הגבלים עסקיים וחוזה אחיד - תא (מרכז) 583-05-09 יהושע בסט נ' סונול ישראל בע"מ

תקציר פסק הדין בעניין תא (מרכז) 583-05-09 יהושע בסט נ' סונול ישראל בע"מ:

במסגרת עניין סונול דן בית המשפט בתביעה לקבלת סעדים הצהרתיים לגבי מספר הסכמים שנערכו בין הצדדים, ומכוח הסכמים אלו הוסדרו היחסים בין הצדדים לגבי הפעלה של תחנת דלק במשך תקופה ממושכת של כעשרים שנה. כמו כן, בין הצדדים נחתם בהמשך הסכם נוסף, במסגרתו הוסדרה העברת זכויות תפעול תחנת הדלק מהתובעים לנתבעת. בנוסף לסעדים ההצהרתיים שנדרשו בתביעה, אף נתבעו סעדים כספיים בסכום שמגיע לסך של 23,000,000 ש"ח.

התובעים בעניין סונול הינם התובע שהינו בעל זכות חכירה במקרקעין נשוא עניין התביעה וחברה פרטית שלטענת התובע ניהלה את תחנת הדלק, אשר פעלה במקרקעין שחוכר התובע. מצידו השני של המתרס, הנתבעת הינה חברת סונול, אשר הינה חברה פרטית, אשר עיסוקה העיקרי הינו שיווק, הפצה ומכירה של מוצרי דלק וכן הפעלה של תחנות לתדלוק רכבים.

בטרם אתקדם בהצגת וניתוח עיקרי פסק הדין, ראוי לציין כי ברקע פסק דין נמצאות המסקנות של ועדת צ'חנובר: בהתאם להחלטה של מועצת מקרקעי ישראל בשנת 1965, הוחלט על הקצאת קרקעות לנכי צה"ל, במסגרת הליכי השיקום שלהם, ועל פי המלצת אגף השיקום במשרד הביטחון. בעקבות מהלך הקצאת הקרקעות מונתה בשנת 1968 ועדה לבחינת הליכי הקצאת הקרקעות. הועדה פירסמה את מסקנותיה בשנת 1972, ובין היתר הועדה התייחסה במסגרת מסקנותיה לכך שרבים מנכי צה"ל שמוקנות להם קרקעות, חווים קושי במימון הקמת תחנות דלק על הקרקעות שהוקצו להם. על מנת להתגבר על הקושי האמור, הוועדה הציעה שחברות הדלק ישאו בעלויות הקמת תחנות הדלק, ועל מנת להבטיח את השקעתן, חברות הדלק יחכרו את המקרקעין בשכירות משנה מאותם נכי צה"ל שקיבלו את הקרקע. בנוסף, הומלץ שההתקשרות בין הצדדדים תעשה באמצעות מערך חוזים אחיד, אשר יקבע בשיתוף ותיאום הגופים המדינתיים הרלוונטיים.   

על רקע ההמלצות האמורות, חכר התובע קרקע המיועדת לתחנת דלק ממנהל מקרקעי ישראל, בהתאם לזכותו כנכה צה"ל, בהתאם להמלצת המחלקה לשיקום נכים במשרד הביטחון.

בהמשך להסכם הפיתוח שחתם התובע עם מנהל מקרקעי ישראל, התובע התקשר עם הנתבעת במספר הסכמים: הראשון, הסכם התקשרות בסיסי, הסכם למינוי ספק לתפעול תחנת הדלק – הסכם קמעונאי וכן נחתם שטר חכירת משנה בין התובע לנתבעת. בהתאם למערכת ההסכמים בין הצדדים נקבע כי הנתבעת תקים את התחנה ותפסק את הציוד והתובע יתפעל את התחנה וירכוש את מוצרי הדלק מהנתבעת.

