי כספים אלו הוחזקו עבורה בנאמנות על ידי
סוכנות הנסיעות ועל כן אינם חלק ממסת הנכסים ממנה יכולים גם שאר הנושים להיפרע.
לטענת המשיבה, מעמדתה של אל על בהליך ההוא, בו זכתה, עולה כי לגישתה ישנם יחסי
שליחות בינה לבין סוכנויות הנסיעות. כעת, כך נטען, מנועה היא מלטעון אחרת. גם ביחס
להליכים האחרים אליהם הפנתה המשיבה הטענה היא כי המבקשת הציגה עמדה לפיה קיימים
יחסי נאמנות בינה לבין סוכנויות הנסיעות והיא כבולה לעמדה זו מכוח השתק שיפוטי.
דעתי היא
שאין לקבל את טענת ההשתק השיפוטי. שליחות ונאמנות הינם מוסדות קרובים, אך יש
ביניהם הבדלים מהותיים. "אכן, ההבדל בין שליחות לנאמנות לא תמיד הבדל חד
הוא" (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 809
(1994)). בנושאים אחדים קיימת זיקה משמעותית בין שני מוסדות משפטיים אלו, אך
בנושאים אחרים ניתן להבחין ביניהם (ראו, ע"א 3829/91 הנ"ל; ברק, חוק השליחות, עמ' 415-414,
1128-1116; פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל, עמ'
319-311; שלמה כרם חוק הנאמנות,
תשל"ט-1979 151-146 (1995)). הנקודה החשובה מבחינתנו היא כי קיומם של
יחסי נאמנות אינם מלמדים בהכרח גם על יחסי שליחות, במובן של כוח לחייב ולזכות את
השולח על ידי פעולה משפטית הנעשית על ידי השלוח (ברק, חוק
השליחות, עמ' 415). על כן, טענתה של אל על כי התקיימו יחסי נאמנות
בינה לבין סוכנויות הנסיעות אינה משתיקה אותה מלטעון כי לא היו יחסי שליחות. עוד
יוער, כי עצם הכינוי "סוכנות" אינו מכריע בשאלה אם קיימים יחסי שליחות
(עניין יעבץ, עמ' 89-88; ראו גם, ברק, חוק
השליחות, עמ' 421-419).
28. לשאלה האם
בין סוכנויות נסיעות לבין מוביל אווירי (או מוביל מסוג אחר) קיימים יחסי שליחות
עשויה להיות חשיבות בהקשרים שונים. כך, עשויה להתעורר השאלה האם מחויב המוביל על
פי מצג שהוצג ללקוחות על ידי סוכנויות הנסיעות. שאלה חשובה אחרת היא האם חיובי
המוביל כלפי הלקוח תלויים בהעברת התשלום עבור השירותים על ידי סוכנות הנסיעות.
שאלה זו עשויה להתעורר במלוא עוזה במקרה בו נקלעה סוכנות נסיעות להליכי חדלות
פירעון ולא העבירה למוביל את תמורת הכרטיס. במקרה כזה, לשאלת קיומם של יחסי שליחות
עשויה להיות השפעה מכרעת על השאלה האם מחויב המוביל לספק ללקוחות את השירותים
עליהם שילמו לסוכנות הנסיעות על אף שהתשלום לא הגיע לידו. לצורך הכרעה בעניין
שלפנינו, איני נדרש להכריע בשאלה העקרונית האם ומתי קיימים יחסי שליחות בין מוביל
לבין סוכנות נסיעות. נכון אני להניח, כי בין המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות ישנם
יחסי שולח ושלוח. עוד נכון אני להניח, כי ההרשאה החיצונית שניתנה לסוכנויות
הנסיעות על ידי המבקשת מקיפה, כהרשאה משלימה מכוח מעמד, את מכלול פעולות הגבייה של
הכספים המשולמים לסוכנויות תמורת כרטיסי הטיסה או השירותים האחרים. בענייננו, כפי
שהוסבר לעיל, השאלה הרלוונטית אינה האם קיימים יחסי שליחות. גם אם קיימים יחסים
כאלו, על המשיבה להראות כי פעולת ההמרה נעשתה בידיעתה של המבקשת ובעידודה הפעיל או
הסביל (כלומר, בגדר ההרשאה ה"פנימית"). סבורני, כי זאת לא עלה בידיה
להראות. מכאן שאין לומר שהמבקשת הפרה את רישיון ההפעלה.
