בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
בעניינים מינהליים
|
עע"מ 8499/16
|
המערערת:
|
מ.ו השקעות בע"מ
|
נ ג
ד
|
המשיבים:
|
1. עיריית תל אביב יפו
|
2.
ד"ר משה וינברג, עו"ד
|
ערעור על פסק דינו של
בית המשפט לעניינים מינהליים תל אביב מיום 14.08.2016 בתיק עתמ 054556-05-15
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
תל אביב-יפו מיום 14.8.2016 בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ר' רונן) בעת"ם 54556-05-15 בגדרו נדחתה עתירת המערערת לביטול
הפקעה בחלקת מקרקעין בבעלותה בגין שיהוי במימוש מטרות ההפקעה.
הרקע לערעור
1.
הערעור שלפנינו עוסק
בחלקת מקרקעין הנמצאת ברחוב רפידים בתל אביב-יפו המשתרעת על פני שטח של כ-1,600
מ"ר (להלן: המקרקעין).
המקרקעין הם חלק מחלקה 374 בגוש 6627 אשר שטחה הכולל עומד על 7,723 מ"ר
(להלן: חלקה 374). חלקה 374 מצויה
בבעלותם של מספר בעלים, שאחת מהם היא המערערת.
2.
בתחילת שנות החמישים
של המאה הקודמת פורסמה למתן תוקף תכנית בניין עיר ל' – שטחים מעבר לירקון (להלן: תכנית ל'). בהתאם לתכנית, מגרש בשטח של כ-9,000 מ"ר המכונה
"המגרש החום", הכולל את המקרקעין וחלקים מחלקות סמוכות בגוש 6627, יועד
לשימוש למבני ציבור (להלן: המגרש החום או השטח המופקע). בשנת
1991 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 3853 תכנית מס' ל-3 – תנאים להקמת בניינים
ציבוריים (להלן: תכנית ל-3), אשר התירה לעשות שימוש במקרקעין
לתכליות כדוגמת מועדונים לנוער, מבני חינוך, אולמות ומגרשי ספורט.
3.
ביום 4.11.1982
פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 2863 הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי
ציבור) 1943 (להלן: פקודת
הקרקעות) ולפי חוק התכנון
והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון
והבניה) על כוונה
להפקיע את שטח המגרש החום, למעט שטח של כ-3 דונם מחלקה 354 אשר נקבע בשנת 1981 כי
ישמש כמעון ילדים של עמותת איל"ן (להלן: שטח המעון). ביום 28.6.1984 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 3067 הודעה
על הפקעת יתרת המגרש החום, כ-2,000 מ"ר נוספים. ביום 31.7.1988 פורסמה בילקוט
הפרסומים מס' 3574 הודעה לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבניה על השלמת ההפקעה.
4.
לאורך השנים פנו
נציגי שבט "הנשיא" של תנועת הצופים, לו הוקצה שטח של כ-3,000 מ"ר
משטח המגרש החום, בבקשות להרחיב את השטח המוקצה לשבט. בשנת 1989 אישרה ועדת
המקרקעין של עיריית תל אביב-יפו להגדיל את השטח המוקצה לשבט מ-3,000 מ"ר
ל-5,400 מ"ר, כך שהתווספו לו חלקים נוספים מתוך שטח המגרש החום. כמו כן,
בתחילת שנות ה-90 רכשה חברת נתיבי איילון (להלן: נת"א) חלק
משטח חלקה 374 לצורך בניית נתיבי איילון, בהתאם לתכנית מתאר מקומית מס' 2206.
5.
ביום 27.12.2000
אושרה תכנית מתאר מס' 2783 להקמת מתחם מגורים עבור 26 קוטג'ים צפונית למגרש החום.
את התכנית יזמה המערערת והשטח שהוקצה לטובת בניית הקוטג'ים כולל חלק מחלקה 374
וחלקות סמוכות לה. התכנית פורסמה למתן תוקף בילקוט הפרסומים מס' 4964 ביום
21.2.2001. ביום 3.2.2016, לאחר מועד הגשת העתירה מושא הערעור, הופקדה תב"ע
4305 בהתאם לתכנית המתאר.
6.
להשלמת המסכת
העובדתית יצוין כי ביום 2.5.2011 אושרה בקשה שהוגשה על ידי מוסדות חינוך להצבת
מבנה יביל לשירותים בשטח המוקצה לפעילות שבט הצופים, והמבנה הוקם בהתאם לבקשה.