על רקע המערכת ההסכמית האמורה לעיל, התעוררו בין הצדדים מספר מחלוקות: ראשית, קיומה של תניית בעלדיות, שבהתאם אליה, התובע לא ימכור, יקנה או ישווק מוצרים שלא נרכשו ישירות מהנתבעת; שנית, תניית הכתבת מחירים, שבהתאם אליה התובע מחוייב לשלם לנתבעת כל סכום שזו תקבע כי עליו לשלם לה עבור המוצרים, כשמנגד סונול מתחייבת שלא להפלות את התובע לרעה בתמחור המוצרים; שלישית, כאמור, הנתבעת תהיה שוכרת משנה של התובע ואף התובע מחוייב להאריך את חכירת המשנה, ככל שמנהל מקרקעי ישראל מאריך את החכירה שלו.

במסגרת התרופות שנקבעו במערכת ההסכמית בין הצדדים, אף נקבע כי במקרה שהתובע יפר את ההסכם הקמעונאי שנערך בין הצדדים, לנתבעת זכות לתפוס את החזקה בתחנה.

בהתאם למערכת ההסכמים בין הצדדים החלה הפעלת תחנת הדלק, כשבשנת 2007 נערך הסכם נוסף בין הצדדים במסגרו הוסדרה הפעלת התחנה על ידי הנתבעת בתמורה לתשלום חודשי ששולם לתובע. בעקבות ההסכם שנערך בין התובע לנתבעת, משרד הביטחון פנה לתובע, על מנת לקבל דיווח על המערכת ההסכמית בין הצדדים והאם החזקה בתחנה הועברה לנתבעת. בהמשך, התובע הודיע לנתבעת על ביטול ההסכמות בין הצדדים ודרש כי החזקה בתחנת הדלק תושב אליו.

בטרם אתקדם בהצגת טענות הצדדים, זה המקום לפרט לגבי המערכת הרגולטיבית של משק הדלק בישראל והתפתחותה:

בתקופה בה הצדדים ערכו את ההסכמות החוזיות בניהם, במשק הדלק בישראל פעלו שלוש חברות אשר סיפקו דלק – פז, דלק וסונול. בשנת 1987 חל שינוי בשוק אספקת הדלק, כשהרשות הלאומית לאנרגיה הורתה על פתיחת שוק אספקת הדלק לתחרות חופשית. התפתחות חשובה נוספת ארעה בשנת 1993, עת מנהל הדלק במשרד האנרגיה שינה את הפיקוח על מוצרי הדלק. עד שנת 1993 חל פיקוח על המחיר של מוצרי דלק שנתמכרו לחברות הדלק, פיקוח על המחירים של מוצרים שנמכרו מחברות הדלק לתחנות הדלק ופיקוח על המחיר של מוצרי הדלק שנמכרו בתחנות הדלק לצרכנים.

בשנת 1993 בוטל הפיקוח על חלק מהמחירים, בהתאם להחלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים, אשר מימש את סמכותו בעניין זה, בהתאם לחוק ההגבלים העסקיים.

בעקבות החלטתו של הממונה על ההגבלים העסקיים לבטל את הפיקוח על חלק מהמחירים בשרשרת אספקת הדלקים לציבור, חברות דלק ערערו על החלטת הממונה, ובסופו של דבר הצדדים הגיעו לפשרה, במסגרתה נקבע בין היתר, כי הסרת ההגבלות של הממונה על ההגבלים העסקיים תחול רק לגבי תחנות דלק שבהן לא קיים "הסכם חכירה מקובל".

לאור האמור לעיל, עולה השאלה מהו "הסכם חכירה מקובל"? הסכם חכירה מקובל הוגדר כדלקמן:

  

"הסכם המקנה זכות לחכירה ראשית או זכות לחכירה משנית לחברת דלק במקרקעין שדמי החכירה האחרונים ששולמו לפיו ביום הקובע או קודם לו, או שהוסכם לפיו על תשלומם, הינם אחד מאלה:

(1) תמורה בסכום שאינו נמוך מדמי החכירה המשתלמים - לפי המתאים - למינהל מקרקעי ישראל, למוסד ללא כוונת רווח, לרשות מקומית, לאיגוד ערים, או לתאגיד על פי דין, בגין אותו חלק במקרקעין בהם ממוקמת תחנת התדלוק, בין שדמי החכירה משתלמים באופן שנתי ובין שהם הוונו בהתאם למקובל לענין זה במינהל מקרקעי ישראל;

(2) תמורה בסכום שאינו נמוך מסכום המחושב לפי 4% מעמלת המפעיל, על בסיס קביעת מינהל הדלק שבמשרד האנרגיה באוקטובר 1993, כשהיא צמודה למדד במועד התשלום האחרון הקודם להסדר זה, והכל בין שדמי החכירה משתלמים באופן שנתי, ובין שהם הוונו בהתאם למקובל בענין זה במינהל, בין שמדובר בתחנת תידלוק הממוקמת במקרקעין שבבעלות המינהל ובין שלא".

בנוסף, בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים נקבע כי "לעניין ההתקשרויות המיוחדות המתייחסות לשיקום נכי צה"ל, ייקבעו כללים ייחודיים ההולמים את מאפייני המסגרת, ולפי הצורך, תוגש בקשה לאישור הסדרים אלה כהסדרים כובלים". תחנות הדלק שהופעלו במסגרת ההסדרים עם נכי צה״ל, ובהן התחנה נושא תובענה זו, לא היו בין תחנות הדלק אשר שוחררו במסגרת הודעת העדכון של הממונה על ההגבלים העסקיים.

על רקע המערכת ההסכמית המפורטת לעיל ובהתאם להחלטות הממונה על ההגבלים העסקיים, אותם הצגתי לעיל באופן חלקי, מפאת קוצר היריעה, התובע טוען מספר טענות, כשטענתו המרכזית הינה כי מערכת ההסכמים בינו לבין הנתבעת הינה מערכת הסכמית שמהווה הסדר כובל, בהתאם לחזקות המפורטות בסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים.

התובע טוען כי תמקיימים מספר תנאים שבגינם יש לסווג את ההסדר כהסדר כובל, בין היתר: תניית בלעדיות, תנייה במסגרתה מוכתבים מחירים ואף טוען כי יש לסווג את המערכת ההסכמים כהסדר כובל, מכיוון שמדובר במערכת הסכמית שמביאה לפגיעה בתחרות.

מאידך, הנתבעת טוענת כי במקרה זה יש להחיל את סעיפי הפטור שבחוק ההגבלים העסקיים, אך התובע דוחה את טענות הגנה אלו, מכיוון שראשית, אין דין הקובע בין הצדדים במקרה זה יחסי בלעדיות או הכתבת מחירים, הואיל וועדת צ'חנובר אינה עולה לכדי הגדרת "דין"; שנית, לא ניתן להחיל את טענת חסינות מכוח "מעשה מדינה", הואיל ודוקטרינה זו אינה תקפה ולא קיבלה הכרה במשפט הישראל, וגם אם יקבע כי הדוקטרינה חלה, המקרה הנוכחי אינו חוסה תחת הגדרתה; שלישית, התובע טוען כי אין מקום לקבל את טענת הנתבעת לתחולה של הפטור החל בהתאם לסע' 3(2) לחוק ההגבלים העסקיים, מכיוון שפטור זה רלוונטי להסדר כובל לגבי סימן מסחר בלבד, והמקרה דנן אינו הרלוונטי לעניין זה.

רביעית, התובע טוען כי גם הפטור בסעיף 3(3) לחוק ההגבלים העסקיים אינו חל, מכיוון שהתובע הוא זה שהעניק לנתבעת את זכות החכירה מלכתחילה. הנתבעת טוענת לפטור בהתאם למספר סעיפים נוספים, והתובע דוחה את הטענות בעילות שונות, אך מקוצר היריעה, אמנע מלפרט את כלל הטענות בשלב זה.