29. אין חולק,
כי התשלום השקלי אותו קיבלה המבקשת לידיה הוא מחיר הכרטיס כפי שהוא מתקבל מהמרת
המחיר הדולרי לשקלים לפי שער העברות והמחאות (בניכוי עמלה). הטענה לפיה הרוויחה
המבקשת מהשער שנקבע על ידי סוכנויות הנסיעות מתבססת על התזה לפיה הגבייה העודפת
מציבור הנוסעים השתלמה בעקיפין בשל כך שהיא הקטינה את הלחץ שבתביעות הסוכנויות
בנוגע לעמלה שהן מקבלות. בטענה ספקולטיבית מסוג זה אין די כדי להוכיח שהמבקשת אכן
עודדה, ולוּ באופן סביל, את ביצוע ההמרה לפי השער הגבוה. בסיכומים שבפנינו אין טענה,
כי המבקשת העבירה מסר פוזיטיבי כלשהו המעודד ולוּ במרומז את המדיניות שהונהגה על
ידי סוכנויות הנסיעות בנוגע לשער ההמרה. הטענה היא כי בנסיבות המקרה שתיקת המבקשת
והימנעותה מהתערבות באופן הפעולה של סוכנויות הנסיעות כמוה כעידוד. מוכן אני
להניח, בלא לקבוע מסמרות בדבר, כי באופן עקרוני עשויות להיות נסיבות בהן נכון יהא
לזקוף לחובת המבקשת את שתיקתה וללמוד מכך על עידוד מרומז. אולם, המשיבה לא הראתה
מדוע בנסיבות העניין שתיקת המבקשת צריכה להתפרש כעידוד ולא כאי התערבות גרידא. מכל
מקום, ברי כי כאשר מציגה המבקשת הסבר סביר להימנעותה מפעולה אין מקום למסקנה
כאמור. כזכור, טוענת המבקשת כי חששה להתערב במדיניות ההמרה של סוכנויות הנסיעות
שמא ייתפס הדבר כעבירה על דיני ההגבלים העסקיים. המשיבה טוענת, כי אופי יחסיהן של
המבקשת וסוכנויות הנסיעות שלל מיניה וביה תחולה של דינים אלו. איני נדרש להכריע
במחלוקת זו. גם אם לאמיתו של דין אכן לא הייתה בעיה מבחינת דיני ההגבלים העסקיים,
אין מדובר בחשש מופרך על פניו. ניתן בהחלט להבין את הטענה כי עקב חשש מהסתבכות
במישור ההגבלים העסקיים משכה המבקשת את ידיה מנושא זה, בבחינת "מה לי ולצרה
הזאת". בהקשר זה יוער, כי ביום 16.3.97 פירסם הממונה על ההגבלים העסקיים
קביעה לפי סעיף 43 לחוק ההגבלים העסקיים. ב"קביעה" נאמר,
כי הוראות שהפיצה התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל בקרב סוכנויות הנסיעות
בנוגע לשערי חליפין הינן קו פעולה והסדר כובל לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק
ההגבלים העסקיים. ייתכן שיש להבחין לעניין זה בין התאחדות סוכני הנסיעות לבין
המבקשת. אולם, הקביעה האמורה מוכיחה כי טענת ההגבלים העסקיים לא נטענה בחלל ריק.
משהציגה המבקשת הסבר סביר להימנעותה מלהתערב במדיניות ההמרה של סוכנויות הנסיעות,
יש לדחות את הטענה כי הוכח שהדבר נעשה מתוך כוונה לעודד, על דרך השתיקה, מדיניות
זו.