העתירה לבית המשפט לעניינים
מינהליים
7.
המערערת עתרה ביום
28.5.2015 לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים
בטענה, כי מטרת ההפקעה של המשיבה הושלמה בשטח החלקות האחרות המרכיבות את המגרש
החום או לחלופין, כי מטרת ההפקעה נזנחה על ידי המשיבה. המערערת טענה כי המשיבה
השתהתה במימוש מטרת ההפקעה, ושיהוי זה בא לידי ביטוי הן בפן הראייתי והן בפן
המהותי. עוד טענה המערערת כי ההפקעה פוגעת בזכות הקניין שלה שלא לתכלית ראויה
ובאופן שאינו מידתי. בנסיבות העניין, המשך החזקת המקרקעין מבלי שנעשה בהם שימוש
וכאשר מטרת ההפקעה הושלמה בחלקים האחרים של השטח המופקע, אינו סביר. נוכח האמור,
ביקשה המערערת צו עשה המורה למשיבה להשיב לה את החזקה הבלעדית במקרקעין תוך רישום
הזכויות על שמה. במהלך ההליך וכן בסיכומיה ונוכח המחלוקת בין הצדדים לגבי השימוש
במקרקעין, עתרה המערערת לסעד חלופי כי ימונה מודד מטעם בית המשפט אשר יחווה דעתו
בנושא. בנוסף, המערערת העלתה לראשונה במסגרת סיכומיה טענה כי מבני שבט הצופים אינם
מתאימים לתכליות השימוש בשטח המופקע שהוגדרו בתכנית ל' ל"אזור לבנייני
ציבור", וכי מגרש הספורט במתחם הצופים נבנה ללא היתר בניה כדין.
8.
המשיבה טענה בתגובה
כי יש לדחות את העתירה בשל היעדר עילה, והעלתה גם טענות של התיישנות ושיהוי. עוד
הוסיפה המשיבה כי העותרת נדרשה לצרף לעתירה את יתר הבעלים של המקרקעין ולא עשתה
כן. טענת סף נוספת של המשיבה הייתה למניעות של המערערת, אשר הייתה מעורבת, לטענתה,
בכל ההליכים הקשורים לחלקה 374 ולא הביעה התנגדות להם. לגופה של העתירה, טענה
המשיבה כי מטרת ההפקעה לא נזנחה, בין היתר בשל כך ששבט הצופים עושה שימוש נרחב
בחלק ניכר מן המגרש החום, לרבות בשטח חלקה 374. במהלך השנים לאחר ההפקעה שימש השטח
בהתאם לייעודו הציבורי, בין אם כשטח ציבורי פתוח ובין על ידי פיתוח חלקים ממנו על
ידי המשיבה. כך, הוקמו בשטח המופקע בית ספר ומעון של עמותת איל"ן ומתחם של
שבט הצופים. באופן ספציפי לגבי השימוש שנעשה במקרקעין, טענה המשיבה כי בחלקו
המזרחי נמצא חלק ממתחם הצופים ובחלקו המערבי קיימת סוללה אקוסטית שהוקמה על ידי
חברת נת"א וכן חומה שבסיסה שקוע מתחת לפני הקרקע במטרה לעצור את הסחף שהיה
מגיע למגרש הספורט במתחם הצופים. בנוסף נטען כי שבט הצופים עושה שימוש בשטח שבין
גדר המתחם לבין הסוללה האקוסטית לצרכי אחסון. אך אף אם לא נעשה שימוש במקרקעין,
הרי שחלק זה נדרש גם לשימושים עתידיים במקרקעין לצורכי ציבור. לפיכך, אין ממש
בטענת המערערת כי לא נעשה שימוש בשטח למטרות ההפקעה. לבסוף נטען כי נסיבות העניין
אינן מצדיקות מתן סעד של ביטול ההפקעה, נוכח העובדה שהליכי תכנון הם מטבעם צופים
פני עתיד וביטול ההפקעה ללא התחשבות בצרכים עתידיים עלול להביא למחסור בקרקעות
ציבור.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים
מינהליים
9.
