בבית המשפט
העליון
|
רע"א
2923/18
|
לפני:
|
כבוד השופט ע' גרוסקופף
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. אבני בועז בע"מ
|
|
|
2. אורי בריל
|
|
|
3. א.בריל אדריכלים בע"מ
|
בקשת רשות
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.3.2018 בה"פ 56294-11-13
שניתנה על
ידי כב' השופט סארי ג'יוסי
|
חקיקה שאוזכרה:
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 466
פסק דין
|
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית
המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סארי ג'יוסי) בה"פ
56294-11-13 מיום 15.3.2018. במסגרת ההחלטה, התקבלה באופן
חלקי בקשת המשיבים למתן סעד זמני המונע מהמבקש להטיל עיקולים על הכספים המוחזקים
בקופת בית המשפט או לנקוט בכל דרך למימושם במסגרת תיק הוצל"פ מס'
02-29781-06-9, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המשיבים.
רקע והליכים קודמים
1. המבקש, מר
נחום פרמינגר (להלן: "המבקש"), זכה
לפני 14 שנים בפסקי דין חלוטים נגד המשיבה 1, אבני בועז בע"מ (להלן: "אבני בועז"), במסגרתם נקבע כי ישולמו למבקש כ-963 אלף ש"ח
על ידי אבני בועז בגין עבודות שביצע עבורה (ת"א (שלום חי') 5796/88; ת"א
(מחוזי חי') 10800/97; ע"א 6369/04) . בעקבות זאת, בשנת 2006 פתח
המבקש בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ חיפה מס' 02-29781-06-9. להלן: "תיק הוצל"פ"), אשר עד כה לא הועילו כדי להביא לפירעון החוב
הפסוק.
2. בשנת 2013
גילה המבקש כי בין אבני בועז, בעל השליטה בה, מר אורי בריל (המשיב 2. להלן: "מר בריל"), וחברה נוספת שבבעלות מר בריל, א. בריל אדריכלים
בע"מ (המשיבה 3), לבין המועצה המקומית מטולה (להלן: "המועצה") מתנהל הליך
בוררות, במסגרתו תובעים המשיבים כספים מהמועצה עבור תכנון ופיקוח על פרויקט
להקמת מגרש ספורט במטולה (המכונה "מרכז קנדה"). בעקבות זאת הוטלו צווי
עיקול, לבקשת המבקש, על הכספים בהם מחזיקה המועצה עבור אבני בועז בסך של כ-960 אלף
ש"ח (להלן: "סכום העיקול").
3. ביום
9.6.2013, דהיינו לאחר הטלת צווי העיקול, ניתן פסק הבורר, לפיו על המועצה לשלם למר
בריל סכום של 1,156,882 ש"ח. ויודגש, פסק הבורר ניתן לטובת מר בריל בלבד,
מבלי שניתנה בו כל התייחסות לתביעת החברות שבבעלותו כלפי המועצה, ובכלל זאת אבני
בועז (להלן: "פסק הבורר").
4. בעקבות פסק
הבורר הגיש המבקש תביעה נגד המועצה, הבורר והמשיבים, כאשר הסעד שהתבקש בו היה "סעד הצהרתי על פיו חבים [המועצה, הבורר והמשיבים]
כולם ביחד ולחוד בתשלום החוב נשוא תיק הוצל"פ" (ה"פ
56294-11-13) (להלן: "המרצת
הפתיחה"). ביום 11.12.2013 הוסכם על ידי הצדדים כי המועצה תפקיד בקופת בית
המשפט את סכום העיקול (דהיינו, כ-960 אלף ש"ח), וכנגד זאת התביעה נגד המועצה
והבורר סולקה ביום 18.8.2014.
5. ביום
4.1.2018 ניתן פסק דין הצהרתי, לפיו נקבע כי הכספים המוחזקים בקופת בית המשפט,
אותם הפקידה המועצה, הם כספים להם זכאית אבני בועז בלבד ולא מר בריל או המשיבה 3
(להלן: "פסק הדין ההצהרתי").
בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה להעברת הכספים המעוקלים לידיו. בקשה זו הוגשה הן ללשכת
ההוצאה לפועל והן לבית משפט קמא. ביום 18.1.2018 דחה בית משפט קמא את בקשתו מחמת
חוסר סמכותו להורות על העברת כספים במסגרת מתן הסעד ההצהרתי, והפנה את המבקש
בעניין זה ללשכת ההוצאה לפועל. בין לבין, ביום 24.1.2018 הגישו המשיבים בקשה למתן
סעד זמני המונע מהמבקש להטיל עיקולים על הכספים המוחזקים בקופת בית המשפט או לנקוט
בכל דרך למימושם במסגרת תיק הוצל"פ, וזאת עד להכרעה בערעור. ביום 18.2.2018
הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה על פסק הדין ההצהרתי (להלן: "הליך הערעור").
החלטת בית המשפט המחוזי
6. ביום 15.3.2018 דן בית המשפט
קמא בבקשה, תוך שהוא לא נדרש לסיכויי הערעור אלא התמקד במאזן הנוחות והעניק לשיקול
זה מעמד בכורה. בית המשפט קבע כי "אף שצודק [המבקש] בטענה לפיה
על [המשיבים] היה להוכיח לכאורה כי יתקשו לגבות את סכום פסק
הדין אם וכאשר יזכו בערעור, וכי קיים חשש מבוסס כי לא ניתן יהיה לעשות כן, עדיין
עסקינן בסכום משמעותי – כמיליון ש"ח, מה עוד כי פסק הדין שלפנינו אינו בגדר
פסק דין כספי רגיל". לפיכך, נעתר בית המשפט קמא לבקשה באופן חלקי וקבע כי המבקש
יהיה רשאי להמשיך לפעול בתיק ההוצל"פ, לרבות הטלת עיקולים על אותם הכספים,
ואולם לא יהיה רשאי לפעול למימוש הכספים והוצאתם מקופת בית המשפט.
