|
ע"י
ב"כ, עו"ד גבריאל הלוי
|
המערער
|
|
|
|
נ ג ד
|
|
|
|
ע"י
ב"כ, עו"ד לואי לובאני
|
המשיב
|
ספרות:
א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"
חקיקה שאוזכרה:
חוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה-1965: סע' 1, סק (1), (2), (3), 6, 7, 8
חוק העונשין,
תשל"ז-1977: סע' 192
חוק סדר הדין
הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע' 71
ספרות:
א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז)
השופט מ'
פינקלשטיין:
כללי:
1. אבינועם אורן
(להלן: "המערער") הגיש קובלנה פלילית כנגד אברהם סבאג (להלן:
"המשיב"), ובה יוחסו למשיב ביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור
לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ועבירה של
איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. על פי
העובדות שצוינו בקובלנה, המשיב הוא נהג מונית, בעל מניות וחבר בחברת
"תפוזית-קווי שירות קריות בע"מ" (להלן:"תפוזית" או
"החברה"). המערער שימש כמנהלה של “תפוזית” עד ליום 2.11.00.
לפי האישום הראשון בקובלנה, הפיץ המשיב לשון
הרע על המערער בכנותו אותו "גנב" וכינויים בעלי משמעות דומה, אשר
"אחדים מהם" פורטו. נטען, כי במהלך חודשים פברואר ומאי 2001 כינה המשיב את
המערער בכינוי "גנב". עוד נטען, כי בתאריך 23.12.01, במהלך קיום אסיפת
חברים של “תפוזית”, האשים המשיב את המערער כי הוא גונב כספים מהחברה. כן נאמר, כי
במהלך שנת 2001 נשמע המשיב טוען, כי המערער גנב כספים מהחברה בסכומים שונים הנעים
בין 300,000 ₪ ל-1,500,000 ₪.
באישום השני נטען, כי
בתאריכים 6.12.00, 20.7.01 ו-20.1.02, ובמועדים נוספים במהלך התקופה שבין 2.11.00
ל-20.1.02, איים המשיב על חיי המערער ובני משפחתו. בין היתר כללו האיומים את
האמירות: "אני אחתוך לך את הילדים", "אני אלך איתו עד המוות"
ו"אני אמצוץ לו את הדם".
3. ביום 26.12.05 זיכה בית משפט השלום בחדרה
(סגן הנשיא סברי מוחסן; קפ 101/02) את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה. כנגד
זיכוי זה מופנה הערעור שבפנינו.
4. תיק זה עבר כמה "גלגולים"
ונדון בכמה ערכאות. ביום 12.2.02 הוגשה הקובלנה לבית משפט השלום בחדרה. בסיום פרשת
התביעה קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיב לפיה "אין להשיב לאשמה", ולפיכך
זיכה אותו. המערער ערער לבית משפט זה (עפ"א 5005/03). בית המשפט (בהרכב השופטים מ.
לינדנשטראוס, י. נאמן ו-י. דר) קיבל ביום 8.1.04 את הערעור והורה על החזרת התיק
לבית משפט השלום לצורך שמיעת פרשת ההגנה. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט
העליון, והבקשה נדחתה ביום 31.5.2004 ע"י כב' השופטת מ. נאור (רע"פ
2055/04). לאור האמור, שמע בית משפט
השלום את הראיות מטעם ההגנה, וביום 26.12.05, ניתנה הכרעת הדין נשוא הערעור.
הכרעת הדין של בית משפט קמא:
אישום ראשון – לשון הרע:
5. סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע,
קובע כי: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת
הנפגע" – עובר עבירה פלילית. עבירה זו היא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע
להאשים בדרך של הגשת קובלנה לבית המשפט (סעיף 8 לחוק). סעיף 1 לחוק
מגדיר את המונח "לשון הרע" כ"דבר שפרסומו עלול":
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;
6. בהכרעת הדין, לאחר שציין באופן מפורט את
דברי עדי התביעה ועדי ההגנה, הניח בימ"ש קמא למעשה, כי המשיב האשים את המערער
בגניבה. הכרעת הדין המזכה מאישום זה הושתתה על שתיים אלה: הקביעה כי לא הוכח היסוד
הנסיבתו "לשון הרע", והקביעה כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.
7. הממצא הראשון הוא הנחתו של
בימ"ש קמא, לפיה האשים המשיב את המערער בגניבה. בימ"ש קמא ניסח זאת כך:
למרות הסתירות שהועלו מצאתי כי אין זה בלתי סביר להניח שבסיטואציות שונות אכן
האשים הנאשם את הקובל בגניבת כספים וברשלנות לגבי ניהול כספי החברה.
בית
המשפט גם מצא, שהתקיים במקרה זה יסוד העבירה הנסיבתי שעניינו הפרסום בפני מספר
אנשים.
