|
בבית המשפט העליון
|
|
1. טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת
|
|
|
|
2.
חברת טי.אם .אף מדיה פורס ניהול בע"מ
|
|
|
3.
רוני ארן
|
|
|
4.
רמי יהושע
|
|
|
5.
מרדכי גולדברג כידון
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. נחמני צפריר
בע"מ
|
|
|
2.
יהושע TBWA פרסום ושיווק בע"מ
|
|
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב'
השופטת י' שבח) מיום 15.3.2018 בהפ"ב 50863-01-18
|
א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי
כתבי עת:
יצחק עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים",
ספר אורי קיטאי, (תשס"ח) 247
חקיקה שאוזכרה:
חוק הבוררות, תשכ"ח-1968:
סע' בתוספת הראשונה, 2, 13(א),
טז, 16(2), 21, 26(א), 26(ב), ח'
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 112, 116,
178(א), 410
פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975: סע' 29, 63(א)
חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999: סע' 23
לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח) מיום 15.3.2018 בהפ"ב 50863-01-18,
בגדרה
התקבלה באופן חלקי בקשת משיבה 1 להורות למבקשת 1 ולמשיבה 2 לקיים החלטת בורר
שניתנה על ידי השופט (בדימ') י' ענבר (להלן:
הבורר) במסגרת הליך בוררות בין משיבה 1 למשיבה 2,
לפיה על מבקשת 1 לחשוף מסמכים מטעמה.
הרקע לבקשה
1.
משיבה 1 (להלן: נחמני) ומשיבה 2 (להלן: יהושע) הגישו תביעה
ותביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי (ת"א 34531-01-12) . במהלך דיון בתיק
הסכימו השתיים על העברת ההליך לבוררות. במרכזו של ההליך מצויה מחלוקת הנוגעת
ליישום הסכם שנכרת בין יהושע לנחמני (להלן: ההסכם), במסגרתו מכרה נחמני ליהושע את פעילותו ולקוחותיו של משרד
פרסום שהיא הפעילה, כנגד התחייבותה של יהושע לשלם לה אחוזים מהרווח הגולמי שייווצר
מהלקוחות המועברים. לטענת נחמני, יהושע לא שילמה לה את המגיע לה מכוח ההסכם. יהושע
מצידה טענה כי בעסקת המכירה הציגה נחמני מצגי שווא באשר לשיעור הרווח הגולמי העתיד
להיווצר לה מן הלקוחות המועברים, וכי הרווח שנוצר בפועל פוטר אותה מתשלום בהתאם
להוראות ההסכם.
2.
מבקשת 1 היא שותפות
מוגבלת שהוקמה על ידי משרדי פרסום מתחרים, על מנת לעסוק ברכישת מדיה עבורם, עבור
לקוחותיהם ועבור צדדים שלישיים (להלן: המבקשת או השותפות). נוכח התחרות בין משרדי הפרסום השותפים,
במסגרת הסכם ייסוד השותפות נקבעו מנגנונים אשר נועדו למנוע מעבר מידע ביניהם. כמו
כן, נוכח התחרות בין משרדי הפרסום נדרשה השותפות לאישור מטעם הממונה על ההגבלים
העסקיים, אישור אשר ניתן ביום 6.1.2005 (להלן: אישור הממונה). כיום משרדי הפרסום השותפים בשותפות הם יהושע וחברת גיתם
בי בי די או בע"מ (להלן: גיתם).
מבקשת 2 היא החברה המנהלת את השותפות, ומבקשים 5-3 הם נושאי משרה בה.
3.
במסגרת הליך הבוררות
מצא הבורר כי יש בכוחם של מסמכים ספציפיים הנוגעים להתקשרויותיה של המבקשת עם גופי
מדיה שונים (להלן: המסמכים) כדי
לסייע בבירור המחלוקת שבין נחמני ליהושע, ועל כן הורה ליהושע כשותפה בשותפות
לגלותם. טענתה של יהושע כי המסמכים המבוקשים אינם בשליטתה נדחתה על ידי הבורר, אך
למרות זאת היא נמנעה מלהמציאם. נוכח זאת, הורה הבורר על השותפות להתייצב בעצמה
לישיבת בוררות ולהציג את המסמכים. נציגי השותפות אכן התייצבו לפני הבורר אך טענו
כי הסכם השותפות קובע סודיות מוחלטת בין השותפוׂת ביחס למסמכים ולמידע נוסף, ואף
השותפוׂת עצמן אינן חשופות להם מלבד מספר מצומצם של אנשי צוות; כי אישור הממונה
ניתן בהתבסס על סודיות זו; כי במסמכים מצויים סודות מסחריים שאין לחשוף אותם. נוכח
האמור, הודיעו נציגי השותפות כי אין בכוונתם לחשוף את המידע. בהחלטתו מיום
8.8.2017 קבע הבורר כי בשל חיוניותם של המסמכים להוכחת טענותיה של נחמני, אין ליתן
מעמד בכורה לטענת הסודיות שהעלתה השותפות. זאת, בפרט שניתן להבטיח את הסודיות
באמצעות מתווה גילוי מצומצם, במסגרתו תחשוף השותפות רק מסמכים הנוגעים לקבוצת
לקוחות מסוימת, ותימנע מחשיפת הסכמים הקשורים לגיתם וללקוחותיה, כמו גם ללקוחות
אחרים של יהושע. נוכח עמדתה של השותפות שלא לחשוף את המסמכים חרף החלטת הבורר,
פנתה נחמני לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על קיום החלטת הבורר והמצאת המסמכים
מכוח סעיף 16(2) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק).
