לאחר שפרטתי את השתלשלות העניינים בעניין סאמר, בפוסט זה אמשיך להציג את החלטת בית המשפט ונימוקיה.
הפתרון – מכירת הרכב
במקרה הנדון מדובר על רכב יוקרתי, ששווי רב ולכן איבוד הערך שלו משמעותי.
עם זאת, בנסיבות הנוכחיות, כאשר אין בעל זכות אשר מציע חלופה ראויה, והחלופה
שהוצעה על ידי הצדדים השלישיים, בכל מקרה אינה מהווה חלופה מספקת, אזי האפשרות
היחידה לשמור על ערכו של הרכב - הינה
מכירתו (בש״פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (23/12/07)).
הגורם שיפעל למימוש המרצדס - כונס הנכסים או יחידת החילוט
לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי יש למכור את הרכב בנסיבות המקרה, עלתה
השאלה האם הגורם שימכור את הרכב יהיה כונס הנכסים אשר מונה על ידי ההוצאה לפועל,
מטעם החברה בעלת השעבוד לטובתה, או יחידת החילוט, קרי – המדינה.
כבר בתחילת הדיון מתייחס בית המשפט לכך ששאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית
המשפט העליון. אוסיף כי ראינו לעיל שכונס הנכסים אף אציג פסיקה (שאינה מחיייבת),
בה קבע בית המשפט כי כונס הנכסים הינו הגורם בעל הסמכות לממש את הרכב, כשהוא מתבסס
על עניין כלמוביל, שנסיבותיו דומות עד מאוד למקרה הנוכחי. בית המשפט נימק
את החלטתו כדלקמן: "על יסוד משקלו המצטבר של האמור להלן נוטה דעתי לאפשר את המימוש
על ידי כונס הנכסים. הטעם העיקרי להחלטתי נובע מתפיסתי המעוגנת גם בפסיקת בתי
המשפט, הגם שניתנה הפסיקה בהקשרים אחרים, לרוב בעקבות מחלוקות אזרחיות בתוך הזירה האזרחית וללא נגיעות פליליות, ולפיה
זכות המימוש נגררת לזכות המהותית, זכות המשכון שהיא זכות קניין. לשון אחר: מי
שהזכות הקניינית שלו, במרבית המחלוקות הרלוונטיות, לרבות בזירה האזרחית, אף ניתנת
לו אפשרות להוביל למימוש מיטבי של הקניין אשר, כאמור, למעשה ניתן לראותו - כשלו.
אכן, במעט, אין דעתי נוחה במחלוקת שעניינה האמיתי, והגם שביקשו עורכי הדין לצייר מעט
אחרת, בשאלה מי ירוויח מהליך המימוש. ועם זאת, ככל שזו מהותה של המחלוקת שבפניי,
דעתי כאמור לעיל״
בית המשפט מדגיש כי יש לתת את הדעת לכך שבעניין כלמוביל, בית המשפט מתייחס
לתחרות זכויות בעניין אזרחי, וקובע כי בהליך אזרחי יש מקום לתת את הזכות לממש לבעל
המשכון, מכיוון שהוא למעשה בעל זכות הבעלות. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי במקרה דנן
איזון הזכויות שונה מאיזון הזכויות בהליך אזרחי, מכיוון שבהליך הפלילי, במסגרתו
הרכוש נתפס למטרות חילוט עתידי, חלה על המדינה חובה חוקית להבטיח ולשמור על ערך
הרכוש (רע״פ 7600/08 אריה אברם נ' מדינת ישראל (7/4/09) (להלן: עניין אריה אברם)):
"החזקת החפץ ברשות המשטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה
מטילה על המשטרה אחריות לשמור על ערכו כלכלי של התפוס. הנחה זו מתבקשת כל אימת
שמאן דהוא שומר בחזקתו נכס השייך לאחר. במיוחד כך, כאשר המדינה היא זוהמחזיקה חפץ
של אחר, אשר הגיע לידיה שלא בהסכמת הבעלים, וכלק מהליך פלילי המתנהל על ידה. חובת
השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקנין של הבעלים של החפץ (פרשת לרגו,
שם) ויש להמעיט ככל הניתן בפגיעה בזכות זו, בהיותה זכות בעלת מעמד של זכות חוקתית,
הנגרמת באמצעות התפיסה"
ניכר כי על מנת לאפשר לרשויות האכיפה לממש את חובתן, המחוקק ראה לנכון לתת
לרשויות האכיפה סמכויות רחבות, אשר כאמור כוללות אף את הסמכות למכור את הרכוש, על
מנת לשמור על ערכו, אף אם בעל הרכוש אינו מסכים למכירה. כמובן, שהסמכות של רשויות
האכיפה כוללות גם חובה נזיקית במקרה שהמדינה פגעה או לא שמרה על ערכו של הרכוש.
