ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.04.2008)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  89/04

בפני:	כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
	כבוד השופטת מ' נאור
	כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:

ד"ר יולי נודלמן

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. נתן שרנסקי
	2. מפלגת ישראל בעלייה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.12.2003 בע"א 1133/99 שניתן על-ידי כבוד השופט צ' סגל

חקיקה שאוזכרה:

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: סע'  1, 2, 3, 7, 7א, קטן (ב), 7א(ג), 11, 12, 13, 14, 15, 15(4), 16, 16(א), 16(ב)(3), 17, 19, 22, 22(2)).

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: סע'  8

פקודת הנזיקין [נוסח חדש]

חוק המפלגות, תשנ"ב-1992: סע'  21, 21(ג)(1)), 25

כתבי עת:

פנינה, "חופש הביטוי בפסיקת בית-המשפט", משפטים, כרך ז (תשל"ו-תשל"ז) 375

יובל קרניאל, עמירם ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע:", עלי משפט, כרך ב (תשס"ב) 205

ספרות:

א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז)

א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית (תשנ"ד)

א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (התשנ"ג)

                                          

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        המערער, ד"ר יולי נודלמן, חיבר ופרסם ספר אודות דמותו של המשיב 1, מר נתן שרנסקי (להלן: שרנסקי) איש ציבור מוכר, חבר ממשלה לשעבר ומנהיג במפלגת "ישראל בעליה", היא המשיבה 2 (להלן: המפלגה). הספר כולל התייחסויות קשות ופוגעניות כלפי שרנסקי, וכלפי המפלגה, אשר היוו בסיס לתביעת לשון הרע על ידם.

2.        בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ. סגל) קיבל את התביעה, וקבע את אחריותו של המערער בביצוע עוולת לשון הרע כלפי המשיבים בניגוד לחוק. הוא הטיל על המערער לשלם לשרנסקי פיצוי כספי בסך 900,000 ש"ח ולמפלגה פיצוי בסך 75,000 ש"ח. כן אסר בית המשפט על המשך הפצת הספר, והורה למערער לפרסם על חשבונו הודעה בעיתונים שונים בדבר תוכן פסק הדין שניתן בענין זה. כן חויב המערער לשלוח לנמענים שונים נוסח של אותה הודעה. הוא חויב גם בהוצאות משפט בסכום ניכר.

           על פסק דין זה נסב ערעורו של המערער, והוא מתייחס הן להיבט האחריות והן להיבט הסעדים שנקבעו בו.

רקע עובדתי

3.        המערער חיבר ופרסם ספר על דמותו של שרנסקי, חבר לשעבר בממשלת ישראל בתפקידים שונים, ויו"ר לשעבר של מפלגת "ישראל בעליה", המוכר בישראל ובעולם כ"אסיר ציון" ומסורב עלייה במשך שנים, אשר ריצה עונש מאסר ארוך של 9 שנים בכלא הסובייטי בשל פעילות ציונית. הספר, אשר יצא לאור בשפות הרוסית והעברית, נקרא במהדורתו העברית "שרנסקי בלי מסכה" (הוצאת נגב פרס, 1999) (להלן: הספר). בספר, המחזיק במהדורתו העברית כ-312 עמודים, מעלה המערער דברי ביקורת חריפים ביותר כנגד שרנסקי, הנוגעים לאופיו ולדמותו, לאורחות חייו האישיים, ולאופי פעילותו הציבורית במהלך כל השנים. בין היתר, מייחס הספר לשרנסקי פעילות כסוכן שירותי המודיעין הרוסיים, האמריקאיים, והישראליים (עמ' 12 לספר); ייצוג בחשאי של האינטרס הערבי והפלשתינאי (עמ' 12 לספר); קשרים עם פושעים פליליים בעת היותו במחנות מאסר ובתי סוהר (עמ' 12 בספר), פעילות כמלשין בשירות גופי הריגול הסובייטיים, וטיפוחו על ידם בכל השנים בהם הוחזק בבתי סוהר (עמ' 112, 133, 152, 229, ו-230 לספר); כן מייחס הכותב לשרנסקי קשר למאפיה הרוסית (עמ' 294); הספר מצייר את שרנסקי כ"בן טיפוחים" של השלטון הסובייטי, ושל שירותי הביטחון של ברית המועצות (הק.ג.ב.). כלשון הכתוב, שרנסקי היווה "סחורה לחליפין לצורך הפגנת רצון טוב של ברית המועצות כלפי המערב, וכך לא הניחו לו להיפגע מתנאי מאסר קשים וממעשי הסובבים (פושעים וסוהרים) (עמ' 306). לאורך הספר כולו, מתאר המערער את שרנסקי, כלשון בית המשפט המחוזי בפסק דינו (פסקה 7) כבעל "דמות מאוסה, שלא לומר שנואה,... את חמדנותו, יהירותו, התרפסותו, ונכלוליותו, ועוד כהנה וכהנה, מבלי לקמץ אפילו בתיאור פוגע עד מאד במראהו החיצוני".

           סיכום הדברים, המהווים לשון הרע כנגד מר שרנסקי וכנגד המפלגה, כעולה מן הספר, על פי פסק הדין קמא, הוא כדלקמן (שם, פסקה 8):

"בקטעים אלה מובאים דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקאיים, הרוסים, הישראליים, או כולם ביחד; בנוסף, עולה הטענה כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתינאי; כי כוחו של התובע נובע מקשריו עם פושעים פליליים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר; כמו כן, נכללים דברים המייחסים לתובע - לפי הנטען - שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות, ועם שירותי הריגול הסובייטיים (הק.ג.ב.). עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה. כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו, עלול להיות קרבן למעשה רצח; כי התובע טופח, גודל ותוחזק היטב על ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפייה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

האחריות

4.        בית המשפט המחוזי סקר את האמירות השונות  בספר כנגד שרנסקי, וקבע כי הן מהוות לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). הוא מצא, כי יש בהן כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם, ולפגוע במשרתו הציבורית. כן הוא קבע, כי אין לראות בצורת ההצגה של הדברים, שלעיתים הועלו כאפשרות, או בדרך של העלאת שאלה, כדי לסייג קביעה זו, שכן בנסיבות העניין, דרך הצגה זו היוותה אמצעי רטורי בלבד, ממנו משתמע כי מדובר בטענות עובדתיות מוכחות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוכחה לשון הרע גם נגד המפלגה. הספר כולל דברים המייחסים למפלגה כפיפות ל"מאפיה הרוסית", המשמשת ככלי בידיה להכנסת אנשים לכנסת, והן לאור הפגיעה הנובעת מהיותו של שרנסקי יו"ר המפלגה, ומנהיגה מאז הקמתה, ובהיותו מזוהה באופן מלא עימה. תרמה למסקנה זו גם העובדה כי הספר פורסם בשנת 1999, בתקופת מערכת בחירות, עובדה ממנה הסיק בית המשפט על דבר קיומה של כוונה לפגוע במפלגה בעת הבחירות.

           לאור קביעות אלה, דן בית המשפט בטענות ההגנה של המערער, שהתרכזו בטענות "אמת דיברתי", ובטענה בדבר הבעת דעה בתום לב. לענין הגנת "אמת דיברתי", בית המשפט עמד על יסודותיה, הכוללים יסוד של אמיתות הפרסום וקיום עניין ציבורי בפרסום. הוא קבע, כי גם אם ניתן להניח שיש בדברים שפורסמו משום ענין ציבורי, נכשל המערער לחלוטין בהצגת ראיות המבססות את דברי לשון הרע המתפרסמים בספר כענין שבעובדה. חרף זאת, האופן שבו מוצגים הדברים בפני הקורא מצביע, לכאורה, על הנחת מצג עובדתי אמיתי. בשלב מסוים במשפט, עבר המערער מטענת "אמת דברתי" להגנת "הבעת דעה"; מכל מקום, בית המשפט פסק, כי המערער לא עמד בנטל המוגבר שהיה מוטל עליו לבסס הגנה של אמת הפרסום, ולא הציג כל ראיות התומכות בכך. האמירות שנכתבו הן ברובן השערות וספקולציות שאין להן אחיזה באמיתות עובדתיות.

5.        אשר להגנת הבעת דעה, בית המשפט התייחס ליסודותיה במסגרת סעיף 15(4) לחוק, הנשענים על גורם הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, או אודות אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, ככל שאלה התגלו בהתנהגותו בתפקיד ציבורי, וכן ליסוד תום הלב, הנדרש ביחס להבעת אותה דעה. הוא קבע, כי שאלת סיווג האמירה כהבעת דעה או כעובדה, הינה ענין הנתון להכרעת בית המשפט על פי מבחנים אובייקטיביים. בסיווג כאמור, יש להפעיל מבחן המעוגן במובן הרגיל והטבעי של הפרסום, ככל שאדם סביר היה מבין אותו. בית המשפט מנתח את שאלת סיווג הדברים שנכתבו בשים לב לגישה המרחיבה, הנשענת על עקרון חופש הביטוי, וחשיבות הביקורת הציבורית כנגד אנשי ציבור, וקובע כי גם בהנחה שניתן להגדיר את האמירות הכתובות כהבעת דעה כמובנה בחוק, עדיין לא מתקיים בענין זה יסוד תום הלב, הנדרש לצורך הכשרת הבעת דעה על איש ציבור, המהווה על פי טיבה לשון הרע. הוא מנתח את החזקות השונות  לבחינת שאלת תום הלב, וקובע כי אחת האינדיקציות העיקריות לקיומו של תום לב הינה אמונתו של המפרסם באמיתות הדברים. הוא קובע בענייננו, כי לגבי חלק גדול מהפרסומים, המערער עצמו אינו מאמין באמיתותם. מסקנה זו הוא משתית על נתונים שונים, המפורטים בפסק הדין. כן קובע בית המשפט כי, מכל מקום, התנאי בחוק המחייב כי הדעה המובעת תתבסס על תשתית עובדתית נכונה אינו מתקיים. בית המשפט קובע (פסקה 59):

"לפי הנובע ממכלול המפורט לעיל, שבו מהווה הפרסום לשון הרע, ולא הוכח כי הנתבע עצמו האמין בעת הפרסום באמיתות כל המפורט בו; ושעה שלא הוכח כי העובדות עליהן הסתמך הנתבע הן עובדות אמת, וכי קיים קשר סביר בין העובדות עליהן הסתמך לכאורה לצורך מסקנותיו; ושעה שנראה, כי הנתבע עצמו לא עורך בדיקה סבירה שיהיה בה כדי לאמת את העובדות נשוא מסקנותיו - נשללת מן הנתבע הגנת תום הלב. אין תום לב אלא כשהוא רצוף אמונה כנה שהמעשה שעשה טהור בתכלית, ואינו מוכתם בכתם של איסור כלשהו".

           לאור כל אלה, נפסק כי המערער אחראי לפרסום לשון הרע כנגד המשיבים.

הנזק

6.        בפסק דינו לענין הנזק, עמד בית המשפט על חשיבות כבודו של האדם ושמו הטוב, ועל עוצמתה של התקשורת הכתובה בהפצת מסרים, ולשון הרע בכללם, במיוחד כלפי איש ציבור. זו חושפת את איש הציבור, מצד אחד, לביקורת ציבורית נוקבת, אך יחד עם זאת, אם דברי הביקורת מוכחים כלשון הרע, הנזק בגינם מועצם בשיעור ניכר. היות האדם איש ציבור מעצימה את פוטנציאל הנזק הגלום בלשון הרע כלפיו, לאור ריבוי האנשים המכירים אותו, בהיותו דמות ציבורית, או העשויים לרצות לדעת עליו. הוא עמד על נסיבות הפרסום במקרה זה, אותן תיאר כמעשה ריסוק מגמתי, שיטתי וחסר ביסוס עובדתי של דמותו ותדמיתו של שרנסקי, המתמקד, בין היתר, בפרטים רגישים וכואבים בתולדות חייו. הוא עמד על השיקולים השונים הנדרשים לצורך איזון ראוי בין חשיבות חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בעניינם של אנשי ציבור, ועל משקל היתר הניתן לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור. הוא קבע, כי אין לראות ניגוד בין החובה להגן על השם הטוב לבין הצורך להבטיח את חופש הביטוי. החוק תחם תחומים סבירים להגדרת המותר והאסור בתחום זה, ומי שחורג מהם עליו לשאת בתוצאות.

7.        אשר לסעדים עצמם, בית המשפט מנתח את מהות הנזק שנגרם לשרנסקי ולמפלגה עקב פרסום דברי הדיבה כבעל שני ראשים: נזק ממוני ונזק בלתי ממוני. את הנזק מן הסוג הראשון, על הנפגע להוכיח, ובמקרה שלפנינו פיצוי על נזק כזה לא נדרש. אשר לנזק הלא-ממוני, בית המשפט עמד על הקושי לאמוד נזקי כאב וסבל בהקשר הנדון. במסגרת האומדן, ניתן משקל להיותו של הנפגע בעל מעמד ציבורי, הטומן בחובו מעין הסכמה לחשיפה וויתור מכללא של איש הציבור על הצנעת פרטים אישיים מחייו ומעברו בפני הציבור. מצד שני, כך נקבע, היותו של אדם איש ציבור פירושה חשיפתו בפני קשת רחבה ביותר של בני אדם, התורמת להעצמת הפגיעה בו. מעמדו של איש ציבור תלוי באימון הציבור כלפיו, ודברי לשון הרע כנגדו עלולים להיות הרסניים למעמדו ולתפקידו. לכן, פגיעת לשון הרע באיש ציבור מצדיקה מתן פיצוי שיבטא פן מיוחד זה.

           בענין זה, כך נפסק - מר שרנסקי זכה למעמד ציבורי מיוחד עקב היותו חבר בממשלה ובכנסת, ולאור ההכרה שניתנה לו בעולם כמנהיג ציוני, אסיר-מצפון ומסורב עלייה במשך שנים רבות, אשר נדון לתקופת מאסר ממושכת, כאשר גדולי עולם פעלו לשחרורו. על רקע מעמדו ותרומתו הגדולה למאבק הציוני, הפגיעה בו עקב אמירות לשון הרע נגדו הינה חמורה ביותר. מנגד, המערער רכש לעצמו מוניטין בתחום הרפואה, והיה הוא עצמו פעיל עלייה. מעמדו זה, וכן המצגים שהציג בספר, מהם עולה, לכאורה, כי הדברים האמורים בו הם פרי מחקר שיטתי ורציני, משווים לדברי לשון הרע גוון של אמינות בעיני הציבור הרחב. פוטנציאל הנזק כלפי הנפגע בנסיבות אלה הוא רב במיוחד. חומרת ההאשמות שבפרסום נלקחה גם היא בחשבון, ובכלל זה, יצירת התדמית לשרנסקי כבוגד, העומדת בסתירה בולטת לתדמית נאמנותו למדינה, ולדמותו כלוחם למען עקרונות נעלים, שהפכה מושא הערצה בעולם כולו; היקף הפרסום הציבורי של לשון הרע במקרה זה הוא רחב ביותר. המדובר במסע השמצות רב היקף, בספר שהופץ באמצעות מכתבים שנשלחו אודותיו לנמענים רבים, וקיום מסיבות עיתונאים אשר העצימו את הדיבה, וכל זאת להבדיל מפרסום חד פעמי שהשפעתו מתמקדת באירוע נקודתי. הספר הופץ הן בשפה העברית והן בשפה הרוסית, כך שקהל היעד היה רחב ביותר ומגוון. כותרת הספר, "שרנסקי בלי מסכה", טומנת בחובה, אף היא, פוטנציאל של פגיעה. בית המשפט נתן משקל גם להתנהגותו של המערער אגב ניהול המשפט, בהערימו קשיים ומכשולים על ניהולו התקין והיעיל, תוך שהוא נותן במהלכו ראיונות לתקשורת, וחוזר בהם על דברי הדיבה. כמו כן, המערער לא גילה רצון טוב להביע דברי התנצלות כלשהם על הפגיעה והנזק שאמירות הדיבה שלו גרמו לשרנסקי.