30. בהתייחס
לטענות המבקשת בנוגע למידת מעורבותה באופן הגבייה המונהג על ידי סוכנויות הנסיעות,
הגישה המשיבה מספר בקשות להבאת ראיות נוספות, חלקן לפני הדיון בערעור וחלקן
לאחריו. המשיבה ביקשה להגיש חלקים מתשקיף שפירסמה אל על; תוכנה המשמשת כמערכת
לביצוע הזמנות וכרטוס ומקשרת, בין היתר, בין המבקשת לבין סוכנויות הנסיעות; וכן
מסמכים שונים שגולו בגדר ההליך בבית המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בבקשות אלו, לא
מצאתי כי יש בהן כדי לשנות מתוצאת פסק הדין. הטענה העיקרית אותה מבקשת המשיבה
להוכיח על סמך ראיות אלו היא, כי למבקשת הייתה ידיעה ויכולת השפעה על התנהלותן של
סוכנויות הנסיעות בנוגע לשער ההמרה. לאור מסקנותינו בפסק הדין, אין בעובדה זו כדי
להטות את הכף. ער אני לטענתה של המשיבה כי מהראיות הנוספות עולה שנציג של המבקשת
הודה בגדר חקירה נגדית בהליך אחר כי המבקשת מכתיבה לסוכנויות הנסיעות את שער ההמרה
לפיו מחושב מחיר הכרטיס. עיינתי בפרוטוקול הדיון שצורף לבקשה ולא שוכנעתי כי ניתן
להוכיח זאת מהדברים שנאמרו. מהקשר הדברים ומדברים נוספים שנאמרו בהמשך החקירה,
נראה שהכוונה הייתה לכך שאל על מכתיבה את השער לעניין התשלום אותו היא מקבלת
מסוכנויות הנסיעות. מכל מקום, איני סבור שדי בהתבטאות יחידה זו כדי להוכיח את
המעורבות הנטענת של המבקשת.
בקשה
נוספת של המשיבה נוגעת לבקשות שהוגשו על ידי המבקשת לרשות להגבלים עסקיים ולהחלטות
שניתנו על ידי הרשות. כמו כן, ביקשה המשיבה להגיש דיווח של המבקשת לבורסה, לפיו
הגיעה היא להסדר עם הרשויות בארצות הברית בגדרו הודתה בעבירות על דיני ההגבלים
העסקיים בארצות הברית. טענה אחת אותה מבקשת המשיבה להוכיח ממסמכים אלו היא כי
המבקשת טענה בהליכים אחרים שהכללים הנקבעים על ידי יאט"א מחייבים אותה, וזאת
בניגוד לטענותיה בתיק הנוכחי. כאמור, מסקנתנו הייתה כי תעריף יאט"א מחייב את
המבקשת. משכך, מתייתר הדיון בטענה זו. טענה נוספת שמעלה המשיבה היא כי מהחלטות
הרשות להגבלים עסקיים עולה שיחסיה של אל על עם סוכנויות הנסיעות אינם עולים כדי
הסדר כובל וכי אף המבקשת סבורה כך. עיינתי במסמכים האמורים ולא מצאתי כי עולה מהם
המסקנה הנטענת. מכל מקום, ודאי שאין בהם כדי להצביע על כך שהחשש להסתבכות מבחינת
דיני ההגבלים העסקיים היה מופרך עד כי אינו יכול להוות הסבר להימנעותה של המבקשת
מלהתערב במדיניות ההמרה של סוכני הנסיעות. לא מצאתי גם, כי להליכים שנוהלו נגד
המבקשת בארצות הברית ולהסדר אליו הגיעה עשויות להיות השלכות לענייננו. אף אם אניח
כי המבקשת נחשדה בעבירות על דיני ההגבלים העסקיים בארצות הברית, ועשתה הסדר בנושא
זה, אין בכך כדי לומר כי שיקולים הנוגעים לדיני ההגבלים העסקיים כלל לא נשקלו על
ידה.
31. מן הראוי
שנסכם בקצרה, בשלב זה של הדיון, את מסקנותינו עד כה: רישיון ההפעלה שניתן למבקשת
הטיל עליה חובה להמיר לשקלים את המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה אותם היא מוכרת לפי
שער המרה של העברות והמחאות. דנו בשאלה האם מתפרשת חובה זו גם על המרת המחיר על
ידי גורם אחר, בלא שלמבקשת צומחת מכך טובת הנאה ישירה ומובהקת. מסקנתנו הייתה, כי
כאשר מבוצעת הפעולה בעידודה הפעיל או הסביל של המבקשת (במקרה של שלוח, בגדר הרשאתו
הפנימית), יש בכך הפרה של תנאי הרישיון. אולם, מקום בו מדובר בפעולה שלמבקשת לא היה
בה כל חלק ולא ניתן היה לצפות כי תתערב בה, אין מדובר בהפרה של רישיון ההפעלה.
