בבית
המשפט העליון
|
רע"א 4381/17
|
לפני:
|
כבוד השופט נ' הנדל
|
המבקשת:
|
תועלת לציבור,
ע"י מאשה נאור יו"ר העמותה
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1.
בנק הפועלים בע"מ
|
2.
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
|
|
3.
בנק הבינלאומי הראשון בע"מ
|
|
4.
בנק לאומי בע"מ
|
|
5.
בנק מזרחי בע"מ
|
|
6.
בנק ירושלים בע"מ
|
|
7.
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
|
|
8.
בנק אוצר החייל בע"מ
|
|
9.
בנק איגוד לישראל בע"מ
|
|
10.
בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ
|
|
11.
מקור הסרטים בע"מ
|
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"ת 40821-08-16; בקשה
לצירוף ראיה; בקשה לעיכוב ביצוע
|
החלטה
|
בליבת בקשת רשות הערעור שבכותרת ניצבת השאלה האם, ובאלו תנאים, ניתן יהיה
לחייב אדם, או גוף, שהגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהפקדת ערובה להוצאות
הנתבעים.
1. בהחלטתו מיום 7.5.2017 נעתר בית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו (ת"צ 40821-08-16; כב' השופטת
ע' ברקוביץ), באופן חלקי, לבקשת המשיבים לחיוב המבקשת
בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. נקבע כי על המבקשת להפקיד ערובה בסך 250,000 ₪ –
ולא, תימחק בקשתה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבים, בעילות שונות הקשורות בחוק
הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, על סך מיליארד ₪ (להלן: בקשת האישור).
את הכרעתו ביסס בית המשפט המחוזי על
מצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת – שלא השכילה לסתור את טענות המשיבים בעניין, ולא
התמודדה עם דו"ח מטעם רשות התאגידים, בו הוצגו ליקויים חמורים בתפקודה (להלן:
דו"ח הרשות) – ועל סיכויי בקשת האישור, שנמצא כי
"קשה לקבוע" שהם "גבוהים במיוחד". זאת, נוכח עמדת בנק ישראל,
הגורם המאסדר והמפקח על פעילות המשיבים בתחום הרלוונטי, ולאור סימני השאלה סביב
עמידת המבקשת במבחני סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ח-2008 – בין
היתר, על רקע דו"ח הרשות. אף על פי כן, בית המשפט קמא סבר כי סכום הערובה
שביקשו המשיבים להטיל על המבקשת מופרז, ופסק כי בנסיבות העניין – לרבות מספר
המשיבים וסכום התביעה – יש להעמידה על 250,000 ₪. מכאן בקשת הערעור.
למען הסדר הטוב, יצוין כי החלטת בית המשפט קמא התייחסה לגוף נוסף –
"מקור הסרטים בע"מ" – שהיה שותף להגשת בקשת האישור, ונדרש אף הוא
להפקיד ערובה בסך 250,000 ₪. מכל מקום, עניינו של גוף זה אינו בפני, ואף עולה כי
פרטיו נמחקו מבקשת האישור.
2.
בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי
החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 2(ו) לתקנות תובענות
ייצוגיות, התש"ע-2010, הקובעת כי "בית המשפט לא יתנה הגשת בקשה לאישור
בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו". על פי
השקפתה, תקנה זו אינה מאפשרת לחייב את המבקשת להפקיד ערובה בהסתמך על הערכת סיכויי
בקשת האישור, או מצבה הכלכלי כעמותה – מאחר ואלה אינם בגדר "טעמים מיוחדים".
אדרבה, בהתאם לגישה המקלה שמשקפת התקנה ראוי היה לפטור אותה מהפקדת ערובה משום
שבקשת האישור אינה אלא שלב מקדמי לבירור התובענה הייצוגית עצמה; נוכח האינטרס
הציבורי בבירור טענותיה, והחשיבות הכללית של זכות הגישה לערכאות; ובשל תום ליבה
בניהול ההליך – שבגינו, יש להניח כי לא יושתו עליה הוצאות משמעותיות (אם בכלל) גם
במידה ובקשת האישור שהגישה תידחה.
המבקשת מוסיפה כי היא עמותה הפועלת ללא כוונת רווח, כך שהמבחנים המחמירים
הקבועים בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, אינם חלים עליה; כי היא רשאית
להגיש את בקשת האישור בכובעה כ"ארגון", לפי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות
ייצוגיות; כי סיכויי בקשת האישור טובים משהעריך בית המשפט קמא; וכי לא היה מקום
להסתמך על דו"ח הרשות, שאינו מהווה החלטה סופית בעניינה, והטענות המופיעות בו
שגויות ומוטעות. בהקשר זה, ביקשה המבקשת לצרף לתיק ראיה חדשה – בדמות תצהיר
המתייחס לפגישה שקיימו נציגיה עם נציגי רשות התאגידים ורשם העמותות ביום 4.4.2017,
"והוקדשה למיצוי הליכים" בנוגע לדו"ח הרשות.
דיון
3.