8.        בית המשפט מנתח גם את נזקיה של המפלגה עקב אמירות הדיבה; הוא הצביע על החשש כי אמירות הדיבה בדבר הזיקה בין המפלגה לבין המאפייה הרוסית עלולות להסיט את תומכי המפלגה לתמיכה במפלגות אחרות; כן הצביע על הנזק המיוחד שעלול היה להיגרם למפלגה עקב סמיכות הזמן בין הוצאת הספר למועד הבחירות. הוא התייחס גם לנזק העקיף שנגרם למפלגה עקב זיהוייה עם אישיותו של שרנסקי, בהינתן דברי הבלע החמורים שיוחסו לו.

           בית המשפט קמא אומר ביחס לפיצוי הכספי:

"אומדן הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע איננו עניין פשוט. לנגד עיני עומדת, מחד-גיסא, העובדה, כי אדם פרטי, בשונה מעיתון או מתאגיד מבוססים, אינו יכול, לעתים, לשאת בעול הפיצויים בשיעורים ניכרים; מאידך-גיסא, עובדה זו איננה אמורה לגרום לתובע חסרון כיס, ועל-כן אין לייחס לה חשיבות מעבר לעצם הצורך להציב גבול לפיצוי, בהתחשב בסעדים האחרים הנפסקים לזכות התובע. יודגש, כי אילולא סעדים אלה, היה גובה הפיצויים שנפסק רב לאין שיעור. כפי שיובהר להלן, סעדים אלה כוללים את חיוב הנתבע לפרסום פסק הדין ומשלוח מכתבי הכחשה.

לעינינו נתגלה היקף וחומרה של לשון הרע שאין להם אח ורע הן מבחינת ההיקף, הן מבחינת המעמד הנכבד של המבייש, הן מבחינת מעמד המבוייש, והן בשל המתקפה הבלתי פוסקת של הנתבע נגד התובע.

לאור המקובץ לעיל, ובהתחשב בסעדים המיוחדים אותם החלטתי לפסוק בנסיבות העניין לטובת התובע, כפי שיפורטו להלן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כספי כולל בסך של 900,000 ש"ח להיום, ולתובעת מס' 2 פיצוי כספי כולל בסך של 75,000 ש"ח להיום".

9.        בנוסף לכך, הוציא בית המשפט צווים האוסרים על המשך הפצת הספר, וכן ציווה על פרסום הודעה על תוכן פסק הדין בעיתונים שונים על חשבונו של המערער. הוא חוייב גם לשלוח באופן אישי הודעות באותו נוסח לכל הנמענים אליהם פנה בעבר במטרה להפיץ את דברי הדיבה שכתב. המערער חוייב לשלם שכר טרחה לשרנסקי בשיעור 300,000 ש"ח ולמפלגה בשיעור של 15,000 ש"ח.

הערעור

שאלת האחריות

טענות הצדדים

10.      בערעורו, חוזר המערער על עיקרי טענותיו בערכאה הקודמת. הוא קובל על כך שבית המשפט לא נתן בפסק דינו משקל מספיק לחופש הביטוי, ומציין את החשיבות הציבורית שבביקורת על אנשי ציבור בחברה דמוקרטית. כן מלין המערער על כך שפסק הדין קמא אינו מכריע בשאלה אם מדובר בלשון הרע בדרך של קביעת עובדות או בדרך של הבעת דעה. לטענתו, דבריו חוסים תחת ההגנה של הבעת דעה בתום לב, הן מאחר שהם מתבססים על עובדות, הן לאור אמונתו הכנה באמיתותם, והן לאור טרחתו לבדוק כיאות עובדות אלה. זאת, בין השאר, נוכח העובדה שאסירי ציון רבים אחרים הגיעו למסקנות דומות בענין שרנסקי והמפלגה לאחר שקראו את הספר. הוא משיג אף על קביעתו של בית המשפט לפיה זנח את הגנת "אמת דיברתי", ועל הימנעותו מהסקת מסקנות מסירובו של שרנסקי להציג בפניו את המסמכים הידועים כ"מסמכי פוטין", ולהסיק מהם את המסקנות המתבקשות. לטענתו, בית המשפט בפסיקתו פעל מתוך שיקול זר, שעניינו שימור המיתוס הישראלי על שרנסקי, ופעל עקב כך באופן חד צדדי לטובתו בניהול המשפט, בקביעת העובדות, ובהכרעה הסופית.

11.      המשיבים בסיכומיהם, טוענים כטענה טרומית כי יש לדחות את הערעור על הסף לאור דרך התנהלותו הבוטה של המערער במהלך המשפט, ובין היתר, בשל הפצת שקרים ועלילות על כל השופטים שדנו בעניינו. הם סומכים את ידיהם על ממצאי פסק הדין קמא, לפיהם נמצא כי המערער התכוון להציג את אמרותיו בספר כעובדות, ונקבע כי אין בהן אמת; אפילו יש לראות בהן הבעת דעה גרידא, הרי שדעה זו לא הובעה בתום לב, לאור ממצאי בית המשפט אודות חוסר האמון של המערער עצמו בדבריו הוא, ומטעמים נוספים. המשיבים מדגישים, כי יש לאמץ את הקביעות העובדתיות בפסק הדין קמא המתבססות בעיקרן על ממצאי מהימנות, ובחלקן אף על הודאות בעל דין של המערער עצמו, כפי שנשמעו בפני השופט קמא במהלך המשפט.

הכרעה

המסגרת הנורמטיבית

העוולה האזרחית של לשון הרע - איזון בין חופש הביטוי להגנה על השם הטוב

12.      חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי: זכות יסוד לשם טוב, וזכות יסוד לחופש ביטוי. שתי זכויות אלה, נגזרות מכבוד האדם (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510 (2001) (להלן: ענין אמר); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3) 840 (1989) (להלן: ענין אבנרי); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פד"י נח(3) 558 (2004) (להלן: ענין הרציקוביץ'); ע"א 6871/99 ששון נ' משה רום, פד"י נו(4) 72 (2002) (להלן: ענין רום)). מתח מתמיד שורר בין עוצמתה ומרכזיותה של הזכות לשם טוב לבין משקלו של חופש הביטוי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פד"י נג(3) 817 (1999) (להלן: ענין סנש), 832). בין שתי זכויות חשובות אלה נדרש איזון, המוצא את ביטויו בהסדר החקיקתי שבחוק איסור לשון הרע.

13.      חופש הביטוי הוא מן הזכויות הנעלות שבזכויות האדם, אשר הוכר בהלכה הפסוקה עוד מקדמת דנא, אף שלא נכלל במפורש בגדר זכויות האדם שנמנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא מבטא את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של כל אדם; הוא מהווה יסוד רעיוני ומעשי לשלטון הנבחר בבחירות חופשיות, בהליך שעיקרו חופש דעה ובחירה.

           חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של החברה, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות של הפרט, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, העשויים לעמוד מנגד. נוכח התמודדות אפשרית זו, תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מענין לענין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (, 12.11.06) (להלן: ענין בן גביר), פסקה 1 לפסק דיני).

           ענייננו בהליך זה בקביעת גבולות חופש הביטוי, כאשר כנגדו עומד ערך ההגנה על כבוד האדם כפרט, וזכותו להגנה על שמו הטוב. המתח בין ערכים נוגדים אלה מתרחש בענייננו במסגרת השיח הציבורי, בו מעורב איש ציבור, בעל מעמד ציבורי ופוליטי בולט בישראל, הנושא עמו הערכה ציבורית עמוקה גם בעולם הרחב. שאלת השקלול הראוי בין הערכים הנוגדים עומדת למבחן גם ביחס למפלגה שמר שרנסקי הנהיג במשך שנים רבות, הטוענת לפגיעה בשמה הטוב עקב דברי לעז שהטיח המערער כנגדה וכנגד מי שעמד בראשה. אכן:

"נקודת האיזון הראויה בין הערכים הנוגדים - חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב - נחתכת על פי משקלם היחסי של ערכים אלה. האיזון מושג כפרי הערכה ערכית עקרונית, תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה" (ענין בן גביר, פסקה 1).

14.      ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים במפלס דומה במידרג זכויות האדם. האיזון ביניהם הוא איזון אופקי, המניח יחסיות ביניהם. בגדר יחסיות זו, מקבל חופש הביטוי משקל מיוחד כאשר מדובר באיש ציבור ובשיח ציבורי, נוכח חשיבותו של ערך זה להבטחת הליך דמוקרטי חופשי. אולם חופש זה, גם בגדר השיח הציבורי, אינו חופש ללא גבולות. גם בגדרו נמתחים קווים אדומים, שמעבר להם פורש המשפט את הגנתו על כבודו של איש הציבור, ועל שמו הטוב, לבל יהא הפקר. בגדרו של האיזון בין הערכים האמורים, כשהוא מוחל על איש ציבור, יש משקל מסוים גם לעוצמה המיוחדת של פגיעת לשון הרע במי שממלא תפקיד ציבורי ותלוי תלות מוחלטת באמון הציבור לצורך מילוי תפקידו.

           האיזון החוקתי בין הזכויות המתנגשות נגזר ממהותן, "והוא משתנה עימן" (אהרן ברק, פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994, 434). לא הרי התנגשות בין חופש הביטוי, לבין אינטרס ציבורי נוגד, כגון בטחון המדינה ושלום הציבור, כהרי התנגשות בין תוכנו של חופש הביטוי לבין כבודו של האדם (אהרן ברק, "חופש הביטוי ומגבלותיו", הפרקליט מא' 5, תשנ"ד, 16). ההגנה הניתנת לחופש הביטוי בהתעמתו עם אינטרס הכלל עשויה להצטמצם במידה ניכרת כאשר חופש זה עומד כנגד זכות הפרט להגנה על כבודו ושמו (ענין בן גביר, פסקה 15). פגיעותו של הפרט גדולה באופן ניכר מפגיעותו של הציבור, והוא ראוי, על כן, להגנה רחבה יותר (ענין סנש, פסקה 28 לפסק דינו של הנשיא ברק). פיסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מקרינה על שאלת האיזון הראוי בין ערכים וזכויות נוגדים, ואוצלת על הפרשנות הראויה של נוסחת איזונים המעוגנת במפורש בחוק (בג"צ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת שלעובדי המדינה, פד"י נח(1) 529 (2003), 538; ענין בן גביר, פסקה 16).

           איזון הערכים, כשהוא מיושם על המקרה הנוכחי, מביא למסקנה כי האמירות הפוגעניות שנכתבו בספר כנגד מר שרנסקי, המתייחסות בעיקר למעמדו הציבורי ולאמינותו כאזרח וכמנהיג מפלגה, אף שהן נכתבו במסגרת השיח הציבורי במובן הרחב, מפרות באורח ברור ובוטה את איסורי לשון הרע, ואינן חוסות בצל אף אחת מן ההגנות המוכרות בחוק שיסודן בהגנה על חופש הביטוי.

מהות לשון הרע

15.      סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע מהי

1.  לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)  להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2)  לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)  לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)  לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.       

בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד".

16.     לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו.

           הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר (ענין הרציקוביץ', והמקורות שם). ההגדרה מורכבת מארבע חלופות, שהראשונה בהן מהווה סעיף סל, ובאחרות ישנו מימד ספציפי יותר. לצידן, קבועות ההגנות: ההגנות המוחלטות (סעיף 13 לחוק), הגנת "אמת הפרסום", המחייבת קיום רכיב של "עניין ציבורי" בפרסום (סעיף 14 לחוק), והגנות תום הלב של המפרסם (סעיף 15 לחוק). ההגנות השונות  משקפות אינטרסים חברתיים שונים, ומביאות כל אחת לנקודת איזון שונה בין ההגנה על השם הטוב לבין האינטרס הנוגד, התואמת את עוצמתם היחסית של האינטרסים המתנגשים במקרה הנתון.

השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה

17.      מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות  על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי (עניין אמר, שם; עניין הרציקוביץ', שם). איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר.

שלב ראשון ושני: האמירות בספר בתורת "לשון הרע" ו"פרסומן"

18.      אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002) (להלן: ענין אפל), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו(5) 555 (1992) (להלן: ענין מיכאלי), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) 1 (1992) (להלן: ענין חביבי), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (אורי שנהר, דיני לשון הרע, התשנ"ז-1997 (להלן: שנהר), 121; ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פד"י נז (1) 424 (1998), 434; פרשת בן גביר, פסקה 6 לפסק דיני).

19.      קשה לחלוק על כך ששלל אמירותיו של המערער בספרו, המכוונות כנגד שרנסקי טומנות בחובן יסודות של לשון הרע מן הסוג הקשה והחמור ביותר שאדם עלול ליפול קרבן לה. המערער מייחס למר שרנסקי תכונות ומעשים העומדים בסתירה עמוקה ביותר לאיכויות המקצועיות והאישיות הנדרשות לאיש ציבור, הפועל בתפקידו מכוח אמון הציבור. האמירות בספר מערערות על תכונותיו האנושיות הבסיסיות של שרנסקי כפרט; יש בהן גם כדי לבזותו ולהשפילו כאיש ציבור, ולפגוע פגיעה עמוקה באימון שהציבור נותן בו, באישיותו, וביכולתו לקחת חלק בהנהגת השלטון בישראל.

           דברי המערער, המייחסים למר שרנסקי פעילות כסוכן שירותי מודיעין זרים, כמי שמייצג בחשאי אינטרס ערבי-פלשתינאי, כמי ששואב את כוחו הציבורי מקשריו עם פושעים פליליים, כמי שבעת מאסרו בכלא בברית המועצות שיתף פעולה עם השלטונות ועם שירותי הריגול הרוסיים, כמי שפעל כמלשין, וכמי שיש לו ולמפלגתו קשרים עם המאפייה הרוסית, אשר באמצעותה הוכנסו, כביכול, אנשים לכנסת - כל אלה הם דברי לשון הרע שיש בהם כדי להשפיל, לבזות ולהשניא בעיני הציבור את שרנסקי, הן כפרט, והן כאיש ציבור.

20.      עוצמתה של הפגיעה מקבלת מימד מיוחד על רקע מעמדו הציבורי המיוחד של מר שרנסקי, אשר נודע לתהילת עולם עוד בימי צעירותו, עקב פעילותו האמיצה רבת השנים כמנהיג ציוני בברית המועצות, ולאור המחיר האישי היקר ששילם עקב פעילותו זו בריצוי עונש מאסר רב שנים בכלא הסובייטי, מאסר אשר הסב לו סבל וייסורים רבים. העולם החופשי כולו היה שותף למאמצים לשחררו מן הכלא הסובייטי, ולהבאתו לישראל, וכאשר תכלית חשובה זו הושגה, הפך מר שרנסקי לאישיות ציבורית בעלת מעמד חשוב בחיים הציבוריים בישראל, ולמנהיג פוליטי שייצג פן חשוב של החברה הישראלית. פן זה השתקף גם בפעילותה של המפלגה ששרנסקי עמד בראשה, אשר גם היא נפלה קורבן גם היא להשמצות מידי המערער, שפגעו באמינותה, דמותה ותדמיתה בעיני הציבור.