הקביעה השנייה
עניינה יסוד "לשון הרע" עצמו. בית המשפט לא השתכנע שיסוד זה התקיים,
באומרו:
אם כן, אין חולק כי מספר חברים האשימו את הקובל בגניבת כספים, האשימו זה את
זה כגורם למצבה הכלכלי הקשה של תפוזית וכל אספה לוותה בצעקות ואיומים. על רקע
אווירה שכזאת ובנסיבות שבפניי לא שוכנעתי מעל לספק סביר כי הביטויים שבהם השתמש
הנאשם אכן מהווים "לשון הרע" כפי שפורשה והוגדרה בפסיקה. כמו גם לא
שוכנעתי שאותם ביטויים בלטו באופן יוצא דופן או כוונו לקובל באופן חריג, וזאת אני
למד מפניית החברים זה אל זה.
באשר ליסוד הנפשי הנדרש
בעבירה זו, מצא בימ"ש קמא, וזו הקביעה השלישית, כי אין לפרש את דברי
המשיב כמקיימים את היסוד הנדרש של "כוונה מיוחדת לפגוע". בסכמו עניין
זה, ציין ביהמ"ש:
היסוד
הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע נגזר מהתוכן ומן ההקשר הנלווה לפרסום. במקרה שלפני לא
הוכיח הקובל כי האמרות שנאמרו ע"י הנאשם היו מנותקות ממצבה הכלכלי של החברה,
וכוונו לעבר הקובל באופן אישי ולא במסגרת תפקודו כמנהל בחברה. סימני השאלה שהועלו
ע"י הנאשם לגבי כספי החברה, אף אם באו לידי ביטוי בקללות אינם מצטיירים
כחריגים על רקע הטחת האשמות, הצעקות
והקללות שליוו כל אספת חברים וכל ישיבת הנהלה של
תפוזית. עוד אוסיף כי על אף שערכאת הערעור קבעה כי לא היה מקום לפטור המשיב
מחובתו להשיב על האשמה, שהרי בשלב בו הוגש הערעור לא נידונה השאלה האם הוכחה
הכוונה לפגוע כנדרש בעבירות של איסור לשון הרע.
אישום שני – עבירת האיומים:
8. באשר לאישום בעבירת האיומים, קבע בית
המשפט קמא, כי לאחר בחינת מכלול הראיות אין בידו להעדיף את גרסת עדי התביעה על פני
גרסת עדי ההגנה, וזאת לאור הסתירות בעדויות עדי התביעה, ובייחוד בנוגע לעדותה של
אשת המערער. בלב השופט נותר ספק "שלא הוסר", אם אכן איים המשיב על
הקובל. לאור האמור, זיכה בית משפט קמא את המשיב גם מעבירת האיומים.
עוד הוסיף בית המשפט,
בשולי הדברים, כי המשטרה סגרה את שתי התלונות שהוגשו לה כנגד איומי המשיב.
לפי עדותה של אשת המערער, אף הערעור על סגירת התלונות נדחה, ולכן נקטו היא והמערער
בצעד של הגשת קובלנה. הפרקליטות לא מצאה כי הראיות שהוצגו מצדיקות הגשת כתב אישום
נגד המשיב, ואף הודיעה בהתאם לסעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי, כי
אינה מעוניינת להצטרף כצד לקובלנה הפלילית. גם בכך מצא אפוא בית המשפט חיזוק
למסקנתו.
עיקרי הטענות בערעור:
9. בנימוקי הערעור טען המערער, כי טעה בית
משפט קמא משסבר כי כינוי המשיב את המערער כ"גנב" אינו מהווה
פרסום לשון הרע. כמו כן, לטענתו, טעה בית משפט קמא, משקבע, כי לא התקיים במקרה זה
היסוד הנפשי הדרוש להוכחת אישום זה. באשר לאישום בעבירת האיומים, טען המערער, כי
טעה בית משפט קמא משקבע כי נותר ספק בליבו בדבר האיומים הנטענים. עוד נטען בערעור,
כי בית המשפט לא צריך היה לקבל את עדותו של דוד שש, שכן אין לה כל רלוונטיות; כן
טעה בית המשפט משסירב לקבל מאת המערער ראיות שהינן רלוונטיות לקובלנה; עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך שלא ייחס
להכחשתו הגורפת של הנאשם את המשקל הראוי.
לעמדת המשיב, יש לדחות את הערעור
ולאשר את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.
דיון והכרעה:
האישום הראשון – לשון הרע
10. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות,
סבור אני, כי שגה בימ"ש קמא בקביעותיו בדבר אי קיומו של יסוד "לשון הרע"
ובדבר אי התקיימות היסוד הנפשי בעבירה זו. ואולם, בטרם אדון בשני יסודות אלה,
אטעים, כי הפיסקה בה הכריע בית המשפט בשאלה העובדתית, האם כינה המשיב את המערער
"גנב", לא נוסחה באופן חד משמעי, ומכל מקום לא נוסחה באופן ראוי לקביעת
ממצא עובדתי מרשיע בפלילים. הכוונה היא לדברי ביהמ"ש: "אין זה בלתי
סביר להניח שבסיטואציות שונות אכן האשים הנאשם את הקובל בגניבת
כספים...". בניסוח זה מדובר על "הנחה" ולא על "קביעה",
וכן נאמר: "אין זה בלתי סביר" – ניסוח הנותן מקום לכאורה גם לאפשרות
מסתברת אחרת.
