בש"פ 7210/17 פלוני נ' מדינת ישראל (19.10.2017)

בבית המשפט העליון

בש"פ 7210/17

לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

העורר:

פלוני

                                           

נ ג ד

                                                                                                   

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.8.2017 במ"ת 1181-07-17 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' דורות

                                          

תאריך הישיבה:                     ו' בתשרי התשע"ח (26.9.2017)

החלטה

1.        בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.8.2017 (מ"ת 1181-07-17, השופט א' דורות). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום וההליכים עד כה

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המגולל מסכת של אירועים שהתרחשו בין השנים 2011 ו-2016 ושבהם העורר, בעלים-שותף במשרד פרסום, ניצל לכאורה את סמכותו ומרותו כדי לבצע עבירות מין חמורות בשש עובדות שהיו כפופות לו באותה עת, כולן נשים חרדיות (להלן: המתלוננות). להלן יובאו עיקריו של כתב האישום, כפי שתוקן ביום 9.7.2017. העורר ביצע את המעשים האסורים המפורטים בכתב האישום, כך נטען, לאחר שקודם לכן חיזר אחרי המתלוננות, החמיא להן על הופעתן, שאל אותן שאלות אישיות ואף זימן אותן למפגשים עמו באופן תכוף, גם כאשר הדבר לא היה דרוש מבחינת צורכי העבודה. העורר נהג, כך נטען, ליצור את התחושה כי עובדות מסוימות מועדפות עליו ולרומם את מעמדן ביחס לעובדים האחרים, ובמקביל לכך להטיל אימה עליהן באמצעות צעקות והתנהגות משפילה. במקרים רבים ביקשו המתלוננות מהעורר להפסיק את התנהגותו המטרידה, ולעתים, כאשר העובדות לא נעתרו לחיזוריו, התנכל להן ואף איים עליהן בפיטורים.

3.        כתב האישום מפרט ששה אישומים שעניינם מעשים חוזרים ונשנים שביצע העורר במתלוננות. לצורך החלטתי זו איני נדרשת לפירוט המעשים המתוארים בכתב האישום, ואין בהתייחסות התמציתית אליהם כדי להפחית מחומרתם הנטענת. עם זאת, חשוב לציין כי מעשים אלה כללו נגיעה באיברים מוצנעים, נשיקות, בעילות, מעשי סדום והגעה לפורקן מיני בנוכחות המתלוננות – במרבית המקרים ללא הסכמתן ובמיעוטם בהסכמה אך תוך ניצול יחסי מרות (למעשה, אלה הם פני הדברים רק בכל הנוגע למעשים המיוחסים לעורר בגדרו של האישום הששי). לצורך תיאור הדברים בהמשך ההחלטה יכונו המתלוננות על-פי מספר האישום שמתייחס אליהן (המתלוננת 1, המתלוננת 2 וכולי).

4.        כתב האישום מתאר את הקושי של המתלוננות להתנגד לעורר בשל כפיפותן לו, אך מצוין בו גם כי המתלוננות (בחמשת האישומים הראשונים) הבהירו לעורר מספר פעמים ובמפורש כי הן אינן מעוניינות בקשר עמו שחורג מגדר הקשרים המקצועיים. לעתים הבהרות אלו הובילו את העורר להתעלם מהמתלוננות באופן מופגן אשר פגע ביחסי העבודה ביניהם. במקרים אחרים חדל העורר ממעשיו לתקופה מוגבלת, אך חזר לסורו תוך זמן קצר. בין תלאותיהן של המתלוננות יצוין מקרה אחד שבו חתכה המתלוננת 1 את ידה על מנת לגרום לעורר להפנים את מצוקתה. גם במקרה זה שב העורר לבצע בה מעשים לאחר מספר ימים בלבד. כתב האישום מפרט כי מתלוננת זו אף נזקקה לסיוע נפשי עקב מעשיו הנטענים של העורר.

5.        בגין המעשים המתוארים יוחסו לעורר העבירות הבאות: מספר עבירות אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מספר מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) סיפא לחוק; ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; ניסיון לאינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(א)(4) לחוק; מספר מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, וכן לפי סעיף 348(ג) לחוק; מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, וכן לפי סעיף 348(ג) לחוק; עבירת בעילה בהסכמה תוך יחסי מרות לפי סעיף 346(ב) לחוק; מעשה סדום בהסכמה תוך יחסי מרות לפי סעיף 347(א1) לחוק; עבירת מעשה מגונה תוך יחסי מרות לפי סעיף 348(ה) לחוק; וכן מספר עבירות הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(2) ו-(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, בהפניה לסעיף 6(ג) לחוק זה.

6.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

7.        העורר טוען כי אין מקום לעצרו עד תום ההליכים בשים לב לקשיים נטענים בהודעותיהן של המתלוננות. בעיקרו של דבר, הוא טוען כי לא ביצע עבירות במתלוננות אלא נמצא עמן בקשרים אינטימיים מרצון. המדינה, לעומת זאת, טענה כי המסכת הראייתית הקיימת היא מספקת להצדקת מעצרו של העורר, וכי היא מקבלת משנה חיזוק לנוכח שתיקתו של העורר בחלק מחקירותיו, וכן נוכח הימנעותו מלהגיב לגרסתה של המתלוננת 2 ושתיקתו ביחס לדבריה של המתלוננת 3, כשאלה הוכנסו לחדר החקירות. כמו כן, העורר נמנע מלהגיב לדבריה של המתלוננת 4 במהלך עימות שנערך עמה.

8.        ביום 20.7.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת כנגד העורר לאחר שבחן באופן מדוקדק את חומר הראיות. עם זאת, הוא הצביע על חולשה ראייתית בכל הנוגע לעדותה של מתלוננת 4, וזאת נוכח "הצטברות התמיהות" שהעלה בא-כוחו של העורר. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי נמצאו קשיים מסוימים בדבריה של המתלוננת 6. בית המשפט המחוזי קבע כי בסופו של דבר המחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה מתנקזת לשאלת ההסכמה (או העדרה) למעשיה המתוארים, וכי על אף שעדויותיהן של המתלוננות אינן חפות מקשיים הן עומדות ברף הראייתי הנדרש בשלב זה של ההליך. כן קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי שמירתו של העורר על זכות השתיקה מחזקת את הראיות הלכאוריות הקיימות בתיק. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי עדויותיהן של רבות מהמתלוננות לפיהן חששו מהעורר, שנהג לצרוח, להשפיל ולפטר עובדים – וכך נהג גם ביחס אליהן – נתמכות בחקירותיהם של עובדים אחרים במשרד.

9.        בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענה שהעלה העורר לשיבוש ותיאום עדויות. טענה זו התייחסה לכך שקודם להגשת התלונות הייתה עמן בקשר מ', עובדת לשעבר במשרד, אשר על רקע סכסוך בינה לבין העורר "בלשה" אחריו, הזהירה עובדות מפניו ללא בסיס, כך נטען, עדכנה את המתלוננות האחת על רעותה ועודדה אותן להגיש תלונות נגד העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא בסיס לטענת השיבוש, וכי לא עולה מהעדויות שהעובדת מ' גרמה למתלוננות להרגיש מנוצלות ונבגדות עד כדי מתן גרסה כוזבת ביחס לסוגיית ההסכמה, אלא רק שנסכה במתלוננות כוח, שלא הצליחו לגייס בעצמן.

10.      בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר כי מסוכנותו ממוקדת במצבים של יחסי העסקה וניתן אפוא לאיינה באמצעות איסור על הימצאות בקרבת נשים שעליהן הוא ממונה או נמצא עמן בקשרי עבודה.