4.
בית המשפט המחוזי
נעתר לבקשה באופן חלקי, בקבעו כי החלטת הבורר ניתנה בסמכות, ועולה בקנה אחד עם
ההלכה הפסוקה לפיה החלטות העלולות לפגוע בסודות מסחריים תיעשנה באופן מידתי. נקבע
כי הבורר לא שלל את הטענה שבמסמכים גלומים פרטי מידע המהווים סוד מסחרי עבור
השותפות, אולם הצורך שבחשיפת המידע לצורך בירור התביעות גבר על אינטרס הסודיות
ולכן הורה על חשיפתם. נוכח האמור, יישם בית המשפט את סמכות העזר המוקנית לו מכוח סעיף
16(2) לחוק הבוררות והורה על המבקשים לגלות את כל המסמכים שעל גילויים
הורה הבורר. יחד עם זאת, נקבע כי בטרם יועברו המסמכים לנחמני, הבורר יעיין בהם,
ייתן למבקשים זכות לעתור לחסיונם של פרטים או מסמכים מסוימים, וייתן הוראות
מתאימות לשמירת הסודיות.
על החלטה
זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים
5.
לטענת המבקשים,
החלטתו של בית המשפט המחוזי שגויה מיסודה, וניתנה תוך פגיעה בזכויות דיוניות
בסיסיות שלהם. ראשית, שגה בית המשפט בכך שנמנע מלדון בטענות השותפות לפיהן לבורר
אין סמכות לחייבהּ בגילוי המסמכים המבוקשים משאינה צד לבוררות. זאת, בפרט כשהגילוי
סותר את הסכם ייסוד השותפות ואת אישור הממונה, וכשהמסמכים כוללים
סודות מסחריים שחשיפתם תגרום להם נזק עצום. לטענתם, קביעתו של בית המשפט מסתמכת על
הלכה הקובעת כי בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ביניים שניתנו על ידי
בורר, אולם הלכה זו מתייחסת לטענות המועלות על ידי צדדים לבוררות ולא להחלטות שיש
להן השלכות על צדדים זרים להליך. שנית, קביעתו של בית המשפט, לפיה המסמכים שייחשפו
הם אלה הנוגעים רק לקבוצת לקוחות ספציפית, יוצרת אנומליה, שכן השותפות לא חותמת על
הסכם נפרד ביחס לכל לקוח, כי אם על הסכם מסגרת אחד הקובע את התנאים המסחריים
שיחולו ביחס למדיה שהיא רוכשת. שלישית, שגה בית המשפט בכך שהכריע בבקשת נחמני ללא
דיון ומבלי לאפשר למבקשים לחקור את המצהיר מטעמה של יהושע, ובכך שהתעלם מבקשתם
למחוק את תשובת נחמני. רביעית, שגה בית המשפט כאשר הטיל על מבקשים 5-3 חיוב אישי,
נוסף על חיובה של השותפות ושל החברה המנהלת, בגילוי המסמכים. לטענת המבקשים,
שגיאות אלה מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ובהיעדרה ייגרם להם
עיוות דין חמור.
6.
נחמני מתנגדת לבקשה
תוך שהיא סומכת את ידה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי מהותה של החלטת בית
המשפט אינה מאפשרת התערבותו של בית משפט זה. לגופה של ההחלטה, נטען כי סעיף 13(א)
לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות לזמן צד שלישי להליך הבוררות לעדות ולהורות
עליו להמציא מסמכים, וככל שמדובר בצד שלישי המהווה "זרועו הארוכה" של מי
מהצדדים, אין מניעה לדרוש גילוי מסמכים. השותפות היא זרועה הארוכה של יהושע ולכן
אין מניעה לחייבהּ בגילוי. נוכח האמור החלטת הבורר ניתנה כדין, ובהתאם לסעיף 21
לחוק הבוררות, השותפות מחויבת לפעול בהתאם לה. לעניין האנומליה הנטענת
בהחלטת בית המשפט, נטען כי המדובר בחוסר תום לב, שכן יהושע פנתה לבית המשפט עובר
להגשת בקשת רשות הערעור דנן, וביקשה להבהיר את ההחלטה בנוגע להיקף המסמכים שעליה
לגלות. במסגרת בקשה זו יכלו המבקשים לבקש הבהרה גם בעניין המועלה בבקשתם דנן,
ומשלא עשו כן הם מושתקים מלטעון זאת. יתרה מכך, עניין זה כבר לובן בהליך הבוררות,
ואף בית המשפט נתן דעתו לנושא בכך שקבע הוראות המקנות לבורר גמישות בכל הקשור
ליישום גילוי המסמכים. באשר לטענה לעניין ההכרעה בבקשה ללא דיון וללא חקירה נגדית,
ולדחיית בקשת מחיקת תשובתה של נחמני, נטען כי מדובר בהחלטות דיוניות שאין ערכאת
הערעור מתערבת בהן, וכי דין הטענה להידחות גם לגופה. באשר לטענה בדבר חבותם האישים
של משיבים 5-3, נטען כי התנהלותה המתחמקת של המבקשת נוהלה על ידי משיבים 5-3 ומכאן
שלשם אכיפת החלטת הבורר לא היה מנוס מהטלת חבות גם עליהם. הדבר אף מתחייב מהוראת סעיף
21 לחוק הבוררות, הקובעת כי פסק בוררות מחייב גם את חליפיהם של בעלי
הדין כמעשה בית דין. נוכח כל האמור, לדידה של נחמני דין הבקשה להידחות.