           דברי הבלע של המערער כלפי שרנסקי והמפלגה זכו לפרסום נרחב. הפרסום נעשה באמצעות הכתב והופץ לציבור הרחב לא רק בדרך של מכירת הספר, אלא גם באמצעי לוואי שונים שנועדו לקדם ולהטמיע בציבור את הידיעה ואת התודעה בדבר תוכן הדברים שנכתבו בו. תוכנם של הדברים הכתובים, ודרך הפצתם, נושאים עימם מטען נזק כבד ביותר לשמו הטוב של שרנסקי, הן כאדם והן כאיש ציבור. האמירות הפוגעניות נכרכו בספר שתפוצתו גדולה הן בשפה העברית והן ברוסית. אין מדובר באמירות חד-פעמיות בודדות, אלא בנזק מתמשך, המעוגן בכתב שטנה רב היקף, שיש בו פוטנציאל הרס ממשי לשמו הטוב של הנפגע. יש בכך נזק רב גם למפלגה.

שלב שלישי: הגנות החוק על אמירות לשון הרע, והאיזון החוקתי בין הערכים הנוגדים

21.      היותו של פרסום לשון הרע בגדר עוולה אזרחית מותנה בכך שהוא אינו חוסה תחת אחת ההגנות המוכרות בחוק, אשר בהתקיים איזו מהן, נשללת אחריותו של המפרסם. ההגנות משקפות גם הן איזון בין ערך השמירה על השם הטוב, כשמולו ניצבים ערכים פרטיים וחברתיים נוגדים, שיש לתת להם משקל.

הגנת "אמת הפרסום"

22.      סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת "אמת הפרסום" בנויה משניים: מיסוד אמיתות הפרסום, ומקיומו של ענין ציבורי הנילווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית; קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע (שנהר, 215; ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פד"י לא(2) 281 (1977) (להלן: 723/74 הארץ), 299-300). שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פד"י מח(3) 808 (1994); לדיון נרחב על הגנת אמת הפרסום ראו ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב (, 12.12.06), מפי השופטת ארבל).

23.      חופש הביטוי פורש את כנפיו לא רק על הביטוי האמיתי, אלא גם על ביטוי שקרי (בג"צ 316/03 מוחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פד"י נח(1), 249 (2003) (להלן: ענין בכרי)). עם זאת, נקודת האיזון הראויה בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, מבחינה בין הביטוי האמיתי, כאשר יש בו עניין ציבורי, לבין הביטוי השקרי. חשיבות הביטוי האמיתי, שיש בו ענין ציבורי, גוברת על חשיבות ההגנה על שמו הטוב של הפרט. לעומת זאת, הביטוי השיקרי אינו זוכה, כשלעצמו, להגנת "אמת הפרסום" גם אם יש בו ענין ציבורי. הרציונל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו ענין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה קשה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה. לא כך הוא, כאשר מדובר בפרסום אמיתי שאין בו ענין לציבור, או בפרסום שקרי, אפילו יש בו מימד של ענין לציבור. ניתן אמנם להתמודד עם הביטוי השקרי בזירה החופשית של שוק הבעת הדעות וההשקפות, המאפיינת את מהלכיה של חברה דמוקרטית, אולם מלאכה זו מעמיסה נטל כבד על הפרט הנפגע, להוכיח את שקריות הדברים, גם בהיותו איש ציבור, אשר נגישותו לכלי התקשורת קלה יותר. יתר על כן, אפילו ניצל הנפגע את אמצעי הנגישות לציבור לצורך הכחשת תכניה של לשון הרע, עדיין עלול לדבוק בו רבב בתודעה הציבורית. נוכח חשיבות האמת והפסול שבשקר, מקנה החוק הגנה מיוחדת לפרסום שיש בו אמת, גם אם יש בו לשון הרע, וכל עוד יש בו עניין לציבור. הוא אינו מקנה הגנה דומה לפרסום שקרי, בין אם יש בו ענין לציבור, ובין אם לאו. תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו"בין השורות" (סעיף 3 לחוק; ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פד"י נה(5) 865 (2001) (להלן: ענין פלוס), פסקה 26; ענין אפל, 619).

            

           כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. אכן, "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998) (להלן: ענין קראוס), 42). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987) (להלן: ענין מזרחי), 186-187).

24.      בענייננו, ניתן להניח, כפי שהניח בית המשפט קמא, כי פרסום ספר על איש ציבור, המנתח את מעשיו ואת עברו ואת מידת האימון הציבורי שהוא זכאי לו, עשוי לקיים את התנאי הנדרש בהגנת "אמת הפרסום" בדבר היותו בעל ענין ציבורי. עם זאת, תחולת ההגנה של "אמת הפרסום" מותנית גם בכך שמדובר בפרסום שיש בו דברי אמת, שאם לא כן, התוצאה היא דברי עלבון, גידופים ונאצות שכל מטרתן לפגוע במושא הפרסום, ולא לקדם ענין ציבורי אמיתי.

           במקרה שלפנינו, ניתח בית המשפט קמא בהרחבה את תוכן הפרסום, ואת האמירות השונות  שנכללו בו, והגיע למסקנה כי הדברים שיוחסו לשרנסקי ולמפלגה בספר לא הוכחו כדברי אמת, וכי לכן המערער לא עמד בנטל ההוכחה של הגנת "אמת הפרסום" שטען לה.

           בית המשפט קמא קבע (פסקאות 19-21 לפסק הדין בעניין האחריות) כי המערער לא הביא כל ראיות לתמיכה בטענותיו כי הדברים שיוחסו למר שרנסקי הם אמת. אף שהמערער טען בתחילה כי בכוונתו לתמוך את טענותיו בראיות, הוא חזר בו לאחר מכן, וטען כי ניסה בספרו אך להציג שאלות, ותו לא, וגם טענת הגנה זו זנח בסיכומיו (שם, פסקה 24). בית המשפט קבע, כי לא הוכח בפניו שהיותו של שרנסקי תורן צריף במחנה בו היה כלוא - תפקיד שהיה שמור בדרך כלל למי ששלטונות הכלא חפצים ביקרו, כפי שהעיד המשיב עצמו בספרו - מהווה בסיס מספיק לייחס לו התנהגות של מלשין של שלטונות הכלא, ולפיכך לא עמד המערער בנטל ההוכחה בעניין זה (שם, פסקה 26). כן נקבע, כי גם "מסמכי פוטין" שהמערער הסתמך עליהם אינם מצביעים על אמיתות ההאשמות שהוא ייחס למשיב, והם אינם יכולים להוות בסיס להגנת "אמת דיברתי" ביחס להאשמות אלו. בית המשפט ציין: "הנתבע לא הציג תשתית ראייתית, לא כל שכן כזו המספקת, שבחובה אצורה אפילו ראשית ראייה, ממנה ניתן ללמוד אודות אמיתות הפרסום בקטעים הנ"ל" (שם, פסקה 29). בית המשפט קבע כי אין בראיות אשר הוצגו בפניו במהלך המשפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום נשוא ההליך. כך לגבי היותו של המשיב מלשין בתקופת מאסרו; כך לגבי היותו סוכן ק.ג.ב., סי.אי.אי והמוסד; כך לגבי קשריו עם גורמים פליליים, הן בברית המועצות והן בארץ; וכך לגבי שאר הדברים שיוחסו למשיב. לגבי כל אלה, הירבה המערער בהבאת השערות ופרשנויות שונות, אולם נמנע באופן עקבי מהבאת ראיות ישירות, בדרך של עדויות עדים או מסמכים רלבנטיים אשר היה בכוחו להביא, אילו אמנם הדברים היו אמת (שם, פסקה 31 ואילך). בית המשפט קמא דן באריכות בראיות שהובאו בפועל על ידי המערער, וכן בראיות שנמנע מלהביא, ופסק על בסיס כל אלה כי המשיב לא עמד בנטל הנדרש לצורך החלת הגנת אמת הפרסום במקרה זה. קביעות אלה של בית המשפט קמא הן ממצאי עובדה, המבוססים בעיקרם על הערכת מהימנות והתרשמות ישירה מן הראיות ומאופן ניהול המשפט. אין עילה ומקום להתערב בקביעות אלה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד (4) 632 (2002), 643-644). הגנת "אמת הפרסום" אינה עומדת, אפוא, למערער. 

הגנת תום הלב

25.      המערער טוען כי אמרותיו חוסות גם תחת אחת מהגנות "תום הלב", היא הגנת הבעת דעה בתום לב על איש ציבור על פי סעיף 15(4) לחוק, המורה כי תהא זו הגנה טובה עם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב ואם "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".  

           שני היבטים להגנת תום הלב בחלופה הנוגעת לענייננו: האחד - פרסום בתום לב; והשני - תוכן הפרסום, העוסק בהבעת דעה, להבדיל מהצגת עובדות, על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי, או בהקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות. הפטור מאחריות ללשון הרע בנוי, אפוא, מיסוד תום לב בפרסום, ומתוכן ההתבטאות, הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לענין ציבורי.

26.      מהותו של מושג תום הלב בהגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע אינה בהכרח תואמת בתכניה את משמעותו של מושג זה בהקשרים אחרים של המשפט. הגנת תום הלב בדיני איסור לשון הרע עניינה דרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות, בהצטרפן לפרסום לשון הרע, יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות (שנהר, 260; ענין בן גביר, פסקה 22 לפסק דיני). המחוקק הינחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת. סעיף 16 לחוק קובע:

"נטל ההוכחה

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

27.      הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של הענין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם; לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב (ענין מזרחי, 201; פנינה להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט    העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385). די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת חוסר תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16(ב)(3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב. נתמקד, אפוא, בהיבטים אלה של ההגנה ודרכי הוכחתה, כפי שביקש המערער לעשות.

יסוד הסבירות בחזקת תום הלב

28.      יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה (ענין פלוס, 900). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (, 13.6.94) (להלן: ענין קליין)). מיתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצר חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הקמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית.

הגנת תום הלב ללשון הרע על איש ציבור

29.      הגנת תום הלב הנוגעת להבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי, מבטאת צורך באיזון מיוחד בין חופש ביטוי להגנה על שמו של אדם במסגרת השיח הציבורי. היקף ההגנה הניתן לאמירה הפוגענית, הנאמרת בגדרו של השיח הציבורי, רחב יותר מזה הניתן לפגיעה המצטמצמת לתחום עולמם של פרטים ביחסיהם ההדדיים. חזקת תום הלב בפרסום לשון הרע במסגרת השיח הציבורי נגזרת מהיחסיות המיוחדת של הערכים הנוגדים, שמעורב בהם יסוד דומיננטי של שיח חברתי (ענין בן גביר, פסקה 25). ביישמו את הגנת תום הלב בהקשר זה, יביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לענין, ובין היתר, עד כמה הפרסום ברבים, תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע, היה נחוץ להשגת תועלת ציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע (ענין אפל, 621-2; רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' משה אטינגר, פד"י נט(3) 308 (2004) (להלן: ענין אטינגר)).

30.      בפסיקה הובעה אף דעה כי מעמדו של נפגע כאיש ציבור עשוי לתת את אותותיו במסגרת האיזונים הנדרשים גם בשלב הראשון שעניינו בירור מהות האמירה כפגיעה באיסור לשון הרע, ולא רק בשלב ההגנות (ענין הרציקוביץ', הנשיא ברק, 570). השאלה באיזו מידה מעמדו של נפגע כאיש ציבור אמור להקרין, הוא עצמו, על סיווג האמירה הפוגענית כ"לשון הרע", בעינה עומדת נוכח מבנה החוק, המשלב את היסוד "הציבורי" הנילווה לאמירה הפוגענית רק בשלב ההגנות ולא בשלב ההגדרה של מהות האמירה כלשון הרע. החוק לא שילב את ה"יסוד הציבורי" אל תוך הגדרת "לשון הרע מהי" כאמור בסעיף 1 לחוק, וספק בעיני אם שילובו של יסוד זה להגדרה בדרך של פרשנות הילכתית נדרש גם מבחינת מדיניות האיזון בין הערכים המתנגשים. סיווגה של אמירה כלשון הרע על פי אמת מידה נייטרלית שאינה מתחשבת בהיות הנפגע איש ציבור, מותירה עדיין את השאלה האם האמירה הפוגענית הינה נסבלת, בשים לב לאינטרס הציבורי, והיסוד "הציבורי" שבה עשוי להכניסה, בנסיבות מסוימות, לגדרה של הגנת תום הלב, הכל בהתאם לאיזונים הנדרשים בין הערכים המוגנים.

31.      השיח הציבורי והביקורת על אנשי ציבור הנעשית בגדרו הם מאפיינים מהותיים של חברה חופשית במשטר דמוקרטי. משקלם של ערכים אלה רב גם בעימותם כנגד זכות הפרט לכבוד ולשם טוב. השיח הציבורי הפתוח נועד לאפשר זרימה של דעות ורעיונות, הטמונה ביסודם של תהליכים חברתיים במשטר חופשי. בגדר זרימה חופשית זו, קיים קושי לנתק בין מתן ביטוי לעמדות בנושאים שלציבור ענין בהם, לבין התייחסות לאנשי הציבור עצמם ולאישיותם, כמובילים של העמדות החברתיות והנושאים הרעיוניים העומדים במחלוקת ציבורית (ענין אבנרי, 863; ע"א 9462/04 ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות (, 28.12.05); בג"צ 4644/00 יפאורה תבורי נ' רשות שניה, פד"י נד(4) 178 (2000), 181). מעבר לכך - יש הטוענים כי אדם המערב עצמו מבחירה בחיים הציבוריים, חושף עצמו מדעת לפגיעות אפשריות כלפיו, שהן פועל יוצא מהדינמיקה המתרחשת בחיים הפוליטיים. לאיש ציבור גם נגישות קלה יותר מאשר לאזרח מן השורה להתגונן כנגד אמירות פוגעניות, באמצעות אמצעי התקשורת.

32.      חרף כל אלה, המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הציבורי אינו בלתי מוגבל. הוא נבחן על פי מהותו וטיבו בנסיבות המקרה. הוא נשקל מצד אחד, על פי מידת חשיבותו האמיתית לחופש הביטוי. מנגד, הוא נבחן על פי מהותה ומידתה של הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם. גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיר לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב (על"ע 9/87 עו"ד הופר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י מה(2) 586 (1991), 592; על"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י נו(2) 169 (2001), 172-3; על"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (, 7.7.05)).

33.      סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום הלב של הפוגע כאשר מדובר באמירות פוגעניות במסגרת השיח הציבורי. בקביעת מיתחם הסבירות של הפרסום הפוגעני, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות (ענין אפל, 622; ענין אטינגר, 319; ענין הרציקוביץ, 568; חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, ובועז שנור, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005), 350-1). החיים הדמוקרטיים מצריכים מתן חופש רב בביטוי הציבורי-פוליטי, ואיש הציבור עשוי, יותר מאזרח מן השורה, לשלם את מחיר ההליך הדמוקרטי. אולם, גם אם מירווח הסבירות בביטוי הפוגעני "הציבורי" הוא רחב מזה הנתון לביטוי הפוגעני "הפרטי", עדיין אין מדובר בחירות ביטוי נטולת כל רסן ומגבלות, ונדרשת גם כאן יחסיות ראויה בהתמודדות בין זכויות נוגדות של פרטים, ובינן לבין ערכים חברתיים נוגדים, תוך ויתור הדדי ביניהם.

