הגבלת חופש הביטוי - ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ , ס (4) 13 (2005)

בן ציון מורדוב

נגד

1. ידיעות אחרונות בע"מ

2. משה ורדי, עורך ראשי של העיתון ידיעות אחרונות

3. מרדכי גילת, כתב העיתון ידיעות אחרונות

4. הדס רגולסקי, כתבת העיתון ידיעות אחרונות               ע"א 9462/04

1. ידיעות אחרונות בע"מ

2. משה ורדי, עורך ראשי של העיתון ידיעות אחרונות

3. מרדכי גילת, כתב העיתון ידיעות אחרונות

4. הדס רגולסקי, כתבת העיתון ידיעות אחרונות

נגד

בן ציון מורדוב                                                              ע"א 9594/04  

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[28.12.2005]

לפני השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, א' חיות

בית המשפט העליון פסק:

(1)   לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון אם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם

מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו. בין היתר, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי מושא המחלוקת (22ג – ו).

(2)   בית המשפט יישמר מפני הגבלת חופש הביטוי – והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה – כשמדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על אישי ציבור. ככלל, ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה, גוברת חשיבותו של חופש הביטוי (24ג – ז).

(3)   במקרה דנן המערער הוא איש ציבור לכל דבר ועניין, בעל נגיעה רבה לענייני ציבור והשפעה עליהם. יוצרי הכתבה ביקשו בעיקרו של דבר לבקר מינוי בלתי ראוי לדידם בשירות הציבורי הכרוך גם בבזבוז כספי ציבור ולהתריע עליו. נקודת המוצא היא שיש ליתן משקל רב לחירות הביטוי, לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, ואולם הכול במגבלות הראויות ובאיזונים הנדרשים (27ד – ו).

(4)   בנסיבות העניין יש לקבוע כי השימוש במילה "עריק" בכתבה לא היה בו כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיבים בגין פרסום לשון הרע. האדם הסביר במדינת ישראל אינו מייחס לביטוי "ערק", בהקשר הפוליטי, משמעות של מעשה אסור מבחינה חוקית. זהו כיום ביטוי שגור, ואף אם אין הוא ערב לאוזנו של מושא ההתבטאות, הרי לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפרסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הבריות. כמו כן באספקלריה זו אין הביטוי "ערק" אלא בגדר תיאור עובדתי של עצם שינוי המחנה, בתוספת יותר מקורטוב של הבעת דעה על המהלך. ככל שהביטוי שיקף התייחסות ביקורתית-צינית לשינוי המחנה, הרי זו הבעת דעה הנעוצה עמוק בתוך מתחם ההתבטאויות הלגיטימיות (32ב – ז).

(5)   יש לדחות את טענותיו של המערער גם בנוגע לקביעותיו האחרות של בית המשפט המחוזי. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעורם של המשיבים
(29ב – ג, 31ד – ה, 33ג – ד).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, סעיפים 1, 7א, 14, 15.

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1.

[2]        ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337.

[3]        ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558.

[4]        רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510.

[5]        ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840.

[6]        בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871.

[7]        בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393.

[8]        בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661.

[9]        בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421.

[10]     בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22.

[11]     בג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3) 65.

[12]     ע"א5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865.

[13]     בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817.

[14]     ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72.

[15]     בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 157.

[16]     בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1.

[17]     בג"ץ 6218/93 ד"ר כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529.

[18]     ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד, פ"ד כז(2) 225.

[19]     ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489.

[20]     ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555.

[21]     ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ,
פ"ד לא(2) 281.

[22]     ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843.

[23]     ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607.

[24]     ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245.

[25]     דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1.

[26]     ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589.

[27]     ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729.

[28]     ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874.

[29]     ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333.

[30]     ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365.

פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שאוזכרו:

[31]     ת"א (ת"א) 3052/99 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 9.10.2003; 19.8.2004).

פסקי דין אמריקניים שאוזכרו:

[32]     Cohen v. California 403 U.S. 15 (1971).

[33]     New York Times Co. v. Sullivan 376 U.S. 254 (1964).

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[34]     א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז).

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) מיום 19.8.2004 בת"א 3052/99. הערעור בע"א 9462/04 נדחה. הערעור בע"א 9594/04 נתקבל.

מושיק פלדמן, דנית רצאבי – בשם המערער בע"א 9462/04 (המשיב בע"א 9594/04);

מיבי מזור, רינת מודיאני – בשם המשיבים בע"א 9462/04 (המערערים בע"א 9594/04).

פסק דין

השופט א' ריבלין

הכתבה

1.      ביום שישי, ה-19.11.1999, פורסמה במוסף לשבת של העיתון ידיעות אחרונות כתבה שכותרתה "החבר של שריד מהים". הכתבה אינה ארוכה במיוחד, ולשם הבנת הדברים ראוי להביאה כלשונה:

"השר יוסי שריד אוהב להגיע בסופי שבוע לשפת הים, לשחק שש בש עם חברים, לשתות משהו קר ולחזור הביתה. בפגישות האלה הכיר שריד לפני שלוש שנים את איש הליכוד הוותיק בעירית ת"א, בנציון מורדוב, ושמע שיש לו בעיות. מורדוב סיפר לו שהוא כבר לא בעיריה, הסביר שפרש על רקע של סכסוכים פנימיים בסיעה, ואמר שהוא מחפש עבודה. שריד אמר בסדר, הבנתי, אם רק אוכל, אעזור.

בינתיים התקרבו הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה וחבר אחר של מורדוב, פואד בן אליעזר, החליט לגייס את הליכודניק לשעבר לפעילות למען ברק. מורדוב ערק ל'ישראל אחת', פגש את ברק באיצטדיון ברמת גן במשחק כדורגל, וקיבל ממנו הבטחה עמומה: 'אעזור לך להסתדר בעבודה. לא אעשה לך מה שעשה ביבי נתניהו. נראה מה אפשר יהיה לעשות'. פואד עמד בצד, היה מרוצה, ודפק למורדוב צ'אפחה על הגב. הוא גבר, אמר על ברק, מילה שלו היא מילה.

