|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
|
פלוני
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבה:
|
ועדת
הערר הרפואית על פי תקנות מס הכנסה
|
|
עתירה למתן צו על תנאי
|
|
תאריך הישיבה:
|
י"ז בסיוון
התשע"ח
|
(31.5.2018)
|
חקיקה שאוזכרה:
תקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות), תש"ם-1979: סע' 18(ג)
פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] - לא מרובד: סע' 9, 9(5),
9(5)(א)
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995: סע' 123, בפרק
ה'
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]
חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954
חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957
חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970
חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994
תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה),
תשט"ז-1956
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984
חוק-יסוד: השפיטה:
סע' 15(ד)(2)
1.
במרכזה של
עתירה זו השאלה, מהו הליך הביקורת השיפוטית
על החלטה של הוועדה הרפואית לעררים הפועלת מכוח תקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות),
התש"ם-1979 (להלן: הוועדה
לעררים ו- התקנות).
2.
סעיף 9 לפקודת
מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), שכותרתו "הכנסות פטורות", קובע
פטור ממס בין היתר על הכנסה מיגיעה אישית של עיוור, או של נכה שנקבעה לו נכות של
100% או נכות של 90% לפחות מחמת שלקה באיברים שונים, כמפורט שם (סעיף 9(5)(א)
לפקודה). כן קובע סעיף 9(5) לפקודה, כי ככל שכבר נקבע לאדם אחוז נכות לצרכי חוק ביטוח לאומי [נוסח
משולב], התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), או לפי חוקי נכים ותגמולים אחרים המנויים שם (חוק הנכים (תגמולים
ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]; חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954;
חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957; חוק התגמולים לנפגעי פעולות
איבה, תש"ל-1970; וחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994), תחול
הקביעה האמורה; וככל שלא נקבע אחוז נכות כאמור, ייקבע זה על פי תקנות שיתקין שר האוצר
באישור ועדת הכספים של הכנסת.
3.
מכוח סמכותו זו התקין שר האוצר את התקנות דנן,
אשר בעיקרם של דברים מאמצות את מנגנון קביעת אחוזי נכות של נפגעי עבודה לפי חוק
הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי
(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות נפגעי עבודה), באופן שקביעת
דרגת הנכות מתבצעת על ידי המנגנון והוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי ובהתאם
למבחנים לקביעת דרגת הנכות הקבועים בתקנות נפגעי עבודה.
4.
העותר, אשר לדבריו
לקה במחלות שונות שפגעו קשות בתפקודו, פנה בהתאם לתקנות לשם קביעת דרגת נכותו.
הוועדה הרפואית קבעה לו דרגת נכות (83.92%) אשר אינה מזכה בפטור ממס בהתאם לסעיף
9(5) לפקודה. העותר לא השלים עם קביעת הוועדה הרפואית והגיש ערר לוועדה
לעררים.
5.
עתירה זו מכוונת נגד
החלטת הוועדה לעררים (נספח א' לעתירה). בעתירתו מעלה העותר טענות שונות נגד חברי
הוועדה, ההליכים שהתנהלו בפניה וההחלטה שקיבלה, ומבקש להורות על דיון מחדש בעררו
בפני הרכב אחר.
6.
בתגובת המשיבה
לעתירה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי, שכן בהתאם לפסיקתו
של בית משפט זה עומדת לעותר זכות ערעור על החלטת הוועדה לעררים לפני בית הדין
האזורי לעבודה. הוסבר כי בעבר הייתה סברה כי נוכח הוראת תקנה 18(ג), לפיה
"החלטת הוועדה לעררים תהא סופית",
הדרך היחידה להשיג על החלטת ועדת העררים היא באמצעות עתירה לבג"ץ, ובפועל היו
בעבר מספר מקרים בהם נדונו בבג"ץ עתירות נגד החלטות וועדות העררים ללא
שהועלתה על ידי המדינה (או מיוזמת בית המשפט) טענת סעד חלופי (ראו למשל בג"ץ 4333/05 פרץ נ' נציבות מס הכנסה (19.9.05)).