זאת, גם אם מבחינת יחסיה של המבקשת מול צד שלישי מדובר בפעולה שיש בה כדי לזכותה
או לחייבה מכוח דיני השליחות (בגדר הרשאה חיצונית). בנסיבות המקרה שבפנינו, לא עלה
בידי המשיבה להראות כי המרת המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה על ידי סוכנויות הנסיעות
הייתה בגדר הרשאה פנימית שניתנה להן על ידי המבקשת. מכאן, שרישיון ההפעלה לא הופר
(השאלה השנייה שהצבנו לעצמנו, ראו פיסקה 11 לעיל). טענותיה של המשיבה כי המרת
המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה לשקלים הייתה מלווה בביצוע עוולות כלשהן, בין אם על
ידי המבקשת ובין אם על ידי סוכנויות הנסיעות, נשענות על הטענה כי הייתה הפרה של
רישיון ההפעלה. משקבענו שלא הייתה הפרה כזו, המסקנה היא שלא התבצעה כל עוולה. נוכח
מסקנה זו, אין אנו נדרשים לבחון את השאלה האם הייתה המבקשת עלולה לחוב באחריות
שילוחית לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין אילו הייתה מבוצעת עוולה על ידי
סוכנויות הנסיעות. יוער, כי המשיבה טענה כי יש להטיל על המבקשת אחריות גם לפי סעיף
12 לפקודת הנזיקין. כותרתו של סעיף זה היא "אחריות של משתף
ומשדל" והוא עוסק באחריותו של מי שתורם בדרכי עקיפין מסוימות לביצוע עוולה.
מסקנתנו כי לא בוצעה עוולה שוללת גם את תחולתו של סעיף זה. מכל מקום, כאמור, דעתנו
היא שלא הוכחה מעורבות של המבקשת בהתנהלותן של סוכנויות הנסיעות, וממילא מובן שאין
בכוחו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין להטיל עליה אחריות.
הגענו, אם
כן, למסקנה כי לא הוכח שהמבקשת הפרה את חובתה לפי רישיון ההפעלה לבצע את ההמרה
לשקלים של המחיר הדולרי של כרטיסי הטיסה לפי שער העברות והמחאות. ממסקנה זו הוספנו
ולמדנו כי לא הוכח כי בוצעה עוולה כלשהי, בין אם על ידי המבקשת ובין אם על ידי
סוכנויות הנסיעות. משכך, נשמט הבסיס לתובענה הייצוגית ודין הבקשה לאישורה להידחות.
32. בשולי
הדברים יוער, כי בסיכומי התשובה טענה המשיבה כי חובתה של המבקשת לאמץ שער המרה
מזומן נובעת גם מ"אמנת ורשה" שהוראותיה אומצו כחלק מהדין הישראלי (ראו, סעיף
2 לחוק התובלה האוירית, התש"ם-1980). טענה זו הושמעה לראשונה
בסיכומי התשובה וכבר מטעם זה אין לקבלה. מכל מקום, אף אם נתעלם מפגם דיוני זה אין
בטענה האמורה כדי להועיל למשיבה. אמנת ורשה, כך לפי טענת המשיבה, מטילה על המבקשת חובה לנהוג לפי תעריפי יאט"א. לא נטען
שהיא מטילה חובה כאמור על סוכנויות הנסיעות. הדיון שקיימנו בשאלה מתי יש לומר כי
החובות הקבועים ברישיון ההפעלה הופרו בשל מעשים שבוצעו על ידי אחרים יפה, בשינויים
המחויבים, גם לחובות הקבועים באמנת ורשה. לא הוכח כי המבקשת עודדה בצורה כלשהי את
בחירתן של סוכנויות הנסיעות לאמץ שער המרה מזומן. על כן, אין לומר שהיא הפרה את
חובתה לבצע את ההמרה לפי שער העברות והמחאות, בין אם מדובר בחובה הקבועה ברישיון
ההפעלה ובין אם מדובר בחובה הקבועה באמנת ורשה.
עילות הטעיה וניצול לפי חוק הגנת
הצרכן
33. לטענת
המשיבה, אי פרסום העובדה ששער המרה מזומן הינו שער שאינו חוקי עולה כדי הפרה של
איסור ההטעיה הקבוע בסעיפים 2(א)(13) ו-2(ג) לחוק הגנת הצרכן.
