|
לפני:
|
כבוד השופטת ע' ברון
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
ארנסט עבדה
|
|
בקשה לעיכוב
ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד
השופט מ' רניאל) מיום 26.12.2017 ב-עת"מ 65727-11-17
|
1. לפניי
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים
מנהליים (כבוד השופט מ' רניאל) מיום 26.12.2017 ב-עת"מ
65727-11-17 (להלן: הבקשה ו- פסק הדין בהתאמה). בפסק הדין הורה בית המשפט למבקשת, עיריית חיפה (להלן: העירייה), להפחית את חיובי המשיב בארנונה בהתאם ל"מבצע הנחות לארנונה"
שחל מכוח תקנות הסדרים במשק המדינה
(הנחה מארנונה) (תיקון מס' 3),
התשע"ז-2017 (להלן: תקנות
ההסדרים).
הרקע לבקשה
2. המשיב מחזיק מאז חודש מאי 2013 בבית קירור ברחוב קצנשטיין בחיפה.
בין המשיב לבין העירייה התגלע סכסוך בנוגע לסיווג הנכס לצורך תשלום ארנונה, שנדון במסגרת
תביעה למתן צו הצהרתי שהגיש המשיב (ה"פ 6914-03-14, להלן: תביעת הארנונה). במהלך הדיון בתביעת הארנונה הגיעו הצדדים להסכמה כי המשיב
ישלם את החלק מתוך תשלומי הארנונה שאינו שנוי במחלוקת, ואילו העירייה מצידה לא
תפעל לגביית יתרת התשלום כל עוד התביעה תלויה ועומדת – וכך היה (אם כי לדברי
העירייה, החוב שאינו שנוי במחלוקת שולם רק לאחר שנאלצה לנקוט נגד המשיב הליכי
גבייה). ביום 14.8.2016 נדחתה בעיקרה תביעת הארנונה שהגיש המשיב, וביום 13.3.2017
נדחה אף הערעור על פסק הדין (ע"א 3376-11-16) . יצוין כי בעת שניתן פסק
הדין בערעור על תביעת הארנונה, היתה תלויה ועומדת השגה שהגיש המשיב על חיובו
בארנונה לשנת 2017.
לגרסת העירייה, עם מתן פסק
הדין בערעור על תביעת הארנונה הובהר למשיב באופן מפורש כי עליו לפעול באופן מידי
לתשלום מלוא חוב הארנונה עד לסוף שנת 2016, וכי אם לא יעשה כן ינקטו נגדו הליכי
גבייה. ועוד נטען, כי בחודש מאי 2017 פנה בא כוחו של המשיב לעירייה על מנת לבדוק
אפשרות של פריסת החוב; והעירייה מצידה הביעה נכונות לפריסה כאמור, ואולם הבהירה כי
בד בבד על המשיב לשלם את החוב שאינו שנוי במחלוקת לשנת 2017.
3. ביום 23.4.17 פורסמו תקנות ההסדרים, המאפשרות לרשויות מקומיות
להחיל בשטח שיפוטן "מבצע הנחות ארנונה" – המקנה הנחה בשיעור 50%-45%
מהחובות שנצברו עד ליום 31.12.2014, וזאת בכפוף לתשלום מלוא חיובי הארנונה לשנים
2015 ו-2016 (להלן: הסדר ההנחות או ההסדר). בהחלטה מיום 4.7.2017
אימצה העירייה את הסדר ההנחות שנקבע בתקנות, שאז פנה המשיב לעירייה וביקש לחייבו
על פי ההסדר.
בין לבין, בין פרסום תקנות
ההסדרים (בחודש אפריל 2017) לבין אימוץ הסדר ההנחות על ידי העירייה (בחודש יולי
2017), בחודש יוני 2017 שילם המשיב לעירייה בגין חובות הארנונה
סכום כולל של 50,400 ש"ח (בפריסה
לתשלומים). תשלום זה נזקף על ידי העירייה לפירעון חובו של המשיב לשנים 2013 ו-2014
במלואו, שאז נותר חוב לשנים 2015 ואילך. על יסוד האמור, לגישת
העירייה במועד שבו ביקש המשיב להצטרף להסדר ההנחות כבר לא היו לו חובות לשנים 2013
ו-2014, ומשכך ממילא לא היה זכאי להיכלל בהסדר; וכך אמנם הודע לו ביום 24.10.2017.