11.      בהמשך לכך הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר שיבחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר וכן את האפשרות של מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

12.      ביום 13.8.2017 הגיש שירות המבחן תסקיר שבו נקבע כי לא ניתן לשלול קיומו של סיכון להפרת תנאים שיושתו על העורר ולשיבוש הליכים. בפרט, הובאה בו התרשמותו של שירות המבחן כי העורר מרוכז בנזק הכלכלי, המשפחתי והתדמיתי שהסב לו מעצרו, ומתקשה לגלות אמפתיה כלפי המתלוננות. להערכתו של שירות המבחן, העורר מתאפיין ב"קווי אישיות נרקיסיסטים בולטים" והוא מתקשה להתבונן בביקורתיות על התנהלותו, באופן שמגביר את הסיכון להישנותם של מעשים פוגעניים מבחינה מינית. כמו כן, צוין בתסקיר כי נוכח קשייו של העורר להתמודד עם המיוחס לו ונוכח אופיו הנרקסיסטי, לא ניתן לשלול סיכון להפרת תנאים ולשיבוש הליכים במידה וישוחרר ממעצר. שירות המבחן התרשם אמנם כי המפקחים שהוצעו על ידי העורר הם אנשים רציניים ואחראיים, אך יחד עם זאת סבר כי לאורך השנים התנהלותו של העורר מולם התאפיינה בדפוסי הסתרה של רבדים שונים בחייו ובאופיו, וכי המפקחים המוצעים יתקשו לגלות ערנות אל מול גורמי הסיכון במצבו של העורר. עוד צוין כי בשנת 2012 הורשע העורר בעבירת זיוף בכוונה לקבל דבר והושתו עליו של"צ וצו מבחן.

13.      ביום 15.8.2017 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי ציין כי כתב האישום מלמד על מסוכנותו של העורר, וכי מסוכנות זו אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופה ואף לא באמצעות מעצר בפיקוח אלקטרוני. בפרט עמד בית המשפט המחוזי על כך שמיוחסים לעורר פגיעות מיניות חמורות ורבות שבוצעו בשיטתיות לאורך שנים.

14.      בית המשפט המחוזי הוסיף כי קיים קושי לתת אמון בעורר נוכח הרשעתו בעבר (בשים לב לטיבה, הגם שאין מדובר בעבירת מין), כמו גם על רקע העובדה שביצע, לכאורה, את המעשים המיוחסים לו בעת שהיה נתון תחת צו מבחן עקב הרשעה זו. כן ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו על התרשמות שירות המבחן מדפוסי אישיותו של העורר וציין כי מסוכנותו נובעת מהחשש כי יפגע בציבור רחב יותר של נשים.

הערר

15.      העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה. לטענת העורר, בתשתית הראייתית שהתגבשה נגדו קיימות חולשות רבות אשר, למצער, מפחיתות ממשקלן של הראיות לכאורה.

16.      בעיקרו של דבר, העורר חוזר על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי לפיהן הוא אדם כריזמטי וסוחף שהמתלוננות נפלו שבי בקסמו. העורר טוען כי כל הקשרים המיניים המפורטים בכתב האישום היו בהסכמה, וכי הדברים עולים למעשה מחומר הראיות עצמו. עוד הוא טוען כי התנהגותו הקשה כלפי המתלוננות ביחסי העבודה אינה קשורה לקשר המיני עמן, ולראיה – הוא אף פיטר את אשתו כאשר לא עמדה בדרישות החברה.

17.      כן חוזר העורר וטוען כי מ', שלטענתו קנאה ביחסו לאחת מהמתלוננות ופעלה מטעמים נקמניים, שיבשה את החקירה בכך שהניעה את המתלוננות להגיש תלונה נגדו ואף תיאמה בין עדויותיהן. העורר מוסיף וטוען כי המתלוננות חשו נבגדות לאחר שנודע להן כי עמד בקשר דומה עם עובדות אחרות וכי נוכח חששן מההשלכות במישורים ההלכתי והמשפחתי הן מצאו מפלט בטענה כי הקשר עם העורר נכפה עליהן.

18.      העורר סבור כי החולשה הנטענת של הראיות בתיק דנן מפריכה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית שאותה מקימה ברגיל עבירת האינוס. לחלופין טוען העורר כי יש מקום להחלתה של חזקת המסוכנות במקרים של עבירות אינוס ברף העליון ולא במקרים בהם מדובר בעבירות מין במסגרת יחסי עבודה. למצער, מבקש העורר מבית המשפט לקבוע כי המסוכנות בעניינו היא מסוכנות נקודתית-קונקרטית כלפי עובדות הכפופות לו בלבד, היות שעל-פי הנטען, אלו היו הנפגעות היחידות ממעשיו. מסוכנות זו ניתן, לגישתו של העורר, לאיין באמצעים פוגעניים פחות ממעצר מאחורי סורג ובריח. יתרה מזאת, העורר טוען כי בשל אופי העבירות המיוחסות לו, ככל שלא יימצא ביחסי מרות עם נשים, תאוין מסוכנותו כליל.

19.      לבסוף, טוען העורר כי הערכתו של שירות המבחן, שאפיינה אותו כבעל אישיות נרקיסיסטית, מניפולטיבי, וחסר אמפתיה כלפי המתלוננות, מושתתת על התייחסות לנטען בכתב האישום כאל עובדות נתונות. התבססות זו על כתב האישום אף הובילה, לדידו, לממצא כי המפקחים המוצעים, המתקשים לייחס לו התנהגות פוגענית, אינם מתאימים לתפקיד. העורר מוסיף כי שירות המבחן התעלם מכך שהעבירה האחרונה שיוחסה לו ולגביה לא נקבע כי קיימת חולשה ראייתית התרחשה לפני כשלוש שנים וחצי. זאת ועוד, העבירה האחרונה המיוחסת לו בכתב האישום בכללותו בוצעה כשנה טרם מעצרו.

20.      בדיון שהתקיים בפני ביום 26.9.2017 שטח בא-כוחו של העורר בפירוט את טענותיו כנגד קיומן של ראיות לכאורה.

21.      בא-כוחו של העורר הצביע על אמירות שונות של המתלוננות המלמדות, כך נטען, כי למעשה אהבו את העורר וחשו כלפיו רגשות עזים. בא-כוחו של העורר אף טען כי המתלוננות נאלצו למעשה להציג את מערכות היחסים שלהן עם העורר ככפויות, בהתחשב באורח חייהן החרדי ובחשש מפני גירושין אילו היו מודות בניאוף.

22.      לטענתו של בא-כוח העורר קיימות ראיות מובהקות המצביעות על תיאום עדויות בין המתלוננות, ביוזמה של מ', העובדת לשעבר ש"בלשה" אחרי העורר ובסופו של דבר פוטרה על-ידיו לאחר עימות ביניהם.

23.       בא-כוח העורר אף הצביע על כך שהמתלוננת 1 הגישה תביעה בבית הדין לעבודה נגד העורר, וזו הסתיימה בפסיקת פיצויים על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ללא כל קביעות לחובתו.

24.      מנגד, עמדת המדינה היא כי דין הערר להידחות, כי חומר הראיות נגד העורר מבוסס היטב וכן כי יש בסיס איתן לעילות המעצר נגדו.