בבוא בית המשפט לפרש את תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות, הקובעת כי רק
"מטעמים מיוחדים" ניתן יהיה להתנות את הדיון בבקשה לאישור תובענה
ייצוגית בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, עליו לתת את הדעת על ההסדרים הכלליים שעניינם
חיוב תובע בהפקדת ערובה. הסדרים אלה מצויים בשני משטרי דינים – תקנה 519 לתקנות
סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בתובע יחיד בהליך אזרחי; וסעיף 353א לחוק
החברות, שעניינו חברה בעירבון מוגבל. המשותף לשני הסדרים אלה הוא היותם פרי איזון
בין תכליות נוגדות רבות משקל: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מושכות
את החבל לכיוון התובע, ומצדדות בגישה לפיה יש לאפשר לו לקבל את יומו בבית המשפט,
מבלי להיתקל במכשולים כלכליים. מאידך גיסא, החיוב בהפקדת ערובה נועד למנוע תביעות
סרק, ולהבטיח כי נתבע שיצא מן ההליך השיפוטי שנכפה עליו כשידו על העליונה לא ייאלץ
לשאת בהוצאותיו (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 6
לחוות דעתי (13.11.2014) (להלן: עניין נעמאת); רע"א
10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים
בע"מ, פסקאות 8-9 (11.2.2009) (להלן: עניין ל.נ הנדסה)).
כאמור, יש מן המשותף בשני ההסדרים, אך יש ביניהם גם מן הנבדל. ביחס לחיוב
תובע יחיד בהפקדת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי על בית
המשפט להתחשב בשיקולים הבאים: קיום קושי "טכני" מובנה בגביית הוצאות
המשפט בתום ההליך (אם משום שהתובע הינו תושב חוץ, ואם מפני שלא ציין את מענו
העדכני); סיכויי תביעה קלושים; ומצב כלכלי ירוד של התובע. בהתאם לפסיקת בית משפט
זה, יש ליישם שיקולים אלה בזהירות רבה, ומתוך הבנה כי רק במקרים קיצוניים יהיה
מקום לחסום את גישתו של התובע לערכאות. כך, למשל, גם אם בדיקה מקדמית מעלה שסיכויי
ההליך אינם מזהירים, אין בהערכה זו, כשלעצמה, כדי לחייב בהפקדת ערובה – אלא אם
נמצא שמדובר בהליך סרק מובהק (עניין נעמאת, פסקה 7).
רגישות רבה נדרשת אף ביישום השיקול שעניינו מצבו הכלכלי של התובע, שכן –
"שיקול זה מעורר בעייתיות. בוודאי כשיקול יחיד,
ולטעמי אף כשיקול מן המניין [...] כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי
לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה. התפיסה היא שהימצאותו
של אדם בארץ, אפילו אם מצבו הכלכלי ירוד, משמעותה שהוא אישיות כלכלית שניתן יהיה
להיפרע ממנה ברבות הימים [...] לגישתי, שיקול זה מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות
יתרה בטרם הפעלתו. על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר,
אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי
הממון" (שם).
בשורה התחתונה, ברירת המחדל היא כי תובע יחיד
אינו נדרש להפקיד ערובה להוצאות הנתבע – אלא אם סיכויי התביעה קלושים במיוחד, קיים
קושי "טכני" בגבייה עתידית של הוצאות ההליך, או שנוצר שילוב חריג ויוצא דופן
בין סיכויי תביעה נמוכים למצב כלכלי רעוע במיוחד של התובע.
נעבור למשטר השני בנושא החיוב בהפקדת ערובה. סעיף 353א לחוק החברות מורה כי
חברה בעירבון מוגבל תחויב, כברירת מחדל, להפקיד ערובה להוצאות הנתבע – אלא אם
הוכיחה שיש ביכולתה לשלם הוצאות אלה, או שבית המשפט סבר כי "נסיבות העניין
אינן מצדיקות" חיוב בערובה. כפי שציינתי לאחרונה (רע"א 7221/16 הטכניון נ' מילגרום, פסקה 3 (13.9.2017)), הסטנדרט
המחמיר ביחס לחברה בעירבון מוגבל נועד למנוע שימוש פסול באישיותה המשפטית הנפרדת
כדי להימנע מתשלום הוצאות לנתבע – ומשקף תפיסה לפיה זכות הגישה לערכאות של חברה,
שהיא אישיות משפטית נטולת קיום "טבעי", משמעותית פחות. לשון אחר, זכות
הגישה של היחיד לערכאות מהווה זכות יסוד חוקתית
מן המעלה הראשונה (בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 19
לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש
(29.8.2011); להלן: עניין כהן), וראויה
להגנה מקיפה – אך עוצמת הדברים שונה כשמדובר בחברה (ראו והשוו בג"ץ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ראש הממשלה, פסקה 10
(20.9.2006); בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה
בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 16
(2.4.2013)).
שיקולים אלה הובילו ליצירת "חזקת חיוב בהפקדת ערובה" ביחס לחברה
בעירבון מוגבל, אך מדובר, כאמור, בחזקה הניתנת לסתירה – על בסיס הקריטריונים
המרכזיים שהוזכרו בנוגע לתובע יחיד: מצבה הכלכלי של החברה (סעיף 353א לחוק החברות
קובע במפורש כי הוכחת יכולת לתשלום הוצאות המשפט עשויה לפטור מהפקדת ערובה)
וסיכויי ההליך. על פי הפסיקה, הגם שאין לכך ביטוי מפורש בחוק, מבחן "נסיבות
העניין" מאפשר לבית המשפט לפטור חברה בעירבון מוגבל מהפקדת ערובה במידה
וסיכויי תביעתה גבוהים, שהרי –
"אחת המטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע – בין אם הוא בשר ודם
ובין אם הוא תאגיד – למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן
שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלוונטיים" (עניין ל.נ הנדסה, פסקה
12).