ואולם לטענתו של המשיב, בעקבות הודעתו על רצונו להיכלל בהסדר ההנחות היה על
העירייה לזקוף את התשלום ששילם לה לטובת מחצית בלבד מן החובות שצבר עד לתום שנת 2014, ואת היתרה לטובת החוב
לשנים 2015 ו-2016. בהינתן האמור, לגישת המשיב הוא זכאי היה להיכלל בהסדר ההנחות.
בין הצדדים התעוררה אפוא מחלוקת
לגבי האופן שבו שיש לזקוף את התשלום שהעביר המשיב לעירייה, ובעניין זה הגיש המשיב
את עתירתו לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
4. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתמקד בפרשנותו של סעיף 3 לחוק
הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן:
חוק הרשויות המקומיות) הקובע כי "סכום ששולם
לסילוק חובות שונים שאדם חייב לרשות מקומית, ייזקף תחילה כנגד תשלום החובה שמועד
החיוב שלו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו בתוספת החיובים החלים עליו". כחלק מהמהלך הפרשני, נתן בית המשפט דעתו להוראת סעיף
50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) שלפיו "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים
אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום". בעניין זה נקבע בפסק הדין כדלקמן:
"...הפרשנות
הראויה של סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות היא שהוא חל כאשר המשלם לא זקף את התשלום
לחוב מסוים, ואז אין סתירה בינו לבין סעיף 50 לחוק החוזים. סעיף 3 לחוק
הרשויות המקומיות, לא חל ולא התכוון לחול במקרה שבו המשלם זקף את התשלום לשנה
מסוימת. לכן, כל הטענות בדבר נורמה ספציפית לעומת נורמה כללית, או נורמה מאוחרת
לעומת נורמה מוקדמת, אינן ענין לכאן. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות אינו סותר את
סעיף 50 לחוק החוזים, אלא משלים אותו ביחס לתשלומי חובה לרשויות מקומיות"
(שם, פסקה 17).
על יסוד פרשנות זו קבע בית
המשפט המחוזי כי המשיב היה רשאי לזקוף את התשלום שביצע לטובת מחצית בלבד מן החוב לשנים
2013 ו-2014, ואת היתרה לטובת החוב לשנים 2015 ו-2016; ובנסיבות אלה קיבל בית
המשפט את העתירה והורה לעירייה לכלול את המשיב בהסדר ההנחות. וכך נקבע בסיכום פסק
הדין:
"על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את
העתירה, מבטל את החלטת המשיבה שלא לכלול את העותר (המשיב-ע'ב') במבצע ההנחות, מורה
לכלול את העותר במבצע ההנחות לפי תקנות ההסדרים, ומחייב את המשיבה לשלם לעותר
הוצאות משפט, בהתאם לעקרונות תקנה 512, ובהתחשב בהחלטתי מיום 25.12.17 על הוספת
טיעון מטעם המשיבה, בסך 14,040 ₪."
העירייה הגישה ערעור על
פסק הדין, ובד בבד עתרה כאמור לעכב את ביצועו. ייאמר כבר עתה כי לנוכח טיבו של
הסעד שניתן למשיב בפסק הדין, כלל לא ברור מהי ההצדקה למתן סעד מסוג זה.