מכאן בקשת
רשות הערעור שלפניי.
תמצית בקשת רשות הערעור
7. המבקש טען
כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו. אליבא דמבקש, המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם
להוכיח את התנאים למתן עיכוב ביצוע פסק הדין. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי סיכויי
הליך הערעור הם קלושים לאור קביעותיו הברורות של בית המשפט קמא בפסק הדין ההצהרתי.
באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי המשיבים לא הוכיחו כי יתקשו לגבות את כספי העיקול
מהמבקש ככל שיזכו בערעור. עוד טוען המבקש כי אפילו אם החשש לגביית כספי העיקול
בחזרה היה מבוסס, גם אז לא היה מקום למתן עיכוב ביצוע פסק הדין, לאור החשש שהוא לא
יוכל לגבות את הכספים אם הערעור יידחה. על כל אלה מוסיף המבקש כי לא ניתן להתעלם
מהעובדה כי חלפו שנים רבות מאז ביצע את עבודתו עבור אבני בועז ומאז זכה בפסקי דין
חלוטים שקבעו את זכאותו לכספים הללו.
8. המשיבים
לעומת זאת סבורים כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. באשר לסיכויי הערעור נטען
כי ממצאי פסק הדין ההצהרתי ותוצאתו האופרטיבית אינם עולים בקנה אחד עם עילת התביעה
והסעדים שנתבעו בעטיה, ולכן לערעור שהוגש על ידם יש סיכויים גבוהים להתקבל. באשר
למאזן הנוחות, נטען כי הכספים מוחזקים בקופת בית המשפט ועל כן אין חשש כי יועברו
לידי מר בריל או לידי כל גורם אחר עד למתן הכרעה בהליך הערעור. לעומת זאת המבקש
הוא אדם פרטי אשר לגביו מתקיים החשש שאם יועברו לידיו הכספים הדבר יקשה על מר בריל
לגבות אותם בחזרה, וזאת במיוחד לנוכח גובה הסכום בו מדובר. על כן, אם תתקבל בקשת
רשות הערעור ייגרם נזק בלתי הפיך למר בריל ויסוכל הליך הערעור.
דיון והכרעה
9. לאחר
שעיינתי בבקשה ובטיעוני הצדדים, החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה
כבערעור. דין הערעור להתקבל, ודין החלטת בית המשפט קמא מיום 15.3.2018 להתבטל.
10. פסק הדין שנתן בית המשפט קמא בהמרצת הפתיחה
הוא פסק דין הצהרתי, הקובע כי אבני בועז, ולא בעל השליטה בה (מר בריל), היא הבעלים
של הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט. המשמעות האופרטיבית של קביעה זו היא שלמבקש יש
אפשרות לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לעיקול ומימוש כספים אלו, על מנת להביא לפירעון
החוב הפסוק.
11. הבקשה לסעד
זמני שהוגשה לבית המשפט קמא היא בקשה למנוע תוצאה אופרטיבית זו, ומבחינת מהותה,
כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו, היא שקולה לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין.
12. הכלל הוא כי
יש לבצע את פסק הדין עם נתינתו, והגשת ערעור כשלעצמה אינה מונעת בעד הזוכה להוציא
לפועל את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין
האזרחי, תשמ"ד-1984). סטייה מכלל זה תעשה בהתקיים התנאים הבאים: (א)
סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הערעור,
ובכלל זאת תבחן השאלה האם ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע
והערעור יתקבל בסופו של דבר (ע"א 7221/01 י.ג.
רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד
נו(4) 178, 181 (2002)).
13. באשר למאזן
הנוחות, עיכוב
הביצוע המבוקש בענייננו שקול לעיכוב פסק דין כספי. כידוע, ההלכה היא
שאין לעכב ביצוע פסק דין כאשר מדובר בחיוב כספי אלא בנסיבות חריגות בהן קיים חשש
כי הנזק שייגרם למבקש הערעור הנו בלתי הפיך באם הערעור יתקבל (ע"א 9296/03
אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 304 (2003); ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה, פסקה 18
(2.3.2017)).
הלכה זו
יפה במיוחד במקרה כמו זה בו עסקינן, כאשר החוב הפסוק בו מדובר לא נפרע גם כעבור 14
שנה (!), והחייבת (אבני בועז), ובעל השליטה בה (מר בריל) אינם מגלים כל נכונות
לפרוע אותו גם כיום.
14. לגבי סיכויי
הערעור, הרי מבלי
לקבוע מסמרות בעניין, לא התרשמתי שעל פניו הם גבוהים. הטענות המרכזיות
המועלות נגד פסק דינו של בית המשפט קמא הן בעלות אופי דיוני, ובית המשפט קמא
התייחס אליהן בפסק דינו (ראו פסקאות 65-62 לפסק הדין ההצהרתי). מכל מקום, אין
בטענות אלו כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין מהסוג בו עסקינן.
15. סוף דבר:
הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט קמא מיום 15.3.2018 – מתבטלת, כך שהמבקש יהיה רשאי
לנקוט בכל הליך בהוצאה לפועל על מנת להיפרע את החוב הפסוק מהכספים שהופקדו בקופת
בית המשפט במסגרת המרצת הפתיחה.
16. המשיבים
יישאו בהוצאות המבקש בהליך זה בסכום של 20,000 ש"ח.
ניתן היום,
כ"ב בתמוז התשע"ח (5.7.2018).