ברק ניצח בבחירות, מורדוב חיפש עבודה, והשרים שריד ובן אליעזר צילצלו למנכ"ל משרד הפנים אבי מעוז, והמליצו על החבר. קח אותו, הם

אמרו לו, תדאג לו, הוא מאה אחוז בסדר. אנחנו מכירים אותו כאיש עבודה מצוין. מה ששכחו שני השרים הנכבדים לספר למנכ"ל מעוז, הוא רק זאת שמדובר בצדיק קטן, באיש אלים מילולית ופיזית, באיש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות.

מעוז רשם לפניו את השם והחליט לדחוף החוצה פנסיונר שעובד בחינם בראש אחת הוועדות המרחיבות לתכנון ולבניה בנגב. זאת, כדי לפנות מקום לעריק מת"א: העריק הזה ביקש כמובן לעבוד בתשלום, העסקתו אמורה היתה לעלות לקופה הציבורית כמה מאות אלפי שקלים, והסירחון היה מגיע לשמיים. השבוע החליט מעוז, אחרי פירסום ב'הארץ' ומידע נוסף על מורדוב, לחזור בו מהמינוי. הוא הגיע למסקנה המתבקשת שאין סיבה לשלוח הביתה מתנדב יעיל ולמנות במקומו איש בעייתי בתשלום.

מה אומר על כך מורדוב? אני מתאים, יש לי ניסיון עשיר בעבודה ציבורית, אנשים עם אינטרסים מנהלים על גבי מאבק בברק. אני איש נקי, ללא בעיות, שהוכיח את עצמו בהרבה תפקידים. אפשר לבדוק את זה.

יוסי שריד: נכון, המלצתי על האיש. הוא היה מחוסר עבודה ורציתי לעזור. הוא לא הצביע בשבילי ואני לא חייב לו דבר. הכרתי אותו מהים".

עד כאן – הכתבה.

יצא קצפו של מר בן ציון מורדוב, המערער בע"א 9462/04 (להלן – המערער), על שנאמר עליו בכתבה. הוא הגיש תביעת לשון הרע נגד עיתון ידיעות אחרונות בע"מ, עורכו הראשי מר משה ורדי, העיתונאי מרדכי גילת והתחקירנית הדס רגולסקי (להלן יחד – המשיבים). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) מצא את המשיבים אחראים כלפי המערער בגין התיבה "עריק" שנכללה בכתבה. הוא השית על המשיבים חובה לפצות את המערער בסכום של 5,000 ש"ח. נגד פסק הדין משיגים הן המערער (ע"א 9462/04) הן המשיבים (ע"א 9594/04).

פירוט העובדות ופסק הדין של בית משפט קמא

2.      הכתבה, כפי שראינו, עסקה בהשתלשלות שהביאה את המערער על סף מינוי כחבר בוועדה מרחבית לתכנון ולבנייה בנגב. על פי האמור בכתבה, נעזר המערער באנשי ציבור בכירים כדי להשתלב בעבודה, והוא אף "ערק", כלשון הכתבה, מן המפלגה שבה היה חבר למפלגה אחרת. בכתבה ביקורת על המערער ועל התנהלותו,

ונאמר בה כי לשם מינויו בשכר נדחק מן התפקיד אדם אחר, שעבד בוועדה כמתנדב. לבסוף, מציינת הכתבה, לא יצא המינוי אל הפועל. המערער הלין בתביעתו, באופן ספציפי, על כמה אמירות שנכללו בכתבה, ואלה הן: "החבר של שריד מהים"; "ערק לברק ערב הבחירות"; "פגישה עם ראש הממשלה"; "איש אלים מילולית ופיזית" ו"קבלת טובות הנאה כספיות".

בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בבחינת השאלה אם אכן יש באיזו מן האמירות הללו משום "לשון הרע" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע,
תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע או החוק). אשר לכותרת – "החבר של שריד מהים" – קבע בית המשפט כי תיאור ציורי זה של אופן ההיכרות בין מר שריד למערער, אף כי אינו תואם את הראיות שהצביעו על היכרות קודמת בין השניים, אין בו כשלעצמו משום השפלה של המערער בעיני הבריות. בית המשפט הוסיף כי אין בכך גם משום הטלת דופי במקצועיותו של המערער, שכן הקורא הסביר המעיין בכתבה בכללותה אינו מקבל את הרושם כי ההיכרות בים היא בלבד הביאה את מר שריד להמליץ על המערער, אלא שלכך חברו גם הכרה בכישוריו של המערער וכן שיקולים פוליטיים. עוד קבע בית המשפט כי תיאור הפגישה עם ראש הממשלה אין בו "כל לשון הרע או בדל ממנה". אשר לאמירה כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית", פסק בית המשפט כי אמנם מדובר בתיאור שלילי, אולם בכך לא סגי כדי להביאו בגדר "לשון הרע". במקרה זה, הטעים בית המשפט, מדובר באדם שהורשע בפלילים בגין תקיפת פקח; הוא היה מעורב בקטטה אלימה ותקף שוטרים. זאת ועוד, המערער הודה בכך שהוא בעל סגנון בוטה, ובית המשפט התרשם כי זהו מעין "כרטיס ביקור" שלו בפועלו הציבורי.   

למסקנה שונה הגיע בית המשפט בהתייחסו לשימוש במילה "עריק". בית המשפט קבע כי מילה זו מעוררת אסוציאציות שליליות, בראש ובראשונה מן התחום הצבאי, והיא מסמלת "מעשה קיצוני, אסור מבחינה חוקית, פסול מבחינה נורמטיבית, אשר נעשה בניגוד לכללי המסגרת המקובלים ולכן מטיל רבב בשמו של אדם". מדובר – כך הוסיף בית המשפט – "באות קלון אשר לא יימחק על נקלה". לכן קבע בית המשפט כי מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותה בחוק. כמו כן קבע בית המשפט כי האמירה שלפיה המערער קיבל טובות הנאה כספיות פוגעת בו ושמה אותו לשנאה ולבוז, ועל כן גם היא – בבחינת "לשון הרע".