הנה כי כן, יש שוני מהותי בין תובע יחיד לחברה
בעירבון מוגבל. אולם, בשני המקרים נודע לסיכויי ההליך ולמצבו הכלכלי של התובע –
המשליכים במידה ניכרת על שאלת הצידוק לחיוב בהפקדת ערובה – מקום מרכזי במערך
השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה לחיוב. כאמור, האיזון שונה בין
תביעת היחיד לתביעת חברה בעירבון מוגבל, וכך גם אופן השימוש בשיקולים האמורים – אך
בשני המקרים מיוחסת להם חשיבות מרכזית.
4.
מה היחס בין הוראות כלליות אלה – קרי, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף
353א לחוק החברות – ובין תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות, הקובעת כי "בית המשפט לא יתנה הגשת בקשה לאישור בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של
הנתבע, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו"? האם יש להבחין בין יחיד המגיש בקשה
לאישור תובענה ייצוגית, לבין עמותה או חברה בעירבון מוגבל העושות זאת? ובאיזו מידה
יש להבחין בין המבחנים הכלליים שנקבעו ביחס לכל אחד מגורמים אלה לבין המבחן
הקונקרטי בהקשר של הגשת בקשת לאישור תובענה ייצוגית? אקדים תשובה לדיון ואציג את
השורה התחתונה: מבקש האישור ניצב בקטגוריה עצמאית. הוא אינו כתובע יחיד, ואינו
כחברה.
כבר על פני הדברים ברור כי הסטנדרט
שמציבה תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות עומד ביחס הפוך להסדר הרגיל שנקבע, בסעיף
353א לחוק החברות, בעניינה של חברה בעירבון מוגבל. בעוד לגבי האחרונה הכלל הוא כי
יש להיעתר לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, אלא אם סיכויי ההליך גבוהים, או שהחברה
הוכיחה יכולת לשאת בתשלום הוצאות המשפט, תקנה 2(ו) קובעת כי ניתן יהיה לחייב מבקש
אישור בהפקדת ערובה רק מטעמים מיוחדים. לעומת זאת, שאלת היחס בין תקנה זו ותקנה
519 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת בירור מעמיק יותר.
על פניו, הפגיעה בזכות הגישה לערכאות של המבקש לאשר תובענה ייצוגית הנדרש
להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, מצומצמת יחסית. יש לזכור כי המבקש אינו מחזיק בהכרח
בעילת תביעה אישית כלשהי – שכן סעיף 4(א) מאפשר גם לגורמים שעניינם בתובענה מתמצה
בהיותה בתחום "המטרות הציבוריות" שבהן הם עוסקים להגיש בקשה לאישור
תובענה ייצוגית. יתר על כן, גם כשלפנינו מבקש אישור המחזיק בעילת תביעה אישית,
סגירתן הפוטנציאלית של דלתות ההליך הייצוגי בפניו – כתוצאה מן החיוב בהפקדת ערובה
– אינה פוגעת באופן מהותי בזכויותיו, שהרי בידיו למצותן באמצעות הגשת תביעה
"אישית". כפי שנאמר בעניין כהן –
"פגיעה שאינה מידתית בזכות הגישה לערכאות היא פגיעה השוללת את
אפשרות הגישה לבתי המשפט או מטילה הכבדה משמעותית על האפשרות לתבוע סעד. זוהי
פגיעה שהלכה למעשה אינה מותירה בפני הנפגע מסלול משפטי לתבוע את אכיפת זכויותיו
בבית משפט [...] חוק תובענות ייצוגיות, אם כן, אינו חוסם את יכולתם לתבוע את נזקם,
אלא בדרך של תובענה ייצוגית. במצב דברים זה נראה כי החוק אינו שולל את זכות
העותרים לפנות לערכאות כזכות משפטית מוגנת" (פסקאות 23 ו-27; ראו גם פסקאות
34 ו-37-38).
משכך, ניתן היה לסבור כי בהקשר של בקשה לאישור
תובענה ייצוגית יש לחתור לאיזון שונה מזה שנקבע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי
– ולהעניק משקל רב יותר לאינטרסים שעניינם מניעת תביעות סרק והגנה על הנתבע, גם
ביחס לתובע יחיד. ברם, תקנה 2(ו) לתקנות מורה, כאמור, כי "בית המשפט לא יתנה הגשת בקשה לאישור בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו
של הנתבע, אלא מטעמים
מיוחדים שיירשמו".
בתי המשפט המחוזיים שדנו בסוגיה קבעו כי "הפתח
שהותירו חוק תובענות ייצוגיות [...] ותקנה 2(ו) של תקנות תובענות ייצוגיות, לחיובו
של מבקש בהפקדת ערובה הינו פתח צר מזה שקיים לפי תקנה 519 של תקנות סדר הדין האזרחי"
(ת"צ (מחוזי חי') 29499-12-11 חן נ' שלמה Sixt, פסקה
י"ט (2.5.2012); ראו גם ת"צ (מחוזי ת"א) 14287-01-12 סגלוביץ' נ' פיסיג'י מחשבים בע"מ, פסקה 8
(22.11.2012); ת"צ (מחוזי ת"א) 15140-05-11 פז נכסי תעופה בע"מ נ' בלייך, פסקאות 8-9
(3.7.2012)).