25.      בעיקרו של דבר, טענה באת-כוח המדינה כי האינדיקציות להסכמה כביכול של חמש המתלוננות הראשונות מנותקות מההקשר הכללי של הדברים. באת-כוח המדינה הפנתה לעדויות המלמדות על כך שהעורר השליט במשרד "אווירת טרור", כמו גם על כך שהתנהלותו התאפיינה בהתפרצויות זעם. לשיטתה של באת-כוח המדינה, העדויות מלמדות שכל המתלוננות הביעו התנגדותן למעשיו של העורר, אולם אמרו נואש כאשר הבינו שאין בכך כדי להועיל ולגרום לו לחדול. בהקשר זה, באת-כוח המדינה הפנתה לדבריהן של המתלוננות לפיהם אי-היענות למעשיו של העורר גררה סנקציות והשפלה מול עובדים אחרים, תוך התעלמות מהן ומתחושותיהן. העורר אף איים עליהן, כך נטען, שכדאי להן להיזהר שמא בעליהן "יגלו מה הן עושות במקום העבודה".

26.      המדינה לא חלקה על כך שכל אחת מהמתלוננות הייתה מודעת לתלונות האחרות, אך טענה כי אין מדובר בתיאום גרסאות וכי אף בפועל המתלוננות לא הושפעו זו מזו. המדינה מצאה חיזוק לטענה זו בכך שהתלונות לא היו זהות. באת-כוח המדינה הוסיפה והצביעה על קיומו של דמיון בדפוס הפעולה של העורר כפי שזה מצטייר מהעדויות השונות – דפוס התואם התנהלות המאפיינת עברייני מין, בהתאם לספרות המקצועית בנושא. לבסוף, נטען כי אין בסיס לטענה שמדובר בתלונות שנועדו להסתיר קשר מוסכם בין המתלוננות לעורר – זאת, בין היתר, נוכח הסיכון אשר יכול להיגרם למתלוננות בחברה החרדית אליה הן משתייכות אם יפורסמו הדברים, ובשים לב לכך שהפרשה כולה נחשפה ביוזמתן.

דיון והכרעה

27.      לאחר שבחנתי את הטענות בקפידה אני סבורה שדין הערר להידחות.

ראיות לכאורה

28.      לאחר שעיינתי בחומר הראיות לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר.

האישומים שלגביהם נמצאו ראיות לכאורה ללא קשיים

29.      אפתח בהתייחסות לעדויות ביחס לאישומים שבעניינם מצא בית המשפט המחוזי שקיימות ראיות לכאורה ללא קשיים (האישומים הראשון, השני, השלישי והחמישי). בהמשך, אבחן בקצרה גם את העדויות שעליהן התבססו האישומים שבעניינם מצא בית המשפט המחוזי שקיימת תשתית ראייתית, אך גם חולשות (האישומים הרביעי והששי).

המתלוננת מהאישום הראשון

30.      בערר נטען כי המתלוננת 1 הביעה את אהבתה לעורר, וכי הדבר מעיד על הסכמתה ליחסים עמו, שכן "פחד לא גורם לאדם לומר לאדם אחר אותו הוא אינו אוהב – שהוא אוהב אותו". כמו כן הצביע בא-כוחו של העורר על התכתבות בין העורר לבין המתלוננת 1 אשר מעידה, כך לשיטתו, על האופי הקרוב והאינטימי של הקשר ביניהם. לבסוף, טען בא-כוחו של העורר כי קיימת עדות של עד תביעה לפיה "היה מאוד ברור שיש ביניהם משהו [כלומר בין העורר למתלוננת 1]".

31.      עיון בהודעותיה של המתלוננת 1 מעלה לשיטתי תמונה שונה בתכלית מזו שביקש לצייר בא-כוחו של העורר.

32.      במהלך חקירותיה התקשתה המתלוננת 1, שבזמן האירועים המתוארים טרם מלאו לה 18 שנים, לדבר על התקופה שבה עבדה במשרד ושאותה הגדירה כתקופה טראומטית. המתלוננת 1 הייתה באותה עת, לדבריה, בתולה. היא תיארה דפוס במסגרתו היה העורר מעיר לה הערות בעלות אופי מיני, ולאחר מכן החל לגעת בה ולחבקה, ובהמשך אף לגעת בה מתחת לבגדיה ולבקש ממנה לבצע בו מין אוראלי, בשירותי המשרד, בתדירות של לפחות שלוש פעמים בשבוע. לדבריה של המתלוננת 1 בחקירה היא ניסתה בהתחלה להסביר לעורר כי היא אינה מעוניינת בכך, אך הייתה בסיטואציה ש"לא יכלה לצאת ממנה", שכן היא הייתה בת 17 והוא היה המעסיק שלה. כשניסתה להתנגד למעשיו של העורר – פעמים רבות באמירות מפורשות – היה מתעלם מדבריה או מפסיק באותו רגע וממשיך לאחר זמן קצר; לעתים היה מנסה לגעת בה בכוח, עד שהייתה יוצאת מהחדר.

33.      במסגרת חקירתה תיארה המתלוננת 1 אירוע שבו הגיע העורר למשרד יחד עם חבר. אותו חבר נגע בה ברגלה והיא התנגדה לכך והזיזה את ידו. לאחר מכן לקח אותה העורר לחדרו וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה אך הפסיק לאחר שהתנגדה וצעקה. השניים חזרו לחדר שבו שהה חברו של העורר, שם גרם לה העורר לבצע בו מין אוראלי למרות התנגדותה, בעוד חברו מאונן. המתלוננת 1 תיארה אירוע נוסף שבו לקח אותה העורר למלון בטענה שעליהם ללכת לפגישת עבודה. לדבריה, במלון החדיר העורר את איבר מינו לאיבר מינה, אך לאחר שדיממה וצעקה נבהל והפסיק, וגרם לה לבצע בו מין אוראלי.

34.      בתגובה לשאלת החוקרת מדוע היו פעמים שבהן לא התנגדה למעשיו של העורר אם לא הייתה מעוניינת בהם, השיבה כי "זה היה חלק מהמערכת שלי ופחדתי שאם אסרב הוא יתחיל ימים שלמים לצעוק עליי במשרד ולהשפיל אותי מול כולם, לדאוג לעשות לי את החיים מרים וקשים" (הודעתה של המתלוננת 1 מיום 25.6.2017, ש' 217-215). בהמשך מתארת המתלוננת 1 כי העורר היה "דמות סמכותית ומאיימת, שאת לא רוצה לפגוש את הכעס שלה" (שם, ש' 224-223). המתלוננת 1 אף תיארה מקרים שבהם המציאה תירוץ על מנת שלא לפגוש בעורר בשירותים, ואז במשך יומיים היה העורר משפיל אותה מול אנשי המשרד, צועק עליה ושולח אותה להכין לו קפה באופן חוזר ונשנה. כמו כן, בתגובה לשאלות החוקרת האם אמרה לעורר שהיא אוהבת אותו השיבה כי בחודש-חודשיים הראשונים ניסתה להתחמק מכך, אך בהמשך פחדה ממנו עד כדי כך שכשהיה שואל אותה אם היא אוהבת אותו הייתה משיבה "כן". לדבריה של המתלוננת 1 פחדה והתביישה לדבר על מעשיו של העורר – בין היתר כיוון שפעמים רבות היה מצהיר כי ברשותו "עורכי הדין הכי טובים בעולם".

35.      באחד הימים הראתה המתלוננת 1 לעורר שחתכה את עצמה בידה, על מנת שיבין שהיא במצוקה ויחדול ממעשיו. לדבריה של המתלוננת 1, העורר הפסיק ליום או יומיים ולאחר מכן המשיך במעשיו. יצוין כי החתכים בידה של המתלוננת 1 אף הוצגו במהלך החקירה. בזיקה לאירועים המתוארים, נדרשה המתלוננת 1 לטיפול נפשי.