3.      אשר לשני הביטויים המלעיזים, לשיטתו, בחן בית המשפט המחוזי אם קמה למשיבים הגנה. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב בנוגע לביטוי "קבלת טובות הנאה

כספיות". נקבע כי המשיבים נושאים בחובת הוכחה מוגברת לעניין זה בשל חומרת ההאשמה, אולם הראיות שהביאו מקיימות את הנדרש לשם הוכחת הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק. בית המשפט התייחס בהקשר זה לקבלות שהציגו המשיבים, שמהן עולה כי אשת המערער קיבלה טיפולי פנים על חשבון הקופה הציבורית. קבלות אלה, כך נפסק, מעבירות את הנטל למערער ליתן הסבר, והוא לא עמד בנטל זה. לפי דבריו, מדובר במתנה שרכש עת הוזמן מתוקף תפקידו לחגיגת בת-מצווה, אולם בית המשפט מצא בעדות זו שבעל פה משום סתירה לקבלות, ומה גם שהקוסמטיקאית של אשת המערער לא הובאה לעדות. בית המשפט הדגיש כי אין בעובדה שמדובר בסכום נמוך יחסית כדי לגרוע מן המסקנה בדבר קבלת טובת הנאה, שכן בכגון דא, לדעתו, "דין פרוטה כדין מאה". המשיבים העלו עוד שורה ארוכה של טענות בדבר קבלת טובות הנאה, אולם בית המשפט לא מצא כי טענות אלה הוכחו די הצורך. משהוכח כי הפרסום בדבר קבלת טובות הנאה היה אמת ככל שמדובר בקבלות שעניינן טיפולי הפנים, בדק בית המשפט ומצא כי היה בפרסום "עניין ציבורי", שהרי מדובר בביקורת שעניינה שימוש לא נאות בכספי ציבור, המופנית נגד אדם שהוא איש ציבור בעל ותק. סיכומו של דבר, אליבא דבית משפט קמא נתקיימה הגנת "אמת בפרסום" באשר לעניין קבלת טובות ההנאה.

נותר עניין ה"עריקה". בית המשפט המחוזי סבר כי הביטוי "ערק לישראל אחת" הוא בגדר הבעת דעה, שכן בעיני הקורא הסביר אין מדובר בציון עובדה שלפיה המערער הוא "עריק" במלוא מובן המילה. בית המשפט קבע כי הביטוי "עריק" בא לבטא כאן לא רק את המעבר, אלא גם את טעמו, לאמור: מניעים בלתי ענייניים שביסודו. לעניין אחרון זה קבע בית המשפט כי אין מדובר בנתון עובדתי שניתן לאמתו בנקל, ועל כן, כך סבר, אין בידי המשיבים להסתמך על הגנת "אמת בפרסום". מכל מקום, ומעבר לצריך, ציין בית המשפט כי המשיבים לא הניחו תשתית מספקת המראה כי מעברו של המערער ממפלגה למפלגה נבע ממניעים פסולים. המערער אישר כי הצביע למר ברק כמועמד לראשות הממשלה, ובד בבד הצביע לרשימת הליכוד לכנסת. עצם היותו של המערער חבר ליכוד ותיק, כמו גם העובדה שקיבל משרה של יו"ר ועדה לתכנון ולבנייה רכס הכרמל, אין בהן, לדעת בית המשפט, כדי לבסס ממצא השולל את עדותו כי הצביע למר ברק ממניעים אידאולוגיים.

גם ההגנה של פרסום בתום לב אינה עומדת למשיבים בכל הקשור לשימוש בביטוי "עריקה" – כך פסק בית משפט קמא. אין מדובר בביטוי מינורי – כך נקבע – ויש לעשות בו שימוש זהיר ובנסיבות מתאימות בלבד. המשיבים לא הראו, כך סבר בית המשפט, כי תמיכתו של המערער בברק נבעה ממניעים לא ענייניים. הם חזרו על המילה

"עריק" פעמים מספר בכתבה, זאת שלא לצורך אלא כדי לפגוע במערער. בכך, לדעת בית המשפט, חרגו ממתחם הסבירות.

4.      תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין החבות הייתה אפוא קבלת התביעה ככל שהיא נוגעת לשימוש בביטוי "עריק" במסגרת הכתבה. אז פנה בית המשפט לבדוק את שאלת הפיצוי, ובפסק דין מיום 19.8.2004 פסק למערער סך של 5,000 ש"ח. בדרכו למסקנה זו בחן בית המשפט את השיקולים הצריכים לעניין וקבע כי מחד גיסא נעשה בכתבה שימוש חוזר ונשנה במילה "עריק", המציג את המערער באור שלילי ונועד להשפילו בעיני הבריות, ומאידך גיסא, כך נקבע, לא הוכח שהשימוש במילה זו הביא לסיכול מינויו של המערער לתפקיד יו"ר הוועדה לתכנון ולבנייה. גם לא הוכחה טענתו שלפיה נותר מחוסר עבודה למשך שמונה חודשים. עוד נקבע כי המערער לא הודח מסיעת הליכוד – אדרבה, הוא נבחר שוב למרכז המפלגה. בנסיבות אלה לא הוכח כי נגרם למערער נזק בשל הדיבה, ובית המשפט עשה שימוש בסעיף 7א לחוק, שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי התובע כונה "עריק" גם בפרסומים קודמים – שבגינם הוא לא הגיש תביעה – כי עיתון ידיעות אחרונות הוא בעל תפוצה רחבה ביותר, וכן הביא בחשבון, כלשונו, את "אישיותו של התובע". בסופו של יום קבע בית המשפט: "במתח הפנימי התמידי הקיים בתקשורת בין הרצון להעלות את הרייטינג של העיתון על ידי שימוש במונחים מושכי תשומת לב, לבין השמירה הבסיסית על כבוד האדם ותרבות השיח הציבורי הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנתבעים פיצוי בסך 5,000 ש"ח לנוכח השימוש החוזר ונשנה שלא לצורך בכינוי 'עריק' בכתבה המדוברת" (ת"א (ת"א) 3052/99 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ [31], 19.8.2004). עוד חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דינו, בסכום של 15,000 ש"ח.

