עוולת לשון הרע - ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ , נה (5) 865 (2001)

אמיליו פלוס

נגד

1. דינה חלוץ

2. רשת שוקן בע"מ

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[16.8.2001]

לפני הנשיא א' ברק  והשופטים  ת' אור,  מ' חשין

המשיבה 2 פרסמה באחד משבועוניה כתבה שכותרתה קבעה כי משרד השיכון בודק חשדות שהמערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה 2 ונגד כותבת הכותרת, המשיבה 1, על פרסום לשון הרע. בית-משפט קמא פסק כי הכותרת אכן מהווה פרסום לשון הרע, אולם לנתבעות-המשיבות עומדות הגנת אמת שבפרסום והגנת תום-לב, המעוגנות בסעיפים 14 ו15-(2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

א.    (1)   כותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה. הוא הדין במיקומה של הכותרת. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון (876ב – ד).

        (2)   לעתים ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, משל הייתה רשימה לעצמה. השאלה אם כך ראוי שייעשה, שאלה תלוית נסיבות היא, ובהן: דרך ניסוחה של הכותרת; היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה; היותה של הכותרת בוטה במיוחד והעובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה
(880ג).

        (3)   במקרה דנן הכותרת – בין לעצמה בין בהשוואה בין גודל ועובי האותיות בה לבין גודל ועובי האותיות בכתבה – הייתה כחי הנושא את עצמו. הכותרת הייתה לעצמה והכתבה הייתה לעצמה. הנתבעות-המשיבות ביקשו לצוד את עינו של הקורא ולשם

כך השתמשו באותיות גדולות במיוחד ובתוכן בוטה במיוחד. בגוף הכתבה לא נאמר כי המערער נחשד בגניבת כספים; כל שנאמר בכתבה הוא שהמערער "שילשל" כספים לכיסו או כי "גרף" כספים, ולא הרי "שילשל" ו"גרף" כהרי "גנב". בוודאי אין כל יסוד לטענת המשיבות כי המערער גנב כספים מהמדינה או כי נחשד בגניבת כספים מהמדינה (880ד, 890ו – ז).

ב.    (1)   ההגנה של אמת הפרסום עומדת על שתי רגליים: האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפרסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד (881א).

        (2)   (בעקבות ע"א 723/74 [5]): אמת-המידה לבחינת האמת היא אם תוכנו של הפרסום תואם את המציאות לאמיתה, אם תוכן הפרסום תואם את המציאות ה"אובייקטיבית". משמעותו של פרסום תיקבע על-פי המובן שאותו מייחס למילים הקורא, או השומע, הסביר. מדובר במובן הטבעי והרגיל של המילים. מובן זה יימצא, דרך-כלל, במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות (886א, ו).

        (3)   במקרה דנן האדם הסביר היה מפרש את הכותרת כאומרת כי צפו ועלו במשרד הבינוי והשיכון חשדות לכך שהמערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, ועתה בודק המשרד את הראיות לדבר. בפועל, לא נמצא יסוד בראיות לטענה כי משרד השיכון בדק חשדות כי המערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אכן, בא-כוחם של רוכשי הדירות מהמערער טען במכתב שכתב לשר השיכון כי המערער "גרף" ו"שילשל" לכיסו מיליוני שקלים, ואולם טענה זו הועלתה על דרך הסתם ולא באורח ספציפי. מכל מקום, לא הרי מי ש"גרף" כספים ו"שילשל" כספים לכיסו כהרי מי שגנב (887ב – ד).

        (4)   מעיון בכתובים שנכתבו לפני הכתבה עולה כי לא היה למשיבות כל יסוד של אמת לכתוב את שכתבו בכותרת לכתבה. ואשר לכתובים שלאחר הכתבה, עיון באלה מעלה כי משרד השיכון לא בדק נושא של גניבה מהמדינה אלא חשדות לעבירה אך על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974. כך, מלכתחילה לא היה חשד לגניבה, ולאחר הבדיקה לא נמצא חשד. מכאן, כי לא זו בלבד שהכותרת אין בה דיווח "נכון והוגן" על אודות כתב-התביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד המערער – אלא שאין היא דוברת אמת (887ה – 888א, 890א).

ג.     (1)   נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק אם יוכחו לבית-משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום-לב, ושניים, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית (892ה – ו).

        (2)   דבר החוק הוא בסעיף 16(א) בו, שאם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15, כי אז חזקה עליו שבתום-לב עשה, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק. ואולם תובע יכול שיסתור את החזקה העומדת לזכות הנתבע בהעלותו את חזקת היעדר תום-לב שבסעיף 16(ב) לחוק. וכך, אם תוכח לבית-המשפט אחת מן הנסיבות המנויות בסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א), ותקום על חורבותיה

חזקת אי-תום-לב לחובתו של המפרסם. כך למעשה – הגם שלא להלכה – תיעלם ואיננה הגנת הנתבע לפי סעיף 15 לחוק (893ז – 894א, 895ד – ה).

        (3)   (בעקבות ע"א 90/49 [13]): הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק קובעת כי חזקה על נתבע כי עשה פרסום "שלא בתום-לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים" אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית שלה טוען הנתבע; שלא הרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא אם הנתבע גילה ערנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום (895ו – 896א).

        (4)   במקרה דנן, המשיבות לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים לבירור האמת. המשיבות דיווחו לקוראים על בדיקה שנערכה במשרד השיכון, ואולם, אל משרד השיכון לא פנו כלל לבירור מה היו נושאי הבדיקה, אלא הזינו עצמן ממקור שהיה לידיעתן צד מעוניין. מכאן, כי לחובת המשיבות עומדת חזקה כהוראת סעיף 16(ב) לחוק, דהיינו: כי בפרסמן את הפרסום שפרסמו המשיבות עשו שלא בתום-לב
(896ב – ג, 898ב).

ד.     (1)   פירושה של הוראת סעיף 16(א) לחוק, שעניינו חזקת תום-הלב, הוא זה שסבירותו של הפרסום אמורה לשקף את ההגנה הספציפית שהנתבע טוען לה בגדרי סעיף 15 לחוק. אין מקום לקבוע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפרסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) – על "תחום הסביר" שבה – רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15, ומתוך שהוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה, דומה כי נכון וראוי יהיה אם ייקבע כך: כשם ש"תחום הסביר" בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית שבה מדובר – ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה – כן יכול שיהיה דין אמת הפרסום, שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לעניין ויישקל משקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה (900א, ה – ו).

        (2)   במקרה דנן, שהמשיבות סומכות עצמן על חובה שהן חבות כלפי קוראי העיתון לעשות אותו פרסום שעשו, אך מסקנה סבירה היא כי תחום הסביר ישקף את תוכנה ואת משקלה של חובת הפרסום שהעיתון טוען לה. ומתוך שמדובר בחובתו של עיתון לדווח לקוראיו על אירועים שאירעו – דומה שתחום הסבירות ראוי לו כי ייקבע, בין השאר, כנגזר מן הדרישה המובנת מאליה להיצמד לאמת ולדייק במידע הנמסר לקורא. עיקר הוא, כמובן, בפרסום כשהוא לעצמו, בתוכנו, בלשונו, בדרך הצגתו (900ז – 901ב).

        (3)   במקרה דנן המשיבות חרגו אל מעבר למיתחם הסבירות. הכותרת לא הייתה אובייקטיבית, היא לא הייתה הוגנת, היא לא הייתה אחראית. הכותרת הייתה מטעה ויצרה רושם מוטעה בלבו של הקורא. לשונה של הכותרת הייתה קשה ובוטה. היא לא סיפרה אמת לקוראים. הנתבעות כשלו והוציאו עצמן אל מחוץ לתחום הסביר בנסיבות של סעיף 15(2) לחוק. מכאן, כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח – כהוראת

סעיף 15(2) לחוק – כי עשו את הפרסום שעשו בתום-לב, ומשנפלה טענת תום-הלב, הלכה עמה ההגנה שהמשיבות טענו לה בהסתמכן על הוראת סעיף 15(2) לחוק
(902א, 905ב – ג).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, סעיפים 1, 7, 13(5), 13(7), 14, 15, 15(2), 15(1)15-(12), 16, 16(א), 16(ב), 16(ב)(1), 16(ב)(2), 16(ב)(3), 16(ב)(1)16-(ב)(3).

–          חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974.

–          חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, סעיף 18(2)(ב).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון, פ"ד יא 1648.

[2]        ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553.

[3]        ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141.

[4]        ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524.

[5]        ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ,
פ"ד לא(2) 281.

[6]        ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ,
פ"ד לב(3) 337.

[7]        ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843.

[8]        ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797.

[9]        ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135.

[10]     ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (לא פורסם).

[11]     ע"א 670/79 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169.

[12]     ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1.

[13]     ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593.

[14]     ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19.

[15]     דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1.

[16]     ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589.

[17]     ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145.

[18]     ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד כג(2) 87.

[19]     ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555.

[20]     ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840.

[21]     בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817.

[22]     בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 414.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[23]     Chalmers v. Payne (1835) 150 E.R. 67.

[24]     English and Scottish Co-operative Properties Mortgage and Investment Society, LD. v. Odhams Press, LD. [1940] 1 K.B. 440 (C.A.).

[25]     Charleston v. News Group Newspapers [1995] 2 All E.R. 313 (H.L.).

 [26]    GKR Karate Ltd v. Yorkshire Post Ltd [2000] 2 All E.R. 931 (C.A.).

[27]     James Gilbert Ltd v. MGN Ltd [2000] EMLR 680.

[28]     Reynolds v. Times Newspapers [1999] 4 All E.R. 609 (H.L.).

[29]     Chapman v. Ellesmere (Lord) [1932] 2 K.B. 431 (C.A.).

פסקי-דין קנדיים שאוזכרו:

[30]     Bennett v. Sun Publishing Co. Ltd. (1973) 29 D.L.R. (3d) 423.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[31]     א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז).

ספרים זרים שאוזכרו:

[32]     J.C.C. Gatley On Libel and Slander (London, 9^th ed., by P. Milmo and W.V.H. Rogers, 1998).

[33]     R.E. Brown The Law of Defamation in Canada (Scarborough, 2^nd ed., vol. I, 1994).

מאמרים זרים שאוזכרו:

[34]     D.M. Zupanec “Libel by Newspaper Headlines” 95 A.L.R. 3d (1979) 660.

[35]    R.C. Post “The Social Foundations of Defamation Law: Reputation and the Constitution” 74 Cal. L. Rev. (1986) 691.

שונות שאוזכרו:

[36]     50 Am. Jur. 2d (Rochester, 1995).

מקורות המשפט העברי שאוזכרו:

[א]       מדרש תהילים (מהדורת בובר), מזמור קכ, ד"ה [ד] מה יתן.

[ב]        משלי, יח, כא.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל) מיום 10.6.1998 בת"א 1701/94. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת פיצויים.

דב ויסגלס – בשם המערער;

שלמה ליבליך – בשם המשיבות.

פסק-דין

השופט מ' חשין

ערעור על פסק-דין שנתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל). בית-המשפט המחוזי דחה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבות בגין פרסום לשון הרע, ועל דחיית תביעה זו הערעור שלפנינו.

עיקרי העובדות שלעניין

2.      היה זה ביום 29.4.1994 ששבועון בשם "שתי ערים" פרסם כתבה שכותרתה אומרת כך:

משרד השיכון בודק חשדות

שאמיליו פלוס גנב מיליוני

שקלים מכספי המדינה

כותבת הכתבה הייתה הגב' חן דגן (דגן) וכותבת הכותרת הייתה הגב' דינה חלוץ (חלוץ). בגין כותרת זו שלכתבה הגיש המערער נגד חלוץ ונגד רשת שוקן בע"מ תביעה

על פרסום לשון הרע, ותביעה זו – שנדחתה – היא אף העומדת במרכז הערעור שלפנינו.

