ערעור אזרחי מס 334/89
.1רבקה מיכאלי
.2חדשות - עתון יומי
בע"מ
.3יוסי קליין
.4שרית ישי לוי
נגד
בלה אלמוג
[20.12.92]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, ג' בך
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965,
ס"ח 240, סעיפים
1, 1(1), 1(3), 14, 15,
15(2), 15(3),
15(4), 15(6),
15(10),
16, 16(ב),
16(ב)(2), 19,
19(1), 19(2),
19(4).
בשנת 1967פירסמה המשיבה, שהיא עיתונאית, כתבה בעיתון אודות
לידתו של בנה הבכור של המערערת 1, שהינה אמנית ובדרנית
ידועה. הבן האמור נולד למערערת 1שלא במסגרת נישואין. כותרת
הכתבה "כל תינוק-מלך" רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו
"כל ממזר-מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת
1, אולם מתחה ביקורת על ההד הציבורי שניתן לפרשה מעל לגלי האתר, שכן, לדבריה,
נערות העשרה תראינה אישור פומבי לפרשה, שמטבעה צריכה הייתה להיות מוצנעת. ללדת ילד
מחוץ לנישואין, הוסיפה, זו לא בושה אבל גם לא כבוד גדול. כ 18שנה לאחר מכן,
בפגישה בין המשיבה ובעלה לבין המערערת 1, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים, אמרה המערערת
1למשיבה כי זה הילד
עליו כתבה. בשנת 1986התפרסמה כתבה בעיתון, המערער .2במסגרת ראיון נרחב
שערכה המערערת 4עם המערערת 1, אמרה המערערת 1, כי הרשימה המעליבה
היחידה שהתייחסה ללידת בנה הבכור נכתבה על ידי המשיבה, רשימה שבה טענה המשיבה כי
המערערת 1אינה יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא
אם לא נשואה.היא סיפרה שפגשה את המשיבה בקולנוע ואמרה לה שזה הילד שהיה עדיף בעיני
המשיבה שתעשה הפלה ולא תלד אותו. בעקבות הכתבה, פנה בא כוח המשיבה למערער 2ודרש פירסום
התנצלות. המערער 2פירסם התנצלות קצרה, בגיליון
יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי
שדרשה המשיבה. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המערערים בגין פירסום
לשון הרע. התביעה נתקבלה. מכאן הערעור.
בית המשפט העליון
פסק:
א. (1) המבחן,
שבאמצעותו ייקבע אם דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם
פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה
חושב הנתבע
המרגיש עצמו נפגע,
אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר
שבאותו פירסום. אין
צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום
הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו (
562ג-ד).
(2) כאשר מייחסים
לפובליציסטית כמו המשיבה את הבעת הדעה בפומבי, לפיה אין אמנית מוכרת כגון המערערת 1ראויה להגיש תכנית
לעקרת הבית אך ורק מהטעם שהיא אם לא נשואה, יש בכך כדי לעשותה מטרה לבוז וללעג מצד
הבריות, במובן סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965,וכן
עלול הדבר לפגוע במשיבה במשרתה במובן סעיף 1(3) לחוק ( 563א).
ב. (1) (בעקבות ע"א
259/89 [4]) זכאי אדם בעל דעות
קיצוניות כי עיתון לא יציג את דעותיו כקיצוניות יותר משהן באמת (
563ג).
(2) במקרה דנן, היה
משום הוצאת לשון הרע בדברי המערערת 1, בהם ייחסה
למשיבה, בקשר לכתבה
האמורה, את הדעה, כי עדיף בעיניה שהמערערת 1תעשה הפלה ולא תלד
את ילדה. אין ספק, כי דברים כאלה, אם יזכו לאמון, עלולים לעורר
בין קהל הקוראים והמאזינים רגשי זעם ובוז כלפי המשיבה ולהזיק לה במשרתה כעורכת
מגזינים ומדורים מסוימים, ובעיקר כאלו העוסקים בענייני בית ומשפחה. יש מרחק רב בין
תפיסה, לפיה אין הלידה מחוץ לנישואין מוסיפה כבוד מיוחד לאם, ובין
הצעה לאותה אם להפיל את הוולד במקרה כזה ( 563ד-ה).
(3) במקרה דנן, אמנם
אין הכרח שדברי המערערת 1יהיו ציטוט מדויק של כתבת המשיבה, על מנת
שייקבע שהפירסום היה אמת. די בכך שהפירסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של
הדברים שנאמרו בכתבתה של המשיבה. מאידך גיסא, לא די בכך שהמשיבה הביעה דעות
שמרניות בכתבתה משנת 1967כדי להחיל את הגנת "אמת
הפרסום" על כל עמדה שמרנית אשר יוחסה לה על ידי המערערת 1, אף אם זו קיצונית
הרבה יותר מאותן דעות שהובעו בפועל על ידי המשיבה ( 564ה-ו).
(4) במקרה דנן,
אין בכתבתה של
המשיבה הבעת דעה, לפיה אין המערערת 1ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית,
ואין בה אף רמז לכך שהמשיבה הייתה מעדיפה שהמערערת 1תגרום להפלת ולדה.
המשיבה הביעה אף אהדה להולדת בנה של המערערת 1וגינתה רק את
הפירסום שניתן ללידה בכלי התקשורת. הפער בין מה שנאמר בכתבה ובין מה שיוחס למשיבה
על ידי המערערת 1אינו כמותי בלבד ואינו מתייחס ל"פרטי
לוואי" בלבד, אלא המדובר בהבדלים מהותיים ומשמעותיים ביותר (
564ז - 565א).
ג. כשם שאין להסיק
מפירסום התנצלות על דבר תום לבו של המפרסם, כך גם אין
בהכרח ללמוד ממנה
על אמיתות הדברים שנאמרו בכתבה נושא התביעה או על היעדר אמיתותם (
565ו-ז).
ד. (1) הגנת תום
הלב שבסעיף 15לחוק איסור לשון הרע דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית
הפירסום בתום לב והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף זה (
566א).
(2) הגנה על עניין אישי
כשר, כמשמעה בסעיף 15(3)
לחוק הנ"ל, מושווית להגנה עצמית שבמשפט הפלילי ( 566ב).
(3) במקרה דנן, קשה
למצוא עניין אישי כשר, עליו היה צורך דחוף להגן
בפירסום הכתבה נושא
התביעה. העניין האישי היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא שהכתבה הייתה תגובה על כתבת
המשיבה, אשר לטענת המערערים היה בה עצמה משום לשון הרע.
האינטרס שבהכחשת לשון הרע קיבל הגנה במסגרת סעיף 15(10)
לחוק, ולכן אין מקומו בגדר סעיף 15(3)
( 566ב-ג).
