תשלומי ארנונה שנגבו ביתר - ע"א (ת"א) 3541-07 סופר פארם נ' עיריית תל-אביב (01.07.2010)

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
	1.7.2010
ע"א 3541-07 סופר פארם נ' עיריית תל-אביב

בפני	כב' השופט  ישעיהו שנלר
מערערת		סופר פארם, ח.פ. 510753351
נגד
משיבה		עיריית תל-אביב

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו בית המשפט השלום ת"א-יפו (כב' השופטת ניב ריבה) מיום 12.7.2007 במסגרתו נדחתה על הסף תביעתה של המערערת להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר  מחמת העדר סמכות עניינית (ת"א 023369/07 בש"א 163316/07)  .

רקע עובדתי

1.         המערערת החזיקה בתקופה הרלוונטית בשני נכסים המצויים בתחום שיפוטה של המשיבה. בשלהי שנת 2004 מדדה המשיבה את שטחי הנכסים ומצאה כי השטחים לחיוב קטנים יותר מאשר השטחים המחויבים. בהתאם לכך, עודכנו והוקטנו החיובים החל מיום 1.1.2005, ובהמשך תוקנו שוב, כך ששטח הנכס תוקן החל מיום 1.8.2004.

ביום 11.3.2007 הגישה המערערת כתב תביעה לבית המשפט קמא בגדרו טענה כי המשיבה חייבה אותה בתשלומי ארנונה ביתר. הגבייה נעשתה ביודעין ו/או לכל הפחות מתוך רשלנות, ועל-כן היא חבה בהשבת הכספים שנגבו ביתר במהלך השנים 2000 – 2004.

המשיבה טענה, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) קובע כי במחלוקות לעניין חיוב ארנונה הנוגעים לגודל הנכס, הסמכות ייחודית למנהל הארנונה (ערר על החלטתו יוגש לועדת הערר, וערעור יוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים), ואין הנישום יכול לפנות במישרין לבית המשפט האזרחי, אלא אם כן המדובר במקרה חריג בעל חשיבות עקרונית ו/או ציבורית, ואין זה המקרה בנסיבות דנן.

המערערת טענה, כי הסמכות מוקנית בהתאם לסעד המבוקש שהינו סעד כספי, בנוסף מוקנית סמכות לאור הטענה כי המשיבה התרשלה בקביעת שטח הנכסים, כך גם מדובר בתביעה שעילתה עשיית עושר ולא במשפט.

2.         בית המשפט קמא, קבע כי כאשר הנושא בו עסקינן איננו כלול בנושאים הכלולים בסעיף 3 לחוק הערר, נושאים בגינם יש להגיש השגה למנהל הארנונה, אזי אין חולק כי ניתן לפנות לערכאות הרגילות. הבעיה מתעוררת באשר לנושאים הבאים בגדרו של סעיף 3, ובמיוחד לאור הוראת סעיף 3(ג) המאפשרת פנייה לבית המשפט, במקרה והנישום לא הגיש את השגתו במועד, דווקא ביחס לטענת ההגנה "אינני מחזיק" (סעיף 3(א)(3)) אך לא ביחס ליתר הטענות, ובכללן הטענה לטעות בגודל הנכס (סעיף 3(א)(2)).

עוד קבע בית המשפט קמא, כי לאור הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק הערר עולה כי טענת המערערת מצויה בסמכותו של מנהל הארנונה ועל-כן היה עליה לפנות למסלול זה ולא לפנות לבית המשפט.

מהמסמכים שהיו לפניו, הסיק בית המשפט קמא, כי החל מחודש יוני 1996 נרשמה המערערת כמחזיקה בשטח של 128 מ"ר בנכס א', וזאת בהתאם להסכם השכירות שהמערערת המציאה למשיבה. הודעה על פרטי החיוב בצירוף ציון כי המערערת זכאית להגיש השגותיה בתוך 90 יום נשלחה למערערת בדצמבר 1996. באשר לנכס ב', המערערת נרשמה כמחזיקה החל מספטמבר 1999. בגין נכס זה חויבה המערערת בשני חשבונות לפי 199 מ"ר ו-153 מ"ר. המשיבה הודיעה על כך למערערת במכתב מיום 15.12.1999 שוב תוך ציון על זכאות להשיג על החיוב. בשנת 2000 אוחדו החשבונות הללו עם חשבון נוסף וניתנה על כך הודעה למערערת (176 מ"ר). בשנת 2004 ערכה המשיבה מדידה יזומה בנכס א' ונמצא כי שטחו 119 מ"ר, והוא עודכן החל מיום 1.1.2004. בחודש יולי 2003 בעקבות בקשת בעל הנכס, ביצעה המשיבה מדידה והחיוב עודכן בשני החשבונות החל ממועד זה (163 מ"ר ו-245 מ"ר). באוגוסט 2004 ערכה המשיבה מדידה יזומה, ולפיה עודכנו השטחים ל 139 מ"ר ו204 מ"ר. החשבונות עודכנו בהתאם למועד ביצוע המדידה.