3.      המערער מר אמיליו פלוס (המערער או פלוס) הוא איש-עסקים ובין עסקיו פרויקטים לייזום, לפיתוח ולבנייה. אחד מאותם פרויקטים – הקמה ומכירה של בתים באריאל – הוליד תביעה אזרחית אשר הוגשה בידי רוכשי הדירות נגד המערער ואחרים. הייתה זו תביעה לפיצויי-ממון שעניינה הפרת הסכמים ופגמים שנפלו בדירות שנמכרו לרוכשים.

תביעה זו וחליפת-מכתבים מסוימת הן שהיו נגד עיני דגן וחלוץ לעת כתיבת הכתבה, וטענת הנתבעות לפני בית-משפט קמא הייתה כי חומר זה שבכתובים די היה בו – בצירוף להוראות-החוק שלעניין – כדי להצדיק את שנכתב בכותרת ובכתבה.

4.      פלוס תבע את חלוץ ואת רשת שוקן בע"מ בעילה של פרסום לשון הרע כהוראת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (החוק או חוק לשון הרע). התביעה הסבה עצמה אך על כותרתה של הכתבה, והדיון פוצל על דרך זו שבתחילה תוכרע שאלת החבות המהותית.

5.      בפסק-דינו מתאר בית-המשפט המחוזי את הראיות שהוצגו לפניו, מנתח אותן, ומסקנתו היא "כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות הכותרת בבחינת לשון הרע". ובהמשך: "אין ספק... כי הכותרת היא בבחינת לשון-הרע". משמגיע הוא למסקנה זו, נפנה בית-המשפט לטענות ההגנה שהועלו לפניו, ולסופו של דיון מגיע הוא לכלל מסקנה כי אכן עומדות להן לנתבעות טענות הגנה ראויות מפני העוולה של פרסום לשון הרע.

6.      הערעור שלפנינו הוא על זיכוי זה שבדין, וטענת המערער היא כי ראוי היה לו לבית-משפט קמא שיחייב את הנתבעות בדין.

מקרא:

המערער מר אמיליו פלוס ייקרא להלן, חליפות: המערער, פלוס או התובע.

המשיבות, גב' דינה חלוץ ורשת שוקן בע"מ, ייקראו להלן, חליפות: הנתבעות או המשיבות.

הכותרת למאמר בעיתון – הלא היא הגיבורה הראשית, תיקרא להלן: הכותרת.

7.      אבותינו לימדונו: טוב מראה עיניים מהלוך נפש. כך על דרך הכלל, ובוודאי כך מקום שכותרתו של מאמר היא-היא נושא ההליך כולו. סברנו אפוא כי ראוי שנציג את הכותרת ועמה נציג ולו מקצת המאמר. הצגה זו תמחיש לנו עד מה דומיננטית היא הכותרת: דומיננטית לעצמה ודומיננטית ביחס למאמר. לא נוכל להציג את הכותרת ואת המאמר בגודלם הטבעי, ועל-כן ביקשתי לצלם את הכותרת ואת המאמר במקורם; התבנית (הפורמט) קטנה היא מהתבנית שבעיתון, אך היחס שבין הכותרת לבין גוף הכתבה הוא אותו יחס (אם יתפרסם פסק-הדין בפ"ד יקטן הפורמט עוד יותר, אך בצילום יישאר אותו יחס בין הכותרת לבין המאמר).

וכך נראית היא הכותרת ומתחתיה מקצת המאמר:

לא נתקשה להבחין כי אותיות הכותרת היו כאותיות קידוש לבנה, ואשר לכתבה, זו אמנם אינה מציגה עצמה באותיות טל-ומטר, אך בוודאי אותיות טל-ומטר הן האותיות שבה ביחס לאותיות הכותרת.

הכותרת יש בה פרסום לשון הרע

8.      סעיף 7 לחוק לשון הרע מורנו כי "פרסום לשון הרע... תהא עוולה אזרחית...", וסעיף 1 לחוק מודיענו מהי לשון הרע:

לשון הרע מהי

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)  לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד.

מסקנתו של בית-משפט קמא – כי הנתבעות פרסמו לשון הרע על המערער – אין בה ספק-ספקא: המפרסם ברבים – כדבר הכותרת לכתבה – שמשרד השיכון בודק חשדות כי פלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה עלול, כלשון החוק (למצער), להביא להשפלתו של פלוני בעיני הבריות; לבזות את פלוני בשל מעשיו; לפגוע במשלח-ידו של פלוני. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שעיסוקו של פלוני הוא בנייה ופיתוח של מקרקעין. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי כתבה מעין-זו עלולה להרחיק את הבריות מן המערער ובכך אף לפגוע בעסקיו. ואמנם, הלכה מכבר היא במשפט ישראל, כי פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע. ראו והשוו: המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון [1]; ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד [2], בעמ' 1558; ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (פרשת ריימר [3]); א' שנהר דיני לשון הרע (שנהר [31]), בעמ' 239-236 והאסמכתאות שם.

השאלות שבמחלוקת

9.      תחנת המוצא למסענו היא אפוא זו שהנתבעות פרסמו לשון הרע על המערער בכותרת שלמאמר. השאלות שלענייננו – ואלו הן השאלות שבית-משפט קמא גלגל בהן – אינן אלא אם על-אף פרסומה של לשון הרע זכאיות הן הנתבעות לגדור עצמן באחת או ביותר מאחת מן ההגנות שחוק לשון הרע מעמיד להן. בית-משפט קמא סבר כי עומדות להן לנתבעות הגנת אמת שבפרסום (סעיף 14 לחוק) והגנת תום-לב (כהוראת סעיף 15(2) לחוק), וסוגיות אלו הן שתעסקנה אותנו בהמשך דברינו להלן. ואולם בטרם נטבול באותן הגנות ביקשנו לומר דברים אחדים על מעמדה של כותרת בפרסום שבכתובים.                                  

למעמדה ולייחודיותה של כותרת

10.    הכלל שנתקבל במשפט האנגלי הוא שבתביעה בגין לשון הרע יש לתת את הדעת על ההקשר שבו נאמרו או נכתבו דברי לשון הרע. בפרסום בעיתון, למשל, יש לקרוא את כל הכתבה שמדובר בה ואין להסתפק בציטוט חלקֵי-כתבה אשר אפשר יש בהם, כשהם לעצמם, לשון הרע. שכן אפשר שבחלקי-כתבה אחרים – חלקי-כתבה שאינם לשון הרע – יש כדי ליטול את עוקץ דברי לשון הרע או להקהותו. ובלשון האנגלית: יש לקחת את האֶרס (bane) ואת הסם-שכנגד (antidote) יחדיו. הסם-שכנגד יכול שיבטל את השפעת הארס. וכן לימדנו השופט אולדרסון ( (Alderson, B. בפרשת Chalmers v. Payne (1835) [23], at p. 68:

[T]he question here is, whether the matter be slanderous or not, which is a question for the jury; who are to take the whole together, and say whether the result of the whole is calculated to injure the plaintiff’s character. In one part of this publication, something disreputable to the plaintiff is stated, but that is removed by the conclusion; the bane and antidote must be taken together.                                                                                  

ראו עוד J.C.C. Gatley On Libel and Slander [32], § 3.28, at pp. 97-98.

כן נפסק כי כותרת לרשימה בעיתון יש לקוראה בצוותא-חדא עם הרשימה עצמה. ראו, למשל, 50 Am. Jur. 2d [36], Libel and Slander, § 130:

The general rule is that headlines are to be construed in conjunction with their accompanying articles in determining whether a publication is defamatory.

השוו עודR.E. Brown The Law of Defamation in Canada (vol. I) [33], at
p. 243, § 5.8(1).

הלכה זו, בעיקריה, נקלטה במשפט הארץ. כך, למשל, מצאנו כי בע"א 34/71 פרידמן נ' חן [4] הורנו מ"מ הנשיא השופט זוסמן דברים אלה (שם, בעמ' 529):

צודק המערער באמרו, כי מקום שהפרסום נושא התביעה משתמע לכאן ולכאן, או שיש בשאר הדברים שפירסם כדי ליתן מצביונם לאותו פרסום, הרשות בידו לדרוש כי הפרסום במלואו יובא בפני השופט...

אף המשיב אינו כופר בכך. הוא צירף את מכתב המערער בשלמותו לכתב-התביעה, ובשעת הדיון יוכל בית-המשפט לעיין במסמך, והוא יהא רשאי להסיק ממנו כל מסקנה שניתן להסיקה לגבי נושא התביעה. אם יש בשאר הדברים האמורים באותו מכתב כדי לשנות מן העובדה שהקטע אשר קובלים עליו לשון הרע הוא, אין מניעה שהשופט יקבע כך.

כך אף בפרשת ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (ע"א חברת החשמל לישראל [5]) שבו השמיענו השופט שמגר דברים אלה (שם, בעמ' 302):

...כאשר תובע מלין על פרסום פלוני בשל דברים הכלולים בו, אין להגביל את הנתבע המציג הגנתו, למילים המסויימות שבהן ראה התובע את לשון הרע ואשר עליהן הסתמך בתביעתו. רשאי הנתבע להסתמך על כל נוסחו של הפרסום, לרבות אותם חלקים שאליהם אין התביעה מתייחסת, כדי לפרוס טענת ההגנה שלו, בין זו המעוגנת בטענת "אמת דיברתי" ובין זו המושתתת על אחת החלופות של הגנת תום-הלב. עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם, מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דוקא קטע בו טמונה לשון הרע ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו, כי זכותו היא שהדברים ייראו על-ידי הערכאה השיפוטית באורם הטבעי, כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל... אין פירושו, כי קטע ובו לשון הרע מטוהר מטומאתו

בשל כך שיתר קטעי הפרסום כוללים דברי אמת בלבד, אך חלקים אחרים של פרסום רלבנטיים לצורך הצגת התמונה בשלמותה ולצורך הסקת מסקנה בדבר תום-לבו של הכותב.

ראו עוד דברי מ"מ הנשיא השופט לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (ד"נ חברת החשמל לישראל [6]), בעמ' 354.

11.    הלכה זו אינה עומדת לדיון לפנינו ולא נביע בה דעה. זאת ביקשנו לומר, שכותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יָתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה (כבענייננו-שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא צבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצויה – כולה או חלקה – באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה – כדבר ההלכה האמורה – בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת – למצער, לעתים – מעמד מִשֶׂל עצמה, מָשָׁל הייתה חי הנושא את עצמו.

12.    ואמנם, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא שיש שהקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה; כך, למשל, בשל היעדר פנאי לקריאה. ואולם יהיו הטעמים לכך כאשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן למתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן החשיבות היתרה הנוגעת לכותרת רשימה באשר כותרת היא. אמר על כך D.M. Zupanec “Libel by Newspaper Headlines” [34], at p. 665:

An exception to the general rule of construction has been recognized in a number of cases, where it has been held that a newspaper headline may be considered separately from its accompanying article, particularly where it is likely that readers will read only the headline,

and more particularly where the headline creates an impression that is different from that created by the accompanying article.

ראו עוד ספרו הנ"ל [33] של Brown, בעמ' 243:

Where an article is accompanied by a headline, the general rule is that they must be considered together in determining if either or both are defamatory. However, there may be a special emphasis placed on a particular part of the publication, such as the headline or the boldness of type, which creates an impression that the balance of the publication cannot correct. The sting of a libel may be contained in the headline even though the facts are correctly set forth in the body of the article accompanying it. Under these circumstances, the headlines are actionable, even though the accompanying material is not, unless they are a fair index of the truthful article to which they refer.

13.    על חשיבותה היתרה של כותרת עמד השופט גודארד (Goddard, L.J.) בפרשת English and Scottish Co-operative Properties Mortgage and Investment Society, LD. v. Odhams Press, LD. (1940) [24], at p. 460:

Any ordinary man, reading these passages from the newspaper, would, I think, inevitably consider that a charge involving moral obliquity on the part of the directors was being made against the society. If a further explanation had been given, if entirely different language had been used, the position would have been altered. It would have been quite possible for the newspaper merely to announce the fact that a charge under the particular section had been preferred. But having regard to the way in which this article was set out, and especially to the headlines, and the language used, the inevitable result, I think, would be to lead anybody who read it to think that a charge of dishonesty was being preferred.            