ה. (1) (בעקבות ד"נ
9/77 [6]) בפירסום, הנופל בגדר סעיף 15(4)
לחוק איסור לשון הרע, צריכים להיות שניים אלה: ראשית, התייחסות אל התנהגות של
הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אופיו, עברו,
מעשיו או דעותיו של הנפגע אם הם נתגלו באותה התנהגות), ושנית, הבעת
דעתו של הנאשם או
של הנתבע על אחד מאלה שנמנו לעיל. שעה שההתייחסות במרכיב הראשון חייבת להתייחס
לעובדות נכונות, ניתנת למפרסם, לגבי המרכיב השני, בהתקיים תנאים מסוימים, הגנה
מפני אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו לא הייתה אמת בהבעת הדעה (
566ה-ז).
(2) בפירסום, אשר לגביו
נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת
דעה זו. הגנת סעיף 15(4)
חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות מוגנות על ידי הגנת
"אמת הפרסום" שבסעיף 14לחוק בלבד. הראציונאל להפרדה
בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על
העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו
לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות
העובדות האמורות ( 566ד-ה, 567א).
(3) במציאת נקודות
האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד גיסא לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט
מאידך גיסא יש הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות,
ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו (
567א-ב).
(4) במקרה דנן, מתייחסת
הכתבה בעיקר לעובדות, ולא לדעות גרידא. המערערת 1מייחסת למשיבה את
הטענה שהיא, המערערת 1, אינה ראויה להגיש את התכנית
לעקרת הבית, וכי העדיפה שהמערערת 1תעשה הפלה ולא תלד את בנה. אמנם
המדובר בדעות המיוחסות למשיבה, אולם השאלה, אם המשיבה הביעה דעות מסוימות או לא,
שאלה שבעובדה היא. טענה בדבר הדעות שהביע אדם עשויה להיות טענה עובדתית מובהקת.
הכתבה מציגה כעובדה את הדעות שהביעה המשיבה כביכול בכתבתה
משנת 1967, ועובדה
זו לא יכולה לחסות בהגנת סעיף 15(4)
לחוק איסור לשון הרע ( 567ב-ג).
ו. (1) סעיף 15(6)
לחוק איסור לשון הרע בא להגן על דברי ביקורת שנאמרו על היצירה, ולא על
עובדות אשר נטען שצוינו בה ( 567ג-ד).
(2) ככלל, יש לצפות
שתגובה ללשון הרע, כמשמעה בסעיף 15(10)
לחוק, תינתן בסמוך לפירסום לשון הרע עצמו,
עת זיכרון הפירסום המגונה עוד טרי אצל קהל הקוראים. אולם ייתכנו מקרים, בהם נסיבות
מסוימות יצדיקו את דחיית התגובה, למשל: הרצון להשתיק את הפרשה על מנת שלא לפגוע
בילד שנפגע בפירסום יכול שיביא לדחיית התגובה עד שהילד יתבגר (
567ו-ז).
(3) במקרה דנן, אין
תחולה לסעיף 15(10)
לחוק, שכן סעיף קטן זה דורש שהפירסום לא ייעשה אלא כדי
לגנות או להכחיש לשון הרע. האמור בכתבה נושא התביעה אינו מגנה או מכחיש לשון הרע
הקיימת, לדעת המערערים, בכתבת המשיבה, אלא מייחס לה את אשר לא בא זכרו בכתבה. אין
ספק,כי לא על כך בא המחוקק להגן. יש לאמץ בעניין זה מבחן הדומה לנהוג לגבי סעיף 15(4)
לחוק, ולפיו יש להבחין בין הגינוי וההכחשה, שעליהם מגן הסעיף, לבין העובדות
שבפירסום העומדות בבסיס גינוי זה, המוגנות רק אם הן אמת ( 567ז - 568א).
(4) אין על עיתון חובה
מוסרית או חברתית מיוחדת לפרסם ידיעות בעלות
עניין לציבור, אם
כי ייתכנו מקרים בהם חובה זו אכן תותר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור,
לבריאותו או לרכושו ( 568ג-ד).
(5) במקרה דנן, לא
מתקיים מקרה המצמיח חובה מוסרית או חברתית כאמור,
ולמעשה לא מתקיימת
אף אחת מחלופות סעיף 15לחוק איסור לשון הרע.
אולם גם לו הייתה מתקיימת חלופה מחלופות אלה, לא היה בכך כדי לסייע למערערים, שכן
אין לומר שהפירסום נעשה בתום לב. המערערים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי
להיווכח אם אמת הוא אם לאו, לכן נופל המקרה בגדר סעיף 16(ב)(2)
לחוק. בדיקת כתבת המשיבה משנת 1967,
שעריכתה הייתה חובתו האלמנטארית של כל כתב או עורך סביר, כתנאי מוקדם לפירסום
הדברים נושא הערעור, הייתה מגלה, שהתיאור אשר ניתן לאותה כתבה
על ידי המערערת 1,
חוטא לאמת, והייתה, קרוב לוודאי, מונעת את פירסום לשון הרע ( 568ד - 569א).
ז. (1) החזקה
הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק
איסור לשון הרע היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה.
החזקה לא תיסתר, אלא אם יוכיחו הנתבעים נסיבות כלשהן, המצדיקות הימנעותם מנקיטת
האמצעים הסבירים לבירור האמת ( 569א).
(2) במקרה דנן, לא
הוכחו כל נסיבות או טעמים, המצדיקים את הימנעות המערערים מבדיקת אמיתות דברי
המערערת 1(
569ג).
ח. (1) בתביעה על
פי חוק איסור לשון הרע אין התובע נדרש להוכיח קיום נזק. די בכך שיוכח, כי
הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות האמורות בסעיפים הקטנים של סעיף 1לחוק (
569ה).
(2) במקרה דנן, די היה
באומדן בית המשפט קמא באשר לנזק העלול להיגרם
מהאמור בכתבה, ואין
איפוא צורך להיזקק בערעור לראיות אשר הובאו או לא הובאו לשאלת גובה הנזק (
569ו).
ט. (1) תנאי
להתחשבות בהתנצלות הוא פירסומה במקום, במידה ובדרך, שבהם פורסמה לשון הרע (
570ד).
(2) במקרה דנן, נוכח
העובדה שבעוד הכתבה נושא התביעה פורסמה בגיליון יום שישי של המערער 2פורסמה ההתנצלות
בשולי העיתון בגיליון יום חמישי בלבד, לא היה מקום להתחשב בהתנצלות בקביעת גובה
הפיצויים ( 570ג-ד).