36.      התרשמותי מתכנים אלה היא שהטענה כי העדויות האמורות מלמדות על קשר אינטימי בהסכמה וברצון של שני הצדדים אינה הפרשנות המסתברת לדברים. יש להדגיש, לעניין זה, כי בא-כוח העורר כלל לא טען נגד מהימנות עדותה של המתלוננת 1. אדרבה, עיקר טענותיו מושתתות על עדותה של המתלוננת 1, אלא שנטען כי חקירתה מעידה על קשר אינטימי שמבוסס על רצון הדדי. יש אף לציין כי על פניו התרשמתי שאת ההתכתבות שהציג בא-כוחו של העורר לא ניתן לקרוא בנקל כמבטאת הדדיות. למעשה, ניתן להתרשם שהעורר לא זכה לשיתוף פעולה של ממש. בעוד העורר שאל את המתלוננת 1 אם היא ערומה וביקש ממנה לעשות שיחת וידאו, היא השיבה לו שאינה ערומה וש"זה לא חוף נודיסטים פה". למרות זאת, השיב לה העורר במילים: "אוף אני כל הזמן חרמן בגללך, זה לא מתאים לי". כאמור, סבורה אני שקריאת ההתכתבות כמבטאת הדדיות אינה מובנת מאליה, בלשון המעטה.

37.      מכל מקום, אפילו אם קיימות לכאורה סתירות בין טענותיה של המתלוננת 1 כי מעשיו של העורר התבצעו בכפייה, תוך התעלמות מהתנגדותה, לבין אלמנטים מסוימים בקשר בינה לבין העורר (ואיני קובעת כי סתירות כאלה אכן קיימות) – לא מדובר בסתירות אשר יש בהן כדי לכרסם או להחליש את התשתית הראייתית הלכאורית. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכפי שעוד יפורט בהמשך, לא די בכך שניתן להצביע על סתירות מסוימות בדברי העדים על מנת לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית, אלא נדרשות סתירות גלויות וברורות על פני הדברים, אשר יקעקעו את הגרסה באופן שלא יאפשר לתת בה אמון (ראו למשל: בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל    (1.12.2009)). ברי כי לא אלו הם פני הדברים בעניין שבפני.

המתלוננת מהאישום השני

38.      בא-כוחו של העורר טען כי עדותה של המתלוננת 2 מלמדת כי הקשר בינה לבין העורר היה קשר אינטימי שנבע מרצון והסכמה הדדית. לשיטת העורר, ברי כי אשה לא הייתה נשארת במקום עבודה שבו הייתה חווה את המתואר בכתב האישום. כמו כן, נטען בערר כי הגרסה לפיה המתלוננת 2 סבלה מהתעלפויות במשרד היא שנויה במחלוקת, וממילא אין הכרח שהדבר ינבע מהקשר בינה לבין העורר. באשר להודעותיה של המתלוננת 2, נטען בערר כי האופן שבו היא תיארה את הדינמיקה בינה לבין העורר מעיד על כך שהקשר ביניהם היה "קשר רצוני מוחלט". העורר הפנה לאמירתה של המתלוננת 2 לפיה העורר "דרש שאגע לו באיבר המין, שאמצוץ לו ואני לא הסכמתי. עמדתי על שלי והוא ניסה לשכנע". הדברים מעידים , כך נטען, כי העורר "לא כפה את עצמו אלא ניסה לשכנע", וכי ניכר מדבריה של המתלוננת 2 שיכולה הייתה לסרב לבקשותיו של העורר לגעת באיבר מינו או לבצע בו מין אוראלי.

39.      דא עקא, דומה שהדברים מקבלים משמעות שונה כאשר הם נקראים בהקשר המלא שבו הם נאמרו. למעשה, הדברים נאמרו בהתייחס לאירוע שבו הלכה המתלוננת 2 לשירותים, אך העורר נכנס אחריה לתוך התא ונעל את הדלת. לפי תמליל החקירה, במקרה זה דחף העורר את שתי ידיו מתחת לתחתוניה של המתלוננת 2, ואז דרש שתיגע באיבר מינו ותבצע בו מין אוראלי. לפי תיאורה של המתלוננת 2 היא ניסתה לדחות את העורר מעל פניה וסירבה לאפשר לו להגיע לפורקן בגופה. בתגובה לכך, כך תיארה, העורר פתח את מכנסיו, הוציא את איבר מינו וליטף עם איבר מינו את גופה, ניסה להחדיר אליה את איבר מינו ולאחר שדחפה אותו שפשף את איבר מינו תוך שאמר "אני לא יכול ככה, איך את משאירה אותי ככה", ואז הגיע לפורקן בשירותים. באותו רגע התלבשה המתלוננת 2 וברחה.

40.      בקווים כלליים, אף המתלוננת 2 תיארה בהודעותיה תהליך הדרגתי, במסגרתו העורר ביקש תחילה לגעת באצבעה עת עבדו יחדיו על מצגת. העורר נגע בה חרף העובדה שהשיבה לו כי היא שומרת נגיעה, ואז הוא צחק ואמר "נו זה כל כך נורא?" (הודעתה של המתלוננת 2 מיום 4.6.2017, ש' 21-12). בהמשך, תיארה המתלוננת 2 עוד עשרות מקרים שבהם העורר נגע בה בחזה, וכן מקרים שבהם הכניס את ידיו מתחת לחצאיתה. המתלוננת 2 תיארה בעדותה כי ניסתה להדוף את ידיו של העורר, אך התקשתה לעשות כן נוכח העובדה שהיה הרבה יותר חזק ממנה.

41.      בא-כוחו של העורר ניסה להיבנות מכך שכאשר המתלוננת 2 נשאלה על-ידי החוקרת האם היא קנאה נוכח הקשר של העורר עם אחרת, היא השיבה "יכול להיות". אולם, גם בעניין זה נראה שבחינת הדברים בהקשרם מציירת תמונה שונה. למעשה, תשובתה של המתלוננת 2 לשאלה הייתה: "לא יודעת, יכול להיות, זו הייתה תקופה ארוכה, אני לא נהנתי מזה בכלל, זה רק היה ממש מלחיץ, הייתי מדגישה לו [לעורר] שאני לא רוצה במיוחד בהתחלה, אחר כך זה כבר איבד מהטעם כי הוא לא התייחס אליי ואז זה הפך ל'אל תכאיב לי'" (שם, ש' 254-250).

המתלוננת מהאישום השלישי

42.      בא-כוחו של העורר טען שהמתלוננת 3 נהגה ליידע את העורר כאשר בעלה לא נכח בביתם על מנת שיוכל להתקשר אליה, וכאשר היה שואל שאלות אינטימיות, למשל לגבי האופן בו היא לבושה, לעתים הייתה משתפת פעולה וממציאה דברים. כמו כן, הצביע בא-כוחו של העורר על כך שלפי עדותה של המתלוננת 3 היא ניהלה עם העורר שיחה בעלת אופי מיני יום לפני שילדה, ואף דאגה לעדכן את העורר באופן אישי על כך שילדה – מה שמעיד, לשיטתו של בא-כוח העורר, על הקשר האינטימי ביניהם. עוד נטען כי גם הבעות הרגש של המתלוננת 3 כלפי העורר והעובדה שאמרה לו שהיא אוהבת אותו מלמדות כי הקשר ביניהם לא התאפיין בכפיה.