מן הכלל אל הפרט: הגנת תום הלב בנסיבות מקרה זה

34.      הגנת תום הלב בסעיף 15(4) לחוק מבחינה בין אמירה פוגענית המציגה עובדות לבין אמירה פוגענית המביעה דעה כנגד איש ציבור. בקשר להצגת עובדות, עולה שאלת "אמת הפרסום" על פי סעיף 14, העשויה להוות הגנה אם מתלווה לה גם ענין ציבורי. לצורך הגנת "תום הלב" לענין אמירה פוגענית כנגד איש ציבור, ההגנה מתמקדת בהבעת דעה על איש הציבור, אשר הרובד העובדתי עליו נשענת דעה זו אינו בהכרח מטריאלי לדעה המושמעת. ההגנה ניתנת לדעה ולא לעובדה, אף כי לעיתים קרובות ישנו ערבוב בין עובדות לדעות המושמעות, כאשר אלה משמשות את אלה. השאלה מתי אמירה היא תיאור עובדתי ומתי היא הבעת דעה אינה פשוטה, והיא סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת ומורכבת (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פד"י מו(3) 48 (1992) (להלן: ענין ספירו), 55; ד"נ 9/77 חב' חשמל נ' הוצאת עיתון "הארץ", פד"י לב(3) 337 (1978), 349-351, 354; שנהר, 312; ע"א 5845/05 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (, 20.7.07) (להלן: ענין חוטר ישי), מפי השופטת נאור).

          

35.      האמירות הפוגעניות של המערער כלפי שרנסקי מוצגות בספר בעיקרן כטענות במישור העובדתי שעליהן מבסס הכותב את דעותיו על אישיותו, אופיו והתנהגותו של מושא ביקורתו. בית המשפט קבע כי העובדות הנטענות על ידי המערער לא הוכחו כאמיתיות. קביעות אלה הן ממצאים במישור העובדתי, המתבססים על ראיות, משקלן, מהימנותן ודיותן. ערכאת ערעור אינה אמורה להתערב בקביעות אלה, ואין עילה טובה במקרה זה לנהוג אחרת. נותר לקבוע האם הבעת הדעה של המערער חוסה תחת הגנת תום הלב - ובענייננו: בפן החיובי של החזקה - האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות, ובפן השלילי שלה - האם נתקיימה, ולו החלופה השלישית, המייחסת למפרסם חוסר תום לב, לכאורה, באם התכוון על ידי הפרסום לפגוע מעבר לסביר לצורך הגנה על הערכים המוגנים על פי הגנת תום הלב.

           המעיין בספרו של המערער, על רקע הממצאים שנקבעו בפסק הדין קמא, שבהם לא מצאנו להתערב, מגיע למסקנה כי דרישת תום הלב אינה מתקיימת בו ולפיכך הגנתו זו נועדה לכשלון. לא מתקיים בו הפן החיובי של החזקה בסעיף 16(א) לפיה הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין, ומתקיים בו הפן השלילי של חזקת תום הלב, ולו על פי החלופה שבסעיף 16(ב)(3) לחוק, שדי להתרכז בה מבין החלופות העוסקות בפן השלילי של החזקה. חלופה זו מדברת בכוונת הפוגע על ידי הפרסום לפגוע בנפגע במידה גדולה מן הסביר להגנה על הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. תחום "הסביר" לענין זה נשקל כענין נורמטיבי, ונגזר מהשאלה האם קיים במקרה זה מיתאם רציונלי בין הערך של חופש הביטוי בתחום השיח הציבורי, לבין אופי הפרסום הפוגעני ומידת פגיעתו באיש הציבור, המצדיק מן הבחינה הנורמטיבית-ערכית הכרה בפרישת הגנת תום הלב על האמרות הנדונות (ענין בן גביר, שם, פסקה 28).

36.      ספרו של המערער הוא כתב שטנה, השם לו למטרה להרוס כליל את שמו הטוב ואת מעמדו הציבורי של המשיב. הוא חורג חריגה קיצונית מכל אמת מידה סבירה של הבעת דעה הוגנת על האדם, ועל אישיותו, הן כפרט והן כאישיות ציבורית. הדברים בפרסום מנוסחים ככתב אישום חריף, גדוש הגזמות והאשמות קיצוניות, כתוב בלשון בוטה ושלוחת רסן, שנועדה להשחיר את פניו של מר שרנסקי בהאשמות גורפות שכל תכליתן להרוס את דמותו הציבורית ללא תקנה בלא אישוש כלשהו לאמיתות הדברים (השוו ת"א (י-ם) 1390/96 זמיר נ' רשת שוקן (, 14.11.2004); שנהר, 265; ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פד"י מ(1) 210 (1986), 216; ענין 723/74 הארץ, 307). הפער בין דרישת הסבירות בהבעת הדעה בגדר נסיבות המקרה, לבין המתקפה המילולית המשתלחת והשיטתית שבפרסום, שמטרתה הרס דמותו ותדמיתו של איש הציבור, מוביל למסקנה יחידה כי לא נתקיימה דרישת תום הלב בנסיבות מקרה זה. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בכך שטענות "עובדתיות", כביכול, שהמערער מסתמך עליהן לצורך הבעת דעה על המשיב, לא זכו אף לשמץ של הוכחה אובייקטיבית באשר לאמיתותן. "הנתונים" הבלתי מוכחים שהוצגו על ידי המערער, והמסקנות הפוגעניות אותן הסיק מנתונים אלה חרגו באופן קיצוני מכל אמת מידה בסיסית של ביקורת הוגנת כלפי איש ציבור, ולפיכך לא נתקיימה חזקת תום הלב בפן החיובי שלה. כך הוא לגבי הקשר כביכול שבין שרנסקי לבין פושעים פליליים בכלא הרוסי, עליו ביקש המערער ללמוד מתוך התנהגותו של המשיב (פסקה 50 להחלטת בית המשפט קמא); כך לגבי ייחוס הכינוי "מלשין" למשיב, על-ידי עדות שמיעה מכלי שני, מפי עדים ששמם לא נזכר, עדותם לא נשמעה, ואף תרשומת כלשהי על שיחה עימם לא הוצגה; כך לגבי טענת הקשר עם "המאפיה הרוסית", המעניקה, לכאורה, למשיב את כוחו, טענה שהתבססה על פרק המתאר תופעה רווחת בישראל בדבר קשר בין העלייה הרוסית לבין ה"מאפיה"; כך גם ביחס לטענה העובדתית שעמותה בראשות המשיב קיבלה תרומה מגרגורי לרנר, אשר לאחר מכן פורסם כי הוא נחשד בפלילים, ועל טענה שלא הוכחה, בדבר קבלת תרומה למפלגה מאדם נוסף שאף לגביו טען המערער, מבלי שהוכיח זאת בכל ראייה, כי הוא קשור ל"מאפיה". כך לגבי העובדה הנטענת בדבר התעניינותה של חברת כנסת מטעם המפלגה בתנאי מאסרו של לרנר, מחשש שמא הוא מופלה לרעה בשל מוצאו, אשר אין לה קשר ממשי לטענות אותן הטיח המערער כלפי המשיב, כאילו מעמדו נובע מקשריו עם ה"מאפיה הרוסית", וכמי שפעילותו מכוונת על ידה. כל אלה אך מדגימים את העולה מן הפרסום כולו: חריגה קיצונית מסטנדרט סביר של ביקורת הוגנת, גם אם חריפה, למעשה פרסום שיטתי, מקיף וכולל של השחרת דמותו של המשיב, וריסוק דמותו ותדמיתו בעיני הציבור, החל בתיאור מאפייניו החיצוניים (למשל בעמ' 14), אורח יחסיו עם אשתו (פרק ב') ויחסיו עם ידידיו (למשל פרק י'), עבור למהלך חייו והתנהלותו בכלא הסובייטי, ועד לפעילותו הציבורית בארץ. עיון בקטעי הספר עליהם נסבה התביעה בהליך זה, על רקע האמור בספר בכללותו, מצביע על כך כי אין עומדת למערער הגנת תום הלב. אין עומדת לו חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, שכן הוא לא עמד בנטל לשכנע כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. מנגד, הוכח הפן השלילי של החזקה, קרי: המערער התכוון על ידי הפרסום לפגוע בשרנסקי במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב.

           הניתוח האמור יפה גם לעניינה של המפלגה. המערער מזהה את המפלגה עם שרנסקי, וייחוס לשון הרע למפלגה קשור קשר בל ינתק עם הפרסום הפוגעני כלפי מי שעמד בראשה. הגנות "אמת הפרסום" ו"תום הלב" אינן עומדות למערער גם כלפי המפלגה מטעמים דומים לאלה שבעטיים הן נדחו בעניינו של שרנסקי.

מסקנות בשאלת האחריות

37.      הדברים שכתב המערער בספרו אודות שרנסקי הם בגדר לשון הרע. אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר קבע בהחלטתו כי למערער לא עומדת הגנת "אמת הפרסום", וכי לא ניתן לראות בתוכן ספרו משום הבעת דעה בתום-לב, כנדרש בגדרי הגנת תום הלב והחזקות הקבועות לצורך הוכחתה. מסקנות אלה נסמכות על ממצאי עובדה שעלו מן ההליך הדיוני הארוך והמפורט שהתנהל בפני בית המשפט קמא, שאין מקום להתערב בהם. יש לאמץ, אפוא, את החלטת בית המשפט קמא, לפיה חלה על המשיב אחריות בשל עוולת לשון הרע כלפי המשיב שרנסקי, וכלפי המפלגה.

           הערכים המתנגשים בין חופש הביטוי, לבין ההגנה על השם הטוב בהקשר לפגיעה באיש ציבור, מגינים על חופש הבעת הדעה והביקורת בשיח הציבורי, ומחייבים איש ציבור לקבל עליו ביקורת עניינית הוגנת, גם אם היא קשה, נוקבת, ואף פוגענית. אולם במסגרת האיזונים בין הערכים הנוגדים, לא ניתנת הגנה לאמירות פוגעניות כנגד איש ציבור במסגרת הגנת "אמת הפרסום" אם הן בגדר אמירות בעלות אופי עובדתי שאינן אמת, אפילו יש בפרסום ענין ציבורי. גם אם הן בגדר הבעת דעה על איש הציבור - להבדיל מאמירת עובדה בעניינו - הן לא תזכינה להגנה אם הן נאמרו שלא בתום לב. השיח הציבורי זוכה להגנה רחבה במשטר דמוקרטי, אך הוא אינו חסין מפני כל פגיעה שהיא בכבודו של אדם, ובכלל זה איש הציבור.

           במקרה שלפנינו, אמירותיו של המערער כלפי המשיב וכלפי המפלגה אותה הנהיג אינן חוסות תחת הגנה משפטית מוכרת. לפיכך, הוא אחראי לביצוע עוולה של פרסום לשון הרע בניגוד לחוק.

הסעדים

פסק הדין קמא בענין הנזק

38.      בית המשפט קמא, בפסק דינו בענין היקף הנזק, עמד על חומרתה המיוחדת של לשון הרע בענין הנדון בפנינו. הוא קבע כי עוצמת הפגיעה בתובע אמנם קשה לאומדן, אך יחד עם זאת, מעשה הריסוק השיטתי, חסר הביסוס העובדתי, של תדמיתו על ידי ספרו של המערער צריך למצוא את ביטויו בשיעור הנזק שייקבע (פסקה 5 לפסק הדין בענין הנזק). בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לראות ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט, על ידי פסיקת פיצויים הוגנים בשל פרסום לשון הרע, לבין הבטחת חופש הביטוי. החוק תחם תחומים סבירים והוגנים למותר ולאסור בשטח זה של פרסום לשון הרע, וכל החורג מהם חייב לשאת בתוצאות (שם, פסקה 9).

           בענייננו, לא הוכח נזק ממוני מיוחד ביחס לשרנסקי או למפלגה. נזקם של המשיבים התמקד, אפוא, בנזק שאינו ממוני. בענין זה עמד בית המשפט על השיקול הקשור בהיותו של הנפגע איש ציבור, אשר מצד אחד חושף את עצמו בהכרה וביודעין לביקורת ציבורית נוקבת, ומצד שני, היקף הפגיעה בו כאיש ציבור מוכר גדול במיוחד לאור מעמדו, עובדה המעצימה את פוטנציאל הפגיעה והנזק לגביו. במקרה זה, מדובר באיש ציבור בעל מעמד לא רק בישראל אלא ברחבי העולם כולו. בית המשפט חוזר ועומד על חומרת ההאשמות ודברי ההשמצה שבפרסום, שלא ניתן להם ביסוס עובדתי, ועל התנהגות המפרסם, שלוותה בכוונת פגיעה, רשעות וזדון לב; הוא עומד על תפוצתם הרחבה של דברי הפרסום, אשר לוו במסעות פרסומת רחבי-היקף; על דבר תרגום הספר מעברית לרוסית; על כותרת הספר המעליבה בזיקה לתוכנו; על התנהגות המפרסם, שלוותה בכוונת פגיעה, רשעות וזדון לב; על התנהגותו של המערער במשפט שהתאפיינה בניסיונות חוזרים ונישנים לפגוע בניהולו התקין של ההליך; ועל סירובו של המערער להתנצל; כן עמד בית המשפט על הנזק שנגרם למפלגה מדברי ההשמצה שהמערער הטיח נגדה, ומשמעות העובדה כי הדברים פורסמו בסמוך לפני הבחירות, על כל הנובע מכך.

39.      אשר לפיצוי הכספי, בית המשפט ביטא את הדילמה שעמה נדרש להתמודד: מחד - אדם פרטי, בשונה מגוף מבוסס, מתקשה לשאת בעול תשלום פיצויים בשיעור ניכר; מצד שני, עובדה זו אינה אמורה להסב לתובע חסרון כיס. בית המשפט קבע, כי נוכח ההיקף והחומרה החריגים של לשון הרע במקרה זה, יש לפסוק לטובת שרנסקי פיצוי בסך 900,000 ש"ח, ולמפלגה פיצוי בסך 75,000 ש"ח. כן חייב את המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 300,000 ש"ח לטובת שרנסקי ובסך 15,000 ש"ח לטובת המפלגה. הוא הוסיף והורה על איסור המשך הפצת הספר, על פרסום הודעה על עיקרי פסק הדין ותוצאותיו בעיתונות ועל הפצת הודעה זו בין נמענים שונים.

טענות הצדדים לענין הסעדים

40.      המערער טוען כי שגה בית המשפט קמא כשהטיל עליו פיצוי-עתק לטובת שרנסקי בשיעור של 900,000 ש"ח, ופיצוי נוסף בסך 75,000 ש"ח לטובת המפלגה בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט כבדים בסך 300,000 ש"ח ועוד 15,000 ש"ח. זאת, כאשר החוק מגביל, לדבריו, את הפיצוי ללא הוכחת נזק לשיעור של 100,000 ש"ח בלבד. כן קובל המערער על כי שיעור הפיצוי שנפסק אינו משקף את ערך חופש הביטוי הנילווה לפרסום, ולחשיבותו של הספר נוכח זכות הציבור לדעת על פועלו של שרנסקי כאיש ציבור, וכן לאור סירובו של שרנסקי להתייחס לפניותיו של המערער בטרם הפרסום, ולמצבו הכלכלי הקשה של המערער ומשפחתו. המערער טוען כי הוא פרש בינתיים לגמלאות, תנאי מחייתו מוגבלים ביותר, והותרת סכום הפיצוי האמור בעינו ידרדר אותו עד כדי פשיטת רגל בעת זקנתו. כן הוא מלין על כי בית המשפט אסר על הפצת הספר כולו, חרף העובדה שהאמירות שנפסלו כלשון הרע היוו רק חלק קטן ממנו. המערער מוסיף וטוען, כי לא היה מקום להעניק למפלגה סעד כספי כלשהו כנגדו, מאחר שמוטלות עליה מגבלות בדרכי המימון, ולכן אין היא רשאית לתבוע ולזכות בסעדים כספיים בבתי משפט.