ואולם בהמשך ניתנו מספר פסקי דין על
ידי בית משפט זה אשר הבהירו כי בפני המבקש להשיג על החלטה של הוועדה לעררים שלפי
התקנות עומדת
זכות ערעור לפני
בית דין אזורי לעבודה בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, אשר על פסק
דינו יוכל לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה. עוד צוין כי הלכה למעשה, מאז ניתנו
פסקי דין אלה מוגשים ערעורים נגד החלטות וועדות העררים כדבר שבשגרה לבתי הדין
האזוריים לעבודה, ובהתאם לכך אף נקבעו הנחיות לענין זה על ידי נשיא בית הדין הארצי
לעבודה.
7.
בדיון בעל פה בפנינו
חזרה באת כוח המדינה על טענתה לענין דחיית העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי,
בעוד בא כוח העותר טען כי סמכות הביקורת על החלטות ועדת העררים מסורה לבג"ץ
ולא לבתי הדין לעבודה, וזאת לצד טענות לגוף הענין.
8.
לאחר עיון אני סבור
כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי בדרך של ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, בהתאם להלכה
שנקבעה כאמור זה מכבר.
כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק לא ייזקק
לעתירה מקום שבידי העותר סעד חלופי אפקטיבי -
"סמכותו של בית משפט
זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, היא סמכות שבשיקול דעת (בג"ץ 10/59 לוי
נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד יג(2) 1182, 1194; בג"ץ
86/89 שנקר נ' ראש המועצה המקומית רמת-השרון, פ"ד מב(4) 777, 781). ככלל,
'על-פי שיקול-דעתנו זה... איננו דנים בעתירה כל עוד עומד לעותר סעד חלופי' (בג"ץ 6163/92
אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 240; כן
ראו ע"א 436/62 עירית רמת גן נ' תיק, פ"ד יז(2) 1262, 1266). בית
משפט זה אינו נוהג לעשות שימוש בסמכותו כל עוד לא מיצה העותר סעד חלופי יעיל שעומד
לו על פי דין... חריג לכלל הדחייה על הסף מצוי אך באותם מקרים בהם הסעד החלופי
אינו יעיל, במקרים בהם הנסיבות מחייבות התערבות מיידית של בית משפט זה כדי למנוע
עוול, או כאשר משיקולי צדק כלליים מתחייבת התערבותו של בית משפט זה" (בג"ץ 7190/05 לובל
נ' ממשלת ישראל, פסקה 11 (18.1.2006)).
9.
ואכן, עוד לפני
כעשור פסק בית משפט זה כי -
"מבלי לנקוט
עמדה לגופן של טענות העותר, החלטנו כי יש לדחות את העתירה על הסף. בהתאם לסעיף 123
לחוק
הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, לעותר עומדת זכות ערעור
על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפני בית דין אזורי לעבודה, אשר על פסק דינו יוכל
העותר לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של
בית משפט זה כאשר מצוי בידי העותר סעד חלופי על דרך של הגשת ערעור לבית הדין
עבודה" (בג"ץ 7078/08 הסה נ' משרד
האוצר (24.8.2008)).
באופן
דומה שב ודחה בית משפט זה עתירה נוספת נגד ועדת העררים תוך שנפסק כי -
"... אנו
סבורים, כי אם וככל שיש לעותר עילה לערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, יש
בבירור עניינו בפני בית הדין לעבודה כדי לתת לו סעד חלופי הולם. לפיכך, מבלי
להכריע בסוגיה העקרונית בכל היקפה, אנו סבורים שאם יש לעותר עילה לגופה לטענתו
ואיננו קובעים כך, ניתן לבררה בבית הדין לעבודה" (בג"ץ 3628/08 יריב נ' משרד האוצר (6.5.2009)).
ומששוב
נעשתה פניה לבג"ץ בעתירה נגד הוועדה הרפואית לעררים בענין וינאפל, שב והבהיר בית משפט זה
"ברחל בתך הקטנה" כי -
"בית משפט זה כבר קבע בעבר כי בנסיבות דומות לאלה ששטח בפנינו
העותר, הנוגעות להחלטת ועדה רפואית לעררים לענין סעיף 9(5) לפקודת
מס הכנסה, ניתן לפנות בערעור לבית הדין האזורי
לעבודה (עניין הסה; עניין
יריב). מכוח החלטות אלה עולה כי בהתאם לסעיף 123 לחוק
הביטוח הלאומי, נתונה לאדם זכות ערעור בטענות בדבר
פגמים שנפלו בקביעת נכותו לצורך קבלת פטור ממס הכנסה, לרבות בעניינים הנוגעים
להרכב הוועדה, אופן התנהלותה ומגוון שיקוליה... האפשרות הנתונה לעותר להביא את טענותיו
להכרעה בפני בית הדין האזורי לעבודה, כאמור, משמעותה היא כי קיים סעד חלופי ככל
שהדבר מתייחס לעניינו הפרטני, וממילא אין בית משפט זה נזקק לעתירה בהתקיים סעד
חלופי" (בג"ץ 570/09 וינאפל נ' שר האוצר משרד האוצר (18.11.09), להלן: ענין וינאפל).