43.      אולם, גם במקרה זה, דומה שקריאת הדברים בכללותם מציירת לכאורה תמונה שונה. בחקירתה הבהירה המתלוננת 3 כי עשתה את הדברים מתוך פחד – "פחדתי ממנו, כי אם לא אענה לו יכפיש את שמי ויספר למשפחה ולבעלי והוא גם איים עליי שאם בעלי יידע הוא ירצה להתגרש ואני אפסיד את הילדים שלי פשוט פחדתי ממנו ואני עדיין מפחדת ממנו" (הודעתה של המתלוננת 3 מיום 26.6.2017, ש' 7-6). לדבריה, נוכח איומיו של העורר לא הייתה לה ברירה אלא לנהוג כפי שביקש: לומר לו שהיא אוהבת אותו ולנסות לרצותו. המתלוננת 3 תיארה את העורר כאדם חסר מעצורים ואת עצמה כמי שחשה חרדה כבדה מהדברים שהוא עלול לעולל לה אם לא תענה לדרישותיו. כך, תיארה המתלוננת 3 שהעורר היה דורש ממנה לחכות לו בתא השירותים, שם הפשיט אותה ונגע בה בחזה ובאיבר מינה. כמו כן, הוא היה מחכך את איבר מינו בגופה. בחקירתה תיארה המתלוננת 3 כי אמרה לעורר שהדבר לא נעים לה וכי היא מתביישת, ואף הסתגרה ונדחקה לקיר, אך הוא משך אותה אליו בכוח. המתלוננת 3 הוסיפה ותיארה מקרים שבהם העורר הורה לה לשפשף את איבר מינו, ואף החזיק את ידה בכוח, וכן אירועים שבהם גרם לה לבצע בו מין אוראלי למרות התנגדותה העזה. בחקירתה הייתה נסערת מאוד והעידה מספר פעמים כי חשבה שהדברים ייפתרו רק אם תמות, ואף חשבה מחשבות קונקרטיות בכיוון זה.

המתלוננת מהאישום החמישי

44.      העורר טוען כי המתלוננת 5 הודתה שאהבה אותו, וכי היא קנאה בנשים אחרות שעמן סברה כי הוא מקיים יחסים אינטימיים. לטענתו, הדבר מלמד על כך שהקשר בינה לבין העורר היה קשר רצוני. בפרט, כך נטען, ניתן ללמוד זאת מהעובדה שהמתלוננת 5 סייעה לאחת המתלוננות האחרות להגיש מכתב התפטרות לאחר שלמדה כי קיימים יחסים אינטימיים בינה לבין העורר. בא-כוחו של העורר טען כי הדבר מלמד על "התנהגות קנאית קיצונית". לבסוף, נטען שהמתלוננת 5 היא אשה "חזקה באופיה", ומכך אפשר להסיק שיכלה למנוע את הקשר המיני עם העורר לו חפצה בכך.

45.      בניגוד לנטען, אף חקירתה של המתלוננת 5 מציירת תמונה מורכבת הרבה יותר. בחקירתה תיארה המתלוננת 5 כי פחדה מהעורר, והתייחסה לכך ש"אם לא היית עושה משהו שהוא רוצה הוא היה מבייש אותך מול כל העובדים, בישיבות צוות התחיל לצרוח כמו משוגע" (הודעתה של המתלוננת 5 מיום 25.6.2017, ש' 102-101). כמו כן, היא ציינה כי חוותה קשיים להתנגד לעורר בתור עובדת חדשה, שרוצה לרצות את הבוס שלה. המתלוננת 5 ציינה כי בהזדמנויות שונות היא הביעה חוסר הסכמה למעשיו של העורר במפורש, כשבחלק מהמקרים שבהם נפגשו במשרדו הוא אחז במותניה, נצמד אליה וניסה לנשקה. לדבריה, לעתים היא ניסתה להזיז אותו ובאירוע אחד שבו הצמיד אותה לקיר, ניסה להפשיטה ונגע בחזה היא ברחה מהמקום. היא אף ציינה שכתבה לעורר פעמים רבות שקשר עמו אינו מתאים לה והזכירה כי היא אישה נשואה ונמצאת במהלך טיפולי פוריות. באשר לביטוי הרגשות שלה כלפי העורר, העידה בחקירתה שאלה נעשו תחת לחץ וכפיה של העורר, שביקש ממנה להצהיר על אהבתה כלפיו פעמים רבות. המתלוננת 5 אף התייחסה לתמימותה ולהיעדר הניסיון שלה בקשרים חברתיים עם גברים: "תביני, בנות חרדיות תמימות... בפרט כשהבוס שלהן חרדי אז למה שירצה לעשות משהו" (הודעתה של המתלוננת 5 מיום 11.6.2017, ש' 53-52).

46.      המתלוננת 5 הודתה בכך שכאשר גילתה את מעשיו של העורר כלפי המתלוננת 3 היא סייעה לה להוריד מהאינטרנט נוסח של מכתב התפטרות ולשלוח אותו, אך הוסיפה שעשתה כן בהתאם להנחיה חד-משמעית של הרב אליו פנתה המתלוננת 3. היא הוסיפה שסייעה למתלוננת 3 נוכח החרדה שבה הייתה מצויה האחרונה והעובדה שכמעט ולא הצליחה לתפקד. יצוין כי על פני הדברים נראה שתיאור הדברים הללו בהודעתה של המתלוננת 5 עולה בקנה אחד עם דבריה של המתלוננת 3 בחקירתה.

המתלוננות מהאישומים הנוספים

47.      אפנה כעת לבחינת עדותן של שתי המתלוננות האחרות שלגביהן קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימים קשיים. העורר מבקש כי אקבע שלאמיתו של דבר אין לומר שקיימות כלל ראיות לכאורה באישומים אלה. אקדים ואומר שלא זו בלבד שלא השתכנעתי בכך, אלא שלמעשה אינני סבורה שהקשיים שעליהם הצביע בית המשפט המחוזי הם ממשיים כפי שעולה מהחלטתו.

המתלוננת מהאישום הרביעי

48.      העורר טוען כי המתלוננת 4 יזמה בעצמה מפגשים עמו ביחידות ובמקומות מבודדים, וכי לא הייתה עושה כן אילו הייתה מרגישה כי הוא כופה עליה את מעשיו. בהקשר זה אף נטען כי מתיאורה של המתלוננת 4 את המעשים עולה כי כאשר ביקשה מהעורר לחדול ממעשיו הוא נענה לה. העורר אף הפנה לכך שהמתלוננת 4 הצהירה על אהבתה כלפיו ואף שלחה לו שיר אהבה. לבסוף, נטען כי העובדה שלדבריה כעסה המתלוננת 4 על העורר בשל כך שענה לשיחת טלפון בזמן שקיימו יחסי מין, מעידה אף היא שמדובר היה בקשר אינטימי מרצון הדדי, וכך גם העובדה שנשארה במקום העבודה למרות שבעלה ביקש ממנה לעזוב.

49.      בהודעה שמסרה תיארה המתלוננת 4 אווירה מתוחה מאוד במשרד, וציינה שהעורר התנהג באופן "דורס, היה לו טון וגישה פוגעניים. הוא לא כיבד אף אחד אף פעם" (הודעתה השניה של המתלוננת 4 מיום 5.6.2017, ש' 31-30). לדבריה, תחילה היה שולח לה העורר הודעות בעלות אופי מיני, ואילו היא כתבה לו מפורשות שיפסיק לדבר אליה כך, והבהירה כי כשהוא שואל אותה על בגדיה התחתונים זה מטריד אותה. היא הוסיפה ותיארה כי בתגובה לכך הוא היה נעלב ומעיר לה שאי אפשר להתבדח איתה. כך, היה דוחק אותה למצב שנדרשה לבקש ממנו סליחה (שם, ש' 27-26).