ואמר Lord Nicholls of Birkenhead בפרשת Charleston v. News Group Newspapers (1995) [25], at p. 320:

...The question, defamatory or no, must always be answered by reference to the response of the ordinary reader to the publication.

This is not to say that words in the text of any article will always be efficacious to cure a defamatory headline. It all depends on the context, one element in which is the lay-out of the article. Those who print defamatory headlines are playing with fire. The ordinary reader might not be expected to notice curative words tucked away further down in the article. The more so, if the words are on a continuation page to which a reader is directed. The standard of the ordinary reader gives a jury adequate scope to return a verdict meeting the justice of the case.                                                                                                

עוד אמר אותו שופט על-אודות נוהגו של הקורא בן-ימינו לקרוא כותרות ולדלג על הכתבות (שם, בעמ' 319):

My Lords, newspapers get thicker and thicker. The News of the World published on 15 March 1992 contained 64 pages. Everybody reads selectively, scanning the headlines and turning the pages. One reader, whose interest has been quickened by an eye-catching headline or picture, will pause and read an article. Another reader, with different interests or less time, will read the headline and pass on, leaving the article unread. What if a headline, taken alone or with an attached picture, is defamatory, but the text of the article removes the defamatory imputation?...

At first sight one would expect the law to recognise that some newspaper readers will have seen only the banner headline and glanced at the picture. They will not have read the text of the accompanying article. In the minds of these readers, the reputation of the person who is the subject of the defamatory headline and picture will have suffered. He has been defamed to these readers. The newspaper could have no cause for complaint if it were held liable accordingly. It has chosen, for its own purposes, to produce a

headline which is defamatory. It cannot be heard to say that the article must be read as a whole when it knows that not all readers will read the whole article.

To anyone unversed in the law of defamation that, I venture to think, would appear to be the common sense of the matter.

אני מסכים לדבריו של לורד ניקולס מבירקנהד באשר לדין שראוי כי נחיל על כותרות. 

יתר-על-כן, אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, גוף הכתבה – גם אם באורח אובייקטיבי יש בה סם-שכנגד לארס שבכותרת – לעתים לא יהא בה כדי לעקור מלבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו. וכלשונו של השופט אנדרסון (Anderson, J.) בפרשת Bennett v. Sun Publishing Co. Ltd. (1973) [30], at p. 436:

In my view, the headline could not be cured by the balance of the article which appeared below it. Many members of the public do not read past the headlines and if they do they are mesmerized by the headlines.

בהקשר זה אמר מ"מ הנשיא השופט לנדוי בד"נ חברת החשמל לישראל [6] (בעמ' 354) בבקשו לסייג את ההלכה הכללית הקובעת כי יש לקרוא כתבה בעיתון בהמשך אחד וכך להתרשם ממנה:

[]בדרך-כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה.

יש אף הסוברים כי ראוי להבחין בין מקרים שבהם ננקב שמו של אדם בכותרת המכילה לשון הרע לבין מקרים שבהם לא ננקב שמו. וכדבריו של פרופ' Brown על המשפט בקנדה (בספרו הנ"ל [33], בעמ' 244-243):

 Many persons may read only the headline and never read the body of the article. Therefore, the liability of a newspaper for a defamatory headline may also depend on whether or not it is likely that the public would read the accompanying material in conjunction with the headline. This is especially true where the plaintiff’s name is not mentioned in the headline. Thus, where the headlines read, “Husband jailed on wife’s plea”, the reader is likely to read the accompanying article, since the plaintiff is not named and a reasonable person is likely to inquire further to determine the person to whom it referred.

14.    כללם של דברים: לעתים ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, מָשל הייתה רשימה לעצמה. השאלה אם כך ראוי שייעשה, שאלה תלוית-נסיבות היא, ובהן: דרך ניסוחה של הכותרת; היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה; היותה של הכותרת בוטה במיוחד; עובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה ועוד.

15.    אשר לענייננו-שלנו נאמר, כי הכותרת – בין לעצמה בין בהשוואה בין גודל ועובי האותיות בה לבין גודל ועובי האותיות בכתבה – הייתה כחי-הנושא-את-עצמו. הכותרת הייתה לעצמה והכתבה הייתה לעצמה. אם כך למראה עיניים ראשון, לא-כל-שכן לאחר קריאת הכתבה, שלא מצאנו בה עיגון – ולו עיגון רופף – לצעקה העולה מן הכותרת ולפיה משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אלא שעל כך נוסיף ונדבר בהמשך דברינו להלן.

הגנת האמת שבפרסום

16.    הגנה עומדת לו לנתבע בתביעה שעניינה פרסום לשון הרע, כי דברים שפרסם אמת הם והיה בו בפרסום עניין ציבורי. ובלשון סעיף 14 לחוק לשון הרע:

הגנת אמת הפרסום

14.

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה  בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

על שתי רגליים אלו עומדת ההגנה של אמת הפרסום: האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפרסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד. השאלה הנשאלת היא אפוא אם אכן באו לפני בית-המשפט ראיות על שני אלה: אחד, על כי דבר הכותרת אמת היה, ושניים, על כי היה בו בפרסום עניין ציבורי.

17.    בית-משפט קמא קבע כי עומדת להן לנתבעות הגנה זו של אמת הפרסום, ומסקנה זו תוקף המערער בכל עוז. הבה נבדוק את הדברים מקרוב ונפתח ברגל הראשונה: "שהדבר שפורסם היה אמת". לעניין זה שומה עלינו לעמוד מקרוב על הראיות שבאו לפני בית-משפט קמא, וזאת נעשה עתה.

הראיות שהציגו הנתבעות לעניין הגנת אמת הפרסום

18.    כפי שאמרנו במקום אחר (ראו לעיל, פיסקה 3) סמכו הנתבעות עצמן על כתב-התביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד המערער (ואחרים) ועל חליפת מכתבים מסוימת. הבה נעמוד על אלה מקרוב.

19.    אשר לכתב-התביעה: כתב-התביעה המקורי הוגש לבית-המשפט ביום 7.11.1993 וכתב-תביעה מתוקן הוגש ביום 24.1.1994. היה זה כתב-תביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד חברות אחדות שהמערער היה מבעליהן ונגד המערער ואחרים. כתב-התביעה – על-סך כארבעה מיליונים וחצי ש"ח – פרש עצמו על פני שלושים ותשעה עמודים, והתובעים העלו בו טענות לאין-ספור נגד הנתבעים. עיקרן של הטענות נסב, כמובן, על הפרות שהמערער ואחרים הפרו הסכמים שכרתו עם הרוכשים. נוסיף ונעיר כי התביעה מנוסחת בלשון בוטה במיוחד. כך, למשל, פרק ג לכתב-התביעה כותרתו היא "ההונאה", ובסעיף 1 לאותו פרק טוענים הרוכשים, כי:

הנתבעות הונו את כל הגורמים הנוגעים בדבר בהצגת מצג כאילו בדעתם לייבא לארץ בתים מפינלנד לצורך הצבתם בארץ, כאשר בפועל פעלו באופן שונה לחלוטין.

בהמשך, בפרק יא לתביעה (כותרתו היא "בטוחה"), טוענים התובעים כי החברות הנתבעות לא עמדו בדרישות חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (חוק המכר הבטחה) לעניין מתן בטוחה לתובעים ו"מאחר והנתבעות הפרו את הוראות החוק האמור, אין כספם של התובעים מובטח בדרך הקבועה בחוק המכר".

בסעיף 7 לפרק א (בעמ' 19) מודיעֵנו כתב-התביעה כך:

הנתבעות נקטו בפעולות תרמית והונאה שונות על מנת להתחמק מהתחייבויותיהן גם על פי חוזים אחרים שנחתמו, כמפורט להלן:

7.1                ביום 4 לחודש מרץ 1991 נחתם בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש לבין הנתבעת 1, פלוס אמיליו חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: "היוזם") חוזה פיתוח.

7.2                על פי חוזה הפיתוח, העמיד הממונה את המגרשים שמספריהם 2028 עד 2035, על פי תוכנית מפורטת מספר 130/2/2 באריאל (להלן: "המגרשים"), לרשותו של היוזם, וזאת לתקופת הפיתוח בלבד.

קריאה בהמשכו של כתב-התביעה מעלה כי כל שנטען נגד המערער הוא כי הפר הסכמים שחתם עם הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש. בהמשך, בסעיפים 8 ו9-, מוסיף כתב-התביעה ואומר כך:

8.  מן המקובץ עולה, כי בעזרת פעולות תרמית והונאה קיבלו הנתבעות מקרקעין ממדינת ישראל, בלא שתצטרכנה לשלם כל תמורה בגין מקרקעין אלה. הנתבעות בנו על המקרקעין שקיבלו יחידות דיור, אשר אינן ראויות למגורים, ובעזרת פעולות תרמית והונאה מכרו יחידות דיור אלה לרוכשים שונים בעבור מיליוני שקלים (!!).

9.  כך, באמצעות פעולות תרמית והונאה ניצלו הנתבעות את מסך התאגדותן כחברות וגרפו לכיסן מיליוני שקלים, תוך שהם [כך!] רומסות ברגל גסה את כל התחייבויותיהן על פי כל הסכם, והותירו את התובעים ביחידות דיור אשר אינן ראויות למגורי אדם.

20.    עד כאן – כתב-התביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד המערער ואחרים. נעבור עתה למסמכים האחרים.

21.    המסמך הראשון הוא מכתב שכתב עורך-דין רענן בר-און, ביום 20.12.1993, אל הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה והשומרון, ובו קובל הוא על שאחת מחברות המערער הפרה חוזה שכרתה עם הממונה ובה-בעת הפרה חוזה שכרתה עם הרוכשים.

עורך דין בר-און הוסיף וכתב, ביום 26.12.1993, אל שר הבינוי והשיכון, ובמכתבו טוען הוא, בין השאר, כי הקבלן פלוס אמיליו – חברה לבניין והשקעות בע"מ, קיבל בלא תמורה אדמות ממדינת ישראל לצורך פיתוחן, וכי בניגוד להתחייבויותיו כלפי המדינה "מכר הקבלן זכויות באדמות אלה לעשרות אנשים תמימים, גרף מליוני שקלים (!!) לכיסו (כאמור, אף פרוטה מהם לא הועברה למדינת ישראל!), ושיכן עשרות יהודים, תושבי מדינת ישראל, ובהם גברים, נשים וטף, ביחידות מגורים אשר אינן ראויות למגורים".

ביום 6.1.1994, ובעקבות תלונה שהגיש עורך-דין בר-און, פנה רשם הקבלנים מר נתן חילו אל המערער, הסב תשומת-לבו לתלונתו של עורך-דין בר-און על כך שהמערער (ואחרים) אינם "דואגים להבטיח את כספם של רוכשי יחידות הדיור באריאל", בהוסיפו כי "מאחר ומדובר בעבירה פלילית אנו נגיש תלונה בגינה, למשטרת ישראל". כן מוסיף הכותב כי "טרם הגשת התלונה נבקש תגובתכם לאמור לעיל...". המדובר היה בטענת הרוכשים כי המערער לא עמד בדרישות חוק המכר הבטחה בכך שלא סיפק בטוחות ראויות לרוכשים.

22.    עד כאן – עיקרי החומר בכתובים שהיה עד לפרסומה של הכתבה (ביום 29.4.1994), קרא: חומר בכתובים שהיה נגד עיני הנתבעות לעת כתיבתה של הכתבה והכותרת עמה. נוסיף ונזכור כי הנתבעות סמכו עצמן אך על החומר שבא בכתובים.