תחילה בחן בית המשפט
את טענות הצדדים לגבי השאלה האם נעשה שימוש במקרקעין, ואם כן – איזה שימוש, באיזה
חלק מתוכם והאם שימוש זה בא בגדר מטרות ההפקעה. ראשית ציין בית המשפט כי בית הספר
ונצואלה מצוי בתוך השטח החום אך מחוץ למקרקעין נשוא העתירה. עם זאת, הובהר כי לבית
הספר עשויה להיות רלוונטיות בנוגע לטענות לגבי המקרקעין כחלק ממתחם רחב יותר.
10.
בעת בחינת השימוש
במקרקעין עצמם למטרות ההפקעה, חילק בית המשפט את המקרקעין לשני חלקים: החלק המצוי
בתחום מתחם הצופים (להלן: החלק המזרחי); החלק
המצוי מחוץ וממערב למתחם הצופים (להלן: החלק המערבי). באשר
לחלק המזרחי קבע בית המשפט, על פי תצלום אוויר שצירפה המשיבה (נספח א'-2 לתשובה
לעתירה, להלן: התצ"א), כי חלק זה,
המהווה חלק משמעותי מהמקרקעין, הוא חלק מהמתחם שהוקצה לשבט הצופים וכי המערערת לא
הביאה ראיות על מנת להוכיח כי לא נעשה שימוש בפועל בחלק זה.
11.
המערערת טענה,
כאמור, כי מתחם הצופים אינו תואם למטרות ההפקעה. ברם, בית המשפט דחה טענה זו משני
טעמים: ראשית, טענותיה של המערערת הסתמכו על תכנית ל-3 אשר לא צורפה על ידה ולכן
מהוות הרחבת חזית; שנית, אף לשיטת המערערת, בהתאם לתכנית ל-3, החל משנת 1990 כלל
הייעוד של "אזור לבנייני ציבור" גם מועדונים לנוער, מבני חינוך, אולמות
ומגרשי ספורט. לכן, השימוש שנעשה בחלק המזרחי על ידי שבט הצופים החל משנת 1990
תואם את מטרות ההפקעה ולא ניתן לומר כי המשיבה זנחה את מטרת ההפקעה בו. גם טענת
המערערת כי מגרש הספורט במתחם הצופים נבנה ללא היתר בניה כדין נדחתה בשל הרחבת
חזית, מאחר שהועלתה לראשונה בסיכומי המערערת. לפיכך, באשר לחלק המזרחי של המקרקעין
קבע בית המשפט כי נעשה בחלק זה שימוש לתכלית לשמה הופקעו המקרקעין ולכן יש לדחות את
טענת המערערת לשיהוי במימוש מטרת ההפקעה ביחס לחלק זה.
12.
עוד קבע בית המשפט
כי הסוללה האקוסטית בחלק המערבי אינה יכולה להיחשב כשימוש במקרקעין לצורך התכלית
שלשמה הם הופקעו. עם זאת, נקבע כי שבט הצופים עושה שימוש גם בחלק המערבי של
המקרקעין לצרכי אחסון ופעילות אחרת, ולכן מבחינה מעשית גם חלק זה הינו חלק ממתחם
הצופים. בית המשפט התייחס גם לבקשת המערערת למינוי מודד שיחווה דעתו על אודות שטח
המקרקעין וגבולותיו וקבע כי אין מקום להורות על סעד זה. הן מאחר שהבקשה היוותה
הרחבת חזית והן מאחר שהמערערת לא הביאה כל ראיה שתסתור את טענות המשיבה בנוגע
לשימוש של שבט הצופים במקרקעין.
13.
מעבר לכך, בית המשפט
קיבל גם את טענת המשיבה באשר לצורך עתידי במקרקעין, בין אם לשימושו של שבט הצופים
ובין אם לשימוש ציבורי אחר העונה על תכלית ההפקעה, וציין כי בבחינת שאלת זניחת
מטרת ההפקעה יש לקחת בחשבון את העובדה כי החלק המערבי מהווה חלק משטח נרחב יותר –
שטח המגרש החום – שהופקע לצורך הקמת מבנים ציבוריים.
14.
סיכומם של דברים,
בית המשפט מצא כי לא עלה בידי המערערת להוכיח הן את הפן הראייתי והן את הפן המהותי
של עילת השיהוי בהפקעת מקרקעין. נוכח מסקנה זו לא הכריע בית המשפט במחלוקת באשר
לגודל שטח המקרקעין שהופקע בפועל ובשאלת התקיימותן של עילות הסף להן טענה המשיבה.
