ערעור אזרחי מס' 670/79
ערעור אזרחי מס' 78/80
ערעור אזרחי מס' 82/80
.1הוצאת עתון הארץ בע"מ
.2גרשום שוקן
.3אבי ולנטין
נגד
בצלאל מזרחי
ע"א 670/79, 78/80
בצלאל מזרחי
נגד
.1הוצאת עתון הארץ בע"מ
.2גרשום שוקן
.3אבי ולנטין
ע"א 82/80
[12.4.87]
לפני השופטים ש' לוין, ד' לוין, ש' נתניהו
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965,
ס"ח 240, סעיפים
14, 15, 15(2), 15(3)
15(4) 15(5) 15(6)
15(8), 16, 16(א),
16(ב),
16(ב)(2)
19(2), 22- תקנות סדר הדין
האזרחי, תשמ"ד-1984,
ק"ת 2220, תקנה 454- פקודת הנזיקים
האזרחיים, 1944, ע"ר תוס' 1, (ע) 93,
(א) 19, סעיפים 20, 20(1)(א), 20(2),
20(3), 21(ג)
- הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ג-1963,
ה"ח 286- חוק
הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981,
ס"ח 128- חוק
סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982,
ס"ח 43, סעיפים
60, .64
א. (1) ההלכה בשאלת
כמות ההוכחה הנדרשת מהנתבע כדי להוכיח בתביעה אזרחית בגין לשון הרע את קיומה של
התנהגות פלילית מצד של התובע היא ברורה ומבוססת, ואין מקום להיגרר בנדון לניתוח
האסמכתאות האמריקניות בסוגיה זו.
(2) קיימות רק שתי
מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט
האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום,
עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה.
(3) במקרה דנן, נוכח
מידת חומרתם של הדברים שיוחסו למשיב בפרסום, טענת אמת דיברתי מחייבת הבאת כמות
ראיות רבה יותר מהכמות הנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים.
ב. לאור תקנה 454לתקנות סדר הדין
האזרחי, תשמ"ד-1984,
אין מניעה לכך שבעל דין יתמוך בתוצאה הסופית אליה
הגיע בית המשפט קמא, על יסוד נימוקים השונים משל בית המשפט.
ג. במקרה דנן, הובא במשפט חומר
ראייתי רב, שיש בו אולי חשיבות להערכת אופיו
ותכונותיו של
המשיב, אך אין בו מאומה כדי לבסס את אמיתות הדברים נושא הכתבות, שבגינן הוגשה
התובענה. לפיכך לא הוכחה הגנת "אמת הפרסום", לפי סעיף 14לחוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה-.1965
ד. (1) חוק, הקובע כללים בדבר
איסור לשון הרע, חייב למצוא נקודת איזון בין
אינטרסים המכחישים
זה את זה: חופש הדיבור לעומת הזכות לפרטיות, חופש העיתונות לעומת זכותו של הפרט
לשמו הטוב.
(2) בסעיף 14לחוק איסור לשון
הרע הועמדה נקודת איזון כזו, באופן שזכותו של אדם לפרטיות הועדפה על זכותו של
פלוני (ועיתון בכלל) לחופש הביטוי, אפילו ביטוי אמת, אם אין בפרסום עניין ציבורי;
ואילו מרבית הנסיבות, שבהן זכאי הנתבע להגנת תום הלב לפי סעיף 15לחוק, הוגבלו
למקרים, שבהם היה לנתבע אינטרס ממשי מספיק לעשות את הפרסום.
(3) המחוקק אינו מבדיל
לעניין זהות המפרסם בין הפרט לבין עיתון, אך ברור הדבר, שמקרה טיפוסי להגנת תום
הלב, החלה על עיתון, הוא המקרה הנזכר בסעיף 15(4)
לחוק איסור לשון הרע.
(4) אין לומר, שבתנאים
נוכחיים יש צורך להפר את האיזון העדין שנקבע בהלכת ד"נ 9/77 [15]
על-ידי הצרת יתר של זכות הפרט לשמו הטוב לטובת הרחבת הכוח שיש ליתן לעיתונות לפרסם
עליו עובדות בלתי נכונות.
ה. (1) חוק איסור לשון הרע
אינו מבחין בין זכותו של הפרט לזכותו של עיתון ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 15(2)
לחוק. ההגנה המוקנית לעיתון אינה יתרה או נופלת מההגנה המוקנית לפרט לפי הסעיף
האמור.
(2) השאלה, אם רשאי מאן
דהוא להיזקק להגנת סעיף 15(2)
לחוק, תלויה בתוכנו של הפרסום נושא התביעה.
(3) מפרסם, המבקש לחסות
בצלה של הגנת סעיף 15(2)
לחוק, חייב להצביע על היותו של הפרסום "עניין"
כה חיוני, שמאליה מתבקשת המסקנה, שבפרסום הדבר היה משום מילוי חובה מוסרית או
ציבורית או חוקת על-ידי המפרסם. הנתבע זכאי להגנה האמורה רק בהתקיים יחס של הדדיות
בינו לבין האדם או האנשים שעליהם פורסמו הדברים.
(4) עיתון, המבקש לזכות
בהגנה כנגד לפרסום ידיעה בלתי נכונה על התנהגות פלילית של הנפגע, חייב להצביע על
קיומן של נסיבות חריגות, המצביעות על אי-יכולתן של רשויות המדינה המופקדות על כך
לטפל בידיעה נושא הפרסום.
(5) במקרה דנן, גם אם
נניח כי המשטרה הייתה ממאנת לחקור את עצמה, לו הוגשה אליה תלונה
על סירובה לנקוט אמצעים תקיפים
יותר נגד המשיב (ולא הוכח שהייתה ממאנת או שהיה מקום לנקוט אמצעים אלה), יכולים
היו המערערים לגרום להעברתו של החומר שהיה לפניהם
ל"תובע", לפי סעיף 60לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח משולב], תשמ"ב- 1982,
או להתלונן לפני היועץ המשפטי לממשלה, בין במישרין ובין דרך ערעור המוגש לפי סעיף 64לאותו חוק, או
לפנות לשר המשטרה. המערערים לא עשו כן, ולפיכך אינם זכאים להגנת סעיף 15(2)
לחוק איסור לשון הרע.
ו. (1) תחולת סעיף 15(2)
לחוק איסור לשון הרע מותנית בעשיית הפרסום נושא לשון
הרע בתום-לב. בהעדר
חזקה שבדין לקיומו של תום-לב, מוטל נטל השכנוע בדבר קיומו על הנתבע.
(2) סעיף 16לחוק קובע חזקות
ראייתיות, שמותר להחילן רק כל עוד אין קיימת
ראיה פוזיטיבית
בדבר קיומו או אי-קיומו של תום-לב. אם אף אחת מן
החזקות אינה חלה,
ובית המשפט מצוי בספק אם הוכח או לא הוכח קיומו של תום-לב, יד הנתבע היא על
התחתונה.
(3) ספק אם תום הלב
הנדרש לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(2)
לחוק הוא סובייקטיבי. במקרה דנן, שומה
היה על המערערים להוכיח, לפחות, שהיה קיים מצדם תום-לב מהבחינה הסובייקטיבית; וזאת
לא עשו.
(4) נוכח העובדה, שנטל
השכנוע לעניין תום הלב מוטל על כתפי המערערים, הרי גם אם היו סותרים את חזקת העדר
תום הלב, הקבועה בסעיף 16(ב)
לחוק, על-ידי הוכחה כי נקטו אמצעים סבירים להיווכח אם
הדברים שפורסמו אמת הם אם לאו, לא היו נושעים, שכן במקרה כזה שוב חוזרים למצב,
שבהעדר חזקה לזכות המערערים או נגדם לא
הוכיחו המערערים את תום-לבם.
(5) במקרה דנן, חרג
הפרסום מתחום הסביר, המערערים לא נקטו אמצעים סבירים להיווכח אם תוכן הפרסום אמת
אם לאו, ואם הייתה להם ידיעה ממשית בדבר קלישות החומר שהיווה את הבסיס לפרסום
הכתבות. לפיכך, לא זו בלבד שחזקת תום הלב לא קמה לזכות המערערים, אלא שלא נסתרה
חזקת העדר תום הלב.
ז. (1) שיעורם של פיצויים
כלליים נתון לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתביעה. בית-משפט שלערעור לא יתערב
בפסיקה זו, אלא אם כן לא התחשב בית המשפט דלמטה בגורמים הרלוואנטיים הנכונים.
(2) בית משפט רשאי, במקרה מתאים,
לחייב נתבע בתשלום פיצויי עונשיים.
(3) במקרה דנן, פרשו
המערערים לפני בית המשפט פרשיות רבות אודות הפשע
המאורגן בישראל,
שלא היו רלוואנטיות לתביעה ושהיה בהן כדי ליצור לפני ציבור קוראי העיתונים את
הרושם, שהמשיב קשור גם בפרשיות אלה, ובכך היה כדי להחמיר את
הנזק והסבל שסבל המשיב ולהגדיל את הוצאותיו המשפטיות.
(4) במקרה דנן, אין ספק
שפרסום הכתבות הביא למערערים תועלת כלכלית ניכרת, העולה במידה ניכרת ומשמעותית על
דמי הפיצויים שנפסקו למשיב.
(5) סעיף 22לחוק איסור לשון
הרע מקנה לבית המשפט שיקול דעת להתיר הבאת ראיה או חקירת עד, לעניין הפחתת
הפיצויים, אף אם הראיה או העדות מתייחסות לאופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים
של התובע, וגם אם אלה אינם נוגעים במישרין או כלל ללשון הרע, המשמשת נושא למשפט.
הוא הדין גם אם העדות מתייחסת לאופיו של התובע וכן לעברו,
מעשיו או דעותיו, למעשה, אף אם אין הם ידועים
בציבור.
(6) במקרה דנן, משלא
התנגד המשיב לראיות בדבר אופיו, מעשיו או דעותיו, הרי הן קבילות. אין בכך תקדים
לעניין קבילות ראיות דומות במקרים שבהם יתנגדו בעלי דין פרוספקטיביים לקבלתן.
(7) במקרה הנדון, מחד
גיסא, נפגע המשיב קשה בגין האשמות חמורות ובלתי מבוססות, שהיה זה בלתי אחראי
לפרסמן, ובכך יש כדי להחמיר בשיעור הפיצויים במידה ניכרת ומשמעותית מעבר למה שנפסק
על-ידי בית המשפט המחוזי. אולם, מאידך גיסא, לא נלקחו בחשבון, לעניין הפחתת
הפיצויים, הראיה, לפיה המערער דן בעיסקאות אסורות (שלא מן הנמנע הוא שדובר
בעיסקאות סמים), וכן ראיות המלמדות שלמערער קשרים עם עבריינים מועדים ושהוא ניחן
בקווי אופי, מעשים ודעות שאינם מתיישבים עם נורמות מקובלות, כאשר החזית החיצונית
של אישיותו, המצטיירת כמי שדוגל בסיסמה: המטר מקדשת את האמצעים, מקבלת כיסוי חלקי
ממשי גם במציאות. בנסיבות אלה אין להתערב בפסיקת הפיצויים על-ידי בית המשפט
המחוזי.
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"פ 232/55
היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; פ"ע לב .3
[2] ע"א 256/57
263אפלבוים ואח' נ' בן גוריון; סימונסון נ' בן
גוריון, פ"ד יד 1205; פ"ע מו .240
[3] ע"א 292/64 כהן
נ' אשד, פ"ד יט(1) .414
[4]
ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) .203
[5]
ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1)
.589
[6]
ע"א 382/58 פ.ש. נ' זיסו-ברנטל, פ"ד יב 1732; פ"ע לו 384
[7]
ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג(2) .135
[8]
ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593; פ"ע ד .190
[9] בג"צ 442/71
לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) .337
[10]
ע"א 134/67
אבן נ' דיסנצ'יק ואח’, פ"ד כא(1) .527
[11]
ע"א 213/69
חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עתון "הארץ" בע"מ וח',
פ"ד כג(2) .87
[12]
ע"א 552/73
רוזנבלום ואח' נ' כץ וערעור שכנגד,פ"ד ל(1) .589
[13]
ע"א 310/74
שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) .389
[14]
ע"א 723/74
הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
ואח’, פ"ד לא(2) .281
[15]
ד"נ 9/77 חברת
החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח’, פ"ד לב(3) .337
[16]
בג"צ 73/53, 87חברת "קול העם" בע"מ; עתון "אל
אתיאחד" נ' שר הפנים, פ"ד ז 871; פ"ע יג .422
[17]
ע"א 292/57,
298סנדרס ואח' נ' לוי-אולמן ו-ערעור נגדי, פ"ד יג .787
[18]
ע"א 30/72
פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד, פ"ד כז(2) .225
[19]
ע"א 34/71
פרידמן נ' חן ואח’, פ"ד כו(1) .524
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
.(.c.a)
.
130K.b 1[1930]
watt v. Longsdon[20]
.(.c.a)
.
845All e.r 2[1985]
riches v. News group
newspapers[21]
הערות:
ליחסי הגומלין בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם
טוב ראה: מ' גלוסקה, ועוד לשאלת חופש הביטוי" עיוני משפט ו
(תשל"ח-ל"ט) 438; א' רטיג, "חופש
הביטוי, הזכות לשם טוב וחוק איסור
לשון הרע" משפטים ט (תשל"ח- ל"ט), .524
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (השופטת ש' וולנשטיין) מיום 20.12.79בת"א 1866/77. הערעורים נדחו.
ש' ליבליך - בשם המערער בע"א 670/79,
78/80(המשיבים
בע"א 82/80); ר' כספי - בשם המשיב בע"א
670/79, 78/80(המערער בע"א 82/80).
פסק-דין
השופט ש' לוין: רקע כללי
נושא הערעורים שלפנינו הוא שתי כתבות, שעיתון
"הארץ" פרסם ביום 7.8.77
אודות מר בצלאל מזרחי (להלן - מזרחי); האחת פורסמה
במסגרת סדרת כתבות הנושאת את השם: "חקירה מיוחדת של 'הארץ' הפשע
המאורגן", כשכותרת הכתבה הרלוואנטית היא: "בן הטיפוחים"; האחרת,
שפורסמה מחוץ לסדרה האמורה, נושאת כותרת: "בצלאל מזרחי מואשם באי העברת מס
בשיעור יותר מחצי מליון ל"י למס הכנסה". צילומי כתבות אלה צורפו לכתב
התביעה שמזרחי הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד הוצאת עיתון הארץ
בע"מ, נגד עורך העיתון מר גרשום שוקן, ונגד אבי ולנטין, שהוא עיתונאי שעבד
בעיתון זה והכין וכתב את הכתבות (הנתבעים ביחד להלן הארץ).
.2פרטי לשון הרע שיוחסו למזרחי הובאו בכתב התביעה
כדלקמן:
" .1הפרצוף האחר של בצלאל מזרחי - כאחת הדמויות המרכזיות
של הפשע המאורגן בארץ - ידוע לצבור הרחב פחות מדמותו
המכובדת של איש עסקים מליונר, שהקים אימפריה כלכלית
בשתי ידיו.
... .2הקריירה העסקית הגלויה הזאת הנה צמודה לקריירה הסמויה
שלו בהירארכיה של הפשע המאורגן בדרכו לצמרת.
... .3כפי שידוע למשטרה עוסק מזרחי במימון של עסקי המערכת.
הוא אינו מבצע דבר בעצמו, אלא בעזרת אחרים ובעזרת כספו. במשך שנים ריכז את רכישת
היהלומים הגנובים מציבור רחב של עבריינים שביצעו את הפריצות בשטח, הביאו את הסחורה
דרך מתווכים מוכרי (ביניהם ידידו של בצלאל, רחמים אהרוני) וקבלו את כספם. סוד
הצלחתו של בצלאל מזרחי בתחום היהלומים הגנובים הוא ביכולתו למכור את הסחורה
במהירות לאנשי קשר באירופה.
.4בצלאל מזרחי קשור
גם למימון הברחות סמים בקנה מידה
גדול לישראל. לפני חודשים אחדים קיים התייעצות עם
שניים מעוזריו בתחום זה: רחמים אהרוני וטוביה אושרי. השלושה נפגשו בבית קפה ברחוב
יהודה המכבי בתל-אביב ושוחחו על משלוח של הירואין בשווי של שנים וחצי מליון
ל"י שהיה אמור להגיע לישראל.
.5לפני מספר חדשים נדון בצלאל מזרחי, אחד העומדים בראש
מערכת הפשע המאורגן, לתשלום קנס של 50אלף ל"י, בשל השמטת הכנסה בהצהרת ההון
שלו".
השופטת המלומדת החליטה ביום 4.7.79, כי הארץ פרסם לשון הרע
על מזרחי במה שנוגע לארבעת
הקטעים הראשונים, אך דחתה את התביעה באשר לקטע מס' .5היא חייבה את הארץ לשלם למזרחי שכר טרחת עו"ד,
המתייחס לאותו שלב של הדיון, בסך 000, 250ל"י, בצירוף מע"מ. בפסק-דינה מיום 20.12.79חייבה השופטת את הארץ לשלם למזרחי פיצויים
בסכום של 000, 300ל"י בצירוף שכר טרחת עו"ד 000, 50ל"י, הכול בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה.