נגד פסק הדין – הן לעניין החבות והן לעניין גובה הנזק – משיגים שני הצדדים שלפנינו.

טענות הצדדים

5.      המערער שב וטוען כי הכתבה רצופה בדותות, ויש בה משום השתלחות מטעה ובלתי מוצדקת במערער. לדבריו, הכתבה כוללת עובדות בלתי נכונות ומסתירה מידע מהותי הנוגע לנסיבות פגישתם של המערער והשר שריד ולטעמים להמלצתו של האחרון על הראשון. בכך, לדידו, יש משום "לשון הרע" והטלת דופי במקצועיותו, ולא אך הבלטה של "פרטים צבעוניים". בדומה טוען המערער כי תיאור הפגישה בינו לבין

מר ברק אינו מעוגן במציאות, ואף בו יש משום "לשון הרע", שכן הוא מציג את המערער כמי שהתדפק על דלתותיהם של אחרים וביקש לנצל באופן פסול את כוחו. המערער טוען כי לא היה מקום לכנותו "איש אלים", וכי כינוי זה מקים אחריות לפי החוק. את עיקר הערעור ממקד המערער בקביעתו של בית משפט קמא שלפיה קמה למשיבים הגנה בנוגע לאמירה בדבר קבלת טובות הנאה כספיות. המערער מדגיש כי הוא מעולם לא נחקר ולא הורשע בעבירה של קבלת טובת הנאה, ויוצרי הכתבה, לטענתו, לא בדקו כנדרש עניין זה ולא ביקשו את תגובתו. המערער גורס כי לא היה מקום להטיל עליו את נטל ההוכחה בעניין זה, ומכל מקום לא היה מקום לדחות את הסברו לעניין הקבלות. עוד טוען המערער כי לא היה בפרסום עניין ציבורי, בייחוד לנוכח העובדה שבעת הפרסום היה ברור שהמערער לא ימונה למשרה המדוברת. המערער מלין גם על סכום הפיצויים שנפסק לו. לדידו, הוכח כי כאיש ציבור ש"עיקר חיותו וקיומו יונק מהיות שמו נקי וללא רבב", נגרם לו נזק עקב הפרסום. לדעת המערער, קיימות במקרה זה כמה נסיבות מחמירות המשפיעות על סכום הפיצויים, ובהן: התנהגות המשיבים, שלא בדקו את העובדות לאשורן, פעלו בכוונה לנגח את המערער ולא פרסמו כל תיקון או התנצלות; הנזק הרב שנגרם למערער; תפוצתו הרחבה של הפרסום.

6.      המשיבים סבורים כי אין בתיאורים העובדתיים שהמערער חולק עליהם או בתיאורו כ"איש אלים מילולית ופיזית" משום לשון הרע, ומכל מקום, כך לדבריהם, האמירות כולן הוכחו כדבר אמת. אשר לעניין טובות ההנאה גורסים המשיבים כי הקבלות שהוצגו על ידיהם מוכיחות את אמיתות הפרסום, וכי המערער כשל בניסיונו ליתן הסבר השולל את המסקנה המתבקשת כי הוא ניסה לקבל החזר הוצאות עבור טיפולי פנים לרעייתו. זאת ועוד, לדעת המשיבים גם האירועים האחרים שבהם נקבו, ושבהם היה המערער מעורב, מבססים את הטענה בדבר קבלת טובות הנאה. משכך, ולאור העניין הציבורי הרב הטמון בפרסום, סבורים המשיבים כי קמה להם הגנת "אמת בפרסום". ולא זו בלבד, אלא שלדעתם עומדת להם גם הגנת תום הלב. בערעורם שלהם טוענים המשיבים כי הביטוי "עריק", בהקשר הפוליטי, אין בו משום "לשון הרע" כמשמעותו בחוק. לשיטתם, משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר היא החלפת עמדות פוליטיות – כפי שעשה המערער; ביטוי זה, כך טוענים המשיבים, "התאזרח" זה מכבר, הוא שגור בעולם הפוליטי, ואין הוא מסמל כלל וכלל מעשה אסור על פי דין. ביטוי זה אף שימש לתיאור המערער בפרסומים קודמים. זאת ועוד, המשיבים גורסים כי המערער העביר את תמיכתו למר ברק שלא מטעמים אידאולוגיים, אלא בשל רצונו להשתלב במקום עבודה. עדות המערער בעניין זה, שלפיה עמדותיו שלו ועמדותיו של מר ברק "זהות אחד לאחד", נסתרה לטענת המשיבים על ידי מעשיו של המערער והדעות

ה"ימניות קיצוניות", כלשונם, שהשמיע לאורך השנים, ושקיבלו ביטוי גם באמצעי התקשורת. המשיבים סבורים כי אל לו לבית המשפט להכתיב לעיתונות סגנון ביטוי, וכי חירות הביטוי צריכה לקבל משקל רב בכגון דא. עוד טוענים המשיבים כי לא לובנו כדבעי טענות הגנה שהעלו, כי הם הוכיחו את אמיתות הפרסום, וכי הם פעלו בתום לב ממניעים מקצועיים טהורים. לבסוף טוענים המשיבים כי המערער לא הוכיח נזק כלשהו שנגרם לו, וכי בנסיבות המקרה לא היה מקום לפסוק לו פיצוי ללא הוכחת נזק.   

הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה אין המשיבים אחראים בגין פרסום לשון הרע על המערער. על כן יש לקבל את ערעורם ולדחות את ערעור המערער.

בפתח הדברים

7.      לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון אם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. אשר לכל משפט, מילה או פסקה בודק בית המשפט אם קמה תחולה ליסודות העילה שעניינה לשון הרע, ובייחוד אם קיים "פרסום לשון הרע" ואם מתקיימת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. ההליכה בדרך זו מקלה לעתים את ההכרעה, שכן היא מאפשרת לבודד את האמירות השנויות במחלוקת ולבצע בחינה ממוקדת בנוגע לכל אחת מהן. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי [1]). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם על הקטעים האחרים כדי שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א' שנהר דיני לשון הרע [34], בעמ' 118-117). כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי מושא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה וכיוצא באלה (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ [2], בעמ' 354).