5.
כשלעצמי, אינני מביע עמדה בשאלת היחס ה"כמותי" בין תקנה 519 לתקנות
סדר הדין האזרחי ותקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות. העיקר הוא כי שני אלה עומדים
מצד אחד של המשוואה – הכלל לפיו אין לחייב תובע, או מבקש אישור, בהפקדת ערובה –
בהשוואה לסעיף 353א לחוק החברות, ההופך את הכלל. תחת זאת, עמדתי היא כי השוני בין
יחיד המגיש תביעה אישית (לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי), לבין מבקש אישור
(לפי תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות), מתבטא בזהות השיקולים לחיוב בהפקדת
ערובה, ובמבחנים האופרטיביים לכך. בטרם אעמוד על מבחנים אלה, אשרטט את השיקולים –
שלושה במספר – העומדים ברקע ההסדר הייחודי לגבי חיוב מבקש אישור בהפקדת ערובה.
מדובר, בראש ובראשונה, בלשון תקנה 2(ו),
הקובעת כי חיוב כזה ייעשה רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לצד הלשון,
ניצבת התכלית המהותית של מוסד
התובענה הייצוגית – הגנה על אינטרס ציבורי שאינו קיים בתביעה אישית של יחיד.
לבסוף, יש משמעות רבה לשיקול הדיוני – מניעת
פיצולו של ההליך לתתי-הליכים, וריכוז הסוגיות המקדמיות במסגרת הדיון בבקשת האישור
עצמה.
6.
לאחר שעמדנו על לשון התקנה, נכון להתייחס לתכלית המהותית המיוחדת של מוסד
התובענה הייצוגית – דהיינו, כאמור, האינטרס הציבורי שביסודו. הליך ייחודי זה,
עיקרו ריכוז תביעות זעירות, שאין כדאיות כלכלית בניהולן העצמאי, לכדי תובענה
מאוחדת ואפקטיבית. הוא מעלה על נס היבט אחר של זכות הגישה לערכאות: לא האינטרס
הפרטי של מבקש האישור (שמשקלו, כאמור, מצומצם יחסית), כי אם האינטרס הציבורי
במיצוי הדין עם גופים שפעולותיהם מסבות נזק רב, אך הגשת תביעות אישיות נגדם אינה
כדאית. התובענה הייצוגית פותחת את שערי בית המשפט בפני נפגעים מסוג זה ומאפשר להם
לזכות בפיצוי הולם, שוללת מן המזיקים הגדולים אפשרות להתעשר על גב הציבור, ויוצרת
הרתעה מפני הפרות שנתפסו בעבר כ"אפקטיביות" ונטולות סיכון (ע"א
1834/07 קרן נ' פקיד שומה, פסקאות
13-14 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר
(12.8.2012); רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה
בע"מ נ' שפירא, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (23.11.2010)). המשנה לנשיאה א' רובינשטיין היטיב לתאר היבט זה של חוק תובענות ייצוגיות
בהדגישו כי –
"הן כאשר מדובר בתובע פרטי 'קלאסי' בעל אינטרס כספי, הן כאשר
מדובר בתובע ציבורי – מטרתו המרכזית של החוק, לדידי, היא קידום האינטרס
הציבורי" (רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר.
שירותי אכיפה בע"מ, פסקה כא
(6.9.2017)).
לאינטרס ציבורי רב חשיבות זה, ניתן ביטוי
בשורת הוראות של חוק תובענות ייצוגיות. במישור ההצהרתי, ראוי לציון סעיף 1(1)
לחוק, המעלה על נס את שאיפת המחוקק לקדם באמצעות מוסד התובענה הייצוגית את
"מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית
המשפט כיחידים". במישור המעשי, ניתן להזכיר את סעיף 4(א)(3), המאפשר לעמותות
ציבוריות לנהל תובענות ייצוגיות בתחום מטרותיהן הציבוריות גם בהיעדר עילה אישית (שם); סעיף 8(ג), המאפשר (ולעיתים, לכאורה, אף
מורה) לבית המשפט לאשר את התובענה הייצוגית תוך החלפת התובע המייצג או בא כוחו
(ראו רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ
נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 4
לחוות דעתה של השופטת א' חיות
(9.12.2015)); וסעיף 45(ד)(1), הפוטר, באופן מעשי, הגשת בקשות לאישור תובענה
ייצוגית מתשלום אגרה (אם כי, ראו תזכיר תקנות בתי המשפט (אגרות) (תובענה יצוגית),
התשע"ז-2017, שפורסם לפני מספר חודשים). הגישה המקובלת בפסיקה, לפיה יש לנהוג
"במתינות" בהטלת הוצאות על מבקש אישור שבקשתו נדחתה – ובלבד שפעל בתום
לב – נובעת אף היא מן האינטרס הציבורי בקידום מוסד התובענה הייצוגית (ראו, למשל, ע"א
7928/12 אי.אר.אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת
בע"מ, פסקה 32 (22.1.2015)).