בע"א 670/79 וע"א 78/80 משיג לפנינו הארץ על חיובו ועל
גובה הפיצויים שנפסקו נגדו; בע"א 82/80 עותר מזרחי להגדיל את סכום
הפיצויים ולחייב את הארץ גם בפיצויים עונשיים או מוגברים.
.3השופטת המלומדת קיבלה - ואין חולקין על כך - שהכתבות
מוציאות, לכאורה, לשון הרע על מזרחי. לאחר שעיינה בדו"ח ועדת שמגר (נ/88),
בדו"ח ועדת בוכנר (נ/89) ובדו"ח הוועדה
הציבורית בראשותו של עו"ד א' שמרון ז"ל (נ/90), קבעה השופטת המלומדת,
שהוכח קיומו של פשע מאורגן בישראל, כפי שהוגדר בדו"ח ועדת שמרון. עוד קבעה
השופטת המלומדת, שהוכח שיד לאדונים רחמים אהרוני וטוביה אושרי בממלכת הפשע
ובעיסקאות שאינן כשרות, וכי מזרחי היה חברם וידידם מילדות.
קיים בפסק הדין מימצא מפורש, כי השניים שייכים לאחד
הענפים של הפשע המאורגן בישראל. מימצא נוסף שבפסק הדין הוא, שהתקיימו אי אילו
עסקים או ענייני כסף
בין מזרחי לבין השניים, אך לפי קביעת בית המשפט
המחוזי לא הוכח דבר קיום שותפות ביניהם בעסקים בלתי חוקיים ובלתי כשרים; כמו כן
קיימת בפסק הדין התייחסות למעורבות ישירה של מזרחי בעניינים שונים, תוך קביעת
מימצאים לגבי מה שהוכח ומה שלא הוכח.
אין לנו צורך לבחון כל עיסקה ואירוע בו דן בית המשפט
המחוזי; להלן נסתפק באיזכור של מקצת מן העיסקאות והאירועים נושא פסק הדין, שבהם
היה מזרחי מעורב אישית או שלפי קביעת השופטת המלומדת לא הוכחה מעורבותו בהם.
עיסקאות ואירועים אלה מתחלקים לשלושה סוגים: א. עיסקאות ואירועים שבהם נטענה מעורבותו הישירה של
מזרחי; ב. עיסקאות ואירועים שמהם, לפי טענת הארץ, ניתן להעלות שמזרחי אכן משתבץ
בממלכת הפשע; ג. אירועים המשמשים כראיה נסיבתית למעורבות האמורה ולאופיו העברייני.
ברקע הדברים מונח המוצג נ/79, שתוכנו שימש להארץ
כנדבך מרכזי, אך לא יחיד, לפרסום כתבותיו. מסמך זה, הנושא תאריך 21.3.77ואשר הוגדר במשפט גם כ"מסמך ה-11",
מופנה על-ידי איש היחידה המרכזית, מדור המודיעין של המשטרה, לשלטונות מס הכנסה
וכולל רשימה של אחד-עשר אישים, המשמשים יעדים ל"טיפול" על-ידיהם. בין
היעדים הללו כלולים גם רחמים אהרוני וטוביה אושרי. לגבי מזרחי נאמר בו, בין השאר,
כי -
"הנו הבעלים הרשומים של רשת בתי המלון גני שולמית...
שותף בבית 'מרס' לרהיטים.... שותפותו בבית 'מרס' באה לו לאחר סחיטה ממושכת(?) של שולמן דוד בעל בית מרס. כעת
בתכניתו לבנות מאחורי בית 'מרס' כל-בו לדברי יבוא אשר ישווקו בארץ לאחר שנגנבו(?)
באירופה. שותף בבית כל-בו זה הינו רחמים אהרוני (עוסק?) בהברחת יהלומים גנובים.
מעביר כספים לחו"ל תחת מסווה של יבוא רהיטים... יבואן רהיטים אלה הנו שולמן
דוד. קונה אגרות חוב גנובות... יתכן שהוא קשור לעסקי הבשר של רחמים אהרוני".
עוד נטען שם, שמזרחי הוא "אחד מגדולי מממני
עסקות הסמים במדינה". השופטת המלומדת קבעה כמימצא, שאין ממש בתוכנו של המוצג
נ/
79בכל הנוגע לפרשת שולמן, וכי לא
הוכח שדבק במזרחי דבר עבירה באשר לשאר חלקי המסמך.
לגבי המסמך נ/ 79עצמו נקבע בפסק הדין, כי הוא כלל מידע ממאגר המודיעין
של המשטרה. הוא נערך לפי סיכום בין מפקד מחוז תל-אביב של המשטרה לבין נציג מס
הכנסה, כשהכוונה הייתה, כי על-פי אותו מידע ינסו שלטונות מס הכנסה להתחקות אחרי
העלמות מס אפשריות של האנשים הנזכרים במסמך. המסמך סומן כסודי ולא נועד להגיע
לידיעת הציבור. השופטת המלומדת לא שוכנעה, כי אלמלא "הודלף" המסמך לידי
הארץ לא היה מגיע לשלטונות המס במועד שהוא הגיע.
.4להלן נפנה בית המשפט המחוזי לדון בפרשיות
ובאירועים שונים, שאין צורך - כאמור - לאזכר אלא את מקצתם:
(א) עיסקאות שבה נטענה מעורבותו הישירה של מזרחי
.Iשיחת ההירואין. נקבע, שביום 17.2.77נועדו מזרחי עם אהרוני ואושרי בית קפה ברחוב יהודה המכבי
בתל-אביב ושוחחו ביניהם על דבר עיסקאות סמים. השופטת המלומדת סיכמה, כי "אין
בכך כמובן כדי להוכיח כי עיסקה כזאת בוצעה, ואם כן מתי ועל ידי מי..." אך
הוסיפה כי "מידע זה לבדו אין בו כדי לאמת את מה שפרסמו הנתבעים בקטע המשמיץ
מס' 4הנ"ל". לפיכך היא סברה, כי הארץ לא
הצליח להוכיח את אמיתות הדברים שנאמרו באותו קטע.
.Iiפרשת "פפה" רוקנשטיין. "פפה"
רוקנשטיין (להלן - פפה) הוא פושע מועד. לפי מימצאי בית המשפט המחוזי הוא התקשר
ביום 23.10.75לביתו של מזרחי,
הציג עצמו כאיש משטרה החוקר בענייניו של מזרחי, הודיעו כי בידו מידע שמבקשים לחטוף
את בנו הקטן, והציע לו הגנה וכן למסור לו את תיק החקירה תמורת מיליון לירות. מזרחי
התלונן במשטרה, ותלונתו נרשמה ביום 29.10.75, לאחר שקצין המשטרה
ארמונד לוי סיפר למזרחי שידוע למשטרה שנעשה ניסיון לסחוט ממנו כסף. בהסכמת המשטרה
הותקן מיתקן הקלטה על מכשיר הטלפון של מזרחי, בו הוקלטו שיחות טלפון נוספות בינו
לבין פפה. בתיאום בין מזרחי לבין המשטרה נתפס פפה כשבידיו תיק המכיל ניירות ריקים.
הוגש כתב-אישום נגד פפה בגין עבירות סחיטה באיומים,
התראות בשקר כאחר ועבירות נוספות. תחילה הוא כפר בעובדות, ומזרחי הוזמן
להעיד במשפטו, אך לבסוף הוא חזר בו מכפירתו, הורשע ונידון למאסר לתקופה של שש שנים.
לפי גירסת הארץ, הודה פפה בעובדות שיוחסו לו כתוצאה
משידולו של מזרחי, שלא היה מעוניין כי יעיד, וזאת כדי להסתיר קיומם של עסקים
משותפים בלתי כשרים בין השניים. הוכח, שמזרחי נפגש עם אשתו של פפה במהלך המשפט,
וכי לאחר שנגזר דינו של פפה, נערכה שיחה טלפונית בין השניים, והשיחה הוקלטה (נ/73).
בית המשפט המחוזי סבר, שאכן ביקש מזרחי למנוע את מתן עדותו של פפה, באשר זה ידע
לספר דברים מפלילים נגדו. סיכום הדברים מפי בית המשפט: "אין בכך הוכחה מכרעת
לגבי מעורבותו של (מזרחי) בעסקה פלילית אחת או יותר עם 'פפה', אך בראיות שהובאו
בפני יש יותר מרמז לכך".
הארץ ניסה לשכנע את
בית המשפט לקבל כנכונות אמירות שנות של פפה לאנשים שונים (נ/40, נ/48,
נ/49,
נ/99),
אמירות מהן משתמעת, כביכול, מעורבותו של מזרחי עמו בעיסקה גדולה של יהלומים גנובים. פפה עצמו
הכחיש את אימרותיו, ובית המשפט
סירב לקבוע מימצאים
על יסודן גם בהיותן אימרות חוץ של עד שהוכחשו, וגם משום "שזהו איש אשר השבועה
אין לה כל משמעות עבורו. הוא תמיד יאמר אותם דברים אשר בעת אמירתם נראים לו יעילים
ביותר למען עצמו...".
.Iiiפרשת החרסינה. פרשה
זו שונה משתי הפרשות הקודמות, בכך שהיא אירעה בשנת 1962, ולא ניתן לייחס אותה
לתקופת ה"פשע
המאורגן". לפי מימצאי בית המשפט המחוזי, נתקיימה סדרת גניבות של כמויות
עצומות של אריחי חרסינה. בתחילת 1962נעצרו כמה אנשים בעלי כינויים ססגוניים כמו
"מוגו", "פאסיסו" ו"אהרל'ה", כחשודים בגניבות; הם
נעצרו כגונבי האריחים, ואילו מזרחי נחשד ונעצר כאחד ממקבלי הרכוש הגנוב. בהסכמת
התביעה הומר אישומו של "מוגו" מגניבה לקבלת רכוש גנוב, והוא הורשע ודינו
נגזר. הוא ערער לבית המשפט העליון ובטענותיו לעונש טען סניגורו של
"מוגו", כאילו זה מכר את הסחורות בשליחותו של מזרחי, ועל יסוד טענה זו
הקל בית המשפט בעונשו. בבית המשפט המחוזי התכחש "מוגו" לדברים אלה, וטען
שעלילה העליל על מזרחי, אך השופטת המלומדת סברה, שלדברי סניגורו של
"מוגו" יש תימוכין גם בעדותו של מזרחי; לפי גירסתו של האחרון, הציע לו
פלוני, ציון נדב, שנהג להוביל בעגלתו חומרי בניין עבור מזרחי, כמות של אריחי
חרסינה שמזרחי חשד שגנובה היא. הוא סירב לקנות את החרסינה מנדב. שבוע ימים לאחר
מכן בא אליו "מוגו", כשבפיו הצעה דומה, ואף הודיעו, שכבר הניח את החרסינה
באתר בנייה של מזרחי; נוכח החשד שעלה בלבו - כך אומר מזרחי - הוא דרש ממוגו להוציא
מיד את האריחים מן האתר, ואמנם כך נעשה. במוצג נ/ 9אומר מזרחי, כי לאחר מכן קנה כמות של 40- 50אריחי חרסינה מאחד סבן, למרות שיכול היה להסיק
שמקורם של הללו ב"מוגו". על יסוד דברים אלה קיבלה השופטת המלומדת, שאכן
קנה מזרחי אריחי חרסינה בידיעה על מקורם הגנוב. לא זו אף זאת: מזרי הודה, כי באותה
עת קיבל מ"מוגו" כספים תמורת שבעה שטרי חוב על סך 120ל"י כל אחד, אלא שלטענתו לא היה כל קשר בין
השטרות האמורים לבין עיסקת אריחי החרסינה, השופטת סיכמה את מסקנתה בעניין זה
כדלקמן (בעמ' 77לפסק הדין):
"לא אוכל על סמך הראיות שבפני לקבוע תמורת מה באמת
קיבל אז (מזרחי) כסף ממוגו, ולמה נתן בידיו השטרות. רק זאת אוכל לקבוע, כי הוכח
לשביעות רצוני קשר עסקי בין (מזרחי) לבין מוגו, בתקופה שבה מודה מוגו שהיה מתווך
במכירת אריחי חרסינה גנובים ו(מזרחי) ידע אותה עת על עיסוקו זה של מוגו".
.Ivפרשת אבני הספיר. אף פרשה זו אירעה בשנת .1962מעשה שהיה כך היה: איש בשם יעקב מלכי היה מעורב
בפריצות רבות; יום אחד הוא הציע למזרחי למכירה שתי אבני ספיר קטנטנות. לדברי
מזרחי, הוא רכש אותן תמורת 20ל"י והניחן במגירת שולחנו. מלכי נעצר על-ידי
המשטרה, ובעקבות מה שמסר לה הגיעה זו לביתו של מזרחי והוא מסר לה את הספירים.
שני פרטים בפרשה זו
- שנזכרו על-ידי השופטת המלומדת - ראויים לציון: ראשית, ולנטין ניהל שיחה ארוכה עם
שושנה מלכי, אשת יעקב מלכי (המוצג נ/66), בה סיפרה, כי הייתה
עדת ראייה לכך שאחיה, אהרן נתן, מכר יהלומים גנובים למזרחי. אהרן נתן היה אחד
החשודים בפרשת אבני הספיר. לפי קביעת בית המשפט המחוזי היא העידה, שאינה זוכרת אם
הדבר נכון, ואין היא יכולה כיום לומר, מי האדם אשר לו מכר אחיה יהלומים בנוכחותה.
השופטת המלומדת סיכמה כך את עמדתה:
"אין לי ספק שבעדותה בבית המשפט הסתירה עדה זו דברים,
ואף שבתמליל הדברים... נאמרו בצורה מקוטעת ומבולבלת, הרי ברור לי ששם אמרה את
הדברים הנ"ל; אך כיוון שסרבה לאשרם כאן... אין לי כל אפשרות לקבוע עובדות
בנדון זה".
שנית, לאחר שיעקב מלכי
נעצר, באה שושנה מלכי אל מזרחי לבקש ממנו עזרה כספית למימון הגנתו המשפטית של בעלה, והוא סירב לכך.
מזרחי התלונן במשטרה על איום שהשמיעה שושנה כלפי אשתו, שאם לא יגיש את העזרה
המבוקשת, יבלע למשפחתו. שושנה הודתה בעובדה, שביקשה ממזרחי עזרה "כחבר
מילדות, לא כמעביד". אך כפרה בכך שאיימה עליו. השופטת סיכמה את דבריה בגיזרה
זו של הראיות כדלקמן:
"רק אזכיר שהאפיזודה
עם שושנה מלכי חזרה על עצמה כעבור 13שנים עם עליזה רוקנשטיין, כאשר זו באה לבקש עזרת (מזרחי)
עבור בעלה 'פפה' שנדון למאסר... מדוע באות נשים אלו לגייס עזרת (מזרחי) עבור
הבעלים שנקלעו לצרה? האם זה רק בגלל השם שיצא (למזרחי) כאיש שעוזר לחברים שנקלעו
לצרה, או שמא הן חושבות שהוא חייב חובה כזאת בשל מעורבותו בצרות שאליהן נקלעו
בעליהן?..." (ב) עיסקאות ואירועים שמהם, לפי טענת הארץ, ניתן להעלות בעקיפין
שמזרחי אכן משתבץ בממלכת הפשע.
.5Iעסקי בשר. אין צורך
להיכנס כאן לפרטי הפרשה. לפי קביעותיה של השופטת המלומדת, נעשה על-ידי אהרוני,
אושרי ואחד רושה, מעשה של השתלטות באמצעים בלתי הוגנים ובלתי מקובלים במסחר תקין
על עסק לשיווק בשר (וימפי), תוך הדחה בלתי מוצדקת של מי ששיש במשך שנים כסוכנה
הנאמן. החברה הזרה, אשר ניהלה את העסק, נאלצה למכור את עסקה לשלושה האנשים האמורים
במחיר אפסי, כאשר כבר קודם לכן נטלה חברת הבת שלה, באופן תמוה, על עצמה בלבד, את
ההפסדים שנבעו מעיסקה משותפת עם חברה בשם בנג'ו שבשליטת שלושתם. מזרחי נקשר לפרשה
רק בעקיפין, הואיל ונמשכו מטעמו שני שיקים - האחד על סך 000, 28ל"י לפקודת רושה והאחר על סך 000, 30ל"י לפקודת אהרוני (המוצגים נ/ 183ו-נ/90). וכה קבעה השופטת
המלומדת לסיכומה של פרשה זו (בעמ' 47לפסק הדין):
"מסקנתי היא, איפוא,
כי שתי ההלוואות האלו ניתנו על בסיס עסקי אף שיתכן מאד ש(מזרחי) לא היה נותן אותן
לאנשים שאינם מקורבים אליו כמו אהרוני ורושה. אין בפני חומר כדי לקבוע שההשקעות של
אהרוני ורושה בבנג'ו נעשו עבור (מזרחי), וכי שני אלו שימשו ל(מזרחי) 'אנשי קש', אך
השתכנעתי שהוא קיים עמם בענין זה קשר עסקי, ולא קשרי ידידות ומשפחה בלבד. כיון
שהקשרים היו הן חברתיים והן עסקיים כאמו, נראה לי ש(מזרחי) גם ידע על השתלשלות
הדברים בקשר לכשלון עיסקת בנג'ו...".