בענייננו הועמדו למבחן חוק איסור לשון הרע חמש אמירות שנכללו בכתבה, ואלה נמנו בפסק הדין של בית משפט קמא. בית המשפט בדק כל אחת מאותן אמירות ומצא באשר לשלוש מתוכן כי אין בהן משום לשון הרע. באנו לכלל מסקנה כי בקביעה זו אין עילה להתערב. אשר לתיאור נסיבות ההיכרות או הפגישה בין המערער לבין מר שריד, מר ברק ומר בן אליעזר, מצא בית משפט קמא כי אין מדובר כלל ב"לשון הרע" כמשמעות המונח הזה בחוק. במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב. עם זאת יש מקום להתייחס לאמירות האלה: האחת כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית"; השנייה

כי המערער הוא "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות"; השלישית כי המערער "ערק" למחנה ברק (התיבות "ערק" ו"עריק" חוזרות שלוש פעמים בכתבה ועוד פעם אחת בציטוט מוגדל שבצדה). נבחן אמירות אלה אחת לאחת, וככל שהדבר נדרש, תוך התייחסות להקשר הדברים ולכתבה בכללותה. ואולם עוד קודם לכן – עקרונות היסוד.

עקרונות היסוד

8.      כמו תמיד גם הפעם אין הדיון בחוק איסור לשון הרע יכול להיעשות בלא שימת לב לערכי היסוד העומדים בבסיסו של החוק, לאמור הזכות לשם טוב מזה וחופש ביטוי מזה (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (להלן – פרשת הרציקוביץ' [3]); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף [4]; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (להלן – פרשת אבנרי [5])). "שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם..." (פרשת הרציקוביץ' [3], בעמ' 565). חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה – זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי (בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים [6]; בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל [7],
בעמ' 398; בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים [8],
בעמ' 675). "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה" (בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות [9], בעמ' 433).

על פי התפיסה המקובלת אצלנו, חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא (בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות (להלן – פרשת Universal City Studios [10]), בעמ' 33; בג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין [11]). גם ביטוי שיש בו לשון הרע חוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי (פרשת הרציקוביץ' [3], בעמ' 566). יש לזכור כי מילים נבחרות תכופות דווקא בשל עוצמתן הרגשית, ואיסור על מילים מסוימות עשוי לסכן את הרעיון עצמו (Cohen v. California (1971) [32]). עם זאת, כך שנינו, הקביעה כי ביטוי מסוים בא בגדרי חופש הביטוי אין משמעה הגנה אבסולוטית עליו. כאשר מדובר בפרסומי דיבה, הזכות העומדת מנגד היא בעיקר הזכות לשם טוב. אכן, "... בכל חברה מקובל הוא כי יש מקום להגביל את חופש הביטוי כדי לשמור על שמו הטוב של אדם" (פרשת Universal City Studios [10], בעמ' 34). "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי [5], בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ [12]). "...הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת

חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני-אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור [13], בעמ' 832; ראו גם ע"א 6871/99 רינת נ' רום [14]).

9.      הנה כי כן, חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת לעתים לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על ידי כבודו של האחר. עם זאת מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה, ולעומתו כבוד האדם הוא גבול גמיש, הכרוך באיזונים עדינים. על כן המניף ידו – לא יינקה, אך האומר את אשר על לבו, אפילו לבו גס – לא במהרה ייענש. במיוחד יישמר בית המשפט מפני הגבלת חופש הביטוי – והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה – מקום שבו מדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על אישי ציבור. "מבין סוגי הביטויים השונים ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי – שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד" (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים [15], בעמ' 164; בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור [16]; בג"ץ 6218/93 ד"ר כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין [17]). הוויכוח הציבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה (דברי השופט ברנן בפסק הדין (New York Times Co. v. Sullivan (1964) [33]). ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה – גובר משקלה של חירות הביטוי.

אכן, הביקורת הרחבה על אנשי ציבור בפועלם הציבורי היא תנאי-בלעדיו-אין לקיום משטר דמוקרטי חופשי. שמו הטוב של איש הציבור איננו הפקר (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד [18], בעמ' 244). הוא זכאי להגנה על שמו הטוב ועל המוניטין שצבר לעצמו. בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר דיבה. אדרבה, שמו הטוב חשוב לו לעתים באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי [19], בעמ' 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת מקום שבו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. כך נפסק במשפט האמריקני (New York Times v. Sullivan, supra [33]), ומסקנה דומה התגבשה במרוצת השנים גם אצלנו. עמד על כך הנשיא ברק:

"דברים אלה תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין אפשרות לנתק

דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר. אכן, דווקא בתחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטייה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר. שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי.

זאת ועוד: ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה, כי התרופה לדבר שקר הוא בדבר האמת... התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. והנה, דווקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו – יותר מאשר לאיש 'הפרטי' – להגן כראוי על שמו הטוב.

...

הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור" (פרשת אבנרי [5], בעמ' 864-863).

ראו גם דברי הנשיא שמגר בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [20], בעמ' 572-571 ובע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [21], בעמ' 296; דברי השופט א' גולדברג בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות [22], בעמ' 861; דברי השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון [23], בעמ' 622-621.

10.    חוק איסור לשון הרע אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. החוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב (וראו סעיף 1 לחוק). עם זאת ביישום הוראות החוק לא ניתן להתעלם ממושא הביטוי ומנושאו. הדברים משתקפים בחוק

עצמו, המקנה הגנה לפרסומי אמת שיש בהם עניין ציבורי (סעיף 14) ולפרסומים שהם בבחינת "...הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15). זאת ועוד:

"במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... במקרים מתאימים שבהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות שבהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. בדרך-כלל ההתחשבות בזכות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק. דומה כי בגישה זו יש כדי להתחשב בזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן ניתנת לו האפשרות להיכנס מבעד לפתחו של חוק איסור לשון הרע, אולם במקביל, ניתן משקל נכבד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת במסגרת פרשנות ההגנות (ע"א 1104/00 הנ"ל [23], בעמ' 623).

