החלטה
1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 868/10 ג'אבר פארס נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים (20.8.2012). במסגרת פסק הדין נקבע ברוב דעות (המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל) כי הליך עיקול שבו ניתן צו מימוש, והצו הושהה לפני מתן צו הקפאת הליכים, איננו נחשב ל"הליך שביצועו הושלם" לצורך סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות).
העובדות וההליכים בתמצית
2. במוקד פסק הדין עומד סכסוך משפטי בין המבקש לבין עיריית טייבה, שבסיומו ניתן פסק דין לטובת המבקש. המבקש פנה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש פסק הדין, ובמסגרת ההליכים ביקש וקיבל צו מימוש לגבי כספים המצויים בבנק דקסיה בע"מ. העירייה הגישה בקשה לביטול העיקול בו ביום, ובגדרי מספר החלטות שניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, הושהו הליכי העיקול. חרף ההשהיה הועברו הכספים המעוקלים שלגביהם ניתן צו המימוש לתיק ההוצאה לפועל. עיריית טייבה נקלעה לקשיים, מונה לה נאמן (הוא המשיב 1) וניתן לגביה צו הקפאת הליכים. הנאמן הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביטול העיקול ולשחרור הכספים, בשל צו הקפאת ההליכים המורה על ביטול העיקולים. ראש ההוצאה לפועל נענתה לבקשה, וקבעה שעקב השהיית ההליכים לא הושלם ההליך. בהתאם, החליטה ראש ההוצאה לפועל להעביר את הכספים לקופת הנאמן. על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, אשר קבע כי התיק יידון בבית המשפט של הפירוק. לפיכך הוגשה בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר אישר את החלטתה האמורה של ראש ההוצאה לפועל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
3. במוקד פסק הדין בערעור, עליו הוגשה הבקשה לדיון נוסף שבפניי, עמדה כאמור שאלת פרשנותו של סעיף 350 לחוק החברות. סעיף זה קובע כי משניתן צו להקפאת הליכים לא ניתן להמשיך לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. בעניין זה קובע סעיף 350(ח) כדלקמן: "'הליך' – לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967, אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". השאלה שהתעוררה היא אם הליך בו ניתן צו מימוש שהושהה טרם מתן צו הקפאת ההליכים הוא הליך ש"ביצועו הושלם". שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי לשון החוק אינה ברורה בעניין זה, וכי לשאלה שבמחלוקת טרם ניתנה תשובה חד-משמעית בפסיקה. בשאלה לגופה, לעומת זאת, נחלקו הדעות. המשנה לנשיא (בדימ') ריבלין, אליו הצטרף השופט ג'ובראן, קבע כי לא ניתן לראות בהליך בו ניתן צו מימוש שהושהה הליך ש"ביצועו הושלם". זו אף הייתה עמדת הנאמן ועמדת כונס הנכסים הרשמי. לדעתו של המשנה לנשיא (בדימ'), בספק הפרשני המתעורר מן הסעיף יש להעדיף את השוויון בין הנושים ואת ריכוז הליכי הגבייה בהליך קולקטיבי. כך, לדעתו, יינתן לחברה (ובענייננו – לעירייה) מרחב הנשימה הדרוש להתאוששותה, ללא איום בהליכי עיקול פרטניים. בשים לב לכך שמדובר בעירייה, אשר לנוכח אחריותה לתושביה יש למצוא פתרון כולל למצבה הכלכלי (מה גם שאין אפשרות מעשית לפרקה), סבר המשנה לנשיא (בדימ') כי אין להנמיך את הרף למהותו של הליך ש"הושלם" כך שיכלול גם צו מימוש שהושהה. השופט ג'ובראן, שהצטרף לדעה זו, הדגיש כי גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות זו, שכן המשך הליכי העיקול הפרטניים הוא החריג ולא הכלל, וכי גם מן הבחינה התכליתית – תוצאה זו היא עדיפה.