לפיכך, העתירה נדחתה. יצוין, כי במהלך ההליך ביקשה המערערת להגיש תצהיר משלים,
לצורך מתן פרטים והמצאת מסמכים נוספים לתיקון העתירה המקורית. בית המשפט אישר את
הבקשה, שאותה הגדיר בקשה לתיקון עתירה, בכפוף לתשלום הוצאות למשיבה בסך של 5,000
ש"ח, אך המערערת ויתרה על הגשת התצהיר.
מכאן
הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
15.
המערערת העלתה טענות
מלאות כרימון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הן טענות דיוניות והן טענות לגופו
של פסק הדין. אעמוד על העיקריות שבהן, בסדר זה. ראשית, טוענת המערערת כי הבקשה
למינוי מודד מטעם בית המשפט הועלתה על ידה לראשונה במהלך דיון קדם המשפט הראשון בעתירה,
ולכן קביעת בית המשפט כי מדובר בהרחבת חזית שגויה. המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית
בעיקרה ולכן מינוי מודד מטעם בית המשפט היה מונע את השגיאות שאותן מייחסת המערערת
לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת המערערת נגד החלטת בית המשפט לאפשר לה
לתקן את העתירה, כהגדרתו, רק בכפוף לתשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח. המערערת
גורסת כי מטרת הבקשה להגשת תצהיר משלים הייתה רצונה לשפוך אור על המחלוקת העובדתית
בין הצדדים, והצורך בהבאת ראיות נוספות נבע מתגובת המשיבה. ברם, בעקבות פסיקת בית
המשפט נאלצה המערערת, לטענתה, לוותר על הגשת חומר ראייתי. טענתה הדיונית האחרונה
של המערערת היא כי שגה בית המשפט בקבעו כי טענתה לגבי היתר הבנייה של מגרש הספורט
הועלתה לראשונה בסיכומיה, שכן טענה זו הועלתה לאורך כל ההליך. המשיבה לא כפרה
בטענה זו ונמנעה מהצגת היתר בניה כדין.
16.
לגופם של דברים
טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר התייחס למקרקעין כחלק ממתחם רחב יותר –
"המגרש החום". לשיטת המערערת, השימושים שנעשו בחלקים אחרים של השטח
שהופקע אינם רלוונטיים, שכן הם אינם נעשים במקרקעין מושא הערעור. למעלה מכך, מטרת
ההפקעה הוגשמה למעשה בחלקות האחרות, ללא שימוש במקרקעין, ולכן יש להשיב את השטח
שהופקע לבעלותה. גם השימושים שנעשו לכאורה במקרקעין מושא הערעור אינם תואמים
למטרות ההפקעה. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר לא פסק הוצאות לטובתה
בבקשת הסילוק על הסף שהגישה המשיבה ובבקשת העיון שהגישה המערערת בתיק מהנדס העיר.
17.
מנגד, המשיבה סומכת
ידה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ודוחה את טענותיה הדיוניות של
המערערת. באשר לטענות המערערת לגבי השימוש שנעשה במקרקעין, נטען כי יש לראות את
השטח המופקע כ"יחידת הפקעה" אחת ולא נכון לבחון כל חלקה וחלקה בנפרד כדי
לקבוע האם המטרה הציבורית מומשה ביחס לאותה חלקה. למעלה מכך, המשיבה טוענת כי מטרת
ההפקעה מומשה וממשיכה להיות ממומשת אף במקרקעין שהופקעו מן המערערת. גם בחלק
המזרחי וגם בחלק המערבי של המקרקעין נעשה שימוש על ידי שבט הצופים. אך אף אם ייקבע
כי לא נעשה שימוש בחלק קטן מהמקרקעין, הרי שצדק בית המשפט כאשר התחשב גם בצרכים
עתידיים בשטח כולו.
דיון והכרעה
18.
השאלה העומדת להכרעה
בערעור דנא היא האם זנחה המשיבה את המטרה שעמדה ביסוד פעולת ההפקעה. המערערת טוענת
כי אף אם נעשה שימוש בחלק מן החלקות האחרות בשטח המופקע, לא נעשה כל שימוש במקרקעין
שלה. משעה שהושלמה מטרת ההפקעה בחלקות האחרות ובחלוף 27 שנים ממועד ההפקעה, יש
לקבוע כי המשיבה זנחה את מטרת ההפקעה ולהורות על השבת המקרקעין למערערת. האמנם יש
ממש בטענות המערערת?