.Iiפרשת סן-מרטין.
פרשה זו קשורה בנסיעתם של מזרחי, אושרי ואחרים, ובכללם פרקליטים, לאי סן
מרטין בכוונה לרכוש שם מלון. העיסקה לא יצאה לפועל, אך השופטת המלומדת השתכנעה,
שמזרחי ואושרי עשו יחדיו עיסקה "בין שתפקידו של אושרי היה זה של מתווך אשר
רצה לקבל דמי התיווך בצורת מניות, ותפקיד (מזרחי) היה זה של מומחה בלבד, ובין אם
התכוונו אמנם שני אלה לרכוש את המלון ואחרי בדיקה התחרטו". עוד קבעה השופטת,
שגם רחמים אהרוני נתכוון לקבל נתח מן העיסקה האמורה (ראה סעיף 112לפסק הדין).
ג. אירועים המשמשים
כראיה נסיבתית למעורבותו של מזרחי בעולם הפשע ולאופיו העברייני . .6i"החאפלה". האדונים יחזקאל סהר וחפצדי רכשו
שטחי קרקע גדולים בגדה. בין הקרקעות שנרכשו הייתה גם חלקה בשטח של שבעה דונמים,
שהתעורר ספק לגבי בעלותו של המוכר - אחד עליאן - בה. סהר הפקיד בידי עליאן בשנת 1973שני שיקים -על סך 000, 35ל"י ועל סך 000, 10ל"י - כדי להבטיח, שעד לבירור לא תימכר החלקה
לאחר, אך לאחר שהספקות בדבר הבעלות לא פגו, הוא ביטל את הוראת התשלום. שנתיים
מאוחר יותר "מכר" עליאן את השיקים לאחד ציון לוי, בעל מסעדת
"ציון" בכרם התימנים, וזה, באמצעות פרקליטו חרותי, דרש את התשלום מסהר.
זה חזר והתנה את התשלום בקבלת אישורים מתאימים בדבר הבעלות. יש לציין, שבעבר היה
עליאן עובדו של ציון.
מעורבותו של מזרחי
בפרשה האמורה הוכחה בשתי
גזרות: ראשית, לפי גירסתו שלו הוא פנה, ביוזמת ציון, אל חפצדי ושאלו, למה אין
משלמים את החוב לציון. זאת עשה - לדבריו - בלי לדעת מה מקור החוב. שנית, סהר הודיע
לחרותי, שהוא מוכן לשלם לעליאן, אם יועידו לו פגישה עם האחרון, ולצורך זה נקבעה פגישה
במסעדת ציון. סהר וחפצדי הגיעו
למסעדה, אך עליאן לא נמצא, ובמקומו קיבלו את פניהם שורה של אישים: "נטש"
עם איש נוסף, עו"ד חרותי, מזרחי, פרקליטו, איש בשם ג'קי גלעדי
ו"גנדי". הוגשה לנאספים ארוחה כיד המלך, שבמהלכה לא לה עניין השיק
על הפרק. פרשת
השיקים הוזכרה שוב לאחר שהסעודה נסתיימה, כשסהר הודיע לציון שהוא מוכן לפרוע את
השיקים אם עליאן יבוא אליו למחרת ויחתום על כתב שחרור, ואמנם כך היה. סהר מספר
לעניין החפלה במוצג נ/129:
"האוירה במסיבה היתה מוזרה ביותר. בצאתנו אמר לי שותפי
כי זה היה כמו בסרט וכי הוא מצטער שהשתתף במסיבה".
השופטת המלומדת
קבעה, כי המסיבה המוזרה הועילה להחיש את התשלום, והיא סיכמה את דעתה כך: (בעמ' 102,
103):
"...מכלול העדויות
בענין זה מוביל אותי למסקנה שהיה קשר סיבתי
בין אותה ארוחה
לבין המהירות שבה סילק מר סהר את חובו לאחריה. נוכחות כל האנשים הנ"ל באותה
מסיבה אולי יותר מהדברים שנאמרו שם היוו לגביו לחץ - אפילו לא נאמרו שם דברים
מפורשים...
אינני מאמינה שיד
המקרה הביאה אותו יום את (מזרחי) לאותו שולחן, אלא שהיה לו אינטרס כלשהו בעיסקת
הקרקעות ההיא. אותו אינטרס שהניע אותו לנסות ולמנוע פרסום הכתבות של רז וולנטין בענין הקרקעות".
לעניין אחרון זה
עוד אשוב להלן.
.Iiאיומים על אבי רז.
אבי רז הוא עיתונאי, שהתכוון לכתוב על פרשת רכישת הקרקעות בגדה. עמיתו דאז, אלי
לנדאו, סידר פגישה בינו לבין מזרחי, פגישה שהייתה מיועדת לקבל את גירסתו של האחרון
לגבי הפרשה האמורה. לפי מימצאי בית המשפט המחוזי יוצא, שמחד גיסא הייתה התנהגותו
של רז במהלך הפגישה פרובוקטיבית, ומאידך גיסא היה בדברי מזרחי משום איום מרומז,
שרז עשוי להיפגע אם יפרסם דברים שמזרחי טוען שאינם נכונים. פרשה זו חיזקה את
השופטת המלומדת בסברתה, שהיה למזרחי עניין כלשהו בקרקעות נושא פרשת
ה"חאפלה".
.Iiiאיום על ולנטין.
באו ראיות לפני בית המשפט המחוזי, שמזרחי שלח, באמצעות עיתונאי בשם יגאל לביב, איום כלפי ולנטין
לפגוע בגופו כדי למנוע ממנו כתיבת רשימה על פרשת מכירת הקרקעות בגדה. על יסוד
הראיות שהובאו לפניה קבעה השופטת המלומדת רק זאת, שהמערער אמר ללביב דברים בגנותו
של ולנטין, אשר מהם יכול היה ביב להסיק איום מעין זה.
.Ivפרשת אולמרט.
ח"כ אולמרט עשה פרסום, שממנו הבינו מזרחי והאלוף (מיל.) רחבעם זאבי
("גנדי"), שהוא התכוון אליהם כמי שעומדים בראש הפשע המאורגן, בעקבות זאת
נתקיימה שיחה בין השלושה, שהוקלטה על דעת הכול (המוצג נ/165).
ראש וראשון למדברים
בשיחה היה "גנדי", בהסכמתו של מזרחי, כשמגמת השניים היא להניע את אולמרט
לחזור בו מדבריו, ולהבהיר למי התכוון על-מנת שהכול יבינו שלא אל מזרחי וגנדי
התכוון בפרסום.
מסקנת השופטת
המלומדת למקרא תמליל ההקלטה האמור הייתה, שאמנם השתמע ממנו איום לפגוע בח"כ
אולמרט. בין פגיעה גופנית ובין פגיעה בלתי מוצדקת בשמו ובמוניטין שלו כחבר כנסת".
.Vפרשת מס הכנסה.
ביום 20.2.74נפלה החלטה אצל
שלטונות מס הכנסה לפשוט אצל מזרחי, חברותיו ואנשים אחרים, במטרה לנסות ולגלות עבירות
מס. שבוע לאחר מכן התפוצץ מטען חומר נפץ ליד ביתו של מר שילוני, נציב מס הכנסה
דאז. השופטת המלומדת קבעה, שלא הוכח קשר כלשהו בין הפיצוץ לבין מזרחי; אך פרשה זו
הוזכרה בפסק הדין בעיקר למטרה אחרת: לצורך החיפוש בביתו של מזרחי הגיעה לבית חוליה
של לפחות ארבעה מאנשי מס הכנסה; הם הגיעו לבית השכם בבוקר, ולבקשת מזרחי המתינו עד
שילדיו עזבו את הבית בדרכם לבית הספר. לאחר שסיימו לחפש בדירת המגורים עברו
החוקרים למשרדו של מזרחי, שם הופתעו למצוא שלושה אלופי צה"ל. השופטת המלומדת
כתבה בעניין זה בפסק-דינה כדלקמן: (בעמ' 87):
"הסברו של (מזרחי)
להמצאם שם של שלשה אלה אינו מתקבל על דעתי.
מאחר שהאלופים עצמם
לא העידו בפני, לא אוכל לקבוע את הסיבה האמיתית; אבל סברת ההגנה שהם הוזמנו על ידי
(מזרחי) כדי 'להרשים' את אנשי מס הכנסה יותר מתקבלת על דעתי מהסברו של
(מזרחי)".
.Viפרשת האחים ימיני. הוכח,
שבהליך אזרחי שהתנהל נגד מזרחי או נגד אחת מחברותיו, הוגש על-ידיו תצהיר כוזב, עוד
הוכח, שמזרחי השתמש באיומים כלפי התובעים.
.Viiפרשת השחרור מהצבא.
מזרחי התגייס כמתנדב לצבא בגיל שש-עשרה ומחצה, וחרף הצלחותיו בראשית השירות הצבאי,
הוא נפקד מהשירות כבר עשרה חודשים לאחר תחילתו. מזרחי הובא לדין, הורשע ונידון
לשישה חודשי מאסר בפועל. הוא ביקש להשתחרר מהשירות, זומן לפני פסיכולוג, וזה יעץ
"אם אפשר לשחררו באופן אדמיניסטרטיבי". לענייננו חשוב מימצאה של השופטת
המלומדת (בעמ' 13), שמזרחי אמר לפסיכולוג באותו ריאיון כי הוא משחק
בקלפים ומעשן חשיש.
.7על יסוד החומר שלפניה הגיעה השופטת המלומדת
למסקנות העובדתיות
והמשפטיות הבאות:
(א) היו קשרי
ידידות מילדות בין מזרחי לבין אהרוני ואושרי.
(ב) בכמה הזדמנויות קיים מזרחי עם השניים גם קשרי עסקים.
(ג) אהרוני ואושרי הם עבריינים מובהקים, המייצגים אחד
מענפיו של הפשע המאורגן, ומזרחי לא יכול היה שלא לדעת על מקצת מעבירותיהם.
(ד) משיחת ההירואין הבודדת שהוכחה אין להסיק לגבי
ביצועה של עיסקת הירואין, אם בוצעה, או לגבי זהות האנשים, אשר ביצעו
או היו אמורים לבצע עיסקת סמים או לממנה, אלא על אפשרות בלבד של מעורבות השלושה
בעיסקה כזו.
(ה) לא הוכח האמור
בסעיף 4רישא מן הקטעים
נושא לשון הרע, לאמור, לא הוכח, כי מזרחי קשור למימון הברחות סמים בקנה מידה גדול
לישראל.
(ו) לא
הוכח האמור בסעיף 3רישא מן הקטעים נושא לשון הרע, לאמור, לא הוכח,
שמזרחי מעורב בסחר ביהלומים גנובים, ובוודאי לא הוכח, שבמשך שנים הוא ריכז את ענף
המסחר הזה. רכישת שתי אבני הספיר הקטנות לא הצדיקה כתיבת סעיף 3הנ"ל.
(ז) המסקנות דלעיל
הובילו למסקנה, שגם סעיפים 1ו- 2לקטעים נושא לשון הרע לא הוכחו. אכן, אהרוני ואושרי
נחשבו במשטרה למובילים ב"חבורת הכרם", המשמשת כאחד הענפים של "הפשע
המאורגן נוסח ישראל", כפי שהוגדר בדו"ח שמרון, אך לא הוכחה הטענה, שיש
למזרחי חלק בפשע המאורגן בישראל, ולא כל שכן שהוא משמש כאחת הדמויות המרכזיות שבו.
השופטת המלומדת
סיכמה את מסקנותיה עד כה באמרה (בעמ' 116):
"קטעים 1ו- 2הם דוגמה טפוסית, לדעתי, להסקת מסקנות גורפות אשר
נודע לכותב ברובן מפי השמועה,
אין צורך שאכנה בשם-תואר כתיבה כזאת ואין צורך להוסיף כי לא הוכחה האמת לגבי קטעים
אלה".
מסקנתו של בית
המשפט המחוזי הייתה, שלעניין הקטעים 4- 1הנ"ל לא הוכיח הארץ את ההגנה של אמת הפרסום לפי חוק
איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965(להלן - החוק).
(ח) לעומת זאת סבר
בית המשפט המחוזי, כי האמור בסעיף 5לקטעים נושא הכתבה הוכח.
(ט) לאחר שדחתה כמה
הגנות, שהעלה הארץ כנגד קביעת חבותו, שאין עוד צורך לדון בהן, קבע בית המשפט
המחוזי, שלא הוכחה גם ההגנה נושא סעיף 15(2) לחוק, כיוון שבנסיבות העניין
לא חלה חובה חוקית, מוסרית או חברתית על הארץ לעשות את הפרסום. היא דחתה את טענות
הארץ, שבמקרה דנן הוכח מצב של התמוטטות כללית של המנגנון, שהיה מיועד לקבלת תלונות
על מעשי עבירה, שהיה מצדיק פרסום
בגדר סעיף 15(2)
הנ"ל. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה סוכמה בעמ' 126
לאמור:
"לא אוכל על סמך החומר שבפני להסיק על התמוטטות
כללית כביכול של מנגנון חקירת הפשעים, אף שכשאר אזרחי המדינה הייתי מעדיפה לראות מנגנון זה
פועל ביתר יעילות".
השופטת המלומדת
קבעה, שאילו היו בידי המשטרה ראיות קבילות נגד מזרחי, הייתה עושה הכול כדי להעמידו
לדין. אמנם, הייתה מוטלת על הארץ חובה ציבורית או מוסרית, בגדר סעיף 15(2)
הנ"ל, להוקיע את התופעה של הפשע המאורגן ואת הסיבות, שבגללן - לדעת הכותב -
לא הצליחה המשטרה להתמודד עמו ביעילות הרצויה, "אך חובה זו לא היה בה כדי
הענקת זכות לפרסם על (מזרחי) דברים אשר ולנטין ו"הארץ" ידעו, או חייבים
היו לדעת, שאין בידם אפשרות להוכיחם".
(י) למרות שולנטין
לא העיד, קבעה השופטת המלומדת, שהוא, וגם מר סאמט העורך האחראי של הארץ, האמינו
באמיתות תוכן הפרסום נושא הכתבות. דא עקא, שלמרות העבודה המרובה שהשקיע בכך, הרי
חומר הראיות שהצליח ולנטין לאסוף היה מזערי, ולא היה בו כדי לבסס את הקביעות
העובדתיות החמורות לגבי מזרחי. הוכח, שניתנה לו התראה על-ידי אחרים לנהוג זהירות
בנקיבת השמות, אך הוא לא שעה לאזהרות.
התוצאה היא - כך
קבע בית המשפט המחוזי - שהארץ לא נקט אמצעים סבירים להיווכח, אם נושא הכתבות אמת
הוא אם לאו, כאמור בסעיף 16(ב)(2) לחוק.
(יא) כל ההגנות האחרות שנטענו, לפי סעיפים 15(3),
15(4), 15(5)
ו- 15(6) נדחו, ולפיכך נקבע, שהארץ פרסם
לשון הרע על מזרחי בגין הקטעים 1- 4בכתבות נושא התביעה.
(יב) להלן עבר בית
המשפט המחוזי לדון בשיעור הפיצויים. תביעת הפיצויים הוגבלה לנזקים כלליים בלבד,
ובית המשפט סקר את הפסיקה המתייחסת לנושא זה.
(יג) הוכח, כי אמנם
התקיים אצל הארץ השיקול, כי הסיכון שבפרסום אינו עולה במשקלו על הסיכוי לרווח, אך
השופטת המלומדת קבעה, כי לא היו לפניה די ראיות "כדי להכריע לענין זה על פי
עודף ההסתברות", שכן נותר ספק בלבה, שמא לא היה זה השיקול המכריע אצל הארץ
לעשות את הפרסום; מטעמים אלה לא מצאה השופטת המלומדת לנכון לדון בפסיקת פיצויים
עונשיים, אם כי בעיקרון לא הייתה מחלוקת, שבית המשפט רשאי הטיל פיצויים כאלה.
(יד) בין השיקולים
להגדלת שיעור הפיצויים שימשו לבית המשפט המחוזי העובדה, שמדובר באשמה חמורה מאין
כמוה, כי הארץ היה ער לאפשרות שייקרא להוכיח את האשמותיו, וכי הוזהר במפורש על-ידי
יועציו המשפטיים מפני אפשרות כזאת. עוד קבעה השופטת המלומדת, שהארץ היה ער לדלות
החומר שברשותו ובכל זאת החליט ליטול על עצמו את הסיכון שבפרסום, תוך נקיבת שמות
הנוגעים בדבר ותוך הרחבת יריעת המשפט שלא לצורך. היא מצאה, שאין מקום להפחית את
הפיצויים, לפי סעיף 19(2) לחוק, באשר לשכנועו של הארץ באמיתות הדברים
שפורסמו לא היה יסוד סביר.
(טו) שיקולים
נוספים ששימשו לשופטת המלומדת להגדלת שיעור הפיצויים: היקף הפרסום הרב, אי-קבלת תגובת מזרחי מראש על-ידי הארץ
לתוכן הפרסומים והרחבת יריעת הפרסומים הרבה מעבר למה שהם הצדיקו.