7.
יהושע הצטרפה לנטען
בבקשה, וביקשה להוסיף גם טענות משלה. ראשית, נטען כי משמעותה של היעתרות בית המשפט
לבקשה לגילוי מסמכים הינה הלכה למעשה קבלת הסעד שהתבקש בתביעה העיקרית למתן
חשבונות. הגדרת המסמכים שעל העברתם הורה הבורר אינה תואמת את שהתבקש על ידי נחמני
בבקשות גילוי המסמכים, הן מבחינת זהות הגופים שאת ההסכמים עימם יש לגלות, והן
מבחינת התקופה בה נחתמו. כמו כן, שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את בקשת נחמני
להורות על יהושע עצמה לקיים את החלטות הבורר להמצאת המסמכים המצויים בידה, שכן היא
מילאה אותן ככל שהיה הדבר ביכולתה. בית המשפט אף שגה עת הורה על השותפות לגלות את
המסמכים, שכן נחמני כלל אינה זכאית לעיין בהם בהתאם להסכם, הקובע כי על האחרונה
לספק לנחמני דו"חות תקופתיים בלבד ולא כל מסמך אחר. אי לכך, סבורה יהושע כי
דין הבקשה להתקבל.
8.
לאחר הגשת תגובת
יהושע, הגישה נחמני בקשה למחיקתה, מן הטעם שהלכה למעשה מדובר בבקשת רשות ערעור
נוספת, בגדרה מועלות טענות חדשות שלא הועלו בבקשת רשות הערעור מטעם המבקשים.
לחלופין, ביקשה נחמני רשות להגיב לטענות יהושע. נוכח מסקנתי כפי שתובא להלן, לא
מצאתי טעם להידרש לבקשה זו.
דיון והכרעה
9.
לאחר עיון בבקשה
ובנספחים לה, וכן בתשובות המשיבות, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות) ולדון
בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. יחד עם זאת, הגעתי לכלל
מסקנה כי יש לדחות את הערעור.
10.
עיון בבקשה מגלה כי
עולות בענייננו שתי שאלות עיקריות: האם מוסמך בורר להורות על חשיפת מסמכים של צד
זר להליך הבוררות? ככל שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, האם יש בקיומם של סודות
מסחריים הכלולים במסמכים כדי למנוע את חשיפתם?
11.
תחילה באשר לשאלת סמכות
הבורר. בחוק הבוררות שתי הוראות רלוונטיות לעניין. האחת, הוראת סעיף 13(א)
לחוק, שלשונה כך:
"לבורר נתונה
בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית
המשפט
בתובענה שהוגשה לפניו, והוא רשאי לפסוק להם שכר והוצאות." (ההדגשה הוספה – ד.מ.)
הוראת החוק השנייה הינה סעיף ח'
לתוספת הראשונה לחוק, שלשונה כך:
"הבורר רשאי
להורות לבעלי-הדין להשיב לשאלונים, לגלות ולהמציא מסמכים ולעשות כל דבר אחר הכרוך בניהול הבוררות, כפי שרשאי
היה לעשות בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו." (ההדגשה הוספה – ד.מ.)
סעיף זה מתוך התוספת הראשונה חל
בענייננו מכוח סעיף 2 לחוק הבוררות, הקובע כי רואים הסכם בוררות
כמכיל את ההוראות בתוספת הראשונה, בהיעדר כוונה אחרת משתמעת מההסכם. ואכן,
ההליך שבין נחמני ליהושע הועבר כאמור לבוררות בהתאם להסכמת הצדדים בדיון לפני בית
המשפט, מבלי לקבוע תנאים באשר לאופן ניהול הבוררות, ועל כן חלות עליו הוראות התוספת
הראשונה.
12.
הוראות החוק האמורות
מקנות סמכויות שונות זו מזו: בעוד שסעיף 13(א) לחוק מקנה לבורר סמכות לזמן
עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים, סעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק מקנה לבורר
סמכות להורות על בעלי הדין עצמם לגלות מסמכים. יחד עם זאת, לשתי ההוראות מכנה
משותף, והוא העובדה שסמכותו של הבורר שקולה
לסמכותו של בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו. לפיכך, לשם מענה על השאלה בדבר היקף
סמכותו של הבורר להורות על גילוי
מסמכים של צד שלישי להליך, יש לבחון מהו היקף סמכותו של בית המשפט להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי להליך.
בטרם אגש למענה על שאלה זו, אתייחס
בקצרה להיגיון הטמון בהשוואת הסמכויות שבין הבורר לבית המשפט. היגיון זה מתבהר מן
הנסיבות ההיסטוריות שהובילו ליצירת מוסד הבוררות ולחקיקת חוק הבוררות.
13.
מוסד הבוררות נועד
לשמש כערוץ נוסף, חיצוני לבית המשפט, לפתרון סכסוכים. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי
להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003)):
"מוסד
הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון
סכסוכים מחוץ לבית-המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט,
ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל
לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי-הדין.
במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת
הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא
כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה
לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשרת השגת פתרונות
מעשיים צודקים למחלוקת."