23.    אשר לעיקרי הכתובים שהיו לאחר התפרסם הכתבה: משנתפרסמה הכתבה, כתב עורך-דין רוני גורסקי, בא-כוחם של הנתבעים בתביעת הרוכשים, אל שר הבינוי והשיכון בעניינה של הכתבה, ועל כך השיבה לו ביום 17.5.1994 עורכת-דין תמר טג'ר מן הלשכה המשפטית של משרד הבינוי והשיכון. וכך נאמר, בין השאר, במכתבה של עורכת-דין טג'ר:

הנדון: מר אמיליו פילוס – כתבה במקומון "שתי ערים"

סימוכין: מכתבך ללשכת שר הבינוי

והשיכון מה4/5/94-

1.  בקשר עם פרסום הכתבה שבנדון הריני להודיעך כי משרדנו לא יזם כל פרסום בעיתונות ולא הייתה לו כל מעורבות בפרסום הכתבה.

2.  לגופו של עניין נתקבלה ב26- בדצמבר 1993 תלונה של עו"ד רונן [כך] בראון בשמם של רוכשי דירות באריאל בה הועלו טענות שונות כנגד הקבלן פילוס אמיליו.

3.  תלונה זו נבדקת בכובד ראש במשרדנו ולעניין חשדות לעבירה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) אף הוגשה על-ידי רשם הקבלנים תלונה למשטרת ישראל ונבדקת אפשרות נקיטה בהליכים משמעתיים כנגד הקבלן.

ביום 8.6.1994 מוסיפה עורכת-דין טג'ר וכותבת שוב אל עורך-דין גורסקי:

הנדון: מר אמיליו פילוס – כתבה במקומון "שתי ערים"

סימוכין: מכתבך אלי מה-19.5.94

בהמשך למכתבי אליך בעניין שבנדון מה-17.5.94 ובמענה למכתבך שבסמך הריני להשיבך כדלקמן:

1.  כאמור במכתבי הנ"ל, נבדקת במשרדנו תלונתו של עו"ד רענן בר-און, אשר פנה בשמם של רוכשי דירות באריאל בטענות שונות כנגד הקבלן פילוס אמיליו.

העתק מכתב התלונה רצוף בזה, בשנית, לנוחיותך.

2.  למותר לציין כי משרדנו אינו הגוף הישיר המוסמך לבדוק חשדות פליליים כנגד הקבלן. לגופו של עניין בודק משרדנו את העובדות הקשורות בתלונה האמורה וכל הכרוך בכך.

עם סיום הבדיקה ובמידה ויעלה חשש לחשדות כלשהם לעבירה פלילית יועברו הנתונים לרשויות המוסמכות לכך.

3.  נכון להיום, וכפי שציינתי במכתבי הנ"ל, כאמור, הוגשה למשטרת ישראל ע"י רשם הקבלנים תלונה שעניינה חשדות לעבירה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה-1974.

בחודש ספטמבר 1994 נסתיימה הבדיקה במשרד הבינוי והשיכון, וביום 28.9.1994 מוצאים אנו את עורכת-דין טג'ר כותבת אל פרקליטות המדינה (בעקבות עתירה שהגיש המערער נגד שר הבינוי והשיכון) על-אודות תלונתו של עורך-דין בר-און. עורכת-דין טג'ר מציינת במכתבה כי בעקבות פרסום הכתבה בעיתון פנה אל המשרד עורך-דין רוני

גורסקי "וביקש לדעת האם משרדנו בודק חשדות כנגד הקבלן פלוס אמיליו על כך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". עורכת-דין טג'ר מוסיפה כי השיבה לעורך-דין גורסקי שמשרד הבינוי והשיכון "אינו הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים. עם זאת בדקו הגורמים המוסמכים לכך במשרדנו, את העובדות הקשורות בתלונתו של עורך-דין רענן בר-און". ולבסוף, "לאחרונה נסתיימה בדיקה זו ובסופה לא מצאנו עובדות המעידות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה המצריכות העברת המידע לגופים המוסמכים לבדוק חשדות שכאלו".

וכך רצה לשונו של המכתב:

1.  ב-26.12.93 נתקבל במשרדנו מכתבו של עו"ד רענן בר-און המופנה לשר הבינוי והשיכון ובו נטען, בין היתר, כי "בניגוד להתחייבויותיו המפורשות של הקבלן כלפי מדינת ישראל, מכר הקבלן זכויות באדמות אלה לעשרות אנשים תמימים, גרף מליוני שקלים (!!) לכיסו (כאמור, אף פרוטה מהם לא הועברה למדינת ישראל!)"

רצ"ב העתק המכתב, לנוחיותך.

2.  בעקבות פרסום הכתבה בעיתון, נשוא הבג"ץ שבנדון, פנה אלינו עו"ד גורסקי וביקש לדעת האם משרדנו בודק חשדות כנגד הקבלן פילוס אמיליו על כך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה.

3.  כפי שציינתי במכתב התשובה לעו"ד רוני גורסקי מה-8.6.94, משרדנו אינו הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים. עם זאת בדקו הגורמים המוסמכים לכך במשרדנו, את העובדות הקשורות בתלונתו של עו"ד רענן בר-און.

4.  לאחרונה נסתיימה בדיקה זו ובסופה לא מצאנו עובדות המעידות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה המצריכות העברת המידע לגופים המוסמכים לבדוק חשדות שכאלו.

5.  אני מקווה כי בכך יבוא העותר על סיפוקו.

24.    עד כאן – החומר בכתובים שבא לפני בית-משפט קמא לאישוש טענתן של הנתבעות כי כותרת הכתבה דיברה אמת, ובסומכו עצמו על ראיות אלו נמצא לו לבית-משפט קמא כי בפרסמן את שפרסמו כתבו הנתבעות אמת.

25.    אמת-המידה לבחינת האמת היא, כידוע, אם תוכנו של הפרסום תואם את המציאות לאמיתה, אם תוכן הפרסום תואם את המציאות ה"אובייקטיבית". ראו ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ (ע"א קראוס [7]), בעמ' 857 (מפי השופט גולדברג). ראו עוד והשוו שנהר [31], בעמ' 217. לדעת בית-משפט קמא, אמנם יש התאמה בין המציאות האובייקטיבית לבין הפרסום, לרבות הכותרת. לעניין זה אומר בית-משפט קמא, ונביא את דבריו במלואם:

באשר ליסוד הראשון – הוא יסוד האמת, חשוב להדגיש כי נוסח הכותרת אינו מייחס לתובע בצוע עבירה של גניבה, ואינו מציין קיומה של חקירה משטרתית. כל שמציינת הכותרת היא קיומה של בדיקה במשרד השיכון, בדבר חשדות לבצוע עבירה ע"י התובע. בדיקה כזו, כאמור, אכן התקיימה. מוכנה אני להניח, לטובת התובע, כי הבדיקה נעשתה על-סמך תלונה שאין מאחוריה כל בסיס עובדתי או אחר, אך אין חולק על קיומה של תלונה שהוגשה על-ידי עורך הדין, ותלונה זו חייבה בדיקה של משרד השיכון, כפי שנעשתה בפעל. בכותרת, כאמור, צוינה קיומה של בדיקה כנ"ל, ופרסום כזה – היה אמת.

להשלמה נזכיר שוב את דבר הכותרת, המודיעה אותנו כך:

משרד השיכון בודק חשדות

שאמיליו פלוס גנב מיליוני

שקלים מכספי המדינה

26.    עד שנשווה את כותרת המאמר למציאות ה"אובייקטיבית", שומה עלינו לשאול את עצמנו מה מודיעה אותנו הכותרת. לעניין זה נזכור כי משמעותו של פרסום תיקבע "על-פי המובן אותו מייחס להן [למילים] הקורא או השומע הסביר"; כי המדובר הוא "[ב]מובן הטבעי והרגיל של [ה]מילים" וכי מובן זה יימצא, דרך כלל, "במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות": השופט שמגר בע"א חברת החשמל לישראל הנ"ל [5], בעמ' 300. ובהמשך (שם):

מכאן למשל, כי כאשר בית-המשפט בוחן דברים שפורסמו בעתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב. לכלל האמור, המפנה אותנו אל משמעותן הרגילה של המילים,

יש ביטוי נוסף: יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם.

ובכן, מה מודיעה אותנו הכותרת? דומני כי האדם הסביר היה מפרש את הכותרת כאומרת כי צפו ועלו במשרד הבינוי והשיכון חשדות לכך שהמערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, ועתה בודק המשרד את הראיות לדבר. השאלה היא אפוא אם לפירוש זה שלכותרת יש אחיזה בחומר הראיות.

27.    בית-משפט קמא קבע כי החומר בכתובים אכן מאשש את דבר הכותרת. לצערי לא אוכל לצרף דעתי לדעתו, ולו משום שלא נמצא לי יסוד בראיות לטענה כי משרד השיכון בדק חשדות כי המערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אכן, עורך-דין בר-און, בא-כוחם של הרוכשים, טען כי המערער "גרף" ו"שילשל" לכיסו מיליוני שקלים, ואולם טענה זו הועלתה על דרך הסתם ולא באורח ספציפי. מכל מקום, לא הרי מי ש"גרף" כספים ו"שילשל" כספים לכיסו כהרי מי שגנב. "גריפת" כספים אינה שקולה לגניבה. וכתגובתו של המערער לכתבה (כאמור בכתבה גופה):

גרפתי כספים, זה מותר לי. אני לא גנבתי מאף אחד הכל חוקי. אני לא לוקח כסף שחור. אני לא חייב אגורה אחת למס הכנסה. אני קונה ומוכר זה לגיטימי. אני לא גנב.

יתר-על-כן, נעיין מקרוב בכתובים שנכתבו לפני הכתבה, וידענו כי לא היה להן למשיבות כל יסוד-של-אמת לכתוב את שכתבו בכותרת לכתבה. ואשר לכתובים שלאחר הכתבה, עיון באלה מעלה כי משרד השיכון לא בדק נושא של גניבה מהמדינה. כך עולה ממכתביה של עורכת-דין טג'ר מן הימים 17.5.1994, 8.6.1994 ו-28.9.1994. נַפנה את תשומת-הלב לסעיף 3 במכתב שמיום 17.5.1994, ולפיו בודק משרד הבינוי והשיכון "חשדות לעבירה" אך על חוק המכר הבטחה; לסעיף 2 למכתב שמיום 8.6.1994, ולפיו משרד הבינוי והשיכון "אינו הגוף הישיר המוסמך לבדוק חשדות פליליים כנגד הקבלן", וכי אם יעלה, בסיום הבדיקה, "חשש לחשדות כלשהם לעבירה פלילית יועברו הנתונים לרשויות המוסמכות לכך" ולמכתב שמיום 28.9.1994, ובו כותבת עורכת-דין טג'ר כי נסתיימה הבדיקה בעניינו של המערער "ובסופה לא מצאנו עובדות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה וכו'". אמירות אלו מלמדות בבירור כי אין אמת בכותרת למאמר ולפיה בדק משרד השיכון, כביכול, "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים

מכספי המדינה". אמירות אלו כולן רחוקות הן במאוד מהאמירה הנחרצת שבכותרת. נהפוך הוא, עולה מהן בבירור כי משרד הבינוי לא בדק כל חשדות לגניבת כספי מדינה בידי המערער. לשון אחר, מלכתחילה לא היה חשד לגניבה, ולאחר הבדיקה לא נמצא חשד.

28.    בית-משפט קמא קובע כי נוסח הכותרת אינו מייחס לתובע ביצוע עבירה "של גניבה...". אכן כן הוא. ואולם האמירה בכותרת כי משרד הבינוי והשיכון בודק "חשדות" לגניבה מעלה בלב הקורא מחשבה כי יש "חשדות" במשרד, וכי אלה נבדקים עתה לגופם. דברים אלה לא היו אמת, שכן כל שנבדק לא היה אלא האמור במכתבו של עורך-דין בר-און.

