בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
בג"ץ 2640/18
|
העותרים:
|
1. פלוני
|
2.
פלוני
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. משרד הביטחון
|
2.
שירות ביטחון כללי
|
|
3.
ראש המנהלה הביטחונית לסיוע
|
|
4.
משרד ראש הממשלה
|
עתירה למתן צו על תנאי
ובקשה למתן צו ביניים
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977:
סע' 406(א)
פסק-דין
|
1.
לפנינו עתירה שעניינה
הענקת היתרי שהייה בישראל לעותרים 2-1 (להלן: העותרים), בני
משפחה אחת, תושבי אזור יהודה ושומרון. על פי הנטען בעתירה, העותרים שיתפו פעולה עם
כוחות הביטחון של ישראל ומשום כך הם נרדפים במקום מושבם, באופן המצדיק את קבלת
העתירה. עוד הובהר בעתירה, כי ביום 25.03.2018, פנו העותרים לוועדה לבחינת טענות
בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת
המאויימים או הוועדה), אך טרם קיבלו כל מענה לפנייתם.
במסגרת
העתירה התבקש צו ביניים, אשר יאסור על הרחקת העותרים מישראל. בהחלטתי, מיום
28.03.2018, הוריתי על מתן צו ארעי המורה כמבוקש.
הרקע להגשת העתירה
2.
מתגובתם המקדמית של
המשיבים עולה, כי ביום 24.11.2016, פנו העותרים לוועדת המאויימים, בבקשה להנפיק
להם היתרי שהייה בישראל. במענה לפנייה האמורה, מיום 27.11.2016, התבקשו העותרים על
ידי הוועדה לפרט את טענותיהם הקונקרטיות, באשר לאיומים המופנים כלפיהם. הובהר
בתגובת הוועדה, כי במידה שקיימות טענות ספציפיות לקיומה של סכנת חיים ממשית
ומיידית, על העותרים לצרפן, על מנת שהוועדה תוכל לבחון את העלאת עניינם לדיון,
בשנית.
3.
למעלה מחודש לאחר
מכן, ביום 10.01.2017, ומבלי שהתקבלה התייחסות מצד העותרים לעניין ההשלמות אשר
התבקשו, לצורך בחינת טענותיהם למאויימות, הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה, במסגרתה
הם ביקשו היתרי שהייה בישראל, מכוח המאויימות הנטענת. בפסק דין מיום 09.04.2017,
נמחקה העתירה, וזאת לבקשת העותרים (בג"ץ 312/17 פלוני נ'
מדינת ישראל – משרד הביטחון (09.04.2017)).
4.
במכתב שהתקבל
במזכירות וועדת המאויימים, ביום 25.05.2017, פנה ב"כ העותרים דאז, עו"ד
מ' זרעיני, אל הוועדה, בעניינם של העותרים. במכתב נאמר, בין היתר, כי: "מתגובות בתיקים רבים, פרקליטות המדינה דיברה על כך שיש להפנות
את מרשיי לקצין המאויימים במפקדה ממפקדות התיאום והקישור הנמצאות בשטחי האזור,
בבקשה לקבל היתרי שהייה זמניים בישראל עד להחלטה סופית של וועדת המאויימים בעניינם";
וכי "בנסיבות העניין, אבקשכם לתאם מועד בו יוכלו מרשיי להתייצב
פיזית בפני קצין המאויימים. לטיפולכם". על פי הנמסר ממזכירות ועדת המאויימים, עולה
מרישומיהם כי הפנייה "נסגרה", מה שעשוי
להעיד על כך שנשלח מענה לפנייה, הגם שמענה זה אינו מצוי ברשותם.
5.
ביום 25.03.2018,
פנו העותרים, בשנית, באמצעות בא כוחם עו"ד מקונן, לוועדת המאויימים. למכתב
צורפו מסמכים שונים, שעל פי הנטען מעידים על קיומה של מאויימות בעניינם של
העותרים.
6.
שלושה ימים בלבד
לאחר מכן, ביום 28.03.2018, הוגשה העתירה דנן.
תמצית העתירה ותגובת המשיבים
7.
במסגרת העתירה נטען,
כי העותרים מבקשים להתיר להם לשהות בישראל בשל סכנת החיים הנשקפת להם, אם יימצאו
בשטחי הרשות הפלסטינית. זאת, על רקע החשד כי הם משתפים פעולה עם כוחות הביטחון
הישראליים. העותרים טענו בנוסף, כי קיימים נגדם "גזרי דין
על ידי בית משפט ברשות הפלסטינית בגין עבירות של שיתוף פעולה עם ישראל. ומה עוד יש
גזרי דין של מאסר ועבודות פרך של 10 שנים". העותרים הוסיפו וטענו, כי "הטענות של הרשות כלפי העותרים [הן] שהם
עבדו עם מפעילים ישראליים... והם נתבקשו 'לעבוד: על שמות של אנשים מסויימים... והם
מתנזים סראיא אלקודס שייכים לתנועת הג'יהד האיסלאמי". העותרים
הוסיפו וטענו, כי יידו לעבר ביתם, לא אחת, אבנים והושלכו בקבוקי תבערה, בשל החשד
כי הם מסייעים לכוחות הביטחון הישראליים. העותרים ציינו, כי הם פנו אל וועדת
המאויימים, ואף המציאו להם את הפרטים המבוקשים, ואולם הוועדה "לא ניאותה להשיב" להם.