עמד על כך גם המשנה לנשיא (אז השופט) מצא, בקובעו:

"...[]כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב. לפנים אמנם נפסק... כי לעניין היקף ההגנה על הזכות לשם טוב אין מקום להבחין בין מי שהוא איש ציבור לבין מי שאינו איש ציבור... אך בצדק ציינה לאחרונה השופטת

ביניש כי בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי 'ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור' (פרשת אפל, בעמ' 624-620). להלן (בעמ' 623) הסבירה השופטת ביניש כי גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי מעשי במסגרת פרשנות ההגנות הנתונות לנתבע בחוק איסור לשון הרע.

...

גישה זו מקובלת עליי. אימוצה אינו כרוך בשינויי הלכה מפליגים, אלא מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פרסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן [24], בעמ' 267-266).

ראו גם דברי השופט טירקל, שם, בעמ' 273.

11.    בענייננו אין מחלוקת על סיווגו של המערער כ"איש ציבור". בית המשפט המחוזי הגדיר את המערער כ"איש ציבור ותיק" ופירט: "הוא היה בעבר יו"ר איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה, חבר מועצת עיריית ת"א במשך 10 ימים, יו"ר מחלקת החופים בעיריית ת"א, חבר ועדות עירוניות רבות, יו"ר סניף הליכוד בדרום ת"א, חבר מזכירות ומרכז הליכוד, יו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ת"א וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל" (ת"א (ת"א) 3052/99 הנ"ל [31], מיום 9.10.2003). אין ספק אפוא כי מדובר באיש ציבור לכל דבר ועניין, בעל נגיעה רבה לענייני ציבור והשפעה עליהם, שאף היה – כך עולה מן החומר שהוגש לנו – מושא לכתבות רבות בעיתונות. יוצרי הכתבה מושא ענייננו ביקשו בעיקרו של דבר לבקר מינוי בלתי ראוי לדידם בשירות הציבורי, הכרוך גם בבזבוז כספי ציבור, ולהתריע עליו. לכתבה גוון קליל-משהו, ובה בעת היא כוללת כמה אמירות בוטות וחריפות, אלא שבסופו של יום היא עוסקת בעניין רציני ביותר, שלציבור עניין רב בו, וחלקים מרכזיים בה למעשה לא הוכחשו ואחרים הוכחו במשפט. בכגון דא נקודת המוצא היא שיש ליתן משקל רב לחירות הביטוי, לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, ואולם הכול במגבלות הראויות ובאיזונים הנדרשים.

משהותוו עקרונות היסוד העומדים בבסיס הדיון, נפנה לבחינת השאלה אם קמה אחריות לפי החוק בגין הדברים שנכתבו על המערער בכתבה.

"איש אלים מילולית ופיזית"

12.    בית המשפט המחוזי פסק כי הביטוי "איש אלים מילולית ופיזית", שנכלל בכתבה, אינו "לשון הרע" כלל. לדעת בית משפט קמא, אף שמדובר בתיאור שלילי של המערער, אין זה אלא תיאור אמיתי של דרך ההתנהלות של המערער במסגרת תפקידו הציבורי; המערער אף היה מעורב בקטטה אלימה והורשע בעבירה של תקיפה.

בחירתו של בית משפט קמא לדחות את התביעה בהקשר זה בשל אי-קיום היסוד של "לשון הרע" – להבדיל מדחייתה בשל קיומה של הגנת אמת דיברתי – מצריכה התייחסות. חוק איסור לשון הרע בנוי שני נדבכים עיקריים – נדבך האחריות ונדבך ההגנות. בעיקרון, שאלת אמיתות הפרסום מקומה בשלב השני – שלב הבדיקה אם קמה הגנת "אמת בפרסום". "המחוקק לא התנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שפרסום אינו אמת" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס [25]). גם ביטוי אמת עשוי להיחשב כלשון הרע, אולם במקרה כזה יכול שתקום לו, למפרסם, הגנת "אמת בפרסום" (ובלבד שיש בפרסום "עניין ציבורי"). בסעיף 1 לחוק, שבו מגדיר החוק מהי "לשון הרע", נאמר:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;".

כלומר, שאלת אמיתותו של הפרסום נפקדת מהגדרת "לשון הרע", והיא מופיעה רק בסעיף 14, הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי..." עם זאת, למעשה, "...[]הקו המבדיל בין שני הנדבכים [נדבך האחריות ונדבך ההגנות – א' ר'] איננו חד. זאת, הן לאור השפעת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב על נדבכיו השונים של החוק, הן לאור העובדה ששיקולים הנבחנים בעת שנבדק הנדבך הראשון,

משליכים גם על הנדבך השני, ולהיפך" (פרשת הרציקוביץ' [3], בעמ' 574). במקרה שלפנינו דחה כאמור בית משפט קמא את התביעה באשר לביטוי "איש אלים מילולית ופיזית" בקובעו, לאור הראיות שהיו לפניו ובכלל זה הרשעתו של המערער בתקיפה, מעורבותו בתגרה ודברים שאמר בעדותו על עצמו, כי מדובר בתיאור אמת. ניתן לסבור כי המקום הגאוגרפי שבו הייתה קביעה זו צריכה למצוא את ביטויה הוא בנדבך ההגנות, אולם כך או אחרת, ממצאיו של בית המשפט, שלא ראיתי עילה להתערב בהם, מבססים את ההגנה, וממילא התוצאה היא אחת, קרי דחיית התביעה (והערעור) בהקשר זה.

התוצאה היא כי הערעור נדחה בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי כי לא קמה אחריות בגין תיאורו של המערער בכתבה כ"איש אלים מילולית ופיזית".

"איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות"

13.   אין מחלוקת, וכך קבע בצדק בית המשפט המחוזי, כי מדובר כאן באמירה שיש בה משום "לשון הרע" על המערער. עם זאת קיבל בית משפט קמא את הטענה שלפיה חלה כאן ההגנה שבסעיף 14 לחוק – היא הגנת "אמת בפרסום". הגנה זו כוללת שני יסודות: הראשון, כי "הדבר שפורסם היה אמת"; האחר, כי "היה בפרסום ענין ציבורי".

על המתגונן בטענה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע להוכיח על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי – נטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסתו – כי הדברים שפרסם הם נכונים (דברי השופטת דורנר בדנ"א 7325/95 הנ"ל [25]). בענייננו מייחסת הכתבה למערער מעשה העולה כדי עבירה פלילית. בכגון דא נשמעה הדעה כי על המפרסם מוטל נטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום. "בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבד יותר..." (דברי השופט אור, שם, בעמ' 41; ראו גם דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [26], בעמ' 599-598). אדגיש כי לשיטתי לא ברף הוכחה שונה עסקינן – מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן, יש תמיד לבדוק אם הראיות המונחות לפני בית המשפט, מבחינת משקלן ו"איכותן", מקיימות את מידת ההוכחה הזו (ראו: ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף [27]; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי [28]).

14.    במקרה זה יצא בית משפט קמא מנקודת מוצא שלפיה הנטל המוטל על המשיבים לעניין האמירה בדבר קבלת טובות הנאה הוא אכן נטל מוגבר. בית המשפט סבר שהנטל לא הורם באשר לשורה ארוכה למדי של טענות שהעלו המשיבים בנוגע להתנהלותו של המערער, אולם בעניין אחד – כך קבע – הוכחה הטענה בדבר קבלת טובות הנאה; מדובר בעניין שתי הקבלות עבור טיפולי פנים לרעייתו, שהגיש המערער כדי לקבל החזר הוצאות.

במסקנה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי, הנסמכת על הראיות שהובאו לפניו ועל העדויות שנשמעו, כמו גם על מחדלו של המערער מלהזמין עדים שהיו יכולים לשפוך אור על העומד מאחורי הקבלות – אינני מוצא עילה מספקת להתערב. אוסיף גם זאת: הטענות כנגד המערער בדבר הגשת חשבוניות לצורך החזר הוצאות, לרבות אותן חשבוניות בגין טיפולי פנים לרעייתו, נשמעו בעיתונות עוד קודם לכתבה מושא ענייננו. כך למשל במקומון של העיר תל-אביב פורסמה ביום 30.1.1998 כתבה שכותרתה: "בשום פנים לא הגשתי חשבוניות עבור טיפולי פנים לאשתי". בכתבה זו סופר על הגשת החשבוניות עבור טיפולי פנים של אשתו, וחשבוניות אחרות, כדי לקבל החזר הוצאות. בכתבה מידע גם על דוח שערך מבקר איגוד ערי דן לביוב – איגוד שהמערער היה יושב הראש שלו – שעניינו הוצאות עודפות (הדוח הוגש לבית משפט קמא). בכתבה האמורה מצויה תגובה מפורטת של המערער לעניינים שהועלו בנוגע לו, ובנוגע לטיפולי הפנים נכתב מפיו כי "בשום פנים ואופן לא מדובר בטיפולי פנים, אלא במתנה שנרכשה עבור אירוע אליו הוזמנתי". בכתבה אחרת, מיום 20.2.1998, שכותרתה "שבנצי מורדוב יחזיר את הכסף", דווח כי חברי מועצת האיגוד קיימו ישיבה, ובה הועלתה בין היתר דרישה כי המערער ישיב חלק מהכספים שקיבל עבור קבלות שהגיש אם יתברר שההחזרים היו בניגוד לחוק, וכי תתקיים בדיקה בעניין זה. גם בכתבה זו השמיע המערער את תגובתו המפורטת.

הנה כי כן, הכתבה מושא ענייננו לא עמדה בחלל ריק, אלא הייתה חלק מביקורת שהושמעה בעיתונות על האופן שבו המערער עושה שימוש בכספי ציבור. לא למותר לציין כי בכל המקרים האחרים לא הוגשה תביעת לשון הרע על ידיו. כפי שכבר הודגש, בעניינים ציבוריים מסוג זה, הנוגעים לאישי ציבור, יש משקל רב לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, ובייחוד כשמדובר בדיווח שאיננו מחוסר יסוד, כבענייננו. בדיון בבית המשפט המחוזי הוצגו קבלות שהגיש המערער ושבגינן קיבל החזר, ובכלל זה שתי הקבלות, משני תאריכים שונים, עבור "ט. פנים מתנה" על שם רעייתו. שם העוסק המוטבע על הקבלות הוא גב' עדנה סומך, שאין מחלוקת כי היא הקוסמטיקאית של אשת המערער זה שנים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא הצליח לבסס את

טענתו שאין מדובר כלל בטיפול פנים לאשתו אלא במתנה שרכש לאירוע שאליו הוזמן (המערער לא ידע לומר למי נרכשה המתנה). בית המשפט הדגיש כי המערער לא הביא לעדות את אותה קוסמטיקאית, שבידיה היה לאשר או להפריך טענתו זו. יש להוסיף כי המערער הוא אדם בעל גישה רבה לאמצעי התקשורת, ובכתבות השונות שבהן הושמעה ביקורת כלפי התנהגותו, לרבות בעניין הקבלות עבור טיפולי הפנים, ניתנה לו הזדמנות ליתן את תגובתו. על שאמר שם הוא חזר גם לפני בית המשפט המחוזי, ואולם הסברו כאמור לא היה מבוסס, להשקפת בית המשפט המחוזי, די הצורך, ועל כן בהתחשב ב"העניין הציבורי" הגלום בפרסום הגיע בית המשפט למסקנה כי קמה למשיבים הגנת "אמת דיברתי". במסגרת הערעור לא הונח בסיס המצדיק להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, ולכן לא נזקקתי לטענות הנוספות של המשיבים בעניין קבלת טובות הנאה על ידי המערער.