41.      המשיבים מצידם טוענים כי מן הראוי היה לפסוק למערער פיצויים גבוהים אף יותר מכפי שנפסקו, ורק מחמת אי-הגשת ערעור מטעמם אין הם טוענים לכך. זאת, לאור התקיימותם של כל הקריטריונים שהוכרו בפסיקה כגורמים לגיטימיים המביאים להגדלת שיעור הפיצויים הנפסק, ובכלל זה, היקף ושיטתיות הדיבה; זדוניותה; העלאת טענת "אמת הפרסום" מבלי להאמין בה; סירוב להתנצל; ניהול מסע של השמצות מתוקשרות לפני המשפט, במהלכו ואחריו, בארץ ובחו"ל; אופי הפרסום - שני ספרים בשתי שפות; וכן חשיבות שמו הטוב של המשיב, עליו בנויה הפעילות הציבורית שלו; זאת, בצד דמותו של המערער, אשר הקנתה לפרסומיו אמינות בעיני קהל קוראיו. עוד טוענים המשיבים, כי לאור היקפו של מסע הדיבה, נדרש המשיב להתמודד עם הכפשות המערער בדרך של ניהול משפט ארוך, אשר הביא אותו, בסופו של יום, לחסרון כיס חרף הפיצוי הגבוה שנפסק לו, שסיכויי גבייתו אינם גבוהים. כן הם מדגישים את העקרון לפיו בית משפט שלערעור נמנע בדרך כלל מהתערבות בשיעור הפיצויים ושכר הטרחה הנפסקים לבעלי דין, ומבקשים כי גם בערכאה זו ייפסקו לטובתם הוצאות ושכר טרחה אשר יבטאו את מלוא הוצאותיהם במהלך הערעור, ויבטאו הוקעה על דרך התנהלות המערער בעניינם של המשיבים הן במשפט והן מחוצה לו. 

הכרעה

42.      על פי סעיף 7 לחוק, פרסום לשון הרע היא עוולה אזרחית, אשר בכפוף לתחולת חוק איסור לשון הרע, חלות עליה הוראות שונות  בפקודת הנזיקין.

שאלה מקדמית: המגבלה הסטטוטורית על פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק

43.      סעיף 7א לחוק, קובע:

"פיצוי ללא הוכחת נזק

...

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

 (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

...".

44.      אחת מטענות המערער הינה, כי מאחר שהמשיבים לא הוכיחו את נזקם, ובית המשפט עצמו קבע כי לא הוכח נזק ממון, לא ניתן היה להשית עליו פיצויים בסכומים הגבוהים שנקבעו, לאור מחסום הסמכות הקבוע בסעיף 7א לחוק, המגביל את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק עד לגבול של 50,000 ש"ח, ובמקרה של כוונה לפגוע, עד לכפל סכום זה. ממילא, פיצויים החורגים מסכומים אלה דינם להתבטל. המשיבים, מצידם, טוענים כי הוראה זו קובעת פיצוי-גג רק למקרה בו לא הוכח נזק מיוחד ולא קיימים גם נתונים כלשהם לגבי נזק כללי. אין היא חלה מקום שהובאו נתונים לגבי נזק כללי, שאז בית המשפט מוסמך להטיל פיצויים ראויים על נזק כללי שנגרם ללא כל הגבלה. בענין זה, נגרם נזק כללי רב כפי שעולה מתשתית הראיות שהובאה, ובית המשפט השתית את הפיצוי על נזק זה, ולא היה כפוף בכך למגבלה כלשהי.

45.      עולה שאלה פרשנית מהי משמעותו של סעיף 7א לחוק - האם כוונתו היא להגביל את סמכות בית המשפט לקבוע פיצוי מקסימלי ללא הוכחת נזק מיוחד, הגבלה החלה גם כאשר מצויים בפני בית המשפט נתונים על נזק כללי העולה על סכום הפיצוי הסטטוטורי, או שמא מדובר בפיצוי מקסימלי שבית המשפט רשאי לפוסקו כאשר לא הוכח כל נזק שהוא - בין מיוחד ובין כללי, בעוד כאשר מצויים נתונים על נזק מיוחד או כללי, מסגרת הפיצוי הסטטוטורי אינה מחייבת. נוסחו של החוק אינו ברור כל צורכו, ולפיכך מתבקשת פרשנות תכליתית של הוראת חוק זו. התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחת, מצביעות על כך שהוראה זו נחקקה כדי להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצוי מקסימלי שניתן להפעילה גם ללא הוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלל.

           אשר לתכלית הסובייקטיבית,        סקירת ההיסטוריה החקיקתית של הוראה זו בחוק מלמדת כי תכליתו על פי מסמכי ההכנה לחקיקה, משקפת כוונה לקבוע רף מינימלי, אשר יאפשר פסיקת פיצוי משמעותי לנפגע גם ללא צורך בהוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלשהו (יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע:    השם והשמן" עלי משפט ב' 205 תשס"ב (להלן: קרניאל-ברקת), 218). בדברי ההסבר להצעת החוק הפרטית נכתב שמטרתה "להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח-1998, ה"ח 2748, 568). במסגרת הדיון בקריאה שניה ושלישית בכנסת, הסביר מציע ההצעה, חבר הכנסת מאיר שטרית, כי החוק נועד להקל על התובעים המתקשים להוכיח את נזקם, ולתרום למקצועיות העיתונות (ד"כ 163, 275, מיום 26.10.98).

           התכלית האובייקטיבית מעוגנת במטרות, בערכים וביעדים שהפיצוי על לשון הרע נועד להשיגם. תכלית זו לא תושג אם יינתן פירוש מרחיב להוראת חוק זו, המגביל את השיעור המקסימלי של הפיצוי שניתן להטיל על לשון הרע גם במצבים שבהם הובאו נתונים לבית המשפט ביחס לנזק כללי, גם אם לא הוכח נזק מיוחד. מטרת ההרתעה הטמונה ביסוד הוראה זו תושג רק אם יינתן לה פירוש מצמצם, המגביל את סמכות בית המשפט בפסיקת הפיצויים הנקובים בסעיף 7א למצבים בהם לא הוכח בפועל כל נזק לתובע – בין נזק מיוחד ובין נזק כללי. שאם לא כן, תסוכל מטרת ההרתעה, ועימה התכלית העיקרית שלשמה שולבה ההוראה בענין פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק (קרניאל-ברקת, 220; ענין בן גביר, פסקה 33). בעניין אמר, אשר תיקון זה לא חל עליו, ציין בית המשפט (מפי הנשיא ברק, פסקה 20) כי:

"בחינתה של הוראה זו חורגת, איפוא, מגדריו של ערעור זה. היא מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף. די אם נאמר, לצרכי ערעור זה, כי אין לקבל את עמדת המשיבים, לפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו".

(הדגשה לא במקור).

46.      יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם.

47.      במהלך המשפט בענייננו, הובאו ראיות להוכחת שיעורו של הנזק, ולו נזק כללי. די בכך כדי להוציא מקרה זה ממגבלות הפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 7א. זאת ועוד: במסגרת קדם המשפט בהליך הדיוני, נקבעו מסגרת הדיון ודרך הגשת הראיות, אשר נטלו את העוקץ מטענת המערער בדבר תחולת סעיף 7א על ענייננו. בית המשפט קמא מצביע בפסק דינו על מהלכי קדם המשפט (פסקה 15 לפסק הדין):

"בהקשר זה יצוין עוד, כי בקדם המשפט לעניין גובה הנזק מיום 8.6.03, הוסכם בין באי-כוח הצדדים על אופן הגשת הראיות לעניין גובה הנזק כלהלן: מסמכים הנמצאים בידי צד כלשהו לדיון יוגשו לצד שכנגד, זאת ללא צורך בהשמעת עדים, ומבלי שתיטען על-ידי הצד האחר הטענה, שלפיה לא ניתן לפסוק פיצוי מעל לסכום מוגבל בלי להשמיע עדים. עוד הוסכם, כי לצדדים יתאפשר לטעון בדבר המשקל הראוי שיש ליתן לכל ראיה וראיה".

(הדגשה לא במקור).

           הסכמה דיונית זו מונעת מן המערער העלאת טענה בדבר הגבלת סכום הפיצוי לסכומים הסטטוטוריים שבסעיף 7א לחוק. מטעמים אלה יש לדחות את הטיעון המקדמי, ולקבוע כי סעיף 7א אינו מגביל את שיעור הפיצוי שניתן לפוסקו בנסיבות העניין שלפנינו.

טענת סף: תביעת פיצוי כספי על-ידי מפלגה

48.      לטענת המערער, אין המשיבה 2, מפלגת "ישראל בעליה", זכאית לתבוע סעדים כספיים בעוולת לשון הרע. זאת, לטענתו, לאור הוראות סעיפים 21 ו-25 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק המפלגות), הקובעות כי על מפלגה חל איסור פעילות כלכלית-עסקית, וכי מקורות ההכנסה שלה מוגבלים. כך, קובע סעיף 21 לחוק המפלגות כי מפלגה לא תעסוק במישרין או בעקיפין בפעילות כלכלית-עסקית, אף שהוא קובע כי יכול שתהא בעלת נכסים. סעיף 25 לחוק המפלגות מורה כי לא יהיו למפלגה הכנסות, לבד מדמי חבר, הכנסות מתרומות, וכספים שנתקבלו ממקורות ספציפיים, כמפורט באותה הוראה. לטענת המערער, תביעת פיצויים בעילת לשון הרע כמוה כפעילות כלכלית-עסקית, וכיצירת מקור הכנסה שאינו מנוי ברשימה הסגורה של ההכנסות המותרות למפלגה, כקבוע בסעיף 25 לחוק, לפיכך יש לפסול תביעה כזו, ולו מטעם זה.

49.      דין הטענה להידחות. מושכלות יסוד הם כי תביעת פיצוי בגין עוולה נזיקית אינה בבחינת פעילות כלכלית שנועדה להפקת הכנסה אלא מנגנון להטבת נזק שנגרם עקב ביצוע העוולה בדרך של השבת המצב לקדמותו. כך הדין לגבי פרט, וכך הדין לגבי מפלגה. מפלגה המחזיקה בנכס במסגרת הוראות סעיף 21(ג)(1)) לחוק המפלגות, תהא זכאית לתבוע בנזיקין את מי שפגע באותו נכס, וגרם נזק לבעליו, כשם שהיא זכאית לבטח את הנכס מפני מעשה נזיקין, ולתבוע את תגמולי הביטוח בהתקיים מקרה הביטוח. ואם כך הוא לגבי נכס פיזי, כך הוא גם בפגיעה בשמה הטוב של המפלגה, שהוא נכס המוניטין שהיא נושאת עימה. ואכן, בהגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין, נכללת גם פגיעה בשם טוב בצד נזקים לגוף ולרכוש המפורטים שם. זכות תביעה על פגיעה בשם טוב נתונה גם לתאגיד על פי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך זכאית המפלגה להיפרע את נזקיה ממעוול שפגע במוניטין שלה, ממש כשם שתוכל להיפרע על נזקים שנגרמו לנכסיה הרכושיים. אין לראות, אפוא, בחוק המפלגות משום מגבלה כלשהי על מפלגה לתבוע פיצויי נזיקין בגין נזקים שנגרמו לה בעטייה בשל לשון הרע שפורסמה כלפיה. לפיכך, דין טענת הסף של המערער בענין זה להידחות.

           נעבור מכאן לבירור טענותיו של המערער כנגד היקף הפיצוי הכספי שנפסק נגדו.

פיצויים בעוולת לשון הרע

50.      גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות (יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי עורך) (מהדורה שנייה, תשל"ז) (להלן: דיני הנזיקין), 577). זאת, בכפוף לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, המוסדר בהוראה מיוחדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ולהבדיל מסעדים אחרים המנויים בחוק, שהענקתם אינה מותנית בקיום נזק. דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך הענין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת (שנהר, 367). למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל גם פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה, ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי (דיני הנזיקין, 162; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113 (1985), 139). כך הוא לענין העוולות הכלליות שבפקודת הנזיקין, המתפרשות גם על נזקים נפשיים וכאב וסבל, וכך הוא בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם.

           עוולת לשון הרע גוררת באופן טבעי נזקים שלא אחת קשה לאמוד אותם במושגים ממוניים, וקשה להיטיב אותם בדרך ממונית ישירה. לאור אופייה של עוולת לשון הרע, נקבעו במהלך השנים אמות מידה ייחודיות לחישוב פיצויים על פגיעתה, הנגזרות מן הערכים המוגנים ומן התכליות הייחודיות הטמונות בבסיסה. האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות, לבין הזכות לחופש ביטוי, המקרינה על גבולות האיסור על לשון הרע, משתרע לא רק על מישור האחריות, אלא גם על הבחירה בין הסעדים שיש להעניק במקרה נתון, ועל שיעור הפיצויים הנפסק (ענין אמר, 520). נבחן את מטרות הפיצויים בגין לשון הרע, בהתייחס לחוק ולהלכה הפסוקה, ואת הנגזר מהם לגבי היקף הפיצויים הראוי בענייננו.

מטרות הפיצויים בתביעות בגין פרסום לשון הרע: אמות מידה כלליות

51.      הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5).

           בקביעת שיעור הפיצוי לטובת איש ציבור שנפגע, עשויים לפעול שיקולים נוגדים: מצד אחד, חופש הביטוי המוגן ביחס לאיש ציבור רחב יותר מאשר כלפי אזרח מן השורה, וחשיפתו מדעת של איש הציבור לקלחת השיח הציבורי עשויה להשתקף בשיעור הפיצוי הנפסק בגין פגיעה בשמו הטוב במסגרת תפקידו הציבורי. מצד שני, איש ציבור עלול להיפגע בתדמיתו ובמעמדו הציבורי באופן חמור בהרבה מאדם פרטי. הוא מוכר על ידי ציבור רחב; מעמדו הציבורי ניזון מאימון הציבור. פגיעה באימון זה עלולה להיות מהותית ביותר ביחס למידת יכולתו להמשיך בתפקידו הציבורי. בהערכת היקף הסעד הניתן, יש להתחשב בהיבט זה (ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פד"י לה(4) 169 (1981)(להלן: ענין מנדל-שרף), 174; שנהר, 378; ענין פרידמן, 244, 246).