(טז) בית המשפט
המחוזי קבע, כי הארץ הודה בשמו הטוב של מזרחי בכתבו בפתיחת הכתבה, כי הוא מלונאי
מכובד בעל רשת מלונות הנושאים את שם אתו... שר התיירות היה אורח כבוד בבתי המלון
שלו. חברת הבנייה שבבעלותו... בונה בכל רחבי הארץ והקימה מיבנים למשרדי הממשלה,
ביניהם משרדי הממשלה והשיכון", וכי להודאה זו יש משמעות.
(יז) עוד קבע בית
המשפט, כי מותר להתחשב להפחתת הפיצויים בשם הרע שיצא לתובע לפני פרסום לשון הרע,
אך לא בשם שהיה ראוי לו לפי מעלותיו.
(יח) נקבע עוד,
שאין להביא בחשבון להפחתת הפיצויים את עברו הפלילי של התובע, אם אינו נוגע לדבר
שנטען בפרסום נושא לשון הרע. לפיכך, וגם מטעמים אחרים, אירועים שהוכחו לגבי איומים
במעשי אלימות מצד מזרחי וגם אירועים אחרים כיוצא באלו אינם יכולים לשמש עילה
להפחתת הנזק.
(יט) לא הוכח,
שבגלל התרועעות מזרחי עם עבריינים יצא לו שם רע בין מכריו או בין האנשים שעמם בא
בקשר עסקים, אם כי יצא לו שם של מי שמסוגל לעזור לעבריין שנקלע לצרה.
(כ) לא מן הנמנע
הוא, שהתנהגותו של מזרחי גרמה לאנשים שבסביבתו לייחס לו כוונות ומעשים, שלהם אין
הוא מתכוון ואשר אות אין הוא עושה. גם כאשר מביאים בחשבון מה שמותר מאופיו של
מזרחי, ואת העובדה שהוא שיקר במשפט בכמה עניינים חשובים, הרי חומרת לשון הרע ומידת
תפוצתה הגדולה מטות את הכף לצד הגדלת שיעור הפיצויים. נאמר לנו על-ידי הפרקליטים,
שהסכום שנפסק למזרחי הוא (בערכים של יום מתן פסק הדין) סכום בשקלים השווה לכ-500, 8דולרים של ארצות-הברית.
הערות כלליות
ותחימת שטח המריבה
.8השופטת המלומדת
כתבה פסק-דין מקיף, בו התייחסה לחומר הראיות הרב
שהצטבר לפניה.
ריכוז החומר העובדתי ושיבוצו בפרשיות השונות וקביעה תמציתית של המימצאים והמסקנות
שימשו לנו לעזר רב להכנת פסק-דיננו, ואין לנו אלא להודות לה על כך; גם הפרקליטים
המלומדים הפגינו שליטה מדהימה בחומר הראיות המפורט, ואנו מקווים, שהצלחנו לראות
בתוך סבך העצים גם את היער.
נתברר בדיעבד,
שיריעת המחלוקת נתפרשה הרבה למעלה מן הדרוש. בצדק באה השופטת המלומדת בטרוניה על
הארץ, שהיה היחיד שידע מה יש לאל ידו להוכיח, על שהביא לפני בית המשפט חומר ראיה
בכמות גדולה, שהייתה לו אולי חשיבות בחקירה ציבורית של הפשיעה בישראל. אך בחלקו
הרב הוא לא היה רלוואנטי למשפט נושא הערעור. השופטת סיכמה את מסקנותיה לעניין זה
בנימה אפולוגטית במקצת (ויש לומר את הדברים אך לשבחה) כדלקמן:
"מוסר השכל שאני השכלתי הוא כי אל לו לשופט אף פעם
להיגרר להסכמה לדון בסוף
המשפט בשאלת הרלבנטיות של ראיות שמובאות בפניו. אם אין הצד יכול להראות על
הרלבנטיות שעה שהוא מביא את העד, יש לסרב לשמעו, במיוחד במשפט דיבה".
אף לפנינו ניסו
הפרקליטים המלומדים להרחיב את היריעה, אך הגבלת משך טיעונם תרמה במידה מסוימת לגיבוש
הפלוגתאות, ובגדר פסק-דין זה נתייחס רק לנסיבות ולטענות שיש להן חשיבות למזרחי
לבדו. מקווים אנו, שהפרקליטים המלומדים לא יבואו עמנו בטרוניה, אם נתייחס אך
לעניינים הנראים בעינינו רלוואנטיים. אכן, אי-היזקקות לטענה פלונית אין פירושה
התעלמות ממנה, אלא אך שלא ראינו צורך להתייחס אליה בגדר יריעת המריבה הנכונה בתיק
זה.
ב. השופטת המלומדת
קבעה, שהקטע מס' 5נושא הכתבות הוכח;
אך מתברר שקטע זה, למעט המלים "אחד העומדים בראש מערכת הפשע המאורגן" לא
שימש נושא לתביעה, והמלים הנ"ל ממילא נבלעו בקטעים מס' 1ו- 2נושא הכתבה.
ג. בבית המשפט
המחוזי ניתנו החלטות שונות בדבר איסור פרסום. בתחילת הדיון בערעור ובמהלכו נתבקשנו
על-ידי מזרחי לאסור פרסום של הטיעון. לא ראינו עילה מספקת להיעתר לבקשה,
אך החלטות בית המשפט המחוזי כוחן יפה גם לגבי אותם מיגזרים של הטיעון ושל פסק הדין
בערעור, אם קיימים כאלה, המקבילים לנושאי החלטות איסור הפרסום בבית המשפט המחוזי,
והוא - כל עוד לא הוחלט אחרת בהחלטה נפרדת.
.9בערכאתנו נצטמצמה
יריעת המחלוקת העובדתית במידה ניכרת. מזרחי ביקש לקעקע את מימצאי בית המשפט המחוזי
ואת מסקנותיו בעניין שיחת ההירואין; הארץ
אימץ מימצאים אלה
אך טען, שהשופטת לא הסיקה מהם מסקנות מרחיקות לכת דיין.
הארץ ביקש להסיק
מפרשת פפה מסקנו מרחיקות לכת בדבר מעורבותו של מזרחי בעולם הפשע, ואילו מזרחי טען,
שלא היו ראיות מספיקות כדי לקבוע שהוא ביקש למנוע השמעת עדותו של פפה במשפטו.
מזרחי השיג על מסקנות השופטת לגבי קשריו עם "מוגו" בפרשת החרסינה
ולעניין אבני הספיר. למעשה, מוסכם גם על הארץ, שלא הוכח האמור
בקטע מס' 3לכתבות לגבי רכישת יהלומים גנובים על-ידי מזרחי. יש
להדגיש כבר עכשיו, שאף לעניין תום הלב בפרשה זו אין הארץ יכול לסמוך על תמליל
השיחה נ/ 66שתאריכה 13.10.77,
דהיינו לאחר פרסום הכתבות. שני בעלי הדין חלוקים, זה בכה וזה בכה, לגבי המשמעות שיש לייחס לעובדות
שהוכחו בפרשת סן-מרטין, החפלה, האיומים המפורשים והמרומזים על אבי רז וולנטין,
פרשת מס ההכנסה ופרשת השחרור מהצבא. הארץ ביקש להעלות על הפרק עוד כמה פרשיות נוספות
שלא בא זכרן בפסק הדין, כמו פגישתו של מזרחי (באקראי או שלא באקראי) עם מאיר לנסקי.
אך בטרם אבחן את
יריעת המחלוקת העובדתית, שומה עלי להתייחס עוד לטענה אחת נוספת שהעלה מר ליבליך,
פרקליטו של הארץ, לגבי כמות ההוכחה שנדרשה מן העיתון על-מנת להוכיח את ההגנות האפשריות
לפי הדין כנגד תביעה לשון הרע.
.10כמות ההוכחה.
בטיעונו המקיף ביקש מר ליבליך לשכנענו, שכמות ההוכחה, הנדרשת מהנתבע כדי להוכיח
במשפטי לשון הרע קיומה של התנהגות פלילית מצדו של התובע, אינה צריכה לעלות על כמות
ההוכחה הרגילה, הנדרשת מבעל דין במשפט אזרחי; לתימוכין בטענותיו הוא הביא לפנינו
מובאות מהספרות ומהפסיקה האמריקניות שבאו ללמד שאין הנתבע נדרש בנסיבות האמורות
אלא ל- fair preponderance of the evidence (ראה בספרו של r.d.
sack, libel, slander and related problems 141( 1980,new york)
הוא ניסה לשכנענו, בהסתמכו על
אסמכתאות שונות, שהדיבור Fair(במובאה
האמורה) בטעות יסודו.
אין בדעתנו
להיגרר לניתוח האסמכתאות
האמריקניות בעניין זה, כיוון שההלכה הישראלית בנושא האמור היא ברורה ומבוססת. הכלל
הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק
סביר) המידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון,
וכשמדובר בטענת אמת הפרסום. עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד
ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה: ע"פ 232/55 [1], בעמ' 2064-2065;
ע"א 256/57, 263[2], בעמ' 1238("מידת
ההוכחה של טענת 'אמת דיברתי' צריכה לעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה") והשווה: ע"א
292/64 [3] ע"א 69/75 [4] ועוד. לאחרונה פסק כך בית-משפט זה בע"א
475/81 [5] מפי השופט ברק, באמרו בעמ' 606:
"על-כן דעתי היא, כי יש להמשיך ולנקוט את הגישה,
כי בכל המשפטים
האזרחיים מידת
ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל-פי
מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות,
קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא".
אף אליבא דדעתו של
השופט בך, באותו עניין, נדרשות מבעל הדין, המבקש לייחס ליריבו ביצוע עבירות
רציניות המטילות עליו סטיגמה שיש עמה מום קלון, "ראיות בעלות משקל רב וכבד
יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (שם, בעמ' 598).
מוסכם על הכול, כי
הטענה שפלוני משמש כ"אחת הדמויות המרכזיות של הפשע המאורגן בארץ", כמו הטענות האחרות מהמופיעות
בקטעים המהווים נושא לערעור, היא חמורה מאין כמוה. לפיכך היא מחייבת הבאת כמות
ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים כדי להוכיחה, ולפיכך יש לדחות את
טענת הארץ לעניין פרק זה של טיעוניו. ניתוח העובדות בפסק-דין זה ייעשה בהתאם
להנחיה האמורה, ולאורה נקבע את התשתית העובדתית, שבגדרה יהא ניתן להסיק אם הארץ
הוכיח את טענת "אמת הפרסום".
.11בהנחה שהארץ לא
הוכיח את הגנתו לפי סעיף 14 לחוק, שומה יהיה
עלינו לקבוע, אם הוכיח
קיומה של הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. לעניין זה טען מר ליבליך, כי השופטת
המלומדת קבעה, שהוכח קיומה של חובה מוסרית וחברתית מצדו של הארץ לפרסם את הכתבות, ומזרחי
לא ערער על כך; לפיכך - כך נטען - הוא אינו רשאי לטעון להיפוכו של דבר. לטענתו, השאלה
היחידה בגיזרה זו של הטיעונים היא, האם הוכיח הארץ קיומו של תום-לב, וביתר דיוק,
האם הארץ נקט או לא נקט, לפני הפרסום, אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום באמת
יסודו אם לאו. עוד טען לפנינו מר ליבליך, שנטל השכנוע רובץ לפתחו של מזרחי להוכיח
שהארץ לא פעל בתום-לב. אני סבור, שיש לדחות טענות אלה על כל היבטיהן.
א. אמת נכון הדבר,
שבעמ' 131להחלטה, בשלב
הראשון של הדיון, כתבה השופטת המלומדת, כי הייתה קיימת חובה ציבורית או מוסרית,
"במובן ס' 15(2) לחוק", על הארץ להוקיע את התופעה של הפשע
המאורגן, אך הוא לא היה רשאי לאזכר את שמו של מזרחי בלי שהיו בידיו ראיות מספיקות
לבסס עליהן את ההאשמות כנגדו. דברים אלה נוסחו אולי בצורה בלתי מדויקת, כפי שניתן
להעלות גם מהסבריו של בית המשפט המחוזי בעמ' 8לפסק הדין; כתבה המוקיעה את הפשע המאורגן ואת דרכי
המלחמה בו, מבלי לאזכר שמות - במישרין או בעקיפין - אינה יכולה, כשהיא לעצמה, לשמש
נושא לתביעת לשון הרע ואין ישימותו של סעיף 15(2) יכולה להתעורר לגביה. כל
שהשופטת המלומדת נתכוונה לומר בעניין זה הוא, שקיימת חובה מוסרית או חברתית על
עיתון להוקיע תופעות שליליות, כמו תופעת הפשע המאורגן, ואילו בכך הסתפק
הארץ, לא הייתה
התובענה מוגשת. גם לא ניתן להבין מטיעוני פרקליטי מזרחי בבית המשפט המחוזי, כאילו
הסכימו שהארץ הוכיח קיומה של חובה מוסרית או חברתית לפי סעיף 15(2)
הנ"ל, כהגנה מפני תביעת לשון הרע שהם הגישו.
ב. השופטת המלומדת
דנה בשאלה המשפטית של תחולת הגנת סעיף 15(2) על הקטעים נושא הערעור ודחתה
אותה בקבעה, שלא הייתה קיימת חובה חברתית או מוסרית על הארץ לפרסם את הקטעים
האמורים אודות מזרחי; לפיכך לא ראינו כל מניעה בעד פרקליטי מזרחי מלטעון לעניין זה
בערעור. אך גם לו קבעה השופטת המלומדת שהוכח דבר קיום החובה האמורה לפי סעיף
15(2), לא הייתה כל מניעה בעד פרקליטי מזרחי לתמוך בתוצאה הסופית, שאליה הגיעה
השופטת המלומדת על יסוד נימוקים השונים משלה: תקנה 454 לתקנות סדר
הדין האזרחי, תשמ"ד-.1984
ג. טענתו הבסיסית
של מר ליבליך הייתה, שנטל השכנוע לגבי העדר תום-לב מצדו של הארץ רובץ לפתחו של
מזרחי. לעניין זה הוא תמך את טענותיו בהלכות שנפסקו בע"א 382/58 [6]
ובע"א 250/69 [7]. אנו סבורים, שיש לדחות טענה זו מן הטעם שע"א
382/58 [6] אינו משקף את הדין היום וע"א 250/69 [7] תומך דווקא
בעמדתו של מזרחי.
סעיף 20(1)(א) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, שסעיף
15(2) לחוק הוא חליפו, התנה את קיומה של ההגנה הכלולה בו בפרסום בתום-לב וללא צדייה, וסעיף 20(3) לפקודה קבע,
כי שעה שנתבע בתביעת לשון הרע מעורר טענת זכייה מסויגת לפי סעיף 20(2), חל
על התובע נטל השכנוע שהפרסום לא נעשה בתום-לב (וככל הנראה גם לגבי העדר צדייה: ע"א
90/49 [8], בעמ' 600). בגדר התשתית המשפטית הזאת נפסק כפי שנפסק בע"א
382/58 [6] הנ"ל. סעיף 15(2) דהיום מתנה את תחולתו בעשיית הפרסום
נושא לשון הרע בתום-לב (והעדר הצדייה לא נזכר עוד); בהעדר חזקה שבדין לקיומו של
תום לב מוטל כיום נטל השכנוע בדבר קיומו על הנתבע. סעיף 16 לחוק קובע חזקות
ראייתיות, שמותר להחילן רק כל עוד אין קיימת ראיה פוזיטיבית בדבר קיומו או
אי-קיומו של תום-לב; אך ברור הוא, שאם אף אחת מן החזקות אינה חלה, ובית המשפט מצוי
בספק אם הוכח או לא הוכח קיומו של תום-לב, יד הנתבע היא על התחתונה; כך נפסק בע"א
250/69 [7] הנ"ל, ולא ראינו כל עילה לסטות מההלכה האמורה.
הארץ לא טען לפנינו
לכל הגנה אחרת זולת ההגנות הכלולות בסעיף 14 לחוק (למעט
לעניין היהלומים) ובסעיף 15(2) . יהא עלינו
איפוא לבחון, אם הוכחה הגנת "אמת הפרסום" בסעיף 14, ואם תמצי
לומר שלא - האם הוכחה הגנת סעיף 15(2) . עניין אחרון
זה נבחן בארבעה שלבים, שלעניינם בלבד יש מקום להתייחס בגדר ערעור זה. ראשית,
האם הוכח, שהייתה מוטלת על הארץ חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הקטעים נושא
הערעור אודות מזרחי? שנית, האם הוכח באופן פוזיטיבי
קיומו או העדרו של
תום-לב מצדו של הארץ? שלישית, האם רשאי הארץ לסמוך על חזקת תום הלב לפי סעיף 16(א) לחוק? רביעית,
האם רשאי מזרחי לסמוך על חזקת העדר תום הלב לפי סעיף 16(ב) לחוק (ובגדר
טיעוני בעלי הדין בא בחשבון לעניין זה אך סעיף 16(ב)(2) )? .12אם נגיע לכלל המסקנה, שאכן הוציא הארץ לשון הרע
על מזרחי ושיש לאשר את החלטתה של השופטת המלומדת בעניין זה, שומה יהיה
עלינו לבחון עוד, אם שיקוליה ומסקנותיה לעניין שיעור הפיצויים עומדים על בסיס
איתן, לאור התשתית העובדתית שהוכחה. גם דיון זה ייערך בשלבים: ראשית
נבדוק, אם צדקה השופטת המלומדת במאנה לפסוק למזרחי פיצויים עונשיים או פיצויים
העולים על אלה שנפסקו. שנית נבדוק, אם צדקה השופטת המלומדת בסברה: (א) שמותר
להתחשב להפחתת הפיצויים רק בשם הרע שיצא למזרחי בפועל (אם יצא) לפני פרסום לשון
הרע, ולא בשם שהיה ראוי לו לפי מעלותיו; (ב) שאין להביא בחשבון להפחתת הפיצויים את
עברו הפלילי ראוי לו לפי מעלותיו; (ב) שאין להביא בחשבון להפחתת הפיצויים את עברו
הפלילי של מזרחי (במידה שהוכח), אם אינו נוגע לדבר שנטען בפרסום
נושא לשון הרע. שלישית, נברר
האם יש בראיות הרלוואנטיות בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים (אם קיימים
כאלה) כדי להביא להפחתת הפיצויים. רביעית, נקבע מהי התוצאה האופראטיבית העולה משיקלולם של
הגורמים הרלוואנטיים.
