בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים
|
ע"א 4306/12
|
לפני:
|
כבוד
המשנה לנשיאה ח' מלצר
|
כבוד
השופט נ' סולברג
|
|
כבוד
השופט ד' מינץ
|
המערערת:
|
פלונית
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. בנק לאומי לישראל
|
2. פלוני
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט
מ' רניאל) מיום 16.4.2012 בת"א 12118-04-10
|
תאריך
הישיבה: ו' באדר התשע"ח (21.2.2018)
כתבי עת:
רפאל יעקובי, ""לא תשא פני דל"", פרשת
השבוע ברוח המשפט, פרשת קדשים, גיליון מס' 460 (תשע"ו)
דוד מינץ, "השותפות הנישואית והערבות ההדדית",
דין ודברים, ט (אוקטובר 2015) 105
חקיקה שאוזכרה:
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973: סע'
1, 2, 3, 4, 5, 5(א), 5(א)(1), 8
חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972
חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967: סע'
38, 38(א)
חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969
כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986: סע'
36
פסק-דין
|
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בת"א 12118-04-10, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת.
הרקע לערעור
1.
ברקע להליך זה,
הליכים רבים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות שונות. יוזכרו להלן רק העיקריים שבהם
והרלוונטיים לענייננו.
בלב המחלוקת בין הצדדים, דירה בקרית
מוצקין (להלן: הדירה) בה התגוררה
המערערת במשך שנים יחד עם בתה. הדירה הייתה רשומה על שמו של משיב 2 (להלן: המשיב), כאשר בעבר היא הייתה שייכת לאביו החורג.
המערערת והמשיב התחתנו ביום 10.7.1979 ומאז שנת 2007 הם מצויים בהליכי גירושין.
בין בני הזוג נחתם בשנת 1989 הסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה
בקריות ביום 1.2.1990 (השופט י' זהבי
ז"ל). במסגרת ההסכם הובהר, בין היתר, כי הדירה שייכת למשיב בלבד ואין למערערת
תביעות וטענות לגביה (להלן: הסכם הממון).
2.
במאמר מוסגר יצוין
כבר בפתח הדברים, כי לימים ביקשה המערערת להתנער מהסכם הממון, והגישה תביעה
לביטולו, תביעה אשר נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 14.8.2014 (תה"ס
6311/07, כב' השופטת מ' לוי). גם ערעור שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה
(השופטים ש' שטמר, ר' למלשטרייך-לטר ו-ס' ג'יוסי) – נדחה (עמ"ש 37426-10-14 מיום
25.5.2015), ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה – נדחתה אף היא ביום 6.10.2016
(בע"ם 8696/15, כב' השופטים ע' פוגלמן, י' עמית ו-ד' ברק-ארז).
3.
מכל מקום, ביום
3.10.2004 משכן המשיב את זכויותיו בדירה לטובת משיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: הבנק) במשכנתה מדרגה
ראשונה לשם הבטחת חבויות והתחייבויות בחשבון שהוא ניהל בבנק. ביום 10.10.2004 חתמה
המערערת על מסמך המופנה אל הבנק לפיו היא מוותרת על כל זכות, אם קיימת לה, בדירה,
והיא מסכימה לכל האמור בשטר המשכנתה (להלן: מסמך הוויתור). בשל חשיבותו, יובא להלן המסמך כלשונו:
"לכבוד
בנק
לאומי לישראל בע"מ
א.נ.,
הנני
לאשר בזה כי ידוע לי שהסכמתם לקבל מאת בן זוגי, מר [משיב], משכנתא/משכון זכויות
(להלן – "השעבוד") על המקרקעין הידועים כ- [גוש] [חלקה] [רחוב], קריית
מוצקין (להלן – "המקרקעין"), וזאת בתנאי שאני אסכים לכך כאמור להלן.
אי
לכך הריני להודיעכם, כי הנני מוותרת בזאת כלפיכם על כל זכות במקרקעין הנ"ל,
הקיימת (אם קיימת) לזכותי על פי חזקת שיתוף כלשהי, ו/או לפי חוק יחסי ממון בין
בני זוג התשל"ג-1973 ו/או על פי הסכם ו/או כשותפה ביחסי ממון בדרך כלשהיא,
וכי לא אטען כנגדכם, בכל זמן שהוא, טענות לזכות כלשהי לגבי המקרקעין הנ"ל, או
כל טענות שהן באשר ליצירת השעבוד האמור, עריכתו, רישומו, תוקפו, תנאיו ומימושו על
ידיכם.
ומבלי
לגרוע מכלליות האמור לעיל, אני מאשרת בזה את הסכמתי לשעבוד המקרקעין הנ"ל
ולכל התנאים הכלולים בשטר המשכנתא/המשכון הנ"ל ולכל התנאים הכלולים בשטר
המשכנתא/המשכון הנ"ל, ובמיוחד אני מאשרת את הסכמתי לכך (בין אם היא נדרשת על
פי דין ובין אם לאו) שאם וכאשר ימומש השעבוד הנ"ל, הרי שהדירה תימכר כפנויה
לחלוטין, ללא תנאי, ואני לא אהיה מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח
משולב), התשל"ב-1972, ו/או לפי סעיפים 38 ו/או 39 לחוק ההוצאה לפועל,
התשכ"ז-1967 ו/או לפי סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ו/או
לפי הוראת דין כלשהי שתבוא במקום או בנוסף להם.
ידוע
לי שהסכמתי זו הינה נספח לשטר המשכנתא הנ"ל/שטר משכון הזכויות הנ"ל
ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו."