19.
הלכה פסוקה היא כי
שיהוי בלתי סביר של הרשות במימוש מטרת ההפקעה, עשוי להצדיק את ביטול ההפקעה (ראו: בג"ץ
10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף
ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו, פ"ד נח(3)
757, 764-763 (2004) והאסמכאות שם). ברם, ביטולה של הפקעה בגין השתהות של רשות
במימושה, הוא צעד חריג ומרחיק לכת שיינקט רק במקרים שבהם השתהות הרשות עולה כדי
השתהות קיצונית (ראו למשל: עע"ם 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פסקה 2
לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (25.5.2005)
(להלן: עניין וייס); בג"ץ 174/88 אמיתי
נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז, פ"ד מב(4) 89, 98 (1988); עע"ם
3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין, פ"ד סג(3) 854, פסקה 11 לחוות דעתו של
השופט ע' פוגלמן (2010) (להלן:
עניין גנין)).
20.
לעילת השיהוי במימוש
מטרת ההפקעה שני פנים – פן ראייתי ופן מהותי. הפן הראייתי עניינו בשאלה האם אפשר
להסיק מהשתהותה של הרשות הציבורית במימוש יעדי ההפקעה כי יעדים אלה נזנחו על ידה,
והיא איננה נדרשת עוד לקרקע שהופקעה לצורך קידומן של המטרות הציבוריות לשמן הופקעה
מלכתחילה. הפן המהותי שאותו נהוג גם לכנות "שיהוי מינהלי" נסוב על חובות
ההגינות והנאמנות המוטלות על הרשות המנהלית הפועלת כנאמן של הציבור. הפרת החובה
המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה עלולה, לעיתים, להקים עילה לביטול
ההפקעה (ראו למשל: עניין גנין, פסקאות 13-12 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן; עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון
ולבנייה חדרה, פ"ד סב(4) 634, פסקאות 65-64 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (2008) (להלן: עניין הלביץ)). בערעור שלפנינו
הבחינה תתמקד בפן הראייתי של עילת השיהוי, אך קיימת הבחנה נוספת החשובה לא פחות
לענייננו והיא ההבחנה בין תקיפה של הליכי ההפקעה לבין תקיפה של ה"הפקעה
בדיעבד".
21.
בית משפט זה עמד על
הנפקות של הבחנה זו לעניין נטל השכנוע בדנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פסקה 8 לחוות דעתו של השופט א' גולדברג (12.11.1995) (להלן: עניין נוסייבה):
"בתקיפה
'ראשונית' של ההפקעה, הנטל על שר האוצר להראות כי ההפקעה הייתה כדין וכי החלטתו
מבוססת על שלושה יסודות שמנתה הפסיקה, ושעליהם עמד השופט מצא בחוות דעתו, דהיינו: 'קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר;
זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך
בהפקעת המקרקעין המסוימים כדי לממש את הצורך הציבורי' (וראה: בג"ץ 307/82 לוביאניקר
ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד לז(2) 141, בעמ' 147-146; בג"ץ 465/93, 1135
טריידט ס.א., חברה זרה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה ואח', פ"ד
מח(2) 622); ואילו כשמבקש בעל המקרקעין שהופקעו לבטל את ההפקעה (שנעשתה כדין)
בדיעבד ... מן הטעם כי אירעו בינתיים נסיבות חדשות המחייבות עתה את הביטול, עליו
הנטל להראות כי אותן נסיבות קיימות וכי יש בהן לערער על היסודות שעליהם הייתה
מושתת ההחלטה מלכתחילה".
בענייננו
אפוא, מבקשת המערערת לתקוף את ההפקעה בדיעבד, בטענה כי חוסר השימוש של המשיבה
במקרקעין, בחלוף 27 שנים ממועד ההפקעה, עולה כדי שיהוי במימוש מטרת ההפקעה. נוכח
ההלכה האמורה, על המערערת מוטל הנטל להוכיח טענה זו.
22.