50.      אכן, המתלוננת 4 תיארה בחקירתה כי כאשר נשאלה על-ידי העורר בתחילת התקופה בה עבדה במשרד האם היא מרגישה צורך לגעת בו השיבה כי לעתים כן, וזאת מתוך חוסר נעימות. אולם, מיד לאחר מכן הבהירה מספר פעמים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי היא אינה רוצה שיגע בה, כי אם יעשה זאת תעזוב את מקום העבודה ושמבחינתה מדובר בקו אדום. בתגובה לכך, לפי תיאורה, העורר אמר "אני יוכיח [כך במקור] לך איך אני יכול לגרום לך בכמה דקות מבלי לגעת בך לרצות שאני אגע בך..." (הודעתה הראשונה של המתלוננת 4 מיום 5.6.2017, ש' 84-83), ואז התקרב אליה בעוד היא עצמה נצמדה לקיר, הביט בה במבט מאיים, סקר את גופה והחל לנשוף באוזנה. אז שאל אותה אם היא עדיין לא מעוניינת שיגע בה, וכשהשיבה שאינה מעוניינת התרחק. נדמה אפוא שאמירתה הראשונית צריכה להיבחן בהקשרו הכולל של האירוע.

51.      המתלוננת 4 תיארה כי בהמשך ביקש ממנה העורר להגיע לקומה מבודדת בבניין סמוך, והיא נענתה לבקשתו משום שקודם לכן צעק עליה בעבודה באופן משפיל, והיא סברה כי הוא מעוניין לשוחח אתה על כך. לדבריה, כשביקש ממנה העורר להתקרב אמרה שאינה מעוניינת, אולם כשפנתה ללכת קרא לה וכשהסתובבה הצמיד אותה לקיר, נישק אותה ונגע בגופה. לדבריה היא חשה מאובנת, רצתה לדחוף אותו אך לא יכלה. המתלוננת 4 תיארה כי פחדה שאם תקום ותעזוב "הוא יהרוס את החיים שלי, הוא יוציא החוצה דברים כמו התכתבויות ויערוך אותן וישאיר את מה שכתבתי ואז הוא ילך ויגיד לכולם הבחורה הזו מטרידה אותי והיא הביאה אותי לפה הנה ההוכחות" (הודעתה השניה של המתלוננת 4 מיום 5.6.2017, ש' 95-93). זאת, בעיקר נוכח העובדה שהעורר עצמו סיפר לה על קשריו עם נשים אחרות והיא חששה להפצת שמועות עליה. המתלוננת 4 הוסיפה כי פחדה מהכוח של העורר ומהקשרים שלו. לדבריה, אחרי האירוע התקשרה אליו ואמרה לו שמה שאירע לא יכול לחזור על עצמו, וכי אם זה יקרה שוב היא תתאבד. המתלוננת 4 הודתה כי בשלבים מסוימים העורר היה "אדיב ונחמד", ולאחר ששלח לה שיר, שלחה לו שיר גם כן, והודתה שבמשך תקופה קצרה הייתה מאוהבת בעורר. אולם, היא הוסיפה כי "כשהוא התחיל לגעת בי אני שנאתי אותו".

52.      בהמשך, המתלוננת 4 תיארה כיצד העורר נהג לצרוח עליה ולהשפיל אותה מול לקוחות. בין היתר, הוא אמר לה שהיא הורסת את ההתקדמות של המשרד. היא סיפרה שפחדה ממנו מאוד, ושהיה גורם לה להרגיש לא בסדר כשאמר: "אני חם עלייך ואת לא מחזירה לי בחזרה". לדבריה, "הפחד ממנו היה שכל פעם שאני אעז להגיד לו לא אני אעבור מסכת התעללות ממנו. כבר לא היה לי כוח להילחם איתו יותר" (שם, ש' 186-184). בהמשך, מתוארת שורת אירועים שבהם העורר והמתלוננת 4 נפגשו במקומות מבודדים והוא נגע בה בכל גופה, הפשיט אותה, השתפשף בה והגיע לפורקן. באירוע אחד גרם לה העורר, לדבריה, לבצע בו מין אוראלי נגד הסכמתה.

53.      האירוע האחרון שמפורט באישום הנוגע למתלוננת 4 מתאר מצב שבו המתלוננת 4 העירה לעורר, ואף נשכה אותו, על שענה לשיחת טלפון לאחר שהשכיב אותה ושכב מעליה במשרדו. בא-כוחו של העורר טען שעובדה זו מלמדת באופן חד משמעי על רצונה בקשר האינטימי. אולם, בחינת האירוע בשלמותו כפי שמתואר בהודעתה של המתלוננת 4 מצטיירת אף היא כמורכבת יותר. לדברי המתלוננת 4, העורר התעקש שתגיע לפגוש אותו במשרד, והבטיח שישמור על גבולות ושלא יורידו בגדים. כשהגיעה השכיב אותה על הרצפה ונשכב מעליה, ואז ענה לטלפון. המתלוננת 4 העירה לו, והוא השיב שאיש לא יגיד לו מה לעשות. אז נשכה אותו המתלוננת 4 משום שהדבר הסב לה תחושה של השפלה. העורר בתגובה הצמיד אותה ללוח עם הגב אליו והחדיר אצבעות באלימות לאיבר מינה בעוד שהיא, לפי תיאורה, בכתה והרגישה כמו בובת סמרטוטים (שם, ש' 421-419). בהמשך ניסה העורר להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה תוך שהוא דוחף לה אצבעות לפה, אולם בסופו של דבר הגיע לפורקן מחוץ לגופה.

המתלוננת מהאישום הששי

54.      האישום הנוגע למתלוננת 6 שונה במידת מה מקודמיו, בשל כך שבעיקרו הוא אינו מייחס לעורר ביצוע מעשים מיניים שלא בהסכמה. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא קשיים מסוימים בכל הנוגע לתשתית העובדתית לאישום זה על רקע העובדה שהמתלוננת 6 תיארה תחושת בגידה בבעלה, כמו גם העובדה שהיא הודתה בחקירתה כי נסחפה אחרי העורר ואם לא הייתה רוצה באקטים המיניים הייתה אומרת "לא". בית המשפט המחוזי סבר שטענותיו של בא-כוח העורר בהקשר זה, לפיהן הדברים אינם מתיישבים עם הטענה של ניצול מרות, אכן מעלות קשיים מסוימים.

55.      בערר נטען כי ההודעה שנתנה המתלוננת 6 חושפת את קנאתה של מ', שעבדה עם העורר, וזאת בהתייחס לכך ש-מ' "הזהירה" את המתלוננת 6 מפניו. בנוסף, מפנה הערר לשורת התבטאויות המעידות על כך שיחסיה של המתלוננת 6 עם העורר היו בהסכמה מלאה, וכי כאשר הייתה מביעה חוסר נכונות למגע אינטימי עם העורר היה האחרון מכבד את רצונה. כמו כן, הפנה בא-כוחו של העורר לדבריה של המתלוננת 6 לפיהם חשה ייסורי מצפון על הבגידה בבעלה. לשיטתו של בא-כוח העורר, "הדעת נותנת שכל יתר המתלוננות עברו הליך דומה, ואולם הפגיעה שחשו והרצון לפגוע במשיב [דהיינו בעורר – ד' ב' א'] לאחר שנודע להן על הקשרים שלו עם נשים אחרות והחשש מהדרך שבה יוצגו בפני אחרים – גרמו להן לטשטש זאת בעדותן ולהתכחש לאותו רגש" (הודעת הערר, בפסקה 127).

56.      אכן, המתלוננת 6 תיארה בעדותה כי היא והעורר היו חברים טובים, וכי יחסי חברות אף התקיימו בין העורר לבין בעלה. כמו כן ציינה בחקירתה כי כשהגיעה לעבודה מ' הזהירה אותה מפני העורר, על רקע החשש שהטריד מינית עובדת במשרד. כשנשאלה מדוע המשיכה לתת אמון בעורר לאחר ששמעה שהטריד מישהי, השיבה: "כל מי שעבד שם המשיך לעבוד שם, תמיד דיברו על זה אבל לא עזבו או משהו" (הודעתה של המתלוננת 6 מיום 11.6.2017, ש' 96).