התשתית העובדתית
.13שיחת ההירואין.
המדובר באירוע מיום חמישי 17.2.77, אשר נרשם ביום ראשון 20.2.77על-ידי איש המשטרה בולקינד, ששירת במחלקת
המודיעין (המוצג ת/1). לפי דברי עדותו, שנמצאו מהימנים על-ידי הערכאה הראשונה, הוא
יצא למלא תפקיד ביחד עם הצלם דוד בורנשטיין ברח' יהודה המכבי בתל-אביב. השניים ראו
את מזרחי יוצא מביתו ביחד עם האדונים רחמים אהרוני וטוביה אושרי. שלושת אלה
התיישבו ליד שולחן שניצב על המדרכה ליד בית-קפה קטן והחלו לשוחח, כשבולקינד יושב
לידם במרחק של פחות ממטר ממזרחי וכשהצלם מנציח את האירוע. וכה נכתב במוצג ת/ 1על מה ששמעו אוזניו של בולקינד:
"האדם שישב לידם
(בולקינד) שמע את 'גומדי' (רחמים אהרוני) האומר לבצלאל מזרחי בסוף שיחתם (לפני
שטוביה ורחמים עזבו את המקום) שהם יקשרו אליו בערב בשעה 18.00לסכם את העסקה. טוביה שאל את בצלאל האם יהיה עוד
בביתו והאחרון השיב 'כן' אהיה בבית או מקסימום במשרד'. יתר שיחתם נסבה אודות הלבן,
על טיבו וערכו בשוק. בצלאל התבטא בזו הלשון: 'הלבן שיצא לאחרונה הוא ממין משובח
ביותר. תוך כדי שיחתם הוזכרו סכומי הכסף הבאים: 000, 1.500לירות, 000, 400ל"י ו-000, 150לירות. לא ברור הקשר של הסכומים הנ"ל לתוכן
השיחה.
בצלאל סיפר כי בנו
אלי קנה לאחרונה אקדח ב-100, 1לירות. תקופת השהייה בקבלת רשיון האקדח מהשלטונות לבן
של בצלאל היתה חודש. השלושה בהמשך דיברו על עיסקי נשק שונים אבל משפטים ברורים לא
נקלטו ולא הובנו.
לאחר כ- 20דקות לערך הצטרף אדם רביעי לשולחן...".
בעת חקירתו במשפט
העיד בולקינד, כי שמע בבירור את מזרחי האומר על הלבן,
"שהוא ממין משובח ביותר, משובח ביותר והוא יקר
מאד", ואז רחמים אהרוני או טוביה אושרי אמרו, "שהלבן הולך עכשיו לא רע
בשוק", הוא חזר ואימת את כל פרטי השיחה נושא המוצג ת/ .1לדבריו, ה"לבן" פירושו הירואין. הוא דיווח
באופן מיידי על השיחה למפקדו, אך את זיכרון הדברים כתב ביום ראשון, .20.2.77שעה שהגיע למשרדו ונתאפשר לו להכתיב את תוכנו
לצלם, שהיה פקודו. בחקירתו אמר מר בולקינד - ובית המשפט קיבל - כי במלים "לא
ברור הקשר של הסכומים הנ"ל לתוכן השיחה" התכוון לומר, שלא ידע אם מדובר
בעיסקה אחת או במספר עיסקאות שונות (עמ' 15לפרוטוקול), וכי סיפר לבורנשטיין "שכנראה בצלאל
טוביה ורחמים עומדים לבצע עסקה אחת או שלוש, או בצעו בעבר ואנחנו חייבים לדווח על
זה מיד באופן דחוף" (עמ' 6). עוד הודה בולקינד, שהיו מקרים בזמן השיחה בבית
הקפה שרעש הרחוב הפריע לו להאזין לה. אף בורנשטיין בעדותו אישר את פרטי האירוע
וסיפר, שבמכונית בדרך חזרה סיפר לו בולקינד, "שכנראה דברו על כמה עסקות של
סמים או שהיו או שעומדות להתבצע, ונסענו לדווח לממונים שלנו" (עמ' 18).
השופטת המלומדת
נתנה אמון מלא בדברי בולקינד. היא לא התעלמה מנסיבות שבהן נערכה השיחה ומנסיבות
רישומה, אך נחה דעתה, בתתה את דעתה להתרשמותה מעדותו של בולקינד, שאמנם רשם
את מה ששמע בצורה מדויקת. היא
גם קיבלה, כאמור, את הסברו למלים "לא ברור הקשר בין הסכומים הנ"ל".
בכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת, ולא מצאנו כל ממש בהשגותיהם של פרקליטי מזרחי
על מימצאים אלה, מה גם שאמיתותם של כמה מפרטי השיחה, שאינם נוגעים להירואין,
נתאשרו גם בראיות אחרות.
.14במהלך המשפט עשו פרקליטיו של מזרחי מאמץ רב כדי
להראות, שגם אם נרשמה שיחת ההירואין כדיוקה, אין מדובר בסם, אלא ה"לבן"
פירושו בשר חזיר, אשר ידוע כ"בשר לבן", או המדובר היה בבר המשקאות הלבן
בביתו של אהרוני שמזרחי סייע בתכנונו, בהקמתו ובריהוטו, ואולי - וכך טענו - המדובר
הוא בצבע הלבן, בו נצבע הריהוט שבחדר האמבטיה של אהרוני, צבע אשר נסדק. השופטת
המלומדת דחתה טענות אלה, גם משום שהללו אינן מתיישבות עם הביטוי "הלבן שיצא
לאחרונה הוא ממין משובח ביותר" וגם לגופן, וגם לנו הן נראות מלאכותיות ועל
פניהן - בלי
אמינות. את הדיבור
"כנראה", שבולקינד אמר לבורנשטיין, יש לפרש על הרקע הכללי של הדברים
שנאמרו, לא כאילו נוצר ספק בלבו של בולקינד בדבר עצם היותו של הירואין נושא לשיחה,
אלא על רקע הספק באשר למספר העיסקאות בהן היה מדובר.
לפנינו טען מר רם
כספי, פרקליטו המלומד של מזרחי, כי בפועל לא זכר מרשהו את השיחה שעליה דיווח מר
בולקינד, וכל הראיות בעניין זה, שהובאו על-ידי ההגנה, לא הובאו אלא כדי לנסות
לשחזר את תוכן השיחה האמורה, שבפועל הייתה תמימה; אלא שגם טענה זו אינה אלא
היאחזות בקש: לא זו בלבד שתוכן השיחה מדבר בעד עצמו, אלא שמזרחי נתפס בדבר שאינו אמת, כאשר העיד
שאין לו כל ידע בענייני סמים: כאשר הוא ביקש להשתחרר מהצבא הוא סיפר לפסיכולוג
שהוא משחק בקלפים ומעשן חשיש (בין אם הייתה אמירה זו נכונה ובין אם לאו); אכן אין
ספק בדבר שמזרחי ידע סמים מה הם.
.15עם זאת, נראה לנו ממכלול הראיות, שבמידה מסוימת הקל
בית המשפט המחוזי על מזרחי בפרשה זו יתר על המידה: הרי יוצא מהשיחה שנרשמה כמוצג
ת/1, שדובר בין מזרחי, אהרוני ואושרי על אפשרות של סיכום עיסקה באותו ערב,
ושאהרוני ואושרי יתקשרו אל מזרחי בערב בשעה 00: 18למטרה זו. בעדויות ההגנה לא ניתן כל הסבר לטיבן של
העיסקה או העיסקאות כאמור. כשמזרחי נשאל בעניין זה בחקירה שכנגד, התנהלו חילופי
הדברים האלה בין עו"ד ליבליך לבינו (בעמ' 3305-3306):
"ש....(בולקינד) אמר ככה שאתם נפרדתם דובר על כך שבערב
אתם תצלצלו לסכם את
העיסקה, אתה עשית איזו שהן עיסקות עם אדון טוביה אושרי(?) ת. מעולם לא.
ש. אז איך אתה
מסביר את הדבר הזה?
ת. אני מסביר שהאיש
הזה קצת מתוסבך.
ש. קצת מתוסבך.
שופטת: מי? אדון
בולקינד?
ליבליך: זה כל מה
שאתה יכול להגיד לנו.
ת. הוא בא עם מחשבה
שהוא רוצה לשמוע דברים כאלה, הוא שמע מפי מילה משם מילה וחיבר לעצמו איזה שהוא
דמיון כזה ואמר את מה שאמר".
אם מניחים - כפי
שצריכים אנו להניח - שדבריו של בולקינד מדויקים הם, הרי שחלק זה של השיחה היה טעון הסבר, ובהעדר הסבר אמין
אין מנוס אלא להסיק,
שמדובר היה שם
בעיסקת סמים או לפחות
בעיסקה אסורה אחרת. כשלעצמי, הייתי מהסס על יסוד ראיות אלה להרשיע את מזרחי בביצוע
עיסקת סמים, לו הוגש נגדו אישום פלילי על יסוד אותן ראיות; אך על יסוד קנה המידה
ההוכחתי אותו כבר הזכרנו, מותר לנו להסיק, שבשיחת ההירואין דובר על ביצוע עיסקה
אסורה או עיסקאות אסורות שמזרחי היה מעורב בהן, שלא מן הנמנע הוא שהיו עיסקאות
סמים.
דא עקא, שגם
גישתנו, המחמירה יותר מגישת השופטת המלומדת, אין בה כדי להוכיח, שמזרחי הוא "אחת הדמויות המרכזיות של
הפשע המאורגן בארץ", או ש"הקריירה העסקית הגלויה הזאת הנה צמודה לקריירה
הסמויה שלו בהירארכיה של הפשע המאורגן בדרכו לצמרת", או שמזרחי
"עוסק.... במימון עסקי המערכת", או שרחמים אהרוני וטוביה אושרי נפגשו עם
מזרחי "ושוחחו על משלוח של הירואין בשווי של שניים וחצי מליון ל"י שהיה
אמור להגיע לישראל"; או שמזרחי הינו "אחד העומדים בראש מערכת הפשע
המאורגן". טענתו של מר ליבליך, שאין מדובר אלא באי-אמיתותו של פרט לוואי,
כאמור בסעיף 14
לחוק, היא מופרכת על פניה.
עוד הלין מר ליבליך
על העובדה, שבית המשפט המחוזי לא הסיק שום מסקנה לחובת מזרחי משיחת ההירואין;
בטענה זו יש קורטוב של ממש, אולם המקום לדון בה אינו בשלב הקביעה, אם הוצאה עליו
לשון הרע אם לאו, אלא בשלב הדיון בשומת הפיצויים, ונתייחס אליה בפרק ההוא במקומה
ובשעתה. בשלב הנוכחי די לנו בקביעה, שעיסקת ההירואין אינה יכולה לשמש להארץ כיסוד
לטענת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.
.16פרשת פפה. בעניין זה טען מר ליבליך, בחצי פה, כי היה מקום לקבוע על
יסוד הודעותיו של פפה, כי יד
וחלק למזרחי בעיסקאות של מכירת יהלומים גנובים; מאידך גיסא, טען עו"ד כספי
שלא היה בסיס מספיק בחומר הראיות כדי לקבוע שמזרחי ביקש "למנוע את פפה"
מלמסור עדות, באשר זה ידע לספר דברים מפלילים נגדו.
אין ממש בטענה, כי
היה יסוד בחומר ראיות לקבוע שלמזרחי היה חלק במכירת יהלומים גנובים. לא זו בלבד
שאימרותיו בעניין זה אימרות חוץ הן, שלא אושרו בבית המשפט, אלא שהיה יסוד איתן
למימצאי בית המשפט המחוזי, שפפה הוא אדם שלא ניתן להעלות כל מימצא על יסוד אימרותיו.
די בסקירת דברי אי-האמת, שיצאו מפי פפה במוצג נ/43, כדי להגיע למסקנה זו.
אכן, בסופו של דבר הסכים גם מר ליבליך שלא הוכח דבר נגד מזרחי בקשר לעיסקאות של
מכירת יהלומים גנובים.
אשר לטענותיו של מר
כספי: עצם הקשר בין מזרחי לבין אשתו של פפה, כל עוד משפטו של זה תלוי ועומד, הוא
תופעה מעוררת תמיהה, חרף הסבריו של מזרחי. מי שמע שהנסחט יבוא לעזרתו של הסוחט?
אמת נכון הדבר, שבמערכת יחסיו עם
התביעה במשפטו של
פפה נתן מזרחי ביטוי מילולי לנכונות אזרחית למופת להעיד במשפט ואף הודיע לתובעת,
גב' פן, שנעשה ניסיון להשפיע על מתן עדותו; מאידך גיסא קשה להבין - חרף ההסברים -
מה ראה מזרחי להיפגש עם אשתו של פפה לפני גזירת דינו של בעלה, ודווקא בתיווכו של
אהרוני. כן, בחומר הראיות מצוי גם המוצג נ/60, שהוא תמליל שיחה בין מר
ולנטין לאחד הרצל עוזר, שבו הביע זה את דעתו, שכל פרשת הסחיטה, האיום והחטיפה
הייתה פרי יוזמת אהרוני, שכוונתו הייתה לרמוז למזרחי, שהחל להתרחק ממנו, לבל
ייפרדו דרכיהם; אך הרצל עוזר לא אישר דברים אלה בעת מתן עדותו והם לא הוכחו; ברם,
גם בלי ראיה זו שוב תמוה הוא כיצד מופיע בזירה רחמים אהרוני, שאתו מתייעץ מזרחי
כשמתחילה פרשת האיומים, ולפתע מופיע דווקא הוא באולם המשפטים ומדבר עם פפה;
מהימנות הדברים שנאמרו באותה שיחה, לפי גירסת אהרוני, היא מסופקת על פניה. תמוהים
לא פחות דברי מזרחי לאשת פפה, הקובלת על כך שהוא לא עמד בהבטחתו שהעונש שיוטל על
בעלה יהיה קל, במוצג נ/ 73(בעמ' 2): "אם יש לך
טענות אז זה לרחמים, לא אלי". האם אין להסיק מהם דווקא שאהרוני הוא שהיה
מעוניין שמזרחי לא יעיד? ואם כך, מה ראה מזרחי לסייע לפפה? אכן, גם בעדותו של
מזרחי עצמו קיימים רמזים לכך שהוא לא היה להוט באופן מיוחד למסור עדות. הוא הודה,
שבשיחתו עם את פפה עלתה האפשרות שאם פפה יודה, מזרחי לא יידרש להעיד (עמ' 3133);
לפי דבריו שלו הוא נכח באולם המשפטים בו נתברר משפטו של פפה וראה, כי 20- 30"בחורים
שחברים של פפה מאיזור בת ים והסביבה, וכולם נועצים בי עיניים כאילו רוצים לרצוח
אותי"; ומזרחי ממשיך ומספר (בעמ' 3125):
"חשבתי ושקשקתי אמרתי, מה אני צריך את כל הצרה
הזו".
אין אנו יודעים, אם
דברים אלה באמת יסודם או לא, אך ניתן להעלות מהם, שמזרחי לא היה להוט במיוחד למסור עדות במשפטו של פפה,
והסכמתו של הלה להודות בעובדות שיוחסו לו לא מילאה את לבו צער, ומה גם שלא נעשתה
ללא "עידוד" כלשהו מטעמו של מזרחי.
סיכומם של הדברים
הוא, שיש תימוכין לקביעת בית המשפט המחוזי, שאמנם ביקש מזרחי למנוע השמעת עדותו של פפה. מאידך גיסא אין
תימוכין מספיקים בחומר הראיות לקביעת בית המשפט המחוזי, שסיבת הדבר הייתה שפפה ידע
לספר דברים מפלילים כנגדו. ניתן אמנם לנחש קיומן של סיבות שונות, שהניעו את מזרחי
לפעול כאשר פעל; למרבה הצער אין באף אחת מהן כדי להחמיא למזרחי.
ושוב: גם בפרשת פפה
אין משום ראיה לאמיתות הקטעים נושא הערעור, ואין בעובדות שהוכחו בפרשה זו כדי
להוכיח טענה של "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק.
