|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
|
בג"ץ 249/18
|
|
העותרת:
|
גלית הושיאר
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
בנק
ישראל
|
|
עתירה למתן צו על תנאי
|
||
|
פסק-דין
|
||
1.
לפנינו עתירה למתן
צו על תנאי המורה על ביטולו של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' הרכב
השופטים: א' איטח; ס' דוידוב-מוטולה; ו-ר' פוליאק, נציג הציבור (עובדים) הגב' מ' בירון בן-גרא; ונציג הציבור (מעסיקים) מר ג' צימרמן), בע"ע 33134-12-16, מיום 03.12.2016.
בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה
בירושלים (כב' השופטת ש' ברוינר ישרזדה, נציג הציבור
(עובדים) מר מ' ראובני; ונציג הציבור
(מעסיקים) הגב' ת' סליימן), בס"ע 34122-01-12,
מיום
17.11.2016, אשר דחה את תביעתה של העותרת נגד מי שהיה מעסיקה באותה העת, בנק ישראל
(להלן: המשיב או הבנק).
רקע והליכים קודמים
2.
בין העותרת לבנק
ישראל, קיים סכסוך הנוגע להעסקתה ופיטוריה מהבנק, בגינו התקיימו הליכים משפטיים
רבים. העותרת הועסקה על ידי המשיב מיום 27.01.2010, בתפקיד "מזכירת מנהל לוגיסטיקה של הבנק", כאשר
מזכירתו הקבועה יצאה לחופשת לידה; ובהמשך, עבדה ב"אריזה של
ספרים בספריית בנק ישראל". יצוין, כי העותרת חתמה על הסכם העסקה ראשוני,
לתקופה בת שלושה חודשים, כאשר בהמשך הוארך תוקף ההסכם הראשוני פעמיים, וזאת עד
ליום 20.12.2010. לאחר שנערכה בין העותרת לבין נציגי המשיב "שיחת עזיבה", הובא לידיעתה של העותרת, כי העסקתה
תסתיים בתום תקופת ההארכה השנייה, קרי ביום 20.12.2010. ביום 15.11.2010, הגישה
העותרת בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת פיטוריה, לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים
(ס"ע 27967-11-10 הושיאר נ' בנק ישראל (20.12.2010))
(להלן: בית הדין האזורי). לאחר שנעשה ניסיון מצידו של המשיב, שלא צלח,
לזמן את העותרת לשיחת בירור דחופה עימו, היא התבקשה שלא להתייצב לעבודה. חרף זאת,
התייצבה העותרת במשרדי המשיב, ביום 08.12.2010, ולאחר שסירבה לעזוב את המקום היא
עוכבה על ידי משטרת ישראל ולאחר מכן נאזקה והובאה לתחנת המשטרה. בעקבות פניית
העותרת לבית הדין האזורי, בבקשה כי הוא יורה למשיב לחדול מנקיטת הליכים חד צדדיים
כלפיה, נקבע ביום 08.12.2010, כי העותרת תשהה בחופשה בתשלום, עד ליום 20.12.2010.
בו ביום, פרסם מנכ"ל הבנק אגרת לעובדיו, בה נכללה, בין היתר, התייחסות לנושא
סיום העסקתה של העותרת, בלא חשיפת פרטיה האישיים, וזאת כנטען בשל ביצוע "עבירת משמעת חמורה". בנוסף, ובסמוך לאירוע, התפרסמה כתבה
בעיתון "ידיעות אחרונות" המתארת את
התרחשות העניינים, מיום 08.12.2010.
ביום
20.12.2010, סיימה העותרת את העסקתה בבנק, וביום 29.12.2010, נדחתה בקשתה למתן סעד
זמני. יצויין, כי התביעה העיקרית, בתיק שמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני, נמחקה
ביום 02.10.2011, בשל כך שהעותרת נקטה במקביל בהליכים בבית הדין הארצי (בר"ע
(ארצי) 8013-11-11 הושיאר נ' בנק ישראל (23.06.2011))
ובבית משפט זה (בג"ץ 5032/11 הושיאר נ' בנק ישראל (02.11.2011)),
אשר נדחו, אף הם.
3.