ניתוח התכליות הכלליות של פיצוי על פגיעת לשון הרע

52.        המטרה התרופתית - השבת המצב לקדמותו: מטרת הפיצוי הנזיקי הינה, בראש ובראשונה, להביא את הנפגע למצבו כפי שקדם לביצוע העוולה (דיני נזיקין, 571). פיצוי בגין פרסום לשון הרע אינו חריג לכלל זה (ענין נוף, 493; ענין אמר, 522-523). המרכיב התרופתי בפיצוי נועד לשקף את האיזון הראוי בין הזכויות והערכים המתנגשים בדיני האחריות, וחותר, ככל הניתן, להחזיר את המצב לקדמותו. כך לגבי נזקים ממוניים, וכך לגבי נזקים לא ממוניים, על אף הקושי להעריך במונחים כספיים את שיעורם, ולפסוק פיצוי הולם בגינם (ע"א 2055/99 פלונים נ' הרב ניסים זאב, פד"י נה(5) 241 (2001), 261). על אופיו של הפיצוי התרופתי עמד בית משפט זה בעניין אמר, באומרו:

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolation) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה, אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר... רק כך ניתן יהא - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה, לבין השם הטוב והפרטיות מזה" (שם, 524)

53.        המטרה העונשית - הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול: בעוולת לשון הרע, מכירה שיטת המשפט בכוחו של בית המשפט להטיל על המזיק חובת תשלום פיצוי לניזוק שמטרתה חורגת מהשבת המצב לקדמותו, אלא תכליתה "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (, 21.11.06) (להלן: ענין גדיש), מפי הנשיא ברק; ענין פרידמן, 237; ענין מזרחי, 205; ענין חביבי, 535; שנהר, 372). וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ענין ספירו, 57; עניין נוף, 494). בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב. ברוח זו, קובע סעיף 7א(ג) לחוק כי כאשר נעשה פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק לנפגע פיצוי, אף ללא כל הוכחת נזק, עד כפל הסכום הקבוע באותה הוראה. הוראה זו מצביעה על כך ששיקולים שכל עניינם טמון באשמו של המפרסם, נתפסים על ידי המחוקק כמצדיקים הגדלה של שיעור הפיצויים המושת עליו. באותה רוח, במקרים מתאימים, עשויה מערכת נסיבות אחרת להוביל להפחתת הפיצויים שיושתו על המפרסם, עד כדי העמדתם על שיעור נומינלי, למשל כאשר הנפגע סובל ממילא מתדמית גרועה בציבור, ועל גבו קופת שרצים (עניין אמר, 526).

54.        המטרה החינוכית-הרתעתית - הפיצוי הנזיקי במבט לעבר כלל הציבור: לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם (ענין ספירו, שם; עניין נוף, שם; ענין פרידמן, 244; פרשת אמר, 526-7). ככלל, המטרה החינוכית-הרתעתית מוגשמת בגדרי הפיצוי התרופתי. מקום בו מושתים על המפרסם תשלומים ריאליים, המשקפים את נזקו של הנפגע, יש בכך, על פי רוב, גם כדי לשרת את המסר הציבורי הנדרש. עם זאת, שיקולים שבמדיניות שיפוטית עשויים, לעיתים, להצדיק פסיקת פיצויים המכוונת לתכלית הרתעה, אף בנפרד מן המטרה התרופתית. כך, למשל, במצבים מסוימים בהם נזקו של הנפגע הוטב באופן מלא, עדיין עשויה להיות חשיבות להעברת מסר לציבור בדבר משמעות ההגנה על השם הטוב של האדם, אשר פגיעה בו אינה מסתכמת באמירה נורמטיבית של המשפט, אלא משתקפת גם בפגיעה בכיסו של המפרסם.

           תכליות אלה של סעד הפיצויים בעוולת לשון הרע משתלבות בשיקולי החומרה והקולא שבפסיקתם.

השיקולים לצורך פסיקת פיצויים - גורמים להחמרה ולהקלה

55.      מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835).

השם הטוב כאינטרס בעל היבט רכושי ואישי

56.      שמו הטוב של אדם הוא בגדר אינטרס בעל "היבט אישי ורכושי גם יחד" (ענין אבנרי, 856). הפיצוי התרופתי בגין הפגיעה בשם הטוב אמור לתת ביטוי לשני היבטים אלו. ההיבט הרכושי הנילווה לפגיעה בשם הטוב מבקש לאמוד את שיעור הפגיעה הכלכלית והחברתית בשמו של אדם בעקבות הפרסום הפוגעני. ההיבט האישי מתמקד בעוגמת הנפש והסבל שנגרמו לנפגע בעקבות הפרסום הפוגעני. בהיעדר יכולת ממשית להעריך באופן מדויק את הפגיעה בשני ההיבטים גם יחד, פותחו כללי עזר בדין המסייעים בהערכת הנזק אף ללא הוכחת מכלול מרכיביו (שנהר, 374).

57.        ההיבט הרכושי: הערכת הנזק תלויה בין היתר, ביחס שבין ערכו הרכושי של השם הטוב קודם לעוולה, לבין מה שנותר מערך זה אחריה. הנחת היסוד היא כי לנפגע, כלכל אדם, יש שם טוב, וכי לערך זה יש משמעות רכושית בעלת ערך כספי. אולם זוהי חזקה הניתנת לסתירה. ניתן להוכיח כי בציבור אליו כוון הפרסום, לא נהנה הנפגע משם טוב בעניין הנוגע לנושא הפרסום, ולכן הערך הנכסי של שמו נמוך או אינו קיים (ע"א 256/57 אפלבוים נ' עמוס בן-גוריון, פד"י יד(2) 1205 (1960), 1262; שנהר, 376; ע"א 9258/04 חורי נ' חברת כל אל-ערב (, 12.6.05)). סעיף 22 לחוק קובע איסור על הבאת ראיות על שמו הרע של הנפגע, אלא במידה שהדבר נוגע במישרין ללשון הרע הנדונה במשפט, או שבית המשפט התיר זאת על פי שיקול דעתו, בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים באותה הוראה. כך למשל, ניתן יהיה להביא ראיה בדבר שמו הרע של התובע, לאחר שכבר החליט בית המשפט על קיומה של חבות, ולצורך הפחתת שיעור הפיצויים (סעיף 22(2)).

           משתמע מכך, כי ניתן להתחשב בשמו הרע, באופיו, בעברו, במעשיו, או בדעותיו הפגומים של התובע, אף מקום בו אלו לא היו ידועים לציבור (ענין מזרחי, 207). ניתן אף להביא ראיות כדי לתמוך בטענה לפיה הנפגע נהנה, קודם לפגיעה, משם טוב במיוחד. כך למשל, מעמד ציבורי או מוניטין מיוחדים, עשויים להוביל לקבלת פיצוי כספי מוגדל שכן יש בכך כדי להגדיל את הנזק (ת"א (ת"א) 338/50 חברת אשכול ענבים נ' צאנין, פ"מ ג (ת) 65; ע"א 30/51 צאנין נ' חברת אשכול ענבים, פד"י ח 515 (1954), 517; ענין מנדל-שרף, 174).

           הפגיעה בשם הטוב בהיבט הרכושי, נלמדת, אפוא, באמצעות ראיות עקיפות, הקשורות באופיו של הפרסום, בהיקף תפוצתו ובמידת עוצמתה של הפגיעה (ענין קליין, שם; ענין רוזנבלום, 594-5). היא מושפעת גם מזהותו של קהל היעד של הפרסום, ומידת הקשר וההיכרות בינו לבין הנפגע (שנהר, 385; ענין חביבי, 537).

58.        ההיבט האישי, קשור בעוצמת העלבון הטמון בפרסום המשמיץ, ובמידת הפגיעה בהערכה לה זכה הנפגע מסביבתו החברתית. לא קל להעריך את שיעור הפגיעה, ההשפלה והסבל האישי הסובייקטיבי שסבל הנפגע כתוצאה מלשון הרע. על כך ניתן ללמוד מעדות הנפגע, ממהלך חייו בעקבות הפרסום, ומאופיו של הפרסום עצמו, תוך הערכה שיפוטית המתבססת על הגיון וניסיון חיים (שנהר, 387). קיום מעמד חברתי וציבורי נכבד לנפגע עשויים לתרום להעצמת רמת הבוז וההשפלה הנגרמים לו ולמידת הפגיעה הנפשית בו, ולהוביל לפסיקת פיצויים גבוהים במיוחד (ענין מנדל-שרף, 174). מאידך גיסא, מאפיינים כאלה עשויים להצביע דווקא על אישיות המורגלת בביקורת ציבורית, שהסכינה עם ביטויי ביקורת הגולשים לעיתים גם להטחת עלבונות, והיא בעלת נכונות מוגברת לספוג נאצות וגילויי בוז מן הציבור. הגדרת סף הסיבולת הנדרש מאיש ציבור בפני פגיעות לשון הרע נקבע בדרך כלל באמצעות אמות המידה הנדרשות לצורך קביעת האחריות להפרת איסור לשון הרע, וההגנות הניתנות לה בחוק. אולם הגדרת סף הסיבולת כאמור, משמשת גם בתחום הערכת הנזק.

59.        ההיבט העונשי-הרתעתי עשוי להשתלב גם הוא בשיקולי החומרה והקולא שבפסיקת הפיצוי. בהערכת הנזק יש מקום לשיקולים הנוגעים למידת הסטייה המוסרית והחברתית של הנתבע מהתנהגות נורמטיבית, גם אם אין לסטייה זו השלכה ישירה על היקף הנזק שנגרם לתובע (שנהר, 390). החוק עצמו מצביע על אבחנה בין נתבע תם לב לנתבע זדוני, לא רק בהקשר למידת הפגיעה בנפגע, אלא גם כשיקול עצמאי הבוחן את התנהגותו עומדת לעצמה, כך, בין לחומרה ובין לקולא (השוו סעיף 19 לחוק). הערכת הפיצוי על פי דיני לשון הרע אינה מתמקדת בנזק שנגרם לנפגע בלבד, אלא היא רואה לנגד עיניה גם שיקולים ציבוריים כלליים שיש להגשימם במסגרת הסעדים המוענקים, ובהם הגנה על האיזונים הראויים ברמתו של השיח הציבורי, הרתעה וגמול על ביצוע עוולות לשון הרע, והתחשבות בשיקולים מחמירים ומקילים הקשורים הן בפוגע והן בנפגע (פרשת בן גביר, שם; ענין גדיש, שם).

מן הכלל אל הפרט

60.      עד כאן עסקנו בהיבט הכללי של הערכת שיעור הפיצויים הראוי בגין פגיעה בשם הטוב. המקרה שבפנינו מתייחד בשניים: ראשית, מדובר בנפגע שהוא איש ציבור, אשר בעת הפרסום נשוא ההליך כיהן כשר בממשלת ישראל, הנהיג מפלגה בישראל, והעמיד עצמו לבחירת הציבור. שנית, שלא כמו בחלק גדול מן המחלוקות בענייני לשון הרע, שבהן הצד הפוגע הוא אמצעי תקשורת, או גופים אחרים עתירי ממון, בענייננו מדובר במפרסם שהוא אדם פרטי. לנתון זה משמעות מבחינת אופי התועלת המופקת על ידו מן הפרסום, שאינה נושאת אופי מסחרי, מבחינת הצפי להתנהגותו בעתיד, ומבחינת יכולתו הכלכלית לשאת בעומס תשלום הפיצוי. נדון בהיבטים אלה, ובהשפעתם על הערכת הפיצויים הראויה בענייננו.

המשיב כאיש ציבור והמערער כאדם פרטי - היבט הסעדים

המשיב כאיש ציבור

61.      היותו של הנפגע איש ציבור עשויה לפעול ולהשפיע בשני כיוונים מנוגדים, לא רק לענין האחריות, אלא גם לענין הסעדים (שנהר, פסקה 5.2). ראשית, יש במעמד ציבורי, הכרוך בחשיפה ציבורית, משום גילוי נכונות משתמעת להיחשף לביקורת ציבורית, אף כאשר זו חורגת משורת הדין ומשורת האמת (ענין מיכאלי, 571‑572). יתר על כן, לאיש הציבור נגישות קלה יחסית לאמצעי התקשורת, שבאמצעותם הוא עשוי לעשות שימוש במעמדו כדי לנסות ולהפריך את דבר הדיבה כנגדו.

           מבחינת האינטרס הציבורי, ככלל, חשיבות הביקורת על איש ציבור, ולא כל שכן נבחר ציבור, היא רבה ומשמעותית. פסיקת פיצויים גבוהים על פגיעה בו עלולה להיות בעלת אפקט "מצנן", שיש בו כדי להשפיע על פרטים ועל גופי תקשורת להימנע, או לצמצם את הביקורת על אנשי ציבור, דבר העלול לפגוע בחופש הביטוי בתחום בו חשיבותו בולטת במיוחד (קרניאל-ברקת, 227). עם זאת, בית המשפט נרתע בעבר מהפחתת פיצויים שנפסקו בעקבות פרסום לשון הרע בעניינו של איש ציבור (דעת הרוב בעניין מיכאלי, 561, 571; ענין חביבי, 538; ענין פרידמן, 244 וכן עמ' 246).

           מנגד, שמו הטוב והמוניטין של איש הציבור נפגעים פגיעה קשה במיוחד מפרסום משמיץ כנגדו. איש הציבור מוכר וידוע לאנשים רבים, ולכן דברי לשון הרע מגיעים ונקלטים באזניים קשובות רבות, דבר המגדיל את עוצמת הפגיעה. מעבר לכך, נבחר ציבור, הפועל במערכת הפוליטית, עומד לבחירת הציבור באמצעות נכסיו האישיים העיקריים - אישיותו, דמותו, והמוניטין שלו. פגיעה בשמו הטוב עשויה לא רק לגרום לו נזק ממשי, אלא להיות קטלנית להמשך תפקידו, וליכולתו לממש את שליחותו הציבורית, הבנויה על אמון הציבור. נזק כזה קשה לשקם גם כאשר תביעת לשון הרע מתקבלת, והנפגע זוכה לסעדים.

           במישור האינטרס החברתי הכללי, קיימת גישה לפיה הגבהת רף האחריות ביחס ללשון הרע כלפי איש ציבור מובילה בדרך כלל לתוצאה שפרסום שלא זכה בהגנת החוק הוא בטיבו שיקרי ובלתי ראוי עד שאין בו תרומה ממשית לשיח הציבורי, ואין להעניק לו משקל ממשי לצורך הערכת הנזק במסגרת האיזון בינו לבין זכותו של הנפגע לשם טוב. על פי גישה זו, ביטוי הכולל שקר במפגיע אינו תורם באופן אמיתי לשוק הדעות ולחופש הביטוי, ועלול ליצור תחרות בלתי הוגנת בזירת הרעיונות, ולהוות אמצעי לעוות את שיטת הבחירה הציבורית ולהטות אותה על-ידי הטעיית הציבור תחת אצטלה מדומה של חופש ביטוי. על פי תפיסה זו, גם אם אין הצדקה להגדיל את הפיצויים הנפסקים בגין פגיעת לשון הרע באיש ציבור, הרי, מכל מקום, אין מקום להפחיתם, שכן מעמדו המיוחד של הנפגע כאישיות ציבורית, ומשקלו של נתון זה באיזון בין הערכים המתמודדים, בא לידי ביטוי כבר בהגבהת רף האחריות ללשון הרע.

           מנגד, החשש לאפקט "מצנן" של חופש הביטוי עקב התחשבות מיוחדת בפגיעתו של איש הציבור בולט במיוחד במישור הסעדים, שכן, כנטען, אנשים מן הציבור נרתעים מביקורת חופשית כנגד אנשי ציבור מחשש מפני הסעדים שעלולים להיות מושתים עליהם, ולא מחשש מפני עצם הטלת האחריות עליהם בעוולות לשון הרע. סיכון ממשי להטלת פיצויים בשיעור גבוה עשוי להוביל את המבקרים, ובכלל זה גופי תקשורת, לזהירות יתר בתחום הביקורת על אנשי ציבור, וקיים חשש כי זהירות זו תרתיע גם במקרים בהם הביקורת על איש הציבור היא חשובה וראויה, נוכח הסיכון שמא לא יהיה ניתן לשכנע את בית המשפט בדבר תחולתה של אחת ההגנות שבחוק (לדיון בענין האפקט "המצנן" שבהטלת שיעור פיצויים גבוה בגין לשון הרע, ראו ענין חוטר ישי, שם). נדרש, אפוא, איזון זהיר בהיקף הפיצויים המושת על הגורם המפרסם לשון הרע כנגד איש ציבור שיש בו יסוד מרתיע מפני פרסום בלתי אחראי מחד, אך שאין בו כדי לבלום ביקורת ציבורית, שהיא סם חיים להליך הדמוקרטי.