10.
שלושה פסקי דין אלה, שניתנו בתוך פרק זמן קצר של
כשנה, מבססים הלכה ברורה של בית משפט זה בשאלת סמכות הביקורת על החלטות הוועדה
לעררים, והנגזר מכך הוא דחיית העתירה על הסף כאמור. ברם, משהגענו הלום אבקש להוסיף מילים אחדות
להבהרת הבסיס העיוני להלכה שנקבעה בענין הנדון.
11.
כזכור, תקנה 18(ג) לתקנות קובעת
כי "החלטת הוועדה לעררים תהא סופית". "הוראת סופיות"
מעין זו אין לה ולא כלום עם שאלת הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה
לעררים. בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, אין לפרש "הוראת סופיות",
בנוסח כזה או בנוסח דומה, כיוצרת מחסום מפני ביקורת שיפוטית. הוראה
כזו משמעה אך כי בתוך רשויות המינהל פנימה אין עוד סעד
של ערר או השגה על ההחלטה, אך אין בה כדי להגביל את סמכויות בתי המשפט לבקר
החלטה כזו (ראו
סקירה של הפסיקה והספרות לענין זה בפסק דינו של השופט א' ברק בבג"ץ
294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים, פ"ד מה(5) 445, 453-449
(1991), להלן: ענין המוסד לביטוח
לאומי; וראו
גם דפנה ברק-ארז משפט מינהלי דיוני 122-119 (2017)).
מסקנה
דומה נובעת גם מהעובדה שסמכויותיהם של בתי המשפט מעוגנות בחוק יסוד: השפיטה (בית
המשפט העליון) ובחקיקה ראשית (חוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ"ד-1984), וברי כי אין בכוחה של הוראה בחקיקת משנה, כבענייננו, כדי
להגביל מסמכותם של בתי המשפט הקבועה בחוק היסוד ובחקיקה ראשית. גם מקום שהוראת
הסופיות מצויה בחקיקה ראשית אין בה כדי לשנות מסמכויות בית המשפט העליון המעוגנות
בחוק היסוד, ואף לא מסמכויות בתי המשפט האחרים, המעוגנות בחקיקה ראשית, שכן סמכות
הביקורת השיפוטית וזכות הגישה לערכאות הן מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי, וחזקה על
המחוקק שלא ביקש לפגוע במשתמע בסמכויות בתי
המשפט, אלא אם עשה כן בלשון ברורה,
חד-משמעית ומפורשת (ענין המוסד לביטוח לאומי, שם בעמ' 450-449; והשוו גם בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד
נו(5) 950,
953 (2002) ועע"מ
5292/17 סלימאן נ' ג'אברין, פסקה 10 (15.4.2018)).
12.
משכך, עולה השאלה
מהי הערכאה השיפוטית המופקדת על קיום הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה לעררים
שבהתאם לתקנות דנן.
13.
אין ספק כי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק מוסמך להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטות ועדת העררים, וזאת בהיות ועדת
העררים גוף הממלא "תפקיד ציבורי על פי דין" (סעיף 15(ד)(2) לחוק
יסוד: השפיטה). אלא שכאמור בג"ץ אינו מפעיל בדרך כלל את סמכות הביקורת שבידיו
מקום שקיים בידי העותר סעד חלופי אפקטיבי. מכאן השאלה, האם קיים בענייננו סעד
חלופי אפקטיבי.
14.
אכן, "זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומטית... היא נולדת אך ורק
מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה את תחומיה" (בג"ץ
87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב(1) 353, 360 (1988)).