בהמשך, הגישה העותרת
תביעה נגד המשיב לבית הדין האזורי בירושלים (ע"ע 33134-12-16) . העותרת
טענה בתביעתה, כי המשיב הפר את הסכם העבודה שנחתם ביניהם, באופן שמזכה אותה בסעד
של אכיפה או פיצוי; כי נפל פגם בהליך השימוע שהביא לפיטוריה, לרבות במשלוח הודעת
הפיטורין; כי העותרת זכאית לפיצויים בגין האירוע, שבמהלכו היא הוצאה מתוך בניין
המשיב, כשהיא אזוקה, על ידי משטרת ישראל; כמו כן נתבעו זכויות סוציאליות נוספות
להן זכאית העותרת, לשיטתה. ביום 17.11.2016, דחה בית הדין האזורי את תביעת העותרת,
עת קבע כי אין ממש בטענותיה כלפי המשיב. בית הדין האזורי דחה את טענת העותרת כי
הובטח לה על ידי המשיב שהיא תועסק במשרה למשך 3 שנים, וקבע כי למשיב הייתה הסמכות
להחליט על סיום העסקתה של העותרת בתום תקופת ההארכה השנייה. בהמשך, דחה בית הדין
האזורי את מרבית טענותיה של העותרת בדבר הליך פיטוריה, וקבע, כי הגם ש"לא ניתנה לעותרת אפשרות כפי דרישת הפסיקה להתכונן לשימוע",
לא נגרם לה כל נזק בשל פגם זה, ומשכך אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה. לאחר זאת,
דחה בית הדין האזורי את תביעת העותרת לפיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה לה לטענתה,
בשל הוצאתה מבניין המשיב באזיקים; ובשל פרסום הכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף, נדחתה גם תביעת העותרת לפיצויי
פיטורין, לדמי הבראה ולפדיון ימי חופשה. לבסוף, חייב בית הדין האזורי את העותרת
בהוצאות המשיב בסך 6,500 ₪, וזאת, בין היתר, לנוכח התנהלותה במסגרת ההליך המשפטי.
4.
העותרת הגישה ערעור
על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה (ס"ע 34122-01-12)
(להלן: בית הדין הארצי). ביום 03.12.2017,
דחה בית הדין הארצי את ערעורה של העותרת, בקובעו כי יש לאשר את פסק דינו של בית
הדין האזורי מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין),
התשנ"ב-1991. בית הדין הארצי קבע עוד, כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס
היטב הן בקביעותיו העובדתיות והן במסקנותיו המשפטיות, ולא נמצאה כל עילה להתערב
בו. בית הדין הארצי חייב את העותרת בהוצאותיו של המשיב בערעור, בסך של 7,500 ₪.
העותרת
אינה משלימה עם פסקי דינם של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, ומכאן עתירתה.
למען
שלמות התמונה, יצוין כי העותרת הגישה גם תביעה נגד משטרת ישראל (ת"א
8500-05-11 הושיאר נ' משטרת ישראל-תחנת מוריה
ואח' (06.11.2013),
ולאחר שזו נדחתה, הגישה ערעור ובקשת רשות ערעור, אשר נדחו גם הם. בנוסף, הגישה
העותרת תביעה נגד העיתון "ידיעות
אחרונות" והכתב ג.ל. בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון, על אודות האירוע בו הייתה
מעורבת (ת"א 48245-02-12 הושיאר נ'
ליאור ואח' (07.09.2014)),
אשר נדחתה, וגם הערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה, בהסכמת הצדדים.
תמצית העתירה ותגובת המשיב
5.
בעתירה, חוזרת העותרת
על הטיעונים אשר הועלו בפני בית הדין האזורי ובית הדין הארצי. לשיטת העותרת, שגה
בית הדין הארצי עת דחה את טענותיה, לפיהן המשיב הפר את הסכם העבודה שנחתם בינו
לבין העותרת, שעה שהיא התקבלה לעבודה במשיב באמצעות מכרז פומבי, ולחילופין כי
הובטחה לה תקופה עבודה בת שלוש שנים בבנק. עוד נטען על ידי העותרת, כי שגה בית
הדין הארצי עת דחה את טענותיה, כי היא זכאית לפיצוי בשל טעמים אלה: פגמים שנפלו
בהליך פיטוריה, לרבות אי מסירת מכתב פיטורין כדין; הטענה כי המשיב הוא האחראי לכך
שהיא הוצאה ממשרדיו כשהיא אזוקה; הנהלת המשיב היא זו שהביאה לפרסום הכתבה בעיתון
"ידיעות אחרונות" על אודות
מעצרה, דבר אשר פגע בשמה הטוב; וכי היא זכאית לזכויות סוציאליות נוספות מאת המשיב,
אשר נמנעו ממנה. על יסוד האמור, ומאחר שהוכח, לטענת העותרת,
"כי היחס כלפיה בתום תקופה ההעסקה היה מחפיר", גורסת
העותרת כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי, ו"לחייב
את המשיב בסעדים המצויינים בעתירה בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין".
