|
לפני:
|
כבוד השופט נ' סולברג
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. צבי אורטנר
|
|
|
2. אהרון מן
|
|
|
3. מחלה מן
|
|
בקשת רשות
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.3.2018 בתיק 51070-03-18
שניתנה על ידי כבוד השופט מ' סובל
|
תקנות סדר הדין האזרחי,
תשמ"ד-1984: סע' 366(א), 410
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) בת"א 51070-03-18
מיום 28.3.2018, בה נדחתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני.
החלטת בית המשפט המחוזי
2. ראשיתו של
ההליך בסכסוך כספי שבין המשיב 1 (להלן: צבי) למשיב
2 (להלן: אהרן). הסכסוך הוכרע בפסק בוררות בבית דין בארצות
הברית, ואהרן חויב בו לשלם לצבי סך של 120,000$.
3. צבי מבקש
לממש את פסק הבוררות. לשם כך פעל להטלת עיקול על דירת מגורים הרשומה על שם של אהרן
ורעייתו, ברחוב דרוק 78 בירושלים. המבקשים מתנגדים למימוש הדירה, שכן לטענתם חרף
רישומה על שם אהרן ורעייתו, הריהי שייכת להם. לטענתם, את הדירה רכשו אהרן ורעייתו
בנאמנות עבור המבקשים 1-2, בני הזוג יששכר-דב ומרים יקטר, ומי שמתגוררת כיום בדירה
היא בתם, המבקשת 3, ומשפחתה בת שבע נפשות. על יסוד הטענה הזו הגישו המבקשים כתב
תביעה לבית המשפט המחוזי, ובו עתרו לסעד הצהרתי שיקבע כי דירת המגורים היא בבעלות
בני הזוג יקטר. במסגרת כתב התביעה נתבקש צו נוסף שיקבע כי צבי אינו רשאי לבצע
פעולות אכיפה בקשר לדירה, שכן פסק הבוררות שבידו אינו מתיר לו לעשות כן. בכתב
התביעה צוין כי המבקש 1, יששכר-דב, הוא כיום חסוי, לאחר שעבר ארוע מוחי; התביעה
הוגשה באמצעות רעייתו מרים, המבקשת 2, שהיא גם בעלת מחצית מהזכויות בדירה, וגם
מונתה כאפוטרופוס על יששכר דב.
4. בד בבד,
הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני, שלפיו יעוכבו הליכי הפינוי ומימוש הדירה, עד
להכרעה בתביעה. לאחר שהוגשה הבקשה, החליט בית המשפט המחוזי כך: "טרם מתן החלטה בבקשה, אבקש לקבל העתק מהפרטה והדו"חות שהגישה
מבקשת 2, כאפוטרופא לרכושו של החסוי (מבקש 1)". בעקבות החלטה זו
הגישה מרים את הפרטה, שבה מפורטים נכסי החסוי – ובה לא מוזכרת הדירה שבמחלוקת.
5. לאחר מכן
ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן. בהחלטה נקבע כך: "מסתבר כי תובעת 2, הטוענת כיום כי תובע 1 (החסוי) הוא הבעלים של הדירה
אותה רשם בנאמנות ע"ש נתבעים 2–3, וכי היא הבעלים (מכוחו)
של מחצית הזכויות בדירה, לא כללה דירה זאת בנכסי החסוי במסגרת הפרטה שהגישה בתוקף
היותה אפוטרופא עליו. די בכך כדי להחליש את סיכוייה של התובענה עד כדי דרגה שאינה
מצדיקה מתן צו מניעה זמני [...] מטעמים אלה נדחית הבקשה לצו מניעה ללא צורך
בתשובה".
מכאן בקשת
רשות הערעור שלפנַי.
טענות הצדדים
6. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה בכך
שנתן משקל-יתר לא פרופורציונלי לכך שמרים לא רשמה את דבר הדירה בפרטה, כאשר מנגד
לכך קיימות ראיות רבות, משכנעות, לכך שהמבקשים הם בעלי הזכויות בדירה. ראיות אלו
כוללות מאות עמודי מסמכים המוכיחים כי יששכר-דב הוא זה אשר שילם עבור הדירה; חתם
על מסמכי הרכישה; השגיח על הבניה באופן שוטף; השכיר אותה לאחרים; וכאמור, כיום גרה
בדירה המבקשת 3, בתם של בני הזוג יקטר. מסמכים אלו מוכיחים כי למבקשים קיימת עילת
תביעה לכאורית ברמה הנדרשת לצורך קבלת סעד זמני, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי
שהתבססה, כאמור, רק על הפרטה.
7. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך
שהתייחס רק לסיכויי התביעה, ולא שת לבו לשאלת מאזן הנוחות; בחינת שאלה זו מטה את
הכף במובהק לטובת המבקשים. מימוש הדירה בשלב זה מאיין את התביעה שהגישו המבקשים,
שכן אין תוחלת בצו הצהרתי על בעלות בדירה שתימכר לצדדים שלישיים. זאת ועוד, משמעות
החלטת בית המשפט המחוזי היא פינויה של המבקשת 3 ושל בני משפחתה מן הדירה שבה היא
מתגוררת בשנים האחרונות, צעד דרסטי ובלתי הפיך, כשמאידך גיסא הנזק שייגרם לצבי מן
הצו הוא עיכוב בתשלום החוב המגיע לו. כלל נקוט הוא בהלכה הפסוקה, כי כאשר מדובר על
פינוי אדם מבית מגוריו תהא נטייה מובהקת להורות על עיכוב הפינוי עד לבירור התובענה
או הערעור, ואין הצדקה לסטות מן הכלל הזה בעניין שלפנינו. בנוסף, מלינים המבקשים
על כך שבית המשפט דחה את הבקשה על הסף, אף מבלי לבקש תשובה מאת המשיבים.
8. צבי השיב לבקשה, ולעמדתו יש לדחותה.
לטענתו, תביעתם של המבקשים הריהי נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי. אין מחלוקת כי בין
אהרן לבין בני הזוג יקטר לא נחתם מעולם הסכם מכר; לא דווחה עסקה לרשויות המס ולא
לאף גורם רלבנטי אחר; ועסקה שכזו לא הסתיימה ברישום במרשם המקרקעין. המסמכים הרבים
שצורפו לתביעה אינם מסוגלים לבסס טענה לבעלות בדירה, וחלקם אף סותרים טענה זו.
בנוסף, גרסתם של המבקשים בכתב התביעה סותרת את גרסאותיהם בהליכים אחרים שהגישו
בניסיון למנוע את מימוש הדירה. בית המשפט המחוזי השכיל להבחין בכשלים אלו, ודרש
ממרים להגיש את הפרטה שבה נכללים נכסי בעלה החסוי. משנתגלה כי בפרטה זו לא נכללה
הדירה, קצרה הדרך לדחיית הבקשה לצו מניעה. סיכויי התביעה קלושים אפוא, ודי בכך על
מנת לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, על
נספחיהם, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי
הרשות שניתנה. כפי שאפרט מיד, דין הערעור להתקבל.
10. כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לסעד
זמני, עליו לאזן בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי ההליך מזה ומאזן הנוחות שבין שני
הצדדים מזה. בין שני השיקולים הללו מתקיימת 'מקבילית כוחות', ולפיה חוזקו של
השיקול האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר (ראו למשל רע"א 7547/16 לשכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ, פסקה 13 וההפניות שם (3.11.2016)). יחד עם זאת, פעמים רבות
ינתן משפט הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות (רע"א 9045/15 בן עמי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקה 9 וההפניות שם (7.1.2016)).