בתחתית המסמך הוספה בכתב ידו של
עו"ד ניב זר, בא-כוח הבנק, תוספת לפיה המערערת חתמה מרצונה על המסמך לאחר
שהתייצבה לפניו, הוסברו לה מהות המסמך והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנו, והוא שוכנע
כי הדבר הובן לה כראוי.
4.
כאמור, החל משנת
2007 בני הזוג מצויים בהליכי גירושין. זמן מה לאחר מכן, ביום 31.7.2008 נפתח נגד
המשיב תיק הוצאה לפועל (תיק מס' 13-07491-08-9), למימוש המשכנתה בגין יתרה בלתי
מסולקת בחשבונו של המשיב. עו"ד דורון זר מונה ככונס נכסים על זכויות המשיב
בנכס, והחל מחודש פברואר 2009 הוא החל לפעול בשם הבנק לפינוי הדירה ומימושה.
5.
תחילה, הגישה
המערערת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות, לעיכוב צו הפינוי שהוצא נגדה הואיל
והיא התגוררה בדירה (תמ"ש 6310-07). ביום 24.11.2009 הבקשה נדחתה (כב' השופטת
מ' לוי) לאחר שנקבע כי אין לבית המשפט לענייני משפחה
סמכות עניינית לדון בבקשה, נוכח העובדה שבמישור היחסים שבין המערערת לבין הבנק אין
מדובר בסכסוך משפחתי. על כן, ביום 12.4.2010 הגישה המערערת את התביעה מושא ערעור
זה, לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה טענה להיעדר תוקף למשכנתה, להפרת החובות
החלות על הבנק כלפיה בהתייחס למחצית זכויותיה בדירה, ולזכותה לדיירות מוגנת ולדיור
חלוף. עיקר טענת המערערת היה כי אין כל תוקף להסכם הוויתור, שכן היא הוחתמה עליו
מבלי שהוסבר לה דבר על משמעותו.
6.
בד בבד עם הגשת
התביעה, הגישה המערערת בקשה למתן צו מניעה זמני לפינויה מהדירה. בקשה זו נדחתה
ביום 23.6.2010, ולאחר מכן, נמכרה הדירה תמורת סך של 1,030,000 ש"ח. בהמשך,
ביום 16.4.2012 אף ניתן פסק דין הדוחה את תביעת המערערת. בפסק הדין נקבע כי אין
לקבל את גרסת המערערת כי לא ידעה את משמעות המסמך עליו חתמה, בעוד שגרסת עו"ד
ניב זר שהחתים את המערערת על הסכם הוויתור, לפיה הסביר לה כי היא מוותרת על
זכויותיה בדירה, נמצאה אמינה. על כן נקבע כי יש ליתן תוקף מלא לוויתור המערערת על
זכויותיה בדירה. בית המשפט גם דחה את טענת המערערת כי הבנק הפר את חובות הגילוי
והנאמנות שלו כלפיה משום שלא ניתן לה הסבר ראוי למשמעויות הכספיות של החתימה על
הסכם הוויתור. נמצא כי הבנק לא הפר את חובותיו כלפי המערערת, לאחר שהוכח כי ניתנה
לה הזדמנות לעיין בשטר המשכנתה, תוכן מסמך הוויתור הובהר לה כראוי והיא הבינה כי
חתימה על המסמך משמעותה שעבוד הדירה תוך ויתור על זכות מצדה. כן נקבע כי לא הייתה
מוטלת על הבנק חובה למסור למערערת מידע בעניין היקף החובות הכללי של המשיב, גובה
החוב הקיים בחשבונו הפרטי וכיוצא בזה. גם טענת המערערת בדבר קנוניה שנרקמה בין
הבנק לבין המשיב – נדחתה. כך גם נדחתה הטענה כי העובדה שהדירה נמכרה בסופו של יום
לאמו של המשיב, מצביעה על שיתוף פעולה פסול מצד הבנק עם המשיב. טענת המערערת כי יש
לה זכויות בדירה כדיירת מוגנת נדחתה אף היא, מאחר שאין חולק כי היא לא הייתה
הבעלים הרשום של הדירה. עוד נדחתה טענת המערערת כי עומדת לה הזכות לדיור חלוף,
נוכח העובדה שהוכח כי ויתרה גם על זכות זו.
מכאן לערעור שלפנינו. יצוין כי לאחר
שהתקיים דיון לפנינו ובאת-כוחה של המערערת, אשר החליפה את בא-כוחה הקודם, ביקשה
להגיש הודעת ערעור מתוקנת, ניתנה לה הרשות לעשות כן ואף קיימנו דיון נוסף בו טענו
הצדדים טענות בעל-פה לפנינו. כמו כן, לבקשת המערערת ובהסכמה, הוגשו ראיות נוספות
שעניינן תדפיסי בנק מחשבון הבנק של המשיב, משנת 2002 עד לשנת 2008. עוד יצוין כי ניסינו
להביא את הצדדים להסדר, אך הם הודיעו לנו כי הדבר לא צלח.
טענות הצדדים
7.
בהודעת הערעור
המתוקנת, עמדה המערערת על כך שהדירה ניתנה לה ולמשיב במתנה, על אף שנרשמה על שמו
של המשיב בלבד, ושהוקנו לה מחצית הזכויות בדירה גם מכוח מגוריה בה וגם מכוח
נישואיה למשיב. המערערת חזרה על הטענה שהעלתה בערכאות קודמות, לפיה על אף שבמסגרת
הסכם הממון הובהר כי אין לה כל זכויות בדירה, אין ליתן כל תוקף להסכם זה, אשר נחתם
על ידה לטענתה, בעורמה. בנוסף, גם אם היה תוקף להסכם הממון, במועד יצירת המשכנתה,
בחלוף 14 שנה ממועד החתימה על הסכם הממון, היחסים בין בני הזוג היו תקינים והם
המשיכו להתגורר יחדיו בדירה, ועל כן לא הייתה כל תחולה להוראותיו של הסכם הממון.