(3) במקרה דנן, אין
מקום להחיל את סעיף 19(2)
לחוק איסור לשון הרע, שכן קשה לומר שהמערערים היו משוכנעים באמיתות לשון
הרע כאשר לא נקטו אמצעים כה פשוטים ובסיסיים
לבירור האמת בבדיקת כתבתה של המשיבה (
570ה).
(4) במקרה דנן, אין
מקום להחיל את סעיף 19(1)
לחוק. לא די בכך שהמערערת 1עצמה, לגירסתה,
אמרה את חלקם של הדברים בהזדמנות קודמת כדי להכניסם לגדר הגנת הסעיף, מה עוד
שגירסתה נדחתה על ידי בית המשפט קמא. הגנה זו תסייע בידי הנתבע, רק אם יוכל להצביע
על פירסום הדברים על ידי אחר, תוך ציון המקור עליו הסתמך ( 570ו).
י. מפאת התפוצה
הרבה הניתנת לפירסומים מעל דפי העיתונות, יש להתייחס ללשון
הרע בפירסומים אלה
בחומרה רבה, העשויה להתבטא בשיעור הפיצויים שייפסק ( 570ז - 571
יא. (דעת מיעוט -
הנשיא מ שמגר):(1)אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון
בבית המשפט, אכן
יידון כאמור. לא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה
אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומינאנטיים ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. ההבחנה בין
הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי
היא עניין של טעם,
מידה והיקף. מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי
בצורת פירסום נגדי ( 571ו, 572א-ב).
(2) אנשי ציבור מן
הנכון שיהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם מן השורה. זהו מחיר
היחשפותם האישית לציבור והפירסום ברבים, בכתב או בעל פה של דבריהם (
571ז).
(3) במקרה דנן, ניתן
היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לא. בידי המשיבה גם הייתה
האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית,
המצויים בענייני התקשרות וגלויים לביטוייה. ההתבטאות במקרה דנן, שהייתה תגובה,
בלתי נאותה ומאוחרת, לכתיבה שקדמה לה בשמונה עשרה שנים, יכולה הייתה להישאר מחוץ
לכותלי בית המשפט ( 571ו, 572ב-ג).
(4) במקרה דנן, משנפסק
מה שנפסק בדבר המסקנה המשפטית הפורמאלית, אפשר להסתפק בקביעת סכום פיצויים בסכום
של 100ש"ח, שיוטל על כל אחד מן השניים, והם המערערת 1וכן המערער 2ועורכיו גם יחד (
572ג-ד).
פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 466/83 שאהה נ דרדריאן, פ"ד לט (4) .734
[2]
ע"א 723/74
הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח נ חברת החשמל לישראל בע"מ ואח ,
פ"ד לא (2) .281
[3] ע"א 534/65 מ א ד י אב נ ז צ דיאב,
פ"ד כ (2) .269
[4] ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח נ
ספירו, פ"ד מו (3) .48
[5] ע"א 4/85 צור נ הוכברג ואח וערעור שכנגד,
פ"ד מב (3) .251
[6]
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל
בע"מ ואח נ הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח , פ"ד לב (3) .337
[7]
ע"א 219/69 חברת החשמל
לישראל בע"מ ואח נ עתון "הארץ" בע"מ ואח , פ"ד כג (2) .87
[8]
ע"א 670/79, 78/80, 82הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח נ מזרחי; מזרחי נ
הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח , פ"ד מא (2) .169
[9]
ע"א 354/76, 500/77, 519עזבון מנדל שרף נ שירותי יעוץ כלכלי ואח וערעור
שכנגד, פ"ד לה (4) .169
[10]
ע"א 552/73
רוזנבלום ואח נ כץ וערעור שכנגד, פ"ד לו (1) .589
פסקי דין אמריקניים שאוזכרו:
.(1964) . 254U. S 376new york times co. V.
Sullivan[11]
פסקי דין אנגליים שאוזכרו:
.(.c. A) . 157Q. B 2[1968] . Slim
v. Daily telegraph ltd[12]
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
(השופט י אברמוביץ) מיום 16.1.89בת"א 1119/86. הערעור נדחה ברוב דעות נגד
דעתו החולקת של הנשיא.
פסק-דין
השופט ג בך: .1ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
(כבוד השופט י אברמוביץ), לפיו התקבלה תביעת המשיבה לפיצויים בגין לשון הרע.
אלו העובדות הצריכות לעניין:
תחילתה של פרשה זו
עוד בשנת 1967, עת חיברה הגב בלה אלמוג (להלן -
המשיבה), שהייתה אז
כתבת העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות לידתו של בנה הבכור של הגב
רבקה מיכאלי (להלן - המערערת), שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת
שלא במסגרת נישואין.
כותרת הכתבה, "כל תינוק - מלך?",
רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו "כל ממזר - מלך". בגוף
הכתבה הביעה המשיבה תחילה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת, בכותבה, בין היתר:
"היא אינה רק חכמה, היא גם אמיצה... ואם החליטה
מה שהחליטה, היא רק ראוייה לאהדה על שמצאה את הכח להחליט כך".
אולם, בהמשך דבריה,
מתחה המשיבה ביקורת על ההד הציבורי הרב שניתן לפרשה מעל גלי האתר, ובסיכומם של
הדברים כתבה:
"גם אני איני סבורה שאהבתה ופרי אהבתה של רבקה
לה מיכאלי ראויים לגנאי. רק כואב לי על שנערות העשרה שלנו, - אשר ממילא
קשה לרסנן היום, - תראינה אישור פומבי, הניתן מעל דפי העיתונים וגם מעל גלי אתר
ממלכתיים, לפרשה, שמטבעה היתה צריכה להיות מוצנעת, כדי להותיר בה את מעט הכבוד
שעוד יש בה. איך אומר טוביה? - ללדת ילד מחוץ לנישואין זו לא בושה - אבל גם כבוד
גדול לא!".
המשך הפרשה כ 18שנה מאוחר יותר, בפגישה מקרית בבית הקולנוע בין
המשיבה ובעלה לבין המערערת, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים. הצדדים חלוקים באשר
לנאמר בפגישה זו. לגירסת המערערת אמרה היא למשיבה: "זה הילד שעדיף בעיניך
שאעשה הפלה ולא אלד אותו". המשיבה טוענת שהמערערת אמרה לה: "בלה תכירי,
זה יונתן, הילד שעליו כתבת, הוא עכשיו בצבא או הולך לצבא". בית המשפט המחוזי
העדיף את גירסת המשיבה, ואין אני מוצא לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו, ומה גם,
כפי שיוסבר בהמשך, שההכרעה בין הגירסאות בנקודה זו אינה חיונית לגבי התוצאה הסופית
בערעור זה.