57.      בחקירתה תיארה המתלוננת 6 מסכת יחסים אינטימיים שהתקיימו בינה לבין העורר, לדבריה, בהסכמה, אם כי "תמיד היה לה כעס שהוא גרם לה לעשות את זה" (שם, ש' 128-127). המתלוננת 6 תיארה כי תחילה הם היו נפגשים במשרד, בחדרו של העורר. העורר היה נוגע בגופה ובאיבר מינה והשניים היו מתנשקים. כמו כן, הם היו נפגשים בבניין משרדים שנמצא ממול למשרד שבו עבדו, ושם העורר היה נוגע בה והם היו מתנשקים. באחת הפעמים החדיר העורר אצבע לאיבר מינה, ובאחת הפעמים ביצעה בו מין אוראלי. כמו כן, באחת הפעמים שבהן היו בביתו של העורר, הוא התחכך בגופה של המתלוננת 6 כשהשניים היו עירומים. לדבריה, בהתחלה לא הייתה מעוניינת בכל קשר אינטימי עם העורר ולא חיפשה אף גבר אחר מבעלה, אולם עם הזמן "נסחפה" לקשר בהסכמה. יצוין כי בזמן חקירתה עבדה המתלוננת 6 אצל העורר, בחברה חדשה שהקים, וזאת נוכח העובדה שהחליט לתת לה אחוזים בחברה. לדבריה, היא והעורר היו מרבים לריב, מה שהוביל לכך שבמספר פעמים הוא הכין מכתב פיטורים, אך בסופו של דבר לא פיטר אותה והם התבדחו על כך. על פי הדברים שתיארה מתלוננת 6 בחקירתה, הרקע לריבים היה שלעתים הייתה מתרחקת ממנו וניסתה להפסיק את הקשר הרומנטי, צעד שהוביל לניכור וריחוק מצד העורר והשפיע מיד על יחסי העבודה עמו. המתלוננת 6 ציינה שבמצבים אלה היא רצתה להחזיר אותו אליה כדי לקבל ממנו יחס, ולכן הם היו רבים ושבים לקשר באופן חוזר ונשנה.

58.      כשלעצמי, לא התרשמתי שדבריה של המתלוננת 6 אינם מתיישבים בהכרח עם הטענה של ניצול מרות. יש לחזור ולהטעים כי בעניינה של מתלוננת זו כתב האישום אינו כולל טענה של חוסר הסכמה, אלא של ניצול יחסי מרות. לא ברור, מבחינה זו, באיזה אופן דבריה של המתלוננת 6 המעידים על קיום יחסים בהסכמה פוגמים בעוצמת הראיות הנדרשות לביסוס האישום הנוגע אליה. יתרה מכך, אף לא מצאתי כי התחושות שתיארה מוציאות טענה של ניצול יחסי המרות. נהפוך הוא, סבורה אני כי תיאוריה של המתלוננת 6 לפיהם כאשר ניסתה להתרחק מהעורר נהג כלפיה בניכור אשר השליך במישרין על יחסי העבודה ואף נהג לנופף בשוט הפיטורים, מבססים תשתית ראייתית לכאורית איתנה.

הערכה כוללת

59.      בחינת מכלול חומרי החקירה מובילה למסקנה כי יש לדחות את טענות העורר שלא מתקיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית, ואף את הטענה שהתשתית הראייתית לוקה בחולשות. הלכה ידועה היא כי בהליך שעניינו קיומן של ראיות לכאורה יבחן בית המשפט רק האם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות הגולמיות יוביל בסיומו של המשפט להוכחת אשמתו של הנאשם. הליך זה אינו משמש האכסניה המתאימה לבחינתן של סתירות בעדויות, ככל שקיימות, אלא אם מדובר בסתירות מהותיות, דהיינו ליקויים בסיסיים שיורדים לשורש הדברים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 5483/14 פלוני נ' מדינת ישראל,    פסקה 27 (‏1.9.2014)). דברים אלו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעדויותיהן של קורבנות לעבירות מין (ראו: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל,    פסקה 84 (20.10.2010); בש"פ 3494/17 פלוני נ' פרקליטות המדינה,    פסקה 17 (11.5.2017)).

60.      ככל שטענותיו של בא-כוח העורר בדבר שיתוף הפעולה מצד המתלוננות ניסו להתבסס על השכל הישר וניסיון החיים אני סבורה כי הן מעוררות קשיים לא מבוטלים. זאת, בהתחשב בנסיבות שבהן ביצע העורר לכאורה את העבירות המיוחסות לו, דהיינו במסגרת מקום עבודה שניהל ושלט בו ביד רמה וזאת כלפי עובדות הכפופות לו. מטבע הדברים, יחסים בין מעסיק לעובדותיו מתאפיינים באופן אינהרנטי בתלות מקצועית וכלכלית מובהקת, שבאה לידי ביטוי בסמכותו של המעסיק למשב את עובדותיו, לקבל החלטות בעניין התפקידים אותם יבצעו, ולקבל החלטות הנוגעות לשכר ולהטבות (ראו: ע"פ 9256/04 פלוני נ' מדינת ישראל,    פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (10.8.2005)). תלות זו, אשר מלווה כמובן בפערי כוחות מובהקים, מונעת לא פעם מהעובדת להביע התנגדות למעשים מיניים שמבקש המעסיק לקיים עמה (ראו והשוו: עש"ם 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים, פ"ד ס(1) 257, 269 (2005)). ביטויים לתחושות אלה עולים באופן ברור מדברי המתלוננות. המתלוננת 5, למשל, תיארה כי הסכימה להתלוות לעורר לחדר המדרגות משום שהניחה כי הוא רוצה לדבר איתה "ובאיזה שהוא מקום את מרגישה שאת חייבת לו כי הוא הבוס שלך, מביא לך את המשכורת, לוקח אותך לפגישות חשובות, הוא העלה לי את המשכורת כאשר העלה אותי לתפקיד מנהלת פרויקטים" (הודעתה של המתלוננת 5 מיום 11.6.2017, ש' 60-58).

61.      תובנות יסודיות אלה אף מתעצמות בנסיבות המקרה דנן, כאשר המדובר בסביבת עבודה מתוחה ביותר, המתאפיינת בצעקות והשתלחות בעובדים, וכן בפיטורים רבים שהתבצעו חדשות לבקרים. יוזכר כי הצדדים לא נחלקו על תיאור זה, שעולה אף מדבריו של בא-כוח העורר ומעדויות של עובדים נוספים. דברים אלו מתחדדים אף נוכח העובדה שהעובדות עצמן היו בחורות צעירות ונטולות ניסיון של ממש בעולם העבודה.

62.      מכל מקום, במקרה דנן החומר הראייתי מצביע על ביטויי התנגדות ברורים של המתלוננות, שכללו התנגדויות מפורשות, חוזרות ונשנות, בעל פה ובהתנהגות. בא-כוחו של העורר הצביע על קטעי משפטים שמהם עשויה לעלות פרשנות שונה, אך אני סבורה שאלה הם פני הדברים רק כאשר המשפטים נקראים מחוץ להקשר שבו הם משולבים בהודעות. לצד זאת, מצאתי לנכון לציין, כי אפילו ניתן להצביע על שיתוף פעולה נקודתי מצד המתלוננות בחלק מן המצבים, יש לבחון אותו על רקע המורכבות הברורה של המצב שבו הן היו מצויות. מבחינה זו אין מדובר בממצאים אשר מאיינים את התשתית הראייתית הלכאורית.