8.
בתגובתם המקדמית של
המשיבים נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים על ידי
העותרים. לטענת המשיבים, לנוכח העובדה כי העתירה דנן הוגשה כשלושה ימים בלבד לאחר
פניית העותרים אל הוועדה, לא ניתן להם זמן סביר למתן תשובה לפנייה, טרם הגשת
העתירה דנן. אשר לבקשה למתן צו ביניים, נטען על ידי המשיבים, כי גם דינה של בקשה
זו להידחות. המשיבים הבהירו, כי ישנה אפשרות לפנות לקצין המאויימים בבקשה לקבלת סעד
זמני, עד להכרעה בפנייה לוועדת המאויימים. עוד נמסר על ידי המשיבים, כי במבט צופה
פני עתיד, ככל שהעותרים יבקשו להשיג על החלטה כזו או אחרת מטעם הוועדה בעניינם,
"דרך המלך לכך היא הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו
כבית משפט לעניינים מנהליים...". בהמשך, ציינו המשיבים כי על פי הנמסר
מגורמי התביעה במשטרת ישראל, הוגש נגד העותר 1, לבית משפט השלום באשקלון, כתב
אישום, המייחס לו עבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף
406(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען, בדיון בבקשה
למעצרו של העותר 1 עד לתום ההליכים בעניינו (מ"ת 38139-06-18) (להלן: ההליך האחר), ביקש בא כוח העותר 1, כי העותר ישוחרר לשטחי
יהודה ושומרון:
"יש
לי שני ערֵבים מהשטחים ויש לי ערֵב ישראלי שהוא בדרך. הוא יכול להיות אצל המשפחה
שלו בשטחים, יש את גיסו שמוכן לשמור עליו בתוך הבית שלו. [...] לשאלת בית המשפט,
המשיב [העותר 1] אכן מנוע גירוש כרגע, יש בג"צ תלוי ועומד, הסברתי למשיב
[העותר 1] את המשמעות העלולה להיות להליך המנהלי שהמשיב [העותר 1] מנהל, אם הוא
מבקש כעת להשתחרר לשטחים, הוא אומר שיסתדר ורוצה להציג חלופה
בשטחים" (ההדגשה שלי – א.ש.).
יצוין, כי
בהחלטתו של בית משפט השלום, מיום 01.07.2018, נאמר, בין היתר, כי: "במעמד הדיון שבפניי נמסר כי חרף הליך זה [ההליך
דנן], המשיב [העותר 1] מבקש להשתחרר לחלופה בביתו אשר ביאטה ונמסר על ידי הערֵבים כי
למיטב ידיעתם אין מניעה למשיב [העותר 1] להתגורר
ביאטה ואף פגשו אותו ביאטה כחודש עובר למעצרו". לטענת
המשיבים, האמור לעיל אינו עולה בקנה אחד עם הנטען בעתירה זו, כי העותר 1 מבקש היתר
שהייה בישראל, בטענה כי נשקפת סכנה לחייו באזור יהודה ושומרון.
למען
שלמות התמונה, יצוין כי בסיומו של דיון המעצר קבע בית משפט השלום, כי יש לשחרר את
העותר 1 בערובה ובתנאים מגבילים, בהם נאסר עליו להיכנס לתחומי ישראל, ללא אישור
שהייה כדין. לאחר שהמדינה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת
3966-07-18), נקבע כי העותר 1 ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
9.
בהחלטתי מיום 12.07.2018,
התבקשו העותרים להודיע לבית המשפט האם, לאור האמור בתגובתם המקדמית של המשיבים, הם
עומדים על עתירתם או שמא ניתן למחוק את העתירה. ביום 25.07.2018, הודיעו העותרים כי
הם עומדים על עתירתם.
דיון והכרעה
10.
לאחר עיון בעתירה
ובתגובתם המקדמית של המשיבים, המסקנה המתבקשת היא כי דינה של העתירה להידחות על
הסף, בשל אי מיצוי הליכים ובשל היותה של העתירה מוקדמת בזמנה.
11.