ואולם כפי שכבר פורט לעיל, בית משפט זה פסק כי בידי המבקש להשיג על החלטות הוועדה
לעררים שלפי התקנות דנן נתונה זכות ערעור לבית הדין האזורי לעבודה מכוח סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, וכי
"האפשרות הנתונה לעותר להביא את טענותיו להכרעה בפני
בית הדין האזורי לעבודה, כאמור, משמעותה היא כי קיים סעד חלופי ככל שהדבר מתייחס
לעניינו הפרטני, וממילא אין בית משפט זה נזקק לעתירה בהתקיים סעד חלופי" (ענין
וינאפל).
15.
לכאורה, ניתן להעלות את הטענה כי הוראת סעיף
123 לחוק הביטוח הלאומי, המקנה זכות ערעור על החלטות הוועדה
הרפואית לעררים, מתייחסת להחלטות הוועדה כאשר היא פועלת מכוח חוק הביטוח הלאומי, בעוד
בענייננו הוועדה פועלת מכוח תקנות שהותקנו לפי פקודת מס הכנסה. לדעתי אין
לקבל טענה מעין זו.
כמצוין בראשית הדברים, במסגרת הוראת סעיף
9(5) לפקודת מס הכנסה ביקש המחוקק ליצור הסדר הרמוני ואחיד לענין קביעת
דרגת נכות לצורך פטור ממס הכנסה ולקביעת דרגת נכות לצרכי חוק ביטוח לאומי וחוקי
נכים ותגמולים אחרים. בהתאם לכך נקבע בסעיף 9(5) לפקודה כי ככל שכבר נקבע לאדם אחוז נכות על פי חוק ביטוח לאומי (לענין ביטוח נפגעי עבודה, ביטוח נכות,
תגמולים למתנדבים ותגמולים לנפגעי כוחות הביטחון) או לפי אחד מחוקי הנכים והתגמולים האחרים המנויים שם, תחול
הקביעה האמורה; וככל שלא נקבע אחוז נכות כאמור, ייקבע זה על פי תקנות שיתקין שר האוצר
באישור ועדת הכספים של הכנסת.
שר
האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, בחר לאמץ את ההסדר לקביעת דרגת נכות בחוק הביטוח
הלאומי והתקנות מכוחו לענין נפגעי עבודה, הן בהיבט המינהלי והדיוני של שימוש
ברופאים ובפוסקים הרפואיים ובוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, והן בהיבט
הנורמטיבי של אימוץ מבחני קביעת דרגת הנכות; לשון אחר - קביעת דרגת הנכות
לצרכי התקנות דנן מתבצעת על ידי המנגנון והוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי ובהתאם
למבחנים לקביעת דרגת נכות נפגעי עבודה הקבועים בתקנות נפגעי עבודה.
סעיף 123 לחוק ביטוח לאומי,
הקובע את זכות הערעור לבית הדין האזורי לעבודה, מצוי בפרק ה' לחוק שעניינו
ב"ביטוח נפגעי עבודה", ולפיכך, משאומץ ההסדר לענין קביעת נכות נפגעי
עבודה, על קרבו וכרעיו, לצרכי פטור ממס הכנסה, יש לראות אימוץ זה ככולל גם את
מנגנון הערעור על קביעת דרגת הנכות.
16.
התוצאה האמורה היא גם
ראויה מבחינה עניינית, שכן קיימת קרבה רעיונית רבה בין דרגת הנכות של נפגעי עבודה
לבין דרגת הנכות לצרכי פטור ממס על הכנסות מעבודה ("יגיעה אישית"), ואין
זה רצוי לפצל את הביקורת השיפוטית על קביעת דרגת הנכות בשני תחומים קרובים אלה ועל
השאלות המשפטיות הכרוכות בכך בין ערכאות משפטיות שונות. תוצאה זו משרתת גם את
התפיסה לפיה אין זה נכון וראוי כי בית המשפט העליון ישמש כערכאת ביקורת ראשונה על
החלטות טריבונלים מינהליים.
כאמור, זו ההלכה שקבע בית משפט זה
במספר פסקי דין כבר לפני כעשור, זו הפרקטיקה הנוהגת מאז, וזו כאמור גם התוצאה
הראויה, ואין אפוא מקום לדעתי לשנות או לסטות מההלכה שנקבעה.
17.
אשר על כן אציע
לחבריי כי נדחה את העתירה על הסף עקב קיומו של סעד חלופי בדרך של הגשת ערעור לבית
הדין האזורי לעבודה, תוך חיוב העותר בהוצאות לטובת המשיבה בסך כולל של 5,000 ₪.