יחד עם זאת, נראה מהמשך דברי
בימ"ש קמא, כי כוונתו הייתה לממצא החלטי. הדברים עולים בבירור
מהדיון ביסוד "לשון הרע" (הכרעת הדין- עמ' 106 לפרוטוקול), המסתיים
בסיכום הבא:
אם כן, אין חולק כי מספר חברים האשימו את הקובל בגניבת כספים, האשימו זה את
זה כגורם למצבה הכלכלי הקשה של תפוזית וכל אסיפה לוותה בצעקות ואיומים. על רקע
אווירה שכזאת ובנסיבות שבפניי לא שוכנעתי מעל לספק סביר כי הביטויים שבהם השתמש
הנאשם אכן מהווים "לשון הרע"...
מפיסקה זו ניתן ללמוד, שאין מדובר רק
בהנחה מסתברת. אנו נוסיף, כי עיון במכלול העדויות מעלה, מעבר לספק סביר, כי המשיב
אכן האשים את המערער, בהזדמנויות שונות ובפני אנשים שונים, בגניבה, כמיוחס לו בכתב
האישום.
11. כאמור, נראה לי, כי האשמות המשיב את
המערער בכינוי "גנב" או בכינויים בעלי משמעות דומה, מהווים "לשון
הרע". "לשון הרע" היא בין השאר כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני
הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות
או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו בעסקו ובמשלח ידו (ס"ק (1) (2)
ו-(3) לס' 1 לחוק איסור לשון הרע).
במקרה זה התבטא המשיב כלפי המערער
באופן בוטה וחריף. המשיב כינה את המערער "גנב" והטיח בו האשמות קשות,
המייחסות לו ביצוע פעולות בלתי חוקיות בכספי החברה. ביטויים וגידופים אלה, בהקשר
זה, אין להם אלא פרשנות אחת. אמנם כן, יכול שיהיו מקרים שבהם גם שימוש בכינויי
גנאי ובגידופים לא יפורשו כלשון הרע. כך, למשל, במקרים בהם משמעות המילים הייתה
תמימה, או במקרים בהם לא הייתה כוונה לייחס לאדם ביצוע עבירת גניבה, והדברים נאמרו
"בעידנא דריתחא", וללא כוונה ממשית לייחוס נטילת כספים שלא כדין (ראו
למשל: תא (ת"א) 444/51 לזרוביץ נ' כהנא, פ"מ י, 173,
175-176). כך גם במקרה שהדברים נאמרים מתוך הלצה (ראו א' שנהר, דיני לשון
הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 116). ואולם, ברור שאין כך הדבר בענייננו.
במקרה זה, הלוך הרוח ששרר בחברה, לרבות מערכות היחסים העכורות המהוות את הרקע
לאירועים המתוארים בקובלנה, מחזקים את המסקנה בדבר סיווגן של האמירות נשוא האישום,
כאמירות שיש בהן משום לשון הרע. כאמור, בתקופה בה נאמרו האמירות נשוא הקובלנה,
נוצרו סכסוכים בין החברים ב”תפוזית” על רקע המצב הכלכלי אליו נקלעה החברה, וכן בשל
חשדות שהועלו באשר לאי סדרים בכספי החברה. המערער העיד, כי אסיפות החברים בתקופה
הרלוונטית לאישומים בקובלנה כללו השמצות והכפשות, לרבות טענות על אי סדרים כספיים
בחברה (עמ' 12 לפרוטוקול בית משפט קמא). הדברים נלמדים גם מפרוטוקול ישיבת ההנהלה
והחברים מיום 7.10.01 (ק/2), ממנו עולה, כי החברים שהשתתפו באסיפה, וביניהם גם
המערער והמשיב, ביקשו לפתוח "דף חדש". פרוטוקול זה הוא הסכם המהווה
"פשרה בין העמדות השונות". במסמך הובעה תקווה, כי החברה יוצאת
"לדרך חדשה תוך לימוד טעויות העבר, אך במקביל ללא צורך באזכור חוזר ונישנה של
טעויות אלה". עוד סוכם כי "כל ההשמצות והבדיקות שנתבקשו לגבי שנת 2000
ימחקו...".
גם עדי התביעה האחרים: מר
עמירן ציטשווילי, גב' רות רוזן, מר אלי טובי, מר יוסף עבדייב, מר ישעיהו
מיכאלוב, ומר מיכאל ריינר, העידו על
האווירה המתוחה והיחסים העכורים. יתר על כן, גם עדי ההגנה – ובראש ובראשונה המשיב – העידו על היחסים העכורים והסכסוך בין
הצדדים. המשיב העיד, כי הרקע לסכסוך היו חשדות שהועלו כנגד המערער בגין אי סדרים
כספיים. עוד טען, כי המערער נטר לו באופן אישי, בשל כך שהוא, המשיב, המבין
בחשבונות, גילה את אי הסדרים וגרם למערער להתפטר (עמ' 63 לפרוטוקול). העידו בעניין
זה גם עדי ההגנה האחרים. מר ראובן סיבוני העיד על הרקע והיחסים, כך גם מר זאב
בלושטיין, מר יעקב סבאג ומר דוד שש.