האיזון המשתקף בהסדרים אלה – ובייחוד, הפטור המעשי מאגרה והמדיניות המקלה
בפסיקת הוצאות – מלמד כי לאינטרס הציבורי האמור עדיפות על פני שיקולים של מניעת
הליכי סרק, או הגנה על זכות הנתבע שלא לשאת בהוצאות הליך בו זכה. הגם שמערכת
השיקולים אינה זהה לחלוטין (השוו, רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פסקה 4
(17.3.2011)), היא מספקת, לכאורה, רקע הולם לעמדת מחוקק המשנה לפיה גם במישור
החיוב בהפקדת ערובה תינתן עדיפות לאינטרס הציבורי בקידום מוסד התובענה הייצוגית,
שעה שהאינטרסים הנוגדים יגברו רק "מטעמים מיוחדים".
אכן, נימוק זה אינו נקי מקשיים – שהרי גם אם מבקש פלוני, שכיסיו מדולדלים,
ייאלץ לסגת מבקשת האישור עקב החיוב בהפקדת ערובה, הדבר לא ימנע בהכרח הגשת תובענה
בשם הקבוצה באמצעות תובע מייצג אחר. במקרים בהם אפשרות זו מעשית ומתאימה, האינטרס
הציבורי בקידום מוסד התובענה הייצוגית אינו מחייב, אפוא, התעלמות מזכות הנתבע שלא
לשאת בהוצאות משפט בו זכה – או מן האינטרס במניעת הליכי סרק.
7.
שיקול מרכזי נוסף הניצב ברקע תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות – וכפי
שיובהר להלן, אף שופך אור על משמעות המונח "טעמים מיוחדים" – הוא השיקול
הדיוני. ליתר דיוק, השיקול של הדיון הדו-שלבי בתובענות ייצוגיות, בהן מתקיים תחילה
דיון בבקשת האישור, ורק לאחר מכן, ובמידת הצורך, מתבררת התובענה לגופה. נדמה כי לא יהיה
זה נכון להפוך את הדיון לתלת-שלבי – באמצעות בירורים קדם-מקדמיים, במסגרת בקשות
לסילוק בקשת האישור על הסף או לחיוב מבקש האישור בהפקדת ערובה – אלא במקרים
חריגים. דיון קדם-מקדמי בשלב של אישור הבקשה עלול לפגוע ביעילות הליך התובענה
הייצוגית. יעילות – לא רק במובן המקובל של הצורך לסיים את ההליך בהקדם. אלא, בכל
הקשור לתובענות ייצוגיות שיקול היעילות רחב יותר. מטרתו לשמור על ההליך, ולמנוע מן
הנתבעים לתקוע מקלות בגלגליו ולהרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים משימוש בו. יש
לאפשר לתובענה הייצוגית לצאת לדרך על פי הכללים שנקבעו.
ארחיב. כאמור, בירור הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מהווה, כשלעצמו, הליך מקדמי,
שבמסגרתו נבחנת עמידתם של הבקשה והמבקש בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. בין
היתר, על בית המשפט לבדוק בשלב זה האם למבקש האישור "זכות עמידה" (לפי סעיף
4 לחוק תובענות ייצוגיות); האם עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב ובדרך
הולמת (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות), והאם קיימת אפשרות סבירה
שהשאלות המשותפות שמעוררת התובענה הייצוגית יוכרעו לטובת הקבוצה (סעיף 8(א)(1)
לחוק תובענות ייצוגיות). יהיה אשר יהיה היקפו המדויק של הבירור הנדרש בשלב האישור,
יש לזכור כי –
"זהו הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט
גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל. אסור
לו, להליך זה, להוות גורם המצנן תובעים ראויים מלהגיש תביעה ייצוגית" (רע"א
4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, פסקה 11 לחוות דעתו של הנשיא א' ברק (1995);
להלן: עניין טצת).
בהתאם, הדגיש בית משפט זה את הצורך להימנע
מיצירת "עומס-יתר בבירור הנושא המקדמי", אשר עלול להכביד על בית המשפט
ומבקשי האישור – ולהרתיע תובעים מייצגים פוטנציאליים מן השימוש בכלי התובענה
הייצוגית (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ,
פ"ד נא(2) 312, פסקה 19 לחוות דעתה של השופטת ט' שטרסברג כהן (1997); ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 19
לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש
(28.5.2012)). שיקולי היעילות מתלכדים, אפוא, עם האינטרס הציבורי בקידום מוסד
התובענה הייצוגית – לרבות באמצעות הבטחת הליך אישור יעיל ומהיר.
נגזרת בלתי נמנעת של שיקולי היעילות בניהול התובענה הייצוגית היא מניעת
פיצולו של הליך האישור לתת-הליכים, שיהיה בהם כדי לסרבל אותו ולהשהות את בירורו
המהותי. מטעם זה, נקבע כי יהיה מקום לברר בקשה לסילוק בקשת האישור על הסף רק
"כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק,
ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה
ברורה וחד-משמעית" (רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי, פסקה 5 (2.4.2009));
רע"א 2074/11 בנק הפועלים בע"מ נ'
פינקלשטיין (5.7.2011); רע"א 2094/16 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה
כלכלית הוגנת (30.3.2016); ת"צ (מחוזי
מרכז) 28098-05-11 הרפז נ' רשות שדות התעופה (5.12.2012)).