הכתבה נושא התביעה שלפנינו התפרסמה רק ב 1986בעיתון "חדשות" (המערער 2). במסגרת
ראיון נרחב שערכה כתבת העיתון, שרית ישי לוי (המערערת 4), עם המערערת, התייחסה
האחרונה לפרשת לידתו של בנה הבכור, ואמרה אגב זאת:
"הרשימה המעליבה היחידה התפרסמה בידיעות
אחרונות. בלה אלמוג כתבה אותה.
הכותרת היתה לא כל תינוק מלך , ובגוף הכתבה היא טענה שרבקה מיכאלי לא יכולה להגיש
את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אמא לא נשואה. הרבה זמן
לא דיברתי איתה
בגלל זה. לפני חצי שנה הלכתי עם יונתן לסרט. שורה לפני ישבו בלה אלמוג ובעלה.
אמרתי לה: זה הילד שהיה עדיף בעינייך שאעשה הפלה ולא אלד אותו".
בעקבות הכתבה, פנה עורך דינה של המשיבה לעיתון
"חדשות" ודר ש פירסום התנצלות. לאחר הדרישה פירסם העיתון התנצלות קצרה,
אולם עש ה כן בגיליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדו ר בו
פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה.
.2בעקבות השתלשלות עניינים זאת הגישה המשיבה תביעה לבית
המשפט המחוזי בנצרת נגד המערערת ונגד המפרסמים, המערערים 2-4, לפיצויים בגין
פירסום לשון הרע. בכתב התביעה טענה המשיבה, כי הכתבה נושא התביעה העמידה אותה באור
מגוחך, תוך סילוף של דעותיה
ועמדותיה, ולפיכך מהווה היא פירסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965(להלן
- החוק). הנתבעים (המערערים בערעור זה) התגוננו בטענה שלא היה בכתבה נושא התביעה
משום לשון הרע. כן טענו, שלא נגרם לתובעת נזק, ולחלופין שחלה עליהם הגנת אמת
בפירסום שבסעיף 14לחוק, והגנות תום הלב שבסעיף 15, סעיפי משנה (2),
(3), (4), (6) ו (10) לחוק. כן טענו
הנתבעים, שכתבתה של המשיבה משנת 1967השפילה וביזתה את המערערת.
בית המשפט
המחוזי דחה את טענות הנתבעים, כולן כאחת, קיבל את התביעה1 וחייב את המערערת לשלם
למשיבה פיצויים בסך כולל של 000, 5ש"ח, ואת המערערים 2- 4לשלם לה באופן סולידרי פיצויים בסך של 000, 10ש"ח. החלטה זו היא נושא הערעור שלפנינו.
בערעור חזרו המערערים על מרבית טענות ההגנה
שהעלו לפני בית המשפט המחוזי. להלן אבחן טענות אלו לסדרן.
.3יצוין, כי בסיכומיהם לבית משפט זה הרחיבו המערערים
רבות בהתייחסותם לכתבת המשיבה משנת 1967וניסו להראות, שבה עצמה היה כבר משום לשון הרע.
שאלה זו אינה
מרכזית לענייננו, והיא תיבחן בהמשך רק במסגרת הדיון בטענת ההגנה על פי סעיף
15(10) לחוק, העוסקת בתגובה ללשון הרע.
.4תחילה יש לבחון את השאלה, אם אכן היה בכתבה נושא
התביעה משום לשון הרע כהגדרתו בחוק. בית המשפט המחוזי קבע, כי בכתבה האמורה פורסמו
דברים אשר השפילו את המשיבה ועשו אותה מטרה ללעג בשל תכונות מסוימות שיוחסו לה.
מסקנתי היא, כי צדק בית המשפט בקביעתו זו.
סעיף 1לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או
לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות
או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה צבורית ואם משרה אחרת,
בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)
לבזות אדם בשל מוצאו או דתו.
.................................".
המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, כפי שנקבע לא אחת על ידי
בית משפט זה, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. עמד על כך השופט ד לוין בע"א
466/83 [1], בעמ 740, בכותבו:
"המבחן, שבאמצעותו
ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני,
אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב
הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל
את הדבר שבאותו פירסום...".
יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות
שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת
ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא
בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו.
ראה לעניין זה דבריו של השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 723/74 [2],
בעמ 301,
ופסק דינו של השופט קיסטר בע"א 534/65 [3], בעמ 273,
וכן דברי השופט 24diplockfבעניין 173at24,
f
[12]
(1968) . ,slim v.
Daily telegraph ltdלאמור: Where, as in the present case, words are published
to the millions of
Readers of a popular
newspaper, the chances are that if the words are , some readers will have
understood them as bearing one of those meanings reasonably capable of being
understood as bearing more than one meaning .and some will have understood
them as bearing others of those meanings Trial thinks is the one and only meaning that the
readers as reasonable but none of this matters. What does matter is what the
adjudicator at the .men should have collectively understood the words to bear
.that is the natural and ordinary meaning of words in an action for libel
דעתי היא, שלאור המבחן הנ"ל אכן יש לראות באמור בכתבה נושא התביעה משום לשון
הרע כהגדרתו בחוק. המדובר בשני הקטעים כדלקמן מתוך דבריה של המערערת בראיון האמור:
א) בייחסה למשיבה
את הטענה "שרבקה מיכאלי לא יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אמא
לא נשואה".
כאשר מייחסים בעידן המודרני לפובליציסטית כמו
המשיבה את הבעת הדעה בפומבי, לפיה אין אמנית מוכרת כגון המערערת ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית אך ורק
מהטעם שהיא אם לא נשואה, הרי סבורני כי יש בדבר כדי לעשותה מטרה לבוז וללעג מצד
הבריות, במובן הסעיף 1(1) לחוק, וכן עלול הדבר לפגוע במשיבה במשרתה במובן סעיף
1(3) לחוק. אין איפוא פלא בדבר שהמשיבה דוחה את הדברים בתוקף ומדגישה, כי אין
זו דעתה וכי מעולם לא הביעה דעה כזו.
ייתכן מאוד שיימצאו רבים אשר יחלקו גם על הדעה
שאכן ניתן לה ביטוי בכתבה המקורית של המשיבה, היינו, שאין מקום לעודד הד ציבורי כה
נרחב לפרט זה בחייה המשפחתיים של המערערת, אשר אמנם אין בו "בושה - אבל גם
כבוד גדול לא".
אך הדברים שאמרנו בע"א 259/89 [4],
בעמ 53,
היינו: כי " ...זכאי אדם בעל דעות קיצוניות כי עתון לא יציג את דעותיו
כקיצוניות יותר משהן באמת... ", יפים, בבחינת קל וחומר, במקרה שלפנינו, בו
אין המדובר בדעות קיצוניות במיוחד שהמשיבה דגלה בהן.