טענת הגנה נוספת של הנתבעת, שראוי לציין הינה כי דיני ההגבלים העסקיים בכלל וסעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים בפרט, אינם מתירים לתובע לתבוע במקרה זה מכיוון שהתובע בעצמו הינו צד להסכם שלטענתו הסכם כובל, להבדיל ממעמד של צרכן קצה אשר נפגע כתוצאה מהפרה של חוק ההגבלים העסקיים. עם זאת, התובע דוחה את טענת הגנה זו כשהוא נשען על מספר אדנים, בהם טענה כי אין בפסיקה מניעה לצד להסדר כובל לתבוע את סעדיו ונזקיו, גם אם הוא צד לחוזה ואינו צרכן קצה; שנית, פסיקת בתי המשפט הכירה בעבר בכך שיתכן מצב בו צד להסדר כובל הינו בעל כוח מיקוח משמעותי, ולכן לצד החלש, שלמעשה לא הייתה לו אפשרו שלא להתקשר בהסדר הכובל, יכול לתבוע את נזקיו; שלישית, במקרה זה ובמקרים דומים ישנה הצדקה לעודד צדדים להסדרים כובלים לתבוע את נזקיהם, מכיוון שמדובר במעיין מנגנון של "אכיפה אזרחית", שמהווה את הסיכוי היחיד למנוע הפרות של חוק ההגבלים העסקיים, במקרים בהם סביר להניח שצרכן הקצה לא יתבע בהתאם לחוק ההגבלים העסקיים. זה המקום לציין כי במקרים בהם המחוקק התקין חקיקה צרכנית וביקש להגביל את ההפעלה שלה לצרכני קצה בלבד, המחוקק ציין זאת במפורש, כפי שנקבע בחוק הגנת הצרכן, אשר חל על צרכני הקצה בלבד. מאידך, בחוק ההגבלים העסקיים לא ניתן להצביע על הגבלה כזו, ומכאן אין מניעה שצד להסדר כובל יתבע על בסיס חוק ההגבלים העסקיים.

זה המקום לציין את ת.א. (י-ם) 2011/02 יקבי רמת הגולן בע"מ נ' פיטר שטרן (14.10.2002) (אשר אושרר בערעור בבית המשפט העליון- ע"א 10638/02 פיטר שטרן נ' יקבי רמת הגולן בע"מ (2.3.2003)) (להלן: "פרשת שטרן"), שם קבע כי הסכמי רכישה בלעדית אינם מהווים הסדר כובל כאשר הם לא משפיעים על התחרות שבין הצד שהגביל עצמו לגורם אחר. למרות פסק דין זה, התובע טוען כי במקרה של התביעה דנן מדובר על פגיעה "רב מערכתית", אשר משפיעה ופוגעת בתחרות בין התובע עצמו לבין גורמים מקבילים.

לאחר שהצגתי את הטענות העיקריות של התובע, טענות ההגנה ותשובת התובע לטענות ההגנה, ניתן לסכם כי התובע טוען כי מערך ההסכמים בינו לבין הנתבעת עולה לכדי הסדר כובל, כהגדרתו בחוק ההגבלים העסקיים וכי לבית המשפט כלל אין סמכות לאשר הסדרים אלו, לכן טוען התובע כי על בית המשפט לקבוע כי מערך ההסכמים בין הצדדים בטל וכי הנתבעת צריכה לשלם לתובע את הסעדים הנגזרים מקיומו של ההסדר הכובל. מאידך, הנתבעת טוענת כי אין מדובר בהסדר כובל, גם אם מדובר על הסדר כובל, חלים על ההסכמים סעיפי הפטור בהתאם לחוק, וכי בכל מקרה אין לתובע סמכות לתבוע סעדים בנסיבות דנן.