הלכה היא, כי טרם פנייה לבית משפט זה, בשבתו
כבית המשפט הגבוה לצדק, על העותר למצות את ההליכים בפני הרשות המנהלית המוסמכת,
שאחרת תדחה עתירתו על הסף, הן בשל היותה עתירה מוקדמת והן בשל אי מיצוי הליכים (בג"ץ
2209/17 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (18.4.2017); בג"ץ 199/17 אבו טיר
נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (05.2.2017)).
12.
בנסיבות שלפנינו,
העותרים לא מיצו את ההליכים אל מול וועדת המאויימים, שכן לא ניתנה לגורמים
המוסמכים שהות מספקת להשיב לפנייתם, ויפים, בהקשר זה, הדברים הבאים:
"כידוע, הכלל
בדבר מיצוי הליכים אינו כלל טכני או פורמאלי. עותר אינו נדרש להראות רק כי הוא פנה
לגורם המוסמך בבקשה מסודרת בטרם פנייתו לבית המשפט, אלא גם כי לאותו גורם מוסמך
היה זמן סביר להשיב לו (בג"ץ 4065/97 עמותת "בצדק" נ' היועץ המשפטי לממשלה (3.7.1997);
בג"ץ 9403/05 מסוף
העברת מסמכי מחשבים בע"מ נ' שר האוצר (6.10.2005); בג"ץ 3750/08 עו"ד לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.4.2008);
ועוד רבים אחרים). ברי כי הזמן שעותר נדרש להמתין בטרם פנייתו לבית המשפט משתנה
בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו. יש ששהות קצרה בת מספר ימים תספיק ואפילו תחייב הגשת
עתירה שכן המתנה נוספת תוביל לדחיית עתירה בשל שיהוי (בג"ץ 383/15 מד"ע - המפלגה הערבית הדמוקרטית נ' יו"ר
הכנסת (2.2.2015)
והאסמכתאות שם), אך באופן רגיל ובהעדר טעם מוצדק למתן שהות כה קצרה, יש להמתין פרק
זמן מספיק כדי לאפשר לגורם המוסמך להשיב" (בג"ץ 2572/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (30.3.2017)).
13.
העותרים פנו, אמנם,
אל וועדת המאויימים, אך אין מקום, בנסיבות העניין, להושיט להם סעד, כמבוקש. נראה,
כי אצה לעותרים הדרך לפנות לבית משפט זה ולהגיש את עתירתם, שעה שוועדת המאויימים
טרם נתנה כל החלטה בעניינם, כפי טענת העותרים עצמם; ולכל הפחות, טרם שהואילו
העותרים להמתין פרק זמן סביר עד לקבלת תשובה מטעם המשיבים. דומה, כי לא יכול להיות
חולק על כך שפרק זמן של שלושה ימים אינו מהווה, בלשון המעטה, זמן סביר למתן תשובה לפנייה.
במצב דברים זה, קשה להלום את עמדת העותרים, לפיה המשיבים "לא ניאותו להשיב" לפנייתם.
14.
בנסיבות אלה, ובשל
אי מיצוי ההליכים אל מול ועדת המאויימים, דינה של העתירה להדחות על הסף. כמו כן,
ומשטרם ניתנה כל החלטה מהותית בעניינם של העותרים, הרי שלפנינו עתירה מוקדמת, דבר
המוביל אף הוא לדחייה על הסף (בג"ץ 6755/17 אבו עראם
נ' משרד הביטחון (18.09.2017); בג"ץ 605/17 קלאעי נ' מדינת ישראל (23.03.2017)).
15.
די באמור לעיל כדי
להורות על דחייתה של העתירה על הסף, אף מבלי להידרש לאמור בתגובת המשיבים, לפיה
הצהרותיו של העותר 1 בדיון המעצר אינן עולות בקנה אחד עם הנטען על ידו בעתירה דנן.
יש לתהות, מדוע העותר 1 לא הביא לידיעתנו, ולו חלק קטן מהשתלשלות העניינים המפורטת
בתגובת המשיבים; ואין חולק, כי האמור על ידו באותו דיון, ובכלל זה בקשתו להשתחרר לחלופת
מעצר באזור יהודה ושומרון, מעורר ספק בדבר מהימנות טענותיו למאויימות באזור זה, המשליך
גם על ניקיון כפיו (בג"ץ 6749/15 מטר נ'
משרד הפנים – מדינת ישראל (22.12.2015)).
16.
סיכומם של דברים,
העתירה נדחית על הסף, ומשכך נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.
הצו הארעי
שניתן על ידי ביום 28.03.2018, מבוטל בזאת. עם זאת, באפשרותם של העותרים לפנות אל
קצין המאויימים במנהלת התיאום והקישור הקרובה לאזור מגוריהם ולבקש היתרי שהייה
זמניים בישראל, עד להחלטת הוועדה בעניינם.
17.
העותרים ישאו
בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ₪.
ניתן היום,
י"ז באב התשע"ח (29.7.2018).
5129371