לפני כניסתו של חוק הבוררות
לתוקף, דיני הבוררות בישראל הוסדרו על ידי פקודת הבוררות המנדטורית משנת 1926
(להלן: הפקודה). בתקופה זו, בשונה ממדינות אירופה בהן השימוש בבוררויות
היה נפוץ ביותר, לא נעשה שימוש רב במוסד הבוררות בישראל ולמעשה הוא לא הגשים את
המטרות לשמן נועד מלכתחילה (דברי ההסבר להצעת חוק הבוררות,
התשכ"ז-1967, ה"ח 717, 70 (להלן: דברי ההסבר)). עקב
כך, ובהשראת יוזמה עולמית לעידוד מוסדות הבוררות, מינה שר המשפטים דאז ועדה
ציבורית (להלן: הוועדה)
שתייעץ בדבר חקיקת חוק בוררות חדש, אשר יסייע בשיפור הדין הקיים ובייעול הליכי
הבוררות (משרד המשפטים דין וחשבון הועדה
המייעצת לחקיקת חוק בוררות חדש 3-2 (1965) (להלן: דו"ח הוועדה המייעצת)).
14.
חברי הוועדה סברו
שיש מקום לעודד יישוב סכסוכים באמצעות בוררות, מפני שהליך בוררות מאפשר בחירת
מומחים מנוסים ובקיאים בתחום המצוי בלב הסכסוך; מפני שניתנת לצדדים להליך הזדמנות
לקבוע מועדים ומקומות לשמיעת הסכסוך הנוחים להם; מפני שהדיון בסכסוך יהיה מהיר
ובלתי פורמלי; מפני שבהליך בוררות אין דרישה לפומביות הדיון; מפני שבכך תיתכן
ההכרעה הצודקת, ההוגנת והמעשית, אשר אינה כבולה דווקא לדין המהותי החל על העניין.
ברם, הוועדה מצאה כי פקודת הבוררות אינה משיגה מטרות אלה, ואף להיפך. מבנה הפקודה
והוראותיה יצרו מצב שבו הדיון בבוררות היה לעיתים ממושך וארוך יותר מהתדיינות בבית
המשפט, בפרט בשל ריבוי ההוראות שחייבו את הבורר בהסתייעות בבית המשפט בניהול
הדיון, ושאפשרו לבית המשפט להתערב בהליך הבוררות ובפסק הבורר. כעולה מדו"ח
הוועדה המייעצת (עמוד 4):
"החוק
הקיים אינו מעניק לבורר סמכויות לנהל את הדיון למעשה ללא עזרת בית המשפט. הבורר
אינו יכול להזמין עדים ואף אינו יכול לתת החלטות וצווי ביניים אפקטיביים. הוא
מוגבל בסעדים שיוכל לפסוק בתום הדיון. והפניה לבית המשפט אינה קלה: רוצה בעל-הדין
בסעד זמני, עליו לעתים, להגיש תובעה רגילה לבית המשפט מתוך ידיעה שבית המשפט יעמיד
את הדיון בתובענה לגופו של ענין. מצד שני, מאפשר החוק לבית המשפט להתערב יותר מדי
במהלך הבוררות ובפסק הבורר."
כלל האמור הביא את הוועדה להציע חוק
אשר יסייע בייעול
והחשת ההליכים, וזאת, בין היתר, באמצעות הרחבת סמכויות הבורר וצמצום התערבות בית
המשפט. לתפישת הוועדה, "ההכרעה בבוררות צריכה להיעשות על ידי הבורר, ואילו
בית המשפט משמש לו, לבורר, עזר בלבד" (דו"ח הוועדה המייעצת, עמוד 7).
15.
חוק הבוררות,
המבוסס על הצעת הוועדה והמאמץ את המלצותיה, אכן הרחיב את סמכויות הבורר וצמצם את
סמכות בית המשפט. דוגמה לצמצום סמכות בית המשפט תוך הרחבת סמכות הבורר היא השינוי
שנערך בעילות לביטול פסק בוררות. בתקופת תחולתה של פקודת הבוררות, לרשות בית המשפט
היו שתי עילות לביטול פסק בוררות: האחת – בהתאם לסעיף 13 לפקודה, אם בורר התנהג
שלא כהוגן, או שפסק הבוררות הושג שלא בדרך הוגנת; השנייה – עילת ביטול שצמחה
בפסיקה, אם נפלה בפסק הבוררות טעות (לעניין זה ראו רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ'
המועצה המקומית תל מונד, פ''ד נט(4) 529,
544 (2005)). לעומת זאת, חוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עילות לביטול פסק
בוררות, ורק בהתקיימותן רשאי בית המשפט לבטל את הפסק (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 45
(4.3.2010)). זאת ועוד, חוק הבוררות מאפשר לבית המשפט להימנע מביטול מוחלט
של פסק הבוררות, הן במצב שבו הוא סבור כי על אף קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף
24 לא נגרם עיוות דין, כאמור בסעיף 26(א) לחוק; הן במצב שבו ניתן לבטלו
באופן חלקי, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, כאמור בסעיף 26(ב) לחוק.
16.
דוגמה נוספת להרחבת
סמכות הבורר תוך צמצום סמכות בית המשפט עניינה בהפניית אבעיה – שאלה משפטית
שהתעוררה במסגרת הליך הבוררות – על ידי הבורר לבית המשפט. על פי סעיף 8(2) לפקודה,
בית המשפט יכול היה להתערב במהלך הבוררות ולצוות על הבורר להביא בפניו אבעיה. חוק
הבוררות ביטל את סמכותו זו של בית המשפט, והפניית אבעיה לבית המשפט תיעשה לפי
שיקול דעתו של הבורר בלבד (סעיף ט"ז לחוק).
17.