השופט הנדל סבר, בדעת מיעוט, כי עצם מתן צו המימוש "משלים" את ההליך לצורך סעיף 350 לחוק החברות. זאת, משום שבכך הסתיים ההליך המשפטי המוציא לפועל את פסק הדין. לגישתו, כאשר זוכה מפעיל את מנגנון ההוצאה לפועל על מנת לגבות חוב מן החייב וניתן צו המימוש, ירד הנטל מכתפיו ועבר אל החייב. ההליך הושלם אפוא, אך הושהה. לשיטתו, כפי שנקבע שאי-תשלום הכספים בפועל איננו משנה את המסקנה שההליך הושלם, כך גם ההשהיה אך "מקפיאה" את המצב הקיים (השלמת ההליך), מבלי לשנותו.
הבקשה לדיון נוסף
4. על פסק הדין האמור הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף. בבקשתו סקר המבקש את ההליכים הקודמים, תוך שהוא חוזר בהרחבה על טענות רבות שהעלה בערעור נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לעילות לקיום דיון נוסף, טוען המבקש כי מדובר בהלכה קשה, חדשה ותקדימית הסותרת פסיקה קיימת, אשר מן הראוי לקיים בה דיון נוסף. לטענתו, ההלכה שנפסקה בפסק דין זה משפיעה על אלפי הליכי פירוק המתנהלים בבתי המשפט, ויש לקיים בה דיון נוסף כדי להבהיר את המצב המשפטי באורח נחרץ. המבקש סבור כי עד למתן פסק הדין נמתח קו ברור בין עיקולים בהם ניתנו צווי מימוש (והם בגדר הליכים ש"הושלמו"), לבין הליכים בהם לא ניתנו הצווים האמורים – והוודאות המשפטית מחייבת שינוי של ההלכה. לטענתו, בעוד חוות דעתו של השופט הנדל צועדת בעקבות ההלכה הקיימת, דעת הרוב סוטה ממנה באופן ניכר, המחייב עריכת דיון נוסף. עוד נטען כי בדעת הרוב הוצב רף מעורפל בשאלה מהו הליך שביצועו הושלם, וכי מתן שיקול דעת לערכאות הדיוניות בשאלה זו איננו רצוי. המבקש סבור כי המקום לברר שאלה זו הוא דיון נוסף, בו יובהר הרף האמור. כן סבור המבקש כי מן הראוי להבהיר בגדרו של דיון נוסף אם השהיית ההליך היא בגדר ביטולו, "כפי שנפסק בפועל במסגרת פסק הדין" (לשון הבקשה), או שמא אין המדובר בביטול ההליך, ומהו קו הגבול בין השניים. כמו כן נטען כי מפסק הדין לא ברור ההבדל בין הליכי גבייה פרטניים לבין הליכים קולקטיביים.
דיון והכרעה
5. לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף בלא תשובת המשיבים. אכן, פסק הדין הבהיר שאלה שטרם נתבררה עד כה באשר לפרשנותו של סעיף 350 לחוק החברות. ואולם, לא אחת נפסק כי "עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף" (דנ"פ 4409/12 אלירן עובד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (10.6.2012); ראו גם: דנ"א 1497/12 Alan B Steen נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 ( 10.7.2012). הפרשנות שנקבעה חדשה היא, אך היא איננה נמנית על אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים קיום נוסף. בהקשר זה נקבע זה מכבר שבהחלטה על עריכת דיון נוסף, יינתן משקל אף לניצול יעיל של המשאב השיפוטי, תוך שמירת הליך נדיר זה למקרים בהם קיים "צורך ממשי ומיידי בבחינה חוזרת של הלכה שנקבעה, ובהיות צורך זה מכריע באופן ברור גם על פני אינטרס סופיות הדיון, וניצול יעיל של המשאב השיפוטי" (דנ"א 10639/06 TEA BOARD INDIA נ' DELTA LINGERIE S.A.OF CACHAN, FRANCE, פסקה 9 (13.4.2008)). על אף ניסיונו של המבקש לתאר את ההלכה שנקבעה כבעלת השלכות מרחיקות לכת – אני סבורה כי החידוש או הקושי בהלכה זו, ככל שהם קיימים, אינם מצדיקים בירור שיפוטי נוסף בגדרי דיון נוסף. כמו כן, מן הראוי להדגיש כי הגם שפרשנותה של דעת הרוב חדשה היא, הרי שהיא נשענת על עקרונות כלליים ידועים ומקובלים בהקפאת הליכים, כגון העדפת ההליך הקולקטיבי והשוויון בין הנושים (עיינו בפסקה 5 לחוות דעתו של המשנה לנשיא (בדימ') ריבלין). אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה שאין מקום לקיים דיון נוסף. לא נראה כי מדובר בהלכה שיש לה השלכות רוחב משמעותיות, כפי שניסה המבקש לטעון.