המערער כאדם פרטי

62.      לזהות המפרסם משמעות בקביעת הסעדים בגין עוולת לשון הרע, ובמיוחד לענין סעד הפיצויים. החוק מותח במפורש אבחנות מסוימות בין סוגי מפרסמים לצורך קביעת האחריות. כך, למשל, ישנן הוראות מיוחדות לגבי האחראים לפרסום באמצעי התקשורת (סעיפים 11 ו-12 לחוק) וכן יוחד למפרסמים מסוימים מקום מיוחד במסגרת ההיתרים וההגנות לחוק (סעיפים 13, 15, ו-17 לחוק). לענין הנזק, החוק לא מתח אבחנה בין סוגי מפרסמים. חרף העדר אבחנה בחוק בין סוגי מפרסמים לענין הסעדים, נראה כי בהערכת הפיצוי הראוי על פגיעת לשון הרע לא ניתן להימנע מאבחנה בין מפרסם שהוא גוף תאגידי גדול, ובכלל זה גורם תקשורת, או יחיד בעל הון מופלג, לבין מפרסם שהוא יחיד, בעל יכולת כלכלית מוגבלת, שיכולתו לשלם פיצוי על עוולת לשון הרע מצומצמת מתחילה. ההבדלים בין מפרסם פרטי למפרסם שהוא גוף תאגידי בעל עוצמה ניכרים מאליהם: ראשית, שלא כמו תאגיד גדול, ותאגיד תקשורת בכללו, אמצעיו הכספיים של מפרסם שהוא אדם פרטי הם, בדרך כלל, מוגבלים; שנית, שלא כמו אדם פרטי, גוף תקשורת, כגון עיתון, עשוי לעיתים לצאת נשכר מבחינה כלכלית מפרסום דברי לשון הרע, העשויים לתרום לתפוצת עיתונו. לא אחת, עשוי עיתון, משיקול מסחרי גרידא, ליטול על עצמו סיכון לפרסום לשון הרע גם אם הדבר כרוך בתשלום פיצוי, על מנת להגדיל את מכירותיו ורווחיו. לא כן מפרסם שהוא אדם פרטי. שלא בדומה לאדם פרטי, כלי תקשורת הוא גורם המתאפיין בפעילות חוזרת בתחום הפרסומים, ועל כן הוא מושא בולט יותר להרתעה והכוונת התנהגות באמצעות הסעדים המושתים עליו. מצד שני, בעניינו פועל ביתר שאת החשש מפני "אפקט מצנן" של התערבות יתר בחופש הביטוי (קרניאל-ברקת, 212). זאת ועוד: לצד האינטרס המסחרי בפרסומים סנסציוניים ומושכי קהל, פועל בגוף התקשורת גם אינטרס מקצועי-מסחרי לשמור על אמינותו בעיני קהל היעד שלו, ולהגן על תדמיתו כגורם המדווח דיווחי אמת, ולהימנע מלהצטייר כמי שמפריח לשון הרע בדרך שלוחת רסן. דווקא אדם פרטי, אשר אמינותו אינה עומדת למבחן הציבור, עלול לנהוג בפחות ריסון עצמי בנסיבות דומות.

הערכת הפיצויים בזיקה למצבו הכלכלי של המפרסם

63.      עולה השאלה באיזו מידה ניתן וראוי להתחשב בפסיקת הפיצוי בגין לשון הרע במצבו הכלכלי של המפרסם ובהיקף יכולתו לעמוד בחיוב המוטל עליו. השאלה עולה בהקשר שלפנינו לאור סכומי הפיצוי הכבדים שהוטלו על המערער, וטענתו בדבר יכולתו הכלכלית המוגבלת שאינה מאפשרת לו את פרעונם בלא הידרדרות לפשיטת רגל.

64.      עמדנו על מכלול המטרות והיעדים של הסעדים בדיני לשון הרע ועל השילוב המיוחד שבהם, הכורך את הסעד התרופתי, קרי: השבת מצב הנפגע לקדמותו, ביחד עם יסודות של ענישה, הרתעה, והטמעת מסרים חינוכיים בציבור במסגרת הסעדים המושתים. אילו עמד סעד הפיצויים על תכלית אחת ויחידה – השבת מצב הניזוק לקדמותו כי אז ספק אם ניתן היה להתחשב בגורמים אחרים שאינם קשורים במישרין להטבת הנזק בהערכת שיעור הפיצויים הראוי. אולם התכליות האחרות המתלוות לסעדים בעוולת לשון הרע הקשורות בפן העונשי-הרתעתי ובפן החינוכי פותחות בפני בית המשפט שער רחב לשיקולים מגוונים בתחום הסעדים בלשון הרע, המאפשרים ומצדיקים התחשבות בגורמים שונים החורגים משיקולי הטבת הנזק גרידא. בגדרם של שיקולים רחבים אלה ניתן לשקול, בין היתר, את זהותו של הפוגע, ולתת משקל יחסי למצבו האינדיבידואלי מבחינה אישית, כלכלית, והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המושתת עליו כמרכיב בהשגת תוצאה ראויה וצודקת, המגלמת בתוכה מכלול שיקולים, וחותרת לנקודת איזון ראויה לא רק בתחום האחריות אלא גם בתחום הנזק והסעדים. מבחינה זו, לא הרי פיצוי המושת על גוף כלכלי איתן, המסוגל לשאת בו, ואף לתמחר אותו בין סיכוניו, ולבטחו, לפיצוי המושת על אדם פרטי, דל אמצעים, הנדרש לפורעו משארית משאביו, לדרדרו לפת לחם ואף להוליכו לעבר הליכי פשיטת רגל. ההתחשבות בהיבט האינדיבידואלי במסגרת התכלית ההרתעתית-חינוכית שבסעדי לשון הרע מצדיקה, בין שאר השיקולים הרלבנטיים לפיצוי, גם מתן משקל יחסי ראוי למצבו של המפרסם, וליכולותיו הכלכליות והאישיות.

           לגישה זו, המאפשרת התייחסות למצבו הכלכלי-אישי של המזיק במסגרת הערכת הפיצוי לניזוק, יש אחיזה בדיני הפיצויים הכלליים בנזיקין (ענין גדיש, שם, פסקאות 12-14) מקל וחומר, יש לכך אחיזה גם בתורת הסעדים בדיני לשון הרע, המתאפיינים בשיקולים רחבים ייחודיים החורגים מהיבט השבת מצב הניזוק לקדמותו. בתחום זה במיוחד, נדרש איזון ראוי בתום הערכת הפיצוי בין האינטרס של הניזוק, האינטרס של המזיק, והאינטרס הציבורי הכללי. נרחיב מעט בנושא זה.

65.      בדיני הנזיקין הכלליים, הקו המנחה בקביעת שיעור הפיצוי המגיע לניזוק הוא היקף הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לו. בדרך כלל, אין מתחשבים ביכולותיו של המזיק, ובכושרו לעמוד בפרעון הפיצוי שהוטל עליו. כדבריו של הנשיא ברק בענין גדיש (פסקאות 8-9):

"מטרתם של הפיצויים בנזיקין היא להעמיד את הניזוק, ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, לולא מעשה הנזיקין... זהו העקרון של השבת או החזרת מצב הדברים לקדמותו... עקרון זה משמיע לנו תפישה אינדיבידואלית של המזיק... משמעות הדבר הינה מתן פיצוי מלא לניזוק. פיצוי זה לא נועד להעניש את המזיק, או לגלות רגשי הזדהות או סימפטיה לניזוק. הפיצוי נועד לפצות על הנזק – לא יותר ולא פחות. על כן, הפיצוי לא בא לאפשר לניזוק להיטיב את מצבו על חשבון המזיק, כשם שהוא לא בא לאפשר למזיק להיטיב מצבו על חשבון הניזוק. על כן, הפיצוי אינו משתנה על פי מצבו הנפשי של המזיק. הפיצוי אינו קשור למידת זדוניותו, ולמידת סטייתו מרמת ההתנהגות הראויה. שיעור הפיצויים להם זכאי הניזוק לא קשור למצבו הכספי של המזיק. מזיק חסר-אמצעים חייב בפיצויים שיש בהם כדי להשיב המצב לקדמותו על פי אותם מבחנים עצמם כמו מזיק בעל אמצעים".

66.      חשוב, עם זאת, לציין כי תורת הפיצויים שבדיני הנזיקין הכלליים אינה מתעלמת מנקודות מבט רלבנטיות נוספות על אלה של הניזוק ונזקו. אלה הן נקודת המבט של המזיק, ונקודת המבט של האינטרס הציבורי הכללי (דברי הנשיא ברק בפרשת גדיש, פסקאות 12-13 שם). ההתחשבות במזיק נעשית, בין היתר, במסגרת עקרונות האשם התורם, ועקרון הפחתת הנזק - אשר שניהם עשויים להעמיד את הניזוק במצב בו לא תיעשה השבת המצב לקדמותו באופן מלא. כן ניתן משקל להיבט הציבורי, למשל בדרך של מתן פיצוי עונשי, שהוא מעבר לנזקו הממשי של הניזוק, כדי לבטא את סלידתה של החברה ממעשה הנזיקין, או מקום שהמזיק נדרש להשיב לניזוק את סכומי התעשרותו שלא כדין על פי כללי עשיית עושר ולא במשפט העשויים גם הם לעלות על נזקו הממשי של הניזוק. גם בתורת הפיצויים הכללית, נפסק כי בקביעת דין הפיצויים בגין עוולה, יש להתחשב בערכים ובעקרונות המתנגשים, תוך איזון ביניהם. "איזון זה נעשה על רקע תפיסות היסוד של החברה בזמן נתון ובמקום נתון" (הנשיא ברק, שם, פסקה 15). בגדרו של האיזון בין האינטרסים של הניזוק, המזיק והאינטרס הציבורי,

"על בית המשפט לקחת בחשבון את הערכים, העקרונות, והאינטרסים המתנגשים; עליו להעריך את חשיבותם החברתית היחסית בענין נשוא המחלוקת;... על השופט להשקיף על שיטת המשפט כמכלול, עליו להתחשב בסוגיה הספציפית הניצבת בפניו. עליו לבטא את תפיסתה של החברה באשר לחשיבות החברתית היחסית של הערכים, העקרונות והאינטרסים המתנגשים... עליו לקבוע את המשקל היחסי של הערכים והאינטרסים המתחרים בגדריו של המשפט הפרטי..." (הנשיא ברק, שם, פסקה 16).

           גישה זו, המרחיבה את נקודת המבט בתורת הפיצויים הכללית מעניינו של הניזוק בלבד אל עבר מערכת שיקולים רחבה יותר, חותרת להשגת הצדק בפיצוי. השגת הצדק מחייבת ראייה כוללת ורחבה של כל היסודות הרלבנטיים לענין, על דרך איזון יחסי ראוי ביניהם (להתחשבות בשיקולים חברתיים בפסיקת פיצויים בנזיקין, ראו גם ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (, 27.9.05); ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (, 16.10.06), מפי המישנה לנשיאה, א' ריבלין).

67.      תורמת לגישה זו גם התפיסה הרחבה ההולכת ומתפתחת בדבר ההכרה בחשיבות ביצורן של זכויות חברתיות בחברה המודרנית, העשויה לחזק את הצורך במתן משקל מסוים בהערכת הפיצוי הלא ממוני גם למידת יכולתו הכלכלית של המזיק, לבל יידחק אל מתחת לקו העוני, וזאת בצד שיקולים רלבנטיים אחרים לענין הפיצויים. ואמנם, שיקולים חלוקתיים אינם זרים לדיני הנזיקין (יורם רבין ויובל שני, זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, 2004; צחי קרן-פז "לי זה עולה יותר: דחיית הטענות בדבר חוסר לגיטימיות ועלות מוגזמת הנטענות כלפי קידום השוויון במשפט הפרטי", משפט וממשל ז (2004) (להלן: קרן-פז)).

משפט משווה

68.      התייחסות למצבו הכלכלי של המזיק, והתחשבות בענין זה בקביעת שיעור הפיצוי, קיימת גם במשפט המשווה. גם אם במשפט המשווה העיקרון המנחה הוא השבת המצב לקדמותו, נראה כי כאשר מדובר במרכיב פיצוי שתכליתו אינה תרופתית, ישנה התחשבות במצבו הכלכלי של המזיק, ואף ניתנת לו האפשרות להביא ראיות לענין קשייו הכלכליים לעמוד בתשלום פיצוי בשיערו גבוה.

69.     במדינות המשפט המקובל, תופעה זו בולטת בתחום הפיצוי העונשי-הרתעתי, שהוא רלוונטי במיוחד לתחום עוולות לשון הרע.

בארה"ב, ניתן משקל למצבו של המזיק במסגרת רכיב הפיצוי העונשי, שנועד לתת ביטוי לגינוי של התנהגותו, להענישו ולהרתיעו. בתי המשפט מתחשבים במצבו הכלכלי של המזיק במסגרת רכיב זה, ונתון זה עשוי להוות "נסיבה מקילה" בעניינו של הנתבע, כאשר הוא נתון במצב כלכלי קשה. התפיסה המשפטית בהקשר זה היא כי גם סכום פיצוי מופחת יהווה סנקציה מספקת לאדם נטול אמצעים. עם זאת, אף שיש בעוניו של הנתבע בכדי לצמצם את שיעור הפיצוי, אין בו כדי לבטלו כליל (Rinaldi v. Aaron, 314 So. 2d at 763). לתפיסה זו ישנה אחיזה גם בקנדה, בה ניתן מקום לשיקולים מסוג זה במסגרת שומת הפיצוי העונשי המוטל על הנתבע (ראו: Whiten v. Pilot Insurance Co., 2002 S.C.C.D.J. 8452, 106-108 (S.C.C.D.J. 2002); Spong v. Westpres Publications Ltd. et al., 16 A.C.W.S. (2d) 284, 19 (B.C. S.C. 1982). כך גם באנגליה Rookes v. Barnard, [1964] AC 1129, 1228 [1964] 1 All ER 367, 411 [1964] 2 WLR 269, [1964] 1 Lloyd's Rep 28 (at 50 of 58); Kuddus v. Chief Constable of Leicestershire Constabulary, [2001] UKHL 29, [2001] 3 All ER 193 (at para. 133]; Watkins v Secretary of State for the Home Department, [2004] EWCA Civ 966, [2004] 4 All ER 1158 at para 60-61 (at 17 of 19)).

70.     מעניין לציין את עמדת מדינות סקנדינביה בתחום זה. למרות השוני בדיני הנזיקין של מדינות אלה, שנובע בעיקר מהיותם מבוססים, בחלקים גדולים, על מסגרות של ביטוח, נראה כי התפיסה המבקשת להתחשב בשיקולים חברתיים בכלל, ובמצבו של המזיק בפרט, נוהגת שם במשנה תוקף. כך למשל, מציין סעיף 2(1) לחוק הנזיקין הפיני:

"The damages may be adjusted if the liability is deemed unreasonably onerous in view of the financial status of the person causing the injury or

damage and the person suffering the same, and the other circumstances.