גם בכל הנוגע להמצאת
מסמכים לבית המשפט, מושא הדיון בענייננו, ניתן להבחין במגמת צמצום סמכות בית המשפט
והרחבת סמכות הבורר. בשונה מסעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות,
פקודת הבוררות כלל לא הקנתה לבורר סמכות להורות לבעלי הדין לגלות ולהמציא מסמכים.
כמו כן, לעניין זימון עדים לעדות ולהמצאת מסמכים, סעיף 9(1) לפקודה קבע כדלקמן:
"יכול
כל צד לשטר בוררים או כל בורר או בורר-מכריע לפנות לבית
המשפט בבקשה לשלוח כתב הזמנה לכל עד עד שיבוא להעיד או לכל אדם שיראה כל מסמך הדרוש למשא ומתן
המשפטי של הבוררות, אך אין לכוף אדם על פי צו של בית משפט להגיש כל מסמך שאי אפשר
היה לכוף אותו להגישו במשפט בפני בית משפט."
הנה כי
כן, על פי הפקודה, לבורר לא הייתה כלל סמכות לזמן עד לעדות או להמצאת מסמכים, והיה עליו
לפנות לבית המשפט בבקשה לזימון העד. לעומת זאת, סעיף 13(א) לחוק
הבוררות מקנה לבורר באופן מפורש סמכות כאמור לזמן
עדים בעצמו מבלי להידרש לבית המשפט, ומשווה סמכותו זו לסמכויותיו של בית המשפט.
18.
יוצא אפוא כי הסדרים
רבים המצויים בחוק הבוררות מקורם בשאיפתו של המחוקק להרחיב את סמכויותיו של
הבורר לעומת אלה שהוקנו לו בפקודה, ולצמצם את סמכויות בית המשפט לעומת אלה שהוקנו
לו בפקודה. בכך סבר המחוקק כי הליך הבוררות יהפוך אטרקטיבי יותר לבעלי דין, והם
יפנו אליו חלף פנייה לבתי המשפט. שאיפתו של המחוקק לעודד את השימוש בהליכי בוררות
נועדה כאמור להגשמת שתי תכליות חשובות: הקלת העומס הרובץ על בתי המשפט, ויצירת
ערוץ מהיר ויעיל לפתרון סכסוכים.
19.
נשוב עתה לבחינת
סמכותו של בית המשפט להורות על חשיפת מסמכים של צד שלישי להליך. תקנות סדר הדין
האזרחי כוללות
שתי הוראות המקבילות להוראות חוק הבוררות שצוינו לעיל. האחת היא תקנה
112 לתקנות,
העוסקת בסמכות בית המשפט להורות על בעל דין לגלות מסמכים, בדומה לסעיף ח'
לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, ולשונה כך:
"בית
המשפט או הרשם רשאי, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו לפי טופס 10, המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר
ערוך לפי טופס 11, מה הם המסמכים הנוגעים לענין הנדון המצויים, או
שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה; בית המשפט או הרשם רשאי
לסרב לבקשה או לדחותה לזמן אחר, או ליתן כל צו אחר שייראה לו מתאים, בין דרך כלל
ובין לסוגים של מסמכים." (ההדגשה הוספה – ד.מ.)
יוער, כי על תקנה זו מוסיפה תקנה
116 המאפשרת לבית המשפט ליתן צו לעיון
במסמכים שהתגלו במסגרת תקנה 112.
20.
הוראת החוק השנייה
היא תקנה 178(א) לתקנות, העוסקת בסמכות בית המשפט לזמן עד לעדות או להצגת מסמכים, בדומה לסעיף 13(א)
לחוק הבוררות, ולשונה כך:
"נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות
ואם להצגת מסמכים..." (ההדגשה הוספה – ד.מ.)
כפי שיבואר להלן, כל אחת מן התקנות הללו מקנה לבית המשפט סמכות,
בנסיבות מסוימות, להורות על חשיפת מסמכים של צד שלישי להליך.
21.
תקנה 112 לתקנות
מאפשרת כאמור לבית המשפט ליתן צו המורה על בעל דין לגלות
מסמכים המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו (רע"א 3816/15 ב.ש ברוש הקמת פרוייקטים
בע"מ נ' ת.ק.ש אלפיים (1997) בע"מ, פסקה 6
(23.8.2015) (להלן: עניין ברוש)
והאסמכתאות שם). ברם, על אף לשון התקנה שעניינה בבעלי הדין, יתכנו מקרים בהם בית
המשפט יורה מכוח התקנה על
גילוי מסמכים של צד שלישי.
המדובר במצבים בהם
הצד השלישי מזוהה עם בעל הדין, ועל כן אין לראות בו צד שלישי של ממש (וראו: יצחק עמית
"קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת
סדר" ספר אורי קיטאי 247, 290-289 (2007)). כך למשל, בית משפט זה אישר
גילוי ועיון במסמכים של חברות שלא היו צד לתביעה, מן הטעם שאותן חברות היו בבעלותו
ובשליטתו המלאה של אחד הנתבעים, כך שיש לראות בעיון במסמכיהן כעיון במסמכים
המצויים "בשליטתו או ברשותו" של בעל הדין (עניין ברוש, פסקה 6; רע"א
8571/16 מעברות נכסים - אגודה שיתופית
חקלאית בע"מ נ' מוטיבן בע"מ, פסקה 12 (19.1.2017); רע"א 7264/95 ראש קש נסיר בע"מ נ' ישראל,
פ"ד מט
(5) 793, 795 (1998)).
22.