יוער, כי אין לקבל את
טענתו של המערער, לפיה עדותו של מר דוד שש אינה רלוונטית. הטענה נסמכת על כך, שמר
שש נכנס לתפקידו תשעה חודשים לאחר הגשת הקובלנה הפלילית. ואולם, כדי להתחקות אחר
משמעות האמירות, וכן אחר היסוד הנפשי של המפרסם, נבחנות האמירות על פי הנסיבות,
ההקשר, הרקע וכיו"ב. עדותו של דוד שש מחזקת, במובן זה, את דברי העדים האחרים,
על החשדות בדבר אי הסדרים, ההאשמות וההכפשות.
12. לאור כל זאת, סבור אני, כי יש לפרש את
האמירות המשמיצות אותן השמיע המשיב, כאמירות משפילות ופוגעות, וכי אין ניתן להעניק
להן משמעות אחרת תמימה. "לשון הרע" משתמעת הן מתוכן הדברים עצמם והן
מנסיבות היאמרם כפי שצוין לעיל. העובדה כי האווירה הכללית הייתה עכורה, וחילופי
דברים בין החברים בחברה נעשו, ברגיל, בדרך של צעקות, האשמות וקללות, אין בה כדי
לשנות מסקנה זו; אדרבה, יש בה כדי לחזק את המסקנה בדבר הפרשנות שיש ליתן לדברים.
13. אכן, בסיום מסקנתו לעניין יסוד "לשון
הרע", הוסיף השופט קמא, כי לא שוכנע שביטויי הגנאי "בלטו באופן יוצא
דופן או כוונו לקובל באופן חריג...". בעניין זה יש לציין, כי אפילו היו
הדברים נכונים עובדתית, לא היה בכך משום הגנה מפני העבירה של פרסום לשון הרע.
פרסום משמיץ ומבזה יהיה בגדר "לשון הרע", גם אם לא "בלט באופן יוצא
דופן", וגם אם הושמצו אנשים נוספים. יחד עם זאת, אציין, מחומר הראיות עולה,
שדברי המשיב כוונו במיוחד לגבי המערער כמי שעמד בראש החברה והואשם על ידי המשיב
באי סדרים כספיים. כן נראה, שמדובר באמירות משמעותיות מאוד, שאין לראותן כלל כבלתי
"בולטות" במיוחד.
14. אכן, נדירים יהיו המקרים, שבהם יקבע בית
המשפט, כי פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית מובהקת אינו מהווה לשון הרע (א'
שנהר, שם, עמ' 128). כך, בעניין שטרית נגד מזרחי, דובר על תביעת פיצויים
בשל לשון הרע, בגין כך שהנתבע פנה למשטרת ישראל ומסר שם הודעה בה העלה חשדותיו כי
התובע שולח יד ברכושו. בעניין זה קבע השופט (בתוארו דאז) שמגר:
כאשר
מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך אכן פרסום של
לשון הרע כמשמעו לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965,
אולם תלונתו של אזרח למשטרה כי פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע כלפיו עבירה היא,
לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום- לב...
(ע"א 310/74
אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי, פ"ד ל(1)
389, עמ' 391; וכן ראו ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר,
פ"ד לו(2) 141, 145-146).
גם באשר לקללות, כינויי
גנאי וגידופים קיימת מגמה בפסיקה להכיר בהם כביטויים המהווים לשון הרע (ראו, למשל,
ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, עמ' 274-275).
15. לאור האמור לעיל, סבור אני, כי הדברים
שנאמרו על ידי המשיב, יש בהם כדי הוצאת לשון רע כהגדרתה בס"ק (1) (2)
ו-(3) בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
היסוד הנפשי:
16. לצורך הכרעה בעניין זה, אזכיר מספר כללים
מנחים באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת פרסום לשון הרע. העבירה הקבועה בחוק איסור
לשון הרע היא עבירה התנהגותית של פרסום, הכרוכה בהתקיימותם של שני פרטים
נסיבתיים ("לשון הרע"; "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע").
היסוד הנפשי הקבוע הוא יסוד נפשי מיוחד ("בכוונה לפגוע"). משמע, המחוקק
התנה את פליליותו של פרסום המשמיץ אדם אחר, בכך שהמעשה נעשה בכוונה לפגוע. המפרסם
לשון הרע מבלי שהתלוותה למעשיו כוונה לפגוע אינו עובר עבירה פלילית, ויהיה אחראי
בשל עוולה אזרחית בלבד.