מתוך האמור הסיק בית המשפט, כי המשיבה ידעה על גודל השטחים המחויבים כמו גם על זכותה להגיש השגות על קביעותיה של המשיבה בסמוך למועד רישומה בספרי העירייה. חרף זאת המערערת פנתה למשיבה רק לאחר ביצוע המדידות החדשות בשנת 2004. קובע בית המשפט קמא כי ככל שהמערערת חלקה על קביעותיה של המשיבה היה עליה להגיש את השגתה למנהל הארנונה בהתאם למועדים הקבועים בחוק. משבחרה שלא לעשות כן, אין להתיר לה לתבוע כעת בהליך רגיל את התשלומים ששולמו ביתר על יסוד טענה לרשלנות מצידה של המשיבה. עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי המחלוקת בין הצדדים הינה שגרתית ומצויה בגדרי חוק הערר ועל-כן אין נסיבות מיוחדות המצדיקות פנייה ישירה לבית המשפט.  סוף דבר דחה בית המשפט קמא את התביעה על הסף.

תמצית טענות הצדדים בערעור

3.         בטרם אביא את טענות הצדדים, נזכור כי השאלה הניצבת לפני בית משפט זה הינה "האם צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי הוא חסר סמכות עניינית אם לאו?". מפאת כן לא מצאנו מקום לדון ולהזכיר את טענות הצדדים שאינן קשורות לשאלה זו.

4.         טוענת המערערת כי סמכותו העניינית של בית המשפט נבדקת לפי הסעד המבוקש. זה הדין גם כאשר השאלות שבמחלוקות מצויות בתחום המשפט המנהלי. בענייננו הסעד המבוקש הינו סעד כספי ועל-כן הערכאה אליה יש להגיש את התובענה הוא בית המשפט האזרחי בהתאם לגובה התביעה. המערערת מפנה לפסקי דין רבים התומכים, לטענתה, בדבריה.

מדגישה המערערת כי אין היא תוקפת את הודעת חיוב הארנונה מכוח סעיף 3 לחוק הערר כי אם תובעת השבה לאחר שהעירייה הודתה בטעותה בדבר חיוב הנכסים. לטענתה, לאחר המדידה שהמשיבה ביצעה בשנת 2004, ולאחר שלמעשה הודתה בטעותה, היה עליה לתקן את החיובים בעצמה, ממועד תחולתם, ביוזמתה, מבלי להזקיק את המערערת לפנות לערכאות.

מוסיפה המערערת וטוענת כי עילת התביעה הוגשה אף בעילה של רשלנות. המשיבה התרשלה בכך שחייבה את המערערת בשטח הגדול יותר מכפי שהוא בפועל. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו תביעת ההשבה נסמכת על עוולת הרשלנות, אין כל ספק כי ישנה סמכות לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעת ההשבה. המערערת מפנה לפסיקה הקובעת כי טעות בביצוע מדידה נחשבת כרשלנות המספיקה לשם הגשת תביעת השבה.

בנוסף על האמור, המערערת סומכת את תביעתה גם על עילת עשיית עושר ולא במשפט, וסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980.

