רע"א
10181/17
|
לפני:
|
כבוד השופטת י' וילנר
|
המבקש:
|
בנק לאומי לישראל בע"מ
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. ניסים פנסו
|
|
|
2. עו"ד איתן צנעני
|
|
|
3. הכונס הרשמי מחוז ת"א והמרכז
|
בקשת רשות
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) בפש"ר
19850-09-16 מיום 28.11.2017
|
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטה של בית
המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) בפש"ר
19850-09-16, שבגדרה נקבעה תכנית פירעון עבור המשיב 1 (להלן: החייב).
רקע והליכים קודמים
2. החייב, יליד 1990, נשוי ואב לשתי בנות
קטינות. בשנת 2012 הקים החייב עסק שיפוצים כעוסק מורשה, ובשנת 2014 נקלע לחובות
בעת שריצה מספר חודשי מאסר בשל עבירות פליליות שביצע. ביום 6.10.2016 ניתן לבקשת
החייב צו לכינוס נכסיו והושת עליו תשלום חודשי של 300
ש"ח (ביום 23.3.2017
הועלה התשלום החודשי והועמד על סך של 500 ש"ח לחודש). חובותיו של החייב
עומדים על למעלה מ-400,000 ש"ח, אשר מתוכם חובו כלפי בנק לאומי לישראל
בע"מ, הוא המבקש (להלן: הבנק), עומד על סך של 56,926 ש"ח.
3. ביום 11.9.2017 הגיש הנאמן על נכסי החייב, הוא המשיב 2 (להלן: הנאמן), דו"ח מסכם
שבו המליץ להכריז על החייב כפושט רגל, והמלצה על תכנית פירעון (להלן: הדו"ח המסכם). במסגרת תכנית הפירעון, המליץ הנאמן להעלות את סכום צו
התשלומים החודשיים כך שיעמוד על 1,000 ש"ח; לקבוע את משך התקופה לתשלום
במסגרת תכנית הפירעון לתקופה של 60 חודשים כתנאי למתן הפטר חלוט, כך שתכנית
הפירעון תכלול תשלום של 47 תשלומים חודשיים בנוסף ל-13 התשלומים ששילם החייב מיום
מתן הצו לכינוס נכסיו (המגיעים יחד לסכום כולל של 52,500 ש"ח). בנוסף לכך,
המליץ הנאמן כי החייב יפדה את שלושת כלי הרכב שבבעלותו, שאחד מהם ממושכן לטובת בנק
הפועלים ושעל כולם רובצים עיקולי הוצאה לפועל ורשות המיסים. הנאמן הדגיש כי הצעתו
לפיה תקופת התשלום תימשך לאורך 60 חודשים נובעת מגילו הצעיר של החייב ומיכולותיו
הכלכליות.
4. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 28.11.2017 תמכו כלל
הצדדים, למעט הבנק ובנק הפועלים, בכך שהחייב יוכרז פושט רגל ובהחלת תכנית הפירעון
בעניינו. החייב אף נתן הסכמתו לתכנית הפירעון שהוצעה בדו"ח המסכם ולפדיון
הרכבים בסכום של 40,000 ש"ח.
הבנק התנגד הן להכרזה על החייב כפושט רגל והן לתכנית הפירעון
המוצעת. נטען כי החייב אינו עומד בהגדרות סעיף 425 לפקודת פשיטת הרגל
[נוסח חדש] התש"ם-1980, שכן הוא
מסוגל לשלם את חובותיו, ככל שהתשלומים ייפרסו לאורך תקופה ארוכה. עוד נטען, כי תכנית הפירעון האמורה אינה מאזנת כראוי בין
האינטרס של החייב לבין האינטרסים של הנושים, וכי היא פוגעת בזכותו החוקתית לקניין. הבנק הוסיף כי לאימוץ תכנית הפירעון המוצעת עלולות להיות
השלכות כלכליות רחבות, וכי החלטות מסוג זה יובילו להימנעות גופים פיננסיים ממתן
הלוואות.
החלטת בית
המשפט המחוזי
5. בהחלטתו מיום 28.11.2017, אימץ בית המשפט המחוזי את תכנית
הפירעון שהציע הנאמן, וקבע כי החייב יוסיף לקופת הכינוס סכום כולל של 87,000
ש"ח, בפריסה ל-60 תשלומים בסך של 1,450 החל מדצמבר 2017 (כך נקבע בנוסח
ההחלטה, נראה כי הכוונה היא לתשלום חודשי של 1,000 החל מדצמבר 2017, אשר יחד עם
פדיון הרכבים מגיעים לסך של 87,000 ש"ח על-פני 60 חודשים).