.17פרשת החרסינה. לא ראינו עילה לסתור את מימצאיו של בית
המשפט המחוזי לעניין העובדה, שבשנת 1962קנה מזרחי כמות קטנה של אריחי חרסינה מתוך ידיעה על
מקורם הגנוב. ניתן להסיק מחומר הראיות, שלמזרחי היו שיג ושיח, באותה תקופה, עם מקבלי
הרכוש הגנוב, אם כי לא ניתן להסיק מסקנה ברורה מהמגעים הללו. פרקליטיו של מזרחי
השיגו על מסקנת בית המשפט המחוזי, שהוכח קשר עסקי בין מזרחי לבין "מוגו"
בתקופה בה תיווך מוגו במכירת אריחי חרסינה גנובים. הם הצביעו על דברי הודעתו של
מזרחי במוצג נ/ 12ועל עדותו (בעמ' 3591),
לאמור, שהשטרות שניתנו ל"מוגו" נמסרו על-ידי מזרחי ל"מוגו"
זמן רב לפני פרשת האריחים הגנובים ובלי קשר עמה. נראה שדברי מזרחי בעניין זה לא
היו מהימנים על בית המשפט המחוזי, ועל כל פנים בעינה עמדת העובדה, שהיה למזרחי
בשנת 1962, ואולי אף לפני כן, קשר עם עבריינים.
ושוב: גם לפרשה
ישנה זו אין כל קשר למה שנכתב בקטעים המשמשים נושא לערעור, וגם לעניין זה לא הוכחה
טענת ה"אמת בפרסום".
.18פרשת אבני הספיר
וגניבות היהלומים. גם פרשה זו אין בינה לבין תוכן הקטעים נושא הערעור כל קשר.
למעשה, הסכים גם מר ליבליך שלא הוכח מבחינה עובדתית האמור בקטע
השלישי של הכתבות. לפיכך אין
עוד צורך לדון בטענה, כאילו אימתה גב' שושנה מלכי, במשתמע בעדותה, את דברי הודעתה
במוצג נ/ .66כאשר קוראים את
דברי העדות בשלמותם אין יסוד לטענה זו, אם כי הרושם המתקבל למקרא האמור בו הוא -
כמו שסבר בית המשפט המחוזי - שהעדה בחרה להסתיר דברים מעיני בית המשפט. לדעתנו,
אין כל יסוד להשיג על מסקנת בית המשפט המחוזי, שאין לקבוע מימצאים על יסוד עדות
זו, ומאידך גיסא, אנו מסכימים עם בית המשפט המחוזי, שהעובדה, שגב' מלכי באה אל
מזרחי דווקא כדי לקבל את עזרתו, מעוררת תמיהה.
.19(א) עסקי בשר. לא מצאנו יסוד לערער את קביעת בית
המשפט המחוזי, שנתקיימו בין מזרחי לבין אהרוני קשרים עסקיים בקשר לפרשת עסקי הבשר,
ולא קשרי ידידות ומשפחה בלבד. עם זאת אין אנו בטוחים, שהוכח שלמזרחי הייתה ידיעה
מלאה על השתלשלות הדברים בקשר לכישלון עיסקת בנג'ו; אך אין גם חשיבות לקביעת מימצא
בעניין זה, ונניח לזכותו של מזרחי שידיעה כזו לא הוכחה.
(ב) פרשת סן-מרטין.
גם בעניין זה נראים לנו מימצאיה של השופטת המלומדת, שמזרחי ואושרי, ואולי גם
אהרוני, עשו יחדיו עיסקה שהייתה קשורה בדרך כלשהי באפשרות לרכוש את המלון.
המשותף לשתי
העיסקאות האמורות הוא קיומו של הקשר העסקי בין מזרחי לבין
עבריינים מועדים,
חברי "כנופיית הכרם". עם זאת אין גם בפרשיות אלה כדי להוכיח אמיתות
הקטעים נושא הכתבות.
.20המכנה המשותף
לפרשיות החפלה, אולמרט, מס הכנסה (שלושת האלופים), והאיומים על אבי רז, ולנטין והאחים
ימיני, הוא הניסיון המיוחס
למזרחי להפגין עמדות כוח באמצעים בלתי כשרים של הפעל איומים מפורשים או משתמעים.
כמו השופטת המלומדת אין אנו מייחסים חשיבות לאמירותיו של מזרחי בפרשיות האחרונות
של אבי רז (שאולי היו תוצאה של פרובוקציה), של ולנטין (שאולי לא הובנו כהלכה)
ושל האחים ימיני (שאולי היו
עניין של סגנון), אך, כפי שיתברר להלן, קיימת חשיבות מסוימת לחומר הראיות בשלוש
הפרשיות הראשונות - לא להוכחת טענת האמת בפרסום אלא להערכת אופיו של מזרחי -
לעניין שומת הפיצויים. לפיכך נתייחס בקצרה לשלוש פרשות אלה.
(א) החפלה.
פרקליטיו של מזרחי עשו מאמץ רב כדי לקעקע את מסקנת בית המשפט המחוזי,
ש"החפלה", בה נטל מזרחי חלק פעיל, אמורה הייתה להחיש את תשלום השיקים
שניתנו על-ידי סהר לעליאן. הם טענו, שלעניין זה התעלם בית המשפט מעדותו של
עו"ד חרותי, אך למקרא מיגזרים אחרים של פסק הדין נראה, שעדותו של עו"ד
חרותי לא נעלמה מעיני בית המשפט, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. אם מביאים
בחשבון את העובדה, שמזרחי עשה למניעת פרסום כתבותיו של ולנטין אודות פרשת הקרקעות
בגדה, את עדותו של סהר ואת המוצג נ/ 129- אין יסוד להשיג על
המסקנה שה"חפלה", לפחות מבחינתו של מזרחי שהשתתף בה, שימשה כמנוף להחשת
התשלום, והיא מעידה על רצון לקדש את המטרה של גביית השיקים על-ידי אמצעים של איום
מכללא שאינם לגמרי כשרים.
(ב) פרשת אולמרט
היא החמורה בפרשות שהוכחו בגיזרה זו. מי שקורא את התמליל נ/ 165במלואו, אינו יכול להתעלם מאופיו המאוד בלתי סימפטי.
אמנם המדבר הראשי באותה שיחה הוא "גנדי", אך מהערותיו של מזרחי יוצא,
שהדברים נאמרו על דעתו ובהסכמתו המלאה. אכן, במקרה הטוב ביותר משתמע מדבריו של
"גנדי" איום להכפיש את שמו של אולמרט ברבים, אם לא יחזור בו מאמירותיו,
ובמקרה הגרוע מדובר במשמעויות אחרות, חמורות יותר, שניתן להעלותן מבין השיטין.
אם כי פרשה זו אינה
נעדרת חשיבות לעניין שומת הפיצויים, אין בה מבחינת העובדות, יותר ממה שקבעה השופטת
המלומדת: אמירות המופיעות במוצג נ/165, כמו "....בצלאל
הוא בחור, שאני מכיר אישית אי אלו אלפים של אנשים שלפי שריקה של יעשו מה שהוא
יגיד" (בעמ' 6), אין להבין כמשמעותן המילולית אלא כדברי התרברבות, ומה גם
שההמשך מנטרל את הרישא: "הם יעשו זאת לא מפני שהוא עומד בראש סולם, בראש
היררכיה של מאפיה, אלא מפני שכל אחד מהם חייב לו".
אנו מסכימים עם
השופטת המלומדת גם במסקנותיה העובדתיות לעניין פרשת מס הכנסה, הן לעניין העדר
הוכחה בדבר קיום קשר סיבתי בין הפשיטה של שלטונות המס בביתו של מזרחי לבין הפיצוץ
בביתו של נציב מס הכנסה מר שילוני, והן לעניין הזמנת שלושת האלופים - אולי לא על
דעתם - כדי "להרשים" את שלטונות המס.
.21פרשיות נוספות. כבר
ציינו לעיל, שאין בדעתנו להרחיב בערעור זה את היריעה מעבר לדרוש להכרעה בערעור.
להשלמת התמונה הכללית נציין רק עוד שתי פרשיות, עליהן עמד מר ליבליך בטיעוניו: (א)
פרשת השחרור מהצבא. מפרשה זו ניתן להעלות, שמזרחי הורשע בגין נפקדות וריצה שישה
חודשי מאסר בפועל, וכן שהוא אמר לפסיכולוג שהוא משתמש בחשיש, בין שהדברים היו
נכונים ובין שלא היו נכונים; (ב) פרשת הפגישה עם מאיר לנסקי. מזרחי אינו כופר
בעובדה שנפגש עם לנסקי על רקע מקרי בארצות-הברית, בלי שהיו ביניהם קשרים
עסקיים. כמו שציין מר ליבליך, הסבירות, שאדם מן היישוב ייפגש באופן מקרי עם לנסקי (שעניינו
שימש נושא לבג"צ 442/71 [9]), היא נמוכה, אך אין היא בלתי אפשרית;
וסבירות נמוכה אינה יכולה, כשהיא לעצמה, לשמש ראיה כלשהי נגד מזרחי.
המסקנה העולה מן
המקובץ היא, שהובא במשפט חומר ראייתי רב, שיש בו אולי חשיבות להערכת אופיו של מזרחי ותכונותיו, אך אין בו
מאומה כדי לבסס את אמיתות הדברים נושא הכתבות, שבגינן הוגשה התובענה. לפיכך צדקה
השופטת המלומדת כאשר קבעה, שהגנת "אמת הפרסום", לפי סעיף 14 לחוק, לא הוכחה.
הגנת סעיף 15(2)
לחוק
.22חובה מוסרית או חברתית - כללי
סעיף 15 לחוק קובע לענייננו לאמור:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה
טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .......
(2) היחסים שבינו לבין האדם
שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו
פרסום".
הפיסקה האמורה היא
חליפתו - בכמה שינויים - של סעיף 20(1)(א) לפקודת הנזיקים
האזרחיים, שאף הוא דיבר על חובה חוקית, מוסרית או חברתית. אכן, כבר
בשנת 1951קבע בית-משפט זה שלושה כללי יסוד לישימותה של
החובה המוסרית והחברתית: ראשית, החוק אינו מבחין בין זכותו של הפרט
לזכותו של עיתון ליהנות מההגנה האמורה, וההגנה המוקנית לעיתון אינה יתירה או נופלת
מההגנה המוקנית לפרט לפי הסעיף האמור; שנית, השאלה, אם רשאי מאן דהוא להיזקק להגנת
הסעיף, תלויה בתוכנו של הפרסום נושא התביעה, ושלישית (להבדיל מהאמור בסעיף
15(4) דהיום, שעניינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע) ששומה על המפרסם, המבקש
לחסות בצלה של הגנת סעיף 15(2) (דהיום), להצביע על היותו של הפרסום
"עניין" כה חיוני, שמאליה מתבקשת המסקנה, שבפרסום הדבר היה משום מילוי
חובה מוסרית או ציבורית או חוקית על-ידי המפרסם: ע"א 90/49 [8].
לעניין זה הובהר הבהר היטב בע"א 256/57, 263[2], כי הנתבע זכאי להגנה
האמורה רק בהתקיים יחס של הדדיות בינו לבין האדם או האנשים שעליהם פורסמו הדברים;
בהסתמכו על דבריו של השופט סקרטון (scrutton) ובעניין ,[20] (1930) watt v. Longsdon 147,atכתב השופט לנדוי (כתוארו אז) כי "לא כל אינטרס
יש בו כדי ליצור חובה אצל אדם זר או מתנדב" (שם [2], בעמ' 1247).
מכאן, שאם מבקש עיתון לזכות בהגנה כנגד פרסום ידיעה בלתי נכונה על התנהגות פלילית
של הנפגע, עליו להצביע על קיומן של נסיבות חריגות, המצביעות על אי-יכולתן של רשויות
המדינה המופקדות על כך לטפל בידיעה נושא הפרסום. נסיבות מיוחדות אלה נמצאו בע"א
90/49 [8] בתנאים בהם נמצא היישוב היהודי בתקופה האחרונה של המנדט; והשופט
לנדוי הוסיף, שם [2], בעמ' 1250:
"אפשר גם להעלות על הדעת מצב דברים קיצוני, כאשר
המנגנון המיועד לקבלת תלונות על פקידי ציבור ולטיפול בהן חדל לפעול כראוי -
בחינת התמוטטות
כללית של אותו מנגנון, שאינה מותירה ברירה לאזרח
הישר, הנתקל
בתופעות של שחיתות ציבורית, אלא לנסות ולקומם נגד תופעות אלה את דעת הציבור,
כערכאה אחרונה המסוגלת להביא לתיקון המעוות".
כפי שצוין בע"א
90/49 [8], מועטים הם המקרים, בהם ביקש עיתון לחסות בצלו של סעיף 15(2),
שהרי ברוב המקרים די לו בהגנת סעיף 15(4) . הנה כי כן בע"א 134/67 [10] נטש העיתון, בשעת הדיון
בערעור, את הגנת סעיף 15(2) . על
ההלכות האמורות חזר בית משפט זה
בע"א 213/69 [11] במחקו על הסף הגנת
עיתון שנתבססה על סעיף 15(2) ובקבעו, שהיחסים הרגילים שבין עיתון לבין
קוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, כדי הענקת
חיסיון מפני פרסום דברים בלתי נכונים; ושוב - מן הראוי להביא דברים אלה כלשונם מפי
השופט ויתקון ז"ל, בעמ' 94:
"....ואם בכלל ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשויה הזכיה
לעמוד למפרסם, עליו להביא את תלונתו, קודם כל, לפני הרשות המוסמכת לטפל בה".
וראה גם: ע"א
552/73 [12], והשווה: ע"א 310/74 [13],
לגבי חובתו הטבעית של אדם שנודע לו על מעשה עבירה לפנות למשטרה.
.23לא היה צורך להאריך את הדיבור לגבי ההלכה המחייבת
אלמלא כמה אמירות מפי מר ליבליך בסעיף 52לעיקרי הטיעון שלו, המחייבות, לדעתנו, התייחסות
ותגובה, אצטט כמה מהאמירות שהובאו שם:
"א. כבוד בית המשפט הנכבד סגר במדה רבה את אותו
המירווח הצר שנותר עדיין לחופש הביטוי - ולזכות האזרח לדעת -
במסגרת חוקי לשון
הרע בישראל.
ב. עד תשכ"ה
חל(ה)(?) בישראל חוקי לשון הרע של החוק המקובל האנגלי במסגרת חוק הנזיקין האזרחי המנדטורי
וקוים איזון סביר בין חופש הבטוי - וזכות האזרח לדעת - לבין הגנת הפרט.
בחוק איסור לשון
הרע תשכ"ה, צמצמה הכנסת באורח חמור את חופש הביטוי, והאיזון שהיה עד אז
הופר לטובתו של הפרט".
להלן סקר מר ליבליך
את ההלכות שנפסקו בע"א 723/74 [14] ובד"נ 9/77
[15]
שאליהן עוד נשוב ומוסיף:
"ז. קביעת שופטי
הרוב בדיון הנוסף 9/77הנ"ל
עשויות(?) להביא לסגירת הדרך בפני העתונות, אמצעי התקשורת והאזרחים
לחקור ולבדוק ענינים חשובים
וחיוניים ממדרגה ראשונה כמו הגנת החברה בפני הפשע המאורגן.
ח. נוצר מצב שהפרט
מוגן - אך הציבור אינו מוגן.
...
...
...
יג. כדי לקיים חברה
חופשית שאינה משלימה עם תופעות פסולות ומחדלים יש להעדיף בענינים חיוניים כגון
תופעת פשע מאורגן ותפקוד המשטרה, את האינטרס הציבורי על אינטרס הפרט, וכב' בית
המשפט יתבקש לשקול מחדש את ההלכה בע"א 723/74 ובדיון נוסף ...9/77".
לדברים אלה צירף מר
ליבליך אמירה לגבי אפשרות בחינת ההלכה מחדש, לאחר שחלק נכבד מחברי ההרכב שנתן את
פסק הדין בד"נ 9/77 [15] כבר התחלף, כמהו
כמשנה את האימרה
הידועה בנוסח:
.cessante
persona legis cessat lexאכן הוא היטיב
לעשות כשלא חזר על דברים אלה בטיעון שלפנינו.
בטיעונו בעל-פה זנח
מר ליבליך את בקשתו לבחון מחדש את הלכת ד"נ 9/77
[15]
שעניינה היה סעיף 15(4)
ולא סעיף 15(2) לחוק, והוא היה מוכן לקבל את פסיקתו העקבית של בית משפט זה לעניין פרשנותו של סעיף
15(2) כהלכה מחייבת. עם זאת לא נצא פטורים, אם לא נאמר כמה דברים בשולי
המובאות המצוטטות לעיל, אפילו יהיו אלה אגב אורחא.
(א) חוק, הקובע
כללים בדבר איסור לשון הרע, חייב למצוא נקודות איזון בין אינטרסים המכחישים זה את
זה: חופש הדיבור לעומת הזכות לפרטיות, חופש העיתונות לעומת זכותו של הפרט לשמו
הטוב. על נקודת האיזון הדרושה הזאת עמדו חברי הכנסת בדונם בקריאה הראשונה של הצעת חוק
לשון הרע, תשכ"ג- .1963ראה למשל, דבר חבר הכנסת צדוק בד"כ 37(תשכ"ג)
.2454והיא מופיעה גם בפסיקתנו כבר בבג"צ
73/53, 87[16] וכן בד"נ 9/77
[15]
הנ"ל. נקודת איזון זו הועמדה בסעיף 14 לחוק, באופן
שזכותו של אדם לפרטיות הועדפה על זכותו של פלוני (ועיתון בכלל) לחופש הביטוי,
אפילו ביטוי אמת, אם אין בפרסום עניין ציבורי; והשווה הוראות חוק הגנת הפרטיות,
תשמ"א- .1981מאידך גיסא, ראה
המחוקק להגביל את מרבית הנסיבות, שבהן זכאי הנתבע להגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק, למקרים שבהם היה לנתבע אינטרס ממשי מספיק לעשות את הפרסום. המחוקק
אינו מבדיל לעניין זהות המפרסם בין הפרט לבין עיתון, אך ברור הדבר, שהמקרה טיפוסי
להגנת תום הלב, החלה על עיתון, הוא המקרה הנזכר בסעיף 15(4) לחוק, הוא
המקרה ששימש נושא להלכת ד"נ 9/77 [15] ("הבעת דעה על
התנהגות הנפגע....."). ודוק: המדובר בפרסום דברים בלתי נכונים. לעומת זאת מתלה פיסקה (2) של סעיף
15 את תחולתה בקיום הדדיות ונותנת לנתבע "מעמד" לעורר את הגנתה, רק
כשקיימת חובה בין המפרסם המסוים לנפגע המסוים; ושוב: המקרה הטיפוסי הבא מגדרה של
פיסקה (2) הוא פרסום עובדות לא נכונות ולא דווקא הבעת דעה; מה טעם - בהעדר נסיבות
חריגות - ליתן זכות יתר לעיתון בגדר הפיסקה האמורה, כשהוא מתערב בעניין לא לו,
הנתון, בנסיבות רגילות, לטיפולן של רשויות המדינה? (ב) יש הסבורים, כי רצוי
להעניק לעיתונות זכויות מיוחדות, שאינן ניתנות לפרט, בהתחשב בעובדה שעיתון ראוי לשמו עשוי למלא
תפקיד בתחום החיים הציבוריים, כגוף שפעילותו משלימה את פעולות רשויות השלטון
הממוסדות, גוף המשמש כגורם מחנך ומעביר מידע, המהווה חלק בלתי נפרד מאושיות המשטר
הדמוקרטי. העדרה של זכות מיוחדת זו בהצעת חוק לשון הרע המקורית שימשה נושא
לביקורתו של פרופ' קלינגהופר בד"כ 37(תשכ"ג) 2453- .2452עדיין שאלה היא, אם סעיף 15(4), כפי
שנתפרס בישראל, אינו מקנה לעיתונות את ההגנה הראויה לה. גם עיתונות אמינה ואחראית
- יותר או
פחות - עשויה -
בנסיבות מסוימות - ליהפך מוקד של כוח המנוצל לרעה, הראוי הוא עצמו להתאזן על-ידי אינטרסים לגיטימיים אחרים.
וכשלעצמי לא נוכחתי לדעת לאור הניסיון שהצטבר - שהלכת ד"נ 9/77 [15]
גרמה להסרת הגנה כלשהי שהציבור ראוי לה, ולכאורה לא שוכנעתי, שבתנאים הנוכחיים יש
צורך להפר את האיזון העדין שנקבע בהלכה הפסוקה על-ידי הצרת יתר של זכות הפרט לשמו
הטוב לטובת הרחבת הכוח שניתן לעיתונות לפרסם עליו עובדות בלתי נכונות.
.24חובה מוסרית או חברתית - מן הכלל אל הפרט
במקרה הנוכחי דחה
בית המשפט את טענת הארץ, שהוכח מצב של התמוטטות כללית של המנגנון המיועד לקבלת
תלונות, שבגדרו לא היה טעם בהגשת תלונה לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין
המשמש נושא התלונה, כאמור בסעיף 15(8) לחוק. השופטת המלומדת סקרה בהרחבה את
פעולות המשטרה ומחדליה, כפי שנפרשו לפניה בחומר הראיות, והיא סיכמה את מסקנותיה
כך, בעמ' 126:
"לא אוכל על סמך החומר שבפני להסיק על התמוטטות כללית,
כביכול, של מנגנון חקירת
הפשעים, אף שכשאר אזרחי המדינה הייתי מעדיפה לראות מנגנון זה פועל ביתר יעילות".
גם אם נניח, בלי
לפסוק, כי המשטרה הייתה ממאנת לחקור את עצמה, לו הוגשה אליה תלונה על סירובה לנקוט אמצעים
תקיפים יתר נגד מזרחי (ולא הוכח שהיא הייתה ממאנת או שהיה מקום לנקוט אמצעים
כאלה), יכול היה הארץ לגרום להעברתו של החומר, שהיה לפניו, ל"תובע",לפי
סעיף 60
לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982(דהיום),
או להתלונן לפני היועץ המשפטי לממשלה, בין במישרין ובין דרך ערעור המוגש לפי סעיף 64 לאותו חוק, או לפנות לשר המשטרה. מה עשה הארץ? הוא פנה ליועץ המשפטי
לממשלה רק אחרי פרסום הכתבות, והוא נמנע מלמסור את שמו של מזרחי לשר המשטרה
ולמפכ"ל המשטרה בפגישות אנשיו עמו.
הפועל היוצא מן
האמור לעיל הוא, שלא הוכח שעל הארץ הייתה מוטלת חובה מוסרית או חברתית לפרסם את
הקטעים נושא המשפט, וכבר משום כך אין הוא זכאי להגנת סעיף 15(2) לחוק.
.25האם הוכח פוזיטיבית
קיומו או העדרו של תום-לב? כבר קבענו לעיל, שנטל
השכנוע בדבר קיומו של תום-לב לעניין תחולת ההגנה של סעיף 15(2) לחוק מוטל
על הנתבע, אם אין הוא יכול לסמוך על חזקת סעיף 16(א) לחוק. השופטת המלומדת
קבעה, שסאמט וולנטין האמינו אמיתות הכתבות שפורסמו; הרי אלה דבריה בעמ' 131של פסק הדין:
"ולנטין לא העיד
לפני, כך שלא שמעתי מפיו כי הוא האמין באמיתות הדברים שפרסם, ובאילו אמצעים נקט
להווכח שהם אמת. על סמך עדותו של מר סאמט, נראה לי שאוכל לקבוע שאמנם חשבו לא רק
מר סאמט אלא גם ולנטין כי העובדות שהוא פרסם הן אמת. האמצעים שנקט ולנטין נודעו לי
חלקם מפי העדים האחרים וחלקם הסקתי מן הנסיבות שהוכחו בפני".
אכן, שאלה היא מה
טיבו של תום הלב הנדרש בסעיף 15(2), ואם מדובר במושג סובייקטיבי או
אובייקטיבי, ושמא במושג מעורב. לעניין זה יש להפנות לע"א 292/57, 298[17], המצביע על אופיו
הסובייקטיבי של תום הלב שנדרש לעניין סעיף 20 לפקודת הנזיקים
האזרחיים. אין אנו נדרשים להחליט, אם זהו המבחן הנכון אף לגבי סעיף 15 לחוק, וכשלעצמי העניין מוטל בספק; מכל מקום שומה היה על הארץ לפחות
להוכיח, שקיים היה מצדו תום-לב מהבחינה הסובייקטיבית. סאמט העיד, שהאמין באמיתות
הכתבות, ואין עלה להתערב במימצא זה. ולנטין לא העיד (ובוודאי טעמיו היו עמו). הוא
לא נתבקש לגלות לסאמט את כל מקורות המידע ששימשו אותו (ראה למשל עדות סאמט בעמ' 2469).
אכן, סאמט האמין שוולנטין היה אמין, אך אין בכך ראיה שוולנטין היה אמין (כשם שאין
בכך ראיה שוולנטין לא היה אמין).
קיצורו של דבר: לא
הוכח באופן פוזיטיבי, שהפרסום
נעשה בתום לב, אפילו לא במשמעותו הסובייקטיבית. ובעניין זה חולקים אנו על השופטת
המלומדת, שככל הנראה דעתה הייתה שונה.
.25תחולת סעיף 16 על הפרסום -
כללי
בהנחה, שאמנם הוכיח
הארץ קיומה של חובה מוסרית או חברתית מטעמו לעשות את הפרסום, האם קמה לזכותו חזקה שהפרסום נעשה בתום-לב? סעיף
16(א) לחוק קובע, שאם הוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף
15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום
בתום-לב. יהיה עלינו איפוא לבחון, אם הפרסום חרג או לא חרג "מתחום הסביר
באותן נסיבות".
סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה של העדר תום-לב. חזקה זו קמה,
לפי פיסקה (2), כאשר "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (הנתבע - ש' ל') לא נקט
לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". במקרה שלפנינו הוכח,
שהדבר שפורסם לא היה אמת, אך לו נקט הארץ לפני הפרסום "אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא
אם לא", כי אז נסתרה חזקת העדר תום-לב. גם אם נסתרה חזקה זו, לא יועיל הדבר
להארץ כיוון שבמקרה כזה שוב חוזרים אנו למצב, שבהעדר חזקה לזכות הארץ או
נגדו, לא הוכיח
הארץ את תום-לבו. אף-על-פי-כן, מתוך כבוד לפרקליטים, שהרבו לטעון לפנינו לעניין
זה, נתייחס גם לחומר שיש בו כדי להצביע לחיוב או לשלילה על נקיטת אמצעים סבירים.
.26"תחום הסביר" -
"אמצעים סבירים"
(א) מימצאי בית
המשפט המחוזי. ולנטין דלה את הידיעות שעליהן ביסס את הכתבות משלושה מקורות: א.
אנשי משטרה, המשרתים בתפקיד פעיל, אשר מסרו מידע ואשר סירבו להזדהות; מהם קיבל
ולנטין, בין השאר, את המוצג נ/ 79(מסמך ה-11),
ואת דו"ח התצפית של בולקינד (המוצג ת/1). כמו כן קיבל ולנטין מהם את ריכוז
המידע נ/117, שאין לו חשיבות רבה למשפט זה; ב. אנשי משטרה
בדימוס, מהם שאב ולנטין את ידיעותיו לגבי הסיבות למה שראה כאי-יעילותה של המשטרה;
ג. תיקי בית-משפט ומשטרה, שחלקם מתייחסים לעבריינים, וראיונות עם עבריינים אלה.
השופטת המלומדת
קבעה, שלא היה בכל החומר האמור משום חומר ראיה קביל וממשי נגד מזרחי, וכי ולנטין
ידע או צריך היה לדעת על כך. מר סמי נחמיאס, מי שהיה בעת הרלוואנטית קצין המודיעין
הראשי של המשטרה (בין השנים 1975-1977), הזהיר את ולנטין מפני
פרסום שמות, אך האחרון התעלם מן האזהרה. הארץ גם נועץ בפרקליטיו לפני פרסום
הכתבות. בית המשפט המחוזי קבע, כי נדבך מרכזי לפרסום שימש "מסמך ה-11"
(נ/79),
שלא היה אלא סיכום שנערך בין מפקד משטרת תל-אביב לבין נציב מס הכנסה, כשהכוונה
היא, שעל-פי המידע המרוכז בו ינסו שלטונות מס הכנסה להתחקות אחרי העלמות מס
אפשריות של האנשים הנזכרים במסמך. בפועל לא נכלל במסמך חומר ראייתי אמין, וולנטין
ידע או צריך היה לדעת על כך. השופטת המלומדת סברה, שבניסוח אחר של הקטע מס' 4מן הכתבות נושא הערעור היה ולנטין יוצא ידי
חובתו. היא הציעה את הנוסח הבא (עמ' 128לפסק הדין):
"במאגר המודיעין של
המשטרה הצטבר מידע אשר על פיו מאמינים
אנשי המודיעין
שמזרחי קשור למימון הברחות סמים לישראל. לפני זמן מה קיים הוא שיחה עם אהרוני
ואושרי, שבה נשמע הוא אומר כי 'הלבן' שיצא לאחרונה לשוק הוא ממין משובח. באותה
שיחה הוזכרו סכומים גדולים של כסף ואנשי המודיעין מאמינים שסכומים אלה הוזכרו בקשר
לעסקה בהרואין אשר שלושה אלה היה להם עניין בה".
נמצא, שבית המשפט
המחוזי קבע, שהפרסום חרג מתחום הסביר.
השופטת המלומדת לא
התעלמה מן העובדה, שאמנם השקיע ולנטין "עבודת נמלים במאמץ ארוך וסבלני, ולא
בלתי מסוכן לעצמו, לאסוף ראיות להוכחת העובדות שקבע בכתבות" (עמ' 129להחלטה), אך היא סיכמה את מסקנותיה בסוגיה
שלפנינו כדלקמן:
בעמ' 132להחלטה:
"מן העובדות שציינתי לעיל לגבי האמצעים שנקטו
הנתבעים לודא את אמיתות הדברים, לא אוכל אלא להסיק כי הם לא נקטו באמצעים סבירים
כדרישת הסעיף...
סאמט סמך על כך
שולנטין האמין בנכונות העובדות שקבע, ולנטין סמך על מי שכתב את מסמך ה- 11שהלה האמין בנכונות הכתוב, ועד כדי כך סמך,
שמצדו עוד חיזק את מה שנאמר שם במסקנות עובדתיות משלו, אשר לא הוזכרו כלל במסמך...".
בעמ' 8לפסק הדין:
"הנתבעים גם היו ערים לדלות של חומר ההוכחות
שהיה בידי הארץ לאימות האישום החמור הזה, ובכל זאת החליט מר סאמט לפרסם את
הכתבה... ולמען לא יטעה חלילה איש מהקוראים באשר לזהותו של (מזרחי), פרסמו עם
הכתבה גם את תמונתו...".
בעמ' 9לפסק הדין:
"מפי סנ"צ סמי נחמיאס ידע ולנטין היטב כי
בכל החומר המצוי בידי המשטרה אין כדי להוכיח, ולו לכאורה, אילו חלק כלשהו מן
האישומים החמורים על (מזרחי) אשר פרסם בכתבה, ויתר על כן נחמיאס גם הזהיר אותו
מפני תביעת דיבה".
מכאן, שלא זו בלבד
שהארץ לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתות נושא הכתבות, אלא שבפסק הדין נקבע,
שהייתה ידיעה ממשית בידי הארץ בדבר קלישות החומר שהיה בידיו כבסיס לפרסום הכתבות.
.27לפנינו השיג מר
ליבליך על מסקנותיה של השופטת המלומדת בעניין זה. הוא המציא לנו שתי חוברות,
המסכמות את המאמץ הרב אותו השקיע ולנטין בחקירת הפשע המאורגן, לרבות הראיונות
הרבים שקיים, לעתים תוך סכנת נפשות, עם עבריינים; טענתו הייתה, שהאפקט המצטבר
מהחומר האמור הצדיק את פרסום הכתבות מבחינת האמצעים הסבירים שננקטו. הוא גם כפר
לפנינו במרכזיותו של המוצג נ/ 79כגורם לעניין זה.
אין בדעתנו
וברצוננו לחלק ציונים למר ולנטין על המאמץ הרב שהשקיע בחקירת הפשע המאורגן; בגדר
המשפט הנוכחי השאלה היא אך זאת, אם ננקטו על-ידיו אמצעים סבירים לוודא
אמיתות המידע המתייחס למזרחי. אמצעים סבירים שננקטו
על-ידי הארץ כדי
לאתר חומר מפליל כנגד אהרוני, אושרי ואחרים, שאין בהם ראיה נגד מזרחי, לא יוכלו
להושיע את הארץ בתביעתו של זה האחרון. אין ממש גם בטענה כנגד חוסר מרכזיותו של
המוצג נ/79, במערכת האמצעים הסבירים שהארץ צריך היה לנקוט
בהתייחסו למזרחי. ראשית בסיכום טענותיו שבכתב טען פרקליט הארץ, שהוא סומך את
טענותיו (אמנם "אמת הפרסום") אך על נ/79, והעיקר - יוצא גם
מעדותו של מר סאמט, לעניין שהמוצג האמור היה הנדבך העיקרי במסכת שהביאה לכלל
הפרסום, כאשר הארץ האמין שהמשטרה נמנעת שלא כדין לפעול על יסודו. מר סאמט העיד
עוד, שאילו היו גונזים כדין את המסמך, לא היה הארץ מפרסם את הכתבות (ראה עדות סאמט,
ביחוד בעמ' 2411, 2423, 2432, 2435ועוד).
מה היה בפועל ערכו
הראייתי של נ/79? לדברי נחמיאס, לא היה המדובר אלא בריכוז של ידיעות,
עדיין חסרות ערך ראייתי, שהביאו את עניינו של מזרחי לדרגת
"נושא מודיעיני", אפילו לא "יעד
מודיעיני", (עמ' 1087). אכן, סיבה העיקרית
שבגללה נכלל מזרחי במסמך ה- 11הייתה - קשריו העסקיים והחברתיים עם רחמים אהרוני
וטוביה אושרי (עמ' 1013). כשנכתב מסמך ה- 11"לא היו לי מספיק
דברים ולא היה לי אמונה שהאיש במעשיו היומיומיים נתנו לי בכלל יכולת אופרטיבית
משטרתית לפעול נגדו", כך אומר נחמיאס (בעמ' 1070). גם מפקד משטרת
תל-אביב, מר משה טיומקין, עשה הבחנה (בעמ' 848) "בין חומר לבין
ראיות, יש ראיות יש תיק פלילי. אז תיק פלילי אין. ראיות אין, אחרת היה תיק פלילי...".
דברים אלה אושרו גם
על-ידי ניצב משנה יגאל מרקוס, ראש מחלקת המודיעין במשטרת ישראל (בעמ' 938-939),
שהוסיף לפרט בעמ' 943:
"מידע מודיעיני זה חומר שנאסף במשטרה ממקורות
שונים.
ממקורות גלויים;
ממקורות סמויים. כמו שנאמר, החומר הזה יכול להיות עובדתי אמיתי של מאה אחוז, ויכול
להיות בלתי נכון לגמרי - % .0המשטרה אוספת כל מה שמגיע לידיה בצורה כוללנית כאשר
זה נאגר ונזכר פה ושם במאגר משטרתי. כאשר חומר על איש מסויים מתחיל להתקבץ בכמות
רבה נפתח לאיש הזה תיק... זה נקרא אצלנו תיק בדוקאי".
וכשנשאל מר מרקוס
למספר תיקי הבדוקאים הוא אישר, שהמספר 000, 100אינו מוטעה (עמ' 943-944), וראה גם עדותו של סגן
ניצב אליהו לביא (בעמ' 212).
כדי להפיס את דעתו
של מר ליבליך, עברנו גם על החומר הנוסף שהיה בידי הארץ לפני פרסום הכתבות, ולא
מצאנו עילה לסתור את מימצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, שעל יסודם הוא יכול
היה לקבוע, כי הפרסום חרג מתחום הסביר, וכי הארץ לא נקט את האמצעים הסבירים להיווכח
אם תוכן הפרסום אמת אם לאו. לעניין זה
אין לנו צורך לקבוע
עמדה לעניין השאלה, אם המבחן שנקטה השופטת לעניין סבירות האמצעים - ידיעתו של
המפרסם לגבי אי-אפשרות ההוכחה של לשון הרע - בדין יסודו אם לאו, ודי בקביעה,
שהחומר שהיה בידי ולנטין היה דל והוא ידע או לפחות צריך היה לדעת שאין הוא מצדיק
את הפרסום.
המסקנה העולה מן
הדברים הללו היא, כי לא זו בלבד שחזקת תום הלב לא קמה לזכות הארץ, אלא שלא נסתרה
חזקת העדר תום הלב, ובשורה האחרונה: אין יסוד מספיק להשיג על החלטת בית המשפט
המחוזי - בשלב הראשון של הדיון - שהגנת סעיף 15(2) לחוק לא הוכחה.
שיעור הנזקים
.28(א)
כללי
כבר פירטנו לעיל את
מרבית שיקוליו של בית המשפט לעניין שומת הנזק. לפנינו ערעוריהם של שני בעלי הדין
הן לגבי השיקולים והן לגבי התוצאה. בראשית הדברים יש לציין, שמדובר אך בתביעה
לפיצויים כלליים, ששיעורים נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט, ובית המשפט לערעורים לא
יתערב בפסיקתו, אם אך התחשב בגורמים הרלוואנטיים הנכונים. בין שיקולי בית המשפט
שטרם הזכרנו ניתן למנות גם את אי-קבלת תגובתו של מזרחי לדברים החמורים שהוטחו נגדו.
(ב) פיצויים
עונשיים או החמרה בשיעור הפיצויים?
אין חולקים על כך
שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט, במשפט ארצנו, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים: ע"א
30/72 [18]; ע"א 552/73 [12]; מקרה כזה נדון
לאחרונה באנגליה: riches v. News roup[21] (1985) newspapersמבלי שנתעלם מהבדלים בהלכה הפסוקה בשתי המדינות. בסכמה את עמדת
הארץ כתבה השופטת המלומדת בעמ' 11לפסק הדין את הדברים הבאים, שאנו מסכימים להם במלואם:
"ב"כ הנתבעים
היו היחידים שידעו מראש מה יש לאל ידם להוכיח ובאילו מן הפרשיות אין בידם כל ראיות
לקשר אליהן את (מזרחי). הם למעשה פרשו מחדש, וביתר הרחבה, את כל החומר ששימש
בסיס לסדרת המאמרים - חומר אשר מקומו, אולי בחקירה ציבורית של הפשיעה בישראל, אך
בחלקו הניכר אינו רלבנטי במשפט זה. עשרות עדים הובאו ועשרות ישיבות של בית המשפט
הוקדשו לשמיעת ראיות בפרשות שכל קשר לא הוכח ביניהן לבין (מזרחי)...
העתונות היומית עקבה בנאמנות אחרי המתרחש במשפט,
וב'הארץ' כמו גם בעתונים האחרים, הופיע הדיווח תמיד תחת הכותרת: משפט מזרחי
נגד 'הארץ'. אם בית המשפט לא יכול היה להכריע מראש מה
רלבנטי ומה טפל למשפט, ציבור הקוראים, אשר מן הסדרה של ולנטין כבר היה 'מודע'
כביכול למקומו של (מזרחי) בהירארכיה של הפשע, ודאי שלא יכלו אלא להתרשם כי עתה
נפרשים לפניו פרטי המעללים שמאחורי כולם עומד כביכול (מזרחי). אין לדרוש מקוראים
אלה שיכנסו ל'דקדוקי עניות' של ניתוח ראיות - הרי הם כבר יודעים את 'האמת' כביכול
שהביא להם הכתב המנוסה של הארץ בחקירתו המיוחדת...
אין לי ספק, כי הבאת הפרשיות הבלתי רלבנטיות בפני בית
המשפט גרמה להחרפת הנזק והסבל שסבל (מזרחי), בנוסף להוצאות שנגרמו לו על ידי הצורך
לחקור ולהתכונן לדיון בהן".
בית המשפט המחוזי קבע כמימצא, כי אמנם היה קיים אצל
הארץ, כאחד השיקולים, השיקול, כי הסיכון שבפרסום אינו עולה על הסיכוי לרווח, אך
נותר ספק בלבו, אם היה זה השיקול המכריע אצל הארץ. מזרחי השיג לפנינו על מסקנה זו,
וטענותיו של מר כספי, לסתור, הן בעלות משקל רב. גם אם השיקול האמור עמד אך כיסוד
לאחת המטרות שעמדו לפני הארץ בעשותו את הפרסום, אין ספק, שפרסום הכתבות הביא להארץ
תועלת כלכלת ניכרת. תועלת זאת אינה שקולה כנגד תשלום פיצויים בשקלים בסכום השווה
ל-500, 8דולרים. לפיכך - לו הייתי חייב לפסוק רק על
יסוד התשתית העובדתית והמשפטית, שבגדרה גיבש בית המשפט המחוזי את סכום הפיצויים
שיש לפסוק, כי אז הייתי בדעה, שיש להגדיל את הסכום במידה ניכרת ומשמעותית.
.29"אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים" של התובע
מן הצד האחר נתפסה השופטת המלומדת לטעות משפטית, שהביאה הפעם להטיית הכף לטובת
מזרחי; היא סברה, שלפי החוק אין להביא בחשבון להפחתת הפיצויים אלא את השם הרע שיצא
לו בפועל ואת עברו הפלילי (וכן את אופיו, מעשיו או דעותיו הפגומים), רק במידה שהוא
נוגע לדבר שנטען בפרסום לשון הרע. אכן, זה היה הדין לפי סעיף 21(ג) לפקודת הנזיקים
האזרחיים, בו נאמר, כי הנתבע רשאי להוכיח להפחתת הפיצויים -
That prior to the publication of the defamatory
matter" the plaintiff was of general bad reputation in connection With the
particular trait of his character which is assailed ."by the defamation
לעומת זאת נקבע בסעיף 22 לחוק, בנוסחו
המתוקן, כי -
"
.22במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא
ראיה או לחקור
עד בדבר שמו הרע של
הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים
במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד
כאמור ...
...
...
(2) במשפט אזרחי, אחרי
ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים".
ההבדל בין שני
הנוסחים אינו מקרי, ובשעתו, כשהובאה הצעת החוק לשון הרע לקריאה ראשונה, נמתחה עליו
ביקורת: ראה דברי חבר הכנסת צדוק בד"כ 37(תשכ"ג) .2455נמצא, שניתן לבית המשפט שיקול דעת להתיר הבאת
ראיה או חקירת עד לעניין הפחתת הפיצויים, אף אם הראיה או העדות מתייחסות לאופיו,
עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים של התובע, וגם אם אלה אינם נוגעים במישרין בכלל
ללשון הרע, המשמשת נושא למשפט. הוא הדין גם אם העדות מתייחסת לאופיו של התובע (וכן
לעברו, מעשיו או דעותיו), למעשה, אף אם אין הם ידועים בציבור (רמז לגבי האפשרות
לגבות ראיות לגבי אופיו של התובע בדרך כלל אפשר למצוא בע"א 34/71 [19],
בעמ' 532).
.30המחוקק לא פתח פתח רחב כפתחו של אולם להכשיר כקבילה
כל ראיה לגבי אופיו, עברו, מעשיו
או דעותיו הפגומים של התובע, אף כי פרטים אלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע,
המשמשת נושא למשפט, אלא השאיר את העניין לשיקול-דעתו של בית המשפט, אשר יפסוק לפי
הנסיבות שלפניו, לא זו בלבד שלא נטען לפנינו דבר בעניין זה, אלא שמזרחי, שהתנגד
כמעט לאורך כל הדרך להעלאתן על הפרק של פרשות בלתי רלוואנטיות, לא העלה כל התנגדות
ממשית לראיות בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו. הוא היה מוכן, שכל יריעת אישיותו
תיפרש לפני בית המשפט. ככל הנראה, הייתה מגמתו להראות לכול שאין לו מה להסתיר.
בנסיבות אלה כל הראיות שהובאו לגבי הרכיבים האמורים הן קבילות וכשרות לראיה,
והשאלה היא אך, מה המשקל שיש לייחס להן לעניין שומת הפיצויים; אכן, בהעדר טיעון
לגבי קבילות הראיות האמורות, לא ייחשב פסק-דיננו כתקדים בסוגיה האמורה, ובמקרים
אחרים אין מניעה, שבעלי דין פרוספקטיביים יעמידו לפני בית המשפט את השיקולים
הרלוואנטיים, שבגדרם תוכשר ראיה כאמור או תיפסל מלבוא בשערי בית המשפט.
.31מן הכלל אל הפרט - השפעת ראיות האופי על שיעור
הפיצויים התוצאה המשפטית
שאליה הגענו, לגבי השפעתן האפשרית של עדויות בדבר אופיו,
עברו, מעשיו או
דעותיו של מזרחי על שיעור הפיצויים, מחייבת בחינה מחודשת של הראיות למטרה זו.
(א)
השופטת המלומדת נתנה, ככל
הנראה, משקל ממשי לתיאורו של מזרחי בכתבות כמי שנחשב למלונאי מכובד, ששר התיירות
היה אורח כבוד בבתי המלון שלו, כמי שבונה מבנים בכל רחבי הארץ גם למשרדי הממשלה,
וראתה בו הודאה בשמו הטוב של מזרחי. דא עקא, שבמהלך המשפט הובאו, ללא מחאה, ראיות
רבות לסתו, ובנסיבות אלה אין ערך מכריע להודאה. אכן שומה היה על בית המשפט לפסוק
לפי המציאות, כפי שהוכחה, שתוכן ההודאה האמורה הוא חלק ממנה, אך אין היא משקפת את
המציאות כולה גם מבחינת השם שיצא למזרחי ברבים; יתר-על-כן: כפי שכבר ציינו לעיל,
מותר היה (בסייגים אפשריים אותם כבר הזכרנו) להביא בחשבון ולהתחשב, לעניין הפחתת
הפיצויים, בראיות לגבי אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של מזרחי בפועל, דבר שהשופטת
המלומדת, שהייתה נאמנה להשקפתה המשפטית, לא עשתה.
(ב) שיחת ההירואין.
כזכור, הלין מר ליבליך על שהשופטת המלומדת לא ראתה להסיק דבר אופראטיבי משיחת
ההירואין. כעת הגיעה השעה לשבץ עניין זה במקום המתאים לו. מסקנתנו, שנושא השיחה
האמורה היה ביצוע עיסקה אסורה או עיסקאות אסורות (כשלא מן הנמנע הוא שבעיסקות סמים
מדובר), חייבת להשפיע בכיוון הפחתת שיעור הפיצויים; ודאי שמי שדן בביצוע עסקות
אסורות מן הסוג הנדון הוא אדם, שאופיו, עברו או מעשיו פחותים במידה ניכרת מאופיו,
עברו או מעשיו של מי שלא דבק בו רבב. נסיבות, כפי שהוכחו בשיחה זו, מחייבות הטיית
הכף מבחינה משמעותית, לעניין שיעור הפיצויים, כנגד מזרחי. אף פרשת פפה, מההיבט
שבגדרו ביקש מזרחי למנוע השמעת עדותו של הלה, בין משיקולים משלו ובין משיקולים
הטמונים באהרוני, פועלת להפחתת שיעור הפיצויים. לפרשת החרסינה הישנה אין כמעט
חשיבות בסוגיה שלפנינו, אך היא משתלבת במידה מסוימת בהיבט הרחב של הראיות, המצביע
על מגעיו של מזרחי עם עבריינים. אף לפרשת השחרור מהצבא והרשעתו של מזרחי בעבירת
הנפקדות ערך מועט בסוגיה הנדונה, בהיותה פרשה ישנה. מאידך גיסא, קיימת חשיבות
גדולה יותר לעניין קשריו של מזרחי עם עבריינים מועדים כמו אהרוני ואושרי, עמם אף
קיים יחסים עסקיים (שיחת ההירואין, עסקי הבשר ופרשת סן-מרטין) ובעבר אף עם
"מוגו". יצוין, שכעת מוסכם על הכול שקשריו של מזרחי עם אושרי לא היו
מנוער (כפי שסבר בית המשפט המחוזי), אלא הקשרים עמו נארגו בשלב מאוחר יותר, דרך
אהרוני, ויש בכך אולי תמיכה בטענות בדבר מהות הקשרים שבין מזרחי והשניים האחרים.
ולבסף פרשות החפלה, אולמרט ומס ההכנסה מעידות על קיום קווי אופי, מעשים ודעות אצל
מזרחי, שאינם מתיישבים עם נורמות מקובלות, כאשר החזות החיצונית של אישיותו,
המצטיירת כמי שדוגל בסיסמא: המטרה מקדשת את האמצעים, מקבלת כיסוי חלקי ממשי גם
במציאות.
.32התוצאה האופראטיבית
למרות הדברים אשר
כתבנו בפיסקה הקודמת, אין ספק
שמזרחי נפגע קשה. לא הוכח, שהוא משמש כאחת הדמויות המרכזיות של הפשע המאורגן בארץ
או שהוא בכלל שייך בדרך כלשהי לפשע המאורגן. אף הטענה, שמזרחי נהג לממן במשך שנים
רכישת יהלומים גנובים מעבריינים ולמכרם, לא קיבלה בסיס בראיות, אין צורך לומר, שלא
הוכח גם שלמזרחי חלק במימון הברחת סמים בקנה מידה גדול לישראל, ותוכן שיחת הסמים,
כפי שנכתב בכותרות, לא הוכח. כבר כתבנו לעיל, שהחלטתו של הארץ לפרסם את הכתבות
לגבי מזרחי הייתה בלתי אחראית, ונתבססה על פירורי מידע שלא היה בהם אפילו בסיס
לכאורי לעשות את הפרסום כפי שנעשה. כל אלה ביחד עם שאר שיקוליו של בית המשפט
המחוזי יש בהם - כפי שכבר פירטנו - כדי להחמיר בשיעור הפיצויים במידה ניכרת
ומשמעותית מעבר למה שנפסק על-ידיו.
לעומת זאת, כל אותן
הראיות - ובייחוד אלה המתייחסות לתוכנה של שיחת הסמים, שאותן פירטנו בפסקה הקודמת
- ביחד עם שאר הנתונים שפורטו על-ידי בית המשפט המחוזי ואשר מתיישבים עם
פסק-דיננו, תורמים להפחתה משמעותית מסכום הפיצויים, שהיה ראוי לפסקו, אילו היה
מדובר בתובע ללא רבב.
לאחר ששקלתי כמיטב
יכולתי את השיקולים לקולא ולחומרא בסוגיה שלפנינו, הגעתי לכלל
מסקנה, שאין עילה להתערבותנו
בתוצאה הסופית אליה הגיעה השופטת המלומדת, הן לעניין שיעור הפיצויים והן לעניין
שיעור ההוצאות.
מטעמים אלה הייתי
דוחה את כל הערעורים, ולאור התוצאה אליה הגעתי לא הייתי עושה צו להוצאות.
השופט ד' לוין: אני מסכים.
השופטת ש' נתניהו:
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינו
של השופט ש' לוין.
5129371
54678313
ניתן היום,
י"ג בניסן תשמ"ז (12.4.87).