ב) עוד ביתר שאת
מוצדקת הקביעה, כי הייתה משום הוצאת לשון הרע בדבריה של המערערת, בהם ייחסה למשיבה, בקשר לכתבה האמורה, את
הדעה, כי עדיף בעיניה שהמערערת תעשה הפלה ולא תלד את ילדה. אין ספק, כי דברים
כאלה, אם יזכו לאמון, עלולים לעורר בין קהל הקוראים והמאזינים רגשי זעם ובוז כלפי
המשיבה ולהזיק לה במשרתה. ישנו מרחק רב בין תפיסה, לפיה אין הלידה מחוץ לנישואין
מוסיפה כבוד מיוחד לאם, לבין הצעה לאותה אם להפיל את הוולד במקרה כזה. אין גם
לשכוח, שהמשיבה היא עורכת מגזינים ומדורים מסוימים בעיתון "ידיעות
אחרונות", ובעיקר כאלו העוסקים בענייני בית ומשפחה. ייחוס דעה כה בוטה
וקיצונית למשיבה בנושא הקרוב לתחום עיסוקה היה בו איפוא גם כדי לפגוע בה במשרתה.
יצוין, כי אינני מוצא כל צורך להכריע בשאלה
העובדתית, לה הקדישה במיוחד המערערת מקום נרחב בסיכום טענותיה לפנינו, מה בדיוק
נאמר על ידי המערערת למשיבה בעת פגישתן בבית הקולנוע. לדידי אין זה משנה כלל, אם
המערערת למעשה הזכירה בעת אותה פגישה מקרית את עניין הפלת תינוקה, אם לאו. מספיק
שבראיון העיתונאי שניתן על ידיה לאחר מכן, ושזכה לפירסום רב, אמרה שאכן התבטאה כך
באוזני המשיבה. הלוא ברור הוא, שבדבריה אלה נתנה להבין לא רק שהיא התבטאה כך בעת
אותה פגישה, אלא שדבריה אכן תאמו את האמת, היינו שלמעשה נאמר בכתבתה של המשיבה, או
לפחות השתמע ממנה, שעדיף בעיני המשיבה שהמערערת תפיל את עוברה.
במלים אחרות:
הקביעה בדבר הוצאת לשון הרע אינה מתייחסת לדברים שלמעשה נאמרו
על ידי המערערת
למשיבה בעת הפגישה בבית הקולנוע, כי אם לדבריה בעת הראיון העיתונאי, בהם התיימרה
לחזור על הדברים אותם הטיחה בפני המשיבה באותה פגישה.
עולה מהאמור לעיל,
כי צדק השופט המחוזי בקובעו, שיש בכתבה נושא התביעה משום לשון הרע.
.5מכאן לטיעוני המערערים בדבר קיום כמה הגנות המצויינות בחוק. נבדוק הגנות
אלו:
א) בראש ובראשונה טוענים
המערערים, כי באפשרותם להיזקק להגנת "אמת הפרסום". הגנה זו מעוגנת בסעיף
14לחוק, הקובע לאמור:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת
הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין צבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך
בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
לטענת המערערים, הגם שהדברים שנאמרו בכתבה נושא
התביעה אינם תואמים מלה במלה את האמור בכתבתה של המשיבה, הרי שהם אינם חורגים
מהמשמעות העולה מהאמור בכתבה בכללותה. כמו כן מנועה המשיבה, לטענתם, מלהתכחש לקיום
עניין ציבורי בנושא הנדון, שכן היא עצמה התייחסה בכתבתה לפרשת בנה של המערערת כאל
נושא בעל עניין לציבור.
בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו באומרו, שאין
בפירסום אמת וכי קיים גם ספק אם יש בו עניין ציבורי.
המסקנה בדבר
היעדר האמת בפירסום מקובלת גם עלי.
אמנם צודקים
המערערים בטענתם, כי אין הכרח שדברי המערערת יהיו ציטוט מדויק של כתבת המשיבה, על
מנת שנקבע שהפירסום היה אמת. די בכך שהפירסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של
הדברים שנאמרו בכתבה של המשיבה. מאידך, לא די בכך שהמשיבה הביעה דעות שמרניות בכתבתה
משנת 1967כדי להחיל את הגנת
"אמת הפרסום" על כל עמדה שמרנית אשר יוחסה לה על ידי המערערת, אף אם זו
קיצונית הרבה יותר מאותן דעות שהובעו בפועל על ידי המשיבה.
ברצוני להזכיר גם
בהקשר זה שוב את דברינו בע"א 259/89 [4] הנ"ל, בהם
הבהרנו, כי אף אדם הידוע בהבעת
דעות קיצוניות מאוד זכאי לכך, שלא יסטו מהאמת ושלא ייוחסו לו דברים והשקפות,
העולים בקיצוניותם במידה משמעותית על דעותיו האמיתיות.
עיון בכתבתה
הנדונה של המשיבה מלמדנו בעליל, שאין בה משום הבעת דעה, לפיה אין המערערת ראויה
להגיש תכנית לעקרת הבית, ובוודאי אין בה אף רמז לכך, שהמשיבה הייתה
מעדיפה שהמערערת
תגרום להפלת ולדה. דברים כאלה אינם נאמרים בכתבה במפורש, ואף אינם עולים מתוכנה
מכללא בין היתר טוענים המערערים, שמדברי המשיבה, לפיהם הריון מחוץ לנישואין אינו
דבר מכובד ויש להצניעו, נובעת
הטפה להפסקת הריון שכזה. לטענתם, הדרך היחידה להצנעת הריונה של אישה מוכרת בציבור
כגב מיכאלי הוא על ידי הפסקתו.
טענה זו אין בה
ממש. נראה לי, שגם פירוש מרחיק לכת ביותר של דברי המשיבה לא יביא אותנו למסקנה, שעולה מהם הטפה להפסקת הריונה
של המערערת. מן הכתבה של המשיבה עולה בבירור, שכוונתה בקריאה להצנעת הפרשה הייתה
להצנעת ההד התקשורתי שניתן לה, ותו לא. לא זו אף זו, המשיבה אומרת במפורש בכתבתה
(בנוסח מלא יותר מזה שצוטט לעיל):
"לכן, חשבתי, אם נבצר מרבקה מיכאלי להנשא לו, בשל
סיבות שונות, - הרי שלא לנו להתערב בשיקוליה, ואם החליטה מה שהחליטה, היא רק ראויה
לאהדה, על שמצאה את הכח להחליט כך. האהבה - כשהיא מנצחת - עושה את עולמנו ליפה
יותר, מאושר יותר".