בהחלטה פורטו נסיבותיו האישיות של החייב וצוין כי אשתו של
החייב מצויה אף היא בהליכי פשיטת רגל, וכי הוא ומשפחתו מתגוררים בדירה שכורה
בחולון ומשלמים דמי שכירות בסך של 4,700 ש"ח לחודש. אשר לנכסיו של החייב צוין
כי הוא משתכר בממוצע 5,500-4,500 ש"ח בחודש, וכי אשתו מגדלת את בנותיהן
הקטינות ועובדת במשרה חלקית, בשכר של 2,300 ש"ח לחודש; כי השניים מקבלים קצבת
ילדים בסך 340 ש"ח, וכן מקבלים תמיכה חודשית מהוריהם, בסך ממוצע של 1,900
ש"ח בחודש; וכי בבעלות החייב שלושה כלי רכב כמפורט לעיל.
בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שהתכנית שנקבעה מאזנת
בין האינטרס של החייב להשתחרר ממעגל החובות, לבין האינטרסים של הנושים להיפרע
מהחוב המגיע להם, בשים לב להשלכות של איזון זה על כלל הציבור ובהתאם לתכלית הליך
פשיטת הרגל. כן הודגש כי החייב התנהל לאורך ההליך ללא דופי, וכי בנסיבות אלה אין
מקום להכביד על החייב ועל משפחתו הצעירה, שכן תכנית הפירעון שנקבעה הולמת את מצבו
הכלכלי ומחייבת אותו למאמץ ניכר.
הבקשה שלפנינו נסבה על החלטתו זו של
בית המשפט המחוזי.
הבקשה דנן
6. טענתו העיקרית של הבנק בבקשתו היא כי תכנית
הפירעון שנקבעה אינה מאזנת כראוי בין האינטרס של החייב לשיקום כלכלי לבין זכות
הנושים להחזר החובות, וכי לשאלת האיזון הראוי בין השניים חשיבות ציבורית החורגת
מעניינם של הצדדים לבקשה זו. נטען בנוסף כי התכנית האמורה פוגעת בזכות הקניין של
הנושים, באופן שאינו עומד במבחני פסקת ההגבלה. עוד נטען כי מדובר בחייב צעיר וכי
התכנית שנקבעה אינה ממצה את יכולת השתכרותו. לפיכך מציע הבנק לפרוס את התשלומים
לאורך 20 שנה, ולחלופין לפרוס אותם לתקופה ארוכה מזו שנקבעה בהחלטת בית המשפט
המחוזי, תוך מיצוי יכולת ההשתכרות של החייב ושל אשתו.
7. החייב, בתגובתו, סמך ידו על החלטת בית המשפט
המחוזי, והוסיף כי התכנית המוצעת בבקשת הבנק מוטה באופן קיצוני לטובת הנושים.
החייב הדגיש כי תכנית הפירעון שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי אינה סופית, וכי
במשך כל תקופת הפירעון הוא יהיה מצוי תחת פיקוח הנאמן. משכך, נטען כי ככל שיכולת
השתכרותו תגדל או שיימצאו לו נכסים נוספים, תשתנה התכנית בהתאם.
8. הנאמן והכנ"ר טענו כי יש לקבל באופן
חלקי את בקשת רשות הערעור, זאת מכיוון שהחייב צעיר ובעל יכולת השתכרות גבוהה שאינה
באה לידי ביטוי באופן מלא בתכנית הפירעון שהתקבלה. עם זאת, השניים התנגדו להארכת
תקופת התשלומים למשך 20 שנה, וטענו כי זוהי תקופה ארוכה באופן בלתי סביר, אשר אינה
עולה בקנה אחד עם האינטרס של החייב לשיקום כלכלי. חלף זאת, נטען כי יש לפרוס את
התשלומים על-פני תקופה של 10 שנים, אשר מתוכן ישלם החייב תשלום חודשי בסך 1,450
ש"ח לתקופה של 60 חודשים (בהתאם לתכנית הפירעון האמורה), ולאחר מכן ישלם
תשלום חודשי בסך 1,000 ש"ח לתקופה של 60 חודשים נוספים.
9. בהחלטתי מיום 15.3.2018 נעניתי לבקשת החייב להגיב לתשובת הנאמן
והכנ"ר. בתגובתו מיום 26.3.2018, טען החייב כי הנאמן והכנ"ר טענו טענות
חדשות לגבי תכנית הפירעון שעליה הנאמן עצמו המליץ ואשר הכנ"ר הסכים לה, מבלי
שחל שינוי בבסיס העובדתי, וללא הנמקה משפטית חדשה. נטען כי בכך, הפרו השניים את
כללי ההשתק השיפוטי על-ידי העלאת טענות סותרות במסגרת אותו ההליך.