לעומת זאת, במקרים שבהם הדברים אינם חד משמעיים לא יהיה טעם בעריכת דיון מקדמי
בבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף, והטענות יידונו במסגרת בירור בקשת האישור.
במישור שונה מעט, אך מאותם טעמים, נקבע כי בקשה לסילוק על הסף בשל העדר עילה אישית
של מבקש האישור תתקבל רק במקרים "יוצאי דופן במיוחד" (רע"א 2074/11
בנק הפועלים בע"מ נ' פינקלשטיין, פסקה 4
(5.7.2011); רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון
לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, פסקאות
5-6 (13.8.2007)). על אותו משקל, לא יהיה מקום להידרש לדיון מקדמי בשאלת עמידת
המבקש בתנאי סעיף 8(א)(3) ו-(4) לחוק תובענות ייצוגיות – ייצוג הקבוצה בתום לב
ובדרך הולמת – אלא במקרים חריגים במיוחד. הנה כי כן, הרצון לעודד את השימוש במוסד
התובענה הייצוגית מטיל הגבלות ממשיות על הליכים מקדמיים נלווים וחותר לייעול והאצת
הדיון המהותי בבקשת האישור.
באותה רוח, יש להבטיח כי בירור בקשת האישור לא יעוכב לחינם, וכי בית המשפט
לא יידרש לערוך בירור כפול של הסוגיות שיידונו במהלכו לצורך בירור קדם-מקדמי של
בקשות לחיוב בהפקדת ערובה. זאת, בין אם מדובר על סיכויי ההליך (או, במילים אחרות,
קיום "אפשרות סבירה" שהשאלות המשותפות שמעוררת התובענה יוכרו לטובת הקבוצה,
בהתאם לתנאי שמציב סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות), ובין אם על מאפיינים
אישיים המשליכים על יכולתו של מבקש האישור לייצג את הקבוצה ולנהל את ההליך בתום לב
ובדרך הולמת (כדרישת סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות).
8.
הנה כי כן, מן הטעמים שהזכרתי תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות מעדיפה את
האינטרס הציבורי בקידום מוסד התובענה הייצוגית, לרבות ניהול אפקטיבי של ההליך,
ומציבה רף גבוה בפני נתבע המבקש לחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה. עם זאת, היא
אינה סוגרת בפני הנתבע את הדלת, ומבהירה שבנסיבות מסוימות – או, בלשונה,
"מטעמים מיוחדים" – תינתן עדיפות לזכותו שלא לשאת בהוצאות הליך משפטי בו
זכה, ולאינטרס הציבורי הכללי במניעת הליכי סרק.
על רקע הקשיים המהותיים והדיוניים הכרוכים בבירור השיקולים העשויים להצדיק
חיוב בהפקדת ערובה, נראה כי התוכן שיש לצקת בהוראות התקנה הוא כדלקמן: ניתן יהיה
לחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה בכפוף ל"מבחן אינטגרטיבי", המציב
מספר תנאים מצטברים – לבקשת האישור סיכויים דלים; מצבו הכלכלי של המבקש רעוע; והוא
התנהל בצורה לא ראויה. כל זאת, בהיבטים המשליכים על הצידוק לחיוב מבקש האישור
בהפקדת ערובה להוצאות. יובהר כי אין מדובר בהתנהלות אותה יש לבחון במסגרת הערכת
סיכויי ההליך (נוכח הוראות סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות), אלא בפגמים
מוחשיים יותר, שיש בהם כדי לשלול מן הנתבע אפשרות לגבות בעתיד את הוצאות המשפט –
או עולים כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.
ודוקו,
"מטעמים מיוחדים" – קרי, בכפוף למבחן האינטגרטיבי – ניתן יהיה לחרוג מן הכלל שמשרטטת תקנה 2(ו) לתקנות
תובענות ייצוגיות ולחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה. אך זאת, במצב בו עוד בטרם
מיצוי ההליך המקדמי של אישור התובענה הייצוגית ברור, לאור שלושת הפרמטרים שהוצגו,
כי לא יהיה נכון להמשיך בבירורו מבלי לדרוש מן המבקש להפקיד ערובה להוצאות הנתבע.
תוצאה אחרת תפגע בתכלית של התובענה הייצוגית, לרבות עידוד תביעות סרק (ראו והשוו,
למשל, עניין טצת, בעמ' 785). אולם, כאשר התמונה
אינה ברורה ועל בית המשפט להיכנס בעובי הקורה כדי לבחון את העמידה במבחן
האינטגרטיבי, לא יהיה מקום לערוך בירור זה ולחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה.