כך גם יורנו השכל הישר: האם די במכתב תלונה פזיז או שקרי כדי לכתוב על אדם כדבר הכותרת? כבוד האדם, כבודו ושמו הטוב, יקרים בעיניי מכדי שטענת אמת בפרסום תתמוך בפרסום כפרסום הכותרת אך בהסתמך על מכתב שכותב עורך-דין ועל סמך שאר הראיות שהוצגו לבית-המשפט. אכן, הפער בין הראיות לבין הכותרת קלע את בא-כוח המשיבות למצוקה, עד שמצאנו אותו כותב בסיכומיו דברים אלה:

...תלונות הוגשו, תביעות הוגשו, מכתבים נכתבו, והמסקנה המתבקשת היא כי כותרת הכתבה משקפת נכונה את אשר עולה מהמסמכים, ונכתבה על סמך הסקת מסקנה הגיונית מן החומר.

בא-כוח המשיבות מסכים, כמסתבר, כי המדובר אינו אלא ב"מסקנה" – לא בדיווח על עובדה – והמסקנה, מסקנה "הגיונית" היא לטעמו. ואילו אנו לא נסכים כי המדובר במסקנה "הגיונית". כלל וכלל לא.

29.    זאת ועוד, בית-משפט קמא קבע, כפי שראינו, כי עומדת להן לנתבעות ההגנה של אמת בפרסום הואיל ודיווחו אמת על בדיקה שנערכה במשרד השיכון. בכותרת המאמר נכתב כי "משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", ולדעתו של בית-משפט קמא זו הייתה האמת. לדעתנו לא הייתה זו האמת – ביתר דיוק, הייתה זו לא-אמת – שכן בדיקה כזו לא נעשתה כלל. דומה כי גם בית-משפט קמא, הוא עצמו, סובר כך. כיצד ידענו זאת?

הנתבעות טענו בבית-משפט קמא כי עומדת להן ההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק לשון הרע, ולפיה לא תקום עילה בגין לשון הרע מקום שהמדובר הוא "בדין וחשבון

נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית..." (פיסקה (5) עניינה, בין השאר, בפרסום על-ידי בעל-דין או בא-כוחו שנעשה תוך כדי דיון בבית-משפט). לענייננו טענו הנתבעות כי הפרסום שפרסמו היה "דין וחשבון נכון והוגן" על כתב-תביעה שהוגש לבית-המשפט (לרבות הנספחים לכתב-התביעה אשר כללו מקצת המסמכים שדיברנו בהם למעלה). בית-משפט קמא דחה טענת-הגנה זו משני טעמים, ואחד מן השניים היה זה שהכותרת למאמר לא הייתה "דין וחשבון נכון והוגן" על ההליכים בבית-המשפט. בראשית דבריו בהקשר זה מסתמך בית-משפט קמא על דברים שאמר בית-המשפט העליון בע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ [8], בעמ' 802, ולפיהם חזרה הוגנת על דברים שנאמרו בבית-משפט מחייבת כי "לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם". בהמשך דבריו כך אומר בית-משפט קמא:

ב"כ הנתבעות טוען כי הפרסום הנדון מהווה דווח על תביעה נגד התובע ונגד חברות שבבעלותו... אלא שהכותרת בה עסקינן אינה יכולה להחשב כ"דין וחשבון נכון והוגן" כאמור בסע' 13 (7) לחוק. מטבע הדברים, דין וחשבון, אליו מתייחס הסעיף, אמור לשקף במדוייק את שקיים בהליך המשפטי, הנזכר בסע' 13 (5) לחוק.

כתב התביעה, ממנו לכאורה נלקח הדין וחשבון, אינו מתייחס כלל וכלל לאפשרות של חשדות לגניבת כספי המדינה, הגם שהוא מייחס לתובע פעולות תרמית והונאה, ניצול וגריפת מליונים לכיסו.

על-מנת שהאמור בכותרת ייחשב כדין וחשבון נכון והוגן, היה כתב התביעה חייב לכלול, ברחל בתך הקטנה וכטענה מרכזית, התייחסות לטענה או לחשד בדבר גניבת כספי המדינה. טענה כנ"ל, כאמור, אינה קיימת, ולפיכך אין תחולה לסע' 13 במקרה דנן.

לא זו אף זו. מהכותרת כלל לא ברור שהטענה נלקחה מתוך כתב תביעה בסכסוך אזרחי בין הקבלן לדיירים והקורא את הכותרת מתרשם שמדובר ב"סכסוך" בין הקבלן למשרד השיכון שאינו מדווח מתוך כתב תביעה אזרחי כנ"ל.

30.    דברים אלה – המוסָבים על כתב-התביעה שהוגש לבית-המשפט – יפים אף לשאר המסמכים שהנתבעות טוענות כי הסתמכו עליהם. ומשאמר בית-משפט קמא דברים אלה שאמר – ואנו מסכימים לדבריו במלואם – תמיהה היא בעינינו כיצד היה

יכול לקבוע כי דברהּ של הכותרת דבר-אמת הוא. אכן, לא זו בלבד שהכותרת אין בה דיווח "נכון והוגן" על-אודות כתב-התביעה – ואני אוסיף: ואף לא על שאר המסמכים שהוצגו לבית-המשפט – אלא שאין היא דוברת אמת, או: שדוברת היא אי-אמת. פירוש דבריו של בית-המשפט הוא שהדיווח בכותרת היה דיווח שאינו נכון – קרא, דיווח שאינו אמת; כיצד זה אפוא שהנתבעות יצאו זכאיות בדינן כמי שדיברו אמת? אף אתה אמור: הכותרת אינה דוברת אמת והנתבעות אינן זכאיות להגנת אמת הפרסום.

31.    דרך אגב, בבית-משפט קמא, כאמור, טענו הנתבעות לחָסות ההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק לשון הרע (ראו פיסקה 29 לעיל), אך בית-המשפט דחה טענה זו משני טעמים אלה: אחד, כי כתב-תביעה אינו בבחינת דבר אשר נאמר "בישיבה פומבית" כנדרש בסעיף 13(7), ושניים, והוא הטעם העיקרי: כי הפרסום אינו "דין וחשבון נכון והוגן" על מה שאירע בבית-המשפט.

והנה, בסיכומיהן בכתב לפנינו אין הנתבעות-המשיבות טוענות לעניינו של הנימוק השני אלא זאת, כי דרישת החוק להיותו של הדיווח "נכון והוגן" אין פירושה שהדיווח חייב שיהיה אמת או שלא יהיה פוגע, וכי "ההלכה היא שכדי שפרסום יחשב לנכון והוגן אין הכרח כי יהא חזרה מילולית על הנושא, אלא די שיבטא את רוח הדברים בצורה נכונה והוגנת מבלי להוציא דברים מהקשרם, ואין נפקות לכך שיהיה בפרסום מספר אי דיוקים קלים".

כפי שהראינו בדברינו למעלה – ונוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה בדברינו שלהלן – מסכימים אנו עם בית-משפט קמא כי הכותרת לא הייתה דיווח "נכון והוגן", וממילא דין הגנה זו כי תידחה.

32.    ולבסוף, נזכור את הכלל בדבר המעמד העצמאי שיש להעניק לעתים לכותרת, ודומה עלינו כי ענייננו יבוא בגדריו של אותו כלל. כך, בבוחננו את גודל האותיות של הכותרת ביחס לגודל האותיות של הכתבה, ובתתנו דעתנו לתוכנה המרעיש של הכותרת: מרעיש ביחס לכתבה ומרעיש לעצמו, אין ספק כי הנתבעות ביקשו לצוד את עינו של הקורא ולשם כך השתמשו באותיות גדולות במיוחד ובתוכן בוטה במיוחד. בגוף הכתבה לא נאמר כי המערער נחשד בגניבת כספים; כל שנאמר בכתבה הוא שהמערער "שילשל" כספים לכיסו או כי "גרף" כספים, ולא הרי "שילשל" ו"גרף" כהרי "גנב". בוודאי אין כל יסוד לטענת המשיבות כי המערער גנב כספים מהמדינה או כי נחשד בגניבת כספים מהמדינה.

33.    מסקנתנו היא זו, כי לא הוכח יסוד האמת בהגנת האמת שבפרסום. ומשנמצא לנו כך, ממילא אין צורך כי נוסיף ונדון ביסוד השני שהוראת סעיף 14 נשענת עליו, דהיינו אותו יסוד הנסב על העניין הציבורי. עם זאת נוסיף, למעלה מן הצורך, שלו הייתה אמת בפרסום כי-אז היה מקום לדון בטענה שיש לזכות את המשיבות בהגנת האמת שבפרסום. לנושא העניין הציבורי ראו שנהר [31], בעמ' 223 ואילך. ואולם לא נכריע בנושא זה.

34.    כללם של דברים: טענת אמת בפרסום כהוראת סעיף 14 לחוק לשון הרע אינה עומדת להן לנתבעות.

הגנת תום-לב כהוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע

35.    טענת הגנה נוספת שהעלו המשיבות מעגנת עצמה בהוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע. סעיף 15 לחוק מונה שתים-עשרה נסיבות שונות, ובמקום שבו מפרסם ראובן לשון הרע על שמעון בתום-לב באחת מאותן שתים-עשרה נסיבות, כי-אז תעמוד לו הגנה בתביעה בגין פרסום לשון הרע. ענייננו הוא בסעיף 15(2) לחוק, המורה אותנו וזה לשונו:

הגנת תום-הלב	15.	במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע   תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
		(1)   ...
		(2)   היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות  אותו פרסום; ...

(נעיר בסוגריים כי הוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע זהה, בעיקרה, להוראת סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, וקירבת הנושאים תלמד על זהות הוראות-החוק שלעניין).

36.    האם חוסות הן הנתבעות תחת כנפיה של הגנה זו? בית-המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, ואלה היו דבריו:

שוכנעתי כי הן הכתבת והן הנתבעת 1 נהגו בתום-לב. הן עשו את מלאכתן נאמנה. קבלו לידיהן את המסמכים הרלבנטיים הכוללים הן את מסמכי בי-דין והן את התכתובות, דווחו על הבדיקה המתבצעת במשרד השכון, מבלי שחיוו דעתן על בדיקה זו ועל מהימנות התובע.

על העוסק בדיווח עיתונאי חלות חובות שלעיתים מתנגשות ביניהן. מחד גיסא, חייב העיתונאי לדווח לציבור הרחב ולהביא לידיעתו נתונים שונים שיש בהם כדי לחשוף פעולות לא כשרות של רשויות וגופים, ומאידך גיסא, חייב הוא להקפיד בשמירה על שמם הטוב של נשוא כתבותיו ולהיזהר זהירות כפולה ומכופלת מלהטיל כתם או דופי באובייקט המסוקר. בהתנגשות זו לעיתים חורגים העיתונאים מנקודת האיזון הרצויה ומעדיפים את חובת הדיווח על-פני חובת שמירת השם הטוב, אלא שלא זה המקרה שלפני. במקרה דנן, פעלו הנתבעים [!] במסגרת החובה המוטלת עליהן כעיתונאיות לפרסם, והכותרת, נשוא התביעה, נוסחה בצורה זהירה ואחראית, כמו גם הכתבה עצמה, שאינה נשוא תיק זה.

למותר לומר שהמערער תוקף קביעה זו. הבה נידרש לסוגיה זו ולטענות שהושמעו בגדריה.

37.    נתבע יכול שיזכה בהגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק אם יוכחו לבית-משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום-לב, ושניים, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות את הפרסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית. בענייננו-שלנו קבע בית-משפט קמא כי הוכחו לשביעת רצונו שני התנאים גם-יחד: הוכח תום-לבן של הנתבעות, והוכח כי הנתבעות נשאו בחובה – כוונתו הייתה, כמסתבר, לחובה חברתית או לחובה מוסרית – לפרסם לציבור את הפרסום שעשו. המערער טוען לפנינו כי לא הוכח אף לא אחד מאותם שני תנאים, וכמסקנה נדרשת מכך – כי הנתבעות אינן זכאיות לגדור עצמן בגדרת סעיף 15(2) לחוק.

הבה נבחן אותם שני תנאים שהוראת סעיף 15(2) לחוק מציגה לפני המבקש להיכנס בחצרהּ, בזוכרנו כי נטל הוא המוטל על הנתבעות להוכיח את שני התנאים גם-יחד. נפתח ביסוד תום-הלב.