11. בענייננו שלנו, בית המשפט המחוזי לא יִחס משקל
לשיקולי מאזן הנוחות, ולא דן בהם במסגרת החלטתו, שהתבססה למעשה על שיקול סיכויי
ההליך בלבד. לא היה זה מן הדין לעשות כן, שעה שמדובר במניעת פינוי משפחה מדירת
מגורים. הלכה פסוקה עמנו, כי במצב דברים שכזה נקודת המוצא נוטה לעבר עיכוב הפינוי,
"בשל ההשלכות החמורות של פינוי אדם ומשפחתו
ממקום מושבם הקבוע, והחשש כי הבית ייתפס ובעליו לא יוכל עוד לשוב אליו" (ע"א 6636/15 קריסטל נ' רוט, פסקה 14 (27.10.2015). כך הדין גם כאשר
עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לתקופת הערעור, שאז הנטל המוטל על המבקש גבוה
אף יותר מבנדון דידן. אכן, כלל זה אינו גורף; זוהי נקודת מוצא שניתן לסטות ממנה
בהתאם לנסיבות. בית המשפט יכול להשתכנע כי חרף העובדה שמדובר בפינוי דירת מגורים,
סיכויי ההליך כה קלושים עד כדי כך שאין הצדקה לעכב את הפינוי, או שהנזק שייגרם מן
הצו לאידך גיסא חמור מנזקי הפינוי. ברם, שעה שזוהי נקודת המוצא – בוודאי כאשר הנזק
שייגרם לצבי מן הצו אינו נחזה להיות חמור במיוחד – שומה היה על בית המשפט המחוזי
להידרש לסוגיית מאזן הנוחות וליתן לה משקל כראוי לה.
12. משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי היא,
אפוא, שחרף נקודת המוצא שלפיה מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, הרי שסיכויי ההליך
אינם מצדיקים להעתר למבוקשם. יתכן שכך הוא, אלא שגבי דידי לא ניתן היה להסיק מסקנה
זו אך ורק על סמך הפרטה שהוגשה לבית המשפט. אכן, הפרטה מעוררת שאלה, שיהיה על
המבקשים להשיב עליה במהלך הדיון בתיק העיקרי; אולם שאלה זו אינה עומדת לבדה במסגרת
בחינת סיכויי ההליך. את הסיכויים יש לבחון על רקע המכלול, וכזאת לא עשה בית המשפט
המחוזי. אזכיר, כי על בית המשפט להשתכנע שסיכויי ההליך כה נמוכים עד שדי בהם להטות
את הכף נגד שיקולי מאזן הנוחות. אין בכוחה של הפרטה לשאת על שכמה מסקנה שכזו.
13. לכך יש לצרף עניין נוסף. כזכור, בית המשפט
המחוזי קיבל את החלטתו מבלי שנדרש לתשובת המשיבים, ומבלי שקיים דיון במעמד הצדדים.
תקנה 366(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בקשה
למתן סעד זמני תידון במעמד הצדדים". ככלל, אין הצדקה לסטות מהנחייתו של מחוקק המשנה בעניין
זה, זולת "במצבים חריגים, כאשר הבקשה על פניה אינה
מגלה עילה" (רע"א
6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 21 (12.1.2016)). לנוכח מה שנאמר עד כה, אינני סבור כי
הנדון דידן הצדיק את דחיית הבקשה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. לעתים מזומנות,
הכרעה בבקשה לסעד זמני היא הרת גורל עבור הצדדים, ומן הדין לשמוע אותם גם על-פה;
בכוחו של הדיון גם לחדד וללבן את גדרי המחלוקת, ולברר כדבעי את סיכויי ההליך ואת
השלכות הסעד הזמני לכאן ולכאן. "למתן
סעד זמני עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על האינטרסים של הצדדים וזכויותיהם.
פעמים רבות, החלטה על מתן צו זמני כזה או אחר עשויה לחרוץ את גורל התיק כולו, וזאת
עוד בטרם נערך בירור לעומקו של עניין [...] ברור שהחלטה על מתן סעד זמני היא עניין
העומד בפני עצמו, אשר ראוי להתייחסות עצמאית מפורטת ומנומקת, לאחר קיום דיון
והתחשבות בעמדות הצדדים ובתשתית העובדתית שנפרשה לפני בית המשפט" (רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, פסקה 15 (21.10.2014)).
14. המשמעות
היא, שדין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת, ועליו לקיים
דיון בבקשה במעמד הצדדים. לאחר דיון זה יחליט בית המשפט המחוזי כחכמתו, תוך שהוא
נותן דעתו הן על סיכויי ההליך, הן על מאזן הנוחות.
עד להכרעתו החדשה של בית המשפט המחוזי,
יעמוד בתוקף הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 9.4.2018. צבי ישא בהוצאות המבקשים בסך
של 5,000 ₪.
ניתן היום, כ"ג בסיון התשע"ח
(6.6.2018).
5129371
|
54678313
|
|
ש ו פ
ט
|