בפסק הדין בעניין ביטון
נ' סולטן (רע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' ציון סולטן, תק-על
2005(1), 4187) אישר בית המשפט ברוב קולות את ההלכה שנפסקה בעניין בורוכוב נגד
יפת (ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ' זאב יפת, פ"ד לט(3), 205)
כעשרים שנה קודם לכן, ואשר לפיה אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. כדי
להוכיח את היסוד הנפשי שבעבירה יש להוכיח אפוא, כי לפרסום נלוותה כוונה של ממש
לפגוע, ואין די בצפייה בדרגה קרובה לוודאות של אפשרות הפגיעה עקב הפרסום. כדי
ללמוד על כוונה או היעדר כוונה, יש לבדוק את כלל הראיות הנסיבתיות הסובבות את
המעשה – ובכלל זה תוכן הפרסום והקשר הדברים (רע"פ 9818/01 הנ"ל,
פיסקה 29 לפסק דינו של הנשיא ברק). הכוונה לפגוע איננה מחייבת כי הפרסום
יהיה מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. הכוונה לפגוע "יכולה להיות אחת מתוך כמה
כוונות שלשמן בוצע הפרסום" (שם, פיסקאות 30-31). וראו עוד לעניין הכוונה
לפגוע ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור, לשון הרע, הדין המצוי והרצוי, 2005, עמ'
166-180.
17. בית משפט קמא סבר, כי במקרה שלפנינו לא
התקיים היסוד הנפשי הנדרש. את מסקנתו זו
ביסס על כך שדברי המשיב לא היו מנותקים ממצבה הכלכלי של החברה, וכי כוונו אל
המערער במסגרת תפקודו כמנהל בחברה ולא באופן אישי. עוד נקבע, כי אף אם החשדות
שהועלו כלפי המערער באו לידי ביטוי בקללות, אין הם מצטיירים כחריגים, על רקע הטחת
האשמות, הצעקות והקללות, שליוו את אסיפות החברים וישיבות ההנהלה
ב"תפוזית".
18. אין בידי לקבל מסקנה זו, וסבורני, כי אותן
נסיבות אליהן התייחס בית משפט קמא, מחזקות דווקא את המסקנה, כי האמירות נאמרו מתוך
רצון ומטרה לפגוע במערער.
על כוונתו זו של המשיב,
בייחסו למערער מעשי גניבה או מעשים פליליים אחרים בכספי החברה, ניתן ללמוד ממכלול
העדויות בתיק זה, לרבות מדברי עדי ההגנה. תמונת המצב המתקבלת מן העדויות היא, כי
החברה התפצלה לשני מחנות ניצים. מחנה אחד של חברים המזוהים עם המערער, ומחנה שני
בו נכללו המצדדים במשיב. בין המחנות שרר מתח מתמיד, כשהרקע לכך הוא חילוקי דעות
בקשר לדרך ניהול החברה על רקע המצב הכספי הקשה אליו נקלעה. מערכת היחסים בין
המערער לבין המשיב הייתה עוינת במיוחד, בין אם על רקע אישי ובין אם על רקע עסקי,
ועל כך אין חולק. המשיב עצמו העיד, כנזכר לעיל, כי הייתה טינה אישית של המערער
כלפיו, אשר נבעה, לטענתו, עקב חשדותיו בכל הנוגע לניהול לקוי של כספי החברה.
חיזוק נוסף למסקנה בדבר
כוונתו של המשיב, ניתן למצוא בעצם הישנות ההאשמות והגידופים במקרים לא מעטים. אילו
מדובר היה באירוע בודד, ניתן אולי היה לסבור, כי הדברים נאמרו בשעת כעס,
בלא שנלוותה לכך כוונה אמיתית. במצב הדברים בענייננו, על רקע העוינות בין הצדדים
וגידופי המשיב את המערער באופן חוזר ונשנה, אין אלא לקבוע, לדעתי, כי הוכחה מעבר
לכל ספק סביר כוונתו של המשיב לפגוע במערער.
19. יצוין, כי המשיב כפר מלכתחילה בהאשמות
המיוחסות לו, ודבק בטענתו שכלל לא אמר את הדברים המיוחסים לו. ואולם, גם אם היה
מוכח כי בין מטרותיו של המשיב בהשמעת הדברים היו מטרות לגיטימיות (כך, למשל, אילו
טען המשיב, כי הדברים נאמרו גם כדי להגן על האינטרסים של החברה), לא היה בכך כדי
לסייע לו; והרי, כאמור, גם כאשר פרסום נעשה מתוך כוונה פוגענית שבצידה כוונה
לגיטימית, די בכך שהכוונה לפגוע בוססה מעבר לספק סביר, כדי לבסס את דרישת היסוד
הנפשי (לעיל, סוף סעיף 16).
טענות הגנה
20. בשל כפירתו של המשיב במיוחס לו, לא נטענה
טענת הגנה המוכרת לפי חוק איסור לשון הרע. מכל מקום, לאחר בחינת הדברים, לא
מצאתי, כי עומדות למשיב מי מבין ההגנות הקבועות בחוק. ראשית, אין למצוא בהגנתו של
הנאשם ביסוס עובדתי לטענת "אמת דיברתי". גם אם חשד המשיב, כי המערער נקט
פעולות בלתי ראויות, ואפילו בלתי חוקיות בכל הנוגע לניהול הכספים בחברה, ואפילו
היה לו בסיס לחשדות אלה, יכול היה לנקוט אמצעים סבירים וראויים כדי שהחשד ייבדק.