מדברים אלה עולה, שהמשיבה הביעה אף אהדה להולדת
בנה של המערערת וגינתה רק את הפירסום שניתן ללידה בכלי התקשורת. כאמור, המרחק בין
עמדה זו לדברים שיוחסו למשיבה על ידי המערערת, הטפה להפלה, רב הוא. הפער בין מה
שנאמר בכתבה ובין מה שיוחס למשיבה על ידי המערערת אינו כמותי בלבד ואינו מתייחס
ל"פרטי לוואי" בלבד, אלא המדובר בהבדלים מהותיים ומשמעותיים ביותר.
יצוין עוד, כי בית המשפט המחוזי ניסה להסתמך גם
על מכתב ההתנצלות שפירסם העיתון "חדשות" כחיזוק למסקנתו, שהאמור בכתבה
לא היה אמת. בהקשר זה ברצוני להזכיר את הדברים שנאמרו על ידינו ב ע"א 4/85
[5], בעמ 257:
"אעיר עוד בהקשר זה,
כי אין לייחס חשיבות מיוחדת ל מכתב ההתנצלות שנכתב על ידי המערער. זהו מכתב ששוגר
כנראה מטעמים טאקטיים, ומתוך תקווה שמא ניתן בדרך זו להביא לחיסול התביעה, ואין
הדבר מעיד על תום לבו של המערער או על העדרו בעת כתיבת מכתב התלונה נושא
המשפט" ואכן, כשם שאין להסיק מפירסום ההתנצלות מסקנה קונקלוסיבית על דבר
תום לבו של המפרסם, כך גם אין
בהכרח ללמוד ממנה על אמיתות הדברים אשר נאמרו בכתבה נושא התביעה או על היעדר
אמיתותם. אולם גם בהתעלם מהתנצלות העיתון, די לנו בהשוואת שתי הכתבות, כפי שנעשתה
לעיל, כדי להיווכח, שלא היה בכל האמור בכתבה נושא התביעה אמת, וכדי לשלול קיומה של הגנה
"אמת הפרסום" על פי סעיף 14
לחוק.
לאור מסקנתי זו
אינני רואה צורך להכריע בשאלה, אם בנסיבות העניין היה "ענין ציבורי"
מספיק לפירסום
הכתבה נושא התביעה.
ב) הגנה נוספת, ממנה מנסים המערערים להיבנות,
היא הגנת תום הלב שבסעיף 15לחוק. הגנת תום הלב דורשת קיומם במצטבר של שני
יסודות: עשיית הפירסום בתום לב והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף .15
נבדוק תחילה את
חלופות סעיף 15, בהן מנסים המערערים לתמוך יתדותיהם.
ראשית, ניסו המערערים להסתמך על סעיף קטן (3),
המגן על פירסום בתום לב שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. בית המשפט
המחוזי דחה טענה זו באומרו, כי אין לה כל יסוד, ובדין עשה זאת. הגנה על עניין אישי
כשר הושוותה בספרות להגנה העצמית שבמשפט הפלילי j. G. Fleming, the law of torts).
ראה 540( 1987,.th.
Ed7) ,sydney)
קשה למצוא עניין אישי כשר, עליו היה צורך דחוף להגן בפירסום הכתבה נושא התביעה. העניין
האישי היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא שהכתבה הייתה תגובה על כתבת המשיבה, אשר
לטענת המערערים היה בה עצמה משום לשון הרע. האינטרס שבהכחשת לשון הרע קיבל
הגנה במסגרת סעיף 15(10) לחוק, אשר יידון בהמשך, ולכן אין מקומו בגדר סעיף
משנה זה.
עוד הסתמכו המערערים על סעיף קטן (4),
המגן על הבעת דעה בתום לב. לטענתם, יש לראות בדבריה של המערערת משום הבעת דעה על
כתבתה של המשיבה. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, והצדק עמו.
הלכה פסוקה היא, כי בפירסום, אשר לגביו נטען שיש
בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו.
הגנת סעיף 15(4) חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות
מוגנות על ידי הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14לחוק
בלבד. עמד על כך מ"מ הנשיא לנדוי, בכותבו לאמור:
"מלשון הסעיף 15(4) יוצא איפוא שבפרסום
הנופל בגדרו צריכים להיות שניים אלה: (א) התייחסות אל התנהגות
של הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אפיו, עברו,
מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות); (ב)הבעת דעתו של
הנאשם או של הנתבע על אחד מאלה
הנזכרים תחת (א).
קיים הבדל יסודי
בין שני היסודות הללו, שמרכיב (א) חייב להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שבייחס אל
(ב) ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסויימים, הגנה בפני אחריות בפלילים ובנזיקין,
אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה" (ד"נ 9/77 [6], בעמ 348-349).
הראציונאל להפרדה
בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על
העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו
לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות.
במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש
ההתבטאות מחד לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא ישנה איפוא הצדקה להקפיד
עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה
ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו.
מקריאת הכתבה נושא התביעה דנן עולה המסקנה, שהיא
מתייחסת בעיקר לעובדות, ולא לדעות גרידא. המערערת מייחסת למשיבה את הטענה שהיא,
המערערת, אינה ראויה להגיש את התכנית לעקרת הבית, וכי העדיפה שהמערערת תעשה הפלה
ולא תלד את בנה. אמנם המדובר בדעות המיוחסות למשיבה, אולם השאלה, אם המשיבה הביעה
דעות מסוימות או לא, שאלה שבעובדה היא. טענה בדבר הדעות שהביע אדם עשויה להיות
טענה עובדתית מובהקת. הכתבה מציגה כעובדה את הדעות שהביעה המשיבה כביכול בכתבתה
משנת 1967, ועובדה זו לא יכולה לחסות בהגנת סעיף 15(4).
בדומה, ניתן לדחות
גם את הסתמכות המערערים על סעיף קטן (6), המגן על ביקורת על יצירה ספרותית. גם כאן, הסעיף בא להגן על
דברי ביקורת שנאמרו על היצירה, ולא על עובדות אשר נטען שצוינו בה. לפיכך, יפים
הדברים שנאמרו לגבי סעיף קטן (4), גם לעניין זה.
את עיקר יהבם השליכו המערערים על הגנת סעיף
15(10). סעיף משנה זה קובע כי: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע
שנעשה קודם לכן".
המערערים טוענים, שבכתבתה של המשיבה היה משום
לשון הרע; זאת בעיקר בכינוי בנה של המערערת ממזר ו ילד בלתי חוקי . לטענתם, הכתבה
נושא תביעה זו הייתה תגובה, הגם מאוחרת, לכתבה הראשונה, ואת הטעם לשיהוי בתגובה
תולים הם בחוסר הרצון לעורר סערה ציבורית ולפגוע בילד בעודו צעיר. השופט המחוזי
דחה טענה זו באומרו, שסעיף 15(10) חל, רק כאשר גינוי או הכחשת לשון הרע
נעשים בסמוך לפירסום המגונה, ולא כאשר בעת הגינוי הספיק כבר קהל הקוראים מזמן
לשכוח את הפירסום אותו הוא מגנה.
אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלת המועד בו תיתכן
תגובה ללשון הרע. אכן, ככלל יש לצפות שתגובה זו תינתן בסמוך לפירסום לשון הרע
עצמו, עת זיכרון הפירסום המגונה עוד טרי אצל קהל הקוראים. אולם ייתכנו
מקרים, בהם נסיבות מסוימות
יצדיקו את דחיית התגובה. כך לא הייתי שולל את האפשרות, שהרצון להשתיק את הפרשה על
מנת שלא לפגוע בילד יביא לדחיית התגובה עד שהילד יתבגר. אך אין אנו מצווים להכריע
בשאלה זו כאן. סעיף קטן (10) דורש, שהפירסום לא ייעשה אלא כדי לגנות או
להכחיש לשון הרע. האמור בכתבה נושא
התביעה אינו מגנה
או מכחיש לשון הרע הקיימת, לדעת המערערים, בכתבתה של המשיבה, אלא מייחס לה את אשר
לא בא זכרו בכתבה. אין ספק, כי לא על כך בא המחוקק להגן. יש לאמץ בעניין זה מבחן
הדומה לנהוג לגבי סעיף קטן (4), ולפיו יש להבחין בין הגינוי וההכחשה, עליהם
מגן הסעיף, לבין העובדות שבפירסום העומדות בבסיס גינוי זה, המוגנות רק אם הן אמת.
למותר להדגיש, כי
אין בדבריי אלה משום הבעת דעה בשאלה, אם אכן היה משום לשון הרע בחלק כלשהו מכתבתה
של המשיבה מ .1967
לאור כל האמור
לעיל, דעתי היא, שגם הגנה זו לא חלה במקרה שלפנינו.
ג) מעבר להגנות
אלו, טענו המערערים 2-4, כי בעניינם חל גם סעיף קטן (2), המתייחס למצב בו "היחסים שבינו ובין האדם
שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
המערערים 2- 4ניסו לטעון, שעל
העיתון מוטלת חובה מוסרית
וחברתית להביא לציבור את תגובת המערערת לכתבתה של המשיבה. טענה זו בטעות יסודה. הלכה היא, שאין על
העיתון חובה מוסרית או חברתית מיוחדת לפרסם ידיעות בעלות עניין לציבור. עמד על כך
השופט ויתקון בע"א 213/69 [7], בעמ 93:
"סבורני שאף אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה
בשבע עיניים בטרם נכיר ב חובה מצד עתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת
שהדבר עלול להיות בלתי נכון ויגרום לאדם נזק בל ישוער" (ראה גם ע"א
670/79, 78/80, 82[8], בעמ 197).
אמנם, ייתכנו מקרים
בהם חובה כזו אכן תוכר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו (ראה ע"א 213/69
[7] הנ"ל, בעמ 94). למותר לציין, שהמקרה שלפנינו אינו
מסוג אותם מקרים.
ד) עולה מכאן, שצדק
בית המשפט קמא בהחליטו, שלא מתקיימת בענייננו אף אחת מחלופות סעיף 15לחוק, ודי היה בכך כדי לדחות
קיומה של הגנה זו. אולם, גם לו היו מתקיימות כאן אי אלו מהנסיבות המפורטות בסעיף,
הרי שלא היה בכך כדי לסייע למערערים; זאת מאחר שאין לומר שהפירסום נעשה בתום לב.
סעיף 16(ב) לחוק מונה מספר נסיבות בהן קיימת "חזקה על הנאשם או הנתבע
שעשה את הפרסום שלא בתום לב..
. ". אחד מאותם מקרים מנוי בסעיף 16(ב)(2),
לאמור:
"הדבר שפורסם לא היה
אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים
להיווכח אם אמת הוא אם לא".
בנסיבות העניין
ניתן להגיע למסקנה הברורה, שהמערערים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי
להיווכח אם אמת הוא אם לאו. בדיקת כתבתה של המשיבה משנת 1967, שעריכתה הייתה חובתו האלמנטארית של כל כתב או עורך
סביר, כתנאי מוקדם לפירסום הדברים נושא
הערעור, הייתה
מגלה, שהתיאור אשר ניתן לאותה כתבה על ידי המערערת חוטא לאמת, והייתה, קרוב לוודאי,
מונעת את פירסום לשון הרע.
אמת, כי החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) היא
חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. אולם, כפי שנקבע כבר בבית משפט זה, החזקה לא תיסתר,
אלא אם יוכיחו המערערים נסיבות כלשהן, המצדיקות הימנעותם מנקיטת האמצעים הסבירים
לבירור האמת. עמד על כך השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 354/76 [9], בעמ 175-176,
בקובעו:
"...עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום
רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם
חסר תום לב, אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה. אם אין בידו לסתור את החזקה על ידי הוכחת
נסיבות, המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד
החזקה על כנה".
במקרה זה לא הוכחו
כל נסיבות או טעמים, המצדיקים את הימנעות המערערים מבדיקת אמיתות דברי המערערת.
.6מכל האמור עד כה עולה, שבפירסום הכתבה נושא התביעה
שלפנינו היה משום לשון הרע, כהגדרתו בחוק, ושלא חלה על הפירסום אף אחת
מההגנות, אשר מקנה החוק לפירסומים שיש בהם משום לשון הרע.
.7לבסוף, המערערים העלו גם טיעונים לשאלת גובה הפיצויים
שנפסקו לטובת המשיבה. לטענתם, לא הוכח בבית המשפט המחוזי גובה הנזק שנגרם למשיבה
כתוצאה מפירסום לשון הרע. גם טענה זו נדחתה בדין על ידי בית המשפט
המחוזי. כפי שצוין לעיל, בתביעה על פי החוק אין התובע נדרש להוכיח את קיומו של
הנזק. כדברי השופט קיסטר בע"א 534/65 [3], בעמ 273:
"...אין צורך שיוכח שלמעשה נגרם נזק על ידי הוצאת
השם הרע באופנים השונים, אלא די בכך שיוכח כי הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות
האמורות בסעיפים הקטנים הנ"ל".
לפיכך, די
היה באומדנו של השופט המחוזי באשר לנזק העלול להיגרם מהאמור בכתבה, ואין אנו
צריכים להיזקק לראיות אשר הובאו או לא הובאו לשאלת גובה הנזק.