כמו כן, לכל הפחות, גם מהסכם הממון השתמע כי עד למועד החתימה עליו היו למערערת
זכויות בדירה. כמו כן טענה המערערת, כי אף לשיטת הבנק היו לה זכויות בדירה מכוח
נישואיה למשיב ומגוריה בדירה, שאם לא כן, לא היה טורח להחתימה על כתב הוויתור שעל
פיו היא ויתרה על זכויותיה.
8.
המערערת הוסיפה כי
שגה בית המשפט המחוזי עת מִזער את החובה שחב כלפיה הבנק, רק בשל כך שהדירה הייתה
רשומה על שמו של המשיב בלבד. נוכח העובדה שמדובר בדירת מגורים היה על הבנק לפרט את
היקף חובותיו של המשיב והיקף ההלוואה שניתנה לו, כאשר אין חולק כי הבנק לא עשה כן.
כן נטען כי הבנק נמנע מלהביא עדים רלוונטיים להפרכת טענות המערערת, כאשר העד היחיד
מטעמו, עו"ד ניב זר, הינו אחיו של עו"ד דורון זר, בא-כוחו של הבנק, כאשר
עו"ד ניב זר גם הוא היה בשעתו בא-כוחו של הבנק. כן חזרה המערערת על טענתה כי
הבנק והמשיב חברו יחדיו בקנוניה נגדה, במטרה לפנותה מהדירה. כך נטען בין היתר, כי
המשיב פעל להברחת נכסים ממנה ומחברת ... בע"מ שהוא בעל מניות עיקרי בה, בדרך
של ביצוע עסקאות מתנה ועסקאות מכר למראית עין, במסגרתן הועברו נכסים שהיו רשומים
על שמו – לאמו, לבתו ולאנשים נוספים. במסגרת אותה קנוניה, מונה עו"ד דורון זר
גם ככונס נכסים של דירה נוספת שהייתה שייכת לבני הזוג (דירה בחיפה; להלן: הדירה השניה), כאשר באותו הליך
שימש עו"ד ניב זר כבא-כוחו של הבנק, וגם דירה זו נמכרה לבסוף תוך הפרת חובות
הגילוי, הזהירות והנאמנות שחב הבנק למערערת. שיאה של הקנוניה בא לידי ביטוי בכך
שהן הדירה והן הדירה השניה, נמכרו בסופו של יום לאמו של המשיב, בשיתוף פעולה מלא
של הבנק עם המשיב ועם אמו. כן נטען כי הבנק פעל למימוש הדירה על אף שהיו בידיו
בטוחות אחרות אותן לא מצא לנכון לממש, כמו גם יתרה שנשארה בידיו לאחר מכירת הדירה
השניה שהוחזרה למשיב. כן טענה המערערת כי בנסיבות העניין היא זכאית לדיור חלוף
למשך כל חייה, זאת שעה שהבנק לא הרים את הנטל להוכיח כי היא ויתרה מרצונה על זכות
זו. המערערת גם הלינה על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתה, בסך כולל של 46,400
ש"ח, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
9.
מנגד, הבנק סמך את
ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המושתת בעיקרו על התרשמותו מהעדים שהופיעו
לפניו. הבנק טען כי אין לקבל את טענת המערערת כי חלות עליו חובות מוגברות כלפיה.
חובות האמון של הבנק נוגעות למי שיש לו קשר ישיר עם פעולות הבנק, כגון הממשכן או
הערב, ואין להרחיב חובות אלה גם כלפי צדדים שלישיים כלפיהם חייב הבנק לפעול
בהגינות בלבד. מכל מקום, אין לקבל את טענת המערערת כי היה על הבנק לגלות לה פרטים
על אודות מצב חשבון הבנק של המשיב והיקפה של ההלוואה שניתנה לו. זאת מאחר שחשבונו
של המשיב באותה עת היה ביתרת זכות, כפי שגם ניתן ללמוד מהראיות שצורפו לבקשת
המערערת עצמה, ועל כן לא היה במידע זה כדי להשפיע על חתימתה על הסכם הוויתור. כמו כן,
מדובר בשטר משכנתה שאינו מוגבל בסכום, ואשר על כן גם אין כל חשיבות לציון גובה
ההלוואה שניתנה למשיב. זאת ועוד, המערערת עצמה טענה שלא עיינה כלל בהסכם הוויתור
משום שסמכה על דברי המשיב שהביא אותה לחתום על המסמך, ואין ספק כי היא הייתה חותמת
על מסמך הוויתור אף אם הייתה חשופה למידע רב יותר שהיה ניתן לה על ידי הבנק. כן
נטען כי הבנק הסתמך על חתימת המערערת על מסמך הוויתור, ובעקבות זאת ניתנה הלוואה
למשיב באופן שבו מושתקת המערערת לכפור בחתימתה זו. עוד באשר לטענת המערערת בדבר
זכויותיה בדירה, טען הבנק כי לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר היעדר תוקף להסכם
הממון, טענות שנדחו זה מכבר ומכל מקום הוכח כי אין למערערת כל זכויות בדירה.
10.