6. ספק רב בעיניי אם יש ממש בטענתו של המבקש כי פסק הדין יוצר עמימות ואי-ודאות. פסק הדין הבהיר בלשון שאין ברורה ממנה כי צו עיקול שהושהה איננו הליך ש"הושלם" לצורך סעיף 350 לחוק החברות. אינני רואה כיצד קביעה זו פוגעת בוודאות המשפטית, ומדוע אימוץ הקביעה ההפוכה – בה מעוניין המבקש – ישפר את הוודאות במידה משמעותית. ככל שנותרה אי-בהירות בשאלת הרף המדויק ל"הליך שהושלם" בהקשרים אחרים – דינה של אי-בהירות זו להתברר במקרים המתאימים, אם יתעוררו.
אשר לטענות כי פסק הדין קובע "בפועל" שהשהיית הליך היא בגדר ביטולו, וכי הוא מותיר עמימות בשאלת ההבדל בין הליכים קולקטיביים להליכים פרטניים, לא מצאתי בהן ממש. בעניינים אלו לא נקבעה כל הלכה, ומשלא נקבעה הלכה ברורה – אין כל מקום לעריכת דיון נוסף (ראו: דנ"מ 7004/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המרחבית לתכנון ובניה שקמים (16.10.2012); דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)).
7. סוף דבר: הבקשה נדחית.
1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 868/10 ג'אבר פארס נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כנאמן בהקפאת הליכים (20.8.2012). במסגרת פסק הדין נקבע ברוב דעות (המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל) כי הליך עיקול שבו ניתן צו מימוש, והצו הושהה לפני מתן צו הקפאת הליכים, איננו נחשב ל"הליך שביצועו הושלם" לצורך סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות).
העובדות וההליכים בתמצית
2. במוקד פסק הדין עומד סכסוך משפטי בין המבקש לבין עיריית טייבה, שבסיומו ניתן פסק דין לטובת המבקש. המבקש פנה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש פסק הדין, ובמסגרת ההליכים ביקש וקיבל צו מימוש לגבי כספים המצויים בבנק דקסיה בע"מ. העירייה הגישה בקשה לביטול העיקול בו ביום, ובגדרי מספר החלטות שניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, הושהו הליכי העיקול. חרף ההשהיה הועברו הכספים המעוקלים שלגביהם ניתן צו המימוש לתיק ההוצאה לפועל. עיריית טייבה נקלעה לקשיים, מונה לה נאמן (הוא המשיב 1) וניתן לגביה צו הקפאת הליכים. הנאמן הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביטול העיקול ולשחרור הכספים, בשל צו הקפאת ההליכים המורה על ביטול העיקולים. ראש ההוצאה לפועל נענתה לבקשה, וקבעה שעקב השהיית ההליכים לא הושלם ההליך. בהתאם, החליטה ראש ההוצאה לפועל להעביר את הכספים לקופת הנאמן. על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, אשר קבע כי התיק יידון בבית המשפט של הפירוק. לפיכך הוגשה בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר אישר את החלטתה האמורה של ראש ההוצאה לפועל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