ליסוד תום-הלב בהוראות הסעיפים 15 ו-16 לחוק לשון הרע

38.    עד שנדון בשאלה אם עלה בידי הנתבעות להוכיח כי עשו בתום-לב, נעסיק עצמנו מעט בסוגיית נטל ההוכחה, ולו משום שהמחוקק מפנה אותנו לדרך זו. היה ניתן לטעון, כי חובת הוכחתו של תום-הלב בגדרי ההגנה של סעיף 15(2) לחוק – למצער במשפט אזרחי – מוטלת על הנתבע, והוא כדינן של טענות הגנה אחרות כמותה. אלא שבמקום זה התערב המחוקק וקבע עבורנו הוראות מיוחדות ומפורטות בנושא נטל ההוכחה. כוונתנו היא להוראת סעיף 16 לחוק לשון הרע, הקובעת וזו לשונה:

נטל ההוכחה

16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.  (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:      (1)    הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3)    הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.

הוראת סעיף 16(א) קובעת חזקת תום-לב, והוראת סעיף 16(ב) קובעת חזקת היעדר תום-לב. נפתח ונדון בחזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.

39.    דבר החוק הוא בסעיף 16(א) בו, שאם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 – כגון בנסיבות הקבועות בסעיף 15(2), כבענייננו – כי אז חזקה עליו שבתום-לב עשה, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק. ואולם תובע (המערער) יכול שיסתור את החזקה העומדת

לזכות הנתבע (הנתבעות) בהעלותו את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק. יַכֶּה יוסֵי את יוסֵי. וכך, אם תוכח לבית-המשפט אחת מן הנסיבות המנויות בסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א), ולמעשה – הגם שלא להלכה – תיעלם ואיננה הגנת הנתבע לפי סעיף 15 לחוק. וכפי שלימדנו השופט זוסמן בע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה (פרשת חתוקה [9]), בעמ' 137:

החזקה האמורה שבסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח תום-לבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הנ"ל, מוחזק הוא כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע ומוכיח היפוכו של דבר, כגון שהפרסום לא נעשה תוך מילוי החובה שמדובר בה בסעיף 15(2) הנ"ל, אלא בזדון, בכוונה להזיק ולהשמיץ. אך סעיף 16 גופו, בהמשכו, בסעיף קטן (ב), מראה כיצד ניתן לסתור חזקת תום-הלב העולה מסעיף 15(2); הוכיח התובע אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 16(ב), נהפכת הקערה על-פיה, והנתבע עומד מוחזק כמי שלא פעל בתום-לב.

וכן היו דבריו של השופט מצא בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [10]:

כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין.

ראו עוד: ע"א חברת החשמל לישראל [5], בעמ' 312; ד"נ חברת החשמל לישראל [6], בעמ' 367; ע"א 670/79 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי [11], בעמ' 201; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי (פרשת משעור [12]), בעמ' 9-8.

40.    כדי שלא נתעה במבוכי החזקות ונטלי השכנוע והיסודות המהותיים שיש להוכיח לבית-המשפט, נסכם את הדברים ונניח הנחות כלהלן: לנוחות הדיון נניח לעת הזו – בלא שנחייב עצמנו לדבר – כי הפרסום נושא הדיון נעשה בנסיבות כנסיבות הקבועות בסעיף 15(2) לחוק, דהיינו: בנסיבות שבהן יחסי הנתבעות וקוראי העיתון

הטילו על העיתון חובה חברתית או מוסרית לפרסם את שפרסם. עוד נניח, כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק.

משהנחנו שתי הנחות אלו – הנחות שאל תקפותן נחזור בהמשך דברינו להלן – נתמלאו שני התנאים הקבועים בסעיף 16(א) לחוק, וממילא מתייצבת נגד עינינו חזקת תום-הלב שסעיף 16(א) מדבר בה. לשון אחר, מניחים אנו לעת הזו שהנתבעות נהנות מחזקת תום-לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק, ואולם, כזכור, שמורה לו לתובע זכותו להוכיח את אחת החלופות הקבועות בסעיף 16(ב), ואם יעלה בידו לעמוד במשימה זו, כי-אז תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב של הנתבעות.

41.    הבה נבדוק עתה אם עלה בידי המערער – כהוראת סעיף 16(ב) לחוק – לסתור את חזקת תום-הלב שהנתבעות נהנות ממנה – כהוראת סעיף 16(א) לחוק – על-פי ההנחות שהנחנו.

לחזקה-מבטלת-חזקה כהוראת סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע

42.    עניין לנו עתה בהוראת סעיף 16(ב) לחוק, אותה הוראה שעניינה חזקה-מבטלת-חזקה. ואמנם, מקום שיעלה בידי תובע לשכנע את בית-המשפט באחת משלוש הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), כי-אז תתבטל חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק ותקום על חורבותיה חזקת אי-תום-לב לחובתו של המפרסם. בחנו את השאלה, ודומה עלינו כי עלה בידי המערער להטיל עוגן בהוראת סעיף 16(ב): עלה בידו להביא לביטול חזקת תום-הלב שקמה לנתבעות, לכאורה, כהוראת סעיף 16(א) ולהקים תחתיה חזקת אי-תום-לב כהוראת סעיף 16(ב). כיצד כך?

43.    ענייננו הוא עתה, בעיקר, בהוראת סעיף 16(ב)(2), ולפיה חזקה על נתבע כי עשה פרסום "שלא בתום לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". טענת המערער היא כי הפרסום לא היה אמת – על כך כבר הסכמנו – ומוסיף הוא וטוען כי הנתבעות כשלו גם במילוי הנטל הנוסף המוטל עליהן, דהיינו כי לא נקטו "לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

44.    מושג המפתח בהוראת-חוק זו שלפנינו הוא המושג של "אמצעים סבירים". למותר לומר כי התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים" אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית שלה טוען הנתבע; שלא הרי

אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום...": ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק (פרשת בנטוב [13]), בעמ' 602 (מפי השופט אולשן). ראו עוד ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ [14], בעמ' 33-32 (מפי השופטת ביניש).

45.    הנקטו הנתבעות לפני הפרסום אמצעים סבירים לבירור האמת? לדעתנו, התשובה לשאלה היא בשלילה. בענייננו-שלנו, ומתוך שמדברים אנו על בדיקה שהייתה במשרד השיכון לגבי חשדות, כביכול, שהמערער "גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", מה היה פשוט מפנייה אל משרד השיכון לברר את הדבר, והרי הבדיקה נעשתה בתוכְכִי משרד השיכון? השוו פרשת חתוקה [9], בעמ' 139. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שהנתבעות הזינו עצמן ממקור שהיה לידיעתן צד מעוניין. בסוף כל הסופות נזכור, הנתבעות דיווחו לקוראים על בדיקה שנערכה במשרד השיכון, ואולם אל משרד השיכון לא פנו כלל לבירור מה היו נושאי הבדיקה. ואת פי הנערה לא שאלו. משידענו כי הנתבעות חדלו ולא פנו כלל למשרד השיכון, תמהני כיצד ניתן לומר כי נקטו "אמצעים סבירים" להיווכח כי הדבר שעומדות הן לפרסם דבר-אמת הוא. יתר-על-כן, לו שאלו הנתבעות את עורך-דין בר-און, בא-כוח הרוכשים, אם ניתן לפרסם כי משרד השיכון בודק חשדות שהמערער "גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", דומה שתשובתו לשאלה הייתה בשלילה ולו מן הטעם הפשוט שהדבר לא היה אמת.

אכן, לו פנו בשאילתה אל משרד השיכון – כפי שעשה עורך-דין גורסקי, בא-כוח הנתבעים בתביעת הרוכשים – היו הנתבעות למדות לדעת כי המשרד אינו כלל הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים נגד המערער (סעיף 2 למכתב מיום 8.6.1994 שכתבה עורכת-דין טג'ר אל עורך-דין גורסקי וסעיף 3 למכתב שכתבה עורכת-דין טג'ר ביום 28.9.1994 לעורך-דין בלס; ראו לעיל, בפיסקה 23), וממילא כי אין הוא בודק כלל (כדבר הכותרת) "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". גם לו הייתה דחיפות בפרסום, גם-אז לא היינו מוצאים הצדקה לנוסח הפרסום כפי שפורסם. לא-כל-שכן שהנתבעות לא היו דחוקות בזמן ולו משום שהתביעה נוהלה בבית-המשפט כחמישה חודשים לפני הפרסום ולא נתחדשו בה דברים מסעירים בסמוך לפני הפרסום.

דברים דומים ניתן לומר על המסמכים שהנתבעות הסתמכו עליהם, שלוּ היו דגן וחלוץ קוראות אותם מסמכים בעיון – דהיינו, היו נוקטות "אמצעים סבירים" בקריאה – כי-אז היו נוכחות לדעת כי אין יסוד לכותרת שמבקשות הן לפרסם.

נסיים באומרנו כי בתי-המשפט באנגליה מייחסים לאחרונה חשיבות רבה לאותם אמצעים סבירים שעל עיתונאים לנקוט עובר לפרסום ידיעות, ובמקרים המתאימים חויבו מפרסמים בעוולה של הוצאת לשון הרע. ראו, למשל: GKR Karate Ltd v. Yorkshire Post Ltd (2000) [26]; James Gilbert Ltd v. MGN Ltd (2000) [27].

46.    ולבסוף, ביום 16.5.1996 אישרה מליאת מועצת העיתונות תקנון אתיקה הקרוי "תקנון האתיקה המקצועית של העתונות", ודומה כי נוכל לשאוב דעת מן האמור בתקנון זה. הנה זה קבעו העיתונאים לעצמם סטנדרד התנהגות, וכשם שהיינו מתחשבים בכללי התנהגות שקבעו לעצמם אנשי מקצוע בכל תחום אחר, איננו רואים טעם טוב שלא נתחשב בסטנדרד זה לבדיקת סבירות התנהלותם של עיתונאים. נדגיש: נתחשב בכללים אלה לבדיקת סבירות התנהגותו של עיתונאי; לא נראה אותם כסטנדרד מחייב (ליחס בין כללי האתיקה לבין נורמות במשפט ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס [15] בעמ' 50 ואילך, מפי השופט זמיר).

והנה, כלל 5.א. לתקנון האתיקה של העיתונאים קובע ומורה אותנו כך:

בדיקת העובדות

5. א.   לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העתון והעתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות הענין.   ...

בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כך נראה לנו, כי הנתבעות הפרו – ובאורח בוטה – את כלל 5.א. לתקנון האתיקה, וגם מטעם זה הוציאו עצמן ממיתחם אותם "אמצעים סבירים" שסעיף 16(ב)(2) לחוק מדבר בהם.

נישמר בדברינו, ונוסיף ונאמר כך: דברים שאמרנו על כללי האתיקה של העיתונאים – על הכללים ועל כוחם לעניין דרך התנהלותו הראויה של עיתונאי, אין לפרשם כאומרים כי כל סטייה וסטייה מתקנון האתיקה נראה בה סטייה מן הסביר. כלל וכלל לא. השאלה אם הייתה סטייה מן הסביר תידרש לבחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה, וההכרעה בשאלה – כבשאלות אחרות מתחום הסבירות – תהא נתונה לטביעת-עינו החכמה של השופט, והשופט ייתן דעתו על "כלל נסיבות הענין" ולעוצמתו הפנימית של כלל האתיקה. כך, למשל, סעיף 5.א. לתקנון האתיקה מדבר על בדיקת נכונותה של ידיעה "במקור המהימן ביותר". הדעת נותנת כי לעניין תביעה בגין פרסום לשון הרע

תחום הסביר יכלול גם מקורות אחרים אף שאינם "המהימנים ביותר", ובלבד שמהימנים הם באורח ראוי וסביר, ואולם כתחנת מוצא יכול התקנון לשמש לנו לעזר. בענייננו-שלנו לא עשו הנתבעות את הדבר המתבקש מאליו, והוא, לפנות בשאילתה למשרד השיכון. מדברים אנו עתה במשרד השיכון לא בהכרח בהיותו המקור המהימן ביותר אלא משום שהוא היה אמור להיות המקור הטבעי לידיעה.