תניות מקפחות בחוזה אחיד

לטענת התובע ההסכמים בית הצדדים אינה רק מהווה הסדר כובל, אלא גם עולה לכדי חוזה אחיד, מכיוון שניתן לנתח את החוזה כחוזה בין ספק ללקוח, כפי שהגדרות אלו באות לידי ביטוי בחוק החוזים האחידים. התובע טוען כי למעשה ההסכמים שעליהם חתם הינם הסכמים ששימשו את הנתבעת גם בהתקשרויות עם גורמים אחרים, וכי לא ניתנה לו כלל אפשרות לנהל מו"מ על תנאי ההתקשרות שהוצגו לו. בהתבסס על הטענה כי מדובר על חוזה אחיד, התובע טוען כי בהסכמים ישנן תניות מקפחות בחוזה אחיד. בקצרה אציין כי התובע טוען כי בהסכמים, שכאמור לא הייתה לטענתו אפשרות לשנות, היו תניית בלעדיות, תניית הכתבת מחירים (ראו לדוגמה: רע"א 1185/97 יורשי מנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ' מרכז משען ואח', פ"ד נב(4) 145 (1998)), טענה נוספת של התובע הינה כי מכוח מארג הזכויות בין הצדדים, הוא קיבל זכויות כבר רשות בתחנת הדלק בלבד, למרות שהוא היה החוכר הראשי של שטח התחנה, וכי פגיעה  זו בזכויותיו מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

זה המקום לציין כי הנתבעת טענה טענת התיישנות, ככל הנראה לנוכח מועד החתימה על ההסכמים בין הצדדים, אך התובע טען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, מכיוון שטענת ההתיישנות צריכה להיטען בהזדמנות הראשונה, אך במקרה זה טענת ההשתיישנות נטענה רק בשלב הסיכומים, וגם אם טיעון זה לא יתקבל, טען התובע כי הטענות במסגרת תביעתו מתבססות על עילה מתמשכת ומתחדשת.

סונול הפרה את המערכת ההסכמית

בסט טוען כי תחנות שהשתחררו מהסכמי הבלעדיות שנכרתו בינן לבין חברות הדלק בעקבות הודעת העדכון של הממונה על ההגבלים העסקיים, וכן תחנות המופעלות על ידי חברות הדלק עצמן (להלן: "תחנות משוחררות"), זכו לתנאים מסחריים עדיפים ביחס לתחנות, כדוגמת התחנה, אשר נותרו כבולות בהסכמי בלעדיות (להלן: "תחנות כבולות").  

לעניין הטענה האמורה, התובע מתייחס לכך שהנתבעת התחייבה בהסכם שערכה עם התובע כי לא תפלה אותו לעומת ספקים אחרים אשר התקשרו איתה, אך הלכה למעשה, תחנות שהשתחררו מההסכם זכו לתנאים מועדפים. לאור האמור, התובע טוען כי התחנה שלו הופלתה לעומת תחנות שהשתחררו מההסכמים עם הנתבעת, וכי המחיר שהתחנה שלו קיבלה מהנתבעת היה גבוה בהרבה מהחיר שקיבלו התחנות שהשתחררו מההסכם עם הנתבעת. לא זו אף זו, התובע טוען כי במהלך השנים הפער אף הלך וגדל בין התחנות המשוחררות לתחנה שלו, אך העמלה של התחנה שלא לוא עודכנה, למרות שבמהלך השנים ההוצאות של התחנה שלו תפחו והאמירו.

במענה לטענותיו של התובע לגבי הפלייה לעומת תחנות שהשתחחרו מההסדר, הנתבעת טוענת כי הסעיף אשר קובע כי נאסר על הנתבעת להפלות את התובע רלוונטי רק לאפלייה לעומת תחנות שפועלות בהסדר דומה להסדר שיש לנתבעת עם התובע.

מאידך, התובע טוען כי אין יסוד לטענת ההגנה של הנתבעת והוא דוחה אותה, כשהוא מבסס את טענתו על מספר אדנים: ראשית, מכיוון שהנתבעת ניסחה את ההסכמים בין הצדדים, במקרה של מחלוקת פרשנית בין הצדדים, יש לפרש את ההסכם כנגד המנסח, קרי – הנתבעת; שנית, בעבר תניית איסור האפלייה נשוא המחלוקת נוסחה באופן באופן מפורש ככזו החלה לגבי תחנות דלק מאותו סוג, ומכאן יש ללמוד כי שינוי נוסח הסעיף, כך שהושמטה ההתניה הקובעת כי האפלייה רלוונטית לתחנות מאותו סוג מלמדת כי הכוונה הינה איסור על אפלייה על תחנות מכל סוג שהוא. טענת נגד נוספת של התובע הינה כי עובר לחתימה על המערכת ההסכמית בין הצדדים, עדין לא הייתה קיימת כלל אפשרות להתקשר באופנים שונים, לכן כלל לא עמדה על הפרק האפשרות לצפות שבהמשך יהיו "סוגים שונים" של תחנות.