63.      טענתו של בא-כוח העורר לפיה העובדה שהמתלוננות המשיכו להגיע למקום העבודה מלמדת על קשר אינטימי-רצוני עם העורר מעוררת אף היא קשיים ברורים. אובדן מקום עבודה אינו דבר של מה בכך, והמשמעויות הנלוות לכך הן לרוב קשות. האומץ הנדרש לקום ולעזוב אינו כזה שניתן להקל בו ראש. חלק מהמתלוננות אף תיארו חשש מפני פגיעה בשמן הטוב דווקא אם יעזבו. קשיים אלה התעצמו ביתר שאת בנסיבות המקרה, כאשר לעתים ההחלטה שלא לעזוב את מקום העבודה נעשתה בהתאם להמלצה של רב. המתלוננת 5 ציינה כי לא היה לה בפני מי להתלונן, שכן בחברה שאליה היא שייכת "ללכת למשטרה זה קיצוני" (שם, ש' 99). אם כן, אף בטענה זו אין כדי לאיין או להחליש את התשתית הראייתית הלכאורית.

64.      לאמור עד כאן יש להוסיף כי אינני מקבלת את טענתו של בא-כוח העורר כי ניתן להצביע על חולשה ראייתית ברורה הנובעת מתיאום גרסאות לכאורה. ככלל, מקומה של טענה לתיאום גרסאות להתברר הוא בשלב ההליך העיקרי, בדומה לטענות אחרות התוקפות את מהימנות העדים (ראו: בש"פ 6523/10 פלוני נ' מדינת ישראל,    פסקה 8 (13.9.2010)). בשלב זה אסתפק בכך שנדרשות אינדיקציות מהותיות לקיומו של תיאום גרסאות על מנת להוביל לכרסום בראיות לכאורה (ראו והשוו: בש"פ 143/15 אבו עסב נ' מדינת ישראל,    פסקה 11 (24.2.2015)), ולא התרשמתי שאלה הם פני הדברים במקרה דנן. טענות העורר כוונו לכך שהמתלוננות ידעו על קיומן של מתלוננות אחרות בתיק על בסיס שיחותיהן עם מ', שלפי הנטען אף עודדה הגשת תלונה במקרים אחדים. אולם, מכאן ועד למסקנה כי לפנינו מצב של תיאום גרסאות הדרך עוד ארוכה. מכל מקום, השאלה עצמה תתברר כמובן לגופה במסגרת ההליך העיקרי.

65.      יש לציין כי בא-כוחו של העורר הפנה לעדויות של מספר עובדות אחרות שלא היו קורבנות לתקיפה מינית מצד העורר והעידו כי מעולם לא נגע בהן. הדבר מעיד, לשיטתו של בא-כוח העורר, כי "מקום בו [הנשים – ד' ב' א'] לא גילו נכונות לקיים קשר אינטימי עם העורר – לא התקיים קשר כזה". כך למשל, הפנה בא-כוחו של העורר לדבריה של ר', לפיהם "אין מצב [שהעורר] היה נוגע בי ולא הייתי מספרת לבעלי. אני הייתי בורחת משם ולא נשארת". כמו כן הפנה לדבריה של ח', אשר העידה כי "לא הייתי קורבן לתקיפה מינית, לדעתי כי אני שידרתי שאני מאוד חזקה. אני רוצה לומר כי העורר מעולם לא ניסה לגעת בי או להתחיל איתי". הוא אף הפנה לדבריה של עובדת אשר תיארה אירוע מסוים בו העורר התיישב לידה, אך היא "פשוט התרחקה מבלי שהראתה לו שום שיתוף פעולה מצידה" – ודבר לא התפתח ביניהם.

66.      יש להודות על האמת: קשה להבין במה עדויות אלה מסייעות לעורר. בכל מקרה של ביצוע עבירות ניתן להצביע על מקרים שבהם המעורב בדבר לא ביצע עבירות אחרות. האם יש משקל לכך שהמתלוננות לא התלוננו על גברים אחרים? כל מקרה יש לבחון לגופו בהתאם לראיות, וכך גם בענייננו.

עילות המעצר

67.      מעבר לקיומן של ראיות לכאורה, מצאתי כי מתקיימות בעניינו של העורר עילות מעצר, הן מבחינת מסוכנותו והן מבחינת החשש לשיבוש הליכים.

68.      מסוכנותו של העורר היא מובהקת ונלמדת במישרין מהמעשים המיוחסים לו. לעניין זה יצוין כי לא מצאתי בסיס לטענתו של העורר כי בנסיבות המקרה מתאיינת חזקת המסוכנות החלה על העבירות המיוחסות לו נוכח חולשה בתשתית הראייתית הלכאורית, ואף לא מצאתי בסיס לטענה לפיה חזקת המסוכנות מתאיינת נוכח העובדה שהעבירות הנטענות התבצעו במסגרת מקום העבודה. למעשה, האופן שבו בוצעו המעשים המיוחסים לעורר, אשר שימש כמעסיק של המתלוננות, מעיד על מניפולטיביות ונכונות לנצל עמדת כוח באופן שמחזק את עילת המסוכנות. בהקשר זה ראוי להזכיר את התרשמותו של תסקיר שירות המבחן, אשר ייחס לעורר קשיים להתבונן באופן רפלקסיבי במעשיו ולגלות אמפתיה כלפי המתלוננות. כאמור, סבר שירות המבחן כי מאפיינים אלו, לצד קווי האישיות הנרקסיסטים של העורר, מקימים חשש ממשי להישנותם של מעשים פוגעניים. כמו כן, בהתחשב במאפיינים אלו העריך שירות המבחן כי לא ניתן לשלול סיכון להפרת תנאים ולשיבוש הליכי משפט, במידה ויועבר העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני.

69.      לנוכח המתואר לעיל, לא מצאתי לנכון להורות על העברתו של העורר למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או על שחרורו לחלופת מעצר. הגעתי למסקנה זו גם על יסוד תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ שלא לעצור את העורר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או לשחררו לחלופת מעצר. שירות המבחן העריך כי התנהלותו של העורר אל מול המפקחים – הגם שמדובר באנשים אחראיים כשלעצמם – מתאפיינת בדפוסי הסתרה וכי אלו יתקשו לזהות ולגלות עירנות אל מול גורמי סיכון. כידוע, לא בנקל יתערב בית המשפט בהמלצת שירות המבחן (ראו למשל: בש"פ 5804/15 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל,    פסקה 19 (6.9.2015); בש"פ 7071/17 ליבוביץ נ' מדינת ישראל,    פסקה 32 (28.9.2017)). במקרה דנן, המלצתו של שירות המבחן מנומקת ומבוססת כדבעי, ולא מצאתי אפוא כי מקרה זה הינו מקרה ייחודי אשר מתקיימים בו טעמים מיוחדים לסטות ממנה.

70.      בהקשר זה יובהר כי אין מקום לקבל את טענותיו של העורר לפיהן שירות המבחן התייחס לאמור בכתב האישום בעניינו כאל עובדות נתונות, ובהתאם לכך הסיק מסקנות שליליות על אודותיו הנובעות מהכחשתו את המיוחס לו. אכן, תסקיר שירות המבחן אינו מהווה "זירה לבירור האשמה" בשלב המעצר, ואין לשלול שחרור לחלופת מעצר או למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני אך בגלל שהנאשם לא הודה בפני שירות המבחן במעשים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל,    פסקה 5 (29.9.2010); בש"פ 5834/17 פלוני נ' מדינת ישראל,    פסקה 20 (1.8.2017)). אולם, כאמור, במקרה דנן תסקיר שירות המבחן נערך היטב והתייחס למגוון אינדיקציות ביחס לעורר, בין היתר על בסיס התרשמות בלתי אמצעית ממנו.

71.      סוף דבר: הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"ט בתשרי התשע"ח (‏19.10.2017).  

ש ו פ ט ת

5129371

54678313