6.
בתגובתו המקדמית,
נטען על ידי המשיב כי טענות העותרת בדבר קביעותיו של בית הדין הארצי מהוות מעין
"ערעור" על פסק דין שניתן כדין, מבלי שעלה בידיה
להצביע על טעות משפטית מהותית שהצדק דורש לתקנה. לטענת המשיב, מרבית טענותיה של
העותרת מופנות כלפי קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, תוך מִחְזור טענות אשר
נבחנו על ידי בית הדין, ומטעם זה בלבד יש לדחות את העתירה על הסף. לשיטת המשיב,
העותרת עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, תוך מתן עדות "שאינה אמת בחלקה הגדול" ו"נקיטת
אין ספור הליכי סרק", ולפיכך יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת אי
ניקיון כפיים. לגופו של עניין, נטען על ידי המשיב כי אין ממש בטענותיה של העותרת,
אשר נבחנו ונדחו באופן מנומק על ידי הערכאות הקודמות; וכי "חוסר שביעות רצונה מתוצאותיו של פסק דין במקרה קונקרטי איננו מהווה עילה
להתערבותו של בית משפט נכבד זה בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה".
על יסוד האמור, גורס המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף וגם לגופה, ולחייב את
העותרת בהוצאות.
ביום
14.05.2018, התבקשה העותרת להודיע לבית המשפט, האם היא עומדת על עתירתה, לאור
האמור בתגובתו המקדמית של המשיב, או שמא ניתן למחוק את העתירה. טרם שניתנה החלטתי
זו וגם לאחריה, הגישה העותרת בקשות שונות, לרבות בקשה להגשת תשובה לתגובת המשיב.
ביום 27.05.2018, הגישה העותרת לבית משפט זה מסמך בן 9 עמודים, הנחזה כתגובה
להחלטתי מיום 14.05.2018, ואולם מדובר, הלכה למעשה, בתשובה לתגובתו המקדמית של
המשיב, החוזרת בעיקרו של דבר על טיעוניה כפי שנטענו באריכות בעתירתה, מבלי שהדבר
הותר לה.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינו בעתירה,
ובתגובתו המקדמית של המשיב, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף.
8.
הלכה מושרשת היא, כי
בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של
בית הדין הארצי לעבודה, והוא לא יתערב בפסיקתו, אלא במקרים חריגים ובמשורה, מקום
שנפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, או כאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית
(בג"ץ 525/84 חטיב
נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.03.1986); בג"ץ 3812/17 אדיב נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.07.2017);
ובג"ץ 5356/17
לוי נ' בית הדין הארצי לעבודה (25.10.2017)). העתירה דנן אינה עומדת
באמות המידה האמורות, ומטעם זה בלבד, דינה להידחות.
9.
נוסיף עוד, כי טענותיה של
העותרת נבחנו על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, אשר דחו אותן לגופן. בית
הדין האזורי קבע, לאחר שבחן את ראיות הצדדים ונדרש לטענותיהם, כי למשיב הייתה
סמכות להחליט על סיום העסקתה של העותרת בתום תקופת ההארכה השנייה, וכי פיטוריה היו
כדין. עוד נקבע, כי אין מקום לפסוק פיצויים לטובת העותרת, בשל הפגם שנפל בהליך
השימוע; בשל הדרך בה הוצאה העותרת מבניין המשיב; ובשל פרסום הכתבה העיתונאית. כמו
כן, נדחתה גם תביעתה של העותרת לזכויות סוציאליות נוספות אשר נמנעו ממנה, לשיטתה.
קביעות אלה נבחנו על ידי בית הדין הארצי לעבודה, ולא מצאנו טעם מבורר להתערב בפסק
דינו, משלא ראינו כי נפל בו פגם כלשהו.
10.
העתירה נדחית, אפוא.
העותרת תישא בהוצאותיו של המשיב בסכום
של 5,000 ₪.
ניתן היום,
י"ז בסיון התשע"ח (31.5.2018).
5129371
|
54678313ש ו פ
ט
|
ש ו פ
ט
|
ש ו פ
ט ת
|