המערערת לא כפרה
בטענת המשיבה שנעשה שימוש בחלק מן השטח המופקע למטרות ציבוריות, אלא טענתה הייתה
כי לא נעשה שימוש בחלקה שבבעלותה. קרי, המערערת מבקשת כי בית המשפט יבחן את טענת
ההשתהות ביחס להפקעה בחלקה שבבעלותה בלבד ולא ביחס לשטח המופקע כולו. ברם, בניגוד
לעמדת המערערת, נפסק כי כאשר העתירה מתייחסת לחלק קטן מתוך שטח גדול יותר שהופקע,
לא ניתן לבודד את השימוש בחלק הספציפי מתכנונו הכולל של האזור (ראו: בג"ץ
9332/01 לוינהרט נ' מדינת ישראל (30.10.2003);
עניין נוסייבה, פסקה 9 לחוות דעתו
של השופט א' גולדברג). יפים לעניין זה, בשינויים
המחוייבים, דבריו של הנשיא א' ברק בעניין וייס, פסקה
9 (25.5.2005) כלהלן:
"אכן,
החלקה מהווה נדבך אחד מתוך גוש שלם שהופקע במסגרת קידום תוכנית בניין עיר. הבחנה בין
קיומה של שקידה ראויה בחלקה נשוא הערעור לבין שקידה ראויה בשאר חלקות הגוש היא
מלאכותית. היא מתעלמת מן האופן שבו פועלת הרשות למימוש מטרת ההפקעה. כך, לא הרי
גוש מקרקעין שדבר לא התרחש בו מאז הופקע כהרי גוש מקרקעין בו בכל החלקות נבנו
המבנים המיועדים, להוציא חלקה אחת שבנייה בה היא השלב האחרון בהגשמת מטרת
ההפקעה".
באופן
דומה, גם במקרה שלפנינו בחינת המקרקעין במנותק משאר השטח המופקע תהא שגויה. המדובר
בשטח אחד, ללא קווי גבול ברורים ועולה כי המשיבה התייחסה אל השטח כמקשה אחת (ראו,
להבדיל: עניין הלביץ). במידה רבה,
המחלוקת העובדתית שהתגלעה בין הצדדים לגבי שטח החלקה מושא המחלוקת מלמדת על כך
שהבחנה בין החלקות השונות בשטח המופקע היא הבחנה מלאכותית. כאמור, אף המערערת לא
כפרה בעובדה שנעשה שימוש בחלקים נרחבים משטח המגרש החום. די בכך אפוא להביא לדחיית
הערעור.
23.
אך גם באשר למקרקעין
מושא הערעור אין לומר כי מטרת ההפקעה נזנחה. זאת על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו
על ידי בית המשפט, ואינני מוצא מקום להתערב בהם (ראו, למשל: ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל (20.1.2009);
ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625 (2004)). כך עולה גם
מעיון בתצ"א ובתצלום אוויר מיום 18.6.2017 שנלקח מאתר האינטרנט של המשיבה (https://gisn.tel-aviv.gov.il/iview2js/index.aspx): ממערב למקרקעין נמצא השטח בבעלות נת"א ובו
עוברים נתיבי איילון; מצפון השטח שייעדה המערערת עצמה לבניית 26 קוטג'ים; ממזרח
מצוי מתחם שבט הצופים; מדרום בית הספר ונצואלה ושטח המעון. גודלו של שטח המריבה
שלטענת המערערת איננו בשימוש, הוא לטענתה עצמה, 850 מ"ר (מתוך 1,600 מ"ר
שהופקעו מחלקה 374) לכל היותר, כאשר גודלו של כל השטח שהופקע הוא 9 דונמים כאמור.
בתוך גבולות שטח המריבה חלק ממתחם הצופים שוכן בחלק המזרחי, ובו נמצא מגרש הספורט
השייך למתחם וכן שטח פתוח המשמש את השבט. לפיכך, נותרה מחלוקת רק באשר לשאלה האם
נעשה שימוש בחלק המערבי אך גם בו, על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, נעשה
שימוש על ידי שבט הצופים לצורך אחסנת ציוד.
24.
יוער כי אף אם לא
היה נעשה שימוש בחלק המערבי של המקרקעין, לא היה הדבר מקים עילה לביטול ההפקעה.