לנוכח החובה של המדינה לשמור על ערכו של הרכוש, עולה לדיון סוגיית מכירת
הרכוש וגם סוגיית ניהול הרכוש, מכיוון שלעיתים סוג הרכוש התפוס הינו כזה שמכירתו
עלולה לפגוע בערכו מחד, אך יש צורך לנהל ותחזק את הרכוש מאידך. בית המשפט התייחס
לקושי זה בעניין אברם, שם קבע בית המשפט: "מאחר
שהמבקש מתנגד לשתף פעולה בהכנסת ההמחאות לבנק וניהולן לצורך שמירה על ערכן, היה
בית המשפט קמא מוסמך, ואף חייב, לתת הוראות פעולה אחרות לגביהן, שתשמרנה את ערכן. לצורך
כך, נעזר בית המשפט באפוטרופוס הכללי, בתורת ידו הארוכה לענין זה, שיסייע בהגשמת
חובת הניהול התקין של הנכס לשם שמירה על ערכו. סעיף
2(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי מסמיך את האפוטרופוס, בין היתר, לבצע ״כל תפקיד אחר
שקיבל על עצמו״. הדעת נותנת, כי כאשר האפוטרופוס הונחה על ידי בית משפט קמא לנהל
את הנכס התפוס בידי המשטרה לצורך שמירה על ערכו, הוא ״קיבל על עצמו״ תפקיד זה
במובנן הוראת החוק האמור. אם מטעם כלשהו מתנגד האפוטרופוס בנסיבות מסוימות לבצע תפקיד
של שמירת ערכו של נכס תפוס בידי המשטרה, בהתאם להנחיות בית המשפט, יש להניח כי
יוכל לפנות לבית המשפט ולבקש כי יפטור אותו מהחובה שהוטלה עליו, ולהבהיר את הטעמים
לכך. במקרה כזה יוכל בית המשפט לתת הוראות חלופיות לענין שימור הנכס התפוס, שיבוצע
על ידי גורם אחר שימונה לצורך כך״.
ניתן בשלב זה לסכם ולומר כי על רשויות האכיפה חלה חובה בסיסית לשמירה על
הערך של רכוש שנתפס לצרכי חילוט. מכוח החובה לשמור על ערכו של נכס תפוס, לעיתים
תקום זכות ואף חובה למדינה למכור את הנכס התפוס. בבואו של בית המשפט לדון בשאלה מה
יהיה גורלו של הנכס התפוס, לבית המשפט סמכות רחבה לתת הוראות לעניין הנכס, ומכוח
סמכותו זו יש לבית המשפט סמכות להורות כי יחידת החילוט שבאפוטרופוס הכללי, תהיה זו
שתפעל כזרוע הארוכה לצורך ניהול ותפעול תקין של הנכס, באופן שיבטיח את השמירה על
ערכו של הנכס.
על רקע המסקנות האמורות, קובע בית המשפט שלמרות החלטת בית המשפט בעניין כלמוביל,
בה קבע בית המשפט שיש לתת לכונס הנכסים את הסמכות למכור את המכונית, הוא חושב
באופן שונה. יוזכר כי מכיוון שהחלטת בית המשפט בעניין כלמוביל אינה מהווה הלכה
מחייבת, אין מניעה שבית המשפט יפסוק באופן שונה. לדעת בית המשפט בעניין סאמר,
למדינה זכות ואף חובה לפעול על מנת להבטיח את ערכו של הרכב, ומינוי כונס נכסים
בשלב מאוחר יותר, אינה פוגעת בזכות וחובה זו. בהמשך ישיר, קובע בית המשפט כי לאחר
שהגיע למסקנה שיש למדינה סמכות לבצע את המכירה, אין מניעה לתת ליחידת החילוט
שבאפוטרופוס הכללי את הסמכות לממש את מכירת הרכב.
תם ולא נשלם, את המשך החלטת בית המשפט אתם מוזמנים לקרוא בפוסט הבא!