3. במוקד פסק הדין בערעור, עליו הוגשה הבקשה לדיון נוסף שבפניי, עמדה כאמור שאלת פרשנותו של סעיף 350 לחוק החברות. סעיף זה קובע כי משניתן צו להקפאת הליכים לא ניתן להמשיך לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. בעניין זה קובע סעיף 350(ח) כדלקמן: "'הליך' – לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967, אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". השאלה שהתעוררה היא אם הליך בו ניתן צו מימוש שהושהה טרם מתן צו הקפאת ההליכים הוא הליך ש"ביצועו הושלם". שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי לשון החוק אינה ברורה בעניין זה, וכי לשאלה שבמחלוקת טרם ניתנה תשובה חד-משמעית בפסיקה. בשאלה לגופה, לעומת זאת, נחלקו הדעות. המשנה לנשיא (בדימ') ריבלין, אליו הצטרף השופט ג'ובראן, קבע כי לא ניתן לראות בהליך בו ניתן צו מימוש שהושהה הליך ש"ביצועו הושלם". זו אף הייתה עמדת הנאמן ועמדת כונס הנכסים הרשמי. לדעתו של המשנה לנשיא (בדימ'), בספק הפרשני המתעורר מן הסעיף יש להעדיף את השוויון בין הנושים ואת ריכוז הליכי הגבייה בהליך קולקטיבי. כך, לדעתו, יינתן לחברה (ובענייננו – לעירייה) מרחב הנשימה הדרוש להתאוששותה, ללא איום בהליכי עיקול פרטניים. בשים לב לכך שמדובר בעירייה, אשר לנוכח אחריותה לתושביה יש למצוא פתרון כולל למצבה הכלכלי (מה גם שאין אפשרות מעשית לפרקה), סבר המשנה לנשיא (בדימ') כי אין להנמיך את הרף למהותו של הליך ש"הושלם" כך שיכלול גם צו מימוש שהושהה. השופט ג'ובראן, שהצטרף לדעה זו, הדגיש כי גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות זו, שכן המשך הליכי העיקול הפרטניים הוא החריג ולא הכלל, וכי גם מן הבחינה התכליתית – תוצאה זו היא עדיפה.
השופט הנדל סבר, בדעת מיעוט, כי עצם מתן צו המימוש "משלים" את ההליך לצורך סעיף 350 לחוק החברות. זאת, משום שבכך הסתיים ההליך המשפטי המוציא לפועל את פסק הדין. לגישתו, כאשר זוכה מפעיל את מנגנון ההוצאה לפועל על מנת לגבות חוב מן החייב וניתן צו המימוש, ירד הנטל מכתפיו ועבר אל החייב. ההליך הושלם אפוא, אך הושהה. לשיטתו, כפי שנקבע שאי-תשלום הכספים בפועל איננו משנה את המסקנה שההליך הושלם, כך גם ההשהיה אך "מקפיאה" את המצב הקיים (השלמת ההליך), מבלי לשנותו.
הבקשה לדיון נוסף
4. על פסק הדין האמור הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף. בבקשתו סקר המבקש את ההליכים הקודמים, תוך שהוא חוזר בהרחבה על טענות רבות שהעלה בערעור נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לעילות לקיום דיון נוסף, טוען המבקש כי מדובר בהלכה קשה, חדשה ותקדימית הסותרת פסיקה קיימת, אשר מן הראוי לקיים בה דיון נוסף. לטענתו, ההלכה שנפסקה בפסק דין זה משפיעה על אלפי הליכי פירוק המתנהלים בבתי המשפט, ויש לקיים בה דיון נוסף כדי להבהיר את המצב המשפטי באורח נחרץ. המבקש סבור כי עד למתן פסק הדין נמתח קו ברור בין עיקולים בהם ניתנו צווי מימוש (והם בגדר הליכים ש"הושלמו"), לבין הליכים בהם לא ניתנו הצווים האמורים – והוודאות המשפטית מחייבת שינוי של ההלכה. לטענתו, בעוד חוות דעתו של השופט הנדל צועדת בעקבות ההלכה הקיימת, דעת הרוב סוטה ממנה באופן ניכר, המחייב עריכת דיון נוסף. עוד נטען כי בדעת הרוב הוצב רף מעורפל בשאלה מהו הליך שביצועו הושלם, וכי מתן שיקול דעת לערכאות הדיוניות בשאלה זו איננו רצוי. המבקש סבור כי המקום לברר שאלה זו הוא דיון נוסף, בו יובהר הרף האמור. כן סבור המבקש כי מן הראוי להבהיר בגדרו של דיון נוסף אם השהיית ההליך היא בגדר ביטולו, "כפי שנפסק בפועל במסגרת פסק הדין" (לשון הבקשה), או שמא אין המדובר בביטול ההליך, ומהו קו הגבול בין השניים. כמו כן נטען כי מפסק הדין לא ברור ההבדל בין הליכי גבייה פרטניים לבין הליכים קולקטיביים.