המשיב מצדו סמך את
ידו אף הוא על פסק הדין, והבהיר כי אין רגליים לטענת המערערת כי לא הבינה את
משמעותה של החתימה על הסכם הוויתור. כן ציין המשיב כי הדירה נמכרה לאמו במסגרת
הליך התמחרות, כאשר אמו רכשה לעצמה נכסים רבים ויש לה גם דירה נוספת באותו בניין.
דיון והכרעה
11.
עיקר טענת המערערת
הינה אפוא, כי היא "נושלה" מזכויותיה בדירה, באמצעות קנוניה שנרקמה על
ידי הבנק והמשיב. אלא שבבסיס טענה זו עומדת הנחת היסוד כי למערערת היו זכויות כלשהן בדירה, מהן נושלה לכאורה. טענת המערערת
בהקשר זה התבססה על טענות כלליות בדבר "שיתוף" בנכסים מכוח מגוריה בדירה
ונישואיה למשיב. אלא שיובהר כבר כעת בפתח דיוננו, כי על פני הדברים, לא הונחה כל
תשתית המבססת טענה זו.
12.
אין חולק כי המערערת
והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1979. אם כן, משטר יחסי הממון החל ביניהם הוא זה הקבוע בחוק
יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), נוכח
העובדה שהשניים נישאו לאחר יום 1.1.1974. עיקרו של ההסדר הקבוע בחוק זה הוא, כי במשך
הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג,
ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חיוב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים
של נכסיהם, או בלשון אחר – לבצע "איזון משאבים" (ע"א 1915/91 יעקובי
נ' יעקובי, פ"ד מ"ט(3) 529, 550 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד
נו(6) 175, 179 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); וראו:
ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673, 678
(1985), שם כינה בית המשפט את הסדר איזון המשאבים "פיקציה הסכמית"). סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע
כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם בשל מותו של אחד מבני הזוג), זכאי כל אחד מבני
הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. עם זאת, אחד מהנכסים המוחרגים מאיזון
המשאבים הוא, לפי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכס שהיה למי מבני
הזוג ערב הנישואין. את סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון יש לקרוא יחד עם סעיף
4 שבו, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם
של בני הזוג, כדי להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או כדי להטיל עליו אחריות
לחובותיו (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012)
(להלן: עניין אלמונית)). הוראות
חוק יחסי ממון מורות על חלוקה שוויונית של הנכסים בין בני הזוג באופן שיורי
(סעיפים 3-1 לחוק; בכפוף לחריגים המפורטים בסעיפים 5 ו-8
לחוק), אך בני הזוג יכולים
להתנות על איזון המשאבים ולבוא לכדי הסדר באמצעות עריכת הסכם ממון.
13.
מכל מקום, אין חולק כאמור כי ההסדר הנורמטיבי החל בעניינה של
המערערת הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון, כאשר משמעותו של הסדר איזון המשאבים
היא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואים (אלא
אם סוכם אחרת). אשר על כן, טענותיה של המערערת, אשר נטענו בכלליות בלבד, בדבר
"שיתוף" בזכויות הדירה מכוח נישואיה למשיב, אינן מובנות מאליהן.
14.
כך, בעניין יעקובי התגלעה מחלוקת בבית משפט זה בשאלה אם
חלה "חזקת השיתוף", על פיה נקבע משטר יחסי הממון בין בני זוג לפני חקיקת
חוק יחסי ממון, שמשמעה בקליפת האגוז שיתוף מלא בנכסי בני הזוג לפי הסכם
משתמע ביניהם, גם על בני זוג שנישאו לאחר תחילתו של חוק יחסי ממון. הדעה השלטת
הייתה כי כשם שעל בני זוג שנישאו לפני המועד הקובע בחוק (1.1.1974) חל משטר יחסי
ממון יחיד ומיוחד של חזקת השיתוף, על בני זוג שנישאו לאחר המועד הקובע, חל אך ורק
הסדר איזון המשאבים לבדו, ואין תחולה לחזקת השיתוף בעניינם של בני זוג אלו (וראו: בג"ץ
1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני
הגדול לערעורים, פסקה 6 (19.3.2007); ראו גם:
מנשה שאוה הדין האישי בישראל (כרך ב',
תשס"א) 797 והלאה, הטוען כי לא היה כל מקום לפרשנות לפיה משטר יחסי ממון
המושתתים על חזקת השיתוף יכול לחיות בצד משטר יחסי הממון לפי חוק יחסי ממון בין
בני זוג על פי איזון המשאבים). לפיכך
מנוע בן זוג שחל עליו הסדר איזון המשאבים לטעון לבעלות על כלל נכסי בן זוגו או על
נכס מסוים בטענה כי חלה עליו חזקת השיתוף בנכסים או באותו נכס.
15.