ואולם, המשיב בחר להתבטא במקרים רבים, באופן פוגע, משפיל ומבזה כלפי המערער. אין
גם לומר, כי מעשיו של המשיב נעשו בתום לב, ובכל מקרה הגנה זו לא הייתה עומדת
למשיב, כאשר מעשיו חרגו מן הסביר בנסיבות העניין.
עוד אוסיף, כי גם אילו סברתי שלשון
הרע שנקט המשיב כלפי המערער הייתה מתאימה יותר בנסיבות מקרה זה לבירור במסגרת
תביעה אזרחית, אין הדבר פוטר אותי מלבחון – לאור הגשתה של קובלנה פרטית – האם
התקיימו יסודות העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע. והרי לאור חשיבות הערך המוגן של
הזכות להגנה על השם הטוב, קבע המחוקק, בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע,
כי העבירה של פרסום לשון הרע ניתנת להאשמה בדרך של הגשת קובלנה על ידי הנפגע.
עבירת האיומים:
21. לאחר ששקל ובחן את מכלול הראיות שהובאו
בפניו, זיכה בית משפט קמא את המשיב מעבירת האיומים שיוחסה לו בקובלנה, בהטעימו, כי
אינו יכול להעדיף את עדויות התביעה על פני עדויות ההגנה, לאור סתירות שפורטו
בהכרעת הדין. עוד הוסיף בית משפט קמא, בשולי הדברים, כי התלונות אשר הוגשו למשטרה
על ידי המערער נסגרו והערר על סגירתם נדחה. כמו כן צוין, שגם הפרקליטות לא מצאה
בחומר הראיות הצדקה להגשת כתב אישום, ואף הודיעה כי אינה מעוניינת להצטרף כצד
לקובלנה הפלילית.
22. לטענת המערער, אין ממש בסתירות עליהן
הצביע בית משפט קמא. לגישתו, ההבדלים בין
הניסוחים שמסרו העדים הוא טכני ואינו מהותי כלל ועיקר. עוד נטען, כי ראוי גם
להתחשב בפרק הזמן הארוך שחלף מאז האירועים, שיש בו כדי להשפיע על זיכרונם של העדים
ולהסביר את הניסוחים השונים.
23. הלכה ידועה היא, כי אין בית משפט של ערעור
מתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן
בלתי אמצעי. לא מצאנו במקרה זה טעם לחרוג מן ההלכה. מעבר לסתירות בין העדויות,
אליהן הפנה בית משפט קמא, נקבע גם, כי לא הובאו ראיות לאיומים בתאריכים השונים
שפורטו בקובלנה, מלבד לגבי אירוע אחד,
ביום 6.12.00. חלק ניכר מן העדים לא העיד על האיומים מצד המשיב. קביעותיו של השופט
קמא נסמכות כאמור על התרשמותו מהעדים ודבריהם, וכאמור נותר ספק בעניין זה אצל
השופט. לאור האמור, לא מצאנו להתערב בפסק דינו של קמא, ככל שהוא נוגע לזיכוי
המשיב, מחמת הספק, מעבירת האיומים.
24. סוף דבר, אילו דעתי התקבלה היה הערעור
מתקבל, והמשיב היה מורשע בעבירה לפי סעיף 6 לחוק לאיסור לשון הרע. נותר היה
בעינו הזיכוי, מחמת הספק, מעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
|
מ' פינקלשטיין, שופט
|
ס' הנשיאה,
השופטת ש' וסרקרוג – אב"ד:
1. מסכימה
אני לפסק-דינו של חברי כבוד השופט מ' פינקלשטיין, ככל שמדובר בעבירת האיומים,
ואולם לדעתי יש מקום לדחות גם את הערעור בנושא עבירת לשון הרע, ולאשר את מסקנתו של
בית משפט קמא.
2. השאלות למעשה הן: מהו קו הגבול בין
אמירות שיש בהן להעליב ולפגוע אשר אינן עולות לכדי לשון הרע, ואם מדובר באמירות
שהן בגדר "לשון הרע", אם אלה היו לעבירה פלילית, שהרי ההבחנה בין העוולה
האזרחית של פרסום לשון הרע, שבסעיף 7 לחוק לבין העבירה הפלילית, לפי סעיף
6 של החוק, נעוצה בכך שעל פי האפשרות האחרונה יש צורך לקיומו של היסוד הנפשי,
קרי; שהפרסום יהיה "בכוונה לפגוע".
3. מכתב הקובלנה עלה כי המשיב היה נהג מונית
ובעל מניות וחבר בחברת תפוזית-קווי שירות קריות בע"מ, ואילו המערער שימש
כמנהל של אותה חברה עד ל- 2/11/00. על פי כתב הקובלנה יוחסו למשיב אשמות בדבר
כינויו של המערער כ"גנב", בין היתר, בכך שבתאריך 31/12/01, במהלך קיום
אסיפת חברים, האשים המשיב את המערער כי הוא גונב כספים מהחברה בסכומים שונים,
בשיעורים משמעותיים.