בהצגת המבחן האמור, אין הכוונה לקבוע נוסחה מתמטית קשיחה ולייחס לכל אחד מן
השיקולים – סיכויי ההליך, מצב כלכלי והתנהלות לא ראויה – משקל של שליש. נכון לבחון
את מכלול השיקולים. יתכן כי במקרה מסוים שיקול אחד יתפוס את מרכז הבמה, ויאפשר
לחייב בערובה גם אם הפרמטרים האחרים לא התקיימו במלוא קומתם. אולם, תוצאה כזו
בוודאי תהיה בגדר חריג שבחריגים. המבחן הרגיל מתחשב בשלושת השיקולים, תוך חיוב
מבקש האישור בערובה במצבים יוצאי דופן שאינם מותירים מנוס מן המסקנה שזוהי התוצאה
הצודקת בנסיבות העניין – על אף האינטרס הציבורי בקידום מהיר ויעיל של הליך האישור.
הכוח המצטבר של השיקולים חייב להיות רב ומרשים. דהיינו, הנחת המוצא היא כי גם כאשר
קיים קושי כלכלי מסוים, סיכויי בקשת האישור אינם גבוהים, והתנהלותו של המבקש אינה
מיטבית, אין בכך כדי להצדיק את חיובו בהפקדת ערובה. מוטב שסוגיות אלה, והשלכותיהן
על הליך האישור, לא ייבחנו בצורה עצמאית ונפרדת במסגרת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה,
אלא כחלק מן ההליך הרחב יותר של הדיון בבקשת האישור. זאת, בין היתר, בהינתן שמדובר
בשיקולים שיעלו בדרך זו או אחרת לדיון בשלב זה, נוכח קרבתם למבחנים לאישור תובענה
ייצוגית לפי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. רק במקרה יוצא דופן, בו ברור על
פניו – ללא צורך בעריכת דיון מעמיק, שמקומו לא יכירנו בשלב הקדם-מקדמי – ששלושת
רכיבי המבחן האינטגרטיבי התקיימו, יהיה מקום לחיוב בהפקדת ערובה.
מבחן אינטגרטיבי זה יפה לא רק ביחס למבקש יחיד – שעניינו מוסדר בשגרה באמצעות
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי – אלא גם בנוגע לגופים בעלי מטרות ציבוריות,
הבאים בשערי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות. אכן, קיים דמיון מסוים בין עמותה
ללא כוונת רווח וחברה בעירבון מוגבל; שני הגופים מחזיקים באישיות משפטית נפרדת
ומלאכותית. אולם, כאשר ניצבת על הפרק תובענה ייצוגית, זכויותיו "הפרטיות"
של מבקש האישור טפלות, כאמור, לאינטרס הציבורי שהוא משמש כלי לקידומו. אף השיקול הדיוני שהוזכר – מניעת סרבול ההליך – אינו מייחס משקל רב
לזהות המבקש הספציפי. ממילא, ההסדר שבתקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות,
המעניק לאינטרס הציבורי בקידום מהיר של ההליך הייצוגי עדיפות על פני שיקולי הנגד,
חל במישור העקרוני על עמותה
כשם שהוא חל על תובע יחיד. עם זאת, במישור המעשי בבוא בית
המשפט לבחון אם מונח בפניו חריג שמצדיק חיוב בערובה, עליו להתייחס למלוא הנסיבות
שעשויות להיות רלוונטיות, לרבות זהות מבקש האישור.
9.
הנה כי כן, "הטעמים המיוחדים" שמזכירה תקנה 2(ו) לתקנות תובענות
ייצוגיות מכילים, למעשה, מספר אלמנטים. בפן המהותי, על הנתבע המבקש לסטות מן הכלל
ולחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה להצביע על עמידה במבחן האינטגרטיבי, המורכב מן
הקריטריונים הבאים: לבקשת האישור סיכויים דלים; חשש ממשי כי לא ניתן יהיה לגבות את
הוצאות המשפט מן המבקש; והתנהלות בלתי ראויה של מבקש האישור, המעצימה את הפגיעה
בזכות הנתבע לגביית הוצאות המשפט ובאינטרס הציבור למנוע תביעות סרק. ככלל, מדובר
בקריטריונים מצטברים, שרק כאשר הם מתקיימים בעוצמה ממשית ויוצרים "מסה
קריטית" יהיה בהם כדי לאפשר חיוב בהפקדת ערובה. בפן הדיוני, על הנתבע להציג
הוכחות ברורות ונחרצות לקיום הדרישות המהותיות המצטברות – שכן בית המשפט לא יצלול
לבירור ראייתי מעמיק בשלב הקדם-מקדמי בו עסקינן. רק כאשר ניכר על פני השטח כי
המבחן האינטגרטיבי מתקיים יהיה מקום לסטות מן הכלל ולחייב את מבקש האישור בהפקדת
ערובה.
אך זאת נדגיש. העניין יידון מבעד לפריזמה של ההוראה הדיונית בדבר הפקדת
ערובה, אשר איננה בגדר עונש. יש מקום להשתמש בכלי זה כאשר התוצאה של חיוב בערובה
מקדמת בצורה רציונאלית ועניינית את בירור ההליך. אין תימה אפוא כי יש לחייב בערובה
רק במקרים חריגים, ומבלי להעניק פרשנות גמישה למונח "מטעמים מיוחדים" שבתקנה
2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות. יישום העקרונות יקבל צורה במקרה הקונקרטי.
מן הכלל אל הפרט
10.