אשר על כן, בני זוג
שחל עליהם הסדר איזון המשאבים לפי חוק
יחסי ממון, אינם יכולים לטעון לבעלות על נכסים מכוח חזקת השיתוף. אומנם, נקבע כי בני זוג כאמור אינם מנועים מלטעון לבעלות
על נכסים מכוח הדין הכללי, היינו דיני הקניין ודיני החוזים הרגילים. אך השאלה אם הוכחה כוונת
שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא
תלוית נסיבות (בע"מ 4545/09 פלוני נ'
פלונית, פסקה 6 (7.1.2010); בע"מ 2948/07
פלונית נ' פלוני (18.4.2007); בע"מ 10734/06
פלוני נ' פלונית (14.3.2007) (להלן: עניין פלוני); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, פסקה כ"ג (3.2.2009); בע"מ
2991/13 פלונית נ' פלוני (21.8.2013); בע"מ 7181/12
פלוני נ' פלונית (19.11.2012); בע"מ 5939/04 פלוני
נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)). היא תיבחן "בהתאם לאומד דעתם של
בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס
הספציפי. השיתוף בנכס ספציפי הוא 'פיתוח דפיתוח' שיפוטי" (ע"א
7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח
בע"מ, פסקה ט"ו לפסק דינו של השופט
(כתוארו אז) א' רובינשטיין (11.8.2011); להלן: עניין בן גיאת). במסגרת זו נפסק כי יש להביא בחשבון אם הנכס רשום על שם
אחד מבני הזוג, ובהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל על בן
הזוג השני להוכיח שמגיעות לו זכויות באותו נכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין
ממושכים, ובהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות
הכספיות של בן הזוג הלא רשום (בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני (6.8.2013)). לפיכך נקבע כי יש צורך
בהוכחת נסיבות עובדתיות "נוספות" שייקבעו בכל מקרה לפי נסיבותיו ואשר
יצביעו על כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי (עניין פלוני, פסקה
ה2; וראו לעניין משקלו של אותו "דבר מה נוסף": בג"ץ 2533/11
פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011)).
16.
אומנם, כאשר מדובר
בדירת מגורים, נכונה הפסיקה במקרים מסוימים להכיר בשיתוף בנכס ספציפי גם בקשר לבני
זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, גם כאשר אחד מבני הזוג הביא את הנכס לנישואין
(וראו: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ
4951/06 פלוני נ' פלונית (14.6.2006)),
אם כי ניתן ביטוי בפסיקת בית משפט זה לגישה לפיה כאשר מדובר בבני זוג אשר חל עליהם
חוק יחסי ממון כאמור, גם באשר לדירת מגורים – לצורך הלכת שיתוף – יש להראות נסיבות
עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים (עניין אבו
רומי, עמ' 183; ראו גם: עניין אלמונית, פסקה
16). כך גם בעניין בן גיאת נחלקו
הדעות בשאלת החלת הלכת השיתוף בנכס ספציפי שהוא דירת מגורים, לגבי בני זוג שחל
עליהם חוק יחסי ממון, וזאת מבלי שניתנה הכרעה בעניין. בעוד שדעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין הייתה כי דינה של דירת מגורים כדין כל נכס אחר,
ואין מקום להיזקק לחזקת השיתוף כדי לאפשר דרכה להוכיח בעלות על הדירה לבן הזוג הלא
רשום, דעתו של השופט י' עמית הייתה כי ניתן להכיר להכיר בהלכת
השיתוף בנכס ספציפי ככלל ובדירת מגורים בפרט בהיותה ה"נכס המשמעותי ביותר של
בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, עמ' 183; בע"מ 5939/04 בעניין
פלוני לעיל, עמ' 670; וראו
בעניין חובות בני הזוג הנובעים מיחסי הממון ביניהם: ד' מינץ "השותפות הנישואית
והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת
רגל – עיון מחודש" דין ודברים ט 105
(תשע"ו)).
17.
ולענייננו. אף כי
מדובר בדירת מגורים, טענותיה הכלליות של המערערת בדבר "שיתוף" בדירה
וזכויותיה בה לא הובהרו וממילא לא הוכחו. כאמור, המדובר בזוג אשר נישא אחרי התאריך
הקובע לעניין חוק יחסי ממון, היינו לאחר 1.1.1974. המדובר בדירה הרשומה על
שם בן הזוג בלבד והמערערת חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה. אשר על כן, טענת
המערערת, כי היא זכאית לזכויות בדירה מכוח מגוריה בה ונישואיה למשיב, מבלי שזו
נתמכה בכל ראיה נוספת, ובנסיבות בהן חתמה על הסכם
ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה, אינה יכולה להתקבל.
18.
המערערת אומנם העלתה
טענות רבות בדבר היעדר תוקפו של הסכם הממון עליו חתמה שנים קודם לחתימתה על הסכם הוויתור,
הסכם ממון במסגרתו הובהר כי אין לה כל זכויות בדירה, ועוד העלתה טענות שונות באשר לזכויות
שהיו לה בדירה במועד בו חתמה על הסכם הוויתור. אלא שעל פניו, נסתם הגולל על טענות המערערת במישור זה. זאת כאמור, שעה
שהטענה בדבר היעדר תוקף להסכם הממון נדחתה זה מכבר בשלוש ערכאות שונות, הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית המשפט המחוזי
והן בבית משפט זה.
19.
אשר על כן, אין
תכלית של ממש בטענות המערערת, כי ויתרה על "זכויותיה" בדירה מבלי
שהובהרו לה מכלול המשמעויות והפרטים הרלוונטיים לעניין. זאת שעה שעל פני הדברים,
לא היו למערערת זכויות בדירה כלל. אך בזאת לא תם הדיון.
בענייננו, אף אם היו מתקבלות טענות
המערערת באשר להסכם הממון – טענות אשר נדחו כאמור זה מכבר – לא ניתן היה לקבל את טענותיה, המתמקדות
בעיקרן בהסכם הוויתור עליו חתמה ולפיו הצהירה באופן מפורש ביותר כלפי הבנק כי היא
מוותרת על כל זכות בדירה, אם קיימת לה. יתר על כן, בעוד שעיקר טענת המערערת
בתביעתה בבית המשפט המחוזי הייתה כי נציג הבנק, עו"ד ניב זר, לא הסביר לה דבר
באשר להסכם הוויתור ומשמעותו, בערעורה עמדה המערערת על היקף המידע המצומצם,
לשיטתה, שנמסר לה בעת החתימה, ועל אי-עמידת הבנק בחובת הגילוי שהוא חב כלפיה. אלא
שאין לקבל טענה זו. הגם כי
לבנק קיימות חובות הגינות כלפי כל מי שבא עמו במגע, ואף כלפי צדדים שלישיים שאין לו
עמם יחסים חוזיים, הרי שמדובר בחובה מוגבלת בהיקפה שאין להרחיבה יתר על המידה (ע"א
4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי, פסקה 12
(10.2.2015) (להלן: עניין זועבי); ע"א
8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג (24.11.2011)).