47.    נמצא לנו אפוא כי גם אם אמרנו – כפי שהנחנו – כי הנתבעות זכו לחזקת תום-לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק, גם-אז עלה בידי המערער להראות כי עומדת לחובתן החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, דהיינו החזקה כי הנתבעות עשו את הפרסום שעשו שלא בתום-לב.

לעניינן של חזקות אי-תום-לב הקבועות

בסעיפים 16(ב)(1) ו16-(ב)(3) לחוק לשון הרע

48.    דיברנו עד עתה בהוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק – הוראת-חוק המעמידה את הפרסום שעשו הנתבעות בחזקת פרסום אשר נעשה שלא בתום-לב – ומסקנתנו הייתה כי חזקה זו אכן קמה ונהייתה ובדרכה הכתה את חזקת תום-הלב שנתכוננה בסעיף 16(א) לחוק. משהגענו למסקנה זו שהגענו אליה, שוב אין צורך כי נדבר באפשרויות האחרות לכינונה של חזקת אי-תום-לב, אפשרויות המנויות בסעיפים 16(ב)(1)
ו16-(ב)(3) לחוק. עם זאת נוסיף ונאמר, למעלה מן הצורך, שניתן לטעון – ולא במעט סבירות – כי גם החזקות המנויות בהוראות-חוק אלו קמו ונהיו.

49.    הנה היא החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(1), ולפיה "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא [הנתבע – מ' ח'] לא האמין באמיתותו". ביודענו כי על-פי המסמכים שהיו נגד עיני הנתבעות לא ערך משרד הבינוי והשיכון בדיקה לגבי "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", מסקנה סבירה וטבעית נדרשת מכאן, והיא, שהנתבעות לא האמינו באמיתותה של הידיעה. ואמנם, כיצד ניתן להעלות על אדם כי "האמין" באמיתותו של דבר שעה שחומר הראיות שהוא מסתמך עליו אינו מעלה אמיתותו של אותו דבר?

50.    הוא הדין בהוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק, ולפיה תקום חזקת אי-תום-לב בעשיית פרסום מקום שהנתבע "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". הוראת-חוק זו מהווה שלוחה לעקרון המידתיות המקובל, והרי היא כאומרת לנו: גם אם – כהוראת סעיף 15(2) לחוק – חבו

הנתבעות חובה חברתית או מוסרית כלפי קוראי העיתון לעשות את הפרסום שעשו, גם-אז היה עליהן למלא את חובתן כהילכתה ולא מעבר לכך. ואם נתכוונו הנתבעות על-ידי הפרסום לפגוע במערער במידה גדולה משהייתה סבירה, תקום לחובתן חזקת אי-תום-לב. על כוונת הנתבעות ניתן ללמוד מן הפרסום. הפרסום מלמד על כוונתן, שכן חזקה על אדם כי "מתכוון" הוא לאשר הוא אומר וכותב. ראו אסמתכאות בשנהר [31], בעמ' 273. בוודאי כך מקום שהכותרת – כבענייננו – אינה מייסדת עצמה על גוף הכתבה, והלכה למעשה אין בה אמת. אכן, ניתן להעלות על הנתבעות – אך מסקנה סבירה היא – כי בדו את הכותרת מלבן. וכך, בתתנו דעתנו לחומרת הנאמר בכותרת – אין זה מעשה-שבכל-יום שעיתון מפרסם על אדם-מן-היישוב כי גנב הוא, או כי נבדקים חשדות לכך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה – יהא ניתן להסיק כי הנתבעות "נתכוונו" לפגוע במערער במידה גדולה משהייתה סבירה.

51.    דברים שאמרנו על הוראות הסעיפים 16(ב)(1) ו-16 (ב)(3), למעלה מן הצורך נאמרו. די לנו בחזקה העולה מהוראת סעיף 16(ב)(2) ונגיע לכלל מסקנה כי חזקה היא שהנתבעות פעלו באי-תום-לב.

52.    מסקנתנו היא אפוא זו, שלחובת הנתבעות עומדת חזקה כהוראת סעיף 16(ב) לחוק, דהיינו: כי בפרסמן את הפרסום שפרסמו עשו הנתבעות שלא בתום-לב.

53.    ואולם בכך לא נאמר די. בדברינו למעלה הנחנו כי הנתבעות נהנות מחזקת תום-לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק, ולעניין זה ייסדנו עצמנו על שתי הנחות-משנה אלו (לפי הוראת סעיף 16(א)): אחת, כי בפרסמן את הפרסום שלעניין עשו הנתבעות בתחום הסביר, ושתיים, כי הפרסום נעשה בנסיבות כנסיבות הקבועות בסעיף 15(2) לחוק (חובה חברתית או מוסרית לעשות את הפרסום). כהוראת סעיף 16(א) לחוק, הנטל להוכיח שני תנאים מוקדמים אלה על שכמו של הנתבע מוטל הוא, ולדעתנו כשלו הנתבעות בהוכחת כל אחד משני תנאי-יסוד אלה. הבה נבדוק את הדברים מקרוב, ונפתח ביסוד הסבירות.

ליסוד הסבירות בהוראת סעיף 16(א) לחוק לשון הרע

54.    הנטל להוכיח את יסוד הסבירות מוטל, כזכור, על הנתבעות. תחום הסביר בענייננו, כאֶחיו תחומי הסביר בענפי משפט אחרים – בנזיקין, בחוזים, במשפט הציבורי ואף בדיני קניין – תחום הוא המסרב בכל-תוקף להכניס עצמו בהגדרה אפריורית חדה

וברורה. עם זאת נותן החוק בידינו – בסעיף 16(א) בו – הדרכה באשר להתוויית גבוליו של תחומי הסביר.

55.    פירושה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הוא זה שסבירותו של הפרסום אמורה לשקף את ההגנה הספציפית שהנתבע טוען לה בגדרי סעיף 15 לחוק. לשון אחר, תחומי הסבירות ייגזרו מן ההגנה הספציפית שהתובע טוען לה בסעיף 15. וכך, כלשון סעיף 16(א) לחוק, משיטען ויוכיח נתבע כי פרסום לשון הרע נעשה באחת "הנסיבות האמורות בסעיף 15" – קרא, בתחומי אחת משתים-עשרה ההגנות שבפיסקאות (1) עד (12) לסעיף 15 לחוק – חייב הוא להוסיף ולהוכיח – אם מבקש הוא לזכות בהגנה – כי "[]הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", דהיינו מתחום הסביר בשים לב להגנה שבה מדובר.

ענייננו הוא אפוא ב"תחום הסביר", ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא – מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר. האם אמת הפרסום היא רכיב יוצר בתחום הסביר, או שמא נאמר: האמת היא לעצמה; תחום הסביר הוא לעצמו ומלכות ברעותה לא תיגע. שאלה זו אינה פשוטה להתרה. עיון בסעיף 16 לכל אורכו ילמדנו כי אמת הפרסום נזכרת בו. כך, למשל, בהוראות הסעיפים 16(ב)(1) ו-(16(ב)(2), אחד הרכיבים היוצרים הוא זה ש"הדבר שפורסם לא היה אמת". כך הוא בהוראות-חוק אלו – לא כך בענייננו. אמת הפרסום אינה רכיב בהעמדתה של חזקת תום-לב על רגליה כהוראת סעיף 16(א) לחוק. האם נסיק מסקנה על דרך של מכלל הן יישמע הלאו?

56.    דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפרסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) – על "תחום הסביר" שבה – רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15, וביודענו כי הוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה, דומה כי נכון וראוי יהיה אם נאמר כך: כשם ש"תחום הסביר" בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית שבה מדובר – ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה – כן יכול שיהיה דין אמת הפרסום, שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לעניין ויישקל משקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה. אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו "תחום הסביר" בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פרסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל.

57.    בענייננו-שלנו, שהנתבעות סומכות עצמן על חובה שהן חבות כלפי קוראי העיתון לעשות אותו פרסום שעשו, אך מסקנה סבירה היא כי תחום הסביר ישקף את תוכנה ואת משקלה של חובת הפרסום שהעיתון טוען לה. ומתוך שמדברים אנו, כנטען,

בחובתו של עיתון לדווח לקוראיו על אירועים שאירעו – דומה שתחום הסבירות ראוי לו כי ייקבע, בין השאר, כנגזר מן הדרישה המובנת מאליה להיצמד לאמת ולדייק במידע הנמסר לקורא. ראו והשוו ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ [16]; שנהר [31],
בעמ' 265. ראו עוד דברי השופט אגרנט בע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי [17],
בעמ' 1167.

עיקר הוא, כמובן, בפרסום כשהוא לעצמו, בתוכנו, בלשונו, בדרך הצגתו. לשון משתלחת וחריפה עשויה לצאת אל-מחוץ לתחום הסבירות, ואולם, לא בהכרח כך. ראו, למשל, פרשת משעור [12], בעמ' 10. כך אף בבחינתו של עקרון המידתיות: אל-לו למפרסם לנקוט לשון בוטה וקשה מקום שיכול הוא למלא את חובתו בלשון רכה וראויה.

58.    נוכל ללמוד לענייננו מכללי האתיקה של העיתונות (ראו לעיל, פיסקה 46). לעניין זה ראוי כי נתבונן בכללים 2, 4.א. ו-6.ד. לתקנון האתיקה, הקובעים ומלמדים אותנו כך:

חופש העתונות ואחריותה המקצועית

2.  עתון ועתונאי יהיו נאמנים לחופש העתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

נאמנות לאמת

4. א. לא יפרסמו עתון ועתונאי ביודעין או  ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו       מדוייק, מטעה או מסולף. ...

אוביקטיביות

6.   א.  ... ...    ד.   הכותרת לא תהיה מטעה.

דומה עלינו שהנתבעות עברו על איסורים אלה שנקבעו בתקנון האתיקה.

59.    אשר לענייננו, אין ספק בלבי כי הנתבעות חרגו אל-מעבר למיתחם הסבירות. הכותרת לא הייתה אובייקטיבית, היא לא הייתה הוגנת, היא לא הייתה אחראית. הכותרת הייתה מטעה ויצרה רושם מוטעה בלבו של הקורא. לשונה של הכותרת הייתה קשה ובוטה. היא לא סיפרה אמת לקוראים. הנתבעות כּשלו והוציאו עצמן אל מחוץ לתחום הסביר בנסיבות של סעיף 15(2) לחוק. ראו עוד הדרכת בית הלורדים בפרשת Reynolds v. Times Newspapers (1999) [28], at p. 626.

60.    משהגענו לכלל מסקנה כי בפרסמן את הכותרת שפרסמו חרגו הנתבעות מתחום הסביר, ממילא לא עלה בידיהן לקיים אחד משני התנאים המוקדמים היוצרים – כהוראת סעיף 16(א) לחוק – חזקת תום-לב. הנתבעות, לא עלה בידן אפוא להקים לזכותן חזקת תום-לב.

ואולם דומה כי גם תנאי-היסוד השני – תנאי החובה כלפי קוראי העיתון – גם תנאי זה לא יעמוד לזכות הנתבעות. 

לטענה כי בפרסום נושא הדיון מילאו הנתבעות חובה שהוטלה עליהן

61.    מדברים אנו כל העת בהוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע, ולפיה זוכה מפרסם לשון הרע בהגנה מפני תביעת לשון הרע מקום שמתמלאים בו שני תנאים אלה, ובמצטבר: אחד, הפרסום נעשה על-ידיו בתום-לב, ושניים, הפרסום נעשה בנסיבות שבהן מוטלת על המפרסם חובה חברתית או מוסרית לעשות אותו פרסום. פתחנו בתנאי הראשון – תנאי תום-הלב – והגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעות להוכיח כי פעלו בתום-לב. משנמצא לנו כך, ממילא אין אנו נדרשים לגלגל בתנאי השני, שכן גם אם נתקיים תנאי זה השני, גם-אז לא תעמוד להן לנתבעות הגנת סעיף 15(2). עם זאת ביקשנו לומר מילים אחדות גם בנושא זה.