יישום המבחן האינטגרטיבי בעניינה של המבקשת מלמד כי לא נפל כל פגם בתוצאה
אליה הגיע בית המשפט קמא. אמנם, אין במצבה הכלכלי הרעוע, כשלעצמו, כדי לחייב את
המבקשת בהפקדת ערובה – הגם שמדובר באישיות משפטית ולא באדם "טבעי". ברם,
אי הפרכת סימני השאלה לגבי איתנותה הכלכלית, בוודאי על רקע החשדות שהועלו
בדו"ח הרשות כנגד התנהלותה הכספית של המבקשת, והתרשמות עורכיו כי
"מתבצעת בה במשך שנים חלוקת רווחים אסורה", מלמדת על קיומם של שני
רכיביו הראשונים של המבחן האינטגרטיבי: מצב כלכלי רעוע, והתנהלות לא ראויה הרלוונטית
לשאלת החיוב בערובה. יושם על לב, כי התנהלות זו איננה עניין של חוסר תום לב גרידא,
אלא מעוררת שאלה האם נכון כי המבקשת תביא את בקשת האישור מטעמה לדיון מבלי שתחויב
בהפקדת ערובה. אין בכוונתי לקבוע במסגרת בקשה זו הגדרה מדויקת להתנהלות לא ראויה.
עם זאת, בענייננו קיימת זיקה ברורה בין המצב הכלכלי של המבקשת, וההתנהלות הלא
ראויה המיוחסת לה, כך שאין ספק ברלוונטיות של האחרונה לסוגיית החיוב בערובה. לשון
אחר, על רקע האמור בדו"ח הרי שלא רק עוניה של המבקשת נזקף לחובתה – כי אם
מאפייני התנהלותה, המעצימים את החשש מפני פגיעה עתידית בנתבעים. כך עולה בשלב
הראשוני בו נדרש בית המשפט המחוזי לעניין.
יובהר כי לא מצאתי בטענות המבקשת – לרבות בבקשתה לצירוף ראיה – משום תשובה
ניצחת לחשדות שהועלו כלפיה, ומובן שאין בעצם קיומו של השיח המתמשך בינה לבין רשם
העמותות ורשות התאגידים כדי לשנות את התמונה (במאמר מוסגר, ומבלי לקבוע מסמרות,
אציין כי ה"הסבר" המופיע בפסקה 26 לבקשת רשות הערעור מעורר קושי, לאור
הוראת סעיף 23(א) לחוק תובענות ייצוגיות). כל עוד דו"ח הרשות תלוי ועומד, לא
ניתן להתעלם ממנו ומסימני השאלה שהוא מעלה אף לגבי היכולת של עשרת הנתבעים בהליך
דנן – שהתובענה הייצוגית נגדם הוגשה על סך דמיוני של מיליארד ₪ – להיפרע מן המבקשת
את הוצאות המשפט שעשויות להיפסק להם.
להיבטים אלה מתווסף הרכיב השלישי של המבחן האינטגרטיבי – כלומר, הערכת
סיכויי בקשת האישור. גם אם לא ניתן לקבוע בשלב זה שהיא בגדר בקשת סרק, מעוררת
קשיים ניכרים. זאת, בין היתר על רקע עמדת בנק ישראל, האמון על פיקוח ואסדרת פעילות
המשיבים, ממנה עולה כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם. אכן, בניגוד לטענה שהעלתה המבקשת
בחצי פה בבקשת רשות הערעור, מכתב העמדה שאליו התייחס בית המשפט קמא (אותה צירפה
המבקשת עצמה, כנספח 4 לבקשת האישור) נושא את התאריך 23.6.2013 – הרבה לאחר כניסתו
לתוקף של החוזר ה"עדכני" עליו נסמכת המבקשת – כך שלא ניתן להתעלם ממנו.
לא ניתן להתעלם גם מן הספקות שמעורר דו"ח הרשות ביחס לעמידת המבקשת בתנאי סעיף
4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, מכוחו הוגשה הבקשה ביחס למרבית הנתבעים. כאשר בית
המשפט מזהה, בבחינה ראשונית ומבלי לצלול לעומקו של עניין, קשיים מהותיים בנוגע
לבקשת האישור – או לרכיבים מהותיים שלה – ניתן לצרף זאת לשיקולים שעניינם החשש
מפגיעה בנתבע, ולחייב את מבקש האישור בהפקדת ערובה. הנה כי כן, מכלול השיקולים עליהם עמד בית המשפט קמא יוצר "מסה
קריטית" – ועולה כדי "טעמים מיוחדים" המצדיקים חיוב בהפקדת ערובה.
לשון אחר, מונח בפני מקרה חריג מאד שמצדיק התערבות בדמות חיוב המבקשת בהפקדת ערובה
טרם הדיון בבקשת האישור. הנסיבות בכללותן, כפי שתוארו, אף מצדיקות את שיעור
הערובה.
11.
סוף דבר, בהתחשב בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו, לרבות מספר הנתבעים
וסכום התביעה יוצא הדופן, בקשת רשות הערעור נדחית ללא צורך בתשובה – ועמה הבקשות
לצירוף ראיה ולעיכוב ביצוע. אין צו להוצאות. מטעמים מעשיים, המועד שקבע בית המשפט
קמא להפקדת הערובה מוארך עד ליום 2.11.2017.
5129371 ניתנה היום, י"ב בתשרי
התשע"ח (2.10.2017).
54678313
|
ש ו פ ט
|