20.
חרף האמור, המערערת
טענה כי הבנק חב לה חובות נאמנות וגילוי רבות יותר נוכח "זכויותיה"
בדירה הממושכנת, זכויות אשר לטענתה הוא עצמו הכיר בהן – ולראיה, הוא החתים אותה כי
היא מוותרת על זכויותיה. אלא שגם טענה זו לא ניתן לקבל. אין חולק כי הדירה הייתה
רשומה על שם המשיב בלבד, היינו למערערת לא היו כל זכויות רשומות בנכס. אשר על כן, לא ניתן היה לקבל את הטענה כי הבנק חב
כלפיה חובות אשר הינן שוות ערך לחובות המוטלות על מי שממשכן את נכסיו שלו. ויודגש,
המערערת עצמה לא חלקה על כך שלפני הבנק לא הוצג ולא נטען, במועד החתימה על הסכם
הוויתור, כי יש לה זכויות בנכס. העובדה שהמערערת הוחתמה על מסמך שבו צוין כי היא
מוותרת על זכויותיה בדירה, אם ישנן, אינה מעידה כי הבנק היה מודע כי שלמערערת
זכויות בנכס.
21.
זאת ועוד. אף אם היו
למערערת זכויות בנכס, לא ניתן היה לחייב את הבנק לברר את זכויותיה שאינן רשומות,
שעה שהיא ויתרה על כל זכויותיה, אם ישנן, במסמך בכתב. זאת כאשר, כפי שקבע בית
המשפט המחוזי כקביעה עובדתית, תוכן המסמך ומשמעות החתימה עליו הובהרו לה, והמערערת
ידעה שהיא מוותרת על זכויותיה בדירה לצורך קבלת אשראי מהבנק והבינה היטב את משמעות
הדבר אף כי באותה עת לא סברה שיתכן שהדברים יתגלגלו לכדי מימוש המשכנתה (ראו גם:
עניין זועבי, פסקה 13).
22.
המערערת עמדה על כך
שנסיבות מקרה זה דומות לאלו שנדונו בעניין ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (28.12.2009)
(להלן: עניין שמחוני), שם התקבלה באופן
חלקי הטענה בדבר אי תוקפו של מסמך ויתור על זכויות בדירת מגורים. בעיקר טענה
המערערת כי כתב הוויתור בעניין שמחוני דומה
לכתב הוויתור בענייננו. אך גם טענה זו אין לה כיצד שתועיל למערערת. נוסחו של כתב
הוויתור אינו חזות הכל. מעבר להבדל המשמעותי בין שני ההליכים, הנעוץ בכך שבענייננו
כאמור לא ניתן לומר כי למערערת היו זכויות כלשהן בנכס, הרי שכפי שגם עמד על כך בית
המשפט המחוזי, נסיבות המקרה בעניין שמחוני הינן
שונות בתכלית מבענייננו גם בהיבטים אחרים. באותו עניין, מדובר היה בדירת מגורים של
בני זוג, כאשר האישה הוחתמה בביתה, על
ידי בן זוגה, על מסמך במסגרתו ויתרה על זכויותיה בדירה, מסמך אשר אושר רק מאוחר
יותר על ידי עורך דין, כאשר נקבע כי לא הובהרו לה כלל המשמעויות שנבעו מחתימתה על
אותו מסמך. בענייננו, כאמור, המערערת חתמה על הסכם ויתור לפני עורך דין מטעם הבנק כאשר, כפי שקבע בית המשפט כקביעה
עובדתית, אשר לא מצאתי לנכון כי יש להתערב בה, תוכן המסמך הובהר לה, כמו גם
משמעותו.
אכן, חובת
ההגינות עשויה ללבוש צורות שונות, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. ברם, בנסיבות מקרה
זה ובמכלול הדברים, אף אם היו כאמור למערערת זכויות כלשהן בנכס, לא ניתן לומר כי
הבנק סטה מחובת ההגינות המצופה ממנו בנסיבות העניין.
23.
זאת ועוד, המערערת
טענה רבות בדבר חובות הגילוי והנאמנות המוטלות על הבנק, שעה שניכר כי קיים ספק
ממשי אם עמידה בחובת גילוי רחבה יותר מצד הבנק הייתה מסייעת לה בנסיבות מקרה זה,
אף אם היו לה זכויות בדירה. כפי שגם עמד על כך בית המשפט המחוזי, המערערת העידה כי
לא התעמקה לקרוא את המסמך שהוצג לה ולא עיינה בפרטיו, משום שהיה לה אמון במשיב ובמצג שהציג לפניה כאשר ביקש ממנה לחתום על
אותו מסמך. וכך העידה המערערת: "המסמך הזה אז הוגש בפניי לא התעמקתי בלקרוא
את הסעיפים שלו מתוך אמונה בבעל שלי שהוא מביא אותי לחתום על משהו שלא יפגע בי ולא
בבנות שלי" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 48, שורות 5-7). ועוד
(פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, עמ' 7, שורות 2-4):
"ש.