62.    בית-משפט קמא בחן את שאלת החובה המוטלת על הנתבעות, ולדעתו "במקרה דנן, פעלו הנתבעים [!] במסגרת החובה המוטלת עליהן כעיתונאיות לפרסם, והכותרת, נשוא התביעה, נוסחה בצורה זהירה ואחראית...". משנמצא לו לבית-משפט קמא כי הנתבעות דיברו אמת בכותרת, אולי היה ניתן לומר דברים אלה שאמר בית-המשפט: היה ניתן – הגם שלא בהכרח כך, בעיקר בשים לב לפירוש שהוראת סעיף 15(2) זכתה לו בהלכה. ואולם אנו, שמסקנתנו היא כי הכותרת אינה מדברת אמת, וכי הנתבעות ידעו זאת – או חזקה עליהן כי ידעו זאת – ממילא לא נוכל לומר כי הנתבעות מילאו חובה חברתית או מוסרית כלפי קוראי העיתון. אדם במעמד הנתבעות כי יטען

שממלא הוא, כביכול, חובה חברתית או מוסרית שלא לדווח אמת – או, כי ממלא הוא חובה חברתית או מוסרית לדווח אי-אמת – הנשמע לו?

63.    ואולם עיקר הדברים שביקשתי לומר הוא שבית-משפט קמא פירש את החובה שעיתון חב כלפי קוראיו – בהקשר סעיף 15(2) לחוק – כחובה הפורש.ת עצמה על פני תחומים רחבי-היקף יתר-על-המידה. לשון אחר, בית-משפט קמא פירש את מושג החובה שבסעיף 15(2) לחוק בנדיבות-יתר שאינה מתבקשת אף אינה נדרשת מן החוק ומן ההלכה. אכן, נטיית ההלכה הייתה בעבר – וכך היא גם כיום – שלא ליתן לחובה הנזכרת בסעיף 15(2) להתפרש. על-פני מרחבים שלא יועדו לה, שכן המדרון החלקלק מְזמן עצמו למרחיבים בפרשנות. אמר השופט גולדברג על הגנת החובה שבסעיף 15(2), כי:

אין לראות חובה זו כחסרת בלמים, שאחריתה הפיכת העיתונות למוקד כוח בלתי מרוסן.

(ע"א קראוס [7], בעמ' 875). באומרו דברים אלה מסמיך עצמו השופט גולדברג לדברים שנאמרו בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ [18], בעמ' 93 (מפי השופט ויתקון), ולפיהם:

...אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב"חובה" מצד עתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי-נכון ויגרום לאדם נזק בל-ישוער.

כן היו דבריו של השופט ויתקון בהמשך פסק-הדין (שם, בעמ' 94):

היחסים הרגילים בין עתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעניני הציבור...

בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [19], בעמ' 568 אמר השופט בך כי לעניין קיומה של חובה מוסרית או חברתית לפרסם ידיעות מסוימות בעיתון "ייתכנו מקרים בהם חובה כזו אכן תוכר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו...". עוד

נזכיר את דבריו של השופט ש' לוין בע"א 670/79 הנ"ל [11], אשר אמר (בעמ' 197, בהסתמכו על הילכת בנטוב [13]), כי:

[]שומה על המפרסם, המבקש לחסות בצלה של הגנת סעיף 15(2) (דהיום), להצביע על היותו של דבר הפרסום "עניין" כה חיוני, שמאליה מתבקשת המסקנה, שבפרסום הדבר היה משום מילוי חובה מוסרית או ציבורית או חוקית על-ידי המפרסם.

בהקשר זה נוסיף ונזכיר עוד את דבריו של השופט רומר (Romer, L.J.) בפרשת Chapman v. Ellesmere (Lord) (1932) [29], at pp. 474-475:

...[I]t may in one sense be true to say that they [the Times Publishing Company – M.C.] owe a duty to their readers to publish any and every item of news that may interest them. But this is not such a duty as makes every communication in their paper relating to a matter of public interest a privileged one. If it were, the power of the Press to libel public men with impunity would in the absence of malice be almost unlimited.                                                                                                       

 (דברים אלה צוטטו בידי השופט אולשן בפרשת בנטוב [13], בעמ' 601).

64.    אין בכוונתנו להתעמק עתה בנושא זה של החובה הקבועה בסעיף 15(2) ולא נביע בה דעה. השאלות המתעוררות אינן מעטות ואינן קלות – חופש הביטוי מזה וכבוד האדם והזכות לפרטיות מזה באים בהתנגשות ביניהם פנים-אל-פנים – ולא עלינו המלאכה לגמור. ראו הדיון בשנהר [31], בעמ' 281 ואילך והאסמכתאות שם. בנסיבות ענייננו, מכל מקום, ביודענו כי לא היה להן לנתבעות יסוד-של-אמת לכתוב בכותרת את אשר כתבו; כי האמור בכותרת לא היה אמת וכי הנתבעות לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח כי דבר הכותרת אינו אמת, שוב לא תעמוד להן טענת החובה.

65.    מסקנתנו היא אפוא זו שהנתבעות לא עלה בידן לִזכות בחזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. חזקת תום-הלב של סעיף 16(א) לחוק אינה חלה על הנתבעות.

לסיכום טענת תום-הלב

66.    הנתבעות לא זכו בחזקת תום-לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק. לא עוד, אלא שהנתבעות חייבו עצמן בחזקת אי-תום-לב כהוראת סעיף 16(ב) לחוק. עם זאת נזכור,

כי הוראת סעיף 16 לחוק עניינה הוא אך-ורק בחזקות לקיומו או להיעדרו של תום-לב בעשיית הפרסום, ואילו השאלה המהותית שלעניין היא אם בפרסמן את הכותרת שפרסמו עשו הנתבעות, או שלא עשו, בתום-לב (ראו פרשת חתוקה [9], בעמ' 137). על רקע זה, ובהוסיפנו לבחון את מסכת העובדות שלעניין, נוסיף ונדע כי לא עלה בידיהן של הנתבעות לסתור את חזקת אי-תום-הלב העומדת לחובתן. יתר-על-כן, בחינת העובדות שלעניין תלמדנו כי גם בלא להידרש לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק חייבו עצמן הנתבעות בהיעדר תום-לב.

הנתבעות לא עלה בידיהן להוכיח – כהוראת סעיף 15(2) לחוק – כי עשו את הפרסום שעשו בתום-לב, ומשנפלה טענת תום-הלב, הלכה עמה – כלכתו של הצל אחר האדם – ההגנה שהנתבעות טענו לה בהסתמכן על הוראת סעיף 15(2) לחוק.

67.    ודוק, אנו מסכימים עם האמירה כי המושג תום-לב יכול שיקבל משמעות שונה בהקשרים שונים שבהם הוא מופיע בחוק לשון הרע: פרשת ריימר [3], בעמ' 148
(מפי השופט ברק). יתר-על-כן, מושג תום-הלב בהוראות סעיף 15 יכול שייצבע בצבעים שונים בכל אחת ואחת משתים-עשרה הנסיבות המנויות בסעיף 15, ותחומיו ייגזרו
על-פי טבעה של כל נסיבה ונסיבה. וכך, אפשר כי "חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לגור בכפיפה אחת עם תום-לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפרסום מכוח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15(2) לחוק)" (שם, שם). דברים אלה נכונים הם בנסיבות המתאימות, לא כן בענייננו, שבו ידעו הנתבעות – למצער, חזקה עליהן שידעו – כי הפרסום אינו אמת.

סוף דבר

68.    בסוגיה שנדרשנו לה זו הפעם, סוגיית פרסום לשון הרע, נקבצות אל בקעת המחלוקת שתי כתים של אינטרסים. מעבר מזה מתייצבים במלוא גאונם כבוד האדם וזכותו של האדם לפרטיות (או: זכותו כי ישאירו אותו לנפשו, זכותו (to be left alone, ומעבר מזה מתייצבים במלוא הדרם חופש הביטוי וזכות הדיבור. כל אחת מכתים אלו זועקת בקול גדול "כולה שלי", והמשימה עלינו הוטלה למצוא מודוס ויוונדי: נוסחה לחיים-יחד בין שתי הכתים. דומה כי על העיקרון – על כך שיש למצוא דרך לחיים-יחד – יסכימו הכול, ואולם, בבואנו ליישם את העיקרון ולתרגמו לכללים ולכללי-משנה אופרטיביים, או-אז (וכרגיל) תינטש מערכה בין מצדדי הכת האחת לבין מצדדי הכת האחרת. וכך, הגם שכולנו הסכמנו על העיקרון, ייגלה לנו לפתע כי השקפות-היסוד של

מצדדי כת זו או אחרת ניבטות אלינו מבעד לכלל משני פלוני, אפשר אף כלל משני שעל פניו נראה הוא ככלל טכני גרידא.

69.    חברי השופט ברק אמר בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (פרשת אבנרי [20]), בעמ' 856, כי –

כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר.

בבג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור [21] עמדתי גם אני על סוגיית כבוד האדם (שם, בעמ' 858-857), ולאחר שציטטתי את דבריו של השופט ברק בפרשת אבנרי [20], הוספתי ואמרתי (בין השאר) דברים אלה (שם [21], בעמ' 858):

כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו – למצער – כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו – שלא יפגעו בו – כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף.

משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בלבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע. וכנאמר במדרש תהלים, מזמור קכ, ד"ה [ד] מה יתן [א]:

נמשל הלשון לחץ, ולמה, שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו, אבל החץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר.

ראו עוד: בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה [22], בעמ' 418 מול אות השוליים ה. "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי, יח, כא [ב]). ואם חיים ומוות הם ביד הלשון, על-אחת-כמה-וכמה ערכים שהם פחותים מחיים וממוות.

כך בשמו הטוב של אדם על דרך הכלל, קל-וחומר בשמו הטוב מקום שאוצל הוא במישרין על עסקיו, כבענייננו; שהמפרסם כי פלוני הוא גנב, או כי משרד ממשרדי הממשלה חוקר חשדות על כך שפלוני גנב מיליונים מכספי המדינה, עלול הוא לפגוע אנושות בעסקיו של פלוני. אכן, פגיעה בשם הטוב יש לה שווי כספי, לעתים שווי כספי ניכר. ראו R.C. Post “The Social Foundations of Defamation Law: Reputation and the Constitution” [35].

70.    עיתונאי המדווח בדרך אובייקטיבית על התנהלותם של הליכים דוגמת חקירה במשטרה, ראוי הוא להגנה מפני תביעה בגין פרסומה של לשון הרע, ואולם, לא יהיה זה ראוי כי יינתן בידי עיתונאי כוח לבעוט בשמו של אדם משל היה כדור משחק. "גנב" הוא שם גנאי, ו"גנב" כי ייקרא לאדם – בלא יסוד-של-אמת – יחויב הכותב בפרסום לשון הרע. כך הוא אף אם ייאמר כי משרד ממשלה בודק חשדות על כך שפלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה בלא שאמירה זו תיטע עצמה בקרקע המציאות. הנתבעות עשו מעשה בלתי ראוי. הן פרסמו לשון הרע על המערער. כדבריו של הלורד ניקולס איש-בירקנהד (ראו לעיל, פיסקה 13), הנתבעות שיחקו באש. המשחק באש הכווה את המערער, ראוי הוא המערער שהנתבעות תפצינה אותו כראוי על אותה כווייה שנכווה בה.

71.    אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא. התיק יוחזר לבית-משפט קמא לפסיקת פיצויים למערער. המשיבות תשלמנה למערער שכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 50,000 ש"ח.

הנשיא א' ברק

          אני מסכים.

השופט ת' אור

          אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.

5129371

54678313היום, כ"ז באב תשס"א (16.8.2001).