בבית המשפט
העליון
|
רע"א
3011/18
|
לפני:
|
כבוד השופט מ' מזוז
|
המבקשים:
|
1. אורי גוב ארי
|
|
|
2. גלי דובש גוב ארי
|
|
|
3. עדי גוב ארי
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבה:
|
עיר השעשועים בע"מ
|
בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 7.3.2018 בע"א 38251-04-17
|
החלטה
|
1.
בקשה לרשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 7.3.2018 בע"א 38251-04-17, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק
דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ט' חבקין) מיום
5.3.2017 בתא"מ 26251-07-15 .
2.
המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה
לקבלת פיצוי בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998
(להלן: החוק). בכתב התביעה נטען כי ביום 22.4.2014
ביקר המבקש 1 (להלן: המבקש) בלוויית אמו (היא המבקשת 2) (להלן: האם) והמלווה הקבוע שלו בלונה פארק תל אביב, אתר שעשועים
המופעל על ידי המשיבה. בניגוד למספר פעמים בעבר בהן הורשה המבקש להשתמש במתקני
האקסטרים "רכבת ההרים המשפחתית" וה"קרייזי טוויסטר" לאחר
שהמנהל בשטח בדק כי המבקש יכול לאחוז בסוגר הבטיחות, בזו הפעם קבעו עובדי המשיבה
כי המבקש אינו רשאי להשתמש במתקנים הללו בשל נכותו. האם הפנתה את תשומת ליבם של
מנהלי האתר לכך שהוראות הבטיחות שהופיעו בשלט שבפתח מתקן רכבת ההרים המשפחתית אינן
כוללות הגבלה שהמבקש אינו מסוגל לעמוד בה, אך אלה נותרו בסירובם. בכתב ההגנה טענה
המשיבה כי לא אפשרה למבקש, המתנייד בכיסא גלגלים ומנח ידו שמוט, לעשות שימוש
במתקנים מאחר שנציגיה התרשמו כי הוא אינו מסוגל לקיים את דרישות הבטיחות של
המתקנים, אשר מבוססות על תנאים שהם מ"מן העניין".
3.
בפסק דין מיום 5.3.2017 דחה בית משפט
השלום את התביעה. תחילה ניתח בית המשפט את עוולת ההפליה לפי החוק כעוולה תוצאתית:
משסירבו המבקשים להצעת בית המשפט לבדיקת המבקש על ידי מומחה מטעם בית המשפט נקבע
כי נקודת המוצא היא כי המבקש אינו יכול לקיים את דרישות הבטיחות ולהשתמש במתקנים
מבלי לסכן את בