ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011) - חלק שלישי

לחלק הקודם של פסק הדין - לחץ כאן

לסיכום האישום הראשון

232.    העולה מכל האמור: עדותה של א' נמצאה מהימנה, ועדות המערער נמצאה בלתי מהימנה. חומר הראיות אינו מעלה ספק סביר בשאלת הוכחתם של כל יסודות העבירות בהן הואשם המערער. אין, בפי המערער, טענת אליבי מוצקה או טענת אי היתכנות שיש בה כדי לכרסם בגרסאותיה של א'. על כן, דין הערעור על ההרשעה בעניין האישום הראשון להידחות.

האישומים 2-4 – תקופת הכהונה כנשיא המדינה

דברי פתיחה

233.    נדון מיד בנפרד בכל אחד משלושת האישומים הנוגעים לתקופה בה כיהן המערער כנשיא המדינה. עם זאת, בטרם נפרט את הדברים, מתבקשת הערה מקדימה לגבי שלושת האישומים. בסופו של יום, בכל הנוגע לשלושת האישומים הללו טענות ההגנה הן, בפשטות, ניסיון לשכנענו להתערב בממצאי מהימנות מובהקים. כאן, להבדיל מהאישום הראשון, אין טענה כי האירועים לא ייתכנו כלל, וכאן, בשונה מהאישום הראשון, אין למערער טענת אליבי. הטענות שהועלו הינן בעיקרן מיחזור של טענות הנוגעות למהימנות שהועלו ונדונו בבית המשפט המחוזי וכעת הועלו בפנינו פעם נוספת. בא כוח המערער, עו"ד אמיר, עשה כל שניתן לעשות כדי לשכנענו להתערב בממצאים שבעובדה ובקביעת מהימנות, אך לאחר בדיקה לא מצאנו לכך מקום. עוד נוסיף בעניין אישומים אלו כי גרסאותיהן של ה', המתלוננת מהאישום השני, ו-ל' המתלוננת מהאישומים השלישי והרביעי מחזקות זו את זו לגבי האירועים המיניים. האירועים הם שונים, והמתלוננות הן אחרות, אך הדמיון באופי המעשים והלך הדברים, הן אצל המתלוננות השונות והן אצל "המתיישנות", כפי שיפורט בהמשך הדברים, מהווה נדבך מחזק לשיטתיות המעשים מצד המערער. נפנה לאישומים אחד לאחד.

האישום השני

כתב האישום

 

234.    המערער כיהן בין השנים 2000 ועד 2007 כנשיאה השמיני של מדינת ישראל. באישום השני נטען כי במהלך תקופת כהונתו הייתה המתלוננת ה' עובדת הכפופה למרותו של המערער. במסגרת עבודתה ולצורך מילוי תפקידה נהגה ה' להיכנס מידי פעם ללשכתו של המערער על מנת לקיים עמו פגישות עבודה. במספר מקרים במהלך תקופת עבודתה חיבק המערער את ה' מספר חיבוקים שבמהלכם הצמיד את גופו לגופה של ה'. על פי המתואר, על אף ש-ה' העירה למערער בשתי הזדמנויות שונות כי החיבוקים אינם רצויים לה, המערער הוסיף לחבקה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירה של הטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיפים 3(א)(6)(ג) וסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית.

           לפני בחינת הכרעת הדין לגופה, טענות הצדדים וההכרעה, נביא את נוסח סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית כלשונו כדי להקל על הבנת המחלוקות:

"3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

(1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

(2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

(3)  הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

(6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ז), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

(א) לקטין או לחסר ישע- תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול, ואם טרם מלאו לקטין 15 שנים - גם בלא ניצול יחסים כאמור, ובלבד שהמטריד אינו קטין;

(ב) למטופל, במסגרת טיפול נפשי, בריאותי, רפואי או פארה-רפואי – תוך ניצול תלות של המטופל במטפל; בפסקת משנה זו, "טיפול נפשי"- כהגדרתו בסעיף 347א לחוק העונשין;

(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;

(ד) לתלמיד בכיתה י"ב, י"ג או י"ד, שאינו קטין, תוך ניצול יחסי מרות בלימודים;

(ה) לתלמיד או לסטודנט, הלומד במוסד המקנה השכלה עיונית, דתית או מקצועית לבוגרים (בחוק זה- מוסד להשכלה לבוגרים), תוך ניצול יחסי מרות בלימודים;

(ו) למשתקם כהגדרתו בחוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), התשס"ז-2007, במסגרת תעסוקה- תוך ניצול יחסי מרות בתעסוקה או ניצול תלות;

(ז) לאדם – תוך ניצול יחסי מרות או תלות, במסגרת הדרכה או ייעוץ של כהן דת או של מי שמתחזה להיום כהן דת או של אדם הידוע או המציג את עצמו כבעל סגולות רוחניות מיוחדות.

(ב) התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית."

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

          

235.    המערער כפר באישומים המתוארים באישום השני וטען כי יתכן שבהזדמנויות בודדות אכן חיבק את ה', אך לדבריו, החיבוקים נעשו באופן תמים וידידותי, ללא כל קונוטציה מינית. בהחלטתו להרשיע את המערער בביצוע עבירות של הטרדה מינית  התמקד בית המשפט ב-5 עדויות, וזה פירוט הדברים:

עדויות התביעה

 

236.    עדותה של ה' והודעותיה במשטרה - בית המשפט ציין כי הבחין בחשיפה איטית, האופיינית למתלוננות בגין עבירות מין, של תלונתה של ה' במהלך הודעותיה במשטרה. בהודעתה הראשונה במשטרה ציינה ה' כי המערער חיבק אותה שלוש או ארבע פעמים באופן לא מיני, אלא יותר "אבהי". בנוסף ציינה ה' כי חשה שהחיבוקים אינם במקום ואינם רצויים לה. בהודעתה השנייה במשטרה תיארה ה' את החיבוקים כחיבוקים חזיתיים "פנים אל פנים" בשתי ידיים, כאשר המערער הצמיד את גופו לגופה. ה' הוסיפה כי היא העירה למערער שהחיבוקים אינם רצויים לה וביקשה שיחדל ממעשיו. תגובתו של המערער הייתה שמדובר בחיבוק שאינו מיני אלא בחיבוק שנובע מחיבה. בהודעתה השלישית של ה' במשטרה סיפרה בוודאות על שלושה חיבוקים שהמערער חיבק אותה. עוד סיפרה כי אביה ייעץ לה להציב בפני המערער גבולות. ה' הוסיפה כי למרות שהעירה למערער אחרי החיבוק השני וביקשה שיפסיק, הוא בכל זאת חיבק אותה חיבוק נוסף, אך אחרי החיבוק השלישי, ולאחר שהעירה לו שוב, הופסקו החיבוקים.

237.    במהלך עדותה בבית המשפט הסבירה ה' כי במהלך חקירתה במשטרה העדיפה בהתחלה לאפיין את החיבוקים מצד המערער כבעלי קונוטציה "אבהית" בשל חוסר רצונה להיות מעורבת בפרשה ולהעיד נגד המערער. ואולם, במציאות היו הדברים אחרת. ה' העידה כי בשלוש הזדמנויות שונות בוודאות, ואולי אף בהזדמנות רביעית, בעת ששהתה בלשכתו של המערער, עת שליווה אותה המערער לדלת, קם המערער ממקומו וחיבק אותה פנים אל פנים כששתי ידיו מונחות על גבה ומקיפות אותה תוך הצמדת החלק העליון של גופה לגופו. ה' הוסיפה בעדותה כי היא הופתעה מאוד בפעם הראשונה שהמערער חיבק אותה. לאחר החיבוק הראשון היא יצאה נסערת ובוכייה וסיפרה לאביה בקווים כלליים את אשר אירע וביקשה את עצתו. ה' העידה כי חיבוקים אלה גרמו לה לתחושת אי נוחות. לפיכך, ובעקבות עצתו של אביה, החליטה להעיר למערער וביקשה כי יחדל ממעשיו. בעדותה הוסיפה ותיארה ה' אירועים נוספים בעלי קונוטציה מינית שהתרחשו בינה ובין המערער. ה' ציינה כי קיבלה מהמערער שיחת טלפון חריגה ובעלת גוון אישי לטלפון הנייד שלה, בשעת לילה, בה הזדהה המערער בשם "משה". עוד סיפרה ה' כי בהזדמנות מסוימת העירה לה רעיית המערער על כך שלבשה חולצה חשופה. ה' ציינה בעדותה כי בזמן אמת לא הבינה את פשר ההערה, אך לשיטתה, הבינה בדיעבד כי כוונת רעייתו של המערער הייתה להגן על המעורבים השונים, ביניהם רעיית המערער, המערער ואף על ה' עצמה.

238.    עדות מחזקת מצא בית המשפט בעדות אביה של ה'. אביה של ה' העיד על הנסיבות בהן למד על האירועים מפי בתו. על פי עדותו, באחד הימים ביקשה בתו להתייעץ עמו באופן אישי. הוא הסביר שלמרות ש-ה' לא פירטה את האירועים שהתרחשו, הוא ובתו "מבינים אחד את השני" והיה לו ברור מדבריה של בתו כי המערער מבקש לקיים איתה קשר אינטימי. אביה של ה' הוסיף כי לרוב בתו בעלת אופי מאופק וקר רוח ואולם במהלך שיחתם היא הייתה נתונה במצוקה והייתה נסערת ומבולבלת שלא כהרגלה. אביה של ה' הוסיף בעדותו כי כעבור זמן מה הוסיף ושאל את ה' האם פעלה כעצתו בעקבות השיחה ביניהם והאם כעת הדברים מתנהלים כשורה.

 

239.    עדויות "המתיישנות" נ.א ו-נ.ר ועדותה של ל' (המתלוננת מהאישום השלישי)- בית המשפט מצא חיזוק לגרסתה של ה' גם בעדויות נשים נוספות אלו, שכולן עבדו בכפיפות למערער, ואשר העידו על ביצוע "מעשים דומים" כלפיהן על ידי המערער. בין מעשים אלה תוארו חיבוקים שבהן "הצמיד המערער את גופו לגופן"; הרעפת מחמאות מצדו של המערער בנוגע למראה שלהן ובנוגע לחיים האישיים שלהן; מגע בעל קונוטציה מינית ושיחות טלפון ליליות, בעלות גוון אישי שגם בהן הזדהה המערער בשם "משה".

עדות ההגנה

 

240.    ההגנה הסתמכה על עדותו של המערער עצמו אשר כפר במיוחס לו. המערער טען כי יתכן ובהזדמנויות בודדות חיבק את ה' חיבוקים תמימים, ללא כל קונוטציה מינית. גרסה שונה הציג תחילה המערער בחקירתו במשטרה, שם הכחיש באופן גורף את החיבוקים. עם זאת, בהמשך, הסתייג המערער מהכחשתו הגורפת והעלה את האפשרות כי התרחש חיבוק חזיתי בינו ובין ה'. אולם, לטענתו, מדובר היה בחיבוק ש-ה' יזמה בעצמה וכי למרות שאינו זוכר זאת בוודאות, ככל הנראה הוא הגיע על רקע סיום עבודתה אצלו. המערער הוסיף כי הוא אינו זוכר אמירה מצדה של ה' בדבר רצונה שיחדל ממעשיו אך הוסיף כי הוא אינו "שולל את זה שהיא העירה...". המערער טען כי ה' החריפה את דבריה בעקבות השפעת התקשורת ובשל גורמים חיצוניים שהבהירו לה שאם לא תחריף את פני הדברים, הדבר לא יספיק לצורך ביסוס הרשעתו של המערער.

קביעות בית המשפט המחוזי

 

241.    בית המשפט המחוזי שקל את העדויות השונות שהובאו בפניו. בית המשפט ראה בעדותה של ה' עדות עקבית, בוטחת, מרשימה ואמינה. התיאורים המינימליסטיים שבעדות – כך קבע – מוסיפים מימד נוסף לאמינותה של ה'. בנוגע לעדויות "המתיישנות" ולעדותה של המתלוננת נשוא האישום השלישי ("ל'") קבע בית המשפט כי הן נמצאו מהימנות וחוסות בצל ההגדרה של "מעשים דומים". בית המשפט הוסיף שעדויות "המתיישנות" מהוות הוכחה נוספת לאופי חיבוקיו של המערער. עוד דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה גורמים זרים השפיעו על גרסתה של ה'. בית המשפט קבע כי לא הובאו ראיות המוכיחות כי חקירת המשטרה השפיעה על עדותה של ה' וגרמה לשינוי והקצנה בגרסתה, או כי היה תיאום גרסאות בין ה' ובין המתלוננת ל'. בנוסף, קיבל בית המשפט את עדותו של אביה של ה', וקבע כי למרות שבין ה' ובין אביה היו הבדלי גרסאות, בין היתר, בנוגע לנסיבות ומיקום השיחה ביניהם, הבדלי הגרסאות היו זניחים ואין בהם בכדי לפגוע במהימנותו, אמינותו וכנותו של האב. את עדותו של המערער מצא בית המשפט כעדות בלתי עקבית העוברת מגרסה אחת לרעותה ושאין למעשה לדעת מהי גרסתו. בית המשפט הזכיר כי המערער הכחיש תחילה מכל וכל חיבוק חזיתי, אולם, אחר כך, ביצע המערער תפנית בגרסתו והעלה ספקות בנוגע למיניותם של החיבוקים. בית המשפט קבע כי בעדות המערער היו גרסאות שונות שבהן ניסה המערער להיאחז, בתקווה שאחת הגרסאות תיטיב עמו. על כן דחה בית המשפט עדות זו וקיבל את עדותה של ה'. בית המשפט הוסיף כי העובדה ש-ה' לא זכרה במדויק אם התקיים בינה ובין המערער חיבוק רביעי, אם לאו, אין בה כדי להשליך על אמינות עדותה לגבי שלושת החיבוקים שהתרחשו בוודאות. בכל הנוגע לטענת המערער לפיה לא התרחש חיבוק נוסף אחרי ש-ה' העירה לו שאינה מעוניינת בחיבוקים, קבע בית המשפט שאמרה עליה הסתמכה ההגנה: "לא היה דבר מעבר לכך" שנאמרה על ידי ה' במהלך חקירתה הראשונה במשטרה, ביום 31.7.2006 (ראו: ת/50), אין משמעה כי לא היה כל חיבוק נוסף לאחר שהעירה על כך למערער, אלא, שלא נעשו מעשים נוספים מעבר לחיבוקים.

242.    בית המשפט קבע כי מאחר ובין ה' למערער היו יחסי עובד מעביד, ו-ה' הייתה נתונה למרותו של המערער, הרי שבהתאם לעבירה המפורטת בסעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, במסגרת יחסי עבודה, אין כלל צורך שהמוטרד יראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויותיו וכי יחדל ממעשיו. על כן, המשיבה לא הייתה צריכה להוכיח כי ה' העירה למערער כי מעשיו אינם רצויים לה. במסגרת יחסי עבודה, החיבוקים נחשבים למעשה הטרדה גם בלי שהמוטרד יראה למעביד כי אינו מעוניין בדבר. לפיכך נדחתה טענת ההגנה לפיה אין במקרה דנן תחולה להוראות סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. בין כך ובין כך נכנס מעשה המערער לסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, משום שבפועל ה' אמרה גם אמרה למערער כי יחדל ממעשיו.

243.    טענת הגנה נוספת שנדחתה היא שלא היה מקום להבחין בין סעיפי האישום בכל הנוגע לאישום השני והאישום השלישי וזאת משום שהמעשים בשני המקרים היו דומים. באישום השני, הואשם המערער בעבירת הטרדה מינית בעוד שבאישום השלישי (כפי שיפורט בהמשך) הואשם המערער בעבירה של מעשה מגונה. בית המשפט קבע כי בידי התביעה הסמכות לבחור את הוראות החיקוק שברצונה לייחס למערער, ובלבד שהוראת החוק תבטא בצורה הנאותה ביותר את המעשה. לא קיימת זהות מוחלטת בין החיבוקים שבאישום השני ובין החיבוקים שבאישום השלישי, ועל כן הייתה קיימת הצדקה לאבחנה בסעיפי העבירה בין שני המקרים.

244.    עוד נדחתה טענת ההגנה הנוגעת לפרשנות המונח "התייחסויות" המופיע בחלופה המנויה בסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית. לפרשנותם של באי כוח המערער, אין להכליל במסגרת חלופה זו מעשים פיזיים, כדוגמת חיבוק, אלא רק התייחסות מילולית בעלת אופי מיני. באי כוח המערער טענו כי החלופה העוסקת במעשים מגונים, המופיעה בסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, היא זו שמתאימה להכללת "מעשים פיזיים" ולא החלופה העוסקת "בהתייחסויות שונות". בית המשפט דחה פרשנות זו. בקביעתו פירט כי הכללת המעשים המגונים בתחומי החוק למניעת הטרדה מינית באה להרחיב את תחומי החוק, ולא לצמצמו. מכאן, שמעשה מגונה יכול להיות גם הטרדה מינית, אך לא רק, ואין הצדקה לפרשנות המונח "התייחסויות" כביטוי שאינו כולל גם מעשה פיזי.

245.    לסיום קבע בית המשפט כי בחיבוקים עבר המערער עבירת הטרדה מינית. עם זאת, ציין כי לא מצא בשיחת הטלפון האישית לטלפון הנייד של ה', כמו גם בשיחה מסוימת, שלא נעמוד על פרטיה בנושא "הרפיה", שהתקיימה בין השניים עבירה כלשהי מצד המערער.

טענות ההגנה בערעור

246.    המערער טען כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה להגשת כתב אישום על אופי המאורעות נשוא האישום השני והאישום השלישי. לטענתו, המדובר במאורעות בודדים של חיבוקים שספק אם היה מוגש בגינם כתב אישום כה חמור כפי שנעשה בעניינו אלמלא אווירת חריצת הדין שסבבה סביב כל הפרשיה.

247.    המערער חזר על טענותיו אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. לעמדת המערער, בית המשפט התייחס לגרסתו בצורה השונה באופן מהותי מיחסו לגרסתה של ה'. לעמדתו, בעוד גרסתה של ה' זכתה ליחס מתחשב ולא ביקורתי, גם כאשר נצפו סתירות ואי דיוקים בעדותה למול עדויות אחרות, גרסתו זכתה לבחינה מדוקדקת וביקורת חריפה על כל חוסר קוהרנטיות. עוד טען המערער כי גרסתה של ה' הסלימה והחריפה במהלך הודעותיה במשטרה. חוסר הזיכרון של ה' בנוגע לתיאורי החיבוקים, בין היתר על כך שהייתה בוכיה ונסערת בעקבות החיבוק והשמטת פרטים מהותיים במשך ארבע הודעות שנתנה ה' במשטרה, ואשר עלו רק בעדותה, מלמדת כי בזמן אמת לא ראתה ה' בחיבוקים מעשה מיני, גם אם החיבוקים לא היו רצויים מבחינתה. הפרשנות המינית שנתנה ה' לאירועים אלה היא תוספת מאוחרת בדיעבד שהושפעה בעקבות פגישה שנערכה ל-ה' בפרקליטות מחוז תל-אביב ביום 12.3.2009 (ראו: ת/57) ובעקבות סיקורי התקשורת הנרחבים של הפרשה. המערער טען כי גרסתה של ה' לא היתה עקבית בנוגע למספר החיבוקים, אורכם ומועד ההערה שהעירה למערער, ועל כן היא אינה מספיקה לביסוס הרשעה בפלילים. מכאן ביקש המערער ללמוד כי אין יסוד לקביעה כי החיבוקים נשאו אופי מיני ואף ה' לא ראתה אותם ככאלה בזמן אמת. עוד טען המערער כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ה' פנתה לאביה כבר לאחר החיבוק הראשון שגויה ואינה עולה מגרסאותיה של ה'. לדבריו, מגרסאותיה של ה' עולה כי פנייתה לאביה נעשתה רק לאחר החיבוק השני. אף לעניין הקביעה לפיה המערער שב וחיבק את ה', גם לאחר שהעירה לו כי מעשיו אינם רצויים לה, טען המערער כי קביעה זו שגויה. לטענתו, הפרשנות הנכונה העולה מהראיות בעקבות הודעתה הראשונה של ה' במשטרה שבה הצהירה "לא היה דבר מעבר לכך" (ראו: ת/50), היא שלאחר הצבת הגבולות מצדה של ה', בעקבות עצת אביה, לא אירע כל דבר נוסף, והמערער לא שב על מעשי החיבוק כלפי ה'.

248.    המערער חזר על טיעונו המשפטי אותו טען בפני בית המשפט המחוזי לפיו לא היה מקום להרשיע אותו בעבירת הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית וזאת משום שלפרשנותו סעיף זה מדבר על התייחסויות המופנות לאדם, אך אינו כולל בתוכו גם מעשים פיזיים, כדוגמת חיבוק. לדבריו, כוונת המחוקק הייתה להפריד בצורה דיכוטומית בין חלופות החוק על פי סוגי המעשים. נטען, כי מעשים פיזיים נכללים תחת החלופה המופיעה בסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית אשר כוללת את יסודות עבירת המעשה המגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, ואין להכליל אותם תחת החלופה של סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, אשר קלה יותר להוכחה. אלמלא כן, לדעת המערער, המחוקק השחית מילותיו לריק ביצירת כפילות.

249.    טענה נוספת שהעלה המערער, אשר נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, הינה טענה לפיה ההרשעה בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית אינה כדין. על פי הנטען, לסעיף 3(א)(6)(ג) אין תחולה אוטומטית בכל מקרה של יחסי עובד מעביד. בנוסף, נטען כי סעיף 3(א)(6)(ג) לא יחול במקרים בהם הראה המוטרד כי אינו מעוניין, ובלשונם של באי כוח המערער, סעיף 3(א)(6)(ג): "חוקק אך ורק למצבים בהם המוטרד לא הראה כי אינו מעוניין או אף למקרים בהם עולה הסכמה" (ראו: סעיף 162 להודעת הערעור) [הדגשות הוספו – מ.נ.]. על פי הנטען, תכליתו של סעיף 3(א)(6)(ג) אינה מתקיימת במקרה זה שכן ה' לא חששה לומר את הדברים במפורש למערער והתנהגותה מלמדת כי לא היה צורך להידרש לסעיף 3(א)(6)(ג). לבסוף, טען המערער כי "עפ"י הכרעת הדין סעיף העבירה 3(א)(4) הוכח ללא קשר ליחסי המרות. על כן, שגה בית המשפט קמא משהרשיע המערער אף בסעיף 3(א)(6)(ג)" (ראו: סעיף 166 להודעת הערעור) [הדגשה הוספה – מ.נ.]. מטענה זו עולה, כי לטענת המערער, בית המשפט המחוזי הרשיעו גם בעבירה לפי סעיף 3(א)(4) וגם בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, וגם בכך שגה.

 

טענות המשיבה בערעור

250.    המשיבה תומכת יתדותיה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. המשיבה ציינה כי בית המשפט המחוזי התרשם עמוקות מעדותה הרהוטה והקולחת של ה' ואף מצא חיזוק לעדותה בעדויותיהם של אביה של ה' ושל "המתיישנות" נ.א ו-נ.ר. המשיבה ציינה כי טענת ההגנה לפיה ה' הסלימה והחריפה גרסתה בעקבות ההשפעה התקשורתית דינה להידחות, וזאת משום ש-ה' כלל לא נחקרה בכיוון זה על ידי ההגנה ואין כל התייחסות מצדה של ה' לאפשרות כזאת. המשיבה טענה בנוסף כי ההסבר להתפתחות גרסתה של ה', הסבר אשר התקבל על ידי בית המשפט המחוזי, הוא חוסר רצונה להיחשב כמתלוננת בפרשה. מסיבה זו נמנעה ה' בהתחלה משיתוף פעולה מלא עם המשטרה. הסבר זה הוצג על ידי ה' הן במשטרה והן בבית המשפט. עוד ציינה המשיבה כי הפרטים שהתווספו בשלבים המאוחרים, בין היתר אודות שיחת הטלפון הלילית, "שיחת ההרפיה" וההערה מצד רעיית המערער, הם פרטים שוליים ואין בהם כדי להוות עבירה כשלעצמם. על כן טבעי שרק כאשר ייווצר ההקשר המיני הכולל הם יתעוררו. המשיבה הוסיפה כי לעומת פרטים שוליים אלה, בכל הנוגע לחיבוקים הגיבה ה' בזמן אמת וראתה בהם מעשה מיני מצדו של המערער. נוסף על כך, הסתייגה המשיבה מטענת המערער לפיה הפגישה בפרקליטות היא שהובילה להחרפת גרסתה של ה' וטענה כי מדובר בהאשמה קשה ונטולת כל בסיס.

251.    המשיבה הוסיפה כי ה' זכרה את עיקרי האירועים בצורה בהירה, בין היתר זכרה ה' את החיבוק הראשון ואת המצוקה שחשה בעקבותיו; את שיחת הטלפון לאביה ואת עצתו להציב גבול ברור בפני המערער; את ההערה שהעירה למערער בה הציבה בפניו את הגבול ואת העובדה כי גם לאחר הצבת הגבול המשיך המערער לחבקה. זכרונות אלה עוגנו היטב בעדותה ובהודעותיה המפורטות. לעניין מועד הפניה של ה' לאביה, סברה המשיבה כי בצדק קבע בית המשפט כי "עיתוי ההתייעצות עם האב אינו מעלה ואינו מוריד, ומכל מקום הוא אינו מסייע במאומה לנאשם". המשיבה ציינה כי ה' זכרה בבירור כי לאחר פנייתה לאביה הוסיף המערער לחבקה פעמיים כאשר בראשון מבין החיבוקים אזרה ה' עוז והעירה למערער בעקבות עצתו של אביה. חרף ההערה הגיע חיבוק נוסף מצדו של המערער. המשיבה הוסיפה כי צדק בית המשפט בקביעתו ש-ה' דייקה ככל יכולתה וניסתה שלא להפריז במאומה לרעת המערער דבר המוסיף למהימנות גרסתה. גם בנוגע לאמרה "מעבר לכך לא היה דבר" אשר נאמרה על יד ה' במהלך חקירתה הראשונה במשטרה (ראו: ת/50), תמכה המשיבה בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה כוונת הביטוי שמעבר לחיבוקים לא נעשה דבר, אך אין כוונת הדברים כי לא היו עוד חיבוקים. המשיבה הוסיפה כי אין כל ביסוס לניסיון ההגנה להוציא את האמרה מהקשרה. בכל הנוגע לטענת ההגנה לפיה העובדה כי ה' לא מסרה פרטים אודות החיבוקים מלמדת כי הם היו זניחים בעיניה, הפנתה המשיבה לדיון הארוך שניהל בית המשפט המחוזי בסוגיה ולקביעתו לפיה ה' פרטה "כל שניתן לפרט על חיבוק: מיקום התרחשותו, תיאורו, משכו ואופיו". לעניין הסתירות שהתגלו בין עדותה של ה' ובין עדות אביה השיבה המשיבה כי בית המשפט קמא התמודד עם סתירות אלה וקבע כדין, כי החשיבות הנלמדת מעדות האב היא בכך ש-ה' הייתה נתונה במצב רגשי קשה בעקבות החיבוק.

252.    בתשובה לטענות בעניין ההיבטים המשפטיים שהעלה המערער, לפיהן אין להכליל בהגדרה של המונח "התייחסויות" המופיע בסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית גם מעשים פיזיים ציינה המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע, בצדק, כי הפרשנות המצמצמת שההגנה מנסה לשוות למונח חוטאת לכוונת המחוקק, איננה מתיישבת עם הגיונן של העבירות ויוצרת הפרדה בלתי צודקת בין מעשים פיזיים ובין אמירות מילוליות. עוד הוסיפה המשיבה וציינה כי הרשעתו של המערער בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הייתה כדין, זאת בשל כך שהתקיימו יחסי מרות בין המערער ובין ה'. המשיבה ציינה כי אין חשיבות לעובדה ש-ה' פעלה באומץ לב והעירה למערער על מעשיו הלא רצויים ואין בכך בכדי לפגוע ביחסי המרות ופערי המעמדות שהיו בינה ובין המערער המצדיקים הרשעתו על פי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. על כן, ביקשה המשיבה להותיר את הרשעת המערער באישום זה על כנה.

 

דיון והכרעה

          

253.    נקדים מסקנה לניתוח ונציין כי דין טענותיו של המערער הנוגעות לאישום זה להידחות. המערער שב וטען בפנינו את הטענות שנדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי, ולא נותר לנו אלא להסכים עם קביעותיו המנומקות של בית המשפט המחוזי. כבר עמדנו על כך שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות של עובדה ומהימנות ואין צורך לחזור על הדברים. לא מצאנו שהמקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

            

254.    בית המשפט התרשם מאופייה של ה' ומגרסתה. ה' תוארה כבחורה "מוכשרת, דעתנית, משכילה ואינטליגנטית" (ראו: עמ' 235 להכרעת הדין). גרסתה נמצאה "עקבית, בוטחת, מרשימה ואמינה" (ראו: עמ' 272 להכרעת הדין) והיא הוגדרה כעדות "החצובה בסלע", אותה יש להעדיף על פני גרסתו של המערער. בית המשפט ניתח את התפתחות גרסתה של ה' החל מהודעתה הראשונה במשטרה ועד לעדותה בבית המשפט, וקבע כי "לא מצאנו כל פגם או דבר חריג בהודעותיה של ה' ובדרך בה נחשפה אט-אט תלונתה" (ראו: עמ' 237 להכרעת הדין). עוד קבע בית המשפט בנוגע לחשיפה האיטית של פרטי הודעותיה כי "מדובר בתהליך טבעי האופייני למתלוננות בגין עבירות מין" (ראו: עמ' 237 להכרעת הדין). גם גרסתו של המערער נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי. עדות זו תוארה כעדות "נזילה" המתמרנת תדיר בין גרסאות שונות ומתפתחות מתוך ניסיון ל"אחוז בחבל בשני קצותיו". גרסת המערער נמצאה "משתנה ובלתי עקבית שלא ברור ממנה, בסופה של עדות, מהי הגרסה בה דבק כתשובה לעדותה של ה'" (ראו: עמ' 245 להכרעת הדין). מלאכת השוואת העדויות ושקילתן האחת מול השנייה נעשתה באופן מדוקדק ומפורט תוך התרשמות בלתי אמצעית מהעדים, ואין עילה להתערב בכך.

255.    זאת ועוד: לא נעלמה מנגד עיניו של בית המשפט המחוזי טענת ההגנה כי בגרסתה של ה' קיימים חוסרים מסוימים. ההגנה מנתה בפנינו פעם נוספת את העובדה ש-ה' השמיטה בתחילת הודעותיה במשטרה אירועים פריפריאליים נוספים שאירעו בינה ובין המערער, ביניהם שיחת הטלפון הלילית, ההערה שהעירה לה רעיית המערער על המחשוף בחולצתה ו"שיחת ההרפיה" בין ה' ובין המערער. בית המשפט היה מודע לכך שאירועים אלה הועלו על ידי ה' לראשונה בעדותה בבית המשפט אך לא נפגמה משום כך מהימנות עדותה של ה' בעיניו. ההסבר שהשמיעה ה' בבית המשפט ובו נימקה מדוע לא דיווחה על אירועים אלה מלכתחילה נמצא אמין על ידי בית המשפט (ראו: הסבריה בעמ' 639). ה' לא חיפשה אירועים מפלילים נגד המערער, אירועים אלה היו חבויים בזכרונה ומשעיבדה את החומר בראשה החלה לעשות את הקישורים בדיעבד. איננו סבורים כי בשל העובדה שאירועים פריפריאליים אלה הוצגו על ידי ה' רק בפגישה שנערכה לה בפרקליטות ביום 26.8.2009 (ראו: ת/58) יש פגם בעדותה. ועוד: הרשעת המערער לא התבססה כלל על אירועים אלה והם לא נמצאו כמרכיבים המחזקים את הרשעתו. בית המשפט קבע כי לא מצא שלשיחת הטלפון הלילית יש נפקות או מעשה עבירה. למעלה מן הצורך נעיר, ששיחה זו, כפי שגם פורט בהכרעת הדין, מעוררת דמיון רב לשיחה שניהל המערער עם "המתיישנת" נ.ר, שבה התקשר המערער והציג עצמו בשם "משה" ושאל האם יכול לבוא לדירתה לשתות אצלה קפה. נ.ר אשר שהתה לבד בביתה באותה העת, הופתעה ונבהלה משיחה זו. היא ענתה במהירות כי חבר שלה מכין קפה נהדר והוסיפה שיגיד לה מתי הוא מגיע כדי שהחבר יפתח לו למטה. המערער השיב כי כנראה לא מדובר בזמן מתאים. למרות הדמיון, נמנע בית המשפט מלתת לשיחה כל נפקות משפטית בעניינו של האישום השני לחובת המערער. כזכור מן האישום הראשון – המערער הזמין עצמו גם לביתה של א'. ועוד: בכל הנוגע להערה של רעיית המערער הדגיש בית המשפט כי דבריה של ה' ביחס לאירוע היו זניחים וחסרי השפעה על הסוגיות שבמחלוקת וכי בית המשפט לא קבע לגבי הערה זו כל ממצא. אף לעניין "שיחת ההרפיה" שבין ה' למערער נקבע כי מדובר ב"מהומה על לא מאומה". בית המשפט קבע כי תיאור השיחה נעשה ללא פירוט והקשר מספקים ועל כן בית המשפט לא נתן משקל משמעותי לאמירות שנאמרו בשיחה זו. נראה אם כך שאירועים פריפריאליים אלו, גם אם נחשפו מאוחר, לא היו הבסיס להרשעת המערער, ולא היה טעם לחזור על טיעון זה בפנינו.

256.    יש לדחות את טענת המערער בדבר חוסר זיכרונה של ה' לגבי היבטים שונים הקשורים לחיבוקים. לטענת ההגנה ה' לא זכרה במדויק האם ארעו שלושה או ארבעה חיבוקים. עוד נטען כי היא לא זכרה מהו המועד המדויק בו נועצה עם אביה ומה היה מצבה הנפשי בעקבות החיבוק. אכן, פרטים מסוימים חמקו מזיכרונה של ה'. כמעט שש שנים חלפו מיום שחוותה חיבוקים אלה ועד שנדרשה לתת עדות בפני בית המשפט, תקופת זמן שאיננה מבוטלת. אולם, אין בסוגיות אלה בכדי לפגום באדנים המרכזיים שנחרטו בזכרונה. בין היתר, זכרה ה' בוודאות כי המערער חיבק אותה שלוש פעמים; ה' זכרה כי העירה למערער שהחיבוקים אינם רצויים לה, וכן זכרה ה' כי למרות הערתה המערער המשיך וחיבק אותה פעם נוספת. זכרונות מוחשיים אלה, אשר התקבלו כמהימנים על ידי בית המשפט המחוזי, מספיקים על מנת לבסס את הרשעת המערער.

257.    יתר על כן, טען בפנינו בא כוח המערער כי "ההסלמה" בגרסתה של ה' היא תולדה של פגישה בפרקליטות שנערכה ל-ה' ביום 12.3.2009, וכתוצאה מהדיווחים הרבים שנשמעו בתקשורת בהקשר לפרשה זו. לא היה מקום להעלות בפנינו טיעון זה פעם נוספת אחרי שהטיעון נדון ונדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין, אפוא, רגליים לטענה כי גרסתה של ה' הפכה להיות דומה לגרסתה של ל' (המתלוננת מהאישומים השלישי והרביעי-מ.נ) בעקבות ראיונותיה בפרקליטות, ומעבר לפיזור חשד בלתי מבוסס לעברה של ה' ולעבר המאשימה ונציגיה, אין בה ממש ודינה להידחות" (ראו: עמ' 261 להכרעת הדין). עוד הוסיף בית המשפט כי מצא טיעון זה של ההגנה "תמוה" בייחוד לאור העובדה ש-ה' כלל לא נחקרה לגביו בחקירה נגדית והעלאת טיעון כזה יש בו מימד המנסה להאפיל על יושרה של התביעה ושל ה' כאחד. כפי שכבר צוין, גרסתה של ה' והסבריה בדבר התפתחות הגרסה נמצאו אמינים על ידי בית המשפט המחוזי, ומקובלים אף עלינו. יתר על כן, כזכור ה' כלל לא הגישה תלונה במשטרה בעניין החיבוקים. על פי עדותו של סגלוביץ', ה' נחקרה כחלק ממעגל הנחקרים בפרשת התלונה בנוגע לסחיטה של המערער. כבר בגרסתה הראשונה סיפרה ה' על החיבוקים, אך היא בחרה לתאר אותם כאבהיים (ראו: עמ' 4060-4059). חוסר רצונה של ה' להיות מעורבת בפרשה וחוסר רצונה להתלונן במשטרה הם שהובילו אותה בראשית הדרך לכבוש חלקים מסוימים בעדותה, רק לאחר זמן מה כאשר הכירה בחובתה ובחשיבות דבריה, החלה אט אט לפרוש את גרסתה המלאה, היא הגרסה שפרטיה נמצאו מהימנים.

258.    עוד נעיר: בדיון בפנינו הסכים בא כוח המערער, עו"ד אמיר, כי אם תמצא תמיכת אמת בדברים של העדים התומכים בהבנה בדבר הכוונה המינית של מעשי המערער, הוא יסיר ידיו מהערעור בעניין אישום זה (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בפנינו מיום 10.8.2011) תמיכת אמת כזו קיימת. אביה של ה', אשר העיד על מצבה הנפשי של בתו, הותיר על בית המשפט "רושם של אדם שקול, רציני ואינטליגנטי הבורר בזהירות את דבריו". בית המשפט הוסיף וקבע לגביו כי "העד העיד אך ורק על דברים הזכורים לו, ולא ניסה להתאים עדותו לעדותה של בתו. גרסתו בבית המשפט הייתה עקבית, זהה לגרסתו בהודעתו במשטרה ומתיישבת עם גרסתה של ה'" (ראו: עמ' 241 להכרעת הדין). האב העיד כי היה לו ברור מתוך השיחה עם בתו כי המערער מעוניין לקיים עמה קשר אינטימי, הבנה זו, שהייתה בזמן אמת, תומכת בעדותה של ה'. אף השיחה שהייתה בין ה' לאביה, שהתרחשה בזמן אמת, איננה מותירה ספק לגבי תחושתה והבנתה של ה', על הכוונה המינית החבויה מאחורי החיבוקים. הגם שנוספו פרטים נוספים להודעותיה במשטרה, באופן המאפיין נפגעות בעבירות מין, אין בכך בכדי להפחית מהייחוס שנעשה בתודעתה של ה', אותו העבירה גם לאביה במהלך שיחותיהם, לגבי מיניות מעשיו של המערער כלפיה.

259.    בנוסף, לא מצאנו ממש גם בטענת ההגנה לפיה אין להכליל בפרשנות המונח "התייחסויות" המופיע בסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית גם מעשים פיזיים. נחזור על הוראות החוק הרלוונטיות:

"3.   (א)     הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

(1)   סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

(2)   מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

(3)   הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

(4)    התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות  במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;" [הדגשות הוספו – מ.נ.].

סעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר "התייחסות":

"בכתב, בעל פה, באמצעות מוצג חזותי או שמיעתי, לרבות באמצעות מחשב או חומר מחשב, או בהתנהגות". [הדגשות הוספו – מ.נ.].

           לשיטת המערער, המונח "התייחסויות" המופיע בחלופה של סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית. משמעו התייחסות מילולית בלבד שאיננה כוללת מעשים פיזיים. לשיטתו, בביצוע הטרדה פיזית, החלופה המתאימה היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית אשר עוסקת במובהקות מינית ברורה יותר. המערער מוסיף כי רף ההוכחה בסעיף 3(א)(2) הוא גבוה יותר, ורק משום שהתביעה לא יכלה לעמוד בהוכחתו בחרה להאשים את המערער בסעיף 3(א)(4) שכלל אינו עוסק בסוג כזה של מקרים. אין בידינו לקבל פרשנות מצמצמת זו של המערער. בדברי ההקדמה להצעת החוק פורט מה שנחזה בעיני המחוקק כהטרדה מינית: "פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון... הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ובמיניותו..." (ראו: דברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997 [הדגשות הוספו - מ.נ]). מטרת החקיקה להביא לשמירה על כבודו וגופו של האדם. פרשנות מצמצמת של החלופות אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. הטרדה מינית כוללת בתוכה גם מעשים פיזיים ולא רק אמירות מילוליות. ראו את הדברים שנקבעו לעניין זה ב- עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ''ד נב(1) 650, 662 (1998):

"הטרדה מינית היא תופעה חברתית מורכבת. יש לה ביטויים רבים מספור. היא עשויה להתבטא, בקצה אחד של התופעה, בדיבורים בלבד. לעתים הדיבורים נושאים אופי של חיזור מצד אדם אחד אחרי אדם אחר, כשהם משולבים במחמאות, ואפשר שהמחזר אף אינו מודע לכך שיש בדיבורים אלה כדי להטריד את המחוזר. לעתים הדיבורים נושאים אופי של בקשות או הצעות על רקע מיני, והם עשויים להתדרדר עד כדי לחץ ואיומים על רקע זה, כגון, איומים בפיטורין מן העבודה. ההטרדה המינית עשויה גם להתבטא, בקצה השני של התופעה, בפגיעה גופנית. לעתים הפגיעה נושאת אופי של מגעים מקריים כביכול, או אופי של ליטוף שאמור להיות נעים, אך אפשר שהיא תגיע כדי עבירה פלילית, למשל, מעשה מגונה או אף אונס..." [הדגשות הוספו – מ.נ.].

260.    מעבר לכך, והוא החשוב לענייננו, הפסיקה הכירה כי החלופה המנויה בסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית כוללת בתוכה גם מעשים פיזיים כדוגמת עיסוי גב, חיבוק, תפיסת ידיים וכריכתם מסביב לצוואר הקורבן וכי אלה נחשבים להטרדה מינית (ראו: רע"פ 5388/04 דהן נ' מדינת ישראל, (, 17.8.2004); עש"מ 6920/03 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 655 (2004)). לא ראינו מדוע יש לצמצם את תחולת סוגי ההטרדות המיניות בכדי להציב רף גבוה למעשים פיזיים. תחימת ההתייחסות הפיזיות רק לחלופת סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית תציב רף גבוה של הוכחת יסודות עבירת סעיף 348 או 349 לחוק העונשין לצורך הרשעה בעבירת הטרדה פיזית, בניגוד לתכלית החקיקה. נראה אם כן שהפרשנות הראויה לסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית היא שגם מקרים של התייחסויות פיזיות חוזרות, כאשר המוטרד הראה למטריד שאינו מעוניין בהן, כפי שארע ביחסים שבין המערער ו-ה', ייחשבו כהטרדה מינית.

261.    מכאן לטענתו הנוספת של המערער לפיה הרשעתו על פי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית אינה כדין. ניתנת האמת להיאמר, מצאנו קושי רב להבין את טענות באי כוח המערער בעניין זה. דומה כי את טענת המערער בסוגיה זו ניתן לחלק לשניים: טענה אחת היא כי לא היה מקום להאשים ולהרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית שכן במקרה דנן ה' הביעה במפורש את עמדתה שאינה מעוניינת (ולכן החלופה המתאימה היא זו המנויה בסעיף 3(א)(4)) לחוק למניעת הטרדה מינית. הטענה השנייה מתייחסת לכך שבית המשפט המחוזי הרשיע את המערער הן בעבירה לפי סעיף 3(א)(4) והן בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.

262.    נתייחס לשתי הטענות יחדיו. נחזור לשם הנוחות על נוסח החלקים הרלוונטיים של הסעיף:

           סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע:

"3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

...

 (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;"

סעיף 3(א)(6)(ג) קובע:

"הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ז), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

...

(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות". [ההדגשות הוספות – מ.נ.].

           מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המערער לא הורשע הן בעבירה המנויה בסעיף 3(א)(4) והן בעבירה המנויה בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. פירוש הדברים הוא כי המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) בנסיבות סעיף 3(א)(4), קרי כי ההטרדה היתה מן הסוג של "התייחסויות" כמפורט בסעיף 3(א)(4). יוער, כי ניסוח דומה עולה מכתב האישום. ואם עסקינן בניסוח כתב האישום, זהו המקום להתייחס לטענת המערער לפיה לא ניתן היה להאשימו בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית שכן הוכח ש-ה' לא היתה מעוניינת. לגישת המערער במצב בו "הוכח ש[המתלונן – מ.נ.] הראה במפורש שאינו מעוניין, על שום מה יש להקל על המאשימה את הוכחת העבירה?". טענה זו תמוהה בעיני. לתביעה נתונה האפשרות לבחור בסעיפי האישום אותם היא בוחרת לייחס לנאשם פלוני. הטענה לפיה "הוכח" במפורש ש-ה' לא היתה מעוניינת היא טענה שנטענת בדיעבד, לאחר שנקבעו הממצאים על ידי בית המשפט המחוזי ועדותה של ה' נמצאה מהימנה. ואולם, בשלב שבו מגבשת התביעה את כתב האישום היא רשאית לבחור בחלופה שלגישתה יהיה קל יותר להוכיח. אכן, קל יותר להוכיח כי בין המערער לבין ה' היו קיימים יחסי מרות. ייתכן ושיקול זה הביא את התביעה למסקנה לפיה יש להאשים את המערער בעבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. מכל מקום לתביעה שיקול דעת לבחור בסעיפי האישום הנראים לה בגיבוש כתב האישום. הקביעה אם הוכחו יסודות העבירה על פי סעיפי האישום בהם בחרה התביעה תוכרע בסופו של יום על ידי בית המשפט.

263.    זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי "נכנסים מעשי הנאשם ל-ד' אמות סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, שהרי למרות החלת סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק הפוטר את המאשימה מן הצורך להוכיח כי ה' הראתה לנאשם כי אינה מעוניינת במעשיו, קבענו כי ה' אמרה גם אמרה לנאשם כי יחדל ממעשיו, ובכך הוכח כי ה' הראתה לנאשם כי אינה מעוניינת במעשיו" (ראו: עמ' 271 להכרעת הדין). כאמור איננו סבורים שיש בדברים הרשעה נוספת, גם לפי סעיף 3(א)(4). ואולם אפילו היינו מניחים כי בדבריו אלה ביקש בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער הן לפי החלופה המנויה בסעיף 3(א)(4) והן לפי החלופה המנויה בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הרי שלא מצאנו סיבה להתערבות בקביעותיו. על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, גם אם הן לא נטענו בכתב האישום ובלבד שלנאשם ניתנה אפשרות סבירה להתגונן. מכאן, שניתן היה להרשיע את המערער גם בעבירה לפי סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית. ודוק: גם אם המערער היה מורשע הן בחלופה המנויה בסעיף 3(א)(4) והן בחלופה המנויה בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, הרי שאין מניעה להרשיע אדם בכל אחת מן העבירות שאשמתו התגלתה בהן, כל עוד אין ענישה כפולה בשל אותו מעשה (ראו: סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי).

            על כן, אם הוכח בהתאם לתשתית העובדתית, כפי שהוכח במקרה דנן, כי המעשה המיוחס למערער היווה הן עבירה על סעיף 3(א)(6)(ג) והן עבירה על סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, לא הייתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד, ובלבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בשל המעשה האחד (השוו: ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ''ד לה(2) 566, 572 (1981); משה שלגי "איסור כפל-האישום" משפטים ג 223 (תשל"א)).

264.    עוד טוען המערער כי לא היתה הצדקה להגיש כתב אישום בגין החיבוקים שבאישומים השני והשלישי וכי אין תקדים לכתבי אישום כאלה. על כך נאמר, תחילה, כי מעשי הטרדה מינית הנעשים על ידי אישיות בכירה כמו המערער, תוך ניצול לרעה של בכירות המשרה עולים בחומרתם על הטרדות מיניות "רגילות", בלי להקל ראש בכל הטרדה מינית. אך אפילו היינו מניחים שלא היה מקום להגיש כתב אישום בגין אירועים אלה בלבד, יש לראות את האישומים השני והשלישי כחלק מהמסכת הכוללת עליה עמדנו בעניין האישום הראשון. האירועים כרוכים ושלובים זה בזה. על כן אין מקום לטענת הגנה מן הצדק בגין הגשת שני אישומים אלה.

265.    סוף דבר: דין הערעור על האישום השני להידחות.

 

האישום השלישי

כתב האישום

266.    על פי הנטען באישום השלישי, במהלך תקופת כהונתו של המערער כנשיאה השמיני של מדינת ישראל עבדה המתלוננת (שכונתה כאמור: ל') במשכן הנשיא בירושלים, בכפיפות למערער. על פי המתואר, בשלהי שנת 2005 עסקה ל' בארגון מסיבת יום הולדתו ה-60 של המערער ולצורך כך נערכו בינה ובין המערער פגישות עבודה תכופות. במהלך פגישות עבודה אלה, שעה שהשניים נמצאו ביחידות, נהג המערער להשמיע באוזניה של ל' הערות ושאלות אישיות. בין היתר אמר לה המערער כי היא "חמודה", כי יש לה "עיניים יפות", כי היא "נראית יפה היום" וכן שאל "מה עם  חבר?". עוד נטען, כי בהזדמנות אחרת צבט המערער את ל' בלחייה. ביום 25.12.2005, היום שבו נערכה מסיבת יום הולדתו של המערער, נכנסה ל' ללשכתו של המערער על מנת לתאם עמו פרטים אחרונים בנוגע לאירוע. עם תום הישיבה, איחלה ל' למערער מזל טוב לרגל יום הולדתו. בהמשך קם המערער ממקומו, אמר ל-ל' כי מגיע לו חיבוק, התקרב אליה וחיבק אותה ממושכות מלפנים, תוך שהוא מצמיד את גופה לגופו ותוך שהוא מטה את פניו אל צווארה, כמי שמבקש להריח אותה, וזאת לשם גירוי מיני (להלן: חיבוק יום ההולדת). ל' הופתעה ונבהלה ממעשי המערער ועזבה את הלשכה כשהיא נסערת ובוכה. עוד נטען בכתב האישום כי בהזדמנות אחרת, שמועדה אינו ידוע במדויק, התרחש אירוע דומה נוסף בו חיבק המערער את ל' מלפנים (להלן: החיבוק הנוסף). בגין מעשים אלו הואשם המערער באישום השלישי בעבירת מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין וכן בעבירת הטרדה מינית תוך ניצול מרות ויחסי עבודה, לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

267.    בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום השלישי. המערער כפר באישומים המיוחסים לו באישום השלישי. טענתו היתה כי חיבק את ל' ונשק על לחיה ללא כל כוונה מינית אלא מתוך רצון להביע הערכה ותודה על השקעתה במסיבת יום ההולדת שלו. בית המשפט המחוזי הסתמך על מספר עדויות בהחלטתו להרשיע את המערער, ולהלן פירוט הדברים:

עדויות התביעה

 

268.    הודעותיה של ל' במשטרה ועדותה בפני בית המשפט - בית המשפט סקר את התפתחות הודעותיה של ל' במשטרה. בתחילה תיארה ל' במשטרה את יחסיה עם המערער כיחסים טובים והכחישה קיומו של כל קשר מיני. עם זימונה פעם נוספת לחקירה, סיפרה ל' כי המערער חיבק אותה ביום הולדתו, חיבוק שגרם לה לבהלה ואף לבכי. עם זאת, ל' הדגישה כי לא ראתה בחיבוק זה הטרדה, משום שהדבר לא חזר על עצמו. בעקבות השיחה נשוא האישום הרביעי, שתידון להלן, זומנה ל' לחקירה נוספת במשטרה ושם פירטה את גרסתה הן בעניין חיבוק יום ההולדת, הן בעניין החיבוק הנוסף שארע לאחר מכן, והן ביחס להתבטאויות המערער כלפיה. בין היתר ל' מסרה כי חיבוק יום ההולדת היה חיבוק חזק וכי היא הרגישה שהמערער מבקש "לרחרח" אותה. בחקירתה זו הוסיפה ל' וסיפרה כי המערער העיר לה שיש לה עיניים יפות וכן אמר לה "נו, מה עם חבר". במהלך עדותה בפני בית המשפט הדגימה ל' את החיבוק שהתרחש ביום 25.12.2005, הלוא הוא חיבוק יום ההולדת, והוסיפה כי חשה שהמערער רחרח את צווארה, כשהיא מצדה, קפאה על מקומה. לדבריה החיבוק ארך מספר שניות ועם צאתה מלשכתו של המערער פרצה בבכי והייתה בסערת רגשות. בעדותה הוסיפה ל' וסיפרה על התבטאויות מיניות שונות שהשמיע המערער בפניה, בין היתר החמיא לה באומרו שיש לה "שפתיים חושניות". לדבריה, לא ציינה דברים אלה בחקירותיה הקודמות משום שחששה שהדברים יוודעו למערער וכי היא לא רצתה לסבול מסטיגמה של מתלוננת. ל' סיפרה כי המערער חיבק אותה חיבוק נוסף לאחר חיבוק יום ההולדת, ובו הצמיד את פלג גופו העליון לגופה, אך שהפעם הוא לא קירב את ראשו לצווארה. בעדותה הזכירה ל' גם פרט נוסף שאינו מוזכר בכתב האישום והוא שהמערער ביקש ממנה לסדר מגירה המצויה לידו, דבר שגרם לה אי נוחות לנוכח העמידה בסמיכות למערער, ומשכך אמרה לו שתעשה זאת מאוחר יותר. לאחר אירוע חיבוק יום ההולדת סיפרה ל' את שארע באותו היום למספר אנשים, ביניהם ל-מ.ש. ולציונה רוזנטל, אשר עבדו לצדה בבית הנשיא. כן סיפרה על המקרה לאביה ולחברותיה י.ב.א, ו-א.ע. על עדויות אלה נעמוד כעת.

269.    עדות מ.ש - מ.ש. שימש באותה תקופה כנהג שני למערער וכנהג של רעיית המערער. מ.ש הכיר את ל' והתיידד עמה על רקע עבודתם המשותפת. בעדותו תיאר כי כשיצאה ל' מחדרו של המערער ביום שבו חגג המערער את יום הולדתו, היא הייתה מתוחה, נסערת ומפוחדת. מ.ש ביקש שתספר לו את אשר ארע. ל' סיפרה ל-מ.ש אודות החיבוק וביקשה ממנו לשמור את הדברים בסוד. מ.ש הוסיף כי הוא לא ידע כיצד להתמודד עם מה ששמע ולכן קרא לציונה רוזנטל, עובדת ותיקה בבית הנשיא, על מנת שתשמע אף היא את הדברים. מ.ש הוסיף בעדותו כי בהמשך נסעו הוא, ציונה רוזנטל ו-ל' ביחד עם עובדים אחרים ברכב לאירוע יום ההולדת שהתקיים בהרצליה. במהלך הנסיעה שאל את ל' אם בכוונתה להתלונן על המעשים והיא השיבה בשלילה. בעדותו הוסיף מ.ש כי מספר ימים לאחר האירוע פגש באקראי את ל' וזו סיפרה לו כי היו לה עם המערער עוד כמה פגישות "לא נעימות שבהן הוא הציק לה".

270.    עדות ציונה רוזנטל - בעדותה סיפרה ציונה, אשר שימשה כעובדת בית הנשיא כ- 26 שנים, והכירה את משפחת המערער מקרוב, כי ביום הולדתו ה-60 של המערער נכנסו ל' ו-מ.ש ללשכתה והם לא נראו לה "כתמול שלשום". ציונה תיארה בעדותה את הדברים אשר סיפרה לה ל', וציינה כי הייתה מופתעת מאוד למשמע הדברים. ציונה העידה כי מתיאורה של ל' עלה כי החיבוק היה בעל קונוטציה מינית. ציונה הבינה כי ל' אינה מתכוונת להגיש תלונה בנושא ושהיא לא רוצה לעשות דבר בעניין, ולכן בחרה ציונה שלא לספר לאיש דבר, וזאת הן משיקולי נאמנות לרעיית המערער והן משיקולי נוחות.

עדות ההגנה

 

271.    ההגנה הסתמכה על עדותו של המערער אשר כפר באישומים המיוחסים לו. במהלך חקירתו במשטרה הרעיף המערער שבחים ומחמאות על ל'. בהמשך, במהלך עדותו בפני בית המשפט תיאר המערער את החיבוק שארע ביום הולדתו וכפר בכך שהחיבוק היה בעל קונוטציה מינית. בעדותו הכחיש המערער את הטענה כי השתמש בביטוי "שפתיים חושניות" ושלל את הטענה כי הניח את ראשו על צווארה של ל'. עם זאת, המערער לא שלל את האפשרות כי החמיא ל-ל' וכי צבט בלחיה. עוד לא שלל את האפשרות כי היה בינו ובין ל' חיבוק נוסף.

קביעות בית המשפט המחוזי

 

272.    בית המשפט המחוזי שקל את עדויות הצדדים, והתרשם מעדויות התביעה. בית המשפט קבע כי מלכתחילה לא רצתה ל' להיחשב כמתלוננת וזאת כדי שלא לפגוע במערער. לפיכך נמנעה ממסירת פרטים בשלבי החקירה הראשוניים, ביניהם בעניין הנחת ראשו של המערער על גבי צווארה, בעניין ההתבטאות "שפתים חושניות" ובעניין החיבוק הנוסף בינה ובין המערער. בית המשפט הוסיף שההתפתחות בעדות איננה פוגעת במהימנותה של ל'. בית המשפט פירט התרשמותו משאר עדי התביעה. ביחס ל-מ.ש קבע כי עדותו הותירה רושם מהימן. מ.ש לא הפריז בתיאוריו את האירוע. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה ל-מ.ש היה מניע נקמני שהוביל אותו לומר דברים שאינם אמת וקבע שאם היה הדבר כך, מ.ש היה יכול להתלונן מיד כששמע על הדברים מפיה של ל'. עדותו של מ.ש משמשת חיזוק ממשי לתלונתה של ל', באשר היא מתעדת הן את מצבה הנפשי הנסער והן את תלונתה המיידית בפניו בזמן אמת. גם על עדותה של ציונה רוזנטל סמך בית המשפט ומצא אותה מהימנה. בית המשפט ציין כי לאור קרבתה של ציונה למשפחתו של המערער ניכר היה שמעמד מתן העדות אינו נוח לה וכי היא לא רצתה להיות מעורבת בפרשה. בית המשפט סמך בהכרעתו על עדויות תומכות נוספות אשר תיארו את מצבה הנסער בזמן אמת של ל' בעקבות החיבוק. בין היתר הסתמך על עדותה של י.ב.א, חברתה לעבודה של ל'. בעדות זאת סיפרה י.ב.א כי ל' צלצלה אליה בבהילות וסיפרה לה בסערה על החיבוק. בעדותה, הוסיפה כי מתיאוריה של ל' הבינה י.ב.א כי מדובר בחיבוק שאינו תמים שגרם ל-ל' לסערת רוח. בית המשפט סבר שעדותה של י.ב.א דייקנית וזהירה ודחה את טענת ההגנה לפיה י.ב.א ו-ל' תיאמו ביניהן עדויות על מנת להפליל את המערער. חברה נוספת של ל', א.ע, העידה כי ל' סיפרה לה בשיחה טלפונית אודות החיבוק ביום הולדתו של המערער כשהיא "הייתה מאוד נסערת". בית המשפט התרשם מהדברים הכנים ומצא את א.ע כעדה ישרה ומהימנה. עוד ציין כי לא ניתן לחשוד ב-א.ע כמי שבאה להעליל על המערער עלילת שווא. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה קיימת סתירה בין עדותה של ל' ובין עדותה של א.ע לעניין מועד שיחת הטלפון בין השתיים וציין כי בין אם השיחה התרחשה ביום החיבוק או מספר ימים לאחר מכן, אין בכך כדי לפגום בחיזוק הנלמד מעדותה של א.ע על אופי החיבוק ועל מצבה הנפשי של ל' בעקבותיו. עדות נוספת אותה מצא בית המשפט כתומכת בסערת הרוחות שבה הייתה נתונה ל' בעקבות החיבוק, היא עדות שמסר אביה של ל'. אביה של ל' מסר כי לאחר החיבוקים שוחחה עמו בתו כשהיא "בעצבים, בפאניקה ובלחץ". אביה של ל' העיד שהשיחה התקיימה כש-ל' נסערת כולה. לעומת זאת קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער אינה עקבית והיא משתנה, וכי עמימותה איננה מאפשרת להשתית עליה כל ממצא. עדותו של המערער נתפסה כניסיון להתאים את גרסתו לגרסת ל' תוך אימוץ המוטיבים הניטראליים בלבד מתוך גרסתה.  

273.    בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה אין לסמוך על עדותה של ל' בשל כך שכבשה פרטים בעדותה והכחישה בתחילתה את האירועים. בית המשפט ציין כי מלכתחילה ל' לא הייתה מעוניינת להיות מתלוננת ולא היה לה עניין לחשוף את מעשיו של המערער. היא חשפה את סיפורה רק משנודע לה כי יש בידי המשטרה מידע בנושא. בית המשפט הוסיף כי ל' לא פנתה מיוזמתה למשטרה וזאת משום שהיא הבינה שהגשת תלונה מצידה תוביל בהכרח להפסקת עבודתה, דבר שלא רצתה שיקרה. בית המשפט מצא הסברים אלה לכבישה הראשונית של עדותה של ל' כמניחים את הדעת ולא מצא בהם כדי לפגום באמינות גרסתה. עוד דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה מניעים שונים, ביניהם מניע כספי, לחץ תקשורתי והתערבות של גורם שלישי, הם שהובילו את ל' להעליל עלילה. נקבע כי לא נמצא כל בסיס לקיומם של מניעים אלו וכי מעיון בקלטות החקירה לא נמצא כל בסיס לכך שהחוקר המשטרתי או גורמים זרים השפיעו על עדותה של ל'.

274.    בהרשעת המערער הבחין בית המשפט המחוזי בין שני החיבוקים שאירעו בין ל' ובין המערער. הגם שבתחילה ל' לא הייתה בטוחה האם התרחש חיבוק נוסף, בהמשך עדותה העידה על קיומו בוודאות, ובית המשפט קיבל את עדותה. לגבי חיבוק יום ההולדת נקבע כי המערער עבר עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע כי במעשה החיבוק והנחת ראשו של המערער על גבי צווארה כמי שמבקש להריחה, עבר המערער על הרכיב ההתנהגותי המצוי ביסוד העבירה: אין מדובר במעשה תמים, נטול גוון מיני אלא מדובר בחיבוק שנעשה לצורך גירוי מיני ובכך ממלא את היסוד הנפשי שברכיב העבירה הדורש שהמעשה יעשה לשם מטרה ספציפית של גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. שאר רכיבי העבירה התקיימו אף הם במעשה שעשה המערער: בית המשפט קבע כי לא הייתה הסכמה של ל' לחיבוק. לדבריו "גם אם ל' לא התנגדה פיסית או מילולית לחיבוק... הרי שלבטח לא הסכימה כי המערער יחבקנה כשהוא עוטף אותה בשתי ידיו, יצמיד את חזהו לחזה, יניח את ראשו בשקערורית צווארה ויריח אותה". בית המשפט מצא כי שפת גופה של ל' אשר העידה על קיפאון ושיתוק מלמדים אף הם על אי הסכמה מצדה למעשה החיבוק, והיה על המערער, למצער, להבין כי החיבוק אינו לרוחה של ל'. עם זאת, בחר המערער לעצום את עיניו מפני אי ההסכמה. על כן מצא בית המשפט כי חיבוק יום ההולדת של המערער כלפי ל' עלה לכדי מעשה מגונה. ביחס לחיבוק הנוסף בית המשפט קבע כי לא התקיימו בו התנאים הנדרשים להרשעת המערער במעשה מגונה, וזאת משום שלא הוכחה הכוונה הפלילית הדרושה, קרי שהמעשה נעשה לשם מטרה ספציפית של גירוי מיני, סיפוק מיני או ביזוי מיני. עם זאת, נחה דעתו כי בחיבוק הנוסף כשל המערער במעשה של הטרדה מינית. החיבוק הנוסף נעשה על רקע "התייחסויות חוזרות" למיניותה של ל', הכוללות, בין היתר, את חיבוק יום ההולדת ואת האמירה "שפתיים חושניות". נקבע כי מאחר ובין המערער ו-ל' התקיימו יחסי מרות, הרי ש-ל' לא הייתה צריכה להראות למערער כי איננה מעוניינת בחיבוק הנוסף בכדי שיסודות העבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית ישתכללו.

275.    בכל הנוגע לאמירותיו של המערער כלפי ל', בית המשפט דחה את טענת התביעה לפיה אמירות המערער ל-ל', "את נראית יפה היום" ו-"יש לך עיניים יפות", עולות כדי הטרדה מינית. בית המשפט קבע כי אמירות אלה, במשמעותן הרגילה, כאשר הן נאמרות במנותק ממעשה העלול להתפרש כמיני, הן אמירות תמימות ואינן פסולות. בית המשפט הוסיף כי לא הוכח שאמירות אלה נקשרו לאירוע חריג, ואף ל' עצמה הצהירה כי לא ראתה בהן כל פסול, לפיכך מצא כי האמירות אינן עולות לכדי עבירה.

276.    על כן הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער באישום השלישי בעבירת מעשה מגונה על פי סעיף 348(ג) לחוק העונשין בגין חיבוק יום ההולדת ובעבירת הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית בגין החיבוק הנוסף.

 

טענות ההגנה בערעור

 

277.    בהשגותיו על הקביעות הנוגעות לאישום השלישי חזר המערער על טענותיו כפי שהושמעו ונדחו בבית המשפט. לגישת המערער, שגה בית המשפט בקביעתו כי גרסתה של ל' הייתה מהימנה. לשיטתו, גרסתה התאפיינה בהסלמה, הקצנה וחוסר עקביות. לסברתו, בעוד עדותה התאפיינה תחילה כעדות נטולת זיכרונות היא הפכה בבוא הזמן לזיכרון מוחשי, דבר המעורר חשדות לגבי מהימנותה. לדעת המערער בעוד שבית המשפט נמנע מלהתמודד עם הסתירות והקשיים העולים מגרסתה של ל', הוא בחן את גרסתו של המערער בשיטה דקדקנית ומחמירה. לטענת המערער, ל' לא זכרה עובדות רבות מהאירועים, בין היתר, אם ידיה חיבקו את המערער אם לאו, מה המלל של פניית המערער אליה, האם היה רחרוח של הצוואר, האם התקיים חיבוק נוסף וכד', ועדיין גרסתה זכתה לאמון מלא מצד בית המשפט. לעומת זאת, גרסתו של המערער אשר החסירה פרטים, מטבע הדברים, נתפסה כמעשה תחכום ועורמה ונדחתה על הסף ללא הצדקה.

          

278.    עוד הוסיף המערער וטען כי שגה בית המשפט עת שקיבל את ההסבר לכבישת העדות מצדה של ל', שכן הסבר זה מעולם לא נטען על ידי ל' עצמה. המערער טען כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ל' הסתירה בכוונה את הפרטים המיניים בחיבוק, בין היתר אודות הצמדת החזה של המערער לגופה של ל' ואודות רחרוח הצוואר על מנת להימנע מלשמש כעדה, שגויה ואין לה כל ביסוס. לעניין חיבוק יום ההולדת, טען המערער כי שגה בית המשפט כשקיבל את טענת המשיבה לפיה החיבוק היה בעל קונוטציה מינית. קביעה זו התבססה על העובדה כי המערער הניח את ראשו על שקערורית צווארה של ל'. לטענת המערער, קביעה זו היא תוספת עובדתית מאוחרת אשר התווספה רק במהלך חקירתה השלישית של ל' במשטרה מיום 8.10.2006 (ראו: ת/29). המערער טען כי אירוע יום ההולדת היה אירוע מיוחד וההכנות הרבות שנערכו אליו הם שהובילו לחיבוק, אשר נערך מתוך חיבה והערכה ותו לא. עוד טען המערער כי ל' סיפרה בזמן אמת לחמישה אנשים הקרובים לה אודות החיבוק, אולם לאף אחד מהם לא סיפרה כי המערער רחרח את צווארה, השערה אשר התעוררה בגרסתה רק בדיעבד, ועל כן לא ברור כיצד הפכה להיות התרחשות עובדתית נחרצת. המערער הוסיף כי הפער בין עדותה של ל' בבית המשפט ובין גרסתה הראשונה במשטרה הוא רב ביותר ומפליא הוא בעיניו כיצד תעתועי זיכרון אלו הפכו לעובדות מוגמרות. המערער טען כי בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה כיצד התרחש החיבוק: האם היה זה תוצאה מכך ש-ל' הגיעה לקראת המערער או שהמערער קם ממקומו לעבר ל' כדי לחבקה. לדעת המערער לעניין זה חשיבות לצורך הקביעה האם מדובר בחיבוק הדדי שנעשה בהסכמה ותוך שיתוף פעולה בין הצדדים ואשר היה מנותק מכל הקשר מיני. המערער הוסיף כי תיאורי החיבוק מצד ל' בהודעותיה במשטרה ובחקירתה הנגדית מלמדות כי ל' חיבקה אף היא את המערער, בעוד בית המשפט בחר לאמץ גרסה שונה לחלוטין לפיה נקבע כי בעת החיבוק ל' קפאה על מקומה וידיה היו צמודות לגופה.

279.    עוד טען המערער כי עדותה של ל' הסלימה והחריפה אף בנוגע למצב הנפשי שבו הייתה נתונה בעקבות החיבוקים. התיאורים הראשוניים שמסרה ל' הם של התרגשות והפתעה, ורק בעקבות הפגישה בפרקליטות במחוז תל-אביב שנערכה ביום 30.8.2009 (ראו: ת/37) הוסיפה ל' כי בכתה והייתה נסערת בעקבות האירוע. המערער הוסיף כי אף בזמן אמת לא תיארה ל' לאביה ולחברותיה הקרובות את החיבוק כבעל אופי מיני, אלא להפך. המערער פירט כי בתשובה לשאלתו של אביה של ל', ענתה ל' כי לא מדובר בחיבוק מיני ולטענתו רק נוכח ההשפעה התקשורתית, תחושתה בעניין זה השתנתה.

280.    עוד טען המערער כי בית משפט קמא שגה כשהרשיע אותו בעבירת הטרדה מינית על סמך התרחשותו של חיבוק נוסף בין המערערת ובין ל'. לטענתו, כלל לא עולה מגרסאותיה השונות של ל' כי אכן התרחש חיבוק נוסף שכזה. בתחילה ל' אף הכחישה כי היה חיבוק נוסף ורק בעקבות התערבות חוקר המשטרה שיכללה ל' את גרסתה והוסיפה עוד חיבוק מצדו של המערער, חיבוק שבעקבותיו לקחה חופשת מחלה של שבוע. המערער מצביע כי ל' הציגה שלל גרסאות שונות הסותרות זו את זו בעניין החיבוק הנוסף. גרסאות אלה, לדעת המערער, הושפעו מהתערבותו הבלתי לגיטימית של חוקר המשטרה והן אינן יכולות להוות בסיס להרשעתו בעבירת הטרדה מינית.

281.    המערער טען כי הסתמכות בית המשפט המחוזי על ההסברים שנתנה ל' לפיהם כבשה את עדותה והסתירה את ההיבטים המיניים שבמעשיו של המערער, בשל רצונה לשמור על מקום עבודתה על ידי הימנעות מלשמש כמתלוננת, שגויה. המערער פירט כי מועד חקירתה הרביעית של ל', אשר נערך ביום 12.3.2007 (ראו: ת/32), היה לאחר ש-ל' קיבלה היתר שלא להגיע למקום עבודתה במשכן הנשיא אף שהמשיכה לקבל שכר, היתר אשר נכנס לתוקפו החל מיום 8.10.2006. המערער הוסיף כי למרות שכבר התייתר החשש של ל', מפני אובדן מקום עבודתה, עדיין לא מסרה גרסה מלאה והשמיטה את הביטוי "שפתיים חושניות". המערער הוסיף כי הוספת הביטוי "שפתיים חושניות" יומיים בלבד לפני עדותה בפני בית המשפט גורעת ממהימנותה בייחוד נוכח הגרסאות האחרות שהושמעו על ידה בחקירותיה השונות. על כן התבקשנו לשקול מחדש את קביעתו של בית המשפט המחוזי ולבטל את הרשעת המערער באישום השלישי.

טענות המשיבה בערעור

282.    המשיבה טענה מנגד כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על קביעות מהימנות ברורות וחד משמעיות לגבי העדים שהובאו בפניו ואין מקום להתערבות בממצאיו. המשיבה פירטה כי קביעות בית המשפט המחוזי לפיה חיבוק יום  ההולדת, כלל את הצמדת גופו של המערער לגופה של ל' והנחת ראשו בשקערורית צווארה –  מלמדים על מיניותו הברורה של האירוע. עוד הוסיפה המשיבה כי לעדותה של ל' נמצאו חיזוקים בעדויות רבות אחרות, בין היתר של עובדי בית הנשיא ועדויות של "מתיישנות" שכולן נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט המחוזי. זאת בניגוד לגרסתו של המערער אשר לא אפשרה לבית המשפט המחוזי להשתית עליה כל ממצא בהיותה בלתי עקבית ועמומה במכוון. עוד הוסיפה המשיבה כי בית המשפט המחוזי התמודד עם כל טענות ההגנה ונימק את החלטותיו ואין מקום לשנות מקביעותיו המבוססות היטב. לדברי המשיבה, ל' סיפרה בזמן אמת למספר גורמים, וביניהם לחברותיה א.ע ו-י.ב.א, אודות החיבוק ועל כך שהמערער הניח את ראשו על צווארה. דבר זה מלמד כי תחושתה והבנתה של ל' כי מדובר בהטרדה מינית, היו בזמן אמת ולא היה בעדותה כל שינוי חזית או סממן להשפעה מסיקורי התקשורת. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין ללמוד מהעובדה ש-ל' ניגשה מחויכת, כפי שנטען על ידי ההגנה, לכיוונו של המערער, על כך שהיא הביעה את הסכמתה לחיבוק. המשיבה הוסיפה כי פערי הגיל, המרות, המעמד וכן סערת הרגשות שבה הייתה נתונה ל', ושעליה אף העידו מ.ש וציונה רוזנטל, אינם מתיישבים עם הסברה לפיה החיבוק היה חיבוק הדדי ובהסכמה.

283.    לעניין החיבוק הנוסף הצביעה המשיבה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בהתפתחות טבעית של גרסת ל'. החיבוק תואר על ידי ל' במהלך חקירתה במשטרה מיום 8.10.2006 והוגדר כ"לא ראוי". ל' הסבירה כי הוא לא גרם לה לתגובה כה חריפה כמו חיבוק יום ההולדת וזאת משום שהוא לא כלל את הנחת הראש מצדו של המערער על צווארה, ועל כן לא ציינה אותו מלכתחילה. המשיבה הוסיפה כי אמנם בית המשפט קבע בצדק כי החיבוק הנוסף אינו עונה להגדרת עבירת מעשה מגונה, אך לאור השתלבותו במארג האירועים האחרים, הכוללים את חיבוק יום ההולדת ואמירת הביטוי "שפתיים חושניות", הוא נחשב ל"התייחסויות" חוזרות על פי החוק למניעת הטרדה מינית ובכך מהווה הטרדה מינית. זאת ועוד: בתגובה לטענת ההגנה לפיה אין לאמץ את גרסתה המתפתחת של המתלוננת אשר נמנעה מלספר את כל האמת, גם כאשר כבר לא עבדה במשכן הנשיא, השיבה המשיבה כי הסברה של ל' התקבל במלואו על ידי בית המשפט המחוזי. ל' ניסתה בכל דרך להימנע מלהיות מתויגת כמתלוננת ולכן נמנעה מלפתוח את כלל הדברים בחקירותיה הראשוניות במשטרה, אולם נקבע כי אין בכך בכדי לפגוע במהימנות עדותה. על כן ביקשה המשיבה כי הכרעת הדין בעניין האישום השלישי תיוותר על כנה.

דיון והכרעה

284.    בדומה לאישום השני, אף באישום זה, חזרה ההגנה על טענותיה כפי שהובאו, נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. לא מצאנו עילה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, ויש לדחות את טענותיה של ההגנה. להלן פירוט הדברים.

285.    כבר עמדנו על כך שהתערבותה של ערכאת ערעור בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים נדירים המצדיקים התערבות שכזו. התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מגרסתה המהימנה של ל' איננה מצדיקה התערבות בקביעותיו. כך, לא מצאנו יסוד לטענת המערער לפיה לא היה בחיבוק יום ההולדת כל סממן מיני, והוא אף לא נחזה ככזה בעיניה של ל'. ל' הדגימה בפני בית המשפט המחוזי את אופן החיבוק, כשהיא מראה שהמערער חיבק אותה פנים אל פנים, כשידיו מאחורי גבה והוא מצמיד אותה אליו. עוד הוסיפה ל' וסיפרה בבית המשפט כי חשה שהמערער מרחרח את צווארה כשהיא מצידה, קפאה על מקומה וידיה לצדי גופה. אף בתיאוריה בחקירה הנגדית הדגישה ל' את מצבה הנפשי הנסער אחרי החיבוק, כך שגם בזמן אמת הבינה ל' כי הוטרדה על ידי המערער. תימוכין לתחושה זו נמצא בעדותו של מ.ש אשר תיאר כי ל' "הייתה מבוהלת... עם עיניים דומעות כאלה... היא הייתה נסערת" (ראו: עמ' 715) וכן בעדותה של ציונה רוזנטל אשר העידה כי ל' הייתה נסערת ומבוהלת. בנוסף, מעדויותיהן של אביה של ל' ושל חברותיה של ל', י.ב.א ו-א.ע, עולה גם כן כי ל' חשה נסערת וכי היא נתנה לחיבוק "פרשנות מינית לגמרי". א.ע אף הוסיפה ותיארה ש-ל' "הייתה מאוד נסערת, היא אמרה לי... זה לא היה סתם חיבוק, זה היה חיבוק עוטף, הוא תפס אותי בחוזקה, הוא רכן לעברי" (ראו: עמ' 410). אין לנו אלא להסכים כי עדויות תומכות אלה מובילות למסקנה לפיה חיבוק יום ההולדת היה בעל סממנים מיניים ו-ל' ראתה בו ככזה בזמן אמת. גם בטענה לפיה הנחת הראש על הצוואר היא פרי דמיון או סברה מאוחרת של ל' לא מצאנו יסוד. כמו שפירט בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו למרות שבתחילה ל' נמנעה מלפרט את אופי החיבוק, הרי שבהמשך עדויותיה היא "הייתה נחרצת בדעתה כי ראשו של המערער הונח על צווארה וכי הוא 'רחרח' אותה" (ראו: עמ' 278 להכרעת הדין). עובדת הנחת הראש על הצוואר נתמכה אף בעדויותיהם של שאר עדי התביעה, ביניהם מ.ש, ציונה רוזנטל, וחברותיה של ל', שכולם העידו בצורה זו או אחרת על כך שזכור להם מתיאוריה של ל' כי המערער הניח את ראשו על צווארה. אין מקום להתערבות בקביעה עובדתית זו. למעלה מן הצורך נעיר, כי חיבוק יום ההולדת דומה למעשה שעשה המערער כלפי "המתיישנת" נ.א אשר העידה כי בתאריך יום ההולדת של המערער הוא ניסה לשכנע אותה לתת לו נשיקה ואמר לה כי "מגיעה לו" נשיקה לכבוד יום הולדתו (ראו: ת/61). הסיטואציה והמלל דומים להפליא למקרה שבפנינו ומלמדים על כוונותיו של המערער ועל כך שאין המדובר בחיבוק תמים גרידא. זאת ועוד: לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, בהתאם לעדותה של ל', כי החיבוק לא היה הדדי, כי אם חד צדדי מצידו של המערער. דבר שאף נלמד מתגובתה הקפואה של ל' במהלכו.

286.    בנוסף, לא מצאנו ממש בטענה לפיה אין לקבל את הסברה של ל' על הסיבות שהובילו אותה בתחילה לכבוש עדותה. בית המשפט המחוזי היה מודע לכך שבמהלך הודעותיה של ל' במשטרה היא הוסיפה אט אט פרטי מידע נוספים, בעיקר סביב התבטאויותיו של המערער כלפיה ובכללן האמרה "שפתיים חושניות", ואולם הוא מצא בכך התפתחות טבעית של גרסתה ולא מצא כי יש בכך פסול בתוכן הדברים. בית המשפט אף הבהיר לעניין זה כי "איננו רואים כל פסול בהתפתחות הגרסה, מש-ל' הסבירה, חזור והדגש, כי לא רצתה כלל להתלונן נגד הנאשם, לא רצתה להיחשב כמתלוננת ולא רצתה להרע לנאשם. לאט לאט הבינה כי בידי החוקרים מצוי המידע אותו היא מבקשת להסתיר, ומשכך היא פתחה את סגור לבה, וטיפין-טיפין סיפרה את אשר אירע לה" (ראו: עמ' 276 להכרעת הדין). ודוק: ל' חזרה והסבירה במהלך דבריה את חששה הרב ואת חוסר רצונה להפוך להיות מתלוננת וזאת כדי שלא לאבד את מקום עבודתה. על דברים אלה אף חזרה בעדותה בפני בית המשפט (ראו: עמ' 61-62). ל', צעירה בתחילת דרכה, הבינה כי חשיפה של המאורעות תגרום לשינוי משמעותי בהתנהלות חייה ועשויה לשבש את תוכניותיה להמשך עבודתה הסדירה במשכן הנשיא. הרצון שלא לאפשר לאירועים להפריע לשגרת חייה והפחד מהאפקט מכך שתתויג "כמתלוננת" הם שגרמו לה להמעיט בתיאורי האירועים ולצמצמם עד כמה שניתן. הסבריה התקבלו במלואם בבית המשפט המחוזי, ואין אנו מוצאים עילה להתערב בעניין זה.

287.    נוסיף על כך כי בדומה לאישום השני, אף כאן אין מקום לטענה כי בגרסתה של ל' נצפתה הסלמה בעקבות חקירת חוקרי המשטרה ובהשפעת הסיקורים התקשורתיים. מעדותו של סגלוביץ' עולה כי מלכתחילה הגיעה המשטרה לחקור את ל' בעקבות המכתב ששלח המערער ליועץ המשפטי לממשלה ובו פירוט אירועים המעלים חשד לסחיטה של נשיא המדינה (ראו: ת/1). במכתב זה פירט המערער שמות של עובדים שונים, ביניהם ל', ועל כן היא נחקרה לצורך אישוש תוכן מכתב זה. חקירתה הראשונית של ל' כלל לא התמקדה בהטרדות. רק לאחר זמן מה, ביום 17.9.2006, התקבל אצל המשטרה מידע אנונימי ש-ל' עצמה הוטרדה מינית (ראו: ת/22), היא זומנה פעם נוספת לחקירה. כך החלה לספר על החיבוקים שחיבק אותה המערער. ל' עצמה לא רצתה להתלונן ולא ניגשה למשטרה לשם כך. ל' אף לא פתחה את הסוגיה כאשר זומנה לחקירה בעניין חשד הסחיטה של המערער, רק כאשר הבינה כי התקבל אצל חוקרי המשטרה מידע על כך שהיא עצמה הוטרדה מינית, החליטה שלא לנצור בלבה את הדברים.

          

288.    בכל הנוגע לטענת המערער בדבר תעתועי זיכרון שאפיינו את עדותה של ל' לגבי השאלה האם התרחש חיבוק נוסף אם לאו, אין פגם בקביעה של בית המשפט המחוזי. בא כוח המערער פירט בטענותיו בכתב באריכות תזות היפותטיות שונות לגבי אפשרות התרחשות חיבוק או חיבוקים נוספים. אולם, לא מצאנו מדוע נדרש המערער להביא תיזות אלה ולהעלות טיעון זה מחדש בפנינו. בית המשפט המחוזי קבע באופן נחרץ כי אף שבתחילה ל' לא הייתה בטוחה כי היה חיבוק נוסף, הרי שאט אט היא נטשה את עמדתה הראשונית, והעידה כי היא זוכרת בוודאות את החיבוק הנוסף. ל' אף מיקמה אותו לאחר חיבוק יום ההולדת. לאחר בחינת התפתחות גרסתה וההסברים להסתרת פרט זה, קבע בית המשפט "הנה כי כן, קיומו של החיבוק השני הפך לוודאי, ולא קיים כל ספק בדבר התרחשותו" (ראו: עמ' 297 להכרעת הדין). בית המשפט התרשם מעדותה של ל' וקיבל את דבריה כמהימנים. הוא היה עד לתיאוריה להדגמותיה של א' בעניין החיבוק הנוסף והשתכנע בוודאיות כי החיבוק אכן התקיים. אין אנו מוצאים מקום לשנות מקביעה זו ומקובלת עלינו המסקנה לפיה בין ל' ובין המערער היה חיבוק נוסף, אשר היה שונה במאפייניו מחיבוק יום ההולדת, בכך שלא כלל את הנחת ראשו של המערער על צווארה של ל'. עוד נוסיף כי לא מצאנו מקום להרחיב ביחס לטענת המערער לפיה בעדותה של ל' נמצאו פערים רבים בין הגרסאות שהוצגו בפני המשטרה ובין עדותה בפני בית המשפט. כמפורט לעיל, עדותה של ל' היא עדות מתפתחת האופיינית לעדויות נפגעות עבירת מין ואין בחשיפת המידע האיטי בכדי לפגום במהימנות הדברים שעלו מעדותה (השוו: ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (, 25.5.2011)). עמדנו על כך גם בעניינה של א'.

 

289.    נראה אם כך, כי טענות המערער רובן ככולן חוזרות על הדברים שכבר נבחנו והוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי. אין להתערב בהרשעת המערער בעבירת מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין ובעבירת הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית.

290.    סוף דבר: דין הערעור על האישום השלישי להידחות.האישום הרביעי

כתב האישום

 

291.    על פי העובדות המתוארות באישום הרביעי, ביום 18.9.2006 נחקרה במשטרה המתלוננת ל', בעניינה דנו באישום השלישי. ל' מסרה הודעה בנוגע לאירוע חיבוק יום ההולדת. בהמשך, ביום 28.9.2006 פגש המערער את ל' וקרא לה להיכנס ללשכתו. במהלך השיחה בלשכתו שאל המערער את ל' באם נחקרה במשטרה פעם נוספת לאחר שכבר הייתה בחקירה ראשונה במשטרה, עליה כבר ידע. ל' השיבה כי לא הייתה בחקירה נוספת. על פי המתואר, המערער ביקש לשוחח עם ל' אודות גרסתה במשטרה בנוגע לחיבוק יום ההולדת ושאל את ל' אם היא זוכרת את האירוע. ל' סימנה למערער, באמצעות הבעת פנים, כי אינה יודעת על מה מדובר. המערער, שהיה מעוניין להשפיע על ל' כי תתאים את גרסתה לגרסתו, אמר ל-ל' כי באותו אירוע הוא נישק אותה, אך הוא עשה זאת כאות הוקרה על עבודתה הקשה וכמחווה של הערכה. ל' לא השיבה על דברים אלה ואמרה למערער כי היא אינה מוכנה לדבר על כך. בהמשך ביקש המערער מ-ל' כי תשמור על הדברים שנאמרו בסוד, ו-ל' עזבה את הלשכה (להלן שיחה זו תיקרא: שיחת השיבוש). בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירת הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין ובעבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

292.    בית המשפט הרשיע את המערער באישום הרביעי בעבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין אך לא בעבירת הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הצטמצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים לשאלת תוכן השיחה שהתקיימה בין המערער ובין ל' ולשאלה האם המערער ידע או לא ידע על קיומה של חקירה נוספת בעניינה של ל'. המערער הודה בעדותו כי קיים עם ל' שיחה ביום 28.9.2006, אך טען כי תוכן השיחה נסוב סביב שאלות של עיתונאים שהופנו אל ל' ולא סביב חקירתה במשטרה. המערער טען כי כלל לא ידע באותה עת על חקירתה של ל' בעניין חיבוק יום ההולדת. בית המשפט התבסס על מספר עדויות בהחלטתו להרשיע את המערער בעבירת שיבוש מהלכי משפט. להלן פירוט הדברים:

 

עדויות התביעה

 

293.    עדות ל' - ל' העידה כי בעקבות חקירתה השניה במשטרה, שנערכה ביום 18.9.2006, היא החליטה להימנע מקשר ישיר עם המערער. אולם, ביום 28.9.2006, היא נקראה על ידי ראש לשכתו של המערער לעלות לקומה העליונה והבחינה במערער מחוץ ללשכתו. בהמשך פנה אליה המערער וביקש לשוחח עימה. לדבריה, המערער שאל אותה האם נחקרה לגבי "האירוע של ה-25 בדצמבר, ביום ההולדת שלי?" ל' ציינה כי חששה שהשיחה בינה ובין המערער מוקלטת, על כן השיבה למערער בהבעות פנים בלבד וסימנה למערער כי אינה יודעת על מה מדובר. עוד העידה ל' כי במהלך השיחה הבינה כי המערער מנסה לתאם עמה גרסאות באומרו "אני חיבקתי אותך ונתתי לך נשיקה כאות הערכה על העבודה הקשה שעשית...". ל' הוסיפה כי בסיום השיחה סימן לה המערער בתנועות ידיים כי הוא מבקש שתשמור את השיחה ביניהם בסוד. לאחר השיחה, כך סיפרה ל', היא הייתה בסערה גדולה, שכן, לטענתה, אף אחד לא היה אמור לדעת שהיא זומנה לחקירה נוספת במשטרה בעניין חיבוק יום ההולדת. היא חששה שמא החוקר המשטרתי הדליף את המידע למערער. על כן התקשרה בסערת רגשות לאביה והוא הציע לבוא לאסוף אותה מהמקום. לאחר מכן התקשרה לציונה רוזנטל וביקשה ממנה שתצא לחצר האחורית של בית הנשיא, שם סיפרה ל' לציונה את אשר אירע. ל' העידה כי ציונה לא ידעה מה לעשות בתגובה לדברים ש-ל' סיפרה לה והציעה לה להתייעץ עם עו"ד. בהמשך, ולאחר שנרגעה, התקשרה ל' לאביה פעם נוספת ואמרה לו שאין צורך שיגיע לאסוף אותה. אביה של ל' הציע לה שתקח חופשה. ל' נמנעה מלהתלונן על שיחת השיבוש, למרות שהבינה את הפסול שבמעשיו של המערער וזאת בשל אי רצונה להידרש פעם נוספת לחקירה. זימונה של ל' לחקירה בעקבות שיחת השיבוש המתוארת נעשה רק לאחר פנייה של עו"ד לפרקליטות מחוז ירושלים אשר הודיע להם כי יש ל-ל' מידע נוסף למסור. עוד ציינה ל' כי בעקבות הדברים ביקשה להתפטר מעבודתה בלשכת הנשיא. משהגיעה ללשכת הנשיא, בחודש מרץ 2007, בכדי להגיש את התפטרותה ביקש ממנה משה מזרחי, סמנכ"ל בית הנשיא, כי תכתוב מכתב תודה למערער. ל' ענתה כי תעשה כן ותעביר את המכתב בפקס, אך לטענתה היא לרגע לא חשבה לעשות כן, וזאת לאור הפרסומים לפיהם המערער מחזיק במכתבי תודה מאת מתלוננות אחרות.

 

294.    עדות אביה של ל' - אביה של ל' סיפר כי קיבל מבתו שיחת טלפון שבו ביקשה שיחזור אליה לטלפון הנייד האישי שלה. כשהתקשר אליה, סיפרה לו ל' כי היא מסתתרת בין שני כלי רכב במגרש החניה שבבית הנשיא וכי היא חוששת. בהודעתו במשטרה סיפר אביה של ל' כי בשיחת הטלפון שקיבל באותו היום סיפרה לו ל' כי המערער קרא לה לשיחה ושאל אותה פרטים אודות חקירתה במשטרה. אביה של ל' הוסיף כי בתו אמרה לו כי השיבה למערער שהיא אינה יכולה לפרט ולשוחח על הדברים. בעקבות הדברים הציע אביה של ל' לבוא לאסוף אותה מהמקום, אך ל' צלצלה אליו מספר דקות לאחר מכן, וסיפרה לו כי היא נרגעה, וכי אין צורך שיבוא. בעדותו בפני בית המשפט חזר אביה של ל' על רוח הדברים, אך טען כי הדברים נאמרו לו מפי בתו בשלב מאוחר יותר באותו ערב או ביום אחר וכי "את פרטי הפרטים היא סיפרה, לפי דעתי בפנים מול פנים, עד כמה שזיכרוני אינו מטעני" (ראו: עמ' 535). משעומת בחקירתו על הבדלי הגרסאות בנוגע למועד ומיקום השיחה עם בתו, השיב אביה של ל' כי "מן הסתם אנחנו דיברנו... יותר משתי שיחות".  

295.    עדות ציונה רוזנטל - בעדותה אישרה ציונה רוזנטל את המפגש שהיה לה עם ל' הנסערת בחצר בית הנשיא ביום 28.9.2006 לאחר שיחת השיבוש בין ל' ובין המערער. ציונה העידה כי ל' הייתה נסערת מאוד בפגישה אך היא קשרה סערת רגשות זו לזימונה של ל' לפגישה בפרקליטות ולא לשיחת השיבוש. ציונה העידה אף היא על כך ש-ל' קראה לה לחצר בית הנשיא והיא הייתה נסערת. עדותה תאמה את הפרטים כפי שעלו מעדותה של ל' למעט פרט אחד והוא הפרט הנוגע לסיבה למצבה הנפשי הנסער של ל': ל' העידה כי סערת רוחה נבעה משיחת השיבוש שהמערער ערך לה אך דקות קודם לכן, בעוד ציונה רוזנטל העידה כי זכור לה ש-ל' הייתה נסערת בשל העובדה שהיא זומנה לחקירה נוספת בפרקליטות. בית המשפט ייחס את הסתירה בין דבריה של ל' ובין דבריה של ציונה רוזנטל לזיכרון לא מדויק ולא מצא שיש בכך כדי לפגום במהימנות הדברים. בית המשפט הוסיף כי הוכחה לכך שזיכרונה של ציונה לא היה מדויק נובע מהעובדה כי השיחה בין ציונה ו-ל' נערכה ביום 28.9.2006. ואולם, ביום זה טרם זומנה ל' שוב לפרקליטות ועל כן לא יתכן כי זאת הייתה סיבת סערת הרגשות של ל'. לעומת זאת, גם המערער וגם ל' העידו כי ביום 28.9.2006 נערכה שיחה בין השניים, זהו המועד בו ל' ביקשה מציונה לצאת לחצר משכן הנשיא כשהיא נסערת ונרגשת. על כן, נמצא כי עדותה של ציונה תומכת בדבריה של ל' לפיה היא הייתה נסערת בעקבות השיחה שערכה עם המערער.

עדות ההגנה

 

296.    ההגנה הסתמכה על עדותו של המערער אשר אישר כי ביום 28.9.2006 שוחח עם ל' בנסיבות שאותן תיארה בעדותה, אולם כפר בכל באישום שיוחס לו. לדברי המערער תוכן השיחה עם ל' בלשכתו היה אודות העיתונאים הרבים שמתקשרים אליה ולא על זימונה לחקירה נוספת למשטרה. המערער אף הוסיף כי באותה העת כלל לא ידע על זימונה לחקירה נוספת במשטרה.

 

קביעות בית המשפט המחוזי

 

297.    בית המשפט המחוזי בחן שתי שאלות מרכזיות; האחת, היא האם המערער פנה ל-ל' ובירר עימה אודות חקירתה השניה במשטרה. השניה, היא האם המערער שאל את ל' אודות חיבוק יום ההולדת בכדי לנסות ולהתאים את גרסתו לגרסתה. בית המשפט קבע, לאחר ששקל את עדויות הצדדים, כי עדותה של ל' מהימנה, הגיונית ונתמכת בראיות נוספות והעדיף אותה על פני עדותו של המערער. מגרסתה של ל' עלה כי המערער ידע אודות קיומה של החקירה הנוספת במשטרה הנוגעת לחיבוק יום ההולדת וכי זה היה נושא שיחת השיבוש. בית המשפט קבע כי גרסתה של ל' היא עקבית, קוהרנטית ולא נתגלו בה כל סתירות. עוד נמצא, כי מצוקתה של ל' בעקבות שיחת השיבוש היתה מצוקה ממשית. עדותה בעניין זה נתמכת הן על ידי עדותו של אביה והן על ידי עדותה של ציונה רוזנטל. בית המשפט קבע כי אמנם היו מספר הבדלי גרסאות בין גרסת ל' לגרסת אביה בין היתר בנוגע לשאלה האם ל' סיפרה לאביה את הדברים במהלך שיחת טלפון, או שהדברים נאמרו במהלך שיחה שהתקיימה בביתם: בעוד ש-ל' העידה כי סיפרה לאביה על תוכן השיחה כבר בשיחת הטלפון שערכה עמו בחצר בית הנשיא, אביה של ל' טען בהודעתו במשטרה כי השיחה נערכה במועד מאוחר יותר באותו הערב או ביום אחר. בין הגרסאות הייתה גם סתירה בנוגע לשאלה האם היה מלל במהלך שיחתה של ל' עם המערער או רק הבעות פנים. ל' העידה כי במהלך השיחה היא לא דיברה עם המערער אלא בהבעות פנים, וזאת מתוך חשש שמא השיחה מוקלטת, ואילו אביה של ל' העיד על שיחה הכוללת מלל ודיבור בין השניים. למרות סתירות אלה נקבע כי אין הדבר פוגם באמינות אף אחת מהעדויות. בית המשפט הוסיף כי חשיבות עדותו של אביה של ל' היא בעצם העובדה שהתקיימה שיחה בין ל' ואביה, עת הייתה בסערת רגשות, סערה אשר נבעה מכך שהמערער ניסה לתחקר אותה אודות חקירתה השניה במשטרה, דבר העולה משתי העדויות.

298.    בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי עדותה של ל' ניתנה בתמורה לבצע כסף וקבע כי אין לכך תמיכה בהשתלשלות העובדתית של האירועים. עוד נקבע כי במעשה שיחת השיבוש ניסה המערער להתאים את גרסתו לגרסתה של ל' ובכך ניסה המערער לפגוע בקיומו של הליך שיפוטי וחקירתי קיים. לאור זאת, נמצא כי במעשיו עבר המערער עבירת שיבוש מהלכי משפט ועבירת הטרדת עד, וזאת משום שהיה על המערער להימנע מכל שיחה עם ל' בנוגע לחקירה. עם זאת, בית המשפט ציין כי מאחר ומעשה שיחת השיבוש כשלעצמה, מהווה את התשתית העובדתית לשתי העבירות, עבירה של הטרדת עד והעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ומאחר ועבירת שיבוש מהלכי משפט בולעת בתוכה את עבירת הטרדת עד, הוא לא מצא לנכון להרשיע את המערער אלא בעבירת שיבוש מהלכי משפט.

טענות ההגנה בערעור

299.    המערער טען כי בית המשפט קמא שגה כשהרשיע אותו בעבירת שיבוש מהלכי משפט. לעמדתו, גרסתה של ל' מותירה ספקות רבים בנוגע לתוכן השיחה והיא אינה יכולה לשמש בסיס להרשעתו בפלילים. לטענת המערער בית המשפט לא בחן באופן מספיק את הראיות שהונחו בפניו וטעה בכך שאימץ את גרסתה הספקנית של ל' על כך שנושא שיחת השיבוש נסובה סביב חקירתה השניה במשטרה. המערער הוסיף כי באותו שלב לא ידע כלל על כך שהחקירה השניה התקיימה ועל כן הקביעה כי זו הייתה נושא שיחת השיבוש איננה מתיישבת עם הגיונם של הדברים. המערער הוסיף כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עדותו של אביה של ל' ועדותה של ציונה רוזנטל מהווים "תמיכה של ממש" לעדות ל' – שגויה. המערער ציין כי העובדה כי ציונה סברה שסיבת סערת הנפש של ל' נבעה מעובדת זימונה של ל' לפרקליטות אינו מהווה פרט שולי בשוני שבין הגרסאות, אלא מהווה פרט מהותי המעיב על מהימנות גרסתה של ל'. המערער הוסיף כי גם בגרסתו של אביה של ל' אין למצוא חיזוק לגרסתה של ל' וזאת לאור הפערים המהותיים בנוגע למועד התנהלות השיחה והשאלה האם בשיחה בין ל' למערער היה מלל או הבעות פנים בלבד. המערער טען בנוסף כי שגה בית המשפט בכך ששלל את גרסתו לפיה נושא שיחת השיבוש נסובה בקשר לפניות של עיתונאים ל-ל. לטענת המערער העובדה שידע שהעיתונאית אסתי אהרונוביץ' (להלן: אהרונוביץ') פנתה ל-ל' במספר הזדמנויות, דבר שלטענתו אף אושר בעדותה של אהרונוביץ' וכן קיבל חיזוק מעדותו של אביה של ל', אשר העיד כי עיתונאים רבים התקשרו לביתם עד שהעניין הפך למטרד, תומכת בגרסתו. המערער שב וטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא הסיק את המסקנה המתחייבת מהתנהלות ל' עובר למסירת גרסתה המפלילה ביחס לאישום הרביעי. המערער הוסיף כי ל' ניהלה משא ומתן עם המשטרה באמצעות עו"ד על מנת להפיק טובת הנאה, לפיה היא תמשיך לקבל את שכרה לזמן בלתי מוגבל למרות שלא תמשיך בעבודתה במשכן הנשיא, וזאת בתמורה למסירת תלונה מפלילה כנגד המערער. התנהגות זו היא פסולה ועוטפת, לדעת המערער, את מכלול עדותה בעננה שחורה. המערער הוסיף, כי מעדותו של סגלוביץ' עולה כי הוא פעל כשורה משלא נתן הבטחה כלשהי ל-ל' בתמורה למסירת עדותה. אולם, לאור התנהלותה הקלוקלת מתעורר חשש אינהרנטי ביחס לאמינות גרסתה. לסיום טען המערער כי הממצאים העובדתיים אינם מקימים את יסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. יסודות אלה דורשים יסוד נפשי של כוונה מיוחדת להכשיל את ההליך השיפוטי, דבר שלטענת המערער לא התקיים במקרה דנן. המערער טען כי אף אם ייקבע כי שיחת השיבוש נסובה סביב החקירה השניה, אין בשיחה זו כל פוטנציאל שיבושי ולא התקיים כל חשש כי ל' תשנה את גרסתה בעקבותיה. לאור זאת, ביקש המערער כי נבטל את הרשעתו בעבירת שיבוש מהלכי משפט.

טענות המשיבה בערעור

 

300.    המשיבה תומכת יתדותיה בהרשעת המערער. המשיבה דחתה את טענת ההגנה לפיה עדותה של ל' אינה עקבית והסתמכה על דברי בית המשפט המחוזי אשר מצא את עדותה מהימנה וברורה. עוד הוסיפה המשיבה כי אין ספק בדבר סערת הנפש שבה הייתה מצויה ל' בעקבות שיחת השיבוש, אשר נתמכה הן בעדות אביה של ל' והן בעדותה של ציונה רוזנטל. בנוסף דחתה המשיבה את טענת ההגנה לפיה המערער לא יכול היה לדעת על כך ש-ל' הייתה בחקירה שניה במשטרה. המשיבה ציינה כי דברי ל', אשר התקבלו כמהימנים על ידי בית המשפט, מלמדים כי נושא שיחת השיבוש נסוב סביב החקירה השניה ומכאן שלמערער היה, לכל הפחות, חשד כי ל' הייתה בחקירה שניה במשטרה. על כן ביקש המערער לברר פרטים על תוכנה. עוד הוסיפה המשיבה כי גם אלמלא ידע המערער כי המתלוננת נחקרה במשטרה פעם נוספת, היה במעשיו עבירה של שיבוש מהלכי משפט שכן היה יכול בנסיבות המקרה לצפות שהיא תחקר במשטרה אודות חיבוק יום ההולדת. המשיבה הוסיפה כי טענת ההגנה לפיה דברי העדה ציונה רוזנטל סותרים את דברי ל' נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי היה מדובר בטעות זיכרון גרידא של ציונה. המשיבה טענה בנוסף כי גרסת המערער, לפיה נושא השיחה נסוב סביב פניות של עיתונאים, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ואין לה על מה שתסמוך.

301.    בכל הנוגע לטענת ההגנה לפיה תלונתה של ל' "נקנתה", טענה המשיבה כי הדבר חותר תחת קביעות המהימנות הברורות של בית המשפט קמא. המשיבה הוסיפה כי ל-ל' לא הובטח דבר בתמורה למסירת תלונתה ואין ביסוס לטענה בדבר קיומו של מניע כספי שהוביל אותה להחרפת גרסתה. בנוגע לטענת המערער לפיה לא היה פוטנציאל שיבוש במעשיו, פירטה המשיבה כי מדבריו של המערער עולה בבירור ניסיון לשמוע את גרסתה של ל' במטרה לתאם עימה את גרסתו. בכך, לטענתה, יש בוודאות פוטנציאל להכשלת החקירה המשטרתית והליכי המשפט. על כן, התבקשנו להותיר את קביעת בית המשפט המחוזי על כנה.

 

דיון והכרעה

302.    דין טענותיו של המערער באישום הרביעי להידחות. אין עילה להתערבות בפסיקתו המנומקת של בית המשפט המחוזי. נפרט את הדברים.

303.    יריעת המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא יריעה צרה ונוגעת לשאלה נקודתית. אין מחלוקת בין הצדדים כי ל' זומנה לחקירה שניה במשטרה ביום 18.9.2006. הצדדים חלוקים בשאלה האם השיחה שהתקיימה בין המערער ובין ל', עשרה ימים לאחר חקירה שניה זו, ביום 28.9.2006, עסקה בחקירה השניה במשטרה אליה זומנה ל', כפי ש-ל' העידה, או ששיחה זו עסקה בפניות מגורמים עיתונאים, כדברי המערער. בהכרעת דינו, בית המשפט קמא סקר את גרסתה של ל' לצד גרסתו של המערער ומצא כי "גרסתה של ל', הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט, היתה גרסה עקבית, קוהרנטית שלא נתגלו בה פירכות או סתירות" (ראו: עמ' 316 להכרעת הדין). בפסיקתו התרשם בית המשפט המחוזי מכך ש-ל' לא העצימה או הגזימה בתיאור האירועים אלא סיפרה את סיפורה בצורה מינורית. עדותה נמצאה "ישירה וחד משמעית" (ראו: עמ' 322 להכרעת הדין) ובית המשפט אימץ את גרסתה לפיה "הוא שאל אותי, באמירה שהוא כבר יודע... שמעתי שהיית בחקירה שניה" (ראו: עמ' 99). בית המשפט המחוזי קבע כי "דבריה של ל' לפיהם שאל אותה המערער אודות חקירתה במשטרה ולא אודות תחקיר עיתונאי, לא נסתרו כלל ומהימנים עלינו לחלוטין. ל' הייתה נחרצת ובטוחה לחלוטין באשר לתוכן השיחה, וחזרה על גרסתה זו שוב ושוב...". אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה נושא שיחת השיבוש היה חקירתה השניה של ל' במשטרה. בנוסף, בית המשפט התרשם מכך שבעקבות שיחת השיבוש ל' הייתה נתונה בסערת נפש. ל' יצאה בוכיה ונסערת מבית הנשיא לחצר בית הנשיא ושם התקשרה לאביה תוך שהיא מסתתרת בין שני כלי רכב חונים. התנהגותה זו מלמדת על אותנטיות התגובה בעקבות שיחת השיבוש ועל חשש רב שקונן בליבה מפניו של המערער. זימונה של ל' למשטרה לצורך החקירה השניה נשמר בסוד, ורק גורמים מועטים ידעו על קיומה. חקירה זו, בשונה מהחקירה הראשונה, עסקה בהטרדה המינית של ל' עצמה, וודאי הוסיפה לחששותיה של ל' מן המערער והובילו לסערת הרוח בה היתה נתונה. תמיכה למצבה הנפשי של ל' בעקבות שיחת השיבוש מצא בית המשפט המחוזי בעדויותיהם של ציונה רוזנטל ושל אביה של ל'. אף שנמצאו הבדלים בין הגרסאות בין העדויות, הן תמכו בעדויות בהן ל' היתה נתונה בסערת רוח בעקבות שיחת השיבוש עם המערער.

304.    אין להתערב בקביעתו של בית המשפט שלא קיבל את טענת ההגנה לפיה שיחת השיבוש נסובה סביב הפניות של העיתונאים ל-ל'. בבית המשפט המחוזי נשמעה עדותה של העיתונאית אהרונוביץ' אשר העידה כי בעניינה של ל' התקיימו שתי שיחות טלפון בלבד. האחת התקיימה עם אביה של ל' והשניה עם ל' אשר סרבה לשתף עימה פעולה וטרקה לה את הטלפון. אהרונוביץ' הכחישה כי הפעילה לחץ על ל' לענות לפניותיה. ל' העידה אף היא על פניה אחת ויחידה של אהרונוביץ' אשר התרחשה בסמוך לאחר התפוצצות הפרשה בתקשורת. היא לא נחקרה אודות פניות נוספות של עיתונאים. בית המשפט לא קיבל כי פניות העיתונאים היו נושא השיחה בין המערער ובין ל' ביום 28.9.2006, ואין הסבר מדוע, לשיטת המערער, שיחה אודות פניה מצד גורמים עיתונאים, אשר כלל לא נענתה על ידי ל', תגרור אצל ל' סערת נפש וחששות כה רבים, כפי שתארו העדים.

305.    בנוסף, יש לדחות את טענת ההגנה לפיה ל' התנהלה בחקירתה מתוך מניעים של בצע כסף. טענה זו נטענה בערכאה הדיונית ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי היה מודע לכך כי ל' ביקשה לצאת לחופשה בשכר מעבודתה בבית הנשיא ולא סבר כי בקשה זו מעיבה על מהימנותה. היפוכו של דבר. בית המשפט קיבל את ההסבר כי הסיבה לרצונה של ל' לצאת לחופשה מעבודתה היה נוכח חששה הרב ממתן עדות נגד אדם, בכיר בעל מעמד, עמו היא עובדת. חוסר הנוחות מהמעמד שבמתן עדות מפלילה כלפי המערער, והרצון לשמור על מקום עבודתה הם שהובילו את ל' לבקש אישור ליציאה לחופשה בתשלום. עוד לפני חקירתה השניה העלתה ל' בפני החוקר המשטרתי, את התהיה האם לא כדאי שתצא לחופשה בעקבות הדברים (ראו: ת/24א). רק בעקבות שיחת השיבוש, שהראתה כי הייתה הצדקה לחששותיה של ל', היא החלה לפעול בצורה ישירה לטיפול בנושא יציאתה לחופשה. זאת ועוד: בית המשפט המחוזי קבע כי הודעותיה של ל' נמסרו על ידה מבלי שניתנה לה כל הבטחה מטעם המשיבה כי בקשתה לצאת לחופשה בתשלום תאושר. בקשתה לחופשה בתשלום לא נבעה מבצע כסף. היא נעשתה על רקע פנייתו של המערער אליה בשיחת השיבוש אשר גרמה לה אי נוחות וחשש רב מהישארות במקום עבודתה. ל' הגיבה באופן קשה למכלול האירועים, וביקשה לא להוסיף לעבוד עם המערער. ל' מסרה את גרסתה והיא נמצאה אמינה ועקבית ללא קשר לבקשתה לחופשה, ואין בטענה זו אלא ניסיון שווא להכפיש את אופיה של ל'.

306.    זאת ועוד: לא מצאנו ממש בטענת ההגנה לפיה במעשי המערער לא התקיים פוטנציאל שיבושי המקים את יסודות עבירת שיבוש מהלכי משפט. העבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין היא עבירת התנהגות אשר אינה דורשת תוצאה של שיבוש בפועל (השוו: רע"פ 7159/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, 743 (2001) (להלן: אלגד); ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (, 17.6.2007) (להלן: אוחנה)). היסוד העובדתי של העבירה הוא רחב וניתן לבצע את העבירה בכל דרך, במעשה או במחדל, אשר גורמים להפרעה בתקינותו של ההליך השיפוטי (השוו: ע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 505, 514 (1982); עניין אוחנה, שם). במעשיו עבר המערער על היסוד העובדתי שבעבירת שיבוש מהלכי משפט. המערער, אשר חזקה עליו כי היה מודע לאיסור הקיים לשוחח על החקירות המשטרתיות הפר איסור זה בכך שפנה ל-ל' ושוחח עימה על חקירתה השניה במשטרה. בכך פגע בתקינות החקירה המשטרתית וההליך השיפוטי. ועוד: לצורך התגבשות היסוד הנפשי של עבירה זו נדרשת קיומה של כוונה מיוחדת לפגיעה בהליך המשפטי. כוונה זו פורשה כ"שאיפה לפגוע בקיומו של ההליך השיפוטי ("למנוע"), השאיפה לפגוע במטרתו או בעצם התנהלותו של ההליך השיפוטי ("להכשיל") או השאיפה לפגוע במהותו או בתוצאתו של ההליך השיפוטי ("להביא לידי עיוות דין")" (ראו: עניין אלגד, בעמ' 744). אין צורך בהבעת דברים גלויה מצד המשבש וכוונה זו יכולה להילמד אף מתוך מכלול הנסיבות והנתונים (ראו: ע"פ 867/85 מחרבי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (, 15.5.1988)). כוונה זו התקיימה במקרה שבפנינו. המערער מסר ל-ל' את "הסברו" לחיבוק יום ההולדת, אף מבלי שנתבקש לכך, והביע רצונו ושאיפתו להתאים את גרסתו לגרסתה. בכך התקיים בו היסוד הנפשי של שאיפה להכשלת החקירה. בהתנהגות זו, אף שלא הובילה להתאמת גרסאות בפועל, עבר המערער על יסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט ופעל בניסיון להכשיל את ההליך השיפוטי. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל (, 24.7.1988):

"עבירת עשיית דבר 'בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי' עומדת על רגליה היא ולחוד מעצם מניעת או הכשלת הליך שיפוטי, ואין הראשונה תלויה בהשגת השניה. אין זאת אלא כאשר המדובר הוא בשיבוש מהלכי משפט, שהיא פגיעה באושיות המשפט, ביקש המחוקק לקבוע עבירה כבר על השלב הראשוני או המוקדם של המעשה, בלי להתנות זאת בשיבושם בפועל".

307.    לסיכום, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה ביום 28.9.2006 ניסה המערער לשוחח עם ל' אודות חקירתה השניה במשטרה וניסה להתאים גרסאות ובכך שיבש את הליכי המשפט בעניינו. אין בעובדה שגרסתה של ל' לא הושפעה מניסיון זה בכדי להפחית מביצוע המעשה על ידי המערער. על כן הורשע המערער כדין בעבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, ויש לדחות את הערעור גם לגבי עבירה זו.

308.    סוף דבר: גם דין הערעור על האישום הרביעי להידחות.

השופטת ע' ארבל:

מבוא

309.    אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתה של חברתי, השופטת נאור, ולחוות דעתו של חברי, השופט ג'ובראן, כפי שתובא להלן. כהשלמה, יידונו בחוות דעתי הנושאים הקשורים לעדות שיטה ולעדויות בדבר מעשים דומים שעלו בעניין שבפנינו. במסגרת זו אתייחס לסוגיה העוסקת בהעדתן של מתלוננות אשר המעשים עליהן הן מעידות התיישנו זה מכבר.

           כתמיכה נוספת לעדותה של א' ממשרד התיירות במסגרת האישום הראשון, ולעדויותיהן של ה' ול' באישומים השני והשלישי, הובאו מספר עדויות של נשים אשר עבדו במחיצת המערער במהלך השנים, ואשר עדויותיהן באו לבסס עדות שיטה ועדויות בדבר מעשים דומים (להלן: המתלוננות המתיישנות). לעדויות אלו, ולטענותיו של המערער בקשר אליהן, נתייחס בחלק זה של הדברים.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי – עדות שיטה ומעשים דומים

310.    בהחלטה מיום 10.9.09 התיר בית המשפט המחוזי את שמיעת עדותן של ארבע מתלוננות נוספות שעניינן לא נכלל בכתב האישום כנגד המערער בשל חלוף תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי קבע כי ההלכה הפסוקה מתירה שמיעת עדויות אלו על אף התיישנות המעשים. כמו כן סבר בית המשפט כי יש בהודעותיהן של המתלוננות המתיישנות לכאורה ערך ראייתי פוטנציאלי העולה על הנזק שיכול להיגרם למערער ולהליך המשפטי. יצוין כי עדות של מתלוננת נוספת לא הותרה על ידי בית המשפט.

311.    בהכרעת דינו מצא בית המשפט המחוזי כי עדותה של א.כ עולה לכדי עדות שיטה התומכת בעדותה של א' ממשרד התיירות. באשר ליתר המתלוננות, ובעיקר לגבי נ.א ונ.ר נמצא כי עדויותיהן הן בבחינת עדויות על מעשים דומים התומכות באישומים השני והשלישי.      

312.    באשר לעדותה של א.כ נקבע כי היא מסוג עדות שיטה הבאה לסייע ולתמוך בעדותה של א' באשר לביצוע המעשים על ידי המערער. מאחר שאין היא מהווה עדות יחידה לקביעת זהות העבריין לא נדרש דמיון "זועק לעין" ודי בהוכחת שיטה בעלת מאפיינים החוזרים על עצמם בשני המקרים עד כדי דמיון. בית המשפט קבע כי עדותה של א.כ ממלאת אחר תנאי זה. להלן אפרט בקצרה את עדותה של א.כ ואת התמיכה שמצא בה בית המשפט.

עדותה של א.כ

313.    א.כ. עבדה במשרד התחבורה במשך תקופת כהונתו של המערער כשר התחבורה. היא העידה כי בתחילה התייחס אליה המערער באופן אישי וחם וגילה כלפיה התעניינות מעבר לרגיל, דבר שהתבטא בשיחות מרובות ואישיות בחדרו של המערער, וכן בשיחות ליליות נוספות. א.כ. העידה כי הוזמנה לכל האירועים של המשרד, מקצועיים ואף לא מקצועיים, והרגישה "מלכת העולם". לאחר תקופה של כחצי שנה אמר לה המערער שהוא מאוהב בה ומפנטז עליה בלילות. א.כ מעידה כי דחתה אותו אך הוא חזר וביקש לקיים עימה קשר אינטימי. המערער הניח ידו על כתפה, ביקש ממנה להתיר לו לגעת בחזה, בקשה שנענתה בסירוב, נצמד אליה במעלית, וחיבק אותה ליד החלון בלשכה בתואנה שהוא רוצה להראות לה את הנוף. במהלך תקופה זו הרתה א.כ, ומשהודיעה על כך למערער כעס הוא עליה וטען כי היא פוגעת ביחסים הנרקמים ביניהם. בעקבות זאת החלה "תקופת המידור הראשונה", כלשונו של בית המשפט, שנמשכה בין חצי שנה לשבעה חודשים. בתקופה זו נחסם בפניה הלו"ז של המערער, היא לא זומנה יותר לאירועים, לא נטלה חלק בדיונים שהתקיימו במשרד וחשה כי מעמדה המקצועי נפגע.

           לאחר שחזרה א.כ מחופשת הלידה שב המערער לפנות אליה בדברים אינטימיים. הוא ציין כי הוא נמשך אליה והעניק לה מחמאות לרוב.      א.כ העידה על אירוע בעל אופי מיני שהתרחש זמן מועט לאחר חזרתה מחופשת לידה, אך לא מצאנו לנכון להביא את פרטיו במסגרת זו, מאחר שהוא אינו תורם להכרעה בעניינים נשוא האישום. אירוע נוסף עליו העידה א.כ התרחש לאחר חזרתה לעבודה בחדר מלון בירושלים, שם התאספו המערער ועוזריו בהפסקה שהיתה בין הדיונים בכנסת. בשלב מסוים עזבו העוזרים את החדר והיא נותרה לבדה עם המערער. המערער ישב על המיטה לבוש גופיה ומכנסיים והיא ישבה מולו על כיסא ליד שולחן הקפה כשקלסר של ניירות על ברכיה. המערער אחז בידה, משכה אליו, החליק ידיו על חזה של א.כ. ודחף את ידיו למפשעתה. לאחר מספר שניות הזיזה א.כ את ידיו של המערער מעליה. א.כ העידה כי חשה אגרסיביות מצד המערער וכי היתה מבוהלת.  לאחר אירוע זה, משהבין המערער שא.כ אינה מעוניינת במערכת יחסים עימו, החלה "תקופת מידור שניה" מצידו, במהלכה חשה א.כ תחושת נידוי קשה, בין היתר באמצעות עוזריו של המערער אשר הפנימו את החרם שהוטל עליה.

314.    בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי עדותה של א.כ היא בעלת קווי דמיון לעדותה של א', ובכך מחזקת את המתואר באישום הראשון. דמיון זה מצא בית המשפט המחוזי בשיטת הפעולה של המערער שכללה "תקופת מלכות" שבה האדיר המערער את מעמדן המקצועי של השתיים תוך מטרה להשיג עימן קיום יחסי מין בהסכמה; ו"תקופת מידור", שהחלה לאחר שנדחה המערער על ידי המתלוננות וחווה את התנגדותן לקשר אינטימי עימו. "תקופת המלכות", אצל שתי המתלוננות, התבטאה בהצהרות אהבה, געגוע ורצון במגע פיזי מצד המערער; בשיחות על מין; בגיבוי מקצועי טוטאלי מול עובדי המשרד והענקת יחס מקצועי מועדף; ובשיחות טלפון ליליות ממושכות. "תקופת המידור" התבטאה, כפי שהשתקף בשתי העדויות, בהשפלות מקצועיות, עקיפת סמכויותיהן בלשכה, מידורן מלו"ז ומאירועים וכו'. השתיים חשו כי המידור וההשפלה באים גם מצד עוזריו של המערער ובתיאום עימו. שתיהן מתארות אירוע דומה של הורדתן מרכב המשרד על ידי אחד מעוזריו של המערער. כמו כן מצא בית המשפט דמיון נוסף בין דברי שתי העדות שתיארו כי המערער הוציא מהן במרמה מסמך כתוב שיוכל לשמש אותו בעתיד כנגד טענות מצידן על פגיעתו של המערער בהן. עוד מצא בית המשפט המחוזי דמיון במעשים המיניים שביצע בהן המערער. שתיהן העידו כי המערער נעמד מעליהן שעה שישבו בכיסא וביקש לגעת בחזה, במקרה של א.כ, או נגע ללא בקשה במקרה של א'. שתיהן הותקפו בחדר מלון על ידי המערער, ובשתיהן בוצעו המעשים כאשר המתלוננות נתונות למרותו של המערער תוך שהוא מודע כי הן משתוקקות להחזיק במשרתן.

315.    בית המשפט דחה את הכחשותיו של המערער באשר לעדותה של א.כ ואת הסבריו בדבר נקמה על אי קבלתה לעבודה בבית הנשיא ועל קונספירציה פוליטית נגדו. בית המשפט קיבל את עדותה של א.כ במלואה, קבע כי היא מהימנה עליו, וכי הוא אינו מפקפק ולו בפרט אחד שסיפרה בבית המשפט. תמיכה בעדותה של א.כ מצא בית המשפט בעדותה של חברתה נ.ר, אשר עבדה במחיצתה במשרד התחבורה ושמעה מפיה על המעשים בסמוך להתרחשותם. כן אישרה נ.ר את הנידוי והמידור שחוותה א.כ בתקופה מסוימת בעבודתה. בית המשפט דחה את הטענה בדבר תיאום גרסאות בין השתיים לאחר שנמצאו הבדלי ניואנסים בין שתי העדויות. עוד מצא בית המשפט קמא חיזוק מסוים לעדותה של א.כ בעדותה של ח"כ שלי יחימוביץ'. יחימוביץ' העידה כי היא מכירה את א.כ מהעבר, וכי זו סיפרה לה במהלך תקופת עבודתה עם המערער כי הוא היה מטריד אותה מינית ועושה בה מעשים מגונים, על אף שא.כ. עצמה לא זכרה כי סיפרה לה זאת באותה תקופה.       

316.    בית המשפט מצא כי בעדויות שהביא המערער מטעמו על מנת לקעקע את אמינותה של א.כ - של ערן גריפל, רני רהב, יעקב מאור וחזי צאיג - אין כדי לשלול את כוחה הראייתי של עדותה של א.כ כעדות שיטה. עדויות אלו, קבע בית המשפט, ריקות מכל תוכן באשר לשאלות השנויות במחלוקת והן לא חידשו מאומה.

עדויותיהן של נ.א ונ.ר

317.    בית המשפט שמע עדויות מפי שלוש מתלוננות נוספות אשר המעשים עליהם העידו התיישנו. לגבי שתיים מהן – נ.א ונ.ר מצא בית המשפט כי הן מהוות עדויות בדבר מעשים דומים לתמיכה באישומים השני והשלישי באשר לעבירות שנעשו במתלוננות ה' ול'. כן קבע בית המשפט כי עדויותיהן של ה' ול' מהוות עדות בדבר מעשים דומים האחת כלפי השניה. העדויות הוכיחו, כך נקבע, את הכוונה המינית שנלוותה לחיבוקי הנאשם את המתלוננות השונות, ואת עובדת אי היותם חיבוקים ידידותיים גרידא.

319.    נ.א עבדה עם המערער בעת כהונתו כשר התיירות. היא תיארה בעדותה הרעפת מחמאות מצידו של המערער וכן התעניינות בחייה האישיים. כן העידה על כך שסמוך ליום הולדתו עצר אותה המערער כשהיא התכוונה לצאת מלשכתו, אמר לה משהו בסגנון "אם לא נשיקה, אז חיבוק", וחיבק אותה בשתי ידיים תוך שהוא נצמד אליה ומניח את ראשו על חזה. נ.א העידה כי היתה בהלם, וכי במהלך החיבוק עמדה עם שתי ידיה צמודות לגופה. לאחר שעזב אותה המערער נמלטה מהלשכה.   

320.    נ.ר עבדה עם המערער בעת כהונתו כשר התחבורה. היא העידה כי באחת הפעמים קרא לה המערער ללשכה לשיחה אישית על עצמה. בפעם אחרת חיבק את כתפה בחוזקה והוביל אותה לחלון חדרו בתואנה כי הוא מבקש להראות לה את הנוף. בפעם אחרת לאחר שחזר מחו"ל, קרא לה המערער למשרדו, ותוך שהוא מביע את געגועיו אליה חיבק אותה חיבוק חזק פנים אל פנים תוך שהוא מצמיד את פלג גופו העליון לגופה. עוד סיפרה נ.ר כי המערער התקשר באחד הערבים לביתה, הציג עצמו בשמו הפרטי וביקש לקפוץ לביתה לקפה. לאחר שרמזה לו שהחבר שלה בבית, נסוג המערער מהצעתו.

321.    בית המשפט מצא את עדויותיהן של נ.א ונ.ר מהימנות. צוין כי הן לא פנו מיוזמתן למשטרה אלא זומנו לחקירה בעקבות עדויותיהן של א' ממשרד התיירות וא.כ. כן צוין כי נ.א הסתירה בחקירתה במשטרה תיאורים שיש בהם להצביע על אופיים המיני של מעשי המערער, אך לאחר שהבינה שלא תוכל לחמוק ממתן עדות פנתה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ובתיאום עם הפרקליטות הופנתה לחקירה נוספת במשטרה.

טענות הצדדים

טענות המערער

323.    סניגוריו של המערער הקדישו כרך טיעונים נפרד לעדויות המתלוננות המתיישנות. הסנגורים טוענים כי מלבד הכפשת שמו של המערער לא הוסיפו עדויות המתלוננות המתיישנות מאומה לבירור האמת. לטענתם שגה בית המשפט משקבע כי ניתן לראות בעדויותיהן עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים, שעה שכל שניתן ללמוד מהן הוא על כך שהמערער הינו אדם חם ועממי הנוהג לחבק וליצור מגע פיזי עם אנשים שאיתם הוא נפגש באופן טבעי ומקובל.

324.    באשר לעדותה של א.כ טוענים הסנגורים כי לא מתקיימים התנאים להוכחת עדות שיטה. לטענתם, השיטה לכאורה במקרה זה אינה ייחודית ואף אינה מהווה כשלעצמה עבירה. אין זהות ואף אין די דמיון בין עדותה של א.כ לבין כל עדות אחרת במשפט. עוד לטענתם, לא ניתן ללמוד עדות שיטה מעדות על מעשה מגונה לצורך אישום בגין אינוס. הם מוסיפים וטוענים כי לא היה ניתן להסתפק בעדות אחת על מנת לבסס עדות שיטה, וכי בית המשפט לא העמיד את עדותה של א.כ במבחן ההרשעה מעבר לכל ספק סביר. לבסוף הם טוענים כי עדותה של א.כ אינה מהימנה, מעלה תמיהות ורצופת סתירות.

325.    באשר לעדויות בדבר מעשים דומים טוענת ההגנה כי הסתירות הרבות העולות מעדויות אלו אינן מאפשרות להצביע על הלך הנפש בו היה מצוי המערער. העדויות, כך נטען, רצופות סתירות ואינן ניתנות בשל כך לאמון. לטענתה, החיבוק כשלעצמו אינו מהווה עבירה, ולפיכך לא ניתן ללמוד מהחיבוקים על היסוד הנפשי בו היה שרוי  המערער בעת שחיבק את העדות, מה גם שהעדות עצמן לא חשו כי המערער ביצע כנגדן עבירה בעת שחיבק אותן. כמו כן טוענים הסנגורים כי הרקע לחיבוקים אינו זהה ומשכך לא ניתן ללמוד על מעשים דומים.   

326.    באופן כללי טוענת ההגנה בנוגע לרף ההוכחה הראייתי הנדרש בנוגע לעדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים כי נדרשת הוכחה של העדות ברמה של מעבר לספק סביר כבכל הליך פלילי. מאחר שבענייננו מדובר על עדויות בעבירות מין הרי שנדרשת הנמקה לצורך קבלתן. לטענת הסנגורים, הראיות שהובאו לתמיכת עדותה של א.כ אינן קבילות ואינן יכולות לעמוד. כמו כן, לטענתם, לא הובאה כל הנמקה לקבלת עדותן היחידה של נ.א. ונ.ר. עוד טוענים הם כנגד האפשרות לשמוע עדויות שהתיישנו במסגרת עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים. היחלשות הזיכרון האנושי והפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן בשל חלוף הזמן מצדיקים, כך נטען, לאסור שמיעת עדויות אלו. מכל מקום, גם אם תתקבלנה העדויות יש לבחון אותן בקפידה יתרה בשל הזמן הרב שחלף מאז המעשים עליהם הן נסיבות.    

327.    טענה נוספת שהועלתה על ידי הסנגורים נגעה לרענון הזיכרון שנערך למתלוננות המתיישנות על ידי הפרקליטות עובר לעדותן בבית המשפט. לטענת הסנגורים בעקבות רענונים אלו נזכרו המתלוננות בפרטים נוספים שלא סופרו קודם לכן, דבר המעלה תמיהה באשר לאופן הרענון. נראה, כך נטען, כי התדרוך המקיף שעברו העדות במסגרת הרענון הוא שהביא  להוספת פרטים אלו.

328.    הסנגורים הוסיפו וטענו כי קיים השתק שיפוטי כנגד הבאתן של עדויות המתלוננות המתיישנות. לטענתם, השתק זה חל לאור דבריו של היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הדיון בבג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 26.2.08) שנסב על הסדר הטיעון שנרקם עם המערער, לפיהם לא ניתן לבסס עדות שיטה על סמך עדויות העדות המתיישנות.     

טענות המשיבה

329.    המשיבה מטעימה כי פסיקת בית משפט זה קבעה שקיים קשר בין עוצמת ההיזקקות לעדות השיטה במשפט לבין עוצמת הייחוד והדמיון שצריכים להיות טמונים בה. לטענתה, עדותה של א.כ מאופיינת ברמת דמיון גבוהה מאוד לזו של א' מהאישום הראשון. מדובר בעדות שהערך הסגולי שלה עולה על עצם הכתמתו של המערער באירוע נוסף מעברו. המשיבה מדגישה כי אין צורך בעדותה של א.כ כדי להוכיח את עצם ביצוע המעשים בידי המערער, אלא רק כדי לשמש תמיכה לראיות האחרות הקיימות בתיק, ולפיכך די ברמת דמיון פחותה. ההבדלים בין העדויות, לטענת המשיבה, אינם מטשטשים את קווי הדמיון הבולטים בין המקרים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא בנוגע לעדותה של א.כ.

330.    באשר לעדויות בדבר המעשים הדומים טוענת המשיבה כי הדמיון הרב בין החיבוקים הצמודים שהעניק המערער לארבע מעובדותיו, על רקע אלמנטים רבים נוספים המעידים על העניין המיני שגילה המערער בעובדות אלו, מלמדים על הלך נפשו של המערער במעשיו. לפיכך, טוענת המשיבה, מהוות עדויות אלו חיזוק נוסף לאופי המגע שקיים המערער עם המתלוננות באישומים השני והשלישי. גם באשר לעדויות אלו טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו לגביהן.

331.    בנוגע לטענות הסנגורים כנגד הרענון שנערך לעדות, דוחה המשיבה טענות אלו בתוקף וטוענת כי הן חסרות בסיס ומופרכות. כן נטען כי הפסיקה קבעה שמשקלן של ראיות המובאות במסגרת שיטה או מעשים דומים לא צריך שיעמוד ברף הנדרש להרשעה בפלילים, מאחר שהמערער אינו מורשע בגינם, אלא הן משמשות רק כנדבך ראייתי נוסף כנגד המערער. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי עמד בחובת ההנמקה לעדויות בדבר המעשים הדומים: הן לא באו להתלונן ביוזמתן, הן נעדרות מניע של ממש לטפול במערער אשמת שווא, ותוכן עדותן מעיד על מהימנותן.

דיון

המסגרת הנורמטיבית – עדות שיטה ומעשים דומים

332.    עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים הינן חריגים לכלל, הקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של הנאשם, בוודאי כאשר מדובר במעשים שהתיישנו (ע"פ 9657/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק דינו של השופט לוי (, 9.3.09)). הנוהג, מכוח הפסיקה, הוא אף יותר רחב, ולפיו ראייה הנוגעת להתנהגותו של הנאשם בהזדמנויות אחרות המצביעה על אופיו הרע או על נטייתו המיוחדת לבצע את העבירה בה הוא מואשם לא תוצג בפני בית המשפט בשלב בירור האשמה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום א 1436 (מהד' מעודכנת, 2009); ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (, 9.1.06) (להלן: עניין טטרו); ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, 447 (1965) (להלן: עניין שיוביץ)). עם זאת, עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים תותר כאשר יש בה כדי לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית השנויה במחלוקת, על אף החשש להכתמת שמו של הנאשם. דהיינו, על הערך ההוכחתי הפוטנציאלי של הראייה לגבור על החשש מפני פגיעה בשמו של הנאשם בעודו בחזקת חף מפשע באמצעות יצירת דעה קדומה לגביו (ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 189, 193 (1995); ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 22, 23 לפסק דינו של השופט לוי). יוער כי במקביל למגמה השמה דגש על משקל הראייה, להבדיל מקבילותה, גם בעניין זה התפתחה נכונות רחבה יותר של בתי המשפט לבחון את הראיה ולתת לה משקל בהתאם לנסיבות העניין (ע"פ 3049/94 הנ"ל, בעמ' 193; וראו עמדתה של נינה זלצמן "עדות "שיטה" כראיה מסייעת    – מבחן שונה לקבילות?" משפטים יא 528 (תשמ"א) (להלן: זלצמן); כן ראו דבריו של הנשיא אגרנט בעניין שיוביץ, בעמ' 447-448).

333.    יש להבחין בין עדות שיטה לבין עדות בדבר מעשים דומים. מטרתה של עדות השיטה היא להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה, או הוכחת זהות המבצע. מנגד, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים הינה הוכחת כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים, כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת. מטרות שונות אלו מכתיבות גם רמות שונות של דמיון הנדרשות בין העדויות. עדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, בעוד כשמדובר בעדות בדבר מעשים דומים ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים (ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 23 לפסק דינו של השופט לוי; ע"פ 7045/05 אנטיפקה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (, 3.4.08) (להלן: עניין אנטיפקה); עניין שיוביץ, בעמ' 458). עם זאת, גם במסגרת עדות שיטה תיבחן רמת הדמיון הנדרשת בהתחשב במכלול הנתונים והראיות. כך למשל, כאשר מדובר בראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה ודאי שתידרש מידה רבה של דמיון בין העדויות, עד כדי מעין "טביעת אצבע". לעומת זאת, אם קיימת עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם אך לעדות זו נדרש סיוע, הרי שרמת הדמיון שתידרש מעדות השיטה לעדות העיקרית תהיה פחותה. "ערכה הראיתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים, אלא צריך להישקל על רקען הפנימי של סך כל הראיות המצויות לפני בית המשפט... מידת האינטנסיביות של הדמיון הנדרש היא, על כן, פונקציה של מעמדה של עדות השיטה ומקומה בסך כל הראיות הניצבות לפני בית המשפט" (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, דבריו של הנשיא ברק (1979) (להלן: עניין כהן); כן ראו ע"פ 3122/91 מדינת ישראל נ' אלעביד, פסקה 9 (, 8.11.92); ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 304-305 (1993); עניין אנטיפקה, פסקה 11; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 262-263 (1985) (להלן: עניין דנינו); והשוו ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729 (1978); זלצמן, בעמ' 543-544). מכל מקום, גם כאשר נדרשת רמה פחותה של דמיון יש להצביע על קווי דמיון מוחשיים ואין להסתפק בדמיון כללי גרידא (עניין כהן, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת בן-פורת; ע"פ 40/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652 (1985)).   

334.    גם לאחר שהותרה שמיעתה של עדות בדבר שיטה או בדבר מעשים דומים, על בית המשפט לבחון באופן זהיר מהו המשקל שיש לייחס לעדות זו. קביעת המשקל תלויה במכלול הנתונים, ובהם השכנוע האינהרנטי בגרסת העד, וכן מידת הדמיון בין שני המתלוננים (ע"פ 3049/94 הנ"ל, בעמ' 194). בפסיקה הוזכרו שיקולים נוספים שעשויים להשפיע על משקלה של עדות מעין זו. כך יש לבחון האם היתה קיימת אפשרות לתאם בין העדויות של קורבן העבירה הנוכחי ושל העד הבא לחזקו במסגרת עדות שיטה או מעשים דומים, כגון במקרה בו מדובר בקרובי משפחה. אפשרות כזו עשויה להפחית ממשקלה של הראיה. לעומת זאת, כאשר מדובר בשני מתלוננים אשר אין ביניהם כל קשר ואשר התלוננו על מעשים דומים שביצע בהם הנאשם, הרי שעדויותיהם מהוות  חיזוק ממשי האחת לרעותה. שיקול נוסף עולה כאשר לשני העדים יש מניע זהה לכאורה לטפול על הנאשם, שאז משקלה של העדות יפחת. וכמובן שיש ליתן את הדעת לשאלה האם המעשים עליהם נסבה עדות השיטה או העדות בדבר מעשים דומים הוכחו כבר, בין אם במסגרת הרשעה קודמת ובין אם בהודאת הנאשם (ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 25 לפסק דינו של השופט לוי; ע"פ 7064/00 לומקין נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (, 24.4.01)).

רף ההוכחה הנדרש

335.    אחת הסוגיות הנוספות אותן העלתה ההגנה בפנינו הינה רף ההוכחה הנדרש להוכחת  שיטה ומעשים דומים. בעניין זה נקבע כי אין צורך להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים כי המעשים עליהם ניתנה עדות השיטה או העדות בדבר מעשים דומים אכן נעשו (ראו דברי השופט לוי בע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו; עם זאת, ראו גם עמדה שונה: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 719 (מהד' משולבת ומעודכנת, 2009)). אציין כי ניסיונה של ההגנה ללמוד הלכה אחרת מדבריו של השופט לוי בעניין אנטיפקה לא יכול לצלוח, שכן הדברים הוצאו מהקשרם ופורשו שלא בהתאם לאמור בהם.

           ואמנם, כבר בעניין שיוביץ ציין הנשיא אגרנט כי אין זה הכרחי שהעדויות בדבר השיטה או המעשים הדומים יוכיחו לחלוטין כי בעבר ביצע הנאשם עבירה הזהה או דומה לנשוא האישום (עניין שיוביץ, בעמ' 449, 460). וכך סיכם הנשיא אגרנט את ההלכה בעניין מעשים דומים:

"יש לחזור ולהדגיש כי העקרון המכשיר עדות על מעשים דומים לשם הוכחת כוונתו הפלילית של הנאשם נעוץ בעובדה, שהוא חזר מספר פעמים על מעשים, שהם בעלי תכונות דומות; שני דברים אלה – שניים שהינם אחד – הם העשויים לשלול מקריות ותום לב ולשוות למעשה המיוחס לנאשם את אפיו הפלילי. היוצא מזה, שאין הקטגוריה חייבת להוכיח את האופי הפלילי של כל אחד מהמעשים הדומים הקודמים בנפרד לפני שיהיה בידה להסתמך עליהם כעדות לכוונתו הפלילית של הנאשם בגין המעשה המיוחס לו בכתב האישום, כי אם הגישה הנכונה היא, שכולם ביחד מפיצים אור על חוסר תום לבו ולכן, מהווים עדות לכוונתו הפלילית בגין כל אחד מהם, לרבות המעשה נשוא ההאשמה" (עניין שיוביץ, בעמ' 457. ההדגשות במקור).

           גם לעניין עדות שיטה קבע הנשיא אגרנט דברים דומים:

"אכן, חשוב להטעים, גם באשר לעדות שיטה, שאין הקטגוריה חייבת להוכיח, בטרם יהיה בידה להסתמך על העיסקאות הקודמות כעדות לביצוע המעשה הנדון על-ידי הנאשם, שכל אחת מהן מהווה בנפרד עבירה פלילית, אלא די בכך שדבר הצירוף של התכונות הדומות – המעשים והנסיבות – שהן אפייניות לכל עיסקה ועיסקה (כולל נשוא ההאשמה) מראה, שעה שמסתכלים על כולן ביחד, כי המדובר בשיטה אחידה שנקט הנאשם לביצוע עבירות, ואשר העבירה המיוחסת לו היא אחת מהן" (עניין שיוביץ, בעמ' 460; כן ראו עניין טטרו, פסקה 14).

           לשם דוגמא הפנה הנשיא אגרנט לפסק דין אנגלי בו הואשמו בעל ואישה ברציחת ילד קטין שנמסר להשגחתם וטיפולם תמורת תשלום מועט. בית הלורדים קיבל כקבילה עדות שהראתה שגם במקרים אחרים קיבלו בני הזוג ילדים מידי הוריהם לשם השגחה וטיפול כנגד תשלום מועט, ובכולם נמצאו לאחר מכן גופות הילדים קבורות בחצרות הבתים שבהם היו המערערים גרים (Makin  V. The Attorney-General for New South Wales, A.C. 57,65 (1894); עניין שיוביץ, בעמ' 448).   

           לצד דברים אלו הובהר, כמובן, כי על העדות הנשמעת להיות מהימנה בעיני בית המשפט (עניין דנינו, בעמ' 257).

          

           למרות הדברים האמורים, נראה כי אין צורך להכריע בסוגיה זו של רף ההוכחה הנדרש במקרה שבפנינו, שכן ממילא התקיימו דרישות הדין הפלילי באשר לעדות המתיישנות. משכך מותירה אני את הסוגיה לדיון לעת מצוא.  

התיישנות המעשים

336.    בשנים האחרונות התגלעה מחלוקת בפסיקת בית משפט זה באשר להתרתן של עדויות שיטה ועדויות בדבר מעשים דומים, כאשר המעשים עליהם נסבה העדות התיישנו. דעת הרוב, של השופטים לוי וג'ובראן, סברה כי אין מניעה להביא עדויות מסוג זה על מעשים שהתיישנו. השופט לוי מנה את ארבעת הטעמים המרכזיים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות בדין הפלילי, והבהיר מדוע הם אינם חלים כאשר מדובר בעדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים: הטעם הראשון עניינו במחילה ושכחה, וההנחה כי חלוף הזמן מעמעם את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין. טעם זה אינו חל בנוגע לעדות שיטה או לעדות בדבר מעשים דומים, שכן מטרתן של עדויות אלו אינה להעניש את העבריין על אותם מעשים, כי אם לחזק עדות אחרת על מעשים שלא התיישנו. הטעם השני עוסק באינטרס של העבריין לסיום מהיר של ההליכים המעמידים בפניו קשיים, כגון מתח, סטיגמה חברתית, שיבוש אורחות החיים והקצאת משאבים לניהול הגנתו. גם טעם זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן ממילא מתנהל כנגד הנאשם משפט בשל מעשים שלא התיישנו. השופט לוי הסכים אמנם כי מתווסף לנאשם צורך להתמודד גם עם עדויות השיטה והמעשים הדומים, אך אין מדובר בפער שבין אי התמודדות בכלל עם הליך פלילי לבין התמודדות עם הליך מלא. הטעם השלישי העומד בבסיס מוסד ההתיישנות הפלילי עניינו בצורך בבירור האמת. קיים חשש כי חלוף הזמן יגרום לאובדן ראיות ולעמעום זיכרונם של העדים. השופט לוי הזכיר כי אין צורך להוכיח עדות מעין זו ברמה הנדרשת בפלילים. הוא סבר כי אכן יש בכך כדי להפחית ממשקלה של העדות, לצד החשש לעמעום זכרונו של העד בשל חלוף הזמן, אך מאחר שעדות זו באה רק לסייע או לחזק עדות עיקרית שעניינה במעשים שלא התיישנו, סבר השופט לוי כי עדות זו דווקא עשויה לחזק את האינטרס של גילוי האמת ולא לפגוע בו. לבסוף, הטעם הרביעי הינו שיקול תועלתני הממריץ את הרשויות לסיים במהירות את הטיפול בעבירות. מובן כי טעם זה אינו רלוונטי לעניין עדויות שיטה ועדויות בדבר מעשים דומים (ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט לוי). אוסיף כי גם השופט רובינשטיין הביע עמדתו בפרשה אחרת, לפיה "העובדה שהתיישנו הדברים לצורך דין פלילי אינה מוציאה אותם מכלל אמת, אם ניתן בהם אמון, אך כמובן על בית המשפט להזהיר עצמו באשר לכך, כדי שלא יגרם עוול במישור המשפטי לנאשם (כגון שיוחמר עמו בדין בשל המעשה שהתיישן)" (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה(5) (, 15.9.05); כן ראו ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-28 (, 4.8.08)).

337.    לעומתם, סבר השופט גרוניס כי קיים קושי רב בהעדה של עד בדבר מעשי עבירה שבוצעו בו על ידי הנאשם, כאשר אותם מעשים התיישנו. השופט גרוניס התמקד בטעם להתיישנות בדיני העונשין שעניינו בהיעלמות ראיות והיחלשות הזיכרון האנושי בחלוף הזמן. וכדבריו:

"אחד הטעמים המרכזיים להתיישנות בדיני העונשין נובע מהכרה שראיות נעלמות עם חלוף העתים וכי הזכרון האנושי נחלש לאורך זמן. ניתן לומר שקביעה של מחסום התיישנות יוצרת חזקה המתקרבת לכדי חזקה חלוטה באשר להשלכה של חלוף הזמן לגבי כוחן של ראיות. העובדה שמדובר בעדות שיטה או בעדות על מעשים דומים אינה יכולה לגבור על מחסום זה. חוזר אני על התמיהה שהעליתי בעבר: אם לא ניתן להאשים את המערער בגין מעשים שביצע באחות ואם לא ניתן להעידה במשפט בשל המעשים שביצע בה, כיצד זה ניתן להעידה כעדה מטעם התביעה על מנת שתספר על מה שבוצע בה במשפטו של המערער על מעשים שביצע במתלוננת?!" (ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט גרוניס).

338.    לאחר עיון ובדיקה מצרפים אנו את דעתנו לעמדתם של השופטים לוי, ג'ובראן ורובינשטיין. אכן, בהצטרפם של ארבעת הטעמים שנמנו לעיל למוסד ההתיישנות בפלילים, ובאיזונם עם מטרות המשפט הפלילי, ראה המחוקק לקבוע תקופות התיישנות לעבירות על פי חומרתן (ראו סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי). עם זאת, כאשר הנאשם עומד לדין בגין מעשים שלא התיישנו, וכאשר נדרשת עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים לחיזוק הראיות הקיימות, איני רואה מניעה לשמוע עדות זו ולהחליט על משקלה בהתאם לשיקולים שהוזכרו. במקרה זה, כפי שציין אף השופט גרוניס, הטעם המשמעותי היחיד העומד כנגד קבילות העדות הינו האינטרס בדבר בירור האמת, בשל חלוף הזמן המעלים ראיות ומעמעם את זיכרון העדים. אלא שבית משפט זה הכיר בכך שהאינטרס לבירור האמת, שעליו מבסס השופט גרוניס את עמדתו בעניין זה, יכול להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה של הארכת תקופת ההתיישנות, ובענייננו דווקא למסקנה כי יש להתיר עדויות שיטה ועדויות בדבר מעשים דומים על מעשים שהתיישנו. ובלשונו של השופט גולדברג:

"לאינטרס של בירור האמת עשויה להיות גם פעולה הפוכה, של הארכת תקופת התיישנות, על-חשבון השיקולים האחרים. כך הוא במקרים בהם דווקא בירור האמת - שהוא נדבך יסוד במימוש האחריות הפלילית - מצריך זמן רב יותר משקבוע לתקופת התיישנות רגילה. שכן, ישנן עבירות שנסיבות ביצוען מקשה על רשויות האכיפה לגלותן" (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, פסקה 22 (1997) (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון)).

           בנוסף, מדובר בשיקול יחיד אשר באיזונו עם מכלול שיקולים כגון הרצון להגיע לחקר האמת בתיק הנידון, העוסק במעשים שלא התיישנו, זכויות נפגע העבירה וההגנה על הציבור, מביאים לתוצאה הרצויה לפיה הראייה, הגם ישנה, תהיה קבילה (ראו עניין התנועה לאיכות השלטון, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). מובן כי קבילותה של ראיה זו אינה מונעת, ואף מחייבת, בחינתה באופן זהיר במסגרת מכלול הנסיבות תוך התחשבות בטעם האמור שעניינו השפעת הזמן החולף על זיכרון העדים ועל יכולת ההתגוננות של הנאשם.

339.    יש לזכור ולהדגיש כי במקרים מתאימים מצא המחוקק להרחיב את תקופת ההתיישנות, למרות קושי זה של זיכרון העדים והיעלמות הראיות, שכן הוא סבר שהאיזון הנדרש הוא שונה. מכאן, שאין הנחה מוחלטת בדבר העדר יכולתו של המשפט הפלילי להתמודד עם עדויות על מעשים שחלף זמן רב ממועד ביצועם. כך למשל יש להזכיר לעניין זה את תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות שדינן מוות או מאסר עולם, המגיעה לעשרים שנים (סעיף 9(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי). במקרה קיצוני אף יותר, כאשר מדובר על עבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950 הרי שכלל לא קיימת התיישנות בחוק למעשים (סעיף 9(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). והרי ברי שגם במעשים הנידונים בחוק זה יש צורך להתמודד עם הקשיים שמביא הזמן החולף. ולבסוף יש לציין את העבירות המשמעתיות בחוקים מקצועיים רבים אשר לא חלה עליהן כלל תקופת התיישנות (על"ע 18/84 עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, פסקה 13 (1990). עם זאת, אכיפת כללי המשמעת כפופה לכללי המשפט הציבורי, כולל שיהוי- ראו על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, פסקה 14 (2004)).

340.    בעבירות מין אף הביע המחוקק את עמדתו כי מקרים מסוימים מצדיקים הארכה של תקופת ההתיישנות. כך הדבר כאשר מדובר בקטינים נפגעי עבירות מין על ידי בן משפחה או אחראי, שאז, בתנאים מסוימים, מתחיל מניין ההתיישנות רק ביום שמלאו לקטין עשרים ושמונה שנים (ראו סעיף 354 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). דהיינו, תיתכן הגשת כתב אישום גם בחלוף עשרים ואף שלושים שנה מעת ביצוע המעשים. באופן כללי ניתן לומר כי עבירות מין הן ייחודיות בנושא זה, שכן הניסיון מלמד שקיימת נטייה לנפגעי עבירות מין, בייחוד כאשר מדובר בעבירות מין חמורות ובעבירות מין שנעברו על ידי אדם קרוב לנפגע, להשהות את הדיווח על הפגיעה בהם (ראו ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-6 (, 6.9.10); דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 74) (הארכת תקופת ההתיישנות בעבירות מין שנעשו בקטין), התשס"ג-2002, ה"ח 2; מסמך של מרכז המחקר והמידע בכנסת "עבירות מין בשנים 1996-2006: נתונים, סקירת תקופות ההתיישנות בהן וסוגיית השיהוי בדיווח עליהן"). טעם זה עומד גם בבסיס ההלכה המכירה בכבישת תלונה של קורבנות עבירות מין לאורך זמן כטבעית וכאופיינית למתלוננים בעבירות מעין אלו. וכפי שציין השופט הנדל באחת הפרשות "התוקף בעבירת מין אינו רק אלים כלפי קורבנו, אלא בכוחו להפוך את הקורבן אף לאילם" (ע"פ 7097/08 הנ"ל, פסקה 6; ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 34 וההפניות שם (, 3.7.07)). לפיכך, למצער בעבירות מסוג זה ישנה הצדקה מיוחדת וייחודית להתרתן של עדויות על מעשים שהתיישנו במסגרת עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים.   

341.    חשוב להדגיש שכאשר מדובר בעדות שיטה או בעדות בדבר מעשים דומים אשר נסבות על מעשים שהתיישנו, אין הכוונה כמובן להרשיע את הנאשם במעשים אלו, אלא אך לחזק ראיות בדבר מעשים שלא התיישנו. בידי בית המשפט כל הכלים לשימוש זהיר בבחינת עדות על מעשים שהתיישנו, באשר לאפשרות להתגונן כנגד האמור בעדות, ולבחינת השפעת חלוף הזמן על אותה עדות. וכפי שצוין באחת הפרשות "במקרה פלוני אפשר שהראיות ייטשטשו והגנתו של הנאשם תיפגע אפילו טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, ובמקרה אלמוני ייתכן שהראיות תישמרנה גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות והגנתו של הנאשם לא תיפגע כלל" (עניין התנועה לאיכות השלטון, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן).

342.    אוסיף ואציין כי שיטות משפט שונות כלל אינן מחילות תקופות התיישנות בגין עבירות מין חמורות. כך למשל בחלק ממדינות ארצות הברית לא קיים כלל התיישנות על עבירות פליליות או רק על עבירות פליליות חמורות. במדינות אחרות יש תקופת התיישנות ארוכה יותר בעבירות מין, או בעבירות מין במשפחה, או בעבירות מין המבוצעות בקטינים, ובחלקן הוארכה תקופת ההתיישנות מקום בו נלקחה מזירת הפשע דגימת DNA (לסקירה מפורטת ראו לימור עציוני "האם פסיכולוגיה יכולה לשמש    כ"מקדם הגנה"?" שערי משפט ה 71, 112-115; Richard Klein “An Analysis of Thirty-Five Years of Rape Reform: A Frustrating Search for Fundamental Fairness” (2008) 41 Akron L. Rev. 981, 1032). באנגליה לא קבועות ככלל תקופות התיישנות לעבירות פליליות, למעט חריגים הקבועים בחוק (ראו למשל Regina v. J. [2004] UKHL 42, par. 54).    

          

           לסיכום, לא מצאנו כי ישנה מניעה לקבלת עדויות של מתלוננות על מעשים שהתיישנו לצורך ביסוס שיטה או מעשים דומים כעדויות קבילות, אם כי יש לבחון בזהירות את משקלן, הן לאור מהימנות העדויות כפי שיוחסה להם על ידי הערכאה הדיונית, והן לאור שיקולים נוספים שהוזכרו לעיל. לפיכך אעבור מכאן לדון בסוגיות העולות בנוגע למתלוננות המתיישנות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי, ובאשר לאפשרות לראות בעדויותיהן חיזוק להוכחת האישומים כנגד המערער.

הכרעה - עדותה של א.כ כעדות שיטה

מהימנות העדות

343.    אקדים ואומר כי לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנותה המוחלטת של א.כ, וכפי שצוין על ידי בית המשפט קמא "אנו מקבלים את עדותה, ולא מפקפקים ולו בפרט אחד שסיפרה לבית המשפט" (עמ' 107 להכרעת הדין). כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, והדברים אף מתחזקים כאשר מדובר בקביעות מהימנות של הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, ואף מעבר לכך כאשר מדובר בקורבן של עבירת מין (ראו בהרחבה בפסקאות 122-125 לחוות דעתה של השופטת נאור). אמנם, לכלל זה נקבעו ברבות הימים חריגים, וביניהם חריג המאפשר את התערבותה של ערכאת הערעור מקום בו התגלתה שגיאה מהותית בהערכת מהימנות העדים (ראו למשל ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 35 לפסק דינו של השופט פוגלמן (, 17.2.11)). עם זאת, לא מצאנו כי בקביעותיו של בית המשפט בנוגע למהימנות עדותה של א.כ אכן נפלה שגיאה מעין זו.

345.    הסנגורים מעלים שורה של תמיהות שמטרתן לקעקע את אמינות עדותה של א.כ. לא מצאנו ממש בטענות אלו. כך למשל מעלים הסנגורים תמיהה כיצד א.כ, המצטיירת כאישה חזקה ואסרטיבית, אינה עוזבת את עבודתה ומאפשרת למערער להמשיך ולהטרידה, ואף מעוניינת לשוב ולעבוד עם המערער. ראשית אזכיר כי נקבע לא אחת כי התנהגותה של נפגעת עבירת מין אינה נבחנת בסבירותה, וכי גם כאשר התנהגותה נראית לאחר מעשה בלתי רציונאלית אין בכך כדי ללמד על חוסר אמינותה:

"אמנם כן, איננו יודעים מה עבר במוחה של המתלוננת בעת האירוע ולאחריו ולא נוכל לדעת זאת, אך אין בכך בלבד כדי לשלול את מהימנותה, או להוביל למסקנה כי גירסתה איננה אמינה, אף אם התנהגותה לאחר האונס אכן עשויה להיראות למתבונן מן הצד, שאיננו מעורב רגשית במכלול - שונה במקצת מהמצופה. הדבר עולה בקנה אחד גם עם הכתיבה האקדמית והמחקרים בתחום עבירות המין, אשר הצביעו על כך שלא ניתן לאבחן מהי התנהגות "סבירה" מצד קורבן עבירת מין ומהי התנהגות שאיננה "סבירה", בשים לב לאופיה של עבירת האינוס. ראו: דפנה ברק-ארז "האישה הסבירה" פלילים ו' 115, 127-126 (תשנ"ח); יובל לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אישה" פלילים ו' 187, 230-203 (תשנ"ח)" (ע"פ 4930/07 ד'.ט' נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט מלצר (, 10.12.09)).

  

346.    מעבר לכך, נראה דווקא כי התנהגותה של א.כ לפי עדותה מתיישבת עם התרשמותו של בית המשפט המחוזי באשר לאופיה של העדה. בית המשפט מתאר את א.כ כאישה קרייריסטית, מחושבת ומתוחכמת ואף אופורטוניסטית אשר לא מחמיצה הזדמנות לקדם את עצמה (עמ' 106 להכרעת הדין). בשל כך נראה כי היא היתה מוכנה להבליג על מעשיו של המערער על מנת לא לאבד עבודה מכובדת אשר רצתה בה מאוד, ואף לא לפגוע בשמה הטוב במערכת הפוליטית במסגרתה עשתה מאמצים לבנות  קריירה. זהו ההסבר גם לרצונה של א.כ להמשיך ולעבוד במחיצת המערער בשלב מאוחר יותר. א.כ עצמה מסבירה במהלך עדותה את התנהגותה באופן משכנע והגיוני. היא מציינת לגבי התקופה שלפני האירוע במלון כי היה מדובר בתפקיד נפלא מבחינתה, ולפחות בשלב הראשון בבוס נהדר (עמ' 1057 לפרוטוקול). כן מבהירה היא כי לא פחדה מהמערער, אלא חשה חוסר נעימות ומועקה (ראו למשל עמ' 1070-1072 לפרוטוקול). היא מציינת אף שהיתה גאה בעצמה על שהתגברה על מעשה כל כך מביך ומשפיל והמשיכה לתפקד בעבודה אותה חשוב היה לה מאוד לשמור (עמ' 1073 לפרוטוקול). אחרי אירוע המלון, משהתחילה תקופת השפל מבחינתה, מסבירה א.כ שידעה שנותרו עוד מספר חודשים עד הבחירות לכנסת. היא חששה שאם תעזוב, תפגע בשמה הטוב ובהמשך דרכה המקצועית (עמ' 1144 לפרוטוקול). לאחר הבחירות ולאחר שסיימה את תפקידה, היא מציינת, חזרו היחסים עם המערער להיות נעימים, אם כי, כמובן, התנהלו בתדירות נמוכה (עמ' 1096 לפרוטוקול). לאחר שנבחר המערער לנשיאות איבדה א.כ את עבודתה, ולכן יצרה קשר עם המערער בתקווה שיסייע בידה למצוא תפקיד חדש. העובדה שא.כ שמרה על יחסים טובים עם המערער לאחר סיום עבודתה נובעת ממניעים אסטרטגיים אישיים, שכן מדובר במי שהינו דמות מקושרת שיכולה לסייע לה במציאת עבודה ובהתקדמותה המקצועית של העדה, במיוחד בנסיבות בהן מצאה את עצמה א.כ בשלב זה של חייה (עמ' 1253 לפרוטוקול). לא מצאתי כי יש בכך כדי לערער את אמינותה או מהימנותה של א.כ.

347.    אוסיף עוד כי העובדה שא.כ דיברה בשבחו של המערער בכתבות עיתונאיות בהן נחשפה בשמה המלא אין בה לטעמי דבר כדי להעיד על אי אמינות עדותה. ברי כי במסגרת כתבות מעין אלו לא סביר שהמתלוננת תשמיץ את המערער, דבר העומד גם בניגוד לטובתה ולאינטרסים האישיים שלה. לא ראיתי אי סבירות כלשהי ברצונה של א.כ לשמור על מחשבותיה ועל דעתה האמיתית על המערער לעצמה, מבלי לחשוף אותם בתקשורת (ראו דבריה בעמ' 1157-1159 לפרוטוקול). קשה לרדת לסוף דעתם של הסניגורים מדוע הם סבורים שמכך ניתן ללמוד כי עדותה אף היא אסטרטגית, שכן לא הובהר איזה רווח יכולה להפיק א.כ מעדותה נגד המערער, שעה שעל פניו נראה כי עדות כזו עשויה רק להזיק לה. עוד יצוין כי א.כ הבהירה בעדותה את הרגשות האמביוולנטים שהיו לה במהלך השנים כלפי המערער, הן בשל האלמנטים החיוביים באישיותו אותם העריכה, והן בשל המחשבה שמעשיו נבעו מכך שהתאהב בה ונפגע מהתנגדותה לו (עמ' 1090, 1103 לפרוטוקול).

348.    איני מקבלת את טענת ההגנה לפיה היה מדובר במערכת יחסים מוסכמת בין שני בגירים אשר לא כללה כל עבירה פלילית מצידו של המערער. ראשית יש לציין כי המערער הכחיש זאת מכל וכל, וטען כי לא היתה כל התאהבות מצידו וכי לא היה לו שום רגש כלפיה (עמ' 5949-5951 לפרוטוקול). לפיכך, אין מקום לטענה זו, שאינה נתמכת באף ראיה אחרת. כמו כן, העובדה שא.כ עצמה לא הגדירה את התנהגות המערער תחת שמה והגדרתה המשפטיים, אינה מונעת לראות את מעשיו כמעשים פליליים, כל עוד התנהגות זו לא היתה רצויה בעיניה. ההסבר שהיא נותנת להתנהגותו כנובעת מהתאהבותו בה אינו שולל את העובדה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה. יודגש כי א.כ העידה במפורש על סירובה והתנגדותה לכל מגע מיני עם המערער, ועל ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המערער, למרות התנגדותה, ליצור עימה מגע מיני (ראו עמ' 1052, 1066, 1085, 1214-5 לפרוטוקול). עוד יוער כי א.כ העידה שבמהלך השנים שינתה את נקודת מבטה על האירועים וראתה בהם במבט לאחור משום הטרדה מינית (עמ' 1249, 1256 לפרוטוקול).

349.    הסתירות להן ניסו הסנגורים לטעון אין בהן כדי לקעקע את אמינותה של א.כ, שכן חלק מהסתירות אינן קיימות כלל. כך למשל, אין סתירה בין פרטי עדותה של א.כ במשטרה ובבית המשפט בנוגע לאירוע במלון. בניגוד לטענת הסנגורים, בשתי העדויות ציינה א.כ כי הנגיעה שנגע המערער במפשעתה היתה מתחת לשמלה אך מעל הגרביונים והתחתונים (עמ' 1084 לפרוטוקול; ת/69א גיליון 31; ת/69ג גיליון 7). במקרים אחרים הסתירות להן טענו אינן מהותיות ואף ניתן להן הסבר הגיוני. כך לדוגמא, העובדה שהעדה מעריכה במשטרה ובבית המשפט את אחד האירועים במשכי  זמן שונים (עשרים דקות במשטרה, וכשלוש עד חמש דקות בבית המשפט) אינה משמעותית בעיני. מובן כי בסיטואציה מעין זו יהיה קשה להאריך את הזמן החולף, במיוחד כאשר חלפו שנים רבות מאז האירוע. כמו כן, העדה מעידה על עצמה כי היא "גרועה בזמנים" (עמ' 1087 לפרוטוקול). בעדותה היא מנסה להבהיר כי הסיטואציה היתה כל כך מביכה שתחושתה היתה שהיא נמשכת זמן רב (עמ' 1068, 1434 לפרוטוקול). יתכן שהערכתה היתה של עשרים דקות, אך בשחזור רציונאלי של הדברים היא הבינה שלא יתכן שהסיטואציה נמשכה מעבר לחמש דקות.

350.    הסנגורים מוסיפים וטוענים כי בראיון עיתונאי טענה העדה שהמערער לא נגע בה (ת/82). איני סבורה כי יש בטענה זו ממש. א.כ מסבירה בעדותה כי התכוונה בביטוי "לא נגע בה" שעורו לא נגע בעורה, שהיא, בניגוד לאחרות, לא נאנסה (עמ' 1115 לפרוטוקול). הסבר זה מתקבל על הדעת, בייחוד בהתחשב בכך שהראיון המדובר ניתן לאחר ראיון קודם בו סיפרה על ניסיונו של המערער "לדחוף לה ידיים" לחולצה ולחצאית, ולאחר שנחקרה במשטרה על הפרשה סיפרה על נגיעותיו של המערער בה, כך שלא נראה הגיוני שא.כ תהיה מעוניינת לסתור דברים אלו בראיון מאוחר יותר.

351.    ההגנה ניסתה לערער את עדותה של א.כ באמצעות עדויותיהם של מספר עובדים בלשכתו של המערער באותה תקופה. מרביתן של עדויות אלו לא סייעו למעשה למערער ולא סתרו את עדותה של א.כ באופן מהותי או רלוונטי לחלקים המרכזיים בעדותה של א.כ. צדק איפוא בית המשפט קמא משקבע כי העובדה שהעדים לא ידעו להעיד על הטרדה מינית מצד המערער כלפי א.כ אין בה כדי לעלות או להוריד. באשר לעדותו של חזי צאיג שהכחיש שנערכה ישיבה עם המערער במלון יש לציין תחילה כי א.כ לא זכרה בבירור מי נכח בישיבה במלון, ורק העלתה השערה שצאיג נכח בה. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של צאיג מגמתית, והעלה ספק בדיוקה ובאמיתותה, וזאת בשל להיטותו היתרה של צאיג לסייע למערער (עמ' 127 להכרעת הדין). באשר לעדותה של חברתה של א.כ, היא ו.פ, אשר אליה לא התייחס בית המשפט קמא, נראה שעדות זו אינה מערערת את עדותה של א.כ, כפי שניסתה ההגנה לטעון, ואף יש בה חיזוק במובן מסוים לעדותה של א.כ, אם כי זאת למעלה מן הצורך. ו.פ העידה כי א.כ אמרה לה בזמנו שהמערער מנסה לחזר אחריה (עמ' 7515 לפרוטוקול). כזכור, א.כ עצמה העידה כי באותה תקופה סברה שהמערער התאהב בה ופעל ממניעים אלה, ולא נתנה למעשיו את התיוג של הטרדה מינית. כן יצוין שא.כ אמרה בהודעתה במשטרה כי חברותיה ידעו ברמות שונות על מעשיו של המערער, וכי נ.ר ידעה הכי הרבה (ת/69ב, גיליון 35). אכן, ו.פ טוענת כי המערער לא חיזר אחריה עצמה, כפי שטענה א.כ, אך נראה כי גם א.כ למדה על כך בעיקר מדברים שאמר לה המערער על ו.פ (ת/69ב, גיליון 3).

352.    בהתייחס לטענת ההגנה כי התביעה לא הביאה עדים רבים שהוזכרו בעדותה של א.כ. ראשית אזכיר כי על התביעה להביא תשתית ראייתית המספיקה להרשעה, ואין זו חובתה להציג את התשתית המקסימלית לשם כך (ע"פ 4844/09 מסעאד נ'  מדינת ישראל, פסקה 15 (, 31.5.10) (להלן: עניין מסעאד)). במקרה דנן, בו א.כ משמשת בעצמה כעדת חיזוק למתלוננת, וכאשר הובאה עדות חיזוק משמעותית לא.כ, בדמות חברתה נ.ר, נראה כי די היה בכך כדי ליצור את התשתית הדרושה למאשימה כנגד המערער. שנית אציין כי לו חפצה בכך יכולה היתה ההגנה לזמן היא את העדים הסותרים לטענתה את עדותה של א.כ (ראו עניין מסעאד, פסקה 15). כך למשל מנסה ההגנה להיבנות מדבריה של א.ק לגבי דברים שסיפרה לה לכאורה א.כ ואשר סותרים את עדותה, אלא שתצהירה של א.ק כלל לא הוגש לבית המשפט, והיא אף לא זומנה כעדת הגנה למרות עדותה המשמעותית לכאורה מבחינת המערער. והדברים נכונים גם לגבי י.מ.

353.    באשר לתמיכות בעדותה של א.כ בנוגע לאירוע המלון, הרי שבניגוד לטענת הסנגורים קיימת לכך תמיכה בעדותה של חברתה, נ.ר, אשר עדותה באשר לאירוע תאמה את עדותה של א.כ. נ.ר, שעבדה במשרד התחבורה במקביל לא.כ, מעידה כי שמעה מא.כ בזמן אמת "על כל מיני הטרדות של השר כלפיה" (עמ' 1730 לפרוטוקול). נ.ר מעידה כי שמעה ממנה שהמערער אמר לה שהוא מאוהב בה, וכן שהוא ניסה לגעת בה (עמ' 1731 לפרוטוקול). היא מספרת שלמדה מא.כ כי המערער כעס עליה שהיא נכנסה להריון (עמ' 1735 לפרוטוקול). נ.ר מוסיפה ומפרטת כי א.כ סיפרה לה שבאחת הפעמים היא והמערער ישבו ועברו על חומר יחד על מיטה בבית מלון, וכי המערער חיבק אותה ודחף את היד שלו מתחת לחצאית שלה (עמ' 1732-3 לפרוטוקול). כן תומכת נ.ר בעדותה במסכת ההתעללות הנפשית עליה העידה א.כ לאחר אירוע המלון. נ.ר מעידה כי על דברים אלו למדה הן מסיפוריה של א.כ בזמן אמת והן ממראית עיניה במהלך עבודתה במשרד. כך למשל קרה שנתנו לה לבצע מטלות השייכות לתחום תפקידה של א.כ או שהיא היתה עדה לכך שהורו לא.כ לא להיכנס לישיבות. במקרה אחר א.כ, שהתכוננה לצאת לסיור עם המשרד, חזרה למשרד עם עיניים דומעות וסיפרה שהמערער נתן הוראה שהיא לא מצטרפת לסיור (עמ' 1734 לפרוטוקול). עדות זו תומכת באופן משמעותי בעדותה של א.כ ומחזקת מאוד את מהימנותה. לפיכך, גם אם נאמר שדרישת ההנמקה החלה על הרשעה בעבירת מין על סמך עדות יחידה של הנפגע, חלה גם על עדות השיטה, הרי שדי בעדותה של נ.ר על מנת לספק גם דרישה זו.

   

354.    לסיום עניין זה יוער כי לא מצאתי להתייחס ליתר טענות הסנגורים בעניין, שכן לא היה בהן כל ממש, ואף נראה לעיתים כי דבריה של א.כ מעוותים ממשמעותם המקורית והברורה, על מנת להתאים אותם לטענה המוצגת על ידי הסנגורים.  כמו כן, איני מקבלת את טענת הסנגורים בדבר תיאום עדויות. כפי שפירט בית המשפט המחוזי, בין עדויותיהן של א.כ ונ.ר, שתמכה בעדותה, היו ניואנסים שהצביעו על אי תיאום ביניהן, ועליהן אף נחקרה א.כ ארוכות על ידי ההגנה (עמ' 107 להכרעת הדין; עמ' 1469 לפרוטוקול).

           לסיכום, לא מצאנו כי יש להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר למהימנות עדותה של א.כ. לפיכך אעבור לבחון האם עדות זו יכולה, בהתאם לכללים אותם פרשתי לעיל, לבסס עדות שיטה המחזקת את עדותה של א' מהאישום הראשון.

עדותה של א.כ כעדות שיטה

355.    עדותה של א.כ הובאה כעדות שיטה הבאה לחזק ולתמוך בהתקיימותו של היסוד העובדתי בעדותה של א', המתלוננת באישום הראשון. לטעמי עדות זו בנסיבות המקרה דנן היא בעלת ערך הוכחתי רב העולה על החשש מיצירת דעה קדומה כלפי המערער. כמו כן, מאחר שעדותה של א', המצביעה על המערער כמבצע את העבירות המיוחסות לו, נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט קמא כמו גם על ידינו, ומאחר שעדותה של א' נתמכת, כפי שפורט בחוות דעתה של השופטת נאור, אף בראיות רבות נוספות, הרי שניתן להסתפק בקווי דמיון מוחשיים בין העדות העיקרית לעדות השיטה, ואין נדרש דמיון ברמה של "טביעת אצבע".

356.    לטעמי, קיימים קווי דמיון ממשיים ומרכזיים בין עדותה של א' לעדותה של א.כ, ברמה מספיקה על מנת שעדותה של א.כ תהווה עדות שיטה המחזקת את עדותה של א'. למעשה, ניתן לזהות בשדרת עדויותיהן של השתיים דפוס פעולה כללי זהה של המערער כלפי שתי העדות במהלך עבודתן תחת מרותו. דפוס זה התחיל ב"תקופת המלכות", כפי שכונתה על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרתה הביע המערער כלפי השתיים יחס חיובי ומועדף הן בפן האישי והן בפן המקצועי.

           בפן המקצועי קיבלו העדות גיבוי טוטלי מהמערער ויחס מועדף. כך העידה א.כ כי יכלה להיכנס לכל דיון, סיור או אירוע שהתקיים במשרד. המערער שוחח איתה רבות בעניינים מקצועיים, ונתן לה הרגשה כי הוא מעריך את דעתה ועמדתה המקצועית. "הרגשתי כברת סמכא מקצועית, מאוד בכירה באותה עת" (עמ' 1048 לפרוטוקול). אם היא כעסה על אחד מהעובדים ואמרה זאת למערער, היה אותו עובד מקבל יחס שלילי מהמערער (עמ' 1076 לפרוטוקול). א' העידה על מחמאות על עבודתה (עמ' 1921 לפרוטוקול), ועל העדפתה על פני עובדים אחרים "בלשכה אני מרגישה כמו מלכה" (עמ' 1925 לפרוטוקול). המערער נתן לה גיבוי מלא מול העובדים (עמ' 1927 לפרוטוקול), ואף העניק לה סמכויות (עמ' 1955 לפרוטוקול). המערער הזמין אותה לסיורים, לאירועים, לכנסת (עמ' 1928 לפרוטוקול).

           הפן האישי כלל שיחות אישיות ארוכות, הן בעבודה והן בשיחות טלפוניות ליליות כאשר העדות נמצאות בביתן. א.כ העידה כי המערער התעניין בה כמעט על בסיס יומי בשיחות אישיות ארוכות, במשפחתה, בילדותה, במחשבותיה. שיחות אלו התארכו לעיתים על חשבון דיונים שנקבעו, ותוך אילוץ גורמים אחרים לחכות למערער  (עמ' 1044 לפרוטוקול). שיחות רבות התנהלו בשעות הערב לטלפון בביתה (עמ' 1075 לפרוטוקול). א' העידה על מחמאות אישיות מצד המערער על המראה שלה (עמ' 1922 לפרוטוקול), ועל מתנות שהביא לה מחו"ל (עמ' 1958 לפרוטוקול). כן העידה כי המערער היה מתקשר אליה הרבה ומשוחח איתה גם בעניינים שאינם קשורים לעבודה (עמ' 1961 לפרוטוקול).       

357.    השלב הבא ב"תקופת המלכות" התבטא בעליית מדרגה באמצעות הצהרות קרבה מפורשות של המערער כלפי העדות, והכנסת אלמנט מיני לשיחות. כך מעידה א.כ כי המערער אמר לה כי הוא מאוהב בה ומפנטז עליה וקיים איתה שיחות ארוכות בעניין (עמ' 1049 לפרוטוקול). א' מעידה כי המערער חזר ואמר לה כי הוא מתגעגע אליה וחושב עליה בלילה, ודיבר איתה על מין (עמ' 1923 לפרוטוקול). כן היה מנהל איתה שיחות טלפוניות מיניות (עמ' 1961 לפרוטוקול).

           המערער עובר ממילים למעשים אשר מועצמים ככל שחולף הזמן. א.כ העידה כי המערער היה קם משולחנו ומניח יד על כתפה ומבקש לנגוע בחזה, או מעמיד אותה ליד החלון לראות את הנוף, וגם שם מניח יד על כתפה ומבקש לגעת בחזה (עמ' 1051-2 לפרוטוקול). כן העידה כי כשנסעו במעלית יחד היה נצמד אליה (עמ' 1052 לפרוטוקול). א.כ אף העידה על אירוע מיני נוסף, חמור יותר מהקודמים, אשר אירע לאחר הפסקה ב"תקופת המלכות" בשל הריונה ולאחר שחזרה מחופשת הלידה. בדומה, א' מעידה כי המערער ביקש ממנה לעמוד לידו כשהוא עובר על הדואר והחל להתחכך בה, ואחר כך אף לשלוח אליה ידיים ולנגוע בה בירך, בישבן ובחזה (עמ' 1931-9 לפרוטוקול). הוא היה מבקש ממנה שתפתח כפתור בחולצה (עמ' 1940 לפרוטוקול). כן ביקש ממנה לעמוד לצידו ליד הספרייה שם נגע לה בחזה (עמ' 1942 לפרוטוקול). הוא נהג גם לנגוע ברגלה במהלך נסיעות משותפות ברכבו (עמ' 1946 לפרוטוקול). בשלב זה התרחש גם האירוע בדירתה, בה ניסה המערער להיצמד אל א' ולגעת בחזה ונהדף לבסוף על ידה (עמ' 1970 לפרוטוקול). יודגש כי שתי העדות מעידות על התנגדותן למעשים, בין אם באופן מילולי ובין אם בתזוזה ובשפת גוף.    

358.    נקודת "השיא" (או השפל) של האירועים, בתום "תקופת המלכות", מתבטאת באירוע המיני החמור ביותר מבחינת העדוֹת אשר במהלכו הן מתנגדות למערער והוא נקטע בשלב כלשהו. אצל א.כ מדובר באירוע המלון, בו מושך אותה המערער למיטה, ועל אף התנגדותה נוגע בחזה של העדה ובמפשעתה, אך התנגדותה הנחרצת מסיימת את האירוע (עמ' 1085-6, 1088 לפרוטוקול). באשר לא' מדובר בעיקר באירוע האונס בבית המלון בירושלים. המתלוננת מתנגדת תחילה באופן מינורי, כאשר התנגדות נחרצת יותר בשלב כלשהו מסיימת את האירוע (עמ' 2020 לפרוטוקול). התרחשות שניים מהאירועים בחדר מלון שהוזמן למערער מצביעה אף היא על הדמיון בין העדויות.  

359.    דפוס הפעולה הדומה של המערער כלפי שתי העדות, א' וא.כ, מתבטא גם בשלב הבא, ומגיע משהן מתנגדות לקיום קשר מיני עמו. בשלב זה, אשר כונה על ידי בית המשפט המחוזי "תקופת המידור"' סובלות השתיים מירידת מעמדן בלשכת המערער, ממידור, השפלות וכדומה. א.כ מעידה על תחושת נידוי שהתבצעה גם באמצעות עוזריו של המערער שהפנימו, לדבריה, את המסר (עמ' 1089 לפרוטוקול). כמו כן, השתתפותה באירועים, בסיורים ובמסיבות של המשרד נמנעה ממנה, והיא למעשה נותקה מהמתרחש במשרד (ת/69). א' מגדירה תקופה זו כתקופת ההשפלה. המערער באופן הדרגתי הפסיק לתת לה גיבוי, התחיל לסכסך בינה לבין עובדים אחרים בלשכה, פנה לעובדים אחרים גם בעניינים שבתחום סמכותה ותפקידה (עמ' 2047-8 לפרוטוקול). המערער הפסיק להתקשר ולפנות אליה, ואף אירע שצעק עליה "שכל הקירות רעדו" (עמ' 2054 לפרוטוקול). לבסוף יש לציין גם את המסמכים שנתבקשו שתי המתלוננות לכתוב על ידי המערער לאחר מעשה, כמעין הכנה, כך לפי קביעת בית המשפט המחוזי, להפרכת טענות שיועלו מצידן כלפיו. כך הוא לגבי "מכתב השנה הטובה" אשר המערער לחץ על א' שתכתוב לו עובר לפיטוריה (עמ' 2066 לפרוטוקול); וכך הוא לגבי דרישתו של המערער מא.כ כי תעלה על הכתב את רצונה לעבוד עימו בבית הנשיא, למרות שכלל לא היה תקן לתפקיד המוצע (עמ' 1100 לפרוטוקול).

360.    הנה כי כן, קווי הדמיון בין שתי העדויות ברורים ומוחשיים, ולפיכך עולים לכדי עדות שיטה בנסיבות התיק דנן ובמסגרת מערך הראיות הקיים בו. ההבדלים שמוצאת ההגנה בין העדויות אינם מפריכים מסקנה זו ונובעים מהעובדה הפשוטה שאדם אינו רובוט, הוא אינו חוזר על מעשיו ודבריו באופן זהה, והתנהגותו ודבריו מושפעים גם ממעשיו ותגובותיו של האדם שמולו הוא פועל.

361.    טוענת ההגנה כי הדמיון בין העדויות, אם קיים, אינו נוגע למעשה העברייני עצמו ששונה הוא לחלוטין בין שתי העדויות. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כפי שציינה חברתי, השופטת נאור, יריעת המחלוקת בין התביעה להגנה לעניין האישום הראשון היתה רחבה ביותר, שכן המערער הכחיש את טענותיה של המתלוננת א' לגביו מכל וכל, הן בנוגע למעשים המיניים עצמם, והן בנוגע לכל מה שסבב סביבם. בין היתר הכחיש המערער את ההבחנה שערכה א' בעדותה בין "תקופת המלכות" ל"תקופת המידור" (ראו למשל עמ' 4525 לפרוטוקול). הכחשה זו חזרה גם לגבי א.כ (עמ' 5925, 5964 לפרוטוקול). משכך, הפכו חלקים אלו בעדויות אף הם לעובדות ממשיות השנויות במחלוקת. בדומה להלכה הנהוגה באשר לראיית הסיוע, הרי שגם באשר לראיה מסוג עדות שיטה ניתן לחזק את העדות העיקרית באמצעות הוכחת אותן עובדות שנויות במחלוקת, המהוות חלק אינטגרלי של הפרשה נשוא האישום, גם כאשר הן אינן נוגעות ישירות למעשה העברייני עצמו (ראו ע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל (, 14.7.96); פסקה 142 לחוות דעתה של השופטת נאור כאן).

362.    שנית, הדמיון בין שתי העדויות נוגע לדפוס פעולה שניתן לראותו כתהליך מתמשך אחד אשר בא לגרום לעובדות הכפופות למרות המערער ועובדות תחתיו לקיים עימו קשר מיני, גם בניגוד לרצונן, ולפיכך מציג תהליך זה כולו תמונה מלאה של הפעולה העבריינית של המערער. המערער מקרב אליו את הכפופות לו באופן הדרגתי הן בפן המקצועי והן בפן האישי על מנת להכין את הקרקע למגע המיני שבא אחריו, אף הוא באופן הדרגתי, כאשר בתחילה מדובר בנגיעות מינוריות יותר. המטרה, הנגלית בשתי העדויות, היא הבאתן של העובדות למקום מבודד, כמו חדר המלון, שם הוא מנסה לממש את המגע המיני במלואו ומתעלם מהתנגדויות מינוריות. כאשר ההתנגדות נעשית חריפה יותר, הוא נאלץ לסגת. על מסכת זו כולה ניתן להשקיף כעל מסכת אירועים אחת. העובדה שהמסכת מול א.כ אינה מסתיימת באינוס לא פוגעת כלל בדמיון שבתהליך כולו. לטעמי, סיום שונה זה אינו נובע מהבדל בדפוס הפעולה של המערער בשני המקרים, כי אם מתגובה שונה של העדות למעשים, אשר אילצה את המערער לפעול באופן שונה. מכל מקום, המעשה העברייני זהה מבחינה זו שמדובר בכפיית מגע מיני כלשהו בכוח על האישה חרף התנגדותה.

363.    אעיר בעניין זה כי לא ניתן לקבל את טענת ההגנה כאילו לא הופעל כלפי א.כ כוח במהלך האירוע במלון. א.כ מעידה כי בתחילה משך אותה המערער למיטה. כבר בשלב זה מביעה א.כ את התנגדותה באופן מילולי (עמ' 1086 לפרוטוקול). למרות זאת ממשיך המערער במעשיו ונוגע בה בחזה ובמפשעתה באופן אותו מתארת א.כ כאגרסיבי (עמ' 1084 לפרוטוקול). אמנם א.כ מעידה כי לא נאלצה לנהל מאבק אלים, אך היא מציינת כי התנגדה מילולית באופן נחרץ ואף הסיטה את ידו של המערער (עמ' 1085 לפרוטוקול). די בכך כדי להוכיח את השימוש בכוח בו נקט המערער. מעבר לדרוש אעיר כי לטעמי גם אם לא היה עונה האירוע על דרישת ה"שימוש בכוח" כנוסחה של העבירה באותה העת, הרי שלא היה בכך בהכרח כדי למנוע שימוש בעדות כעדות שיטה, ודי בכך שהמערער פעל ללא הסכמתה החופשית של א.כ. יש לזכור כי עדות השיטה לא באה על מנת להרשיע את המערער במעשים שנעשו כלפיה, אלא על מנת לחזק את עדותה של המתלוננת העיקרית א' באמצעות הוכחת דפוס פעולה דומה. כך למשל, מקרה בו מובאת עדה על מנת להוכיח שיטה, כאשר מדובר במעשים שנעשו בעת שנוסח העבירה דרש "שימוש בכוח", ומעידה כי קפאה על מקומה כתגובה למעשיו של נאשם בעבירת מין, ולפיכך לא נאלץ הנאשם להפעיל כלפיה כוח. אמנם גם אם יהיה מי שיאמר שאי אפשר היה להרשיע את הנאשם בעבירת המין כלפיה כנוסחה דאז, בשל העדרו של רכיב ה"שימוש בכוח", הרי שהפעולה מבחינת הנאשם היא דומה (גם אם לא זהה), בכפייתו מגע מיני ללא הסכמתה החופשית של האישה. לפיכך, אם מכחיש הנאשם את האירוע כולו (ולא רק את הפעלת הכוח כלפי המתלוננת), תוכל עדות זו לשמש עדות שיטה, ובלבד שאלמנטים נוספים יצביעו על קווי דמיון מוחשיים בדפוס הפעולה של הנאשם.    

364.    איני מקבלת את טענתה של ההגנה כי עדות אחת בלבד אינה יכולה להקים עדות שיטה. ברי כי ככל שקיימות עדויות רבות יותר יתחזק משקלה של עדות השיטה. עם זאת, אין משתמע מכך כי לא ניתן לתת משקל לעדות אחת כעדות שיטה. עדות אחת כשהיא בעלת קווי דמיון ברורים יכולה אף היא להיות בעלת משקל להוכחת דפוס הפעולה של המערער. מכיוון שהמערער מכחיש את כל דפוסי הפעולה עליהם העידה א', ודאי שיש משמעות לכך שעדה נוספת, גם אם היא אחת בלבד, מעידה שגם כלפיה נקט המערער באותם דפוסי פעולה. עדותה של נ.ר אינה פוגעת בדפוס המוכח מעדויותיהן של א' וא.כ, כפי שמנסה ההגנה לטעון. עדותה של נ.ר שייכת לדפוסי פעולה אחרים שנקט המערער ומתבטאים באישומים השני והשלישי.

365.    טענת ההגנה כאילו אין המדובר בשיטה ייחודית אלא דרך ניהולית הנהוגה אצל מעסיקים רבים תמוהה בעיני. אני מקווה ומאמינה כי מתן יחס מועדף לעובדת זוטרה, הטרדתה באופן מיני, ביצוע עבירות מין חמורות, ולאחר התנגדותה של העובדת השפלתה ומידורה, אינם בבחינת שיטות עבודה נהוגות. גם הטענה כי מדובר בדפוס האופייני לקשר רומנטי אינה רלוונטית שכן עדויותיהן של השתיים אינן עוסקות במערכת יחסים מוסכמת אלא בעבירות מין מובהקות (וראו חוות דעתה של השופטת נאור).   

366.    לסיכום עניין זה אומר כי מצאנו שעדותה של א.כ מהווה עדות שיטה המחזקת את עדותה של א'. עדות זו מהימנה ומבססת דפוסי פעולה חוזרים של המערער. אמנם יש להביא בחשבון כי מדובר על מעשים שנעשו לפני שנים רבות, ויש בכך כדי להשפיע על משקלה של העדות. מנגד, מדובר על שתי עדות, שלא היה ביניהן כל קשר, המעידות על דפוסי פעולה דומים. עדות השיטה נמצאה מהימנה לחלוטין על ידי בית המשפט המחוזי, ואף נמצא לה חיזוק בדמות עדותה של נ.ר. לא נמצא כל מניע זהה שיכול להיות לשתי העדות כדי לטפול על המערער עלילת שווא, מלבד רמיזות בלתי מבוססות בדבר קונספירציה פוליטית. משכך סברנו שיש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי כי עדותה של א.כ הינה בעלת משקל משמעותי לחיזוק עדותה של א'.  

הכרעה - מעשים דומים

367.    בית המשפט המחוזי מצא כי עדויותיהן של ה' מהאישום השני ו-ל' מהאישום השלישי יחד עם עדויותיהן של המתלוננות המתיישנות, נ.א ו-נ.ר מהוות עדויות על מעשים דומים ולכן מהוות חיזוק לאישומים השני והשלישי, גם אם למעלה מן הצורך (עמ' 272, 286 להכרעת הדין). טיעוני ההגנה בעניין זה מתרכזים במהימנות עדויותיהן של המתלוננות המתיישנות. בחצי פה טוענת ההגנה גם כנגד היותן של עדויות אלו משום ביסוס למעשים דומים. לפיכך אתייחס בקצרה תחילה לטענות אלו.

368.    כאמור, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים הינה להוכיח כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים, כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת. בעניינן של ה' ול' טען המערער כי יתכן וחיבק את המתלוננות, אך מדובר היה בחיבוקים תמימים ללא כל קונוטציה מינית. משלא הכחיש המערער את היסוד העובדתי של העבירות, נותר להוכיח את היסוד הנפשי, ובמקרה דנן את הכוונה המינית שעמדה מאחורי חיבוקיו של המערער. אזכיר גם כי רמת הדמיון הנדרשת בנוגע לעדות בדבר מעשים דומים היא פחותה, בהשוואה לזו של עדות שיטה, וכי ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים.

369.    מקריאת ארבע העדויות עולה תמונה דומה של חיבוקים מצד המערער כלפי עובדותיו הצעירות שכוונתם היא מינית. גם ה' וגם ל' מעידות על חיבוקים שחיבק אותן המערער שעה שהוא שהה איתן לבד בלשכתו. אופי החיבוק אף הוא דומה - המערער קם ממקומו לכיוון דלת היציאה, ומחבק חיבוק ארוך יחסית, פנים מול פנים, כאשר המערער מצמיד את העדה אליו בחוזקה. השתיים אף מעידות על שיחות אישיות מצד המערער החורגות משיחות במסגרת יחסי עבודה רגילים. בדומה, גם נ.ר מעידה על שיחות אישיות מצידו של המערער (עמ' 1719 לפרוטוקול), ואף היא מעידה על חיבוק בלשכתו של המערער כאשר שניהם נמצאים לבדם. בדומה לאחרות, מדובר על חיבוק הדוק פנים מול פנים, תוך הצמדה של החלק העליון של הגוף. יוער כי עדותה של נ.ר, לפיה המערער לקח אותה לראות את הנוף מחלונו בחבקו אותה מהצד, דומה לתיאורה של א.כ (עמ' 1052 לפרוטוקול), וכך גם עדותה על הזמנתה לחדרו במלון להביא לו חומר עבודה, ובפעם אחרת בקשתו לעלות אליה לביתה, בדרך המזכירה  אירועים שתוארו על ידי א' מהאישום הראשון. נ.א מעידה אף היא על שיחות אישיות חריגות עם המערער מעבר ליחסי עבודה רגילים (עמ' 846 לפרוטוקול). החיבוק אותו היא מתארת דומה מאוד בנסיבותיו לחיבוק עליו העידה ל' ביום הולדתו של המערער. גם נ.א העידה על האמתלה של החיבוק כברכת מזל טוב ליום הולדתו של המערער. בדומה לאחרות, נ.א מעידה על חיבוק צמוד פנים מול פנים בלשכתו של המערער כאשר השניים לבדם (עמ' 858 לפרוטוקול).   

370.    כפי שציינתי באשר לא.כ, גם בעניינן של עדות אלו, העובדה שהעדות לא ידעו לקרוא לעבירה בשמה אין משמעה כי העבירה לא בוצעה. העדות כולן העידו על תחושותיהן הקשות לאחר האירועים ועל הבנתן כי למערער היתה כוונה מינית בחיבוקיו. על עדויותיהן של ה' ול' בעניין זה עמדה חברתי, השופטת נאור (ראו פסקאות 256, 285 לחוות דעתה). נ.א העידה כי עוד לפני החיבוק הרגישה כי התייחסותו של המערער כלפיה היא מטרידה ולא מתאימה ליחסי עבודה רגילים, תחושה שהתחזקה על רקע שאלתו של המערער בנוגע למלון בו התאכסנה נ.א באחד הכנסים, שאלה שהיתה בעלת קונוטציה מינית מובהקת (עמ' 850-1, 856 לפרוטוקול). כן העידה נ.א על תחושתה לאחר החיבוק כתחושת הלם וגועל ועל מנוסתה מלשכת המערער לאחר האירוע (עמ' 859 לפרוטוקול). נ.ר מעידה כי החיבוק היה מוזר על רקע הקשר הרופף בינה לבין המערער אפילו בפן המקצועי, וכן כי לא היה מדובר בחיבוק אבהי. כן היא מעידה על התייחסויות אחרות של המערער כלפיה בתקופת עבודתה במשרד המלמדות על ההקשר המיני של ההתייחסות כולה. כך לגבי חיבוק הצד על מנת להראות לה את הנוף; הבקשה להעלות לו חומרים לחדר המלון, בקשה לה סירבה; בקשתו הטלפונית לעלות לביתה, בקשה שאף ממנה התחמקה; וכו'. התמונה הכוללת של כל האירועים מעניקה להם אף היא את ההקשר המיני. הקונוטציה המינית של החיבוק בשני המקרים נלמדת אף היא מאופיו כפי שתואר על ידי העדות. מדובר בחיבוק שנעשה ביחידות ללא נוכחים אחרים, חיבוק צמוד וחזק, פנים מול פנים תוך הצמדת החלק העליון, וכן חיבוק שארך זמן רב יותר מחיבוק ידידותי. נ.א אף מעידה כי המערער הניח ראשו על עצם החזה שלה.

מהימנות העדויות

371.    באשר למהימנות עדויותיהן של ה' ו-ל', הרי שהתייחסה לכך חברתי, השופטת נאור, ומצאה כי אין להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט קמא. בפרק זה אתייחס למהימנות עדויותיהן של המתלוננות המתיישנות, נ.א ו-נ.ר. בית המשפט המחוזי קבע כי עדויותיהן מהימנות עליו. צוין כי השתיים לא יזמו את פנייתן למשטרה ואף לא רצו להיות מעורבות בפרשה לאחר שזו התגלתה ברבים. השתיים זומנו לחקירה ביוזמת המשטרה ו-נ.א אף הסתירה תחילה את חלקה בפרשה בשל חוסר רצונה להעיד. כפי שציינתי לעיל אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו כי יש לחרוג מכלל זה במקרה דנן. עם זאת אתייחס לטענות המרכזיות שהעלתה ההגנה כנגד מהימנותן של עדות אלו.

עדותה של נ.א

372.    כאמור, לא מצאנו ממש בטענותיה של ההגנה לפיהן החיבוק שחיבק המערער את נ.א לא היה בעל קונוטציה מינית. כך גם אין לקבל את הטענה כי קיימות סתירות בין הודעתה הראשונה של נ.א במשטרה לעדותה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי העדה הסתירה במשטרה את אופיים המיני של מעשי המערער שכן רצתה להימנע מלהעיד ולהיות מעורבת בפרשה. רק כשהבינה שלא תוכל להתחמק מכך העלתה את הדברים כהווייתם ברענון שנערך לה בפרקליטות, ולאחר מכן בהודעה במשטרה ובעדותה בבית המשפט. נראה כי בהודעתה במשטרה ניסתה העדה להלך בין הטיפות ולמסור עדות אמת על המעשים, אך לנסות ולהסתיר את האופי המיני שעמד מאחוריהם. רק לאחר שזומנה לפגישה בפרקליטות והבינה שלא יהיה מנוס מהעדתה בבית המשפט בפרשה, ולאחר שעברה טיפול באותה תקופה, החליטה להתייעץ עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ובעקבות כך מסרה את הודעתה השלמה.

373.    ההגנה מנסה להיבנות מעדותה של חברתה של נ.א על כך ששמעה ממנה על ניסיון חיבוק. עדות זו, על אף שלא הוזכרה על ידי בית המשפט קמא, דווקא מחזקת את עדותה של נ.א, שכן החברה מעידה על ששמעה מנ.א כי המערער "ניסה לחבק אותה, אני מתכוונת שהוא, הוא חיבק אותה והיא לא, זה לא היה חיבוק הדדי" (עמ' 913, 923 לפרוטוקול). מהדברים ברור כי הכוונה במונח "ניסיון" בו השתמשה העדה היא שלא דובר בחיבוק הדדי. המערער חיבק את נ.א אך היא לא חיבקה אותו חזרה, עדות התואמת לחלוטין את עדותה של נ.א. העובדה שהחברה לא ראתה במהלך עבודתה עם נ.א והמערער כל הטרדה מצידו כלפי נ.א אינה מעלה ואינה מורידה, שכן בהתאם לעדותה של נ.א נעשו הדברים ביחידות ולא בפני עדים. גם עדותה של ע.ר, אשר לא הוזכרה על ידי בית המשפט קמא, ואשר ההגנה מנסה להיבנות ממנה, תומכת דווקא בעדותה של נ.א, אם כי זאת מעבר לדרוש. ע.ר שמעה מ-נ.א על כך שהמערער נגע בה, והרגישה כי נ.א מאוד פגועה ואינה רוצה לדבר על מקום עבודתה (עמ' 970 לפרוטוקול). כן תמכה העדה בחששה של נ.א לספר בחקירתה את מה שאירע לה וכך להכניס עצמה לעין הסערה (עמ' 972 לפרוטוקול). אכן, בשיחה הראשונה בה עלה העניין אמרה נ.א ל-ע.ר כי המערער מציק לה. לא ירדתי לסוף דעתה של ההגנה מדוע בביטוי זה יש כדי לשלול את עדותה של נ.א, מה גם שע.ר מבהירה כי בשיחה נוספת מספר ימים לאחר מכן אומרת לה נ.א בפירוש כי המערער נגע בה (עמ' 986 לפרוטוקול).

374.    לא מצאתי מקום להתייחס לטענות הסנגורים בדבר זיהום עדויות על ידי מעורבים שונים בעניין. האנשים כלפיהם נטענת הטענה לא הובאו לעדות על ידי ההגנה ולא נחקרו על הטענות החמורות המיוחסות להן על ידה. לא מצאתי כל בסיס אחר לטענות אלו.     

עדותה של נ.ר

375.    גם בעניין מהימנות עדותה של נ.ר לא נמצא ממש בטענות הסנגורים. אמנם בהודעתה במשטרה תיארה נ.ר את החיבוק ליד החלון ואת החיבוק פנים מול פנים כאירוע אחד עם שני חיבוקים, לעומת דבריה בשיחת הרענון שנערכה לה ובבית המשפט בהם הפרידה בין שני האירועים. עם זאת, יש לזכור כי העדות נסבה על אירועים שאירעו לפני שנים רבות, ויתכן שתחילה זכרה אותם כאירוע אחד, אך כששחזרה לעצמה את האירועים נזכרה כי מדובר בשני אירועים נפרדים. שנית, נ.ר היתה עקבית לאורך כל הדרך באשר לקיומם של שני חיבוקים, האחד צידי ליד החלון והשני פנים מול פנים. השאלה האם היו אלו שני חיבוקים באירוע אחד או בשני אירועים נפרדים אינה משמעותית ואין בכך לפגום במהימנותה. עוד יוער כי נ.ר מעידה אמנם כי לא ייחסה חשיבות לחיבוק הראשון ליד החלון, אך ברור שהיא מבינה את מטרתו, בעיקר לאחר ההתרחשויות הנוספות. כך למשל היא מעידה כי החיבוק היה מוזר בעיניה, וכי מעולם לפני כן לא היה בינה לבין המערער מגע (עמ' 1722, 1724 לפרוטוקול). כמו כן ברור לה כי משיכתה לחלון לראות את הנוף נועדה רק כדי לחבקה, שכן אותו נוף עצמו נשקף מחלון משרדה, והיא אף אומרת זאת למערער (עמ' 1723 לפרוטוקול). למרות שהתירוץ שעשע אותה כדבריה, היא מצאה צורך להשתחרר מהחיבוק בצורה תקיפה (עמ' 1723 לפרוטוקול; ת/99א', עמ' 15). על רקע כל ההתרחשויות מעידה נ.ר כי היא חשה מוטרדת על ידי המערער (עמ' 1811 לפרוטוקול). אנשים שונים תופסים אירועים בצורה שונה. אכן נראה שנ.ר לא מרגישה כי נותרה בה צלקת מהטרדותיו של המערער, אך בכך אין לשלול את העובדה שמדובר היה בהטרדות מיניות, ואכן נ.ר משתמשת בביטוי "התחיל איתי" ואף בביטוי הטרדה (עמ' 1810-1 לפרוטוקול). לבסוף אעיר כי לא מצאתי שיש ממש ביתר טענות ההגנה בעניינה של נ.ר. חלק מהסתירות המוצגות על ידם כלל אינן סתירות, וחלק אינן סתירות משמעותיות או מהותיות לעניין הנידון. כן לא מצאתי בסיס לטענות בדבר תיאום עדויות או זיהומן.

דרישת ההנמקה

376.     אין לקבל את טענת ההגנה כי לא התמלאה דרישת ההנמקה לעדויותיהן של נ.א ו-נ.ר כנדרש לגבי עדות יחידה של נפגע עבירת מין, וזאת גם בהנחה שאכן קיימת דרישה כזו לגבי עדויות בדבר מעשים דומים. ראשית, בית המשפט הבהיר כי מדובר במתלוננות שלא יזמו את פנייתן למשטרה, לא בזמן אמת ולא לאחר פרסום הפרשה ברבים. הוא ציין כי הן לא רצו להיות מעורבות בפרשה, אלא זומנו לחקירה בעקבות חקירתן במשטרה של א' ממשרד התיירות וא.כ ממשרד התחבורה. באשר לנ.א הרחיב בית המשפט ופירט כי היא ניסתה להסתיר את אופי המעשים בתחילה ולגמדם באמצעות תיאורים מינוריים, על מנת שלא תיאלץ להעיד במשפט, ורק משהבינה כי לא עלה זאת בידה, סיפרה את הדברים כהוויתם. בנוסף לכך, בית המשפט נתן אמון בלא בעדויותיהן של נ.א ו-נ.ר. בדברים אלו ניתן לראות משום מילוי אחר דרישת ההנמקה לעדויות אלו (וראו למשל ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (, 25.5.11)). יש להזכיר בעניין זה כי כאשר עדות הנפגע "חזקה" יותר ומעוררת פחות ספיקות, דרישת ההנמקה הינה חלשה יותר (ע"פ 567/07 הנ"ל, פסקה 23). מעבר לדרוש אעיר כי כפי שציין הנשיא אגרנט בעניין שיוביץ, מעצם הבאתן של העדויות יחד מצטיירת התמונה של כוונה פלילית שאינה תמימה או מקרית לגבי כל אחת מהעדויות. לפיכך ניתן לראות בעדויות האחרות משום מילוי דרישת ההנמקה עבור כל עדות הדורשת זאת. קביעה זו אף מתיישבת עם ההלכה לפיה עדות הטעונה חיזוק או "תוספת" כלשהי, תוכל לשמש כשלעצמה "תוספת" מכל סוג שהוא לעדות אחרת הטעונה "תוספת" (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200 (1995)).

377.    לסיכום, עדויותיהן של נ.א ונ.ר מהוות עדויות בדבר מעשים דומים המחזקות את הוכחת הכוונה הפלילית שעמדה מאחורי המעשים המוזכרים באישומים השני והשלישי. כך גם מהוות עדויותיהן של ה' ו-ל' עדויות בדבר מעשים דומים האחת כלפי השניה. יש לחזור ולציין כי בית המשפט המחוזי קבע שהחיזוקים בדמות המעשים הדומים להוכחת אישומים אלו הם למעלה מן הצורך (עמ' 272, 286 להכרעת הדין). מכל מקום נראה כי ניתן לייחס משקל משמעותי לעדויות בדבר המעשים הדומים, הן מאחר שמדובר בעדות בלתי תלויות אחת בשנייה שלא היתה ביניהן היכרות מוקדמת; הן בשל העדר מניע משותף לכאורה לטפול על המערער; והן בשל המהימנות שייחס להן בית המשפט קמא. אמנם גם בעניין זה יש להפחית ממשקל העדויות בשל חלוף הזמן מהתרחשות המעשים. עם זאת, עדויותיהן של ה' ול' הינן על מעשים שלא התיישנו, ולפיכך משקלן כעדויות בדבר מעשים דומים האחת כלפי השניה הוא רב. בנוסף, סנגוריו של המערער לא הראו מדוע ההתמודדות עם טענות המתלוננות המתיישנות נפגמה בשל חלוף הזמן, וכיצד היתה יכולה להשתפר הגנתו של המערער לו נבחנו טענותיהן סמוך יותר למועד קרות האירועים, בייחוד על רקע אי הכחשתו של המערער את המעשים עצמם.

רענון עדויות

378.    ההגנה טוענת כי הפרקליטים בתיק זה חרגו מהמותר והראוי במסגרת פגישות רענון עם עדים, כך שעדים כוונו לומר דברים אחרים שלא נאמרו על ידם בבית המשפט. אין לקבל טענה זו. בפרשת בורוביץ עמד בית משפט זה על תכליתו של מפגש רענון עם עד, לצד החששות העולים ממפגש כזה:

"תכליתו העיקרית של ראיון, שתובע רשאי לקיים עם עדו, היא לרענן את זיכרונו של העד ביחס לדברים שנמסרו על-ידיו בשלב החקירה; זאת, לנוכח הזמן הניכר שלרוב חולף מאז המועד שבו מוסר העד את הודעתו בחקירה ועד למועד שבו הוא מוזמן להעיד לפני בית-המשפט. ברם, למוסד הראיון יש גם תכליות נוספות: הוא מאפשר לפרקליט התביעה למלא את חובתו המקצועית, לעמוד באופן בלתי-אמצעי על טיב עדיו ועל תרומתם לבירור האמת במשפט. כן הוא מאפשר לו להכין את עדיו לקראת הצפוי להם במשפט, בכדי להבטיח כי בעלותם על דוכן העדים ימסרו עדויות אמת מלאות ומפורטות. ראיון מוקדם עם עד עשוי לתרום גם לייעולו של ההליך השיפוטי, ואף מבחינה זו יש לקיומו תכלית ראויה (ראו: ע"פ 226/54 אלופי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1345, 1348). ברם להכרה בלגיטימיות של מוסד הראיון מתלווים גם חששות. כך, בין היתר, עלול להתעורר החשש, שמא גלש הראיון - הנערך במעמד צד אחד ובהיעדר אותם מנגנוני פיקוח וכללים מרסנים ומנחים הקיימים בנוגע להליך החקירה - מרענון זיכרון והכנת העד למתן עדותו, להשגת ראיות חדשות אשר מקומה הטבעי הוא במסגרת החקירה. כן עשוי להתעורר החשש, שמא בעטיו של הראיון יתקשה בית-המשפט לעמוד על אמיתות עדותו של העד, בין היתר, בשל הספק עד כמה נבעה עדות העד מזיכרונו החי ולא מכוחה של הדרכה מוקדמת (וראו: ע"פ 685/81 אהרוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 673, 689)" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 845 (2005) (להלן: עניין בורוביץ).

           באותו עניין הציב בית המשפט קווים כלליים לעקרונות החלים על מפגש רענון עם עד. לענייננו חשוב לציין כי בית המשפט הזהיר מפני הדרכת העד ביחס לתוכן גרסתו ומהשמת דברים בפיו. כן הזהיר בית המשפט מפני הרחבת מסגרתו של הראיון מרענון זיכרון ל"השלמת חקירה" יזומה (עניין בורוביץ, עמ' 846). העובדה שבמפגשי רענון עדים עולים ניואנסים שונים או נוספים אינה מצביעה בהכרח על חריגה מקווים מנחים אלו, שכן "כאשר נדרש עד לספר את גרסתו במספר הזדמנויות שונות, לא כל שכן כאשר חלפו פרקי זמן שאינם קצרים מאז מתן הגרסה האחרונה בחקירה, שכיח וסביר כי העד יספר את סיפורו באופן שונה מעט מהגרסאות שמסר בעבר" (בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל (, 13.9.09) (להלן: בש"פ קצב)).

379.    לענייננו אציין תחילה כי ההגנה מביאה להוכחת טענתה מעדויותיהן של שלוש עדות בלבד. לשתיים מעדות אלו מצא בית המשפט המחוזי לנכון לא להתייחס ולא להעניק כל משקל לעדותן (ודווקא ההגנה היא שעשתה שימוש בעדויותיהן בטיעוניה בפנינו). העדה היחידה שהעלתה נקודה חדשה ברענון אליה התייחס בית המשפט קמא הינה נ.ר, ובנוגע לעניינה התייחסתי כבר לעיל (פסקה 64). שנית, לא מצאתי כי יש ביסוס לטענה כאילו חרגו הפרקליטים מכלליו של מפגש הרענון עם העדים. אכן, מפגש רענון עם עד אינו המקום להשלמת חקירה, ואם עולות תהיות או סתירות שיש לקבל את תגובתו של העד אליהן ראוי להחזיר את העניין להשלמת חקירה במשטרה שהיא דרך המלך. עם זאת, הפניית שאלת הבהרה, שאינה באה לעמת את העדה עם סתירה בדבריה, אלא להבהיר את דבריה ולפרטם, היא בגדר שאלה מותרת במסגרת מפגש רענון ואינה חורגת מכלליו. מובן כי אם הבהרתה של העדה מעלה פרט "שהתובע סבור על בסיס מומחיותו המקצועית, ניסיונו והשכל הישר, כי על פניו הוא עשוי לסייע לנאשם" עליו להביאו לידיעת הסנגוריה (בש"פ קצב, פסקה 16). נראה כי הרענון שנערך לעדות עומד בדרישות אלו.  

טענת ההשתק

380.    לסיום אציין כי ההגנה העלתה גם בנוגע לעדויות המתלוננות המתיישנות טענה של השתק המבוססת על דיבור לכאורה בשני קולות בשל הטיעונים שנטענו במסגרת בג"ץ 5699/07 על ידי נציגי המדינה. נושא זה ידון בכללותו בחוות דעתו של חברי, השופט ג'ובראן, להלן.

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מצטרף בהסכמה לכל האמור בחוות הדעת של חברותיי השופטת מ' נאור והשופטת ע' ארבל.

לטענת ההגנה מן הצדק

השתלשלות כתב האישום

381.    ביום 23.1.2007 אירעה "רעידת אדמה" במדינת ישראל, כאשר היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא שוקל להעמיד לדין בעבירות מין חמורות ביותר את המערער, נשיא מדינת ישראל. ביום 2.5.2007 – ועוד טרם השימוע – הכינה פרקליטות מחוז ירושלים מסמך הנושא את הכותרת "טיוטת כתב אישום – 2". ראש המסמך נשא את המילים: "בבית המשפט המחוזי בירושלים – בפני הרכב פשעים חמורים". המסמך התייחס לעבירות מין קשות וחמורות, אשר בוצעו במהלך השנים 2006-1996, כאשר בראשית אותה תקופה שימש המערער כשר התיירות וכסגן ראש הממשלה ובהמשך נבחר לאזרח מספר אחת במדינה – נשיא מדינת ישראל. טיוטת כתב האישום התייחסה לארבע נשים: א' מבית הנשיא; א' ממשרד התיירות; ה' מבית הנשיא ו-ל' מבית הנשיא ולחמישה אישומים חמורים בעבירות אינוס, מעשים מגונים ומעשים מגונים בכוח, מעשי בעילה תוך ניצול מרות, מעשים של הטרדה מינית, הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הליך השימוע היווה נקודת מפנה משמעותית עבור המערער, שכן בעקבותיו החליט היועץ המשפטי לממשלה – כראש התביעה הכללית – להשמיט מכתב האישום את כל אשר יוחס למערער בעניינה של א' מבית הנשיא ולסגור את תיק החקירה בסוגיה זו מחוסר ראיות. ובזאת לא סגי. בשל מערך הראיות שהיה מונח אז בפני היועץ המשפטי שנוכח לראות ברובן כ"גבוליות", התגבש הסדר טיעון, אשר כלל שלושה סעיפים בלבד: עבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ בנוגע ל-א' ממשרד התיירות; עבירה של הטרדה מינית בנוגע ל-ל' מבית הנשיא ועבירה של הטרדת עד בנוגע ל-ל' מבית הנשיא. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המערער יודה באישומים אלה בבית משפט השלום ויורשע על פי הודאתו; המערער יתפטר מתפקידו כנשיא המדינה; ישלם פיצויים בסך 35,000 ש"ח ל-א' ממשרד התיירות ו- 15,000 ש"ח ל-ל' מבית הנשיא ויעביר לאוצר המדינה כופר בסך 15,000 ש"ח בגין פרשת הגביעים. מנגד, התביעה תסתפק בעונש של מאסר על תנאי בלבד ותיקי החקירה בנוגע ל-ה' מבית הנשיא ובפרשת הגביעים ייסגרו מחוסר עניין לציבור.

           ביום 28.6.2007 נחתם הסדר הטיעון ולמחרת התפטר המערער מן הנשיאות והתפטרותו נכנסה לתוקף ביום 1.7.2007. עם פרסום הסדר הטיעון, הוגשו עתירות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק וכולן כנגד הסדר הטיעון (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 26.2.2008) (להלן: פרשת פלונית). במסגרת הדיון בעתירות, טען היועץ המשפטי לממשלה – וזהו הקול הראשון לטענת באי-כוח המערער – כי התשתית הראייתית בעניינה של א' ממשרד התיירות נראתה גבולית וכי עלה ספק האם ישנה "אפשרות סבירה להרשעה" כנדרש. עם זאת, בתגובת המדינה הובהר, כי אין בכל האמור כדי לומר, כי גרסתה של א' ממשרד התיירות בכללותה אינה אמינה, אלא כל שיש לומר הוא, כי ישנם קשיים ראייתיים לא מבוטלים וכי קיים חשש ממשי שגרסתה תיקבע במשפט כבלתי אמינה או כבלתי מספקת לבסס עליה הרשעה באונס (ת/1 תגובת המדינה בפרשת פלונית, סעיף 15; נ/1 תגובת המדינה בפרשת פלונית, קטע חסוי, סעיף 144). בפסק-דינו דחה בית משפט זה פה אחד את העתירות שהתמקדו בסוגיית ההתיישנות, זכות הטיעון, שאלת הקלון וסגירת התיק בעניינה של א' מבית הנשיא. כמו-כן, ברוב דעות וכנגד דעתם החולקת של הנשיאה ד' ביניש והשופט א' א' לוי דחה בית המשפט את אותן העתירות שתקפו את הסדר הטיעון בעניינה של א' ממשרד התיירות.

           או-אז, ביום 8.4.2008, עם פתיחת הדיון בעניינו של המערער בבית משפט השלום בירושלים, בו – כמוסכם – היה המערער אמור להודות באישומים נגדו, הודיעו באי-כוחו באופן מפתיע, כי המערער חוזר בו מהסדר הטיעון. בשל חזרתו זו מהסדר הטיעון, בוטל כתב האישום.

           ביום 19.3.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום, הוא כתב האישום נושא הערעור דנן, אשר נערך בדומה למתכונת טיוטת כתב האישום המקורית משנת 2007, למעט העבירה שיוחסה ל-א' מבית הנשיא, שלבסוף לא נכללה בכתב האישום. כתב אישום זה ובמיוחד האישום הראשון בו הכולל שני אישומים של אינוס, מהווה את הקול השני של היועץ המשפטי לממשלה, לטענת באי-כוח המערער.   

           בפסק-דין ארוך ומפורט אשר ניתן על דעת כל שופטי ההרכב, הרשיע, ביום 30.12.2010, בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את נשיא מדינת ישראל לשעבר, המערער, בשתי עבירות אינוס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בנוגע ל-א' ממשרד התיירות; בעבירה של הטרדה מינית בנוגע ל-ה' מבית הנשיא; בעבירת מעשה מגונה ובעבירת הטרדה מינית בנוגע ל-ל' מבית הנשיא וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בנוגע ל-ל' מבית הנשיא, כפי שפורט על ידי חברתי השופטת נאור.

הולדת דוקטרינת ההגנה מן הצדק

382.    דוקטרינת ההגנה מן הצדק נותנת בידי בית המשפט את הכוח להורות על ביטולו של כתב האישום, אם הוא משתכנע שהגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות צדק והגינות משפטית, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם.  

           בראשית שנות ה-70, מערכת המשפט האמריקאית עשתה שימוש בדוקטרינה להגנה מן הצדק. הדוקטרינה כונתה "Outrageous Conduct" ומקורה היה בהגנה שפותחה בפסיקה וזכתה לשם "Entrapment". גישה שיפוטית זו התמקדה בבחינת נטייתו הסובייקטיבית המוקדמת של הנאשם עובר לביצוע העבירה, זאת ללא קשר לפעולותיה המדיחות של הרשות. קרי, באם יעלה בידי הנאשם להוכיח כי לא הייתה לו נטייה לביצוע העבירה נשוא האישום וכי ביצוע העבירה נבע כתוצאה ישירה מפעולותיה של הרשות, אזי תעמוד לו הגנת ה-"Entrapment" וזה האחרון יזוכה בדין.  

           סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) מונה רשימה של טענות מקדמיות, אשר עשויות לעמוד לזכותו של נאשם בהליך פלילי בפתח הדיון במשפטו. בישראל, עד שנת 2007, לא נמנתה ההגנה מן הצדק בין טענות מקדמיות אלה ומקור הדוקטרינה היה בפסק דין אנגלי, בו נקבע כי לבית המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שהינו מנוגד לצדק בנסיבות העניין. השימוש בהגנה מן הצדק בישראל הופיע לראשונה בשנת 1994, כאשר בית משפט זה הכיר בהגנה זו בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996) (להלן: הלכת יפת), אך קבע, כי היא תתקבל רק במקרים נדירים ביותר בהם התנהגות הרשות הציבורית התובעת את האזרח "היא התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". עוד הודגש, כי "מדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלי נפגעת." וכך נקבע (בעמ' 370):

"המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם".

           בהמשך לכך, בשנת 2007, נוספה ההגנה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית עשירית (סעיף 149(10)).

           בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776 (2005) (להלן: הלכת בורוביץ), קבע בית משפט זה מבחן שונה, מרוכך יותר, להחלתה של הגנה מן הצדק בקובעו, כי "בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט" (שם, בעמ' 806). למעשה, המבחן הוכר כ"מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק". יוצא, כי רף הפגיעה הנדרש לתחולתה של ההגנה הורד במידת מה, הגם שבית המשפט שב והדגיש, כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט איננו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (שם, בעמ' 807). עוד נקבע, כי מוקד הבחינה הוסט מהתנהגות הרשות אל עבר הסתכלות כוללת על נסיבות ההליך, אף שברוב המקרים תהיה סוגיית ההגנה מן הצדק קשורה להתנהגות הרשות. וזו קביעת בית המשפט:

"אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (שם, בעמ' 807).

           בית משפט זה עמד על הערכים והאינטרסים ביניהם מבקשת דוקטרינת ההגנה מן הצדק לאזן וכאמצעי להגשמתו של האיזון האמור, קבע בית משפט זה מבחן תלת שלבי לבחינתה של טענת הגנה מן הצדק (שם, בעמ' 808-807):

"בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים" [ההדגשה הוספה – ס'. ג'.].

           משמע, תחילה, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו ולקבוע את עוצמתם, במנותק משאלת האשם; שנית, על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך, למרות הפגמים, יש פגיעה חריפה בתחושת הצדק; ושלישית, על בית המשפט לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מביטול כתב האישום.  

           כמו יתר הטענות המקדמיות, אף את טענת ההגנה מן הצדק יש להעלות מוקדם ככל האפשר, שכן לגבי חלק לא מבוטל מהן קבלתן חורצת את גורל האישום וקובעת אם בכלל היה ראוי להגיש כתב אישום. המועד לטעון טענה מקדמית הוא מיד לאחר תחילת המשפט, קרי מיד לאחר הקראת כתב האישום והבהרת תוכנו, אולם בהתחשב בתוצאות האפשריות הכרוכות בקבלתה, ניתן להעלותה גם בשלב אחר של המשפט ואפילו בשלב של הערעור (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני 758 (תשס"ג-2003)). בין כך ובין כך ברי, אפוא, כי הנטל להעלאת הטענה ונטל ההוכחה מוטל על כתפי הנאשם, שעה שהרשות עצמה נהנית מחזקת תקינות מעשה המינהל (ע"פ (ארצי) 1003/00 הנדימן נ' מדינת ישראל – משרד העבודה (, 30.10.2002); ת"פ (שלום י-ם) 3566/07 מדינת ישראל נ' ירושלמי רוחמה ואח' (, 23.2.2009); ת"פ (שלום י-ם) 4760/07 מדינת ישראל נ' כהנא אהרון (, 2.3.2009)).

           נראה, כי בתי המשפט רואים את ההגנה מן הצדק כ"ברייה מוזרה בעולם המשפט" תח"ת (תעבורה י-ם) 150/04 משרד התחבורה נ' אוטוויק מרכזי-שירותי רכב בע"מ (לא פורסם, 19.2.2006), וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, על מנת לטעון טענת הגנה זו אין נפקא מינה אם אכן ביצע הנאשם את העבירה אם לאו, שכן ניתן להעלותה גם אם הנאשם מודה בביצוע העבירה ולכאורה יש להרשיעו על פי החוק. השנייה, עד לשנת 2007, כאמור, הגנה זו לא הופיעה בחקיקה, בניגוד ליתר טענות ההגנה במשפט הפלילי, אלא הייתה כל כולה יציר הפסיקה.

           בימים אלה ממש ניתן פסק-דין על-ידי בית משפט זה, אשר תיאר את התפתחותה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק (ראו ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (, 1.8.2011)). עוד על הגנה מן הצדק ראו פרופ' זאב סגל ז"ל והשופט אבי זמיר "הגנה מן הצדק באור    חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית" ספר דיויד וינר "על משפט פלילי ואתיקה" (2009); ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (2009).

ומן הכלל אל הפרט

383.    באי-כוח המערער, בנימוקיהם הלא קצרים, האריכו עד מאוד ושפכו דיו כמים – לאורך 122 עמודים – בטענתם בעניין ההגנה מן הצדק, הגם שהושמעה בסוף ההליך ולא בתחילתו. לטענתם, יש לבטל את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער מן הצדק. לחלופין טענו באי-כוח המערער, כי לכל הפחות, יש להפחית מעונשו של המערער, אף זאת מן הצדק. טענתם זו בנויה משלושה ראשים. האחד, עוסק בדיבור ב"שני קולות" מצד היועץ המשפטי לממשלה ביחס לאותה תשתית ראייתית, במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את כתב האישום. נטען, כי "דיבור בשני קולות" כמו גם טיעון "דבר והיפוכו" אינו נסבל מבחינה משפטית והוא פוגע בהגינות ובטוהר ההליך השיפוטי ולפיכך על בית המשפט לשקול לבטל את כתב האישום. השני, שפיטה מוקדמת בידי התקשורת; פרסומים משמיצים שיצאו נגד המערער הן בעיתונות והן בתקשורת אלקטרונית, אשר הכריזו עליו כאנס אף טרם הגשת כתב האישום; השפעת פרסומי התקשורת על עדים ושפיטה מוקדמת בידי היועץ המשפטי לממשלה. לטענת באי-כוח המערער, ההרשעה הציבורית בתקשורת ולאחריה האווירה הציבורית העוינת, לא אפשרה קיומו של הליך הוגן וצודק וחייבה את ביטול כתב האישום. והשלישי, דן בהתנהלות רשויות אכיפת החוק ובראשם היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה בכל הקשור לפתיחת החקירה ואופן ניהולה, לרבות ההדלפות ממנה.

           ביתר פירוט, טענו הם, כי התקשורת ניהלה נגד המערער מסע ארוך של שנאה, אשר הוקיע אותו ברבים כאנס בטרם החל המשפט; מהמשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יצאו הדלפות מגמתיות שיצרו בקרב הציבור דעה קדומה; מתלוננות ועדים במשפט אשר התראיינו לתקשורת והתבטאויות של היועץ המשפטי לממשלה, אשר חרץ את דינו של המערער עוד בטרם הוגש כתב אישום נגדו. באי כוח המערער ייחסו משקל רב לדיבורה של הפרקליטות ב"שני קולות": הקול האחד, כשטענה בפני בית משפט זה תוך שמירה על הסדר הטיעון, כי לא קיימת הסתברות להרשעת המערער בעבירות אונס לאור גבוליות הראיות ובעייתיות במהימנות המתלוננות; והקול השני, עת הגישה כתב אישום חמור בעבירות אונס וטענה, כי המתלוננת א' ממשרד התיירות ראויה לאמון מלא וכי הראיות מוכיחות אשמה מעל לכל ספק סביר.

           בית המשפט המחוזי, בדחותו טענות אלה, קבע כי אין בהן כדי להצדיק את ביטול כתב האישום כנגד המערער ואף אין בהן כדי להצדיק זיכוי מאשמה או הפחתה בעונש. בית המשפט המחוזי אומנם קבע כי המערער אכן "הורשע ציבורית", אולם דחה את האפשרות כי נסיבות אלה מצדיקות ביטול כתב האישום ואף לא מצא בהרשעה הציבורית (בדעת רוב) משום נסיבה מספקת להקל בעונש.

           אדון בטענות אלה כסדרן.

א.         דיבור בשני קולות - האומנם?

384.    לצורך העמדה לדין נדרשת קיומה של תשתית ראייתית אשר תהא מספקת לשם הגשת כתב אישום ותגלם בחובה אפשרות סבירה להרשעה (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 212-208 (2004); בג"ץ 2534/97 חה"כ יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1, 13 (1997)). על התביעה להעריך את הראיות שבידיה. לאו דווקא כמות הראיות היא המכרעת, אלא איכותן וטיבן תוך הפעלת שיקול דעת של התביעה בשאלה האם יהיה בכוחן כדי להביא לאפשרות סבירה של הרשעה. לצורך ליבון מלאכת שקילת מכלול הראיות וטיבן קיימים אנשי מקצוע מיומנים, בעלי ניסיון רב ומומחיות. היטיבה להרחיב על כך השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת פלונית (פסקה 15).

           בענייננו, טענו באי-כוח המערער לדיבור ב"שני קולות". על-פי הטענה השמיע היועץ המשפטי לממשלה שני קולות סותרים והפוכים ביחס לאותה תשתית ראייתית. הקול הראשון, כאמור, הושמע בבית משפט זה בפרשת פלונית והקול השני הושמע עם הגשת כתב האישום. עיקר הטענה נוגע לשינוי שחל בעמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ המשפטי) בקשר לראיות הקשורות באישום הראשון בלבד. לטענתם, הקול הראשון שהשמיע היועץ המשפטי בפרשת פלונית ביקש להסביר את הפער בין עובדות טיוטת כתב האישום והפרסומים בתקשורת לבין הסדר הטיעון המקל המדבר על עבירות מינוריות. לפי הקול הראשון, היועץ המשפטי לממשלה הביע חשש, כי בשל גבוליות הראיות, הגשת כתב אישום בעבירה של אינוס עשויה לפגוע במהימנות גרסתה של א' ממשרד התיירות. לעומת זאת, בחודש מרץ 2009 נשמע הקול השני עת הוגש כתב האישום בעניינה של א' ממשרד התיירות בעבירה של אינוס. אליבא דקול השני, הראיות מגלות תמונה הכוללת שתי עבירות אינוס ומעשים מגונים בכוח כנגד א' ממשרד התיירות וכן שלוש עבירות מינוריות יותר ביחס לשתי מתלוננות נוספות. לדבריהם, לפתע השתנתה החזית באופן דרסטי ביחס לסדרת הראיות האובייקטיביות המצביעות כעת על אינוס ומחזקות את גרסת האינוס, והסיכוי הסביר לזיכוי הפך לסיכוי סביר להרשעה. לבסוף הוסיפו וטענו באי-כוח המערער, כי במסגרת הקול הראשון בפרשת פלונית, טען היועץ המשפטי לממשלה, כי קשה לראות בתלונות שהתיישנו כעדות לשיטה הואיל ואלה אינן מדברות על מערכת יחסים דומה לזו המתוארת בגרסתה של א' ממשרד התיירות, ומנגד השמיע היועץ המשפטי לממשלה את הקול השני, לפיו אין כל בעיה משפטית, עקרונית או פרטיקולארית, להציג ראיות אלה בערכאה הדיונית וכי אין קושי לראות בתלונות שהתיישנו שיטה ומעשים דומים.  

           טענה זו בצדק נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. תחילה יש לציין, כי ככל שטענת באי-כוח המערער התייחסה ל-א' מבית הנשיא – טענת הדיבור ב"שני קולות" איננה יכולה לעמוד, שכן לגביה לא חל כל שינוי בעמדת הפרקליטות. מלכתחילה עניינה לא נכלל בהסדר הטיעון ואף לא בכתב האישום ואיננו רלוואנטי עוד. טענת הדיבור ב"שני קולות" יכולה להתייחס אך לגבי א' ממשרד התיירות. לגביה – אכן נכון הדבר, כי בפרשת פלונית נמסרה עמדתו של היועץ המשפטי באופן גלוי ואמיתי באשר לקשיים והלבטים שהובילו באותה העת לחתימה על הסדר הטיעון. אכן, המשיבה סברה, כי בשל קשיים ראייתיים בהן הייתה עשויה להיתקל אם היה מוגש כתב אישום ובשל "גבוליות" הראיות (כמו למשל מכתב השנה הטובה; ההודעות הרבות שהשאירה א' ביומן בית הנשיא; הגרסה המתפתחת של א'), נשקל בחיוב הסדר הטיעון שהוצע על ידי המערער. ברם, נדמה אפוא, כי אלמלא היו מגיעים הצדדים להסדר טיעון, הייתה ליועץ המשפטי "נטייה ברורה" להגיש כנגד המערער כתב אישום בעבירות של אינוס. דברים אלה נאמרו במפורש בבית משפט זה במסגרת הדיון בפרשת פלונית (ראו סעיף 11 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי; סעיף 19 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש; וכן סעיף 17 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין). ברור אפוא, כי משבחר המערער לחזור בו מהסדר הטיעון, אין לומר כי התביעה תהא מנועה מהגשת אישום, במיוחד מן הטעם שזו הייתה נטייתה המקורית. לא זאת אף זאת, אלא שהיועץ המשפטי וצוות הפרקליטים מעולם לא טענו כי המערער חף מפשע או כי הוא דובר אמת או כי א' ממשרד התיירות העלילה עליו סיפור נקמה. דברים אלה מעולם לא נאמרו. הפרקליטות חזרה שוב ושוב וטענה, כי לא ניתן להגיש כתב אישום על עבירת קיום יחסי מין תוך ניצול מרות אך ורק מחמת ההתיישנות, ולא מאחר והמשיבה מפקפקת באמינותה של א'. ביום 1.7.2007 בתכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' (עמ' 6) אמר שוקי למברגר, המשנה לפרקליט המדינה על א' ממשרד התיירות, כי: "...אנו האמנו לה, האמנו לה...האמנו לה. האמנו לה, אבל אמון זה לא מספיק, אמון זה לא מספיק, בגלל שהיו מספר קשיים אובייקטיביים מעבר לחלוף הזמן..." (נ/44). יתרה מכך. כבר בשלב הראשון, דחתה המשיבה את הכחשתו הטוטאלית של המערער בדבר קיום מגעים מיניים עם העובדות שעבדו עמו וסברה כי הדברים קרו גם קרו. בתשובה שהגישה המשיבה בפרשת פלונית (בעמ' 55) ציינה היא, כי:

"שנראה היה, על סמך החומר, כי הנשיא היה מעורב בעבירות מין שונות" (תשובת המשיבה לפרשת פלונית, נ/1א, סעיף 15); וכי "מכלול חומר הראיות שנאסף, לרבות בעניינים שהתישנו, יצרו תחושה חזקה ותמונה ראייתית לפיה יש דברים בגו, ושההתנהלות של קצב משך השנים, במסגרת תפקידיו הציבוריים השונים, הייתה כרוכה בביצוע עבירות מין... כי הנאשם ביצע לאורך השנים שורה של מעשים פסולים וכי גרעין הסיפור אינו של עלילה" (תשובת המשיבה לפרשת פלונית, נ/1א, סעיפים 23, 24).  

           בדומה לכך טען נציג המשיבה בדיון בפרשת פלונית, כי קיימות ראיות מבוססות לביצוע עבירת בעילה ועבירת מעשה מגונה תוך ניצול מרות, ולדבריו:

"קיום יחסי מין, תוך ניצול יחסי מרות, ובהחלט יש אינדיקציה שזה מה שקרה לגבי א' ממשרד התיירות..." (דיון בפרשת פלונית מיום 25.7.2007, נ/1ה, עמ' 4). ובהמשך – "...אנו לא חושבים שהיא העלילה עליו עלילה" (דיון בפרשת פלונית מיום 25.7.2007, נ/1ה, עמ' 9).

385.    עוד בשלבים הראשונים של הפרשה, עת התראיין היועץ המשפטי לממשלה בתכנית "פגוש את העיתונות", בערוץ 2, ביום 30.6.2007, אמר היועץ המשפטי, כי הגם שמלכתחילה ידע צוות הפרקליטים שעבד על התיק, כי ישנם קשיים ראייתיים, הצוות לא הגיע למסקנה, כי "אין תיק". ההיפך הוא הנכון. היועץ המשפטי הביע דעתו כי הגם שמדובר בתיק קשה, יש אפשרות ריאלית ממשית שיוגש אישום על אונס. לדברי היועץ המשפטי: "היה ברור שיש קשיים ראייתיים מאוד משמעותיים גם בא' השנייה [א' ממשרד התיירות]... יחד עם זאת, באופן בסיסי אנחנו האמנו לגרסה שלה, אנחנו חשבנו, אנחנו חושבים גם היום באופן בסיסי היא עדה אמינה. יחד עם זאת היו ויש המון קשיים בעדות שלה, אבל חשבנו שהקשיים הם לא כאלה שמצדיקים לוותר על האישום" (נ/44, עמ' 11); וגם "בתהליך של הטיפול הגיעו, המשיכו להגיע ראיות חדשות. בשתי ישיבות השימוע בכל אחת משתי ישיבות השימוע הגיעו ראיות נוספות לגבי א' השנייה חלקן ראיות לא קלות משקל" (נ/44, עמ' 11); "יש קשיים אבל זה לא תיק אבוד" (נ/44, עמ' 33); "הוגשו לנו ראיות נוספות" (נ/44, עמ' 34).

           גם במסיבת העיתונאים שנערכה מייד למחרת החתימה על הסדר הטיעון, ביום 29.6.2007, אמר היועץ המשפטי לממשלה: "הנשיא קצב שיקר בחקירה כשאמר שלא היו לו מערכות יחסים עם אף אחת מהמתלוננות...." "היו לנו סימני שאלה לגבי מהותם של היחסים, אך לא היה לנו ספק בשום שלב שבו היו מערכות יחסים שחרגו מיחסי עבודה. הראיות שהיו בידינו הציפו אצלנו וריאציות שונות של מערכות יחסים מהסכמה ועד אונס" (נ/44).

           אכן נכון הדבר, כי גם בפרשת פלונית, בצד הצהרתם החד-משמעית של נציגי המשיבה אודות נטייתו הברורה של היועץ המשפטי להגיש את כתב האישום בעניינה של א' ממשרד התיירות, העלו הם חששות בדבר קשיים פוטנציאליים העלולים להתגלות בראיות הגולמיות שעמדו ערב הסדר הטיעון בפני היועץ המשפטי, לכשיובאו בפני בית המשפט. ברם, אין בכך הצהרה או הבטחה שהמערער לא יועמד לדין בעניינה של א' ממשרד התיירות, אלא לכל היותר בפרשנותן של ראיות גולמיות והערכה משפטית בדבר משקלן, תוך הדגשת נטייתו הברורה של היועץ המשפטי להגיש כתב אישום בפרשה זו. ונדגיש שוב, כי מעולם לא נאמר על-ידי היועץ המשפטי או על-ידי צוות הפרקליטים, כי אין אמון בגרסתה של א' ממשרד התיירות, הגם שהיו קשיים ראייתיים בראיות הגולמיות. בנסיבות אלה, לא קמה למערער כל הבטחה או ציפייה לגיטימית שלא יוגש נגדו כתב אישום בעניינה של א' ממשרד התיירות, עת חזר בו מהסדר הטיעון. הבטחה כגון זו לא יכולה להינתן, והרי הדבר עלול לגרור אחריו עידוד נאשמים להפרת הסדרי טיעון והיאחזות בטיעון לפיו בעצם עריכת הסדר הטיעון גילתה המאשימה דעתה שלא לנהל את כתב האישום המקורי נגד נאשם ומניעותה מלעשות כן, לאחר הפרת הסדר הטיעון על-ידי הנאשם.

           השאלה המשפטית העיקרית נגעה לסיווג המשפטי של יחסי המין בין המערער לבין א' ממשרד התיירות, קרי האם ניתן להגיש כתב אישום בגין מעשי אינוס שנעשו תוך שימוש בכוח או שמדובר בבעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות "בלבד", עבירה שהתיישנה בנוגע ל-א' ממשרד התיירות. או-אז, עת חזר בו המערער מהסדר הטיעון ועת הגישה המדינה כתב אישום חדש, הזהה לכתב האישום המקורי, אין לומר, כי חל שינוי או מהפך קיצוני בעמדתה. דווקא המערער הוא זה שחולל את המהפך, כאשר לאחר שהביא את היועץ המשפטי לממשלה לסגת מכתב האישום החמור ולהגיע עמו להסדר טיעון מקל, בהפתעה רבה חזר בו המערער מהסדר הטיעון ובכך פתח דף חדש במערכה. טעה המערער טעות מרה אם חשב לתומו, כי בעצם חזרתו מהסדר הטיעון ובשל דברי המדינה בפרשת פלונית – לפיהם קיימות ראיות "גבוליות" להוכחת אשמתו של המערער בנוגע ל-א' ממשרד התיירות – לא יוגש נגדו כתב אישום חדש, כזה או אחר.  

           האחריות של היועץ המשפטי לממשלה בשאלת הגשת כתבי אישום נגד כל אדם זכתה להתייחסות רבה. כך נקבע בעניין זה בפרשת פלונית (בעמ' 142):

"הכרעת היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדה לדין של חשוד בעבירה, נושאת עמה, אפוא, אחריות כבדה מאוד. אחריות זו כורכת עמה את השאלה האם במקרה נתון יש הצדקה לפגוע בזכויותיו החוקתיות של הפרט בפתיחת הליך פלילי נגדו כדי לקדם ערכים חברתיים כלליים שההליך הפלילי נועד להגשימם. ההכרעה בענין זה כרוכה, ביסודה, בהערכת הראיות שבידי התביעה ומידת הסיכוי הסביר להרשעה, ובשיקולים של אינטרס ציבורי כללי.

                   שיקולים דומים לאלה הפועלים בסוגיית עצם העמדה לדין, חלים גם לצורך החלטה באלו אישומים להאשים אדם שהוחלט על פתיחת הליך פלילי נגדו; הם ישימים במידה דומה גם בתחום הסדרי הטיעון".

386.    אל נשכח, כי בין מועד ביטול הסדר הטיעון לבין מועד הגשת כתב האישום נצטברו בידי המשיבה ראיות נוספות, ששינו את התשתית הראייתית הכוללת. מאז בוטל הסדר הטיעון ועד שהוגש כתב האישום והתנהל הליך שיפוטי חלף זמן רב, ובכל אותו זמן זרמו הרבה מים בנהר. בינתיים נוספו ונצטברו ראיות חדשות (עליהן אעמוד להלן), התנהל המשפט בבית המשפט המחוזי, עדים מסרו עדויותיהם, ובמיוחד נשמעו גרסאותיהם של א' ממשרד התיירות ושל המערער. כך למשל א' מסרה הסבריה למכתב השנה הטובה; להודעותיה ביומן בית הנשיא; לכך שעלתה לחדר במלון; וגרסתה נמצאה מהימנה (כמפורט בפרק בעניין מהימנותה של א' בחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור). מנגד, נשמעה גרסתו של המערער, נשמעו תשובותיו לשאלות כאלה ואחרות ולבסוף נמצאה גרסתו כבלתי מהימנה בעליל (כמפורט בפרק בעניין מהימנותה של א' בחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור). עת התנהל המשפט, על כל מכלול הראיות, ההודעות במשטרה, שמיעת העדים ושמיעת עדותם של א' ושל המערער, נתקבלה תמונה חדשה, בהירה וברורה יותר, המשלבת בחובה את כל חומר החקירה, הראיות, העדויות והקשיים. כתוצאה מכך התהיות שהיו לפני המשפט הפכו אט אט לממצאים עובדתיים.

           אשר לראיות הנוספות שנצטברו – צא ולמד, כי בין מועד ביטול הסדר הטיעון לבין מועד הגשת כתב האישום נצטברו בידי המשיבה ראיות נוספות ששינו את התמונה הראייתית. רק על מנת לסבר את האוזן נציג כמה מהן: קלטות יואלי – על כל המשתמע מהן; חקירות נוספות של המערער ומקורבו יואלי; מציאת מסמך ההבנות; פלט שיחות נכנסות לטלפון הנייד של א' ובו השיחה הקצרה בת 6 השניות טרם כניסתה למלון ביום 17.6.1998 (דבר המאשר את דבריה בחקירה במשטרה); עדים שתצהיריהם נמסרו מידי ההגנה נחקרו על-ידי המשטרה. יתרה מזאת, אף במהלך שמיעת הראיות במשפט, נתגלו ראיות חדשות, אשר חיזקו את גרסתה של א' ומהימנותה. כך למשל, נתגלה יומן מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ובו נמצאה תרשומת על פניית א' ממשרד התיירות עוד מיום 18.6.2000; התיק שתיעד את פנייתה של א' ממשרד התיירות לעורך הדין הפרטי אלי בן טובים בשל פיטוריה על-ידי המערער, תיק שנשמר בכספת משרד עורכי הדין וקיומו לא היה ידוע עד שהחל המשפט. בתיק נמצאו תרשומות על אמירות מפלילות שאמרה בזמן אמת א' לעו"ד בן טובים. לכך יש לצרף את העובדה, כי הגם שהפרקליטות החזיקה במסמך בכתב ובו תמליל הקלטת השיחות בין א' לבין יואלי, לא יכולה היתה היא לדעת את שנתגלה ונודע במשפט עצמו, ולפיו השיחות הטלפוניות נחתכו בחלקן ועברו "עריכה מחדש" וכי הקלטת המקורית, על פי הנטען, אבדה ברומניה.   

           לשימת הלב, כאמור, עוד בטרם החל המשפט נוספו ראיות חדשות, אשר באו לאוויר העולם ושפכו אור נוסף על הקשיים הראייתיים שהיו בתיק, האירו על "גבוליות" הראיות והעצימו את טיב הראיות המקוריות לטובת גרסתה של א' ונגד גרסת המערער. אין צורך להכביר במילים, כי התביעה רשאית להצביע על בעייתיות לכאורית של ראיות עת היא שוקלת להגיע להסדר טיעון עם נאשם, אולם בכך אין כדי למנוע ממנה לטעון לטיבן של הראיות במסגרת המשפט גופו, באם בוטל הסדר הטיעון. עוד יש לומר, כי עד אשר חומר הראיות וההודעות במשטרה של כל הנחקרים לא עוברים את כור ההיתוך של בית המשפט, אין לדעת מה תהא התוצאה הסופית וכיצד יכולה הייתה להסתיים הפרשה, אם למשל אכן היה מקוים הסדר טיעון. ואולם מרגע שחומר החקירה והראיות, כמו גם כל העדים, עברו את כור ההיתוך של בית המשפט, כל שנאמר על דעת היועץ המשפטי או מי מטעמו בפרשת פלונית אינו רלוואנטי עוד ועבר מן העולם. והרי, א' ממשרד התיירות, המערער ועדים נוספים (הן מהתביעה והן מההגנה) נחקרו ממושכות והותירו את רושם מהימנות העדויות לכאן ולכאן. במסגרת עדויותיהם הושמעו הסברים, נחשפו מניעים, התבהרו חוזקות וחולשות של כל עד ועד ואף נוספו והשתלבו ראיות חדשות בעדויות שניתנו. בנסיבות כאלה, ולאחר שבית המשפט בחן ובדק, ברחל בתך הקטנה, את התשתית הראייתית כולה, ההתרשמות הבלתי אמצעית, ההצלבה והבחינה המדוקדקת בפניו – לאמרות שנאמרו על-ידי היועץ המשפטי, בטרם החל הליך המשפט עצמו – אין עוד ולא כלום. משמע, מרגע שהמסכת הראייתית כולה הגיעה לפתחו של בית המשפט על מנת לעבור בכור ההיתוך של ניהול הליך משפטי בהיכל המשפט והצדק – מלאכת הערכת הראיות נמצאת בידיו של בית המשפט ובידיו בלבד.

387.    על שיקול הדעת של התביעה בהערכת הראיות שבפניה לצורך העמדה לדין נכתב לא אחת. כך למשל נקבע בפרשת פלונית (פסקה 15):

"העמדה לדין מחייבת, בראש וראשונה, קיומה של תשתית ראיות מספקת להגשת כתב אישום, המעמידה אפשרות סבירה להרשעה... מלאכת הערכת הראיות היא מורכבת ורבת פנים. אין די בהערכה כמותית של הראיות; יש צורך בהערכה איכותית שלהן, ובשקילתן על-פי מימד הערכתי-הסתברותי מבחינת רמת הציפייה להרשעה שיפוטית על-פיהן. הערכת הראיות על-פי כמותן ואיכותן לצורך קביעת רמת ההסתברות להרשעה על-פיהן היא פונקציה אנושית קשה מאוד למדידה. היא בנויה על התרשמות והערכה של חומר הראיות, הן פרט לפרט, והן במכלול. היא מבוססת במידה רבה על כושר הערכה וניבוי לגבי רמת ההסתברות כי בית משפט, בפניו יובאו הראיות, יראה להרשיע על-פיהן על-פי מבחן של ביטחון באשמת הנאשם מעבר לספק סביר. הערכה זו של הראיות נעשית באמצעות כלי ההיגיון והחושים גם יחד; היא בנויה על בדיקה טכנית של הראיות, בצד הערכת משקלן הסגולי ומהימנותן, בהשתלבותן זו עם זו למערך כולל. לצורך החלטה בדבר העמדה לדין, התובע אינו מסתפק בהערכת הראיות על-פי רמת מהימנותן או שקריותן בעיניו. עליו להעריך את מידת התרשמותו הצפויה של בית המשפט מהן, לאחר שיעברו בכור ההיתוך של החקירה הנגדית. בכור היתוך זה, ראייה שקרית של עד מתוחכם עלולה להימצא אמינה; ראייה מהימנה של עד חלש ופגיע, המתקשה בניסוח גירסה קוהרנטית, עלולה להימצא חסרת משקל. הערכות אלה הן חלק ממלאכת הליבון והלישה של הראיות ההיוליות שבתיק התביעה, אשר על יסודן מתעצבים רמת ההסתברות והסיכוי להרשעה. מלאכת הערכת הראיות במשמעות זו נתונה לאיש המקצוע, האמון על מלאכה זו, על רקע ניסיון מקצועי מצטבר ורב-שנים. בהיות ניתוח הראיות לצורך העמדה לדין פרי הערכה של היגיון וחושים גם יחד, ייתכן שוני בהערכות אנשי המקצוע, מעולים ומיומנים ככל שיהיו, לגבי אותה תשתית ראייתית עצמה. לא בהכרח ניתן לומר כי האחד שוגה והאחר צודק".

גם על היקף שיקול הדעת הרחב עד מאוד של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה בהערכת הראיות ובשיקולי האינטרס הציבורי בהליכי ההעמדה לדין, ובמיוחד בכל הנוגע להערכת הראיות ומידת עוצמתן לצורך הגעה להרשעה, נאמר רבות. כך למשל נאמר בפרשת פלונית (פסקה 17):

"שיקול הדעת של היועץ המשפטי בהליכים הקשורים בהעמדה לדין הוא רחב ביותר. הוא רחב במיוחד ביחס להיבט הקשור בהערכת הראיות ומידת הסתברותן להביא להרשעת החשוד. הוא נעוץ במקצועיות, בכישורים, ובניסיון המיוחד הנדרשים לצורך הערכה זו. הוא נגזר ממידת המורכבות הכרוכה בתהליך הערכה זה, ובהיותו פרי של הערכת הסתברויות הנתונה לאנשי מקצוע שזה עיסוקם לאורך שנים".

           בבג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 10 (1996) קבע השופט ג' בך כדלקמן:

"חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות, ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה... על רקע זה ניתן להבין את הרציונל לגישתנו, ולפיה בית משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה למעין 'יועץ משפטי-על', הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה, ובמקומו, אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום, אם לאו".

           על הערכת הראיות, טיבן ואופיין היטיב לעמוד השופט ת' אור בבג"ץ 2534/97 חה"כ יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1, 31 (1997)):

"בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב-אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה... הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך... אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב." [ההדגשה הוספה – ס'. ג'.].

           על הביקורת השיפוטית של בית משפט זה על החלטות היועץ המשפטי לממשלה בדבר הגשת כתב אישום או בדבר אי הגשת כתב אישום כבר נכתב ברורות ורבות ונקבע כי אין בית משפט זה פועל כ"יועץ משפטי על" (ראו למשל דברי השופט (כתוארו דאז) א' ברק בבג"ץ 329/81 נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 326, 330-329 (1983); דברי השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין בבג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטת המדינה (, 27.6.2000); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 209 (2004)).

388.    כך הם הדברים אף בענייננו. אין המדובר בדיבור ב"שני קולות", כפי שטוען המערער, אלא בהתבוננות בראיות – כאלה שהיו וכאלה שנוספו – לאחר שהוברר משקלן, הרושם שהותירה שמיעתן, לאחר שנשמעו עדותה של א' ועדותו של המערער, לאחר שנשמעו עדים נוספים הן מהתביעה והן מההגנה והשתלבות כל אלה בראיות אחרות שעברו את כור ההיתוך של בית המשפט. ברי, אפוא, כי כל אלה, לא היו יכולים להיות נחלת מי שהתבונן בראיות הגולמיות לבדן, עת הוצע הסדר הטיעון.

           כמו-כן, נראה כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המערער בדבר דיבור בשני קולות הייתה מובנת וסבירה, אילו המשיבה היתה זו שחזרה בה מהסדר הטיעון, שאז יכול היה המערער לטעון, כי יכולתו להוכיח את חפותו נפגעה וזאת לאחר שבמסגרת הסדר הטיעון, הודה בביצוע עבירות מין. אולם הדברים אינם כך בענייננו. המערער הוא זה שהציע את הסדר הטיעון והוא זה שחזר בו ממנו, טרף מחדש את הקלפים והחזיר את הגלגל לאחור להגשת כתב אישום. מאידך, המשיבה היא שהתלבטה בדבר קבלת הסדר הטיעון ולבסוף החליטה לקבלו ואף דאגה להגן ולשמור עליו בפרשת פלונית. בנסיבות אלה, אין המערער יכול לבוא ולטעון, כי ידיה של המשיבה כבולות וכי אין באפשרותה להגיש נגדו כתב אישום בעבירות אונס, בדומה לכך שלא ניתן לדרוש מנאשם לכפור בעבירות בהן הודה במסגרת הסדר הטיעון, לאחר שההסדר בוטל. בנסיבות אלה, אין זה סביר לומר, כי כאשר נאשם חוזר בו מהסדר טיעון, תהא התביעה מנועה מדיבור שונה מן הדיבור שהיה בשלב הסדר הטיעון.

389.     הדברים האמורים יפים הם גם באשר לתלונות שהתיישנו. המשיבה סברה בפרשת פלונית, כי עדות שיטה מטעם מתלוננות אחרות שעניינן התיישן, אפילו ניתנה, לא הייתה יכולה להשלים את החסר הראייתי הקיים, מה גם שעלו קשיים לגבי עצם האפשרות להתבסס על עדות שיטה. ואולם, כפי שנאמר לעיל, עם חזרתו של המערער מהסדר הטיעון, נוספו ראיות חדשות אשר שפכו אור על הקשיים הראייתיים שהיו בתיק, העצימו את טיב הראיות המקוריות לטובת גרסתה של א' וגרסאותיהן של המתיישנות וכנגד גרסת המערער. בכך הושלם החסר הראייתי. כידוע, אם עדות השיטה נדרשת לשם תמיכה בלבד בראיות אחרות הקיימות בתיק, אז עוצמתה יכולה להיות פחותה. כך קבע השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, 492-491 (1979): "ערכה הראיתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים, אלא צריך להישקל על רקען הפנימי של סך כל הראיות המצויות לפני בית המשפט... מידת האינטנסיביות של הדמיון הנדרש היא, על כן, פונקציה של מעמדה של עדות השיטה ומקומה בסך כל הראיות הניצבות לפני בית המשפט". הרחיבה על כך בחוות דעתה חברתי השופטת ע' ארבל.

           בשל כל אלה, טענת המערער לעניין הדיבור "בשני קולות", נדחית בזאת.

             

ב.         שפיטה ציבורית וחריצת דין ללא משפט

390.    באי-כוח המערער שבו וטענו את טענתם העיקרית בהקשר של הגנה מן הצדק והיא כי שפיטתו המוקדמת של המערער בתקשורת ובמיוחד התבטאויותיו והצגת דעתו האישית של היועץ המשפטי לממשלה על אשמתו של המערער בפומבי עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, כמו גם דבריהם של נבחרי ציבור, לא אפשרה ולא יכולה הייתה לאפשר ניהול הליך פלילי ראוי ומשכך יש לבטל את האישום נגד המערער. לטענתם, קיימות "הדלפות מטעם רשויות השלטון לתקשורת"; "זיהום ההליך בידי גורמים אינטרסנטיים"; "ראיונות המתלוננות בתקשורת"; השפעתו של "המשפט הציבורי – מהלכה למעשה"; "השפעת ההרשעה הציבורית על המתלוננות והעדים" ואפשרות של "ניהול הליך פלילי על רקע שפיטה ציבורית ואווירה עוינת" ו"שפיטה בתקשורת ואווירה ציבורית עוינת – הפן המשפטי".

           בית המשפט המחוזי קבע כי יש ממש בטענה זו באשר להיקף הפרסומים המוקדמים בעניינו של המערער, על עוצמתם וחומרתם וכי פרסומים מכפישים אלה אכן חרגו מן הגבול הראוי ומן הטעם הטוב. אף ראיונות שקיימו אנשי ציבור, מתלוננות ועדים בתיק זכו לביקורת של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הצטרף חלקית לביקורת שהביעו באי-כוח המערער על התבטאויותיו השונות של היועץ המשפטי לממשלה בראיונות שקיים טרם הגשת כתב האישום. עם זאת, ולמרות קביעת בית המשפט שלפיה קיימת סכנה של השפעת פרסומים בתקשורת על בתי המשפט, נקבע כי סכנה זו אינה מתקיימת במקרה דנן, שכן כמות הראיות שהוצגה בפניו היתה כה גדולה, שמשקל הפרסומים המוקדמים בתקשורת "בטל בשישים" (בעמ' 11 להכרעת הדין). כן נקבע כי גם ההגנה לא טמנה ידה בצלחת והמערער התראיין בעצמו בתקשורת כתגובה לנאמר עליו (בעמ' 10-9 להכרעת הדין). לבסוף קבע בית המשפט כי השופטים בישראל מקצועיים הם וכי החשש לפגיעה בהגינות המשפט אינו קיים וכי "האווירה הציבורית" לא תשפיע על השופט היושב בדין (בעמ' 13 להכרעת הדין). אשר לטענה בדבר השפעת הפרסומים על העדים והמתלוננות, קבע בית המשפט כי אין בה כל ממש הן בשל העובדה כי אלו מסרו הודעות עוד קודם לכן במשטרה, הן בשל אורך הרוח בו נהג בית המשפט בהתירו להגנה לחקור את העדים מעבר למקובל (בעמ' 13 להכרעת הדין).

 

במה דברים אמורים?

391.    כל אדם שטרם הורשע, נהנה מחזקת החפות והוא מוחזק בחזקת חף מפשע. חזקה על אדם כי חף מפשע הוא כל עוד לא הוכח אחרת. רק עם הרשעת הנאשם, פוקעת חזקת החפות שממנה נהנה הוא עד אותה עת.

           "משפט שדה" עלול ליצור הטיית דעת הקהל נגד מי שעניינו תלוי ועומד בחקירות במשטרה ומי שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט וכן עלול הוא להשפיע על בית המשפט. "משפט שדה" עלול לדרוס ברגל גסה את זכותו של אדם למשפט הוגן. יפים לעניין זה דברי השופט ש' אשר בע"פ 325/76 סיבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 828, 834 (1997):

"...הסיכון שביצירת דעת-קהל עויינת ואווירה של לינץ' נגד נאשמים שדינם טרם נחרץ על-ידי בית המשפט. אין זה חשוב מיהם העוסקים בכך - דוברים או מדליפים... - כולם כאחד מתנכרים לזכותו האלמנטרית של נאשם למשפט הוגן בפני בית-משפט מוסמך..." (ראו גם בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 77 (1999)).

           יפים לענייננו גם דברי השופט א' א' לוי בפרשת פלונית (פסקה 66):

"ההליכים המשפטיים בפרשת קצב זכו לסיקור יוצא דופן בהיקפו. מהדורת החדשות של יום י"ב בתמוז התשס"ו (8.7.2006) שימשה יריית פתיחה למה שעתיד להפוך עד מהרה לכדור-שלג תקשורתי ההולך ומאיץ תנועתו. משך כל תקופת החקירה, לא חדל פרסומם של פרטים חסויים אודותיה. ביום כ"ג בתשרי התשס"ז (15.10.06) הודיעה המשטרה כי תמליץ על הגשתו של כתב אישום בפרשה. ביום ד' בשבט התשס"ז (23.1.07) פרסם היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה לעיתונות, את דבר האישומים החמורים בהם נשקלת העמדתו לדין של קצב. באותו היום כינסו פרקליטי הנשיא מסיבת עיתונאים, בה יצאו נגד דברים שמסרו חלק מן המתלוננות. יממה לאחר מכן הופיע הנשיא עצמו, בשעת צפיית-שיא ובכל הערוצים, בנאום תוכחה בו הפנה דברים לגורמים שונים. חודשיים לאחר מכן שודר באחת מתוכניות הטלוויזיה תחקיר שעסק בפרשה, ובו הובאו דברים מפיהן של מתלוננות כמו גם מפיהם של פרקליטי הנשיא. בשלב כלשהו פורסמה בעיתונות טיוטת כתב-האישום שגובשה – מסמך פנימי וחסוי, שמאן דהוא סבר כי יש ליתן לו פומבי. ביום בו פרסם היועץ המשפטי לממשלה את דבר ההסדר שגובש, כינסה א' מבית-הנשיא מסיבת עיתונאים ובה גוללה את סיפור המעשה מנקודת מבטה. יומיים לאחר מכן, בתאריך י"ד בתמוז התשס"ז (30.6.07) התארח היועץ המשפטי בתוכנית אקטואליה בטלוויזיה, ממנה זכורה בפרט התבטאותו לפיה נהג קצב "לאורך השנים כעבריין מין סדרתי". ממש באותו הערב התקיימה בתל-אביב הפגנת רבבות נגד הסדר-הטיעון, עליה הגיב בחריפות קצב עצמו, בראיון שנתן מספר ימים לאחר מכן לטלוויזיה. ואם בכל אלה לא די, הרי שביום ט"ז באב התשס"ז (31.7.07) התייצבו בא-כוחו של קצב מזה, וא' מבית-הנשיא מזה, להשיב על שאלות הגולשים באחד מאתרי האינטרנט. ועוד כהנה וכהנה רשתות, ערוצים וראיונות, תקצר היריעה מלפרט. לכל אורכה של הפרשה אף היה מי שביקש להשתמש בכלי התקשורת במטרה להכפיש שמן של מתלוננות ולהוציא דיבתן רעה.

אכן, לא בכל יום עומד בישראל נשיא מכהן אל מול תלונות כה חמורות (והשוו ע"פ 4484/05 שגב נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (, 8.8.06)). ההתענינות התקשורתית אינה צריכה, אפוא, להפתיע איש. אך ייחודה של הפרשה הוא, להשקפתי, במעורבותם הפעילה וחסרת התקדים של גיבוריה, כולם, לרבות אלה המלינים היום על האופן בו טיפלה התקשורת בעניינם – בהזנתם, היזומה או הנגררת, של אמצעי התקשורת (וראו תומר גנון "שניהם לא מאותו הכפר" העין השביעית 65 6 (2006)).

כשופט, מתקשה אני להשלים עם הדבר. ראשית, טמון בו סיכון ממשי להשפעה, אם לא על בית המשפט הרי על אלה העשויים לשמש עדי מפתח בפרשה (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565 (1983); זאב סגל, חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות 184 (1996)). שנית, מאיים הוא להעביר את מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית... אין פירוש הדבר כי על בית המשפט לעטות על פעולתו מסך, במטרה להסתירה מעיניה של ביקורת חיצונית... אדרבא, לא ניתן להפריז בחשיבותו של עקרון פומביות ההליך ובזכותו של הציבור לדעת. אך נוכח התערבות כה קיצונית בהליך הפלילי, דומה כי זה מכבר נחצה הגבול הראוי. שוב אין אנו מצויים במגרשם של חופש הביטוי ושל חופש המידע".

יפים לעניין זה גם דברי השופט י' זוסמן בע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 180 (1963))(להלן: עניין דיסנצ'יק) כי: "חופש הביטוי אינו חופש להסיג את גבולו של בית המשפט ולדון באשמתו של אדם".

392.    אכן, העברת ההליך המשפטי אל המגרש התקשורתי אינה ראויה כלל ועיקר. הדבר עלול לגלוש לכדי פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובדימויו. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול. בהחלט יש להצר על כך. בעניין זה כולנו תקווה, כי עוול תקשורתי קשה כזה, כמו שחוו המערער ומשפחתו, יחלוף מן העולם ולא ישוב עוד. היקף הפרסומים, תכיפותם ועוצמתם עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית. ואולם, במקרה דנן, ולמרות הדברים הללו, כפי שיובהר להלן, אין לומר, כי כתוצאה מן השפיטה התקשורתית המוקדמת, לא זכה המערער למשפט הוגן. להלן אסביר.

           "שׂמֵר פִיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א, פסוק כ"ג); "מָוֶת וְחַיִּיּם, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִרְיָה" (משלי י"ח, פסוק כ"א). משמעות ביטויים אלה הינה אחת: לכל מילה יש השפעה רבה על החיים. כל דבר שנאמר הוא בעל חשיבות רבה והוא יכול לגרום למוות אך גם לחיים. בדומה לכך ידועים גם שלושת הקופים החכמים המהווים סמל עממי: האחד מכסה בידיו את פיו, השני מכסה את עיניו, והשלישי מכסה את אוזניו. סמל זה מתואר על-ידי המשפט "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי".

           בענייננו, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר מני מזוז, התראיין בטלוויזיה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10 ביום 19.9.2006 (נ/44, עמ' 11), למעלה מחודשיים לאחר פתיחת החקירה ועוד בטרם הוחלט להגיש כתב אישום נגד המערער. בראיון זה אמר היועץ המשפטי את הדברים הבאים:

"אני לא מתרשם שמדובר בעלילה... כאשר מדובר במתלונן אחד, הפוטנציאל של עלילה יכול להיות יותר משמעותי. כשמדובר בשורה לא קצרה של מתלוננים או מתלוננות, וכשמדובר במידע שמגיע ממקורות שונים, האופציה של עלילה נראית לי די קלושה." [ההדגשה הוספה – ס'. ג'.].

           בהמשך אותו ראיון, מוסיף היועץ המשפטי לממשלה ואומר:

"אבל עדיין זה לא אומר שיש לנו כבר כתב אישום. את זה אני אצטרך לברר".

           בראיון נוסף שנתן היועץ המשפטי לממשלה בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, מיום 30.6.2007 (נ/44, עמ' 8), לאחר שנחתם הסדר הטיעון, הוסיף ואמר, כי:

"הסתבר שיש לנו אדם שלאורך שנים התנהג התנהגות של עבריינות מין סידרתית" [ההדגשה הוספה – ס'. ג'.].

           גם המשנה לפרקליט המדינה, מר שוקי למברגר מצא לנכון לומר בתכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' ביום 1.7.2007, לאחר שנחתם הסדר הטיעון (נ/44, עמ' 14), כי:

"...לא נותר פה פער בין עולם המשפטים לבין היכולת להביא לבית המשפט דברים מוגבלים לבין עבריין מין סדרתי שעולה בתמונה רחבה מקריאת חומר הראיות" [ההדגשה הוספה – ס' ג''].

           את העוינות הציבורית ואת הרצון להענישו חש המערער לאורך כל הדרך, גם לאחר ביטול הסדר הטיעון. כך למשל, לאחר שהמערער ביטל את הסדר הטיעון, אמר עליו בכיר בפרקליטות בעיתון "ידיעות אחרונות", מיום 9.4.2008: "אם קצב רוצה מלחמה, הוא יקבל" (נ/110).

           עינינו הרואות, כי היועץ המשפטי לממשלה מצא לנכון להביע בפומבי את דעתו האישית על אשמתו של המערער ועל כך שאין מדובר בעלילה, עוד בטרם הגיע צוות הפרקליטים למסקנה אם חומר הראיות עולה לכדי ראיות בעלות פוטנציאל להרשעה. אנו סבורים, כי לא היה זה ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יתייחס בתקשורת התייחסות מרשיעה או התייחסות המנתחת את הראיות. אנו מסכימים, כי התנהלות זו מהווה תקלה קשה ומצערת וטוב היה לו דברים אלה לא היו נאמרים כלל, במיוחד לא מפי הגורם המשפטי הבכיר ביותר במערכת התביעה, אשר ללא ספק משפיע על עיצוב דעת הקהל. אל לו ליועץ המשפטי לממשלה, כמו גם יתר האחראים על אכיפת החוק, להיגרר אחר התקשורת ולהתבטא באשר לראיות או רמת ומידת החשדות בטרם גובשה העמדה אם להעמיד לדין או לסגור התיק. אמנם נדרשים הם ליתן לציבור דיווח אינפורמטיבי על פעולותיהם, במיוחד כשמדובר באישי ציבור או בפרשה המעסיקה את הציבור כולו במדינת ישראל. על גורמי אכיפת החוק ליתן דיווחם בצורה עניינית, ממלכתית ותוך נקיטת משנה זהירות, על-מנת שלא לקחת חלק בכל המתרחש בזירה התקשורתית. בכך מצטרפים אנו לביקורת על היועץ המשפטי לממשלה, לרבות הביקורת של בית משפט זה בפרשת פלונית על היועץ המשפטי לממשלה. עם זאת, לכל אורך הטיפול בתיק, הן בשלב החקירה ואף בשלב שלאחר קבלת ההחלטה הראשונית והודעת השימוע, הבהיר היועץ המשפטי לממשלה שוב ושוב כי אין מדובר עדיין בהחלטה סופית והדגיש את הזהירות בה יש להתייחס לדברים בשלב זה. לטעמנו, גם אם נפל פגם באמירות של היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם של אישי ציבור אחרים, ועם כל הצער שבדבר, גם אז אין מקום לקבל את התוצאה המבוקשת של ביטול ההליך מראש, במיוחד נוכח האיזון הדרוש במסגרת טענה של הגנה מן הצדק. ואסביר.

393.    ככל שמעמדו של נאשם רם יותר וככל שהעבירה המיוחסת לו חמורה יותר, כך באופן טבעי גדל העניין שיש לציבור בפרשה ומטבע הדברים תרבה התקשורת לעסוק בכך. אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות אלה יש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק ולבטל את האישום בשל כך, והרי מצב דברים זה פירושו החרגת אנשי ציבור מן הדין הפלילי ומפומביות הדיון, דווקא בהקשר של העבירות החמורות ביותר. ברי, אפוא, כי תוצאה זו אינה סבירה בעליל ומנוגדת לחלוטין לאינטרס הציבורי הרב הקיים כאשר מדובר באנשי ציבור. בדומה לכך, לא ניתן לקבל, כי כל התנהגות שתגרור אחריה מתיחת ביקורת, תוכל להשפיע על הליך משפטי בצורה כה דרמטית של ביטול כתב אישום. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי עם כל ההערכה הרבה שיש לבית המשפט כלפי דעתם של היועץ המשפטי לממשלה וצוות הפרקליטים ואף אם הקשיבו לדבריו אלה של היועץ המשפטי לממשלה השופטים שישבו בדין בעניינו של המערער, בשל מקצועיותם הרבה, ניסיונם העשיר ויכולתם להתעלם מהפרסומים השונים – כהתעלמות מראיה בלתי קבילה שהונחה בפניהם – הרי שאין בכך כדי להשפיע על בית המשפט באופן כזה או אחר עת נחשף הוא לכלל הראיות ובוחן אותן לגופן, שומע את העדים, מתרשם מהם ומהשתלבות חומרי החקירה בעדויותיהם. (על עיקרון חופש הביטוי וחופש העיתונות ראו אהרן ברק "המסורת של חופש    הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כ"ז 223 (1997); גיא פסח "הבסיס העיוני של עיקרון    חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות" משפטים לא 895 (2000); ענת פלג ורינה בוגוש "'הפרקליט כדובר' השינוי ביחסם    של עורכי הדין העוסקים בפלילים לתקשורת בישראל" המשפט טו(1) 158-111 (2010)).

394.    בראיון הראשון של היועץ המשפטי לממשלה לתקשורת ביום 19.9.2006 (נ/44) הוא התבטא כאמור כך "אני לא מתרשם שמדובר בעלילה..."; "האופציה של עלילה נראית לי די קלושה". בכך הביע היועץ המשפטי את דעתו האישית על אשמת המערער לכאורה עוד בטרם הסתיימה החקירה המשטרתית. כאמור, טוב היה אילולא היה אומר היועץ המשפטי לממשלה דברים אלה בתקשורת. ואולם, הראיון האמור התקיים למעלה מחודשיים לאחר פתיחת החקירה והיועץ המשפטי לממשלה חש כי הוא מחויב ליתן דיווח משפטי וענייני לציבור על כך שהמערער – נשיא מדינת ישראל – עומד לחקירה פלילית בחשד לביצוע עבירות מין חמורות. כאשר מציג המראיין את עמדתו של המערער עצמו, כי כל החקירה נגדו אינה אלא מעשה עלילה, שעליה אחראים אנשים מסוימים, הגיב היועץ המשפטי ואמר כאמור שאינו מתרשם שמדובר בעלילה, אולם מייד הוסיף ואמר: "אבל עדיין זה לא אומר שיש לנו כבר כתב אישום. את זה אצטרך לברר". משמע, היועץ המשפטי עמד על כך שעדיין אין לדעת דבר ביחס לאשמת המערער.

           בראיון השני (נ/44) לתקשורת ביום 30.6.2007 התבטא היועץ המשפטי כאמור, כי: "הסתבר שיש לנו אדם שלאורך שנים התנהג התנהגות של עבריינות מין סידרתית". גם במקרה זה טוב היה אילולא היה אומר היועץ המשפטי לממשלה דברים אלה בתקשורת, הגם שדבריו אלה נאמרו כיומיים לאחר החתימה על הסדר הטיעון בין הצדדים. אם חתם היועץ המשפטי על הסדר טיעון הכולל עבירות מינוריות עם נשיא המדינה, בשל מה מצא לנכון לומר קבל עם ועדה, כי מדובר בנשיא שהתנהג לאורך שנים בעבריינות מין סדרתית? יתרה מכך. אם היועץ המשפטי לממשלה כבר הכריע בשנים 2007-2006 קבל עם ועדה ובטרם הוגש כתב אישום, כי המערער הינו עבריין מין סדרתי, מתקבל בציבור הרושם, כי הדין כבר נחרץ ואין עוד המערער מוחזק בחזקת חף מפשע. צר לנו כי ביטויים כגון אלה יצאו מפיו של הגורם הבכיר ביותר במערכת התביעה. יפים הדברים האמורים אף ככל שהם נוגעים לפרסומים שפורסמו בעיתונות ובתקשורת ולאווירה הציבורית העוינת ששררה באותה תקופה נגד המערער.

           נראה, כי עקרון הסוביודיצה, שלפיו לא יפורסם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט על מנת להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו, הופר במקרה של המערער. גם לאורך ניהול המשפט כולו פורסמו בתקשורת פרסומים רבים מדי יום ביומו. בהקשר זה יש להביא את דבריו של השופט א' א' לוי בפרשת פלונית (פסקה 65):

"בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא – הכל תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי".

           הפרסומים בפרשת המערער לא נתנו מנוח. ההגנה הגישה לבית משפט זה מאות פרסומים (8 קלסרים מלאים, ת/110) שהופצו בעיתונות וברדיו כנגד המערער מאז פרוץ הפרשה. לא חסכנו מעצמנו וקראנו את כולם. היקפם, תכיפותם, עוצמתם וחומרתם, כאמור, עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית ותופעה זו מסוכנת היא עד מאוד. נראה, כי מרבית הפרסומים מופיעים כדיווחים וכמידע תקשורתי על הנעשה בפרשה, אך חלקם נחזים להיות שפיטה מוקדמת הנוגעת לאשמת המערער ואף ניסיון להשפיע לרעה על מקבלי ההחלטות. אכן, מסכימים אנו כי הופצו בתקשורת גם פרסומים לא ראויים וטוב היה לו לא היו נאמרים כלל. מבלי למצות את הפרסום, לשם ההמחשה וההדגמה בלבד, אזכיר דוגמאות אחדות שהופצו לתקשורת (כולם מארגזי ת/110):

           "גורמים במשרד המשפטים: מזוז יורה על חקירה פלילית בפרשת הנשיא קצב" (הארץ, 10.7.2006); "ח"כ יחימוביץ': לפתוח בחקירת תלונתו של הנשיא לאלתר" (הארץ, 11.7.2006); "טלנובלה בבית הנשיא" (ידיעות אחרונות, 12.7.2006); "היועץ מזוז הורה על חקירה פלילית בפרשת הנשיא קצב" (הארץ, 12.7.2006); "השבוע: המשטרה צפויה לחקור את הנשיא קצב" (מעריב, 6.8.2006); "קצב ייחקר היום באזהרה; בכיר במשטרה: 'החומר המצטבר דרמטי'" (הארץ, 23.8.2006); "קצין בכיר: יש תשתית ראייתית להעמיד לדין את נשיא המדינה" (מעריב, 23.8.2006); "נשיא המדינה נחשד באינוס ובבעילה אסורה בהסכמה" החשד: אונס" (מעריב, 24.8.2006); "יחימוביץ' נפגשה עם א' והכריזה: אני מאמינה שהיא נאנסה" (מעריב, 25.8.2006); "יחימוביץ': א' נאנסה; פרקליטו של קצב מכחיש" (הארץ, 25.8.2006); "יחימוביץ': לנשיא אסור לבקר ילדים. קדמן: הנשיא עדיין בגדר חף מפשע" (ישראלי, 4.9.2006); "יחימוביץ' לנשיא קצב: אל תבקר בבתי ספר" (הצופה, 4.9.2006); "חמש מתלוננות נגד הנשיא קצב" (ידיעות אחרונות, 7.9.2006); "ארבע נשים נוספות התלוננו נגד קצב" (ידיעות אחרונות, 7.9.2006); "מזוז: לא נרקמה עלילה נגד קצב" (ידיעות אחרונות, 19.9.2006); מזוז: "האופציה של עלילה נגד קצב נראית לי קלושה" (מעריב, 19.9.2006); "מזוז: החשדות נגד קצב אינם עלילה" (הארץ, 19.9.2006); "המשטרה תמליץ למזוז: כתב אישום נגד הנשיא" (ישראלי, 19.9.2006); "פרשת קצב: אין מנוס מהגשת כתב אישום" (ידיעות אחרונות, 20.9.2006); "המשטרה: גיבשנו תשתית ראייתית לכתב אישום נגד קצב בכל שלושת החשדות (הארץ, 20.9.2006); "יחימוביץ': מקווה שאת המשך הזעקות של קצב נשמע מהכלא" (מעריב, 21.9.2006); "חקירת קצב הסתיימה, התיק יעבור השבוע לפרקליטות" (הארץ, 25.9.2006); "חקירת הנשיא הסתיימה. ההכרעה עוברת למזוז" (ידיעות אחרונות, 6.10.2006); "המשטרה ממליצה: כתב אישום נגד קצב" (מעריב, 6.10.2006); "המשטרה תמליץ להאשים הנשיא בביצוע עבירות מין (הארץ, 6.10.2006); "מסתמן: מזוז יגבש כתב אישום נגד הנשיא קצב" (ידיעות אחרונות, 8.10.2006); "המשטרה: הראיות נגד קצב בחשדות לעבירות מין – מוצקות" (הארץ, 12.10.2006); "המשטרה קבעה: יש ראיות לאונס" (מעריב, 15.10.2006); "המשטרה תמליץ: הנשיא יואשם באונס" (מעריב, 15.10.2006); "המשטרה תגיש היום את תיק החקירה ותמליץ: מדינת ישראל נגד משה קצב" (ישראלי, 15.10.2006); "נשיא המדינה יועמד לדין פלילי בעבירות חמורות; מקור משפטי בכיר: הוא צריך להשעות עצמו מייד. אונס, בעילה אסורה, הטרדה מינית, קבלת דבר במרמה, הטרדת עד, האזנות סתר" (ידיעות אחרונות, 16.10.2006); "הנשיא קצב אנס" (ידיעות אחרונות, 16.10.2006); "משטרת ישראל ממליצה: סעיפי כתב האישום נגד נשיא המדינה "אנס, הטריד מינית, ביצע מעשים מגונים, שיבש הליכי משפט, רימה והפר אמונים, הזמין האזנות סתר" (מעריב, 16.10.2006); "המשטרה: קצב אנס שתי נשים, כנשיא וכשר התיירות" (מעריב, 16.10.2006); "המשטרה: להעמיד את הנשיא לדין על אונס" (הארץ, 16.10.2006); "הנשיא קצב יואשם באונס" (ידיעות אחרונות, 15.1.2007); "נשיא מדינת ישראל מואשם באונס. משפטנים ופוליטיקאים קוראים לקצב: תתפטר" (ידיעות אחרונות, 24.1.2007); "האישום: אונס" (ידיעות אחרונות, 24.1.2007); "היועץ קבע: קצב אנס" (מעריב, 24.1.2007); "משפטן בכיר: קצב מזכיר בהתנהגותו עבריין" (ידיעות אחרונות, 24.1.2007); "נשיא המדינה משה קצב מואשם באונס" (הארץ, 24.1.2007); "מזוז: הנשיא יואשם בעבירות מין ב-4 נשים" (הארץ, 24.1.2007); "האישום: אנס" (מעריב, 24.1.2007); "הנשיא: 'אלחם עד כלות נשמתי'" (הארץ, 25.1.2007); "הנאשם מס' 1" (ידיעות אחרונות, 26.1.2007); "הכרזת מלחמה" (הארץ, 26.1.2007); "קצב נשיא מאונס" (הארץ, 26.1.2007); "מזוז: חומר החקירה חמור מאוד" (ישראלי, 27.3.2007); "קצב נחקר על אונס נוסף" (ידיעות אחרונות, 30.30.2007); "סעיף אונס נוסף נגד הנשיא קצב" (ידיעות אחרונות, 2.4.2007); "שלום, חרמן" (ידיעות אחרונות, 15.6.2007); "עסקת טיעון עם קצב: שני סעיפי האונס יימחקו ולא יוטל עונש מאסר" (הארץ, 28.6.2007); "מזוז מתגונן: ההר הוליד עכבר? אם זה עכבר, אני לא יודע מה זה פיל" (גלובס, 28-29.6.2007); "עסקת הביש" (ידיעות אחרונות, 29.6.2007); "קצב: היא רמאית, שקרנית וזייפנית" (ידיעות אחרונות, 29.6.2007); "מזוז: קצב התנהג כעבריין מין סדרתי" (ynet, 30.6.2007); "מזוז: קצב הוא עבריין מין סדרתי" (וואלה, 30.6.2007); "מזוז: יש עדיין ראיות נגד הנשיא לאונס" (ידיעות אחרונות, 1.7.2007); "מזוז: היו שם יחסים חולניים" (מעריב, 6.7.2007); "המדינה תדרוש: קלון" (ידיעות אחרונות, 27.2.2008); "'אם קצב רוצה מלחמה, הוא יקבל'. כך אומר בכיר בפרקליטות לאחר שהנשיא לשעבר ביטל עסקת הטיעון" (ידיעות אחרונות, 9.4.2008); "ביטול עסקת קצב. במקום לחזור הביתה – מסלול שעלול להוביל לכלא" (הארץ, 9.4.2008); "הערכה: כתב אישום על אונס אחרי פסח" (הארץ, 9.4.2008); "מזוז קובע: אונס" (ידיעות אחרונות, 9.3.2009); "היועץ המשפטי לממשלה: 'הוא אנס'" (ישראל היום, 9.3.2009); "האישום: אונס" "קצב נוקט בשיטה של מאפיה" (מעריב, 12.3.2009); "הציבור מחכה להוצאה להורג" (ידיעות אחרונות, 20.3.2009); "קצב: כבר רוצים לראות אותי תלוי" (מעריב, 20.3.2009).   

           גם המדינה עצמה ציינה בטיעוניה (עמ' 108, סעיף 423), כי "באשר לראיונות שונים – הן של הגורמים האינטרסנטיים כביכול, והן של המתלוננות... – אלה כבר זכו לביקורתו של בית המשפט קמא, כמוזכר לעיל..., ובצדק. העברת ההליך המשפטי אל המגרש התקשורתי אינה ראויה. המשיבה בהחלט סבורה, כמו בית המשפט קמא, כי העיסוק התקשורתי בפרשה שלפנינו חצה גבולות ראויים, וחבל שכך."

           המערער חזר ואמר, כי הוא חש שהתקשורת מענישה אותו ללא רחם וכי העם כולו "קם נגדו והוא מקים לו גרדום בכיכר העיר". אף אם אסכים לתחושות אלה של המערער, כבר נאמר כי אין די בהם כדי להביא לביטול כתב האישום או להפחתה בעונשו מעבר לעונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי בדעת הרוב. המערער כיהן במשרה ציבורית ראשונה במעלתה – נשיא מדינת ישראל. הוא היה האזרח מספר אחת של מדינתנו. מעצם מעמדו ותפקידו, היה צריך להיות ברור ומובן לו, כי הוא עומד באור הזרקורים של התקשורת ובאור הזרקורים של העם כולו. תהילתו כנשיא המדינה היא ששימשה נגדו כ"חרב פיפיות" והיא זו שהעצימה את פרסום הפרשה מעבר לפרסום רגיל. יש להבהיר קבל עם ועדה, כי תהילתו של אדם אינה מצדיקה אי פרסום או הפחתה בפרסום נגדו. ההפך הוא הנכון. אדם המכהן בתפקיד ציבורי בכלל ובמשרה מן השורה הראשונה בפרט חייב לדעת, כי מעשיו נבחנים תחת זכוכית מגדלת, על אחת כמה וכמה כאשר הוא מבצע מעשים בוטים וחמורים המנוגדים לחוק וראויים לכל גינוי.

           יש לזכור: פרסומים בציבור כגון מסקנות חקירת משטרה, המלצת משטרה ומידע אודות שימוע, הגשת כתב אישום וכיוצא בזה, הקשורים לדמות ציבורית ידועה, הם עניין חיוני כחלק מזכות הציבור לדעת וכנגזרת מזכותו לקבל דין וחשבון אודות תפקודו של מוסד ציבורי. פרסום כזה או אחר הנוגע להתקדמות הליכי חקירה או המשפט עצמו הוא לגיטימי ואף הכרחי לאמון הציבור במוסדות השלטון וליעילות הפיקוח הציבורי עליו. עם זאת, יש להגן גם על ערך אחר – הוא ההגנה על כבודו ושמו הטוב של האדם הנחקר והעומד לדין. אין צריך לומר, כי פרסום בציבור של חשד למעשים חמורים שנעשו על ידי דמות ציבורית במעמד כה רם, מסבים לו פגיעה שלפעמים איננה ניתנת לתיקון. לכן, בטרם פרסום יש להקפיד כי הפרטים המובאים לתקשורת ייאמרו בצורה הגונה, יעשו בצורה תקינה ומלאה, וכי לא יוצאו דברים מהקשרם. לבסוף יש לוודא, כי הדרך הוכשרה לפרסום המסקנות בציבור.

395.    ההגנה טענה להשפעת הפרסומים על עדות המתלוננות. לטענתה, הופעל לחץ על מתלוננות פוטנציאליות להפליל את המערער. טענה זו אין לה על מה לסמוך. כאשר מתגלה למשטרה חשד של ממש כי נעברה עבירה, זכותה ואף חובתה לברר את הדברים וזאת אף כאשר מתלונן פוטנציאלי אינו מעוניין לשתף עמה פעולה. אכן, ככלל קיימת סכנה שעד יושפע מהתקשורת וישנה את עדותו בהתאם, אולם סכנה זו היא תיאורטית בלבד כל עוד אין היא עוברת בירור קונקרטי. עובדה היא, כי חקירה של העדים ושל המתלוננות באשר להשפעת התקשורת עליהם לא נעשתה על-ידי ההגנה. נראה לנו, כי משהחליטה ההגנה שלא לחקור אותן על כך, אין מקום להסיק כל מסקנה, שכן תהא היא נעדרת כל בסיס ראייתי. אין מקום לומר כי רק בשל העובדה, שהעדות היו חשופות לפרסומים בתקשורת, עדותן נסמכת על פרסומים אלה. אנו סבורים, כי גם אם ניתן להצביע על דוגמאות, בהן עדים שינו את עדותם לחומרה, אין בכך כדי להוכיח ששינוי זה הושפע מהפרסומים בתקשורת. לכך יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי שמע את דברי העדות והמתלוננות בחקירותיהן, התרשם התרשמות בלתי אמצעית מהן ומהימנותן ודחה טענה זו. לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו זו.

           יתרה מכך, בית המשפט המחוזי החליט בשעתו על סגירת דלתות המשפט על-מנת שלא לפרסם דבר מכל המתרחש במשפט זה. נראה, כי אין הפרסומים הנטענים מיוחסים למשפט עצמו, להערכת עדויות העדות שנשמעו בבית המשפט, להערכת עדותו של המערער וחריצת דינו בטרם עת בהסתמך על כך, אלא מדובר בפרסומים שקדמו לשלב הבאת הראיות בתיק ונסמכו לכל היותר על הערכות, דעות אישיות ואינפורמציה חלקית. יתרה מכך, באופן טבעי ולגיטימי, בשל הדמות הציבורית המרכזית שאליה הופנו החיצים – נשיא מדינת ישראל – עוררה פרשה זו עניין ציבורי רב ומובן. לגיטימי בעיננו, כי בנסיבות בהן היועץ המשפטי לממשלה שוקל להעמיד לדין את נשיא מדינת ישראל בעבירות מין חמורות, אך טבעי הוא, כי הציבור יעסוק בפרשה זו באינטנסיביות. מן הצד האחר של המתרס, כאמור המערער עצמו נתן "תרומתו" לתקשורת והתעסק בה לא מעט במהלכים שנקט. כך למשל בחר המערער לערוך מסיבת עיתונאים, בה השמיץ את המתלוננות, פרסם תצהירים מכפישים, הדליף חומרי חקירה וניתח את הראיות (ת/20, 20 א', 183, 184, 185, 189, 190, 191, 192, 193, 194, 195, 196, 197, 198, 202, 204 א'). בנוסף לכך, חבריו של המערער פתחו עבורו אתר אינטרנט. אין זה מתקבל על הדעת, כי למערער לא היו יד ורגל באתר זה, שכן לאתר הוכנסו ראיות למיניהן, שמצאו את דרכן מבית המשפט אל האתר. כך למשל נמצא מכתב השנה טובה; פורסמו ההודעות שהשאירה א' ממשרד התיירות למערער ביומן בית הנשיא ואף הופצו מסמכי חקירה מקוריים שמעולם לא פורסמו. ברי, אפוא, כי ראיות אלה יכולות היו למצוא את מקומן בתקשורת או באתר רק בעזרת המערער או מי ממקורביו.

           בנסיבות בהן התיק נשמע כולו בדלתיים סגורות ורחוק מעיני התקשורת, שעה שהראיות עצמן הובאו בפני בית המשפט המחוזי ולפניו בלבד, אין מקום לומר, כי המערער לא זכה למשפט הוגן או שהיה בפרסומים שקדמו למשפט עצמו ושלא נגעו למהלכו או לראיות שהובאו במסגרתו, כדי להקים חשש שבית המשפט יתעלם מכך (ראו והשוו עניין דיסנצ'יק). באופן דומה אוסר סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] על פרסומים במהלך המשפט עצמו, כך שגם אם קיימת אפשרות להשפעת פרסומים בתקשורת על בית משפט מקצועי, ברי, אפוא, כי הכוונה היא לפרסומים בעלי משקל ואיכות הנוגעים למשפט עצמו ולא לכאלה שקדמו לו. על כך יש להוסיף, כי גם אם הובאו פרסומים במהלך המשפט עצמו, השופטים מקצועיים ומנוסים הם ויכולים להתעלם מהפרסומים השונים ולהתרכז בראיות ובעדים המובאים בפניהם והכרעתם תעשה לפיהם בלבד. הדברים יפים ביתר שאת כאשר מדובר בהליך פלילי, אשר לנגד עיני השופטים מובאות ראיות נסיבתיות, נשמעים עדי ההגנה, עדי התביעה ועל בסיס כל אלה ניתנת הכרעת הדין, וודאי שמקצועיות השופטים איננה מושפעת מהתקשורת, מכתבה או פרסום כזה או אחר, והכל אף אם נגרמה למערער עוגמת נפש או אי צדק מהפרסומים הרבים והקשים שפורסמו עליו, עת אמור היה ליהנות מחזקת החפות.

           יפים לעניין זה דברים שנקבעו ברע"פ 3396/99 נאבסו נ' מדינת ישראל (, 6.7.1999, פסקה 4):

"העובדה כי נגרם למבקש אי צדק ואי נוחות בנסיבות האמורות, וכן חלוף הזמן, הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו, אם יורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני; יחד עם זאת, בהתחשב במכלול השיקולים שהובאו, אין באי הנוחות כדי להוות נימוק לביטולו של כתב האישום".

           מצאנו לנכון להעיר דבר מה נוסף. בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו ציין, כי "נדגיש למען הסר ספק, כי כל הפרסומים המוזכרים על ידינו, כמו גם האחרים, הגיעו לידיעתנו בדיעבד, כראיות שהוגשו מטעם מי מהצדדים" (בעמ' 12 שורות 7-5 להכרעת הדין). אין זה סוד כי השופט יושב בתוך עמו, ובתוך כך נחשף למידע המפורסם בתקשורת על מאן דהוא, ויתכן שגם לגבי מי שעניינו נדון בפניו. התרשמנו, כי כוונת חברי ההרכב בבית המשפט קמא היתה לכך, שהגם שהשופטים מעורים בנעשה בתקשורת והגם שקוראים הם עיתונים ומאזינים לחדשות, הם לא הקשיבו לכל שנאמר על הפרשה בזמן אמת והם לא קראו את כל הנכתב על פרשה זו בזמן אמת. הכרעת הדין בפרשה זו כוללת דיון נרחב, מעמיק ומפורט בטענות העיקריות הרבות שעלו בהתאם לראיות הרבות שהוצגו בפני חברי ההרכב. התרשמנו, כי אין אבן שלא הורמה ואין דבר שלא נבחן על-ידי חברי ההרכב בפרשה זו. בהחלט ניכר, כי בית המשפט המחוזי השכיל לחסן עצמו מפני משפט התקשורת.  

           למרות הביקורת שנמתחה על אמרות היועץ המשפטי לממשלה בתקשורת, יש להביא בהקשר זה את דברי השופט א' א' לוי (אשר מקצועיותו הרבה וניסיונו העשיר עולים מעצם כהונתו כשופט בשלוש הערכאות) כפי שבאו לידי ביטוי בפרשת פלונית (פסקה 55):

"ואם יהיה מי שיטען כי בנסיבות שנוצרו שוב אין סיכוי לכך שקצב יזכה למשפט הוגן, באשר שופטי בית המשפט, כיתר הציבור, כבר גיבשו את דעתם בפרשה, בין אם בגלל שלל הפרסומים בתקשורת, ובין אם על יסוד נכונותו של קצב להודות במעשי עבירה בגדרו של הסדר הטיעון, אשיב כי איני רואה יסוד לחשש מעין זה... חזקה על בתי-המשפט, זה של הערכאה הדיונית וככל שיידרש גם ערכאת הערעור, כי יעמדו בפרץ, ולא יתנו דעתם אלא על הראיות שבפניהם. זהו מבחנם של השופטים, זו נשמת אפה של מערכת המשפט".

           חזקה על בית המשפט, נוכח ניסיונו הרב בשפיטה ומקצועיותו, כי יהא בידו לשקול אך את הראיות העומדות בפניו והעדים הנשמעים בפניו ולא ישית ליבו לפרסומים שהובאו במסגרת פרשה זו, הגם שמדובר בהיקף נרחב של פרסומים נוכח העניין הציבורי הרב שיש בפרשה. חזקה על השופטים כי מוכשרים הם דיים על-מנת לשקול את שבא בפניהם בראיות קבילות ולהתעלם מהשפעות חיצוניות שיכולות וינשבו בדעת הקהל, כשהמשפט מעורר עניין ציבורי רב (ראו בעניין זה בג"ץ 14/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' עורך "דבר", פ"ד ה 1017, 1029 (1951)). נכונים הדברים שבעתיים שעה שפרסומים אלה מתייחסים בעיקרם לתקופה שקדמה למשפט ואין בהם כדי להביע עמדה או דעה כלשהי על שהתרחש בבית המשפט.

396.    אשר על כן, למרות שטף הפרסומים הקשים שפורסמו על המערער, אין בפגם זה כדי לפגוע מהותית בעקרונות הצדק וההגינות ואין הפגם מצדיק את ביטול כתב האישום. גם אם בצורה מסוימת "נשפט" המערער כבר בפרסומי התקשורת השונים, אין בכך כדי לבסס את טענת ההגנה, שלפיה יש בפרסומים אלה כדי לפגוע בזכותו של המערער למשפט הוגן. כמו-כן, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לפרסומים אלה במסגרת שיקוליו בעת שגזר את דינו של המערער.

 

ג.         התנהלות נפסדת של הרשות – האם כך הם פני הדברים?

397.    באי-כוח המערער טענו כי בית המשפט המחוזי לא עמד מקרוב אחר התנהלות היועץ המשפטי לממשלה בכל הקשור לפתיחת החקירה, התנהלות שיש בה להסביר את הדרך הקלוקלת בה הלך עד להגשת כתב האישום, אשר זכתה לביקורת חריפה בבית משפט זה, עוד במחצית הדרך. כן שגה, כך לטענתם, בית המשפט המחוזי משהתעלם מהטענות הקשות שהעלה המערער ביחס לחקירה המשטרתית. עיקר הטענה נוגעת להיותה של החקירה מגמתית ומוכוונת מטרה מלכתחילה, דבר שגרר מחדלי חקירה מהותיים, התערבות בגרסאות המתלוננות על מנת להחמירן ועידודן של מתלוננות לאתר נוספות ולשוחח עם אחרים על גרסתן. לטענתם, היועץ המשפטי לממשלה הורה על פתיחת החקירה נגד המערער בניגוד לחוק ושעה שלא היה לו חשד סביר כי המערער ביצע עבירה פלילית. המערער היה זה שהשמיע באוזני היועץ המשפטי, ביום 5.7.2006, דיווח על מעשה סחיטה מצד א' מבית הנשיא ודרישתה לתשלום כספי תחת שתיקתה בקשר לכספים שקיבל עבור חנינות. בשלב זה היה בידי היועץ המשפטי חשד סביר לביצוע עבירת סחיטה כלפי המערער, אולם היועץ המשפטי הורה על פתיחת חקירה נגד המערער דווקא.

398.    הפרשה כולה החלה עת פנה המערער אל היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז, וביקש להיפגש עמו בשל כך שהוא נסחט על ידי המתלוננת א' מבית הנשיא. א' מבית הנשיא (שלבסוף כאמור לא נכללה בכתב האישום) הייתה למעשה "הגפרור שהצית את האש" ושמשך את יתר הנשים ליתן גרסאותיהן, להיחקר במשטרה ולהפוך למתלוננות. לאחר פגישת השניים, ביום 11.7.2006, הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. היועץ המשפטי הנחה לחקור את תלונת המערער בצירוף מכלול היבטי הפרשה, על בסיס כלל החשדות שהעלו חומרי החקירה שהיו מונחים לפניו. המערער נמנע מהגשת תלונה מסודרת בעניין "סחיטתו" על ידי א' מבית הנשיא. בדיעבד התברר, כי המערער פנה אל היועץ המשפטי לממשלה על מנת להקדים תלונה לפרסומים שהיו צפויים נגדו בתקשורת, שלפיהם היה לו ברור, כי ל-א' מבית הנשיא קיימות טענות כנגדו על עבירות מין (ת/188 תמליל השיחה בין המערער לבין א' מבית הנשיא, ממנו עולה, כי הרקע לדרישת הכספים בידי א' מבית הנשיא הינו בפגיעה של המערער בה ולא בעניין החנינות כפי שטענה ההגנה). עם סיום החקירה, הועבר חומר החקירה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות ובחודש ינואר 2007 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי הוא שוקל להעמיד לדין את המערער בעבירות מין חמורות.

           הדברים שנאמרו מפיו של היועץ המשפטי לממשלה בראיונות שנערכו עמו בטלוויזיה, כפי שהובאו לעיל, זכו כאמור לביקורתו של בית משפט זה. בהקשר זה יש לומר, כי אם אמירות כאלה נשמעות מפיו של הגורם הבכיר ביותר במערכת התביעה במדינה, מה יחשוב, מה יגיד וכיצד יפעל החוקר במשטרה, אשר בודק, בוחן וחוקר את הפרשה כולה? והדברים ברורים, שכן הם בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר". בעניין זה יש להסכים במידת מה עם טענת ההגנה, שלפיה ניכר כי דברי היועץ המשפטי לממשלה היוו את "רוח המפקד" ששרתה על החוקרים. עם זאת ולמרות הכל, יש לשוב ולזכור, כי בית המשפט המחוזי הוא שבחן ובדק את מכלול הראיות שהונחו בפניו, הוא ששמע את כל העדים הקשורים לפרשה – הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה – והוא שהתרשם מהם התרשמות בלתי אמצעית באופן ישיר ומקצועי. זאת ועוד, היועץ המשפטי לממשלה שב והדגיש, כי אין מדובר עדיין בהחלטה סופית וציין את הזהירות בה יש להתייחס בשלב זה לדברים. הדבר בא אף לידי ביטוי בדברי היועץ המשפטי בדיון בכנסת שהתקיים ביום 21.2.2007 (לאחר הודעת השימוע) בהצעה להעביר את המערער מכהונתו כנשיא המדינה, אז הסתייג היועץ המשפטי מההצעה בנימוק שמדובר עדיין בהחלטה ראשונית שאיננה סופית. וכלשונו:

"אני הודעתי בשעתו, כשניתנה ההחלטה שאני שוקל להגיש כתב אישום, שהליך השימוע הוא לא מהשפה לחוץ. הוא לא הליך פורמלי, הוא לא הליך טכני. הוא הליך מהותי. אנחנו מייחסים לו חשיבות ומתכוונים לשמוע בצורה עניינית טענות ולבדוק אותן בצורה רצינית... לגבי השאלה של משמעות ההליך שבו אנחנו נמצאים... המונח "שוקל להגיש" הוא המונח שמקובל בדין, בפסיקה, לגבי הליך השימוע... זה מסמך שלב מתקדם בתהליך קבלת ההחלטה, אבל לא את השלב הסופי, כי השלב הסופי ייעשה אחרי השימוע... היו מקרים, וזה לא נדיר, שבהליכי שימוע דברים משתנים".

           נראה, כי לא הובאה בפני בית המשפט שמץ ראיה, אשר יש בה כדי לאפשר טענה בדבר שיקולים פסולים של היועץ המשפטי לממשלה. מטעמים אלה כולם, שוב נאמר, כי אין באמירותיו של היועץ המשפטי כדי לקבוע כי המערער לא זכה למשפט הוגן וכי הדבר מצדיק צעד קיצוני של ביטול כתב אישום או הפחתה בעונש מעבר לעונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי בדעת הרוב.  

399.    אשר למהלך החקירה – בבית המשפט המחוזי העיד ניצב סגלוביץ', אשר שימש כראש הצח"מ בחקירת פרשה זו. מעדותו של סגלוביץ' עולה, כי בתחילת החקירה התייחסה המשטרה אל מכתבו של המערער ליועץ המשפטי לממשלה ולנאמר בפגישה שהתקיימה ביניהם כתלונה, ואל המערער כמתלונן. בעקבות מכתבו של המערער, עיכבו החוקרים את א' מבית הנשיא וחקרו אותה כחשודה בפרשה. מהדברים שמסרה א' מבית הנשיא בהודעותיה במשטרה עלו חשדות כלפי המערער בפרשות שונות, שלגביהן נפתחה חקירת הפרשה בכללותה. המשטרה לא חיפשה אחר המתלוננות ולא נסמכה על פרסומים שונים בעיתונות. כל אחת מהמתלוננות מצאה דרכה לחקירה באופן טבעי וכפי שמתגלגל הליך של חקירה. ניצב סגלוביץ' העיד בפני בית המשפט על אופן זימון המתלוננות לחקירה כענייני ומנומק והובהר כי לא נעשה בעקבות פרסומים עיתונאיים. מטרת החקירה הייתה להגיע לחקר האמת ובשל כך המשטרה זימנה לחקירה את כל העדים אליהם הפנו המערער ובאי-כוחו לרבות גביית עדויות ממצהירים שונים ואף כאלה שהשמיצו את המתלוננות. כל טענה שהעלה המערער נחקרה וכל השמצת מי מן המתלוננות נבדקה לעומקה. הדברים נכונים אף בנוגע לעדים שהוזמנו לשיחות הרענון בפרקליטות ונחקרו אודות שיחות אלה במשטרה. כל אחד מהעדים תיאר, על פי דרכו, את שהתרחש בשיחות ולא מצאנו בטענות אלה כל ממש. לכל אלה יש להוסיף, כי ההגנה העלתה טרוניה בדבר חקירה אגרסיבית של העדים מטעמה ואף שהחוקרים הילכו אימים על חלק מעדיה. ברם, ההגנה נמנעה מלזמן ומלחקור כל עד בעניין זה, אף שהצהירה שתעשה כן. לבסוף, מייחסת ההגנה משמעות חריגה לאמירות טבעיות שהוחלפו במהלך שעות ארוכות של חקירת מתלוננת כזו או אחרת, אולם אין באלה ולא כלום לביסוס טענת ההגנה. המתלוננת א' ממשרד התיירות נחקרה בעשר חקירות ממושכות וקשות, במהלכן הקשו עליה החוקרים בשאלות כאלה ואחרות. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעמנו לומר, כי אופן חקירת עדי התביעה לעומת אופן חקירת עדי ההגנה התנהל אחרת. בכל מקרה, אנו סבורים, כי וודאי שאין בכך כדי להוכיח טענה של הגנה מן הצדק. בנסיבות אלה, הגענו לכלל מסקנה כי אין במהלכי החקירה פגמים של ממש ובוודאי לא כאלה העולים לכדי פגיעה חריפה בתחושת ההגינות והצדק.  

הדלפות במהלך תקופת החקירה ועד להגשת כתב האישום

400.    באי-כוח ההגנה טענו, כי מרשויות האכיפה ומחדרי החקירות במשטרה הודלפו חומרי חקירה לעיתונות. הדלפות אלה מצדיקות, לטעמם, בסיס לקיומה של הגנה מן הצדק.

           תופעת ההדלפות מחקירת משטרה ראויה לגינוי ויש להוקיע אותה מכל וכל. בימים אלה ממש קבע בית משפט זה, כי:

"התופעה של הדלפה מחדרי החקירות, בעיקר בחקירות רגישות ומתוקשרות, היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת. על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו, תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהא פניה לסדר היום כאילו לא אירע דבר, וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי" (בג"ץ 1736/10 ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים (, 2.10.2011)).

           מדובר בתופעה קשה, הפוגעת בטוהר ההליך הפלילי, בדימויו ואף לעיתים התופעה פוגעת בחקירה עצמה.

401.    הוכחתו של פרסום כלשהו היא קלה מאוד. כל הנדרש הוא להציג את הפרסום עצמו בפני בית המשפט. ברם, אין כך הדבר בנוגע לטענת ההדלפות. אין די בהצגת פרסום בעיתון על מנת להוכיח, כי עסקינן בהדלפה, והדברים קשים שבעתיים כשיש להוכיח שמדובר בהדלפה מצוות החקירה במשטרה.

           ההגנה הציגה לבית המשפט אינספור פרסומים וקטעי עיתונות העוסקים בפרשה בכלל ובמערער בפרט (רובם במסגרת המוצג נ/110). אולם, בהצגת הפרסומים הרבים הללו לא הוכחה קיומה של הדלפה ולא הוכח דבר באשר לגורם המדליף. ובכל מקרה, בפרסומים ובכתבות בהם צוטטו דבריו של פלוני, ברי, אפוא, כי כל עוד אותו פלוני לא נחקר על דבריו ועל דרך הגעתם לתקשורת, אין להסיק, כי אכן בציטוט מדויק של דבריו עסקינן. אף הקשרם של הדברים עלול שלא להיות ברור ולא להיות מדויק וכך עשויים להיווצר עיוותי דברים. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל ציטוט כגון זה כראייה קבילה ומדובר למעשה בעדות שמיעה.

402.    על טענת ההדלפות מן המשטרה נחקר ניצב יואב סגלוביץ', מי שעמד בראש צוות החקירה. סגלוביץ' הודה כי הוא היה מודע לכך, שהיו בתיק הדלפות וראה בהן פגיעה חמורה, אולם הכחיש הדלפות מצוות החקירה שלו עצמו. כמו-כן, סגלוביץ' חלק על היקף ההדלפות. הוא העיד על כך בבית המשפט ונביא להלן את דבריו:

"היו הדלפות מהרבה מאוד מקורות. אני אומר כאן... לא היו הדלפות מצוות החקירה. אני אומר שאם יבדקו היטב, מעבר לאמירה שהיו הדלפות, ואני בטוח שעורכי הדין יהיה להם את ההזדמנות לחקור אותי על זה, יבדקו היטב מהיכן הגיעו ההדלפות, העיתוי של ההדלפות, יש דברים שלא דלפו מעולם מהתיק הזה... מעולם לא יצאו מהתיק הזה. עכשיו אני אומר את הדברים, תראו אני מייצג פה את מערכת אכיפת החוק, אני מייצג את המשטרה, אני לא בזווית של להתנצח, אני אמרתי מראש, היו כאן הדלפות, אני מעריך שגם המערכת שאני אמון עליה, יוצאים דברים. אבל בין האמירות הגורפות שהיו פה על ההדלפות, לבין הדברים, היו פה פרסומים, חלקם הם לא הדלפות, כי הם לא היו מתוך החקירה. כי אם אתה רואה ואם מישהו יעשה את הבדיקה, מה הם חומרים מ-HARD CORE של החקירה, שלא יצאו ממתלוננות שפורסמו קודם, או FOLLOW UP היו פה, אלא הדלפה הכוונה היא שאני, או מי מטעמי, או אנשים תחתי, לקחו חומר והוציאו החוצה, אני יכול לומר לגבי עצמי, אנחנו מצוות החקירה לא היו הדלפות. אני אומר שהנושא הזה של ההדלפות והפרסומים פגע. אני אומר הדלפות ופרסומים, כי יש הבדלים בין הדברים" (בעמ' 4067 לפרוטוקול הדיון).

403.    על-מנת להוכיח, כי כתבה או פרסום כלשהם בתקשורת היו כתוצאה של הדלפה על ידי איש מרשות האכיפה, יש צורך לערוך חקירה מקיפה ויסודית (עו"ד רז נזרי, עוזר ראשי ליועץ המשפטי לממשלה בעדותו מסביר על הקושי לפתוח בחקירה בעניין הדלפה, בעמ' 1856-1855 לפרוטוקול הדיון). סגלוביץ' העיד בבית המשפט, כי החליט להתמקד בעיקר ולוותר על חקירות משנה כאלה ואחרות בכדי לנסות ולמצוא הדלפות. הוא העיד כי כשם שויתר על חקירת ההתנהלויות הבעייתיות לכאורה של ההגנה במהלך הפרשה, כך ויתר גם על חקירת ההדלפות (בעמ' 4075-4074 לפרוטוקול הדיון). גם אם נניח, כי היו הדלפות מכוונות של ידיעות מהחקירה, עדיין אין הדבר מעיד, כי למי מצוות החקירה הייתה יד בהדלפות אלו או שידע עליהן מראש. עצם העובדה, כי הוחלט שלא לחקור את החשד להדלפות בתיק שלפנינו – הן בשל הקושי בחקירות כאלה והן בשל קביעת סדרי עדיפות ומשאבים מוגבלים – אין בה כדי להסיק באופן אוטומאטי, כי תוכנו של הפרסום מקורו בהדלפה של רשויות מערכת האכיפה דווקא.   

           לכך יש להוסיף, כפי שנאמר לעיל, כי גם המערער לא ישב בחיבוק ידיים. הוא ביקש לנאום לאומה ביום 12.3.2009, הגם שעשה זאת מתוך התגוננות. המערער אף הודה בבית המשפט כי התראיין לא מעט לכלי התקשורת לאחר אותו נאום (בעמ' 5265-5264 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, מי מתומכיו של המערער פתח אתר אינטרנט, שעסק בפרשה מנקודת מבטו של המערער (ת/183).

           ההגנה אף הפנתה אצבע מאשימה נגד היועץ המשפטי לממשלה באופן אישי בטענה כי הוא עצמו הדליף מידע לתקשורת וניצל את האפשרות להשמיע דבריו בתקשורת באופן פסול. בטענה זו מתבססת ההגנה בעיקר על הדברים שהביע בטלוויזיה היועץ המשפטי לממשלה, אשר כאמור, זכו לביקורת הן על ידי בית משפט זה בפרשת פלונית והן על ידי בית המשפט המחוזי בפרשה זו. בהקשר זה, יש להבחין בין הדלפה פסולה לבין מידע רשמי ולגיטימי, ולא להותיר את כל אלה יחד באותו "סל". כבר נאמר, כי הדלפה לתקשורת מעיקרה פסולה היא. מדובר במעשה חמור, העלול לפגוע בטוהר ההליך הפלילי. אולם אין הדבר מונע פרסום של מידע לגיטימי לתקשורת. קרי, מחובתו של העומד בראש מערכת האכיפה – היועץ המשפטי לממשלה – ליידע את הציבור מעת לעת על פתיחת חקירה, שקילת הגשת כתב אישום וההחלטה הסופית אם להגיש כתב אישום.

404.    בפרשה שלפנינו, גם אם נאמרו בתקשורת אמירות כאלה ואחרות של היועץ המשפטי לממשלה, המציגות את דעתו האישית על אשמתו של המערער עוד בטרם הגיע הצוות המקצועי למסקנה אם חומר הראיות עולה לכדי ראיות בעלות פוטנציאל להרשעה ובטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, ואף אם אמירות אלה לא היו במקומן, לא הובאה כל תשתית ראייתית לכך שהיועץ המשפטי לממשלה הדליף לתקשורת על המתרחש בחדרי חדרים במסגרת חקירת הפרשה ועל הנעשה בה.   

   

405.    ביום 30.4.2009 עתר המערער לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבקשה כי היועץ המשפטי לממשלה יורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית בדבר חשדות לדליפת חומרי חקירה, מתיק החקירה בעניינו, לתקשורת (בג"ץ 3644/09 קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 14.7.2010)). ביום 14.7.2010 בשל הימנעות המערער מלהעביר את המידע שברשותו אשר בגינו נתבקשה החקירה משך תקופה ארוכה, משך המערער את עתירתו והיא נמחקה (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נרשמה הודעת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה אם המערער ימסור את כל הידוע לו ואת החומר שברשותו באשר לעניין נשוא החקירה, כפי שנתבקש מלכתחילה, ישקול היועץ המשפטי לממשלה אם יש בחומר שיימסר תשתית המצדיקה פתיחה בחקירה.    

           בדיונים שהתקיימו בפנינו, חזר וטען בא-כוח המערער אשר למכתבים הרבים שנשלחו ליועץ המשפטי לממשלה ובקשתם החוזרת ונשנית לחקור את ההדלפות שהיו בפרשה. לטענתו, לאחר מתן פסק-הדין האמור, העביר המערער את הפרטים המלאים ליועץ המשפטי לממשלה במסגרת בקשתו לפתוח בחקירה משטרתית. לדבריו, רק ביום 27.6.2011 נתקבל מכתב מלשכת היועץ המשפטי לממשלה בו נמסר, כי היועץ המשפטי לממשלה ביקש מהמשטרה לערוך בדיקה ולאחר השלמתה יובאו הממצאים בפניו והוא יחליט אם לפתוח בהליכים, אם לאו. נראה, כי גם לאחר שהמציא המערער ליועץ המשפטי לממשלה את הפרטים המלאים, לא אצה הדרך לפתוח בחקירה משטרתית.

           אשר-על-כן, כל טענות המערער לעניין הגנה מן הצדק נדחות בזאת.

גזר-הדין

406.    "בראש המדינה עומד נשיא". "הנשיא הנבחר יצהיר ויחתום בפני הכנסת הצהרת-אמונים זו: 'אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה'". כך קובעים סעיפים 1 ו-9 לחוק יסוד: נשיא המדינה. נשיא המדינה מייצג את מדינת ישראל, על כל חלקיה ומגזריה ואחד מסמלי הריבונות של מדינת ישראל. הוא "מי שעומד בראש המדינה או מסמל אותה" (דברי הנשיא ש' אגרנט בד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד טז(1) 430, 452 (1962) (להלן: עניין מתאנה)). מעמדו של נשיא המדינה מחייב אותו לממלכתיות וסמליות. נשיא המדינה מכהן בכהונה הרמה. הוא אינו חלק משלוש רשויות השלטון ואינו בעל מעמד פוליטי. נשיא המדינה הוא נאמן ואחראי לתפקידו הרם. מעמדו ומדיניותו של נשיא המדינה מחזקים את תחושת המחויבות ההדדית בקרב אזרחי ישראל למדינה ולעם, לסמליה הממלכתיים ולתחושת השייכות. נשיא המדינה בישראל אמור לבטא את הממלכתיות, את האחדות ולהיות לסמל שכל אזרחי המדינה מזדהים עמו. על נשיא המדינה מוטלים תפקידים וסמכויות שלא ניתן להטילם על מוסדות שלטוניים אחרים, כך בעיתות של יציבות ורוגע וכך בעיתות של משבר ומחלוקת. חוק יסוד: נשיא המדינה נועד להבטיח את אי-תלותו של הנשיא ומעמדו, באופן שיאפשר לו לייצג ערכים ונורמות בתחום הממלכתי והלאומי. כך למשל, סמכות החנינה של נשיא המדינה נמשלת לזו של המלך באנגליה (דברי הנשיא ש' אגרנט בעניין מתאנה, בעמ' 455). הנשיא מסמל את המדינה ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים. הוא מייצג ערכים של מוסר חברתי שאינם שנויים במחלוקת פוליטית (משה לנדוי חוק יסוד: נשיא המדינה, פירוש לחוקי היסוד 12 (י' זמיר עורך, (1994)); בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 605 (1986)). היטיבה לומר השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת פלונית (פסקה 1), כי נשיא המדינה "מייצג במעמדו את הממלכתיות ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית. הוא אמור לשקף באישיותו את הטוב, היפה, הערכי והייחודי המאפיינים את הציבור בישראל. הוא אמור לשמש דוגמא ומופת בדרך מילוי תפקידו, ובאופן ניהול אורחות חייו הפרטיים גם יחד".

           בפרשה שלפנינו אירע ליקוי מאורות – לראשונה נחקר והועמד לדין נשיא מכהן של מדינת ישראל. בשנת 1998, שימש המערער בתפקיד שר התיירות. א' החלה לעבוד במשרד התיירות במשרת אמון אישי. במהלך תקופת עבודתה עם המערער נקט זה האחרון בפעולות שונות של חיזור, כולן בעלות אופי מיני כלפי א', שכללו גם מעשי הטרדה מינית מילוליים ופיזיים וזאת תוך ניצול מעמדו ויחסי המרות שלו כלפי א' והכל במטרה ש-א' תיאות לקיים עמו יחסי מין.

407.    האירוע הראשון באישום הראשון בדירתה של א', ביקש המערער מ-א' להתלוות אליה לדירתה בירושלים בתואנה כי הוא מעוניין לראות את מקום מגוריה. כשנכנסו השניים לדירתה, התקרב אליה המערער, א' נרתעה לאחור כדי להיחלץ ממנו, אולם נתקלה בארון. המערער נצמד לגופה של א' ואחז בחזה, בניגוד להסכמתה. א' הדפה את המערער והבהירה לו כי אינה מוכנה להיענות לו והמערער עזב את המקום. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה ועקב שימוש בכוח.

         האירוע השני באישום הראשון התרחש בלשכת המערער בבית הטכסטיל בתל אביב. במועד בלתי ידוע בחודש אפריל 1998, בשעות הערב, התקיים אירוע בתל אביב בו השתתף המערער ובו נכחה אף א'. במהלך האירוע פנה המערער ל-א' וסיפר לה כי שכח דבר מה במשרדו בתל אביב וביקש ממנה להתלוות אליו כדי לקחתו. א' נעתרה לבקשה והשניים נסעו יחדיו ללשכה בתל אביב. כשהגיעו השניים ללשכה, א' התיישבה על כיסא והמערער התיישב לידה ונגע בחזה במגמה לקיים עמה קשר מיני, בניגוד לרצונה. המערער ניסה להוריד את מכנסיה של א' אולם א' התנגדה ומשכה אותם חזרה מעלה. בעוד המערער אוחז ב-א' ומנסה לכפות עצמו עליה, משך המערער את א' אל הרצפה, משך בכוח את מכנסיה והפשיטה, למרות ש-א' ניסתה ללא הצלחה למנוע זאת ממנו. המערער פתח מכנסיה ונשכב מעליה, החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה ללא הסכמתה, כאשר בכל אותה העת א' מבקשת ממנו כי יחדל ממעשיו. לאחר ש-א' המשיכה לבטא באורח פיזי ומילולי את התנגדותה, חדל המערער ממעשיו בטרם הגיע לפורקן מיני. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירת אינוס כנוסחה בעת ביצוע העבירה.

         האירוע השלישי באישום הראשון התרחש במלון פלאזה בירושלים ביום 17.6.1998 בשעות אחר הצהריים. המערער ביקש מ-א' להיפגש עמו בלובי של מלון פלאזה בירושלים על מנת לעבור עמה על חומרים הקשורים לעבודת המשרד. בסמוך להגעתה למלון, התקשר המערער לטלפון הנייד של א' וביקש ממנה לעלות לחדרו מאחר ועדיין לא סיים להתארגן. א' עלתה לחדרו של המערער, הבחינה כי המערער לא סיים להתלבש והתיישבה על קצה המיטה. המערער התקרב אליה, הדף אותה על המיטה ופשט את מכנסיה ותחתוניה במשיכה. א' התנגדה לקיים יחסי מין עם המערער אולם זה האחרון לא שעה לבקשותיה ולניסיונותיה להדפו. המערער נשכב מעל א' כשהוא אוחז בה, החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה תוך שהוא מנסה להרגיעה. משעמדה א' על סירובה, הרפה המערער ונסוג ממנה. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירת אינוס כנוסחה בעת ביצוע העבירה.       

         האישום השני והשלישי מתייחסים לתקופה שהמערער שימש בתפקיד נשיא המדינה. המערער הורשע בשתי עבירות של הטרדה מינית של שתי עובדות בבית הנשיא – ה' ו-ל'. באישום השלישי הורשע גם בעבירה של מעשה מגונה כלפי ל' ובאישום הרביעי זוכה מעבירה של הטרדת עד והורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.

           המערער, ששימש בתקופה הרלוואנטית כשר התיירות וכסגן ראש הממשלה ובהמשך נבחר לכהן כנשיא המדינה, הורשע בפסק-דין ארוך ומפורט אשר ניתן על דעת כל שופטי ההרכב של בית המשפט המחוזי בעבירות מין מן החמורות ביותר בספר החוקים. המערער הורשע בשתי עבירות אינוס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בנוגע ל-א' ממשרד התיירות; בעבירה של הטרדה מינית בנוגע ל-ה' מבית הנשיא; בעבירת מעשה מגונה ובעבירת הטרדה מינית בנוגע ל-ל' מבית הנשיא וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בנוגע ל-ל' מבית הנשיא.

408.    ביום 22.3.2011 החליט בית המשפט המחוזי, כאמור, ברוב דעות (כב' השופטים ג' קרא ומ' סוקולוב), וכנגד דעתה החולקת של כב' השופטת י' שבח, לגזור על המערער את העונשים הבאים: שבע שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור המערער עבירה על סעיף 345 או סעיף 348(א)(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שנה מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסר, לא יעבור המערער עבירה על סעיפים 244, 245, 246, 249, 348(ג) לחוק העונשין או עבירה על סעיפים 3, 4, 5 לחוק מניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; תשלום פיצויים למתלוננת א' ממשרד התיירות בסך של 100,000 ש"ח וכן תשלום פיצויים למתלוננת ל' בסך של 25,000 ש"ח. בנוסף, פה אחד הוכרז, כי בעבירות בהן הורשע המערער יש משום קלון.

           בסוגיית העונש אומנם הייתה מחלוקת בין חברי ההרכב בבית המשפט המחוזי, ודעת המיעוט ביקשה להקל עם המערער בשל ההיקף הנרחב של הפרסומים בתקשורת, אולם לטעמנו, דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי הקלה יתר על המידה עם המערער.

409.    אין כל ספק כי מקרה זה נדיר הוא. לפנינו פרשה יוצאת דופן בשל מיהותו של העושה, מי שכיהן כשר בממשלה וכנשיא המדינה. ייחודה של הפרשה הוא גם הטעם לפרסום התקשורתי, אשר בהחלט חצה כל גבול, גם מעבר לים.  

           אין חולק, כי מאז פרוץ הפרשה, עם החקירות שעבר המערער והמשפט עצמו, נהרסו חייו האישיים והמקצועיים, שנפל "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא" (חגיגה ה ב); "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי, אֶת-בַּת-צִיּוֹן--הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (איכה, ב א) נפילה כואבת וקשה ביותר. עם זאת, עלינו לזכור, כי דווקא בשל היותו של המערער במקום בו היה – שר תיירות, סגן ראש הממשלה ונשיא מדינת ישראל – ובנצלו מעמדו בתפקידים אלה בעת ביצוע העבירות, טמונות גם הנסיבות המחמירות מבחינתו של המערער. דווקא דמות ציבורית בדרגה כה בכירה, ראוי שתהיה לדוגמא לכפופים ולכפופות לה. כבר נאמר לא אחת, כי כגובה התפקיד כך גובה הנפילה.

           ועוד. על השופטים להזכיר לעצמם בכל תיק ותיק הבא בפניהם, כי עליהם לשפוט בצדק וללא משוא פנים בשל העומד מולם לדין. "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, פסוק ט"ו). רמב"ם, הלכות סנהדרין כ"א הלכה א' ג':

"מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך". איזהו צדק המשפט? זו השוואת שני בעלי הדינין בכל דבר. לא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אומר לו: "קצר דבריך", ואל יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחד וידבר לו קשות. שני בעלי דינין שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים, והשני מלובש בזויין, אומר למכובד: "או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו, או לבוש כמותו עד שתהיו שוין, אחר כך תעמדו בדין.
לא יהיה אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים. ואם רצו בית דין להושיב את שניהם – מושיבין, ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה...".

           "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (ויקרא פרק יט, פסוק טו). חז"ל מלמדים שהדיין ידון דין צדק. מה משמעות דין צדק? על הדיין לאפשר לשני בעלי הדין לדבר כל צרכם גם אם אחד מבעלי הדין מדבר שלא לעניין אסור להאיץ בו ולומר לו לסיים את דבריו אלא לתת לו הזדמנות שווה להסביר עצמו. וכמו כן שלא יהיה אחד מבעלי הדין עומד ואחד יושב. גם אם אחד מבעלי הדין הוא רב גדול הרי ששני בעלי הדין צריכים להיות שווים לפני הדיין או עומדים או יושבים. והרמב"ם מדגיש את חשיבות שפיטה בצדק ששני בעלי הדין ילבשו בגדים שווים כדי שלא להטעות את הדיין. בדיני התורה מתגלים הבנה עמוקה לרגשותיהם הדקים ביותר של בעלי הדין כדי שיצא דין אמת. הרגישות הזו באה מתוך אחריות לצדק מושלם ולשמירת הכלל של "אהבת לרעך כמוך". הדיין נצטווה - "שלא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע בפניו לאחר וידבר לו קשות" (רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ"א הלכה א').

           יפים לעניין זה דברי השופט ח' כהן על עקרון השוויון במשפט בספרו המשפט (מהדורה שנייה, 1996), בעמ' 109:

"כולם שווים לפני השופט - שר-השרים ואחרון הבטלנים, צדיק הדור והמועד בפושעים, זקן מופלג ותינוק בן-יומו, אזרח ונוכרי, יהודי וגוי: כשעומדים בדין, זה מול זה, כאילו ערומים הם כביום היוולדם, וכל מעלותיהם ומגרעותיהם כאילו נעלמו כלא היו. אפילו יחיד העומד בדינו מול המדינה כולה, בין שהוא תובע אותה לדין ובין שהיא תובעת אותו, בין בדיני ממונות ולבין בדיני מנהל, ואפילו בדיני נפשות, גם כשהמדינה מיוצגת בבית המשפט על-ידי מיטב פרקליטיה והוא עומד מולם בגפו וטוען לעצמו - שווים הם בעיני השופט שוויון גמור".

           כולם שווים בפני החוק. כל בני האדם שווים בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם. כולם שווים בין שווים. כך גם יחול המשפט בעניינו של המערער. על המערער לשאת בעונש ככל אדם ואין לתת למעמדו הרם משקל כזה המהווה שיקול לקולה.

410.    על חומרתו של ניצול יחסי מרות לשם השגת טובות הנאה, תוך ניצול מקום העבודה נקבע בע"פ 2695/93 שירי נ' מדינת ישראל (, 28.7.1993) (פסקה 12), כי:

"אין לסבול את התופעה, שלמרבה הצער נפוצה היא, כי מעבידים ואנשים בעלי שררה יפעילו סמכותם על הנתונים למרותם כדי להפיק לעצמם טובת הנאה מינית.

הכפיפות של הנתונים למרותם של כאלה מעמידה אותם במצוקה אמיתית, ולא אחת ירכינו ראש ולמורת רוחם ישלימו עם התנהגות כזו, שלא זו בלבד שיש בה פסול וטעם לפגם, אלא שיש בה כדי להשפיל את האדם בו מבוצע המעשה ולפגוע פגיעה קשה בכבודו ובצנעת פרטיותו.

יש לטעת בלבם של אלה את התחושה ואת הבטחון שיש דין ויש דיין, ויש מי שאמון על הגנת זכויותיהם כאזרחים".

           יפים דברים אלה למקרה שלפנינו.

           לכל אישה זכות על גופה. זכות לכבוד. זכות לחירות. אין לאף אחד את הזכות ליטול כל אלה ממנה. כבר נאמר בפסיקתו של בית משפט זה, כי עבירות האונס הינן מן החמורות שבעבירות הקבועות בחוק הפלילי. על חומרתה של עבירת האינוס כבר כתבתי בעבר (ראו ע"פ 2717/08 פלוני נ' מדינת ישראל (, 15.4.2010); וע"פ 7951/05 8281/05 מדינת ישראל נ' פלוני (, 7.2.2007)). בדומה נקבע על ידי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (, 11.8.2008):

"הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה".

           עבירת האונס מחללת את כבודו של האדם ומבזה אותו. היא פוגעת בנפשו פגיעה קשה שלעיתים אין לה מרפא. חומרת העבירה עוד עולה בדרגתה עת בוצעה היא תוך ניצול יחסי מרות, שכן המרות היא זו הנותנת לנאשם את ההזדמנות הקלה לבצע את זממו לעומת הכפופים לו, אשר מטבע הדברים מצויים הם בעמדה מוחלשת. כך קרה ל-א' ממשרד התיירות. המערער ניצל את יחסי המרות ששררו ביניהם, ניצל את סמכותו כמעסיקה, ניצל את האמון שנטעה בו. הוא התנכל ל-א' ופיטר אותה לאחר שלא נענתה לבקשותיו המיניות. הדברים נכונים גם כאשר מדובר במעשה מגונה או הטרדה מינית הנעשים תוך ניצול המרות. כך קרה ל-ה' ו-ל' שהיו כפופות למערער והאחרון ניצל את קירבתן וכפיפותן אליו. בכך לא סגי. המערער הוסיף וחטא, כאשר הורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עת כיהן כנשיא המדינה וביצע את העבירה בתוך בית הנשיא. ברי, אפוא, כי הרשעה בעבירות מין היא מכה אנושה לאיש ציבור ולקריירה ציבורית, זאת במיוחד כאשר מדובר בעבירות של אינוס. ברור לכל ואך צפוי היה, כי גילוי הפרשה יגרור אחריו את דחייתו של המערער מהמערכת הציבורית. ברור לנו גם, כי בהרשעה עצמה טבועה השפעה גדולה על עתידו של המערער. עם זאת, ולמרות כל אלה, על המערער לתת את הדין בשל מעשיו החמורים והראויים לכל גנאי. המעשים שעשה הם פוגעים, משפילים ונלוזים. מעשים כאלה ראויים הם לענישה משמעותית ודווקא במקרה של איש ציבור במעמד כה רם כמו המערער, על העונש להיות בעל אפקט הרתעתי. המערער לא הוסיף לעניין, עת חזר וטען לאורך כל הדרך, כי: "לא היו דברים מעולם" וכי "לא היה ולא נברא". בכך, ולכל הפחות, המערער לא הביע כל חרטה על מעשיו והתנהגותו זו אינה מצדיקה מחילה.  

411.    חובה להזכיר גם את תסקיר הנפגע שנערך אודות א' ממשרד התיירות ממנו עולה כי חייה נחצים מבחינתה באופן דרמטי לתקופה שקדמה לעבודתה במחיצת המערער לבין התקופה שהיתה חשופה לפגיעות ולהשלכותיהן הקשות, בכל המובנים, בשנים שחלפו מאז. הפגיעות שעברה, המיניות והנפשיות, ההתמודדות בהמשך ערערו אצל א' את חווית האמון והביטחון שלה בעצמה, בזולת ובעולם. הפגיעות שנעשו בה היו בקונטקסט של מעבר בין יחס מרומם ומעתיר כלפיה לבין יחס אותו חוותה כמתעלל, משפיל ומבזה. עצם קבלתה לתפקיד הרל"שית של המערער ומעמדה הרם העניקו לה תחושות גאווה, הישג, ביטחון עצמי וביטחון כלכלי. בשלב מסוים התחיל להתפתח מצב בו א' חשופה להתנהגויות טורדניות של המערער. מעמדו הנכבד של המערער כשר, העמדה הרצינית שהעניק לה במשרדו, "חיזוריו" וה"מחמאות" שקיבלה ממנו, כל אלה הקשו עליה לזהות את הסיטואציה החריגה והפוגעת אליה נקלעה ולהתמודד באופן מציב גבול מול התנהגויותיו החריגות.

           מעשי האונס בשלב מאוחר יותר, אשר היוו שיאו של תהליך הפגיעה והניצול, תפסו את א' לא מוכנה והיא מתארת במהלכם הלם מוחלט שלה, תחושות ביזוי, בושה, חוסר אונים ושיתוק ואת תחנוניה כי יניח לה. כמקובל וכמוכר בקרב נפגעות תקיפה מינית ובתוך סיטואציה כה מורכבת של יחסי מרות, הפעילה א' מנגנון של ניתוק בשלב שאחרי האונס הראשון בלשכה בתל אביב, כדי להיות מסוגלת להמשיך בתפקודה ולכן בהיותה לא מוגנת, היתה מועדת לשוב ולהיפגע על ידי המערער, כפי שאכן קרה במקרה האונס השני במלון פלאזה בירושלים. גם כשפנתה סמוך לפגיעות, למכריה וביטאה שהיא במצוקה, איש לא פעל מבחינתה להיחלץ לעזרתה ולהגן עליה. בשלב בו החל המערער למדר את א', להתעלל בה ולהשפיל אותה בפני יתר עובדי המשרד, היא חוותה בלבול כתוצאה משינוי היחס הלא צפוי מצד המערער כלפיה ולא הצליחה להתמודד עם המעבר החד והקיצוני וההתדרדרות עקב כך ממעמדה המוערך ("תקופת המלכות") למעמדה הנחות.

           א' תיארה משבר אישי בעקבות הפרסומים הרבים שנלוו לחשיפת חלקה בפרשה. מדובר בחוויות ששיחזרו עבורה מימדים מהמקרים בהם נפגעה, של איבוד שליטה, חודרנות ופולשנות ומהלך שנכפה עליה. היבט נוסף שנלווה לחשיפת הפגיעות בה, הוא אופן הצגתה בתקשורת ומה שתיארה כהכפשות תכופות, תיאורים מלגלגים, מאשימים ומבזים שלה. א' תיארה כיצד מידי יום קמה עם חרדה מפני מה שיתפרסם אודותיה.

           בענייננו, כעולה מתסקיר הנפגע של א', למרות מרחק השנים, ניכר עד כמה א' חיה את חייה כשהיא נושאת שבר עמוק באמון שלה בבני אדם והיא דרוכה ונתונה בכוננות מתמדת לפגיעה הבאה. הצלקות שהותיר המערער בלבה ואישיותה של א' במיוחד במעשיו, לא ישכחו על-ידה.  

           ל' מבית הנשיא שוהה בחו"ל. הימצאותה בחו"ל קשורה במצבה הרגשי בעקבות ההליכים בתיק זה ונבצר להגיש תסקיר נפגש אודותיה, המתייחס לפגיעה המינית בה ולנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה.

           לא התבקשנו על ידי מי מהצדדים ובנסיבות העניין אף לא ראינו צורך לבקש הערכת מסוכנות, כאמור בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, כפי שתוקן בתיקון מספר 3 התשע"א-2011 (ס"ח תשע"א 1144 מיום 17.8.2011).

412.    ברור לנו גם, כי היקף הפרסומים הרחב ביותר, אשר כלל את האשמתו של המערער בתקשורת בטרם נחרץ גורלו על ידי מערכת המשפט, היסב לו, לאשתו, לילדיו ולכל משפחתו בושה וכלימה במידה כזו שיש בהם משום סבל קשה. המערער טוען בערעורו, כי הוא איננו ישן עוד בלילות. הוא, אשתו, ילדיו וכל משפחתו חשים נרדפים ואף הם נפגעו לטענתם מבחינה נפשית בשל האצבע המאשימה שהופנתה אל המערער, עוד בטרם החל הליך המשפט, וכדברי באי כוחו, הפרסום הפך ל"מפלצת שבלעה את הנאשם, בלעה את משפחתו, בלעה כל דבר ששווה לחיות בשבילו. את שמחת החיים, את המעמד..." באי כוחו של המערער חזרו וטענו כי מאז פרוץ הפרשה, המערער אינו יוצא מביתו והוא חש זלזול גדול ובוז בכל אשר ילך. הוא כלוא בתוך ארבע קירות ביתו, כלוא בתוך עצמו ומאדם אהוב, רם מעלה ואף נערץ, הפך למושפל וחסר כל. באי כוחו תיארו אותו כ"מת מהלך". במכתב שכתב בנו של המערער לבית המשפט המחוזי בשמו ובשם יתר אחיו תיאר הוא את השבר העמוק שפקד את חיי המערער והמשפחה כולה וכיצד החקירה המשטרתית וההליך המשפטי ריסקו את המערער, שהפך ל"צל של עצמו". באי כוחו מתארים, כי בשש השנים האחרונות, סבל המערער סבל שלא מגיע לאיש. הוא עבר "שבעה מדורי גיהנום של סקילות בכיכרות העיר, הכפשות, הוקעה, גידופים ורצח אופי, וכל זאת בטרם הובא עניינו בפני בית משפט למען ייעשה משפט צדק בישראל". לטענתם, עונשו של המערער "לא איחר לבוא בכל יום ויום במהלך כל אותה תקופה. כל יום על מרקעי הטלוויזיה, על גלי האתר, על כל מסך אפשרי הוקיע הציבור, והתקשורת בפרט, את המערער – לא כמורשע, לא כנאשם, אלא הוקיעה אותו מעצמה מתוך החברה כולה כאדם" [ההדגשה במקור – ס'. ג'.].

           אנו מסכימים, כי סבל כזה הוא עונש חמור וקשה מאוד וכפי שאמר השופט ויתקון: "עונש שאינו כתוב בשום חוק" (ע"פ 152/74, 125/74 מירום נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 66 (1975)). בע"פ 88/86 צוקרמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 209, 211 (1986) (להלן: עניין צוקרמן) נקבע:

"ברור כי השידור הסב למערער, לאשתו, לילדיו ולכל משפחתו בושה וכלימה במידה כזו, שיש בה משום סבל שהוא כמעט קשה מנשוא".

           ובהמשך:

"ומי שלא ראה בסבלם של ילדים, שחבריהם מציקים להם ופורשים מהם בגל חטא אביהם שפורסם בצורה כזו ברבים, לא ראה סבל מימיו. וכבר הזהירו חכמים את הדיין בגזרו דינו של נאשם למאסר או לעונש אחר –'.... אל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו...' (רמב"ם, סנהדרין, כד, י) ; והכלל הגדול בתורה – '.... ואהבת לרעך כמוך'.... (ויקרא, יט, יח) - נתפרש על-ידי חכמים, שחל הוא גם לגבי עבריינים שהורשעו, ואף מי נידון למיתה יש להקפיד שלא לבזותו מעבר להכרחי ולדרוש 'ברור לו מיתה יפה' (סנהדרין, מה, א...); וזהו הכלל הגדול שחכמים קבעו בתורת הענישה העברית: 'משלקה - הרי הוא כאחיך' (משנה, מכות, ג, טו; וראה במפורט עע"א 4/82 (ב"ש 904/82)..., בעמ' 206-208). כל אלה צריך שיובאו בחשבון במידת העונש המושת על העבריין".

413.    בפנינו ניצב אדם, שמילא תפקיד בכיר מנשוא והיה במעמד רם מעלה. חשיפת מעשיו בפני צופי הטלוויזיה, מאזיני הרדיו וקוראי העיתונים – קטנים וגדולים כאחד – יש בה כדי לגרום להוקעה של ממש, נידוי חברתי ומעל לכל לסבל קשה וממושך גם למי שלא חטא – היא משפחתו של המערער.

           בת"פ (מחוזי, י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי (, 15.4.1999) (פסקה 7) נאמר כי: "מטבע הדברים משפט פלילי של שר ומנהיג בישראל המואשם בעבירת שוחד מעורר ענין רב בציבור ובכלי התקשורת". דברים אלה נכונים שבעתיים עת מדובר בשר ונשיא מדינה בישראל המואשם בעבירות מין חמורות.

           סבורים אנו, כי ראוי לה לתקשורת – לרשויות הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות – כי בטרם תפרסם אמירות פוגעניות כאלה ואחרות תחשוב היא בינה לבין עצמה האם ראוי הוא הפרסום על ידה והאם יש בו כדי לגרום לסבל ובושה לנאשם, וזאת גם כאשר עסקינן בדמות ציבורית. על העיתונאים לחשוב מלכתחילה על ההשלכות הציבוריות בטרם ישחיזו את העט. על המתראיינים ברדיו ובטלוויזיה לחשוב מלכתחילה על ההשלכות הציבוריות בטרם יאמרו קבל עם ועדה דברים כאלה או אחרים. בעניין צוקרמן נקבע, כי:

"גם לגבי מי שהורשע בדין אין רשות להתעלל בו, ובוודאי אין אנו רשאים לשים לשמצה מי שנאשם ומכל שכן מי שחשוד ואף טרם הואשם. השמצה ברבים של החשוד ושל משפחתו אין בה כדי לקדם את החקירה וכדי ליעלה, ומעשה אסור ובזוי הוא. טוב יעשו איפוא רשויות הטלוויזיה, אם שידורים כגון אלה לא ייערכו ולא יוקרנו, אלא לאחר הרשאה מפורשת של גורם משפטי המוסמך לכך" (שם, בעמוד 212).

           יפים דברים אלה במיוחד למקרה שלפנינו.

414.    אשר לעונש, טענו באי כוח המערער, כי כמעט שלא יכולה להיות מחלוקת, כי 7 שנות מאסר בפועל הוא עונש החורג באופן קיצוני מהעונש הראוי בנסיבות דנן – בחלוף הזמן, באופי המעשה, בנסיבות שסבבו את המעשה, ביחסה של התקשורת ובכל אשר עבר המערער במהלך 6 השנים האחרונות. שנים שלמות של סבל וקלס שבו לא יכול המערער להוציא את ראשו מחוץ ל-ד' אמות ביתו. עוד טענו באי כוח המערער, כי יש להתחשב גם במועד בו בוצעו העבירות, לפני למעלה מ-13 שנים, כשיש לזכור, כי 8 שנים שתקה המתלוננת א' ממשרד התיירות ולא סיפרה לאיש, כך שהשיהוי בין מועד גזירת הדין לבין מועד ביצוע המעשים אינו מטעמי המערער. מטעמים אלה כולם, מבקשים באי כוח המערער לפטור את המערער מעונש.

           מנגד, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על גזר-הדין ולהותיר אותו על כנו.

           בתי המשפט חזרו ואמרו, כי גזירת הדין מלאכה קשה היא וקשה היא באלפי מונים כאשר מדובר באיש ציבור – האזרח מספר אחת במדינת ישראל – שעבר עבירות מין חמורות ביותר, עבירות כאלה שחברתנו סולדת מהן וכאלה שיש בהן קלון. כל שנאמר להגנתו של המערער אינו יכול לכסות על המעשים בהם בחר המערער לבצע במתלוננות את זממו תוך ניצול יחסי המרות ביניהם.

           מן המפורסמות כי כל מקרה יש לבחון לגופו. כבר נאמר, כי העונש נתפר למידותיו של כל נאשם ונאשם בבחינת "חנוך לנאשם על פי דרכו" תוך שקלול חומרת העבירה ונסיבותיה. כמו-כן, כידוע, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (, 29.1.2009)). הכלל הוא שאין ערכאת הערעור ממירה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה, בכל הנוגע לגובה העונש שנקבע בעניינו של נאשם, זולת בנסיבות חריגות שבהן נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה, או שהעונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה בנסיבות דומות (ראו ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (, 4.3.2009); ע"פ 10166/09 פלוני נ' מדינת ישראל (, 10.11.2010)). מעטים הם המקרים, בהם תבחר ערכאת הערעור להתערב בגזר-הדין שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית. רק אם "הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על-ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" לא יהיה מנוס, אלא לתקן את המעוות (ראו ע"פ 1242/97 גרינברג ואח' נ' מדינת ישראל (, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ואח' (, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (, 29.1.2009)).

           במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מנותח, מבוסס ומנומק היטב, וניכר כי נלקחו בחשבון כל השיקולים שהועלו לחומרה ולקולה. בעניינו של המערער נשקלו שיקולים שונים.

           מצד אחד של המתרס, נשקלו חומרתם הרבה של מעשיו, תוך ניצול מרותו על הכפופות לו ומעמדו הרם – הן כשר התיירות וכסגן ראש הממשלה והן בכהונתו הרמה מכל כנשיא מדינת ישראל; ריבוי המעשים; והעובדה שבוצעו במתלוננות על פני ציר זמן ארוך. הוא ביצע מעשים חמורים. הוא ניצל לרעה את מעמדו וחילל את גופה וכבודה של א' ממשרד התיירות ואת כבודן של ה' ו-ל' מבית הנשיא. מעשיו תוכננו ככל הנראה על-ידו מבעוד מועד – הן רצונו להגיע לביקור בדירתה של א'; הן רצונו ש-א' תתלווה אליו ללשכה בתל אביב בתואנה כי "שכח" שם משהו; והן רצונו ש-א' תזמין לו חדר במלון למנוחה ושהיא תגיע למלון בתואנה שהשניים יעברו על דואר יחד. טענת ההגנה, שלפיה מעשי האונס בוצעו שלא תוך שימוש בכוח אלים וברוטאלי, אינה יכולה לשמש כשיקול לקולה, שכן יש לזכור, יחסי הכוחות בין המערער לבין א' אינם שווים. המערער היה המעביד שלה, "הבוס שלה" ו-א' היתה כפופה לו ולמרותו. התלות של א' במערער והמחויבות שלה אליו לא אפשרה לה להתנגד למעשיו באופן אלים. אף לפערי הגילאים ביניהם יש משקל לעניין יכולתה לסרב לו, להתנגד ולדחות אותו ממעשיו. בנסיבות כאלה, עת כפה המערער על א' קיום יחסי מין עמו, מקובל עלינו, כי לא היה ביכולתה להתנגד למעשיו בצורה אגרסיבית או בוטה. המערער אף לא הביע כל חרטה על מעשיו. אף להפך. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון העונש שגזר, גם את הכחשותיו של המערער בכל המיוחס לו, כשלאורך כל הדרך טען כי "לא היה ולא נברא". בנוסף, המערער הכפיש את המתלוננות, העליבן, הטיח בהן ביקורת קשה ויצא במסע השמצות ובמתקפה נגדית באולפני הטלוויזיה.

           מן הצד האחר של המתרס, ניתן משקל מתאים למיהותו של העושה, רום מעמדו, לעובדה שנפל "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא"; לפגיעה שנגרמה לו ולפרסומים המתלהמים שעסקו בהוקעתו, תוך קביעת אשמתו זמן רב לפני שבית המשפט עצמו נדרש להכרעה בעניינו וכפי שכינו זאת באי-כוחו של המערער "הלינץ' התקשורתי" שנעשה בו מבעוד מועד. אשר לחלוף הזמן – אכן, במיוחד מאז אירועי האונס חלף זמן ניכר. ואולם, לחלוף הזמן לא מצאנו מקום ליתן משקל. אף אחת מהמתלוננות בפרשה לא התלוננה מיוזמתה. בעבירות מין מוכרת התופעה, שלפיה הקורבנות מעדיפים להבליג ולשתוק, זאת במיוחד כאשר מדובר בדמות ציבורית כדוגמת המערער שמוקף באנשי שלומו הנאמנים לו. לאחר המעשים שנעשו נגד א' ולאחר התקופה בה כיהן המערער כשר תיירות, ניסה המערער לקנות את שתיקתה של א' באמצעות "מסמך ההבנות", באמצעות קלטות יואלי וההבטחות שנתן לה בהמשך הדרך ובכהונתו כנשיא המדינה כי ינסה למצוא לה עבודה. שוכנענו, כי העונש שהושת על המערער הוא תוצאה של שקלול כל אלה, ועל רקע הכרעת הדין, נקודת שיווי המשקל שנקבעה אינה נוטה כלל לחומרה. עומד לפנינו המערער, אשר ניצל באופן שיטתי, תוך יצירת מניפולציות, את השררה שלו מתוך לחץ ויצר וביצע עבירות מין מן החמורות שבספר החוקים, עבירות מין שהן פשע. גם כנשיא המדינה המשיך המערער במעשיו. יצירת המצבים שיצר המערער על מנת לנסות ולממש את יצרו, תוך ניצול מרותו ותהילתו שסייעה בידו לביצוע העבירות בהן הורשע, מהווה התנהגות חמורה מאוד. נשיא צריך להיות מורם מעם מכוח אישיותו ומעמדו כסמל. בכך ביזה המערער את תפקידיו הן כשר והן כנשיא המדינה. יתרה מכך, המערער בחר להכחיש את כל המיוחס לו ולא התנצל על מעשיו. צר לנו על כך, שלא רק שהמערער ביצע את המעשים שיוחסו לו, אלא שהוא בחר להמשיך ולבזות את המתלוננות, לזלזל ברגשותיהן ולפגוע בכבודן.

           לכך יש להוסיף, כי גורם מרכזי בגזירת דינו של המערער הוא האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מין פוטנציאליים ממימוש מזימותיהם. כבר נכתב על ידי בית משפט זה, כי יש להעביר להם מסר ברור וחד-משמעי, אשר יקבל ביטוי בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה (ראו ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (, 27.5.2009); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (, 11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (, 4.6.2006); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (, 28.1.2002)).

415.    לאחר לבטים רבים ולא קלים, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב במידת העונש שהושת על המערער (בדעת הרוב), מאחר ושוכנענו כי הדבר נעשה בצורה ראויה ושקולה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך התחשבות בכל השיקולים שהועלו גם בפנינו.

           עצב עמוק יורד על מדינת ישראל משנקבע כי מי שהיה שר בממשלה, סגן ראש הממשלה ונשיא המדינה ביצע מעשים כאלה. מחזה קשה ביותר הוא לראות את מי ששימש לסמל ממלכתי במדינה נכנס לבית הכלא.

סוף דבר

416.    התוצאה היא, כי הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כולו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. העונשים שהוטלו על המערער על ידי בית המשפט המחוזי יישארו על כנם. תם ונשלם.

 ניתן היום, ‏‏י"ג בחשוון, תשע"ב (10.11.2011).