10. כמו כן, בהחלטתי מיום 11.4.2018 נעניתי אף
לבקשת הבנק למתן זכות תגובה לתגובות המשיבים לבקשת רשות הערעור. בתגובתו מיום
27.5.2018 חזר הבנק על טענותיו בבקשת רשות הערעור, והדגיש כי הן הנאמן והן
הכנ"ר שותפים לדעתו של הבנק כי בהחלטת בית המשפט המחוזי נפל פגם. עוד נטען כי
לפי דברי הכנ"ר והנאמן בתגובתם לבקשת רשות הערעור, יש להאריך את תקופת
הפירעון כך שתתפרס על פני 10 שנים לכל הפחות, ושבמסגרת תכנית הפירעון ישלם החייב
תשלום חודשי בסך של 1,450 ש"ח במשך תקופה של 120 חודשים.
דיון והכרעה
11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, הגעתי למסקנה כי
דינה להידחות.
נקבע לא אחת כי החלטה בדבר כושר ההחזר
של החייב בהליכי פשיטת רגל וקביעת הסכום שעל החייב להפריש לטובת הנושים, נגזרות מן
הראיות והטיעונים שהובאו לפני הערכאה הדיונית בנוגע ליכולותיו הקונקרטיות של פושט
הרגל, ומשכך ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בהחלטות מסוג זה (ראו למשל: רע"א
4926/00 דג'לדטי נ'
עו"ד רוזן, פסקה 5 (2.4.2001); רע"א 8160/10 בן דב נ' עו"ד שרון, פסקה 3 (14.12.2010);
רע"א 4042/15 ראדי נ' כונס
הנכסים הרשמי, פסקה 8 (26.07.2015)). ערכאת הערעור תיטה להתערב בהחלטות
מסוג זה רק במקרים שבהם הערכאה הדיונית לא איזנה באופן ראוי בין צרכי החייב לבין
האינטרסים של הנושים (ראו: ע"א 341/82 בר דרור נ' כסיף, פ"ד לז (3) 729, 735 (1983)).
12. יישום אמות מידה אלה על ענייננו מוליך למסקנה
כי יש לדחות כאמור את הבקשה. החלטתו של בית המשפט המחוזי נטועה בנסיבותיו
הקונקרטיות של החייב ומאזנת בין האינטרס של החייב לשיקום כלכלי לבין האינטרס של
הנושים להיפרע מהחוב המגיע להם, תוך התייחסות לאינטרסים החברתיים העומדים על הפרק.
ההחלטה מנומקת וכוללת התייחסות רחבה לטענותיו של הבנק שהועלו פעם נוספת אף בבקשה
דנן, ובתגובתו לתגובות המשיבים. כך למשל, הובהר בהחלטה כי תכנית הפירעון הולמת את
גילו הצעיר של החייב ואת יכולת השתכרותו ואף דורשת ממנו מאמץ כלכלי משמעותי. בית
המשפט המחוזי אף ציין כי הוא ער להשלכות הכלכליות הרחבות שיכולות להיות להחלטה
מהסוג הנדון ובהן הימנעות ממתן הלוואות. עם זאת, כך צוין, החלטה כזו אף יכולה לשמש
אזהרה כלפי מוסדות פיננסיים מפני העמדת הלוואות במימון דק וללא ביטחונות מתאימים.
13. בנוסף, יודגש כי החלטת בית המשפט המחוזי
מבוססת על המלצתו של הנאמן ועל הסכמת הכנ"ר ויתר הנושים, מלבד הבנק ובנק
הפועלים.
בהקשר זה יש להעיר כי בתשובות הנאמן
והכנ"ר לבקשה דנן הוצגה עמדה שונה מזו שהוצגה בבית המשפט המחוזי, שבגדרה הוצע
להאריך את תכנית הפירעון שנקבעה, לתקופה של 10 שנים, וזאת מבלי שניתן על ידם כל
הסבר לשינוי עמדתם ויש לתמוה על כך. בית המשפט אישר את ההצעה להסדר שהגיש הנאמן
עצמו, בתיאום עם בא כוח הכנ"ר, וזאת לאחר שהתקיים דיון בו הציגו הצדדים את
טענותיהם. אין לקבל את שינוי העמדה בשלב הערעור מבלי שנטען לשינוי נסיבות המצדיק
זאת. כאמור, החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת, בין היתר, על עמדתם המקורית של
הנאמן והכנ"ר. משכך, לא מצאתי לתת לעמדתם החדשה משקל במסגרת הבקשה לערער
(ראו: בע"ם 3777/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (8.7.2012);
רע"א 5220/17 נאבלסי נ' רשות
הפיתוח, פסקה 7 (6.8.2017); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי
473 (מהדורה שלישית, 2012)).
14. סוף דבר: דין
הבקשה להידחות. אין צו להוצאות.
ניתנה היום,
ט"ז בסיון התשע"ח (30.5.2018).
5129371
54678313
|
ש ו פ
ט ת
|