למען הזהירות, התובע אף מוסיף וטוען כי גם אם בית המשפט יקבל את הטענה של הנתבעת, לפיה סעיף איסור האפליה חל רק על תחנות שההתקשרות שלהם הינה ההתקשרות המקבילה להתקשרות בין התובע לנתבעת, עדין טענת האפליה רלוונטית, מכיוון שהתובע הופלה אף לעומת תחנות שהתקשרו עם הנתבעת באופן דומה. התובע טוען כי חלק מהתחנות שהתקשרו עם הנתבעת באופן דומה להתקשרות של הנתבע עם הנתבעת קיבלו עמלת סוכן, למרות שכלל לא היה סוכן, והיה בכך כדי להוות, הלכה למעשה, תוספת תשלום למתקשרים עם הנתבעת. עם זאת, התובע לא זכה לקבל את תשלום זה, ולכן לטענתו הופלה גם לעומת תחנות דומות. התובע מעריך כי הסכום שנמנע ממנו נאמד במעל שלושה מיליון ש"ח.

הנתבעת דוחה את טענתו האמורה של התובע, בכך שאמנם הנתבעת אינה מכחישה כי היו תחנות שהתקשרו עם הנתבעת באופן זהה לאופן בו התקשר הנתבע, ואלו קיבלו עמלות סוכן, אך טוענת כי מאידך התובע קיבל הטבות שונות, שתחנות אחרות לא קיבלו.

טענה נוספת שהנתבעת הינה כי תניית האי תחרות מתייחסת רק לסדר הקדימות באספקת דלקים ומוצרים לתחנה. התובע טוען כי אין יסוד לטענתה של הנתבעת וכי אין לקבלה, כשהוא סומך את טענתו על מספר אדנים: ראשית, התובע טוען כי מדבור על טענה שלא נטענה בכתב ההגנה של הנתבעת ולכן אין מקום להעלותה בשלב הסיכומים ומדובר על הרחבת חזית אסורה; שנית, לטענת התובע מדובר על טענה שכלל לא ניתן לבסס אותה מקריאת תניית איסור האפליה. מאחר שהנתבעת ניסחה את ההסכמים, ברי כי אם כוונתה הייתה לצמצם את תניית איסור האפליה, הרי שהיא הייתה עושה כן באופן מפורש. כמו כן, אוסיף את העיקרון לפיו במקרה של סעיפים כגון דא, יש לפרשם כנגד המנסח; שלישית, תובע מקיש מהסכמים אחרים שנערכו בין נכי צה"ל שהוקצו להם קרקעות לבין חברות הדלק, בהם תניית אי התחרות מתייחסת גם לתנאים המסחריים.

בנוסף לאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי גם אם יתקבלו כל טענותיו האמורות לעיל של התובע לגבי תניית איסור האפליה, הרי שבכל מקרה מדובר על אפליה הרלוונטית רק למספר מינורי של תחנות דלק. מאידך, התובע טוען כי גם אם טענת הנתבעת נכונה, הרי שכלל אין לעובדה זו רלוונטיות, מכיוון שסעיף, איסור האפליה אינו מבחין בין אפליה לעומת רבים או בודדים.

לסיכום  חלק זה של הטענות והמענה להן, התובע טוען כי הנתבעת הפלתה אותו בהשוואה להתקשרותה עם תחנות דלק אחרות, ובעשותה כך הפרה את מערכת ההסכמים עימו.  

להמשך לחץ כאן