15.    אכן, המערער לא הורשע, לא הואשם וגם לא נחקר במשטרה בעניינים שהמשיבים כיוונו אליהם. היצמדות למצב הדברים לאשורו עשויה להצריך במקרים מסוג זה שימוש במילים מסייגות כגון "לכאורה", "לפי פרסומים קודמים", "לפי מסמכים שבידינו" וכדומה, או להסביר ביתר פירוט ודיוק במה מדובר (כפי שנעשה בפרסומים הקודמים על אודות המערער). עם זאת המערער לא העלה טענות מפורשות בעניין זה, אלא מיקד את ערעורו בהיבטים אחרים, שבהם לא מצאנו כאמור עילה מספקת להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי.

סיכומו של דבר, אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומה של הגנת "אמת בפרסום" בנוגע לאמור בכתבה שלפיו המערער הוא "איש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות".

"עריקה" פוליטית

16.    בית המשפט המחוזי הטיל בסופו של יום אחריות על המשיבים בגין ביטוי אחד שנכלל בכתבה. מדובר בשימוש שנעשה בתיבה "ערק" לצורך תיאור מעברו של המערער מתמיכה במפלגת ה"ליכוד" לתמיכה במפלגת "ישראל אחת". על כך משיגים המשיבים – ודין השגתם להתקבל.

בטרם הכרעה בשאלה אם פרסום מסוים הוא "לשון הרע" כמשמעות מונח זה בחוק, על בית המשפט לבחון את פרשנות הפרסום. עמידה על משמעותו של הפרסום נעשית מבעד לעיניו של הקורא, השומע או הצופה הסביר (בהתאם לסוג הפרסום). "המבחן

הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..." (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני [29], בעמ' 337). לאחר בירור פרשנותו של הפרסום יש בידי בית המשפט לבחון אם יש בו משום "לשון הרע", כלומר אם הוא עלול להשפיל את מושא הפרסום, לבזותו או לפגוע במשרתו. במסגרת בירור שאלה זו, "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (פרשת הרציקוביץ' [3], בעמ' 570).

17.    אינני סבור כי במילה "עריק", על פי משמעותה בהקשר הנדון ובהתחשב בנסיבות העניין, יש משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. הביטוי "עריק" – כך ידענו וכך ניתן לראות יום-יום באמצעי התקשורת – משמש לעתים תכופות, בהקשר הפוליטי, כדי לבטא את נדידתם של אנשי ציבור מרשימה לרשימה, מנאמנות לנאמנות, מ"בית פוליטי" אחד ל"בית פוליטי" אחר. זהו מובנו של הביטוי בעיני האדם הסביר והרגיל. יצוין כי אשר למערער עצמו אין זו הפעם הראשונה שנאמר כי הוא ערק למחנה ברק (כך נעשה שימוש בביטוי זה בכתבה בעיתון "מעריב" מיום 9.5.1999, שהוכתרה בכותרת "יו"ר הליכוד בת"א ויואש צידון 'ערקו' לברק". וראו גם הכתבה בעיתון "העיר", שם נאמר על תמיכתו של המערער במר ברק כי זהו "המהלך הפוליטי הביזארי של השבוע"). הביטוי "ערק" פרץ זה מכבר את מקורותיו הצבאיים, והוא משמש לא אחת עיתונאים ואחרים במסגרת השיח הפוליטי במחוזותינו. האדם הסביר במדינת ישראל אינו מייחס לביטוי זה, בהקשר הפוליטי, משמעות של מעשה אסור מבחינה חוקית. זהו כיום ביטוי שגור, ואף אם אין הוא ערב לאוזנו של מושא ההתבטאות, הרי לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפרסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הבריות (ע"א 723/74 הנ"ל [21], בעמ' 293). וחשוב יותר: באספקלריה זו אין הביטוי "ערק" אלא בגדר תיאור עובדתי של עצם שינוי המחנה, בתוספת יותר מקורטוב של הבעת דעה – ובמקרה זה דעה שלילית, אולי צינית, בנוגע למהלך. אשר למערער, איש ליכוד ותיק, אין מחלוקת כי מבחינה עובדתית הוא אכן עבר לתמוך במר ברק לראשות הממשלה, וככל שהביטוי "ערק" שיקף התייחסות ביקורתית-צינית למעבר זה, הרי זו הבעת דעה הנעוצה עמוק בתוך מתחם ההתבטאויות הלגיטימיות, וזאת אף בלי שאנו נזקקים להכריע בשאלת המניעים המדויקים שהביאו את המערער למהלך זה של חציית קווים פוליטיים. יודגש כי מקום שבו האמירה הנבחנת כוללת הן יסוד עובדתי והן יסוד של הבעת דעה, והיסוד העובדתי אינו במחלוקת של ממש, נהנית האמירה כולה מן היחס הניתן בדין להבעת הדעה, זאת הן במישור האחריות והן במישור ההגנות.

כלל מושרש הוא כי "...[]בית-המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת המביעים דעה על הא ועל דא, לעתים אף בדרך של לעג וסאטירה" (פרשת הרציקוביץ [3], בעמ' 574). "אין בית-המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הנ"ל [21], בעמ' 307; וכן ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור [30]; בג"ץ 606/93 הנ"ל [16]). המשיבים בחרו במילה "עריק" – היו יכולים לבחור במילה אחרת – אך לא לבית המשפט לבחור בשבילם את דרך ההתנסחות, ואינני מוצא בדבריהם דבר שהוא מעבר לרף שהמערער, כאיש ציבור (שאכן עבר, נשוב ונזכיר, ממחנה פוליטי אחד לאחר), יכול וצריך לספוג.

מסקנתי היא אפוא כי השימוש במילה "עריק" במסגרת הכתבה לא היה בו כדי להצדיק הטלת אחריות על המשיבים בגין פרסום לשון הרע.

סוף דבר

ע"א 9462/04 נדחה. ע"א 9594/04 מתקבל. ההוצאות שהוטלו בהליך הקודם מתבטלות, והוצאות המשיבים בהליך זה, וכן שכר טרחת עורך דינם בסכום של
10,000 ש"ח, יושתו על המערער.

השופט ס' ג'ובראן

אני מסכים.

השופטת א' חיות

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ריבלין.

ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ו (28.12.2005).