כמו כן נטען, כי ההמרה לפי שער מזומן היא ניצול מצוקה ובורוּת של הצרכן לפי סעיף
3(ב) לחוק. לא נטען, כי אי פרסום השער לפיו בוצעה ההמרה עולה, כשלעצמו, כדי
הטעיה ומכל מקום המשיבה לא טענה כי טעתה לגבי פרט זה. הטענה היא כי אי גילוי
העובדה שמדובר בשער המרה שאינו חוקי מהווה הטעיה. מסקנתנו היא, כאמור, כי בביצוע
ההמרה על ידי סוכנויות הנסיעות לא הופרה חובה חוקית כלשהי. ממילא מובן, כי נשמטת
הקרקע תחת טענות ההטעיה והניצול. נציין, עם זאת, כי גם אם הייתה מסקנתנו בעניין זה
שונה והיינו קובעים כי המבקשת הפרה את חובתה החוקית לבצע את ההמרה לפי שער העברות
והמחאות, לא היה מקום לקבל את טענת ההטעיה הנשענת על אי גילוי אי חוקיותה של
הפעולה. ככלל, כאשר נקבע כי מעשה או מחדל לא היה חוקי, יש לתור אחר תרופתו של
הנפגע בגדרן של התוצאות הנובעות מן הפגם של אי החוקיות. אין מקום לייחס למפר, בכל
מקרה של אי חוקיות, גם הטעיה הנובעת מכך שהוא לא גילה שהוא פעל שלא במסגרת הדין.
עמד על כך, אך לאחרונה, בית משפט זה באומרו כך:
"מקום
שבו לא היה בגילוי כדי להכשיר פעולה מסוימת, לא ניתן לומר כי קמה עילה של הטעיה.
כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה
לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך - לפי הדין האוסר את הפעולה - ולא
על-פי עילה עקיפה של הטעיה" (ע"א 2505/06 בקר נ' סלקום ישראל
בע"מ (טרם
פורסם, 9.12.08), פיסקה 14; ראו גם, ע"א 10262/05
אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.12.08), פיסקה 6 (להלן - עניין אביב)).
נראה כי הגיונם של דברים יפה גם לעניין עילת הניצול לפי סעיף
3 לחוק הגנת הצרכן. כאשר מדובר בפעולה שאינה חוקית, העובדה שהצרכן
השלים עימה כתוצאה מבורוּת או מצוקה נבלעת בעילת אי החוקיות. שאלה נוספת שעשויה
הייתה להתעורר במקרה דנא נוגעת לסוגיית הקשר הסיבתי ולהשלכתה של ההלכה שנקבעה
בעניין ברזני על ההליך שבפנינו. נוכח התוצאה אליה הגעתי,
איני רואה צורך להידרש לסוגיה זו.
34. כאמור, חזרה
בה המשיבה מן הערעור בכל הנוגע לעילות שאינן לפי חוק הגנת הצרכן בעקבות פסקי
הדין בעניין א.ש.ת. המשיבה לא ביקשה
לשוב ולעורר עילות אלו לאחר קבלתו של חוק תובענות ייצוגיות. כפי שראינו,
העילות לפי חוק הגנת הצרכן אינן מתאימות לענייננו, בשל כך שמדובר בפעולה
הנתקפת בשל היותה לא חוקית. למרות זאת, אילו הטעמים לדחיית הבקשה לאישור היו אלו
הנוגעים לאי התאמתן של העילות לפי חוק הגנת הצרכן בלבד, שוקלים היינו
להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר למשיבה לתקן את תביעתה כך שתהלום
את דרישותיו של חוק תובענות ייצוגיות ואת העילות המוכרות בגדרו (השוו,
עניין אביב, פיסקה 7). עם זאת, כאמור, מסקנתנו היא כי
בנסיבות המקרה לא היה באופן בו בוצעה ההמרה על ידי סוכנויות הנסיעות הפרה של חובה
חוקית. מסקנה זו שוללת את האפשרות כי המשיבה תזכה בתביעתה מכוח עילה כלשהי. על כן,
התוצאה המתבקשת היא שיש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
35. בטרם סיום
נציין, כי המשיבה הגישה בקשה לתיקון הודעת הערעור כך שיתייחס לתיקון לחוק הגנת
הצרכן שנכנס לתוקף ביום 22.12.05 (חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 18),
התשס"ו-2005). בגדר התיקון לחוק תוקן סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן
באופן המחיל את החוק גם על השלב הבתר חוזי של העסקה. לאור מסקנותינו בפסק הדין,
לתיקון לחוק הגנת הצרכן אין השלכה על ההכרעה בתיק. על כן, אין מקום להיעתר
בשלב זה לבקשה לתיקון הודעת הערעור.