ש
ו פ ט
השופטת ד'
ברק-ארז:
1. לא בלי
התלבטות אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט מ'
מזוז. באופן עקרוני, אף אני סבורה כי רצוי שהביקורת על החלטותיה של הוועדה
הרפואית לעררים הפועלת מכוח תקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות),
התש"ם-1979 (להלן בהתאמה: הוועדה
לעררים ו-תקנות מס הכנסה) תהיה מסורה,
ברגיל, לערכאה שיפוטית שאינה בג"ץ. זאת, בהתחשב ב"חלוקת העבודה"
בין בג"ץ לבין ערכאות אחרות, המדגישה את עדיפותן של ערכאות אלה בכל הנוגע
לקביעת ממצאים עובדתיים, ולהתמחות ולהקצאה נכונה של "משאבי שיפוט" בבית
המשפט העליון (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד –
משפט מינהלי דיוני 15-14, 127 (2017)). אף על פי כן, התלבטתי במקרה זה – מאחר שאני
סבורה כי החקיקה המסדירה את הנושא מעוררת שאלות פרשניות נכבדות. למעשה, אילו השאלה
הייתה מתעוררת בפנינו לראשונה, ללא ההיסטוריה הדיונית הקיימת, אפשר שהייתי מגיעה
לתוצאה שונה, וקובעת כי ראוי להותיר את הסוגיה לרפורמה חקיקתית. אולם, בשים לב
לפסיקה קודמת של בית משפט זה ולחשיבות הנודעת להליכה בתוואי של תקדימים בחרתי לצרף
את קולי לדבריו של חברי. אני עדיין סבורה, עם זאת, כפי שטוענת אף המדינה, כי ראוי
לו לנושא זה שיזכה להסדרה חקיקתית בהירה יותר – ומבלי לנקוט עמדה נחרצת בשאלה מה
צריכה להיות דמותה של אותה הסדרה.
2. כפי שציין
חברי, לפני כעשור הכיר בית משפט זה בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בערעור על
החלטתה של הוועדה לעררים (בג"ץ 7078/08 הסה
נ' משרד האוצר (24.8.2018) (להלן: עניין הסה)). בעניין הסה נקבע כי הזכות להגשת
ערעור כאמור לבית הדין לעבודה מעוגנת בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי
[נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).
3. כפי שרמזתי
בפתח הדברים, מסקנה זו אינה פשוטה. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי אכן
מסדיר את הליך הערעור על ועדה רפואית לעררים, אך מעיון בהוראות החוק עולה שמדובר
בוועדה אשר פועלת מכוח חוק הביטוח הלאומי, ולא בוועדה הרפואית לעררים מושא ההליך
דנן, אשר פועלת מכוח תקנות מס הכנסה. אכן,
במישור הפרסונלי, חברי הוועדות הרפואיות לעררים הפועלות לפי חוק הביטוח הלאומי
הוסמכו בפועל לשמש גם כחברי הוועדה לעררים לפי תקנות מס הכנסה. אולם, במישור
העקרוני והמשפטי, מדובר בגוף שונה, או שמא נאמר במצב שבו הוא חובש "כובע"
סמכות אחר.
4. ואמנם,
להבנתי, בפסיקה מאוחרת לעניין הסה ניתן
למצוא ספקות שעלו באשר לשאלה האם סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי מקנה
במישרין זכות ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על החלטתה של הוועדה לעררים הפועלת
מכוח תקנות מס הכנסה. כך למשל, בבג"ץ 3628/08 יריב
נ' מדינת ישראל (6.5.2009) ציין בית המשפט כי הטענה שלפיה חוק
הביטוח הלאומי לא הסמיך את בית הדין לעבודה לדון בערעורים כאמור "אינה
משוללת יסוד" (ראו גם: בג"ץ 7680/11 יכין
נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (4.7.2012) (להלן: עניין יכין)). לצד הספקות האמורים, הפסיקה המשיכה להכיר בקיומו של מסלול ערעור לבית
הדין האזורי לעבודה במקרים מסוג זה, משיקולים של מדיניות משפטית.