עוד טוענים
המערערים לעניין זה, כי היה מקום להתחשב בכמה מהנסיבות המקלות המפורטות בסעיף
19לחוק, אשר, לטענתם, חלות כאן. סעיף 19קובע כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט
להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב
את המקור
שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3)
הוא לא נתכוון לנפגע; (4)
הוא התנצל בשל הפירסום, תיקן או
הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק
הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה
ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
המערערים טוענים,
שהיה מקום להתחשב בהתנצלות שפורסמה בעיתון, לאור סעיף קטן (4), וכן בכך שהיו משוכנעים באמיתות האמור
בכתבה נושא התביעה, כאמור בסעיף קטן (2). המערערים 2- 4טוענים, שבנוסף לכך היה מקום להתחשב לגביהם בסעיף קטן
(1), שכן לשון הרע מהווה חזרה על דברי המערערת, ובוודאי שלא היה מקום להטיל
עליהם פיצויים כפולים מאלו שהוטלו על המערערת.
בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו, ונראה לי שבצדק
עשה כן.
אשר להתנצלות
שפורסמה בעיתון, הרי, גם בהנחה שהייתה זו התנצלות מלאה והיא לא נעשתה רק כדי לצאת
ידי חובה (הנחה אשר ספק אם יש בה ממש), אין להתעלם מכך שבעוד הכתבה נושא התביעה
פורסמה בגיליון יום שישי של העיתון "חדשות", פורסמה ההתנצלות בשולי
העיתון בגיליון יום חמישי בלבד. החוק קובע כאמור, כי תנאי להתחשבות בהתנצלות הוא
פירסומה במקום, במידה ובדרך, שבהם פורסמה לשון הרע. מאחר שתנאי זה לא מתקיים בענייננו,
לא היה מקום להתחשב בהתנצלות בקביעת גובה הפיצויים.
באשר לסעיף קטן (2), יפים גם לכאן הדברים
שנאמרו לעיל בהתייחס לסעיף 16לחוק. קשה לומר, שהמערערים היו משוכנעים
באמיתות לשון הרע כאשר לא נקטו אמצעים כה פשוטים ובסיסיים לבירור האמת כבדיקת
כתבתה של המשיבה.
גם טענת המערערים בדבר התקיימות תנאי סעיף קטן (1)
אין לקבלה. לא די בכך שהמערערת עצמה, לגירסתה, אמרה את חלקם של הדברים בהזדמנות
קודמת כדי להכניסם לגדר הגנת הסעיף. הגנה זו תסייע בידי הנתבע רק אם יוכל להצביע
על פירסום הדברים על ידי אחר, תוך ציון המקור עליו הסתמך. ויוזכר נוסף על כך שוב,
שבית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערערת באשר לנאמר בבית הקולנוע, וכאמור, אין אנו
מוצאים לנכון להתערב במסקנתו זו.
.8אשר להטלת כפל הפיצויים על המערערים 2-4, הרי בית
משפט זה עמד לא אחת על כך, שמפאת התפוצה הרבה הניתנת לפירסומים מעל דפי
העיתונות, יש להתייחס ללשון הרע
בפירסומים אלה
בחומרה רבה, העשויה להתבטא בשיעור הפיצויים שייפסק. כדברי השופט ברנזון:
"בגלל התפוצה הגדולה של העתונות וכוחה הרב להזיק
היא זקוקה לריסון יתר. אם יש ריסון עצמי מספיק - מה טוב; ולא - על בתי המשפט להביא
לכך על ידי פסיקת פיצויים הולמים. במצב השורר בארץ, שיש ועתונים נתפסים לדברים
שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת
פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטיה הזאת" (ע"א
552/73 [10], בעמ 596).
ההתייחסות לשיקול זה, בנוסף להתחשבות בפגיעה
האפשרית במשרתה של המשיבה, שאף היא יכלה לנבוע מהפירסום הרב בעיתון, יש בהן כדי
להצדיק את הפער שבין הפיצויים שהוטלו על המערערת ועל המערערים 2-.4
אשר על כן מסקנתי היא, שיש לדחות ערעור זה.
המערערת תשלם
למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 000, 4ש"ח, והמערערים 2-4
ישלמו למשיבה
שכר טרחת עורך דין בסך 000, 8ש"ח.
השופט ד
לוין: אני מסכים.
הנשיא מ שמגר:
לדידי, עניין זה כלל לא צריך היה למצוא דרכו לבית המשפט.
מעשה בכתבה של
המשיבה משנת 1967אשר הרמיזה (innuendo) שבכותרתה לא היה בה כדי להחמיא למערערת 1, והוא הדין
במשפט הסיכום שבה.
אחרי שחלפו
ימים רבים הובעה תגובה לתוכנה של הכתבה בראיון עיתונאי שהוענק על ידי המערערת 1,
וזאת כשמונה עשרה שנים מאוחר יותר. תגובה זו יחסה למשיבה כתיבת דברים בכתבה
הנ"ל מלפני שמונה עשרה שנה, אשר אותם לא כתבה כלל.
יהיה הדבר אשר יהיה: אין הכרח, שכל עניין היכול
להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או
בחידודי המלים, הא ותו לאו. בידי המשיבה גם הייתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה
ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשורת וגלויים
לביטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו
ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפירסום
ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם (ראה ע"א 723/74 [2] בעקבות [11]
(1964)
new york times co. V. Sullivan).
מקובל עלי האיזון
בין חופש הביטוי לבין הגנת שמו הטוב של אד ם. הגישה הרצויה היא שלא כל דבר ביקורת
- אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים
או דומינאנטיים - ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. לא אכנס לפרטי השקפתי
בכגון דא, שכן פירטתי אותה בשעתו בהרחבה (ראה ע"א 723/74 [2]
הנ"ל ובעקבותיו ד"נ 9/77 [6]).
ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה
שאינו ראוי כאמור היא, כמובן, עניין של טעם, מידה והיקף. אני גם מודע לכך שביקורת
אשר פלוני משמיע כלפי אחר נעימה יותר לאוזנו מזו המוטחת כלפיו; אך, כאמור, מי
שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פירסום נגדי.
על כן
ההתבטאות דכאן, שהייתה תגובה, בלתי נאותה ומאוחרת, לכתיבה שקדמה לה בשמונה עשרה
שנים, יכולה הייתה כאמור להישאר מחוץ לכותלי בית המשפט.
5129371
54678313עיקרו של דבר, חבל שלא נמצאה דרך להשלים בין
הנצות, ללא התדיינות.
משנפסק מה
שנפסק בדבר המסקנה המשפטית הפורמאלית, הייתי מסתפק בקביעת סכום פיצויים
בסכום של 100ש"ח, שיוטל על
כל אחד מן השניים, והם המערערת וכן העיתון ועורכיו גם יחד.
כן הייתי
פוסק, כי כל צד יישא בהוצאותיו.
הוחלט ברוב
דעות כאמור בפסק דינו של השופט בך.
ניתן היום,
כ"ה בכסלו תשנ"ג (20.12.92).