לעומת תקנה 112,
תקנה 178(א) מקנה לבית המשפט סמכות לזמן עדים למתן
עדות או להצגת מסמכים. תקנה זו היא "הדרך הדיונית הרגילה" להמצאת מסמכים
שבידי צד שלישי (עניין ברוש, פסקה 6). הסמכות הניתנת לבית המשפט מכוח תקנה
זו היא סמכות רשות, ובית המשפט אינו חייב להפעילה אם מצא כי אין בעדות צורך או אם
ראה שהעדות נתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 567 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)). ברם,
די בכך שבית המשפט סבור כי לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות (או כבענייננו –
המסמכים) כדי להורות על זימון העד (רע"א 2376/13 רמי לוי שיווק
השקמה תקשורת בע"מ נ' דהן, פסקה 12 (8.7.2013) (להלן: עניין רמי לוי); רע"א
9055/07 שירותי
בריאות כללית נ' נאצר, פסקה 5 (22.11.2007)).
23.
יוצא אפוא כי לבית
המשפט שני מקורות דין העוסקים בסמכותו להורות על חשיפת מסמכים של צד שלישי: האחד,
"דרך המלך" – זימון הצד השלישי לעדות ולהמצאת מסמכים מסמכים, אם אלה רלוונטיים להליך מכוח תקנה 178(א) לתקנות; השני –
מתן צו גילוי על מסמכים המצויים ברשותו של צד שלישי המזוהה עם בעל הדין באופן המקנה לבעל הדין שליטה או בעלות במסמכיו, מכוח תקנה
112 לתקנות. על פי פשוטו של מקרא אפוא, בהתאם לאמור בסעיף 13(א) לחוק
הבוררות ובסעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק, הסמכות המוקנית לבית המשפט
מכוח תקנות 112 ו-178(א) כאמור, מוקנית גם לבורר. אכן, כטענת המבקשים, מקור סמכותו של בורר לדון בסכסוך מסוים הוא הסכמתם של הצדדים להפנות אליו את
אותו הסכסוך. ברם, משניתנת הסכמה, היקפה של
הסמכות שקנה נקבע בחוק הבוררות, ובכלל זה גם יכולתו להורות על חשיפת מסמכים
של צדדים שלישיים. משעה שחוק הבוררות מורה כי סמכותו של הבורר שקולה
לסמכותו של בית המשפט, ומשהיקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו
מוגבל לצדדים להליך, גם סמכותו של הבורר אינה מוגבלת. זאת, הגם שאותו צד שלישי לא
הכפיף עצמו לסמכותו של הבורר. תוצאה זו עולה כאמור בקנה אחד עם המגמה להקנות לבורר
סמכות מקבילה לזו של בית המשפט, תוך צמצום התערבות בית המשפט בהליך בוררות, כפי
שפורט בהרחבה לעיל.
באשר
לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטה מעין זו המופנית כלפי צד שלישי, נראה כי
בענייננו בית המשפט בחן את החלטת הבורר לגופה ולא הסתפק בקביעה כי אין מקום
להתערבות בהחלטה רק בשל היותה החלטת בורר. לפיכך, גם בעניין זה לא נראה כי קיימת
עילה להתערבות בית משפט זה.
24.
יוער, כי במקרה זה
לא נדונה שאלת זכותו של צד שלישי, אשר חויב להתייצב למתן עדות או להמציא מסמכים
לפני בורר במסגרת הליך הבוררות, לערער על החלטה כאמור לפני בית המשפט המוסמך.
משכך, אין מקום להכריע בשאלה זו. עם זאת, דומה כי הגם שלצד להליך בוררות אין זכות
פניה לבית המשפט לשם השגה על "החלטה אחרת" של בורר (ראו: אורי גורן בוררות 224 (2018)), חיובו של צד שלישי להתייצב למתן עדות או
להמציא מסמכים מהווה מבחינתו החלטה סופית, המגבשת לכאורה זכות עצמאית להשיג עליה
לפני בית המשפט המוסמך (על ההבחנה ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון
המנוח ג'ק ליברמן ז"ל, פסקאות 96-85 (5.12.2010)).
25.
נותר אפוא לבחון האם
החלטתו של הבורר במקרה הנוכחי מצויה בתחומי הסמכות המוקנית לו על פי אחד מן
הסעיפים בחוק הבוררות. ראשית תידון סמכות הבורר להורות על גילוי מסמכים
מכוח סעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק. בהחלטתו מיום 8.8.2017 קבע הבורר כי
המסמכים המבוקשים מצויים הלכה
למעשה בשליטתה של יהושע. בקבעו כך התבסס הבורר על סעיפים 29 ו-63(א)
לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, המקנים ליהושע, כשותפה
בשותפות, זכות לעיין בפנקסי השותפות ובחשבונותיה; על הסכם ייסוד השותפות, הקובע אף
הוא כי יהושע זכאית לקבל לידיה את כל המסמכים מושא המחלוקת; ועל חקירת משיב 4
במסגרתה התחוור כי ליהושע נגישות בלתי אמצעית לכלל הסכמי השותפות. נוכח האמור הורה
הבורר על יהושע להמציא את המסמכים.
26.