5. כעת שבה
ומונחת לפתחנו השאלה מהי הערכאה המוסמכת לקיום ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה
לעררים. כשלעצמי, סברתי תחילה שיש קשיים מסוימים בהשארת המצב הפסיקתי על כנו, מבלי
שתובהר המציאות המשפטית הנוגעת לדרך ההשגה על החלטותיה של הוועדה הרפואית לעררים.
קשיים אלה נובעים משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון נעוץ בכך שסעיף 123 לחוק
הביטוח הלאומי אינו מסדיר במישרין את הליכי הפנייה לבית הדין לעבודה במקרים מן הסוג דנן,
כמתואר לעיל. טעם נוסף נעוץ בחוסר הבהירות המשתקף
מעמדתה של המדינה עצמה ביחס לנושא הסמכות לדון בהשגה על החלטת הוועדה הרפואית
לעררים לפי פקודת מס הכנסה. למעשה, עמדתה של המדינה השתנתה במרוצת השנים
ביחס לסוגיה זו (ראו: עניין יכין, בפסקה 3). יתרה מכך, וזה העיקר, כבר לפני
כעשור הודיעה המדינה כי קיימת כוונה להסדיר את הנושא בחקיקה, הודעה
שנמסרה גם בהליכים מאוחרים יותר (עניין יכין,
שם). כפי שעולה מהחלטות קודמות בנושא, יוזמות החקיקה כיוונו לכך שהסמכות לערוך
ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה לעררים תוקנה לבית
המשפט המחוזי, ולא לבית הדין לעבודה.
6. בהודעה
מעדכנת בתיק דנן, מיום 27.5.2018, אשר עסקה במצב קידומן של יוזמות החקיקה שהוזכרו
לעיל, ציינה באת כוח המדינה כי בחודשים האחרונים פעלה רשות המסים להסדרת הנושא
במסגרת חקיקתית, אשר נתקלה בקשיים משפטיים. באת-כוח המדינה הוסיפה וציינה כי
בכוונת רשות המסים לפעול בהמשך הדברים לגיבושו של הסדר חלופי בשיתוף גורמים
רלוונטיים במשרדי הממשלה השונים. בדיון שנערך בפנינו, במענה לשאלות ההרכב, הודיעה
באת-כוח המדינה כי במסגרת יוזמת החקיקה האחרונה – אשר נתקלה כאמור בקשיים – טרם
גובשה עמדה סופית בשאלה מהי הערכאה שתדון בערעורים על החלטותיה של הוועדה
לעררים.
7. נותרנו, אם
כן, עם הצורך לחזור ולהכריע בשאלה האם לאדם המעוניין להשיג על החלטותיה של הוועדה
לעררים מוקנה סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה, או שמא הדרך היחידה העומדת
בפניו היא הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק? בסיכומו של דבר, סברתי שבעת הזאת אין
מקום לשנות מהמסלול שהותווה בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיו בית הדין לעבודה הוא
המופקד על קיום ביקורת שיפוטית כאמור. כפי שהיטיב לתאר חברי השופט מזוז, עמדה זו נתמכת באופן מובהק בשיקולי מדיניות שונים, ובהם אופי המאטריה
שבה עסקינן והקרבה הרעיונית בין ההליכים המתקיימים בפני הוועדה לעררים לבין
הוועדות הפועלות מכוח חוק הביטוח הלאומי. כמו כן, עמדה זו משקפת את
הפרקטיקה הנוהגת ופסיקות קודמות של בית משפט זה.
8. עם זאת, לא ניתן לסיים מבלי לחזור ולהדגיש
כי נדרשת הסדרה ישירה של הסוגיה בחקיקה, ממכלול הסיבות
שתוארו עד כה. ולאחר שנים כה רבות – יפה שעה אחת קודם.
ש
ו פ ט ת
השופט נ'
סולברג:
אני מסכים
לדחיית העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי – הגשת ערעור לבית הדין האזורי
לעבודה. זאת, כפי שהראה חברי השופט מ' מזוז, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, וכשלתוצאה שאליה הגיע
הצטרפה גם חברתי השופטת ד' ברק-ארז, אף אם עשתה כן, כדבריה, 'לא בלי התלבטות'.
מצדי לא אוסיף עוד מעבר לנדרש; מה שהלב חושק הזמן עושק.
ש
ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז.
ניתן היום,
י"א בתמוז התשע"ח (24.6.2018).
5129371