דיון והכרעה
5. לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף בלא תשובת המשיבים. אכן, פסק הדין הבהיר שאלה שטרם נתבררה עד כה באשר לפרשנותו של סעיף 350 לחוק החברות. ואולם, לא אחת נפסק כי "עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף" (דנ"פ 4409/12 אלירן עובד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (10.6.2012); ראו גם: דנ"א 1497/12 Alan B Steen נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 ( 10.7.2012). הפרשנות שנקבעה חדשה היא, אך היא איננה נמנית על אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים קיום נוסף. בהקשר זה נקבע זה מכבר שבהחלטה על עריכת דיון נוסף, יינתן משקל אף לניצול יעיל של המשאב השיפוטי, תוך שמירת הליך נדיר זה למקרים בהם קיים "צורך ממשי ומיידי בבחינה חוזרת של הלכה שנקבעה, ובהיות צורך זה מכריע באופן ברור גם על פני אינטרס סופיות הדיון, וניצול יעיל של המשאב השיפוטי" (דנ"א 10639/06 TEA BOARD INDIA נ' DELTA LINGERIE S.A.OF CACHAN, FRANCE, פסקה 9 (13.4.2008)). על אף ניסיונו של המבקש לתאר את ההלכה שנקבעה כבעלת השלכות מרחיקות לכת – אני סבורה כי החידוש או הקושי בהלכה זו, ככל שהם קיימים, אינם מצדיקים בירור שיפוטי נוסף בגדרי דיון נוסף. כמו כן, מן הראוי להדגיש כי הגם שפרשנותה של דעת הרוב חדשה היא, הרי שהיא נשענת על עקרונות כלליים ידועים ומקובלים בהקפאת הליכים, כגון העדפת ההליך הקולקטיבי והשוויון בין הנושים (עיינו בפסקה 5 לחוות דעתו של המשנה לנשיא (בדימ') ריבלין). אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה שאין מקום לקיים דיון נוסף. לא נראה כי מדובר בהלכה שיש לה השלכות רוחב משמעותיות, כפי שניסה המבקש לטעון.
6. ספק רב בעיניי אם יש ממש בטענתו של המבקש כי פסק הדין יוצר עמימות ואי-ודאות. פסק הדין הבהיר בלשון שאין ברורה ממנה כי צו עיקול שהושהה איננו הליך ש"הושלם" לצורך סעיף 350 לחוק החברות. אינני רואה כיצד קביעה זו פוגעת בוודאות המשפטית, ומדוע אימוץ הקביעה ההפוכה – בה מעוניין המבקש – ישפר את הוודאות במידה משמעותית. ככל שנותרה אי-בהירות בשאלת הרף המדויק ל"הליך שהושלם" בהקשרים אחרים – דינה של אי-בהירות זו להתברר במקרים המתאימים, אם יתעוררו.
אשר לטענות כי פסק הדין קובע "בפועל" שהשהיית הליך היא בגדר ביטולו, וכי הוא מותיר עמימות בשאלת ההבדל בין הליכים קולקטיביים להליכים פרטניים, לא מצאתי בהן ממש. בעניינים אלו לא נקבעה כל הלכה, ומשלא נקבעה הלכה ברורה – אין כל מקום לעריכת דיון נוסף (ראו: דנ"מ 7004/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המרחבית לתכנון ובניה שקמים (16.10.2012); דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)).
7. סוף דבר: הבקשה נדחית.