5.         המשיבה טוענת כי הבסיס לתביעת המערערת הוא טענה עובדתית טכנית – "מהו שטח הנכסים לצורך חיוב בארנונה?" - המצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה בהתאם לחוק הערר. המערערת מנסה לעקוף את המנגנון הקבוע בחוק הערר, ולהגיש את תביעתה ישירות לבית המשפט. ההלכה הפסוקה התנגדה להעלאת טענות המצויות בסמכות ייחודית לפני ערכאות שיפוטיות אחרות. לטענתה, דיון בתביעה ירוקן מתוכן את סעיף 3 לחוק הערר. נישום יוכל לבחור שלא להגיש כל השגה למנהל הארנונה, ויגיש תובענה לבית המשפט בכל נקודת זמן שיבחר.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי מרגע שנישום בחר שלא להשיג על שטח הנכס במועד שהוקצב לכך השומה נהיית חלוטה ואין אחריה דבר. כוונת המחוקק בקביעת המועדים הייתה יצירת וודאות תקציבית לרשות הגובה, ומניעת התדיינויות אינסופיות בעניין. המשיבה מפנה לפסיקה שקיבלה את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה דרישות להשבת כספים, ובמיוחד אלו הרחוקים ממועד הגביה, עלולות לשבש את תקציבה של הרשות הגובה וממילא את תפקודה.

המשיבה מציינת כי היא איננה מחילה את השינוי באופן רטרואקטיבי בין אם הוא לטובת הנישום ובין אם הוא לרעת הנישום. העיקרון הוא הדדי. במידה והפסיקה תהיה כי נישום יכול לתבוע תביעת השבה בגין גבייה ביתר, תשקול המשיבה אף היא להגיש תביעות השבה בגין גבייה בחסר.

באשר לטענת הרשלנות, טוענת המשיבה כי היא כלל לא התרשלה, ולהיפך המערערת היא זו שהתרשלה משבחרה שלא השיג על השומה, כפי שפסק בית המשפט קמא לטענתה. מעבר לכך, אין בעובדה כי הנישום טוען לרשלנות מצד הרשות להרחיב את היקף סמכותו העניינית של בית המשפט הקבוע.

בהתייחס לפס"ד לה נסיונל (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלי לביטוח בע"מ (לא פורסם  16.10.91)), עליו מסתמכת המערערת, טוענת המשיבה כי הוא נתן קודם לתיקון חוק הערר, ובטרם הוסף ס"ק (ג) לסעיף 3. לאחר התיקון הדין שונה ובית המשפט מוסמך לדון בטענת "איני מחזיק" בלבד. אותו הדין ביחס לפס"ד קזס (ע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב (2) 214).

דיון והכרעה

6.         בעניין אחר, הדומה עד למאוד לענייננו, אמרה כב' השופטת י' שבח בפתח דבריה דברים היפים אף לנידון דידן (ע"א 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עירית בני ברק (לא פורסם   2.2.2006) ; להלן – פרשת פז):

"ושוב עולה לדיון הסוגייה הישנה נושנה המתייחסת לסמכותה העניינית של הערכאה האזרחית לדון בתובענות שעניינן ארנונה, בשים לב לסמכויות הנתונות למנהל הארנונה ולוועדת הערער - במסלול האחד, ולבתי המשפט לעניינים מנהליים – במסלול הנוסף.

בתי המשפט עסקו רבות בסוגייה זו, שקלו וטרו, ובפנינו פסקי דין רבים, אשר בחלקם תומכים בעמדת המערערת, ובחלקם תומכים בגישת המשיבות.

ואכן, בעלות הדין שבפנינו, לא הגיעו לבית המשפט בידיים ריקות ושתיהן הצטיידו כדבעי והעתירו על בית המשפט פסיקה למכביר.

אין מדובר בפסיקה אחידה, ושתי הגישות הנוגדות מוצאות תימוכין בפסק-דין זה או אחר

לאחר בחינת העובדות המיוחדות הרלבנטיות לסוגיה שבפנינו, לאחר מקרא התובענה שהוגשה על-ידי המערערת לבית המשפט קמא תוך בחינת הסעדים שנתבקשו והנמקותיהם ובשים לב לפסיקה שנתגבשה בנושא, במיוחד זו שניתנה בעת האחרונה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו וכי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך דיון בתביעת ההשבה לגופה.".

המסגרת הנורמטיבית

7.         סעיף 3 לחוק הערר קובע רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

סעיף 6 לחוק קובע כי ניתן להגיש ערר תוך 30 יום לועדת ערר. על החלטת ועדת ערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים.