הבורר מצא כי
המסמכים מצויים הלכה למעשה בשליטתה של יהושע ועל כן הורה על גילויים. החלטה זו
נשענת על אדנים מוצקים הן מן החוק והן מהסכם ייסוד השותפות, ולא מצאתי כי נפל בה
פגם. על כך יש להוסיף גם את אישור הממונה, לפיו "המיזם יעשה שימוש בתוכנת
מחשב מיוחדת אשר תאפשר לכל אחד מהשותפים גישה
לנתונים שלו ושל לקוחותיו בלבד, אך לא לאלה של יתר השותפים
ולקוחותיהם". יוצא אפוא, כי המסמכים הנוגעים ללקוחות של יהושע צריכים להיות
אך ורק בידה של יהושע ולא בידיהן של השותפוֹת האחרות, ועל כן אין מניעה לראות בה
כ"שולטת" בהם ולהורות על גילויים. די בכך כדי להכשיר את החלטתו של הבורר
להורות על יהושע לגלות את המסמכים
של השותפות.
27.
יתר על כן, החלטת
הבורר לחייב את השותפות עקב
סירובה של יהושע ניתנה בסמכות אף היא, וזאת מכוח סעיף 13(א) לחוק הבוררות.
כאמור, זימון עד להצגת מסמכים ייעשה אם המסמכים רלוונטיים להליך. בענייננו, שאלת
רלוונטיות המסמכים נדונה על ידי הבורר, וזה קבע בהחלטתו מיום 8.8.2017 כדלהלן:
"על
פני הדברים נראה, כי בשונה מהאסמכתאות אליהן הפנתה יהושע, המסמכים המבוקשים
בענייננו על ידי נחמני אינם רלבנטיים רק לצורך חישוב המגיע לנחמני בשלב השני של
ההליך, אלא הם רלבנטיים ביותר כבר לשלב הראשון של ההתדיינות, שעניינו בעצם מתן
החשבונות."
כן נקבע ביום 14.1.2018 כדלקמן:
"מסמכי
טי.אמ.אפ [השותפות בענייננו – ד.מ.]... חיוניים
לנחמני, הן
לצורך הוכחת תביעתה, הן לצורך ניהול הגנה כלפי התביעה שכנגד, ומשמעות הכמנתם הינה
כבילת ידיה לבחון את עצם זכאותה כלפי יהושע (כמו גם את חבותה בכל הקשור לתביעה
שכנגד) בהליך משפטי הוגן..."
מהמובאות
לעיל עולה כי הבורר סבר שהמסמכים המבוקשים חיוניים ורלוונטיים לנחמני לשם הוכחת
טענותיה, הן כתובעת והן כנתבעת שכנגד. הנמקתו של הבורר התבססה על שתי טענות שהעלתה
יהושע להדיפת התביעה שהוגשה נגדה. הטענה הראשונה הייתה כי עובר לכריתת ההסכם הציגה
נחמני מצגי שווא בדבר היקף הפעילות, ובכללם מצג שווא לפיו שיעור הרווח הגולמי
מלקוחותיה של נחמני יהא גבוה מהרווח שהתקבל בפועל. רווח גולמי כהגדרתו בהסכם משמעו
כל ההכנסות שיתקבלו במישרין או
בעקיפין בידי יהושע מהלקוחות. הטענה השנייה הייתה כי רווחיות פעילות הפרסום ביחס
ללקוחות מושא ההסכם הצטמצמה מסיבות שונות, והדבר מקנה לה זכות להביא את ההסכם
לסיומו. נוכח האמור קבע הבורר כי דרך המלך לבירור טענת יהושע, לפיה אין לה חובה
לקיים עוד את ההסכם, הינה לעיין ולנתח את הנתונים הכספיים הקיימים בפועל, לרבות
המסמכים המבוקשים. בשל כך, זימן הבורר את השותפות לעדות והורה לה להמציא את
המסמכים.
28.
החלטתו של הבורר
עניינית, מקיפה ומנומקת. על אף שמצא הבורר רלוונטיות במסמכים, לא נתן לה מעמד
בכורה ויצר מתווה חשיפת מסמכים המאזן היטב בין האינטרסים הנוגדים בענייננו. לפיכך,
החלטתו של הבורר ניתנה בסמכות ואין מקום להתערב בה, ומכאן שגם אין מקום להידרש
לטענת המבקשים לגבי הכרעת בית המשפט המחוזי בעניין זה.
29.
וכעת באשר לשאלה האם
יש בכוחם של סודות מסחריים הקיימים במסמכים אותם הורה הבורר לחשוף, כדי למנוע
חשיפתם. שאלת חסיונם של סודות מסחריים מעוגנת בסעיף 23 לחוק עוולות מסחריות,
התשנ"ט-1999, שזו לשונו:
"(א)
בית המשפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או
של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.
(ב) בית המשפט רשאי,
לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.
(ג)
בהליך משפטי בענין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי
ראיות שיש בהן סוד מסחרי,
ובלבד שראה כי הענין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם
עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב),אין כדי להגן על הסוד המסחרי.
(ד)
בסעיף זה, "בית משפט" - לרבות בית דין, רשות, גוף או אדם, בעלי סמכויות
שיפוטיות או מעין שיפוטיות לפי כל דין." (ההדגשות הוספו – ד.מ.)
הסעיף עוסק בחיסיון סטטוטורי-יחסי
הנוצר על ידי בית המשפט (עניין רמי לוי, פסקה
12) על פי שיקול דעתו, במסגרתו רשאי הוא לקבוע הסדר גילוי התואם את נסיבות המקרה,
וזאת לאחר שאיזן "בין האינטרס של מבקש הגילוי כי ייקבע הסדר גילוי רחב ככל
האפשר, לבין האינטרס של בעל הסודות המסחריים להגן על קניינו על-ידי
קביעת הסדר גילוי מצומצם ככל הניתן" (רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום
בע"מ, פ''ד נו(4) 865, 870 (2002)). איזון זה אמור להוביל לכך שהחלטות
אשר עשויות לפגוע בסודות מסחריים תיעשינה באופן מידתי, כך שהחשיפה תינתן רק לגבי
מסמכים רלוונטיים לתובענה והכרחיים לבירורה (רע"א 2930/16 ארמוזה נ' ברודסקי, פסקה 22
(9.6.2016)).