ממסכת הראיות שהובאו בפני
בית משפט קמא, עולה כי היו ויכוחים רבים במסגרת האסיפות בנוגע לסידור עבודה,
ענייני החברה, ובמיוחד אלה שנגעו לאופן ניהולה של החברה. התנהלות זו כללה השמצות
והכפשות, כאשר הטענות שהועלו היו אי סדרים כספיים בחברה. המערער עצמו הודה כי
"תרבות דיבור" זו – או ליתר דיוק, חוסר תרבות דיבור – הייתה נחלתם של
משתתפי האסיפות. המערער מוכן היה להשלים עם אותן השמצות שהושמעו אך לא מוכן היה
לעבור לשגרת חיים ולהתעלם מהכינוי "גנב".
המערער אף הודה, כי היו
כספים שקיבל מחברת השמירה אשר לא הופקדו בחשבון החברה, אך לעמדתו בדין עשה כן. כמו
כן יש להזכיר את העובדה שנגד המערער התנהלה תביעה על ידי החברה בת"א
1215/02 (נ/17).
בפסק-דין שניתן ביום
15/10/03 קבע בית המשפט (כב' השופט ערן נווה) כי תביעת החברה התקבלה וכי על המערער
לשלם לחברה סכום של 38,834 ₪ אשר כללו תקבול שהיה אמור להכניס המערער לחשבון של
החברה בסך של 31,052 ₪ וכן מיסי משרד שלא שולמו על ידו בסך של 7,334 ₪.
עוד אין להתעלם כי
האירועים המיוחסים למשיב היו על רקע סכסוכים פנימיים הקיימים בתוך החברה, כאשר
המערער והמשיב הם בעלי מניות באותה חברה. על פי ההתכתבויות שקדמו להגשת הקובלנה
יוחסו אשמות אלה כנגד החברה וכנגד יחידים בחברה.
4. הטחות אשמה במהלך סכסוכי עבודה וחילוקי
דיעות, יכול שיהיו בגדר של "לשון הרע". ראוי היה כי מי שמנהל ויכוח יעשה
כך בדרך מתורבתת ועניינית. ואולם, גם במקום שלא נוהגים כך – ולצערנו אין
"תרבות הדיבור" מיושמת במקומותינו הלכה למעשה, ואולי אף ליהפך – שימוש
באמצעי הליך פלילי להשגת מטרה זו, צריך להיעשות על דרך ההקפדה.
יש לחזור ולהדגיש שתחום
המשפט הפלילי אינו יכול להיות "פתרון פלא" לכל התנהגות שיש לגנותה. ישנם
תחומים אחרים הצריכים לקבל את מקומם בחברה, שבמסגרתם ניתן להביא לתוצאה נדרשת
בנושא תרבות הדיבור. בין היתר אופן התנהלות ויכוח כפי שזה מיוצג בכלי התקשורת.
התחום הפלילי, אינו אלא
תוסף נוסף, הגם חשוב מאד, המשמש אמצעי להשגת אותה תכלית לפיה, חופש הדיבור אינו
בגדר של ניבול פה, במיוחד כאשר זה מלווה ב"כוונה לפגוע".
5. כפי שהדגיש בית משפט קמא, וכפי שציין גם
חברי, היסוד הנפשי הנדרש בביטוי "כוונה לפגוע" יש לפרשו תוך בחינת ערכים
מעורבים במטריה הנוגעת לפרסום לשון הרע. בפרשת בורכוב עמד השופט ברק כתוארו אז (שם
בעמ' 218, סעיף 5) על ארבעה עקרונות יסוד שהם: הזכות לשם הטוב של האדם הנפגע; חופש
הביטוי של הפוגע; חופש אישי של הפוגע מפני סנקציה פלילית; ושלום הציבור.
ישנה התנגשות בין חירות
האזרח להשמיע את אשר על ליבו ולשמוע את מה שיש לאחרים להשמיע, חירות שהיא עקרון
יסוד של חופש הביטוי, כנגד זכותו של האחר שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב (ראה דברי
כב' השופט לנדוי כתוארו אז בד"נ 9/77 חב' החשמל לישראל בע"מ נ'
הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 343).
החקיקה הפלילית נעשית
איפה במסגרת העקרונות הנ"ל, תוך ניסיון לאזן ביניהם, תוך איתור המטרה
החקיקתית. מכאן, שעם כל החשיבות שיש להגנה על שמו הטוב של אדם, אין זו יכולה לעמוד
לכשעצמה כאשר מדובר בשימוש בתחום המשפט הפלילי, במיוחד כאשר האינטרס האמור של
הפרט, מוגן במסגרת העוולה האזרחית.