סעיף 5 לחוק קובע את הרכב חברי ועדת הערר ואת כשירותם. חברי הוועדה הינם אנשים המקצועיים בתחומם אך משפטן איננו מצוי ביניהם. על-כן הפסיקה מחד גיסא הצביעה על המגמה להרחיב את סמכויות המנהל/ועדה, הואיל והוא הפורום המקצועי והדבר יסייע להפחתת העומס על בתי המשפט, מאידך גיסא, בשל העובדה כי אין משפטן בוועדה, קבעה הפסיקה כי העילות בגינן ניתן להגיש השגה מצומצמות לעילות טכניות/עובדתיות שאינן בעלות אופי עקרוני, אשר הפנייה בגינן תהיה לבית המשפט המוסמך.

כך למשל קובעת כב' השופטת ע' ארבל בפס"ד חבס (רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם   14.5.2006) (אין זו דעת הרוב לעניין זה)), לעניין טענות בדבר אי-חוקיות. מחד היא מצטטת מקורות בפסיקה המרחיבים את סמכויות וועדות הערר בתחומים השונים, אך יחד עם זאת היא קובעת כי לאור דברי המחוקק, שצמצם את סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה, לדון רק בעניינים ספציפיים שצויינו בסעיף 3(א), יש לפרש בצורה מצמצמת כי אין בסמכותה של הוועדה לדון באי חוקיות (ראו גם דברי כב' השופט רובינשטיין בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (לא פורסם   5.9.2005)).

בהקשר זה מן הראוי לציין כי בהצעת החוק המקורית נחסמה לחלוטין אפשרות הגישה לבית המשפט "(ג) החלטת ועדת הערר היא סופית ואין עליה ערעור לבית משפט" (ה"ח 1234, ו' אדר ב' התשל"ו, 8.3.1976).

בהתאם לאמור קבעה הפסיקה כי היכן שקיימת סמכות לגוף ערר לדון, יימנעו הערכאות הרגילות מלדון באותו עניין, ולא יאפשרו לעקוף את דרך המלך אותה קבע המחוקק (להרחבה ראה רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (להלן – פס"ד ייזום)). ברי כי עניינים בהם אין מחלוקת, כי אין סמכות לוועדת הערר לדון בהם, הסמכות תהיה נתונה לערכאות הרגילות, ובהתאם לסעד המבוקש. יחד עם זאת, הפסיקה הותירה פתח צר המאפשר לערכאות הרגילות להיזקק לטענות הצדדים, אף במקום בו קיים מסלול חלופי, היכן שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשון, פ"ד נ(5) 478 481) .

מוסכם על הצדדים כי ענייננו איננו נופל בגדר אותו מקרה חריג בעל חשיבות ציבורית עקרונית ומיוחדת, ועל-כן שומא עלינו להידרש להבחנה אילו עניינים יובאו לפני בית המשפט ואילו עניינים יידחו הואיל ומקומם הראוי הוא בהגשת השגה למנהל הארנונה.

 

עילת הרשלנות

8.         בעניין ייזום, שעסק בסמכויות הנתונות לגופי ערר שסמכותם רחבה משל ועדת ערר לענייני ארנונה, במסגרת "השלמת התמונה", ולא לגופו של עניין, אומרת כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"ישנה התייחסות מסוימת בפסיקה לאפשרות כי תביעות התוקפות היטלים שיסודן בעילות רשלנות הרשות המקומית יידונו בבתי המשפט הרגילים ולא בפני גופי הערר. (השווה בענין זה רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס,  תק' על' 427 (2)98 (השופט גולדברג) וכן בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל, חב' ישראלית לביטוח בע"מ  (תק' על' 2563 (3)91)".

ודוק, עניין ייזום ניתן לאחר תיקון החוק בשנת 1994 כך שאין כל מקום לטענת המשיבה בדבר שינוי ההלכות קזס ו-לה נסיונל.

יש לפרש את כוונת בית המשפט העליון, כי לא כל טענת רשלנות תגרור בהכרח התדיינות בערכאות הרגילות. על טענת הרשלנות להיות מהותית ומבוססת בצורה זו או אחרת, ולא כזו הנטענת מן השפה ולחוץ כטענה מגמתית שכל עיקרה ותכליתה להביא את העניין להידון לפני בית המשפט ולא לפני גוף הערער, וראו דברינו בע"א (ת"א) 3801/06 עובדיה נ' עיריית הרצליה (לא פורסם   18.2.2008) ; להלן – עובדיה).