However, if the injury or damage has been caused deliberately, full damages shall be awarded unless it is deemed that there are special reasons for a reduction in the damages". 

(Tort Liability Act, 412/1947).

71.     הוראת חוק זו מאפשרת לבית המשפט להתחשב, ברמה כזו או אחרת, במצבו הכלכלי של המזיק, בהערכת הפיצוי שישולם לניזוק. הוראה זו משתלבת בתפיסה רחבה יותר, המבקשת להתחשב באינטרסים כלל חברתיים בקביעת שיעור פיצויים, כמו גם בעקרונות כלליים של דיני הנזיקין, והסמכת בתי המשפט להתערב בשיעור הפיצויים על בסיס קריטריונים של הוגנות (לדוגמא סעיפים 3 ו-6 לחוק הנזכר, וראו קרן-פז, 9;Thomas Wilhelmsson, Critical Studies in Private Law (Kluwer A.P 1992), p. 99-120). 

72.      סמכות זו של בתי המשפט בפינלנד אינה מופעלת בתדירות רבה, וגם הפעלתה אינה מובילה, דרך כלל, להפחתה ניכרת של שיעור הפיצוי (ראו Wilhelmsson, 114-115). עם זאת, היא מהווה כלי בידיו של בית המשפט לשקול את מצבו של המזיק במסגרת שקלול רחב יותר של אינטרסים כלל חברתיים, ומשקפת הכרה בכך ש'שיטת משפט, המגבשת לעצמה תורת פיצויים, חייבת להתחשב באינטרסים של המזיק' (ענין גדיש, פסקה 13), ולחתור לקיומו של צדק בפיצוי.

73.      לעוולת לשון הרע זיקה ישירה לתחום דיני הנזיקין, היא מוגדרת כ"עוולה אזרחית" על פי סעיף 7 לחוק, וחלות עליה, בכפיפות לחוק, הוראות שונות  בפקודת הנזיקין. אם בדיני הפיצויים הכלליים התרחבה יריעת השיקולים אל מעבר לעניינו של הניזוק בלבד, ואם בהם נדרש בית המשפט לאזן בין שיקולים ואינטרסים שונים כדי להגיע לתוצאה צודקת, על אחת כמה וכמה כך הוא בעוולת לשון הרע, המתאפיינת בקווים ייחודיים, המתבטאים, בין היתר, בתפיסת תכליתם של הסעדים הראויים. בתפיסת סעד הפיצויים בעוולת לשון הרע מובנים שיקולים רחבים, המתחשבים לא רק בנזקו של הנפגע, אלא גם באינטרס ציבורי שעניינו ענישה, הרתעה, וחינוך הציבור לסטנדרטים ראויים של שיח ציבורי ושיח בין אדם לאדם. מובנים בו שיקולים המתחשבים במצבו של הניזוק כמו גם במצבו של המזיק, מעמדם, והתנהגותם בקשר לעוולה. היסודות הרחבים הללו שבדיני לשון הרע ובתכליות הסעדים על הפרתם, פותחים פתח להתחשבות בשיקולים שונים החורגים מעניינו של הניזוק בלבד. הם פותחים פתח לאיזון שיקולים בהיבטים שונים, ומאפשרים, בין היתר, מתן משקל יחסי ראוי למצבו האישי והכלכלי של המזיק לצורך קביעת שיעור הפיצוי שיוטל עליו, במיוחד כאשר מדובר בנזק כלכלי הנתון לאומדנא ולהערכה. הם מאפשרים מתן סעד צודק לנפגע, תוך שיקלול יחסי של עוצמת הפגיעה והנזק שנגרם לניזוק מול יכולותיו של המזיק, תוך עמידה על השגת תכלית הרתעתית-חינוכית ראויה.

            האופי הייחודי של עוולת לשון הרע, והתכלית המורכבת של הסעדים הניתנים בגין עשייתה, מצדיקים, אפוא, התייחסות, בין שאר המרכיבים, גם לזהותו של המפרסם, למצבו הכלכלי והאישי, ולשאר גורמים רלבנטיים שעשויה להיות להם השלכה חשובה על השגת תוצאה צודקת בקביעת שיעור הפיצוי. הבחנות בסיסיות בין תאגידים רבי כוח לבין פרטים, ובין פרטים בעלי אמצעים כלכליים, למיעוטי יכולת, מאפשרות לשרטט קווי מיתאר לגבולות הראויים בקביעת היקף הפיצויים המושתים על המפרסם עוולת לשון הרע.

הכרעה בענין הסעדים

74.      בדברי לשון הרע, שהופנו על ידי המערער כלפי המשיב במקרה שלפנינו, היה כדי להשפיל אותו בעיני הבריות, וכדי לעשותו מטרה לשנאה, בוז, ולעג. היה בהם כדי לבזותו בשל מעשים, התנהגות, ותכונות שיוחסו לו; היה בהם כדי לפגוע בו במשרתו הציבורית, ובמעמדו כמנהיג מפלגה, הפועל על בסיס אימון הציבור ואימון בוחריו.

           שמו הטוב של איש ציבור הוא הנכס העיקרי העומד לזכותו בפעילותו הציבורית. בלא נכס זה, נשמט הבסיס למעמדו, לפעילותו, ולסיכוייו להנהיג או לקחת חלק בפעילותה של קבוצה פוליטית, המבקשת לקדם רעיונות חברתיים ומדיניים ומצע מפלגתי שהיא מאמינה בו. אין ספק, כי דברי הבלע בספרו של המערער שהופנו כנגד שמו הטוב של המשיב פגעו קשות במעמדו הציבורי ובמעמדה הציבורי של מפלגתו. הפגיעה גברה במיוחד על רקע המעמד הציבורי המיוחד ממנו נהנה מר שרנסקי לאורך השנים לאור פעילותו רבת החשיבות במסגרת מאבקם של מסורבי העלייה בברית המועצות, ועמידתו האמיצה כנגד משטר אימתני שביקש להכניע ולדרוס כל ביטוי להזדהות ציונית של יהודי ברית המועצות. הוא שילם מחיר אישי כבד על פעילותו הנמרצת, העקבית והאמיצה לאפשר ליהודים המזדהים עם הציונות לעלות לישראל, והפך דוגמא ומופת בעולם כולו ללוחם חופש יהודי העשוי ללא חת.

           מעבר לכך, דברי ההשמצה והבלע שכתב המערער כנגד שרנסקי פורסמו בסמוך לתקופת בחירות, ובכך קבלו חשיפה נרחבת בפני הציבור הרחב, ובפני תומכי המפלגה. עובדה זו מעצימה במיוחד את הפגיעה והנזק שנגרמו לשרנסקי ולמפלגה. על רקע מכלול דברים אלה, משקל הפגיעה מדברי לשון הרע שנכתבו בספרו של המערער כלפי מר שרנסקי והמפלגה הוא רב ביותר, ויש מקום להתחשב בכך בקביעת היקף הפיצוי.

           מנגד, אין לשכוח כי מר שרנסקי כאיש ציבור קיבל על עצמו, במשתמע, חובה ואחריות להשתלב במאבק הדמוקרטי על שוק הדעות והרעיונות במערכת הפוליטית הישראלית, כדי להחדיר את מדיניות מפלגתו, ולהיאבק על אימון הציבור בכושר הנהגתו וברמתה ואיכותה של מפלגתו. במסגרת זו, הוא גם קיבל על עצמו, במשתמע, חשיפה לדברי ביקורת, ולעיתים אף לדברים נלוזים, שהם מנת חלקם של אנשי ציבור במערכת פוליטית דמוקרטית, המתאפיינת בחופש ביטוי וביקורת. במסגרת פעילותו הציבורית, עמדו לרשותם של מר שרנסקי והמפלגה גם אמצעי תקשורת שונים שאיפשרו להם להגיב לדברי דיבה שנאמרו נגדם, שאינם נתונים לאנשים פרטיים מן השורה. היבט זה, היפה למישור האחריות, ישים גם כשיקול לענין אומדן הפיצוי הראוי.

75.      זאת ועוד: הפיצוי בענייננו הוא, בעיקרו, פיצוי בגין נזק כללי להבדיל מנזק ממוני מיוחד, הניתן לאומדן מדויק. בולט בו, בנוסף לרכיב התרופתי, גם הרכיב ההרתעתי, העונשי, והמחנך, אשר נועד להגשים תכליות ציבוריות כלליות. בנסיבות אלה, בפסיקת שיעור הפיצוי יש משמעות מסוימת לא רק לזהות הנפגע אלא גם לזהות המפרסם, להתנהגותו בהקשר לעוולת לשון הרע, למעמדו החברתי והכלכלי, ולהיקף יכולתו לעמוד בתשלום הפיצוי. האפקט ההרתעתי והחינוכי שבמרכיב הפיצוי על עוולת לשון הרע אינו דומה כאשר המפרסם הוא גוף עתיר יכולת לעומת אדם פרטי, שיכולתו הכלכלית מוגבלת. יש להבחין לענין זה בין מפרסם לשון הרע שהוא אדם פרטי, לבין גוף מאוגד, שפרסומיו עומדים בלב פעילותו העיסקית, והוא מפיק רווחים מן הפרסום, ולעיתים מפיק רווח מיוחד גם מפרסום בעל אופי פוגעני. יש להבחין לענין זה בין מפרסם - יחיד או תאגיד - רב אמצעים ויכולת כלכלית, לבין מפרסם - יחיד או תאגיד - דל אמצעים, שהשתת פיצוי גבוה במיוחד עליו עלולה לפגוע בו פגיעה אנושה ובלתי מידתית, שהיא מעבר למידה הנדרשת לצורך השגת המטרה העונשית, הרתעתית והחינוכית שבפסיקת הפיצוי.

שיעור הפיצוי

76.      סכום הפיצוי שהמערער חוייב בו כלפי המשיב עומד על 900,000 ש"ח. הוא בנוי כולו על נזק כללי, משלא הוכח נזק מיוחד. ככזה, הוא פרי אומדנא שיפוטית שבמסגרתה נלקחים בחשבון שיקולים שונים. סכום זה הוא גבוה ביותר בהתייחס לעובדה כי המפרסם הוא איש פרטי, בגיל מתקדם, גמלאי ובעל יכולת כלכלית מוגבלת. השתת פיצוי בשיעור כזה על המערער עלולה למוטטו כלכלית ולהביאו לפשיטת רגל. מנגד, מדובר בלשון הרע בעוצמה כבדה במיוחד, אשר פגיעתה בשרנסקי כפרט וכאיש ציבור רבה ביותר. מנגד, יש לתת משקל יחסי ראוי לערך חופש הביטוי והביקורת ביחס לאנשי הציבור, המובנית בגרעין התפקיד הציבורי. יש לבטא במסגרת הפיצוי גם את המימד ההרתעתי-חינוכי, שנועד לבסס נורמה ראויה לשיח ציבורי בחברה הישראלית. יש לשקול שיקולים דומים, בשנויים המתחייבים, גם ביחס לשיעור הפיצוי המגיע למפלגה.

           לאור שיקלול השיקולים האמורים, ובחינתם על רקע נסיבות מקרה זה, באתי לכלל מסקנה כי יש להפחית את שיעור הפיצוי שהוטל על המערער לטובת המשיב, ולהעמידו על 500,000 ש"ח. הפיצוי שהושת על המערער לטובת המפלגה בשיעור 75,000 ש"ח יישאר בעינו. סכומים אלה יחושבו כפי ערכם נכון למועד מתן פסק הדין קמא.

           לא ראיתי מקום להתערב ביתר הסעדים שניתנו על ידי בית משפט קמא - קרי: איסור על הפצת הספר, ופרסום הודעה בעיתון ולנמענים שונים.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

77.      בית המשפט קמא חייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 300,000 ₪ כלפי המשיב, ו-15,000 ש"ח כלפי המפלגה. המערער מבקש להפחית גם מסכומי הוצאות אלה שנפסקו.

           כלל נקוט הוא, כי בית-המשפט שלערעור אינו מתערב בשכר-הטרחה ובהוצאות שנפסקו בבית-המשפט קמא, אלא במקרים חריגים ונדירים (ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פד"י ל"ג (1) 509 (1979), 510; ע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, פד"י נט(6) 1 (2005); עע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים - אגף שומת מקרקעין, פד"י נח(3), 293 (2004), 311). בית המשפט יתערב כאשר "נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם ובאשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת" (שם; ע"א 288/95 ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים, פד"י נד(2) 598 (2000), 617). אמנם, מסע ההשמצה שניהל המערער כנגד שמו הטוב של המשיב, חייב אותו להיזקק לסיוע מקצועי כדי להתגונן בפני ההתקפה נגדו בדרך של תביעת לשון הרע (השווה להחלטת הרשם י' מרזל בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשיה והמסחר (, 30.6.05)). עם זאת, בענייננו מדובר בסכום הוצאות גבוה במיוחד, שנפסק על ידי הערכאה קמא, כשהוא מושת על אדם פרטי שיכולתו הכלכלית מוגבלת. דומה, שהפחתת הפיצוי שנפסק לטובת המשיב, ראוי שתוביל להפחתה תואמת גם בשיעור שכר הטרחה וההוצאות שנגזרו מכוחו (לענין היחס בין סכום התביעה לסכום ההוצאות ראו ע"א 280/87 רן קופלמן נגד דניאל בינקין, פד"י מג(2) 753 (1989), 758-759).

           אציע, לפיכך, להעמיד את שיעור ההוצאות שהוטלו על המשיב על מחצית הסכום שקבע בית המשפט קמא, קרי 150,000 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין קמא. שיעור ההוצאות שנפסק לטובת המפלגה יעמוד בעינו.

           כל צד ישא בהוצאותיו בערכאה זו.

סוף דבר

78.      הערעור בענין האחריות נדחה.

79.      הערעור בענין שיעור הפיצוי וההוצאות מתקבל, כדלקמן:

           (א)    שיעור הפיצוי לטובת המשיב יעמוד על 500,000 ש"ח.

          (ב)     שיעור הפיצוי לטובת המשיבה יישאר בעינו, ויעמוד על 75,000 ש"ח.

          (ג)      ההוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיב יעמדו על סכום כולל של 150,000 ש"ח.

          (ד)     שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח כולל שנפסק לטובת המשיבה יעמוד בעינו.

          (ה)     כל הסכומים האמורים בפסקאות 1 עד 4 לעיל הינם כערכם ביום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והם ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאותו מועד ועד לתשלומם בפועל.

80.      הערעור בנוגע ליתר הסעדים שהוענקו בפסק הדין קמא נדחה.

           בערכאה זו, כל צד ישא בהוצאותיו.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל:

           אני מסכימה.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור:

           לעניין האחריות אני מסכימה לדברי חברתי השופטת פרוקצ'יה, ומנימוקיה.

           לעניין שיעור הפיצוי וההוצאות מצטרפת אני למסקנתה של השופטת פרוקצ'יה. מבקשת אני להשאיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן להתחשב במצבו הכלכלי של הפוגע. נראה לי, עם זאת, כי הפיצוי עומד, בערכים מוחלטים, על סכומים גבוהים מהמקובל בכגון דא, וזאת גם כשמביאים בחשבון שלשון הרע בענייננו היתה בוטה באופן חריג.

                                                                                                ש ו פ ט ת

           לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

 ניתן היום, ג' באב התשס"ח (4.8.08).