ואכן, משנדרש בית המשפט
לחזור ולדון בנושא היסוד הנפשי ברע"פ 9818/01 (ע"פ 8295/02
שמעון ביטון נ' מנחם גלילי (טרם פורסם), ניתן ביום 31/3/05 בהרכב של תשעה
שופטים, להלן: פס"ד ביטון), הבהיר בית המשפט כי "כלל
הצפיות" אינו חל במקרה כגון זה. כאשר מדובר בעבירות בהן נדרשת "מחשבה פלילית
מיוחדת", נקבע ברוב דעות, כי שאלת תחולתה של "הלכת הצפיות" נקבעת
באופן פרטני בהתאם לעבירה ולתכליתה, ואילו לגבי עבירה לפי סעיף 6 לחוק
איסור לשון הרע, נקבע בפסק-הדין (ברוב של שמונה שופטים כנגד אחד) כי הלכת
הצפיות אינה חלה (ראה גם אזכור הלכה זו ברע"פ 2038/04) שמואל לם נ'
מ"י, תק-על 2006(1) 66 בעמ' 84, פסקה אחרונה בסעיף 36).
התוצאה מן האמור, כפי
שנקבע בפס"ד בורכוב ש: "מבין האופציות הלשוניות
הטמונות בביטוי "בכוונה לפגוע" יש לבחור באותה אופציה המדגישה את
האינטרס הציבורי. דבר זה מחייב, לדעתי, פירוש הביטוי "בכוונה לפגוע",
כמשתרע על הרצון או המטרה או המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית, אך
המסתברת במידת וודאות רבה" (שם, 219 סעיף 7) .
6. יש לחזור ולהדגיש כפי שציינה כבוד הנשיאה
דורית בייניש בפס"ד ביטון, שעבירת לשון הרע מהווה עבירה פלילית מיוחדת
באופיה מאחר, בין היתר, שמול הזכות לשם טוב עומד חופש הביטוי כערך מרכזי בחייה של
חברה דמוקרטית, ולכן היסוד הנפשי צריך שיהיה בעל רף גבוה.
הגם שבית המשפט עומד שם
על ההבחנה שבין קובלנה פלילית לכתב אישום, ומדגיש את הימנעותו של היועץ המשפטי
מהגשת כתבי אישום לפי לשון הרע, הבהיר בית המשפט כי יש בסעד האזרחי שבעוולת לשון
הרע ליתן מענה הולם ברובם המכריע של המקרים (ראה על דרך ההשוואה ע"א 9462
מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ. ניתן ביום 28/12/05. הגם שבאותו מקרה לא
הוכרו הביטויים כלשון הרע, גם במובן האזרחי).
7. בענייננו, נקבעה קביעה עובדתית על ידי
הערכאה הדיונית, שהיסוד הנפשי לא הוכח, תוך ערנות לאי תחולתו של "כלל
הצפיות" על עבירה זו. עיון בחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא, אינו
מצדיק, לדעתי, לשנות מן המסקנה האמורה, בפרט כאשר אנו נדרשים לו במסגרת ערכאת
ערעור.
8. מכל הטעמים המפורטים לעיל, יש מקום לדעתי
לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין לאור התבטאויות שהיו בפועל, ללא צו להוצאות.
|
ש' וסרקרוג, שופטת
ס' נשיאה, אב"ד
|
השופט ר' שפירא:
עיינתי בחוות דעתם של חברי להרכב. בכל הנוגע לפסיקתו של בית
משפט קמא בעניין עבירת האיומים מסכים אני לאמור בחוות דעתו של חברי, השופט מ.
פינקלשטיין. בכל הנוגע לעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע
והמחלוקת שבין חברי מצטרף אני לדעתה של חברתי, השופטת ש. וסרקרוג.
סבור אני כי בעניין של לשון הרע אל לנו להפוך כל תת תרבות
של ויכוח לאירוע בעל אופי פלילי. לא כל התבטאות חריפה ופוגענית, שיש בה כדי להצמיח
זכות לסעד במשפט האזרחי, מקימה מעצם האמירה ונסיבותיה את היסוד הנפשי של הכוונה
לפגוע, במובנו הפלילי.
בנסיבות כפי שתוארו ובעובדות כפי שנקבעו בפסק הדין נשוא
הערעור סבור אני כי לא ניתן לקבוע שנפלה טעות תחת ידו של בית משפט קמא כאשר קבע כי
לא הוכח היסוד הנפשי של הכוונה לפגוע, מעצם טיבן של האמירות והנסיבות בהן נאמרו,
נסיבות שעל פי ממצאי בית משפט קמא היו חלק מצורת התבטאות של ציבור הנהגים אחד כלפי
רעהו.
אשר על כן סבור אני כי בנסיבות כפי שהוכחו יש להשאיר את
התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא על כנה.
|
ר' שפירא,
שופט
|
אשר על כן הוחלט, בדעת רוב השופטים, לדחות את הערעור, ללא
צו להוצאות – כאמור בחוות דעתה של ס' הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג.
ניתן היום, י"ח בחשון תשס"ז (9 בנובמבר 2006),
(הוקראו סעיף 4 בפסק הדין של שופטת וסרקרוג וכל פסק הדין של כב' השופט שפירא, עותק
מלא נמסר לנוכחים) בבהעדר המערער ובא כוחו ועו"ד לואי לובאני, ב"כ
המשיב.
ש' וסרקרוג
54678313-634/06
5129371
54678313
|
מ'
פינקלשטיין, שופט
|
|
ר' שפירא,
שופט
|
|
שופטת ש'
וסרקרוג,
ס'
נשיאה, אב"ד
|