עילת השבה

9.         בעניין ייזום מעיר כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק על דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה, כי אף לדעתו הוועדה מוסמכת להורות על השבת סכומים אשר שולמו ביתר. שכן אם בסמכותה להורות כי סכום שטרם שולם יש לשלמו, מן הראוי להכיר בסמכותה להורות על השבת תשלום ששולם שלא כדין (מפנה לבג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3) 441). הנשיא סייג דבריו (ההדגשות שלי הן):

"זאת, אם שאלת ההשבה מעוגנת כל כולה - כמו במקרה שלפנינו - בחוקיות דרישת התשלום. במקרה זה שאלת ההשבה אינה אלא צידה האחר של שאלת חוקיות התשלום. שיקולים אחרים עשויים לחול מקום ששאלת ההשבה מעוררת שאלות כלליות הנוגעות לדיני עשיית עושר ולא במשפט, כגון טענות הגנה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. בערעור שלפנינו הבעיות המשפטיות המתעוררות בגדרי תביעת ההשבה זהות לבעיות המשפטיות שהיו מתעוררות בטרם תשלום. בנסיבות אלה הנני סבור כי לוועדת הערר הסמכות לדון בתביעת ההשבה".

באותו המקרה, שאלת ההשבה הייתה נלווית לשאלת החוקיות. אם דרישת התשלום הייתה חוקית ממילא אין כל מקום לתביעת ההשבה, ואם הדרישה לא הייתה חוקית ממילא יש צורך בהשבה. בתנאים אלו קובע כב' הנשיא כי יש סמכות לועדת הערר. מכאן ניתן להסיק כי תביעת השבה לכשעצמה, ולא כתוצאה נגררת לטענה אחרת, לכאורה, מקומה בערכאות הרגילות ולא לפני ועדת הערר.

סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים

10.       בטרם ניגש ליישום האמור על נסיבות המקרה הנדון, נתייחס בקצרה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

שאלה זו, העוסקת בתיחום שבין בית המשפט האזרחי לבין בית המשפט המנהלי, נידונה בפסק דין צרפתי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם  19.9.2005)). שם נקבע, כי באופן עקרוני כאשר אדם מעוניין בסעד הצהרתי, של ביטול או שינוי החלטה אשר נתקבלה על ידי רשות מנהלית עליו להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לעומת זאת אם אדם מעוניין בסעד כספי עליו להגיש תובענה מנהלית. ניתן לתבוע סעד כספי בבית המשפט לעניינים מנהליים בשתי עילות בלבד: האחת, היא תובענה לפיצויים שעילתה היא במכרז, השנייה תובענה ייצוגית כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התשס"ה –2005 בצירוף התוספת השלישית לחוק).

מכאן, כי המקרה דנן איננו תחת סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.

מן הכלל אל הפרט

11.       בענייננו נראה כי אין צורך בכל האסמכתאות המרובות אשר הופנינו אליהם על ידי הצדדים. אין חולק כי בעניין אשר איננו מסור למנהל הארנונה ישנה סמכות לבית המשפט לדון בעניין. בענייננו, לכאורה, המערערת איננה חולקת על קביעותיה של המשיבה, ככל שהן נוגעות לשטח הנכסים, וממילא לא הייתה לה כל עילה להגשת השגה. בשום שלב לא נחלקו הצדדים באשר לאופן חישוב השטח: בזמן אמת שני הצדדים סברו כי השטח המחוייב הוא הנכון ולא הייתה כל עילה למערערת לחשוב שלא כך הם פני הדברים, שהרי חזקה כי רשות ציבורית מנהלת את ענייניה בצורה נאותה (ועוד על כך בהמשך). רק בדיעבד התברר לצדדים כי אין הדבר כן, ועתה הם חלוקים בשאלה האם חלה חובת השבה אם לאו. התביעה היא תביעה כספית, והסעד המבוקש הוא השבה של כספים ששולמו ביתר, על-כן הסמכות העניינית היא של הערכאות הרגילות, וביתר דיוק הסמכות היא של בית המשפט השלום ולפי גובה הסכום המבוקש (למבחן הסעד ראו ע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812 ; רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (לא פורסם   12.7.2005)).