הרשות המנהלית אינה צריכה לעשות שימוש בכל מטר ומטר מהשטח המופקע ולכן העובדה שטרם
נעשה שימוש בחלק קטן משטח שהופקע אינה יכולה להקים עילה לתקיפת ההפקעה בטענה
להשתהות במימוש מטרת ההפקעה. ועוד, הליכי תכנון הם צופים פני עתיד מטבע הדברים
וייתכן שמימוש ייעודה של קרקע שהופקעה יימשך זמן רב. לכן, מעיכוב במימוש מטרת
ההפקעה אין להסיק בהכרח על היעדר שימוש עתידי בקרקע (ראו: עע"ם 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (1.2.2007)).
25.
בנוסף, כפי שצוין
לעיל, נטל ההוכחה להראות שלא נעשה שימוש במקרקעין שהופקע לאחר השלמת ההפקעה מוטל
על כתפי בעל המקרקעין. בענייננו, בחרה המערערת שלא להביא חוות דעת מודד מטעמה אלא
רק ביקשה שבית המשפט ימנה מודד מטעמו. לא מצאתי כל פגם בהחלטת בית המשפט שדחה את
הבקשה. ככלל, בית המשפט הוא שמחליט אם בנסיבות המקרה חיוני למנות מומחה מטעמו ואין
חובה על בית המשפט להיזקק לבקשה מעין זו (ראו: ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.2009)).
יתרה מכך, במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתאריך 20.12.2015 ציין בא-כוח
המערערת כי "ישנה מחלוקת עובדתית, הצעתי למנות מודד מטעם ביהמ"ש
וביהמ"ש אמר שאם נרצה נגיש מטעמנו. אני סבור
שאין בכך תועלת" (שורות 10-9 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה – ד.מ). במצב
דברים זה, אין ספק שאין לה למערערת על מי להלין אלא על עצמה.
26.
עוד נטען בקשר
לשימוש במקרקעין על ידי שבט הצופים כי שימוש זה אינו תואם למטרת ההפקעה. אין בידי
לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו היוותה הרחבת חזית אסורה ולא מצאתי
מקום להתערב בקביעה זו. ככלל, לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בעת בחינת
השאלה האם טענה של מי מהצדדים מהווה הרחבת חזית ביחס למה שנטען בכתבי הטענות. זאת,
בהתחשב בבקיאותה בחומר שהונח לפניה וכן בפרטי הדיונים בתיק. לכן, ערכאת הערעור לא
תיטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה (ראו, למשל: רע"א
8500/15 ירקוני נ' עו"ד אבישי אליאש (7.2.2016)).
מכל מקום, על אף שפסק כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, התייחס בית המשפט לטענה זו של
המערערת וציין כי תכנית ל-3 נכנסה לתוקף בשנת 1990 ולכן השימוש בשטח המופקע על ידי
שבט הצופים החל משנה זו תואם את מטרות ההפקעה. מבחינת למעלה מן הדרוש אטעים כי לא
כל שינוי במטרה הציבורית לשמה הופקע השטח יביא לביטול ההפקעה, אלא רק שינוי מהותי
(ראו: בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309 (1996); בג"ץ
2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה(2), 625, (2001)). לדידי, אין
מקום לספק כי השינוי שחל בייעוד השטח המופקע אינו עולה כדי שינוי מהותי.
27.
באשר לטענת המערערת
נגד החלטתו של בית המשפט בבקשה להגשת תצהיר משלים, הרי שמדובר בסוג ההחלטות המצויות
בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור לא תיטה להתערב גם בהחלטות
מסוג זה. למעלה מכך, בית המשפט לא חסם את אפשרותה של המערערת להגיש את התצהיר אלא
רק השית הוצאות אם תחליט לעשות כן. נוכח זאת, אין כל מקום להתערבות בהחלטה. הדברים
נכונים גם באשר לפסיקת בית המשפט בנוגע להוצאות. כידוע, לערכאה הדיונית שיקול דעת
רחב בנושא הוצאות וערכאת הערעור תתערב בנושא רק במקרים חריגים (ראו, למשל: ע"א
9535/04 סיעת ביאליק נ' סיעת יש עתיד לביאליק, פ"ד ס(1) 391 (2005); ע"א
1333/14 מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי (28.7.2015)).
המקרה דנא אינו נמנה בגדר חריגים אלה.
סוף דבר אציע לחבריי לדחות
את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות בסך של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
השופט
א' שהם:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק
דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, ה'
בשבט התשע"ח (21.1.2018).