היה משהו שמנע ממך מלשאול שאלה את עורך הדין?
ת. לא מנע. הרגשתי יותר קרובה ל[משיב] מאשר לבן
אדם זר שאני פוגשת לראשונה. גם לא חשבתי שזה כל כך מסובך."
24.
המערערת גם העידה כי
לא חששה לחתום על המסמך מכיוון שידעה שיש לה ולמשיב עוד נכסים והמשיב אמר לה שהוא
הולך למכור שתיים מדירותיהם. כך (עמ' 51, שורות 29-31, עמ' 52, שורות 1-2):
"ש.
ביום שחתמת ידעת שיש לך עוד דירות ונכסים משפחתיים?
ת. נכון
ש. ולכן חתמת?
ת. לא רק בגלל שידעתי שיש דירות כי [המשיב] אמר
לי שהוא הולך להעיף שתי דירות, וידעתי שיש נכסים נכון, ולכן לא חששתי מכלום. וגם
אתם ידעתם שיש לו עוד נכסים"
היינו, על
פי גרסתה של המערערת קיים ספק ניכר אם הסברים מפורטים כלשהם מטעם הבנק או מטעם
עו"ד ניב זר, היו מביאים אותה להימנע מלחתום על אותו מסמך הואיל ולטענתה הלכה
כסומא באפילה אחרי המשיב. לא זו אף זו, המערערת, עמדה על כך כי היה על הבנק לפרט
בפניה את מצב חשבון הבנק של המשיב, אך בד
בבד אינה חולקת על כך שבאותה עת חשבונו היה ביתרת זכות. כך, המערערת עצמה – אשר
ניתנה לה כאמור הרשות להגיש כראיה את תדפיסי חשבון הבנק של המשיב – ציינה בבקשה
להוספת ראיה מטעמה כי בהצגת ראיות אלה, יש כדי להוכיח כי למשיב יתרות זכות
בחשבונות הבנק שלו במועד עריכת הסכם הוויתור (סעיף 8 לבקשה להוספת ראיות מיום
7.1.2.014). ואכן, תדפיסי חשבון הבנק מאמתים זאת. על כן, קשה אפוא לקבל את הטענה
כי הרחבת חובת הגילוי באופן שבו היה נפרש לפניה מצב חשבון הבנק של המשיב, הייתה
מביאה אותה להימנע מלחתום על הסכם הוויתור.
25.
ובאשר לטענת
הקנוניה. המערערת טענה כאמור כי המשיב והבנק חברו יחדיו ופעלו על מנת לנשלה
מהדירה. אלא שגם טענה זו לא הוכחה ואין בה כל ממש. ראשית, הטענה אינה מועילה
למערערת נוכח העובדה שעל פני הדברים, אין לה ולא היו לה כל זכויות בדירה ועל כן לא
ניתן לטעון כי "נושלה" מ"זכויותיה" בשל "קנוניה"
שנרקמה נגדה. למעלה מן הצורך, יצוין כי המערערת גם לא הביאה כל ראיה המצביעה על
קנוניה שנרקמה בין המשיב לבין הבנק. עצם העובדה שהדירה (כמו גם הדירה השניה) נמכרה
בסופו של יום לאמו של המשיב, אינה מצביעה על כך שהבנק שיתף פעולה עם המשיב על מנת
"לנשל" את המערערת מהדירה. ממילא לא הוצגו כל ראיות שלא היה מדובר
בפעולת מימוש חוב כלפי הבנק, וכאשר נמצא על ידי בית המשפט המחוזי שנכסים אחרים
שהיו למשיב, היו משועבדים לחובות אחרים. די באמור לעיל אפוא כדי לדחות את טענת
המערערת (וראו: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק
לאומי לישראל בע"מ, פסקה 16 (12.7.2006)). יתרה מכך, ממילא גם לא
הוכחה רלוונטיות הטענה כי היו למשיב נכסים אחרים שהיה ניתן לגבות באמצעותם את החוב
כלפי הבנק, להכרעה בסכסוך מושא ערעור זה.
26.
עוד עמדה המערערת על
זכותה לדיור חלוף. ואכן, סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל,
התשכ"ז-1967 (בנוסחו לפני חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29),
התשס"ט-2008, שאינו חל בענייננו; להלן: חוק ההוצאה
לפועל), יוצר הגנה מסוימת לחייב ולבני משפחתו מפני פינוי מדירת מגורים, גם במקום
שבו הורה ראש ההוצאה לפועל על מכירתה. וכך קובע הסעיף:
"(א)
היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי רשם ההוצאה
לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין,
ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים
סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
(ב)
...
(ג)
הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצוע של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם
נרשמה המשכנתה לפי תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם
משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה." (ההדגשות אינן במקור – ד.מ.).
סעיף קטן
(ג) קובע אפוא כי החייב יכול לוותר על זכותו לדיור חלוף. אלא שוויתור על הזכות
לדיור חלוף שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל צריך להיות מפורש וברור,
כמו גם משמעותו של הוויתור עבור החייב ובני משפחתו, באופן אשר יאפשר בחירה מושכלת
(ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934
(2004); ע"א 127/06 בנק הפועלים
בע"מ – משכן נ' נגר (19.2.2009)). בענייננו, בכתב הוויתור חתמה
המערערת כי היא מוותרת על ההגנה לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. בית
המשפט המחוזי גם קבע, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי עדותו של עו"ד ניב זר
לפיה הסביר למערערת את משמעות חתימתה על הסכם הוויתור, לרבות לעניין ויתורה על
הזכות לדיור חלוף, נמצאה מהימנה והיא מקובלת עליו. המערערת אומנם ביקשה להיבנות
מכך שהמשיב העיד אף הוא כי עו"ד ניב זר לא הסביר לבני הזוג דבר באשר לוויתור
על זכותם לדיור חלוף, אך בית המשפט מצא כי עדותו של המשיב לא הותירה רושם אמין
כלל, ובחר להעדיף את עדותו של עו"ד ניב זר. לא מצאתי כי קמה עילה להתערבות
בקביעות אלה.