ודוק, לו המחלוקת בין הצדדים הייתה מחלוקת עובדתית, כיצד יש לחשב את שטחם של הנכסים וכתוצאה נלוות למחלוקת זו תתבקש השבה, אזי מחלוקת זו הייתה צריכה להתברר על דרך של השגה לפני מנהל הארנונה, וככל שהמערערת לא עשתה כן, לא תוכל היא לפתוח עתה עניין זה, ולשטוח את טענותיה לפני בית המשפט. כמובן, למעט אותם מקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית בהם עדיין תותר הגישה לערכאות הרגילות.

12.       על שאלה זו, האם יש להשיב כספים ששולמו ביתר היכן שאין מחלוקת כי שולמו ביתר, ניתנה תשובה מפורשת בפסיקה על ידי כבוד הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בעניין לה נסיונל. כמדומה שיש לתהות מדוע עניין זה שב לפתחו של בית המשפט, לאור דבריו המפורשים כי ראוי היה כי רשות ציבורית תחזיר את מה ששולם ללא התדיינות:

"אוסיף כי על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות".

(ראו גם את פס"ד קזס לעיל ; ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 ; הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי ארנונה עירונית ספר שני 1483-1490 (מהדורה חמישית, תשס"ח-2007))

13.       מקורה של חובת ההשבה נטוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן – חוק עשיית עושר) הקובע:

"(1) חובת ההשבה

(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."

המשיבה כזכור טענה, בין היתר, כי אם תחוייב בהשבה הדבר יפגע בוודאות התקציבית. טענה זו למעשה מהוות התגוננות על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, הקובע:

"2. פטור מהשבה

בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 , כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

כזכור, התגוננות על פי סעיף 2 לחוק זה מן הראוי כי תידון בבית המשפט, כך על פי דבריו של כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק בפס"ד ייזום, שהובאו לעיל. עניין זה מחזק את המסקנה כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט קמא.

לגופו של עניין, יש להפנות לפסק דין שניתן מפי כב' השופט מ' נאור (ע"א 564/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (לא פורסם   20.8.2009) ; להלן – פס"ד כללית):

"הפסיקה בישראל הכירה באפשרות קיומה של "הגנת תקציב" רק במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות הוכיחה את עוצמת הפגיעה והעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה:

"טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' - באשר היא - לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית... שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית-המשפט בעובדות ובמיספרים, כי היענות לתביעת ההשבה - תביעה שאם יכיר בה בית-המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות - עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה... השימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מירבית. לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; וכי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצימצום הפגיעה בתקציב... מסקנתנו הסופית היא אפוא זו, שנכיר, אמנם, בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה, ואולם כך נעשה במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות תוכיח את עוצמת הפגיעה ואת היעדרן של חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה" (פרשת רשות העתיקות, פסקאות 60-61; ראו גם פרשת בית הרכב, פסקה 76)).

כמובן שטענה זאת נצרכת לבירור עובדתי.

14.       באשר לטענת המשיבה, כי אם תחויב בהשבה עניין זה סותר את עקרון ההדדיות, על-פיו במקרה של שומה חסרה אין המשיבה גובה רטרואקטיבית את התשלומים החסרים, אין בידי לקבלה. חברתי, כב' השופטת ר' לבהרן שרון, הרחיבה בעניין זה, ובתמצית נימוקיה היו (והרוצה להרחיב יעיין שם ע"א 3353/07 עיריית גבעתיים נ' יצחק יהב (לא פורסם   21.3.2009) ; להלן - עיריית גבעתיים):

ראשית, אין העירייה והאזרח עומדים במעמד שווה במישור יחסים זה של תשלום ארנונה, והדברים ברורים. שנית, הרשות המקומית כפופה לחובות המשפט המנהלי.

ככלל על הרשות לאסוף נתונים באופן ראוי, ובפרט כאשר מוטלת חובה על המשיבה להוציא שומה נכונה בכל שנת כספים, ובכלל זה קביעת מדויקת של שטח הנכס הנישום, ואילו על הנישום אין חובה להגיש הצהרה כלשהי בנוגע להוצאת השומה. העירייה רשאית להשתמש בנתונים שנתקבלו אצלה ואינה צריכה למדוד בעצמה, על אף שיכולה לעשות כן. מנגד האזרח רשאי ויכול להניח כי הנתונים הם נכונים. משכך ככל שהעירייה מודה כי שולמה הארנונה ביתר, תחול חובת עליה חובת השבה.

יפים לעניין זה דבריה של השופטת מ' נאור בעניין כללית:

"...ככלל, נטל ההקפדה על קיום דרישת החוקיות בגביית תשלומי חובה מהפרט מוטל כאמור על הרשות המינהלית ולא על הפרט:

"האזרח המשלם רשאי להניח שרשות ציבורית מכלכלת את עניניה בהתאם לחוק, ובמשא-ומתן עמה אין הוא חייב לעמוד על המשמר, שמא תוציא הרשות את כספו מידיו ללא אסמכתא חוקית" (עניין דוידוב, 655א).

וכן –

"מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה... שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו" (פרידמן, 877)).

...

אשר על כן, אין לראות בחלוף הזמן עד הגשת התביעה טעם לשלילת זכותה להשבה מלאה של הכספים (ראו והשוו גם רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214, 221ב (1998))."

סיכומם של דברים

15.       כפי שציינו לא אחת, לרבות בעניין עובדיה, מעת שמדובר בתביעה שהסעד המבוקש הינו סעד כספי, קיימת סמכות ענייינית לבית המשפט האזרחי. עם זאת ייבחן בית המשפט בכל מקרה ומקרה, אם נכון הוא שיידרש לדיון בתובענה נוכח הוראות חוק הערר.

יתר על-כן, לעיתים וכמפורט בפרשת עובדיה יהיה מקום, ובהתאם לנסיבות המקרה ולאשר פורט בכתב התביעה, להורות על סילוקה של התובענה על הסף.

אולם כל מקרה לגופו.

16.       במקרה דנן נטענו על ידי המערערת טענות לעניין הרשלנות המיוחסת למשיבה, טענות אשר לכאורה טעונות בירור עובדתי.

אכן, לא בכדי תהינו במהלך הדיון אודות אותה רשלנות נטענת של המשיבה מול המחדל של המערערת בהגשת השגה, אולם לא ניתן לקבוע, כבר על פני הדברים כי המקרה דומה לעניין עובדיה.

כך בפנינו טענות בכל הקשור להסתמכות המערערת על אשר דווח בהסכם השכירות או דווח על ידי הבעלים.

17.       בנוסף לכל האמור, וייתכן כעיקר,התביעה דנן נסמכת על טענת השבה של גבייה ביתר, אשר לכאורה אינה שנויה במחלוקת.

לא מדובר במקרה בו הנישום לא הגיש השגה ומבקש עתה במסגרת תביעת ההשבה כי בית המשפט יבחן את הנטען על ידו לגבייה ביתר, דהיינו שבית המשפט יבוא במקום ועדת הערר. לכאורה, הצדדים לא חלוקים שאכן שִלמה המערערת ביתר, וזאת בהתאם למדידות שבוצעו מטעם המשיבה.

דומה המצב לנישום אשר מקבל חיובי שומה והנחתו כי אכן שומה זאת נכונה. משכך, אין מקום שישיג על השומה. לאחר מכן הרשות מבצעת מדידה, אשר ממנה עולה כי אכן גבתה ביתר, מה תהא תרופתו של הנישום!! בזמנו לא ראה מקום להגשת השגה תוך הנחת היסוד האמורה. מדוע משהוברר שלא כן הדבר, לא יהיה זכאי להשבת אשר אין חולק שלכאורה, הוא זכאי לו וראו גם בעניין עיריית גבעתיים.

כמובן, שהמשיבה רשאית לטעון ולהוכיח, טענות הגנה אלו או אחרות. כך, יכול ובסופו של יום יראה לנכון בית המשפט לדחות את התביעה כולה או חלקה מטעם זה או אחר.

אולם, כאמור, לא היה מקום לחסום דרכה של המערערת מכל וכל.

18.       לאור כל האמור דין הערעור להתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא בטל, ובית משפט קמא יידרש לדון בתביעה לגופא.

19.       המשיבה תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תוחזר לה באמצעות ב"כ.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום,  י"ט תמוז תש"ע, 01 יולי 2010.

5129371

54678313