30.
יישום עקרונות אלה
במקרה זה מוביל למסקנה כי אף אם נניח שבמסמכים קיימים סודות מסחריים של השותפות,
החלטת הבורר בדבר חשיפת המסמכים היא מידתית. הבורר איזן כהלכה בין האינטרסים
הנוגדים ויצר מתווה אשר מונע שימוש במסמכים זולת לצורך ההליך, אשר דורש חשיפה של
המסמכים הרלוונטיים להליך בלבד. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי דרישה לעיון של
הבורר במסמכים בטרם העברתם לנחמני, ובכך חיזק את ההגנה על השותפות. מסקנה זו
מתחזקת בפרט נוכח העובדה, אותה ציין הבורר, שהסכם ייסוד השותפות קובע כי חובת
הסודיות של שותף כלפי משנהו ניגפת מפניו
של צו שיפוטי.
31.
למעלה מן הצורך
יצוין כי אישור הממונה, אשר לטענת המבקשים מחייב את השותפות בסודיות, אינו מעלה
ואינו מוריד לענייננו. הסיבה לכך היא שהסודיות בה דן הממונה נוגעת למערכת היחסים
שבין השותפוֹת בשותפות, ולא לצדדים שלישיים. וכלשונו:
"מצאתי
כי אין חשש של ממש מפני זליגת שיתוף הפעולה אל תחומי פעילות אחרים של השותפים
המיזם וכי אין ההסדר מקים חשש לפגיעה של ממש בתחרות בתחומים אלה. ראשית, ההסדר
כולל מנגנונים אשר נועדו להבטיח כי לא יעבור בין הצדדים למיזם [השותפות – ד.מ.],
במסגרת או באמצעות המיזם, מידע מסחרי.... כך לדוגמה, חברי המיזם אינם אמורים למסור
למיזם
מידע אודות תוכן הפרסום של כל אחד מלקוחותיהם... כן אוסר ההסכם על השותפות ועל
השותף הכללי לחשוף מידע אודות מי ממשרדי הפרסום החברים במיזם ו/או אודות לקוחותיו בפני יתר
השותפים."
ובהמשך:
"הפטור
מותנה בכך שלא יועבר בין משרדי הפרסום או מי מטעמם כל פרט העשוי להפחית את התחרות
ביניהם".
הנה כי
כן, הפטור שניתן לשותפות מקיומו של הסדר כובל ניתן על בסיס קיומה של סודיות, אולם
המדובר בסודיות בין השותפות למיזם ולא ביחס לצדדים שלישיים. מכל מקום, אין בהחלטת
ממונה כדי לייצר חיסיון מוחלט למסמכים. התחייבות לסודיות יכולה אמנם להוביל להחלטה שיפוטית בדבר
חיסיון, אך מדובר בהחלטה הנגזרת מנסיבותיו של כל מקרה לגופו (רע"א 3788/16
רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ברנד פור יו בע"מ, פסקה 25 (12.7.2016)), ואין מקרה זה מצדיק מתן חיסיון מוחלט.
32.
לבסוף, אתייחס בקצרה
ליתרת טענותיהם של המבקשים. תחילה, לא מצאתי ממש בטענתם לפיה אין לחייב את משיבים
5-3 בגילוי המסמכים באופן אישי. לא מדובר בייחוס חוב של השותפות לנושאי המשרה, ואף
לא בירידה לנכסיהם האישיים של אלה, כי אם בצו עשה המטיל חבות על השותפות עצמה
והמורה על ביצוע פעולות בנכסיה. בעת ששותפות מחויבת בגילוי מסמכים, מי שיקיים חיוב
זה הלכה למעשה אינם אלא נושאי המשרה בה, ומשכך אין המדובר בדוקטרינת הטלת אחריות
אישית ובוודאי שלא "הרמת מסך" כמשמעותם בדיני החברות. שנית, לא נמצא ממש
בטענת המבקשים כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מצויה "אנומליה" כדבריהם, שכן
מצירוף המסמכים שבידי עולה כי ניתן להבחין במסמכי השותפות בין לקוחותיה של כל
שותפה ושותפה, ומכל מקום המסמכים יועברו לעיון הבורר בטרם העברתם לנחמני. שלישית,
גם טענות המבקשים בדבר הכרעת בית המשפט מבלי חקירת המצהיר מטעמם ובהתעלם מבקשתם
למחוק תשובת נחמני, דינן להידחות. המדובר בהכרעות דיוניות אשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב
בהן (ראו למשל: רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית
נ' ליטבק נורז'יק, פסקה 12 (23.4.2013); רע"א 2570/08 מצדה חברה
להנדסה בע"מ (בפירוק) נ' רהיטי צרעה בע"מ, פסקה 19
(23.3.2008), והמבקשים לא הצביעו על סיבה המצדיקה התערבות במקרה זה.
33.
סוף דבר, אם דעתי
תישמע הערעור יידחה והמבקשים יישאו בהוצאות משיבה 1 בסך 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט י' עמית:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום,
כ"ט בסיון התשע"ח (12.6.2018).
5129371