לקראת
סיום יצוין כי גם לא מצאתי עילה להתערבות בגובה הוצאות המשפט בהן חוייבה המערערת.
אשר על כן
ובסיכומם של דברים, לא מצאתי כל עילה להתערבות בפסק דינו המנומק של בית המשפט
המחוזי. זאת הן באשר לעמידתו של הבנק בחובת הנאמנות המוטלת עליו בנסיבות מקרה זה,
הן באשר לטענות בדבר "קנוניה" נגדה והן באשר לוויתור המערערת לזכותה
לדיור חלוף. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור על כל רכיביו, אך לנוכח הערותיו של
חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר, לא הייתי נותן צו
להוצאות לטובת מי מהמשיבים.
ש
ו פ ט
השופט נ'
סולברג:
אני
מסכים. לטעמי, די בהסכם הממון שעליו חתמה המערערת, ואשר טענותיה לגבי תוקפו נדחו
בכל שלוש הערכאות – בבית המשפט לענייני משפחה, בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה –
על מנת להיווכח כי למערערת אין זכויות בדירה; ממילא אין ניתן לומר כי נושלה
מזכויותיה שלא כדין.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיאה
ח' מלצר:
אין מנוס
מהתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ, על פי
הטענות והראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד.
יחד עם
זאת מעיון במכלול החומר שבפנינו, לרבות התוספות שהגישה באת-כוחה החדשה של המערערת,
עו"ד לימור בנארי (הדר), דומה עלי שיש
עדיין מקום לבדוק האם היה שיתוף פעולה לא ראוי בין סניף מוצקין של המשיב 1 ונציגיו
(להלן – הבנק) לבין המשיב 2 בעריכת שטר המשכנתא והקמת
ההלוואה כדי להשיג את "מסמך הויתור" מהמערערת. מסמכים משפטיים אלה
איפשרו לאחר מכן את מימוש המשכנתא, תוך פינויה של המערערת ובתה הנכה מהדירה בה
התגוררו (והכל על רקע המשבר המשפחתי, שפרץ קודם לחתימת המסמכים הנ"ל, בין
המערערת לבין המשיב 2, שהואשמה על-ידי המשיב 2 בבגידה). בהקשר זה יש לשים אל לב כי
לכאורה בעת יצירת המשכנתא – המשיב 2 היה ביתרת זכות בבנק, והוא ומשפחתו היו עתירי נכסים, ועל פני הדברים לא היה צורך
בלקיחת ההלוואה שהיתה נשוא המשכנתא.
יתר על כן
– מימוש המשכנתא על דרך של מכירת הדירה לאמו של המערער (כדי לכסות סכום שלא שולם לבנק, שהיה ממילא פחות מסכום המימוש) והעדפת מימוש זה על פני
חלופות אחרות שעמדו לכאורה בפני הבנק כדי לקבל את החזר
ההלוואה – מעוררים ספקות ותמיהות. אף פעילותו של עו"ד הבנק במעמד
הקמת המשכנתא וחתימת "כתב הויתור" (עו"ד
ניב זר), אשר לימים שימש גם כבא-כוח הבנק בעת המימוש עד
שהעיד בהליך והוחלף ביצוג בפועל על-ידי אחיו, עו"ד
דוד זר (אף שנשאר בייפוי הכח שבתיק) – מעלה סימני שאלה (עיינו גם: סעיף 36
לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986).
כל הדברים
הללו טעונים, לשיטתי, בירור מקיף ומעמיק ולפיכך אני מוצא לנכון לבקש מהמפקחת על הבנקים להידרש לנושא מכח סמכויותיה על פי דין ומובטחני
שהיה וימצא כי נפל ליקוי, או שהיה חוסר תום לב בדרך יצירת המשכנתא – הבנק יפעל לתיקון המעוות ולהפקת לקחים, מבלי שיהיה
צורך להיזקק להליך משפטי נוסף.
בהערות
הנ"ל אין משום "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג ג'), שכן כאשר
קיים ספק עובדתי – יש לברר הנתונים עד תום, ואם הדבר לא מסתייע
– ראוי לפעול על פי הנחייתו של הגאון מוילנה, אשר
לימד אותנו בקיצור מכילתא, המצוי בספר אדרת אליהו, כך:
"אבל דבר שספק לך אם שייך לעניים – תיתן לעני שספק לקט – לקט" (שם משפטים כ"ג, ג'. עיינו עוד: הרב עו"ד ירון אונגר ופרופ' יובל סיני, השפעת מצבו הכלכלי של בעל הדין על ההליך
השיפוטי, המרכז ליישומי משפט עברי מ-א' באב
התשע"ה (14.07.2015), פרק ג'; השופט רפאל יעקובי, לא תישא פני דל, פרשת השבוע בהוצאת משרד המשפטים פרשת קדושים, תשע"ו - גיליון מס' 460, טקסט מול
ה"ש 21 ו-22).
המשנה
לנשיאה
הוחלט
כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
5129371 ניתן
היום, ג' באב התשע"ח (15.7.2018).