טענות הצדדים בבקשה
5. העירייה סבורה כי סיכויי הערעור גבוהים. לטענתה, הקביעה שלפיה סעיף
3 לחוק הרשויות המקומיות חל רק במקרה שבו המשלם "שותק" בנוגע לאופן
זקיפת התשלומים חסרת כל עיגון בלשון החוק ואף אינה מתיישבת עם תכליתו ועם תכליתם
של דיני המס ככלל. בהקשר זה מדגישה העירייה כי מדובר בקביעה כללית וגורפת, החורגת
מעניינם הפרטני של הצדדים, ובעלת השלכות רוחב על סדרי עבודתן והתנהלותן של הרשויות
המקומיות כולן. עוד לטענת העירייה מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן במקרה של קבלת
הערעור יתעורר קושי להשיב את הגלגל לאחור. לדבריה, העובדה שהעירייה נאלצה בעבר לנקוט
בהליכי אכיפה נגד המשיב ושהוא עצמו ביקש לפרוס את חובו, מעידה כשלעצמה על כך
שהמשיב נתון בקשיים כלכליים וגובר החשש שלא תוכל להשיב לידיה כספים אם יתקבל
הערעור. יוער כי מדובר בטענה תמוהה על פניה, שכן אין בפסק הדין הוראה בדבר השבת
כספים למשיב – אלא אך ורק חיוב לכלול אותו בהסדר ההנחות, שמשמעותו מחיקת חוב קיים.
המשיב עומד על כך שאין בפסק
הדין סעד אופרטיבי כלשהו שניתן לעכבו. על פי הנטען מדובר בפסק דין הצהרתי גרידא, ודי
בכך כדי להביא לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע; ומכל מקום לא עלה בידי העירייה להוכיח
שעלול להיגרם לה נזק כלשהו ככל שיימחק
החוב מפנקסיה. באשר לסיכויי הערעור להתקבל – המשיב סבור שהם אינם מן המשופרים, שכן
העירייה תולה את ערעורה בפרשנות לחוק שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי
לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי בעל דין שניתן פסק דין לטובתו זכאי
לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור על פסק הדין אין בה כשלעצמה כדי לעכב את
ביצועו. עיכוב ביצוע פסק דין בערעור לפי הוראת סעיף 43(ב) לתקנות בתי משפט
לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים:
סיכויי ערעור טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש, במובן זה שאם יתקבל הערעור
יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו. בין השיקולים קיים יחס של "מקבילית כוחות",
ואולם נהוג לראות במאזן הנוחות כשיקול המכריע מבין השניים (עע"מ 870/17
מועצה מקומית כפר כנא נ' אורוז שירותים
בע"מ, פסקה 6 (29.3.2017); עע"מ 5206/17 עיריית קרית ביאליק נ' מליסרון בע"מ, פסקה 9 (12.7.2017)).
בענייננו, השאלה המרכזית העומדת לדיון בפסק דינו של בית המשפט
המחוזי היא שאלה משפטית של פרשנות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות – ומבחינה
זו אין לומר כי הערעור הוא חסר סיכוי. יתרה מזאת, ומבלי להביע דעה לגופם של דברים,
יצוין כי על פניו חסרה בפסק הדין התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנסיבות המקרה – שבהן
הסך של 50,400 ש"ח שולם על ידי המשיב עוד קודם למועד שבו אימצה העירייה
את הסדר ההנחות. מכל מקום, מאזן הנוחות הוא שמטה את הכף באופן מובהק לדחיית הבקשה
לעיכוב ביצוע. העירייה תולה את ההצדקה למתן הצו הזמני המבוקש בקושי הצפוי לה
לטענתה בגביית כספים מן המשיב, ככל שאלה יושבו לידיו. אלא שכפי שכבר צוין, אין
בפסק הדין כל הוראת השבה של כספים לידי המשיב. עסקינן בפסק דין הצהרתי גרידא,
הקובע כי המשיב זכאי לקבלת הנחה בארנונה לשנים מסוימות מכוח הסדר ההנחות; והמשמעות
האופרטיבית של פסק הדין היא מחיקת חלק מחובותיו של המשיב מפנקסי העירייה. ברי כי
ככל שיתקבל הערעור, העירייה תוכל להשיב את החוב שנמחק לפנקסים בנקל; וממילא בעת
הזו וכל עוד פסק הדין עומד בתוקפו, אין העירייה רשאית לנקוט נגד המשיב בהליכי
גבייה של החוב שנמחק.
סוף דבר
7. סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית והעירייה תישא בהוצאות
המשיב בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"א בסיון התשע"ח
(4.6.2018).
5129371
|
54678313
|
|
ש ו פ
ט ת
|