36. התוצאה היא
כי בקשת רשות הערעור של אל על, אשר נדונה כערעור, מתקבלת. החלטתו של בית המשפט
המחוזי מבוטלת. תחת זאת נקבע, כי דין הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה
להידחות. כפועל יוצא מכך, יש לדחות אף את ערעורה של המשיבה בפנינו. בנסיבות
העניין, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
מסכים אני
לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט א' גרוניס ולעיקרי הנמקתו. כפי שציין חברי השופט גרוניס, עצם קיומם של יחסי שליחות בין המבקשת לבין
סוכנויות הנסיעות אינם מוליכים מניה וביה לקביעה כי המרה לפי שער מזומן על ידי
סוכנויות הנסיעות מהווה הפרה של תנאי רישיון ההפעלה מצד המבקשת. לשליחות פנים רבות
ואין שליחות אחת דומה בהכרח לרעותה. אכן, אילו הוכח כי מדובר בענייננו ביחסי
שליחות שבמסגרתם סוכנויות הנסיעות הן שלוחות המבקשת ועושות דברה בכל הנוגע לקביעת
המחיר על כל היבטיו, הייתי נוטה לעמדה כי יש בהמרה לפי שער מזומן משום הפרה של
תנאי רישיון ההפעלה מצד המבקשת. אך כפי שציין חברי השופט א' גרוניס, אין ראיה – גם
לא במידה הדרושה בשלב זה – כי אכן כך הדבר. סוכנויות הכרטיסים הן גוף עסקי נפרד
מחברות התעופה אשר רווחיהן מגיעים, בין השאר, מן הלקוחות שרוכשים דרכן את כרטיסי
הטיסה, ואין לומר כי במכירת הכרטיסים ללקוחות הן מהוות שלוחות של חברות התעופה ותו
לא. אוסיף כי ספק רב בעיני אם סוכנויות הנסיעות נחזות בעיני הלקוחות כשלוחות של
חברות התעופה. סביר יותר כי הלקוחות שמגיעים לסוכנויות רואים בהן גוף עצמאי שמספק
להם שירות הכולל, בין היתר, גם רכישת כרטיסי טיסה. ייתכן, איפוא, שאם ביחסי שליחות
עסקינן, הלקוחות רואים אותם כיחסי שליחות בינם לבין סוכנויות הנסיעות ואין הם
מתעניינים בשאלת היחסים שבין האחרונות לחברות התעופה.
המשיבה
בחרה שלא לכוון את תובענתה כנגד סוכנויות הנסיעות. בעניין זה, ובשל כך מעבר לדרוש,
אומר כי נוצרת תחושה לא נוחה מקריאת עובדות התיק שלפנינו. נראה כי ככל שקיים טעם
לפגם בענייננו הוא נוגע דווקא ליחסים שבין סוכנויות הכרטיסים ללקוחות. שכן, הקושי
העיקרי בענייננו עשוי להתעורר אם הלקוחות בסוכנויות הנסיעות נחשפים למצג שלפיו
לסוכנות אין כל השפעה על שער ההמרה. לפי מצג זה מדובר בשער שמוכתב על ידי חברות
התעופה, ואילו רווחי הסוכנות נובעים ממקורות אחרים וביניהם העמלה שהם גובים מן
הלקוחות. ייתכן, מבלי לקבוע עמדה נחרצת בענין זה, כי היה ניתן בענייננו ליחס מעשה
עוולה, אחר, דווקא לסוכנויות הנסיעות. מכל מקום, קושי זה אינו קשור ליחסים שבין
הלקוחות לחברות התעופה, ובענייננו – למבקשת. לפיכך, גם אני סבור כי דין הבקשה
לאישור התובענה הייצוגית להידחות.
המשנה לנשיאה
השופט ד' חשין:
בנסיבות
המקרה, כפי שתוארו בחוות דעתו של חברי השופט גרוניס ובתוספת דבריו של חברי המשנה
לנשיאה ריבלין, אף אני מסכים לתוצאה המוצעת על-ידי השופט גרוניס, לפיה דין הבקשה
לאישור התובענה הייצוגית להידחות.
ש ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.
ניתן היום, ו'
באלול התשס"ט (26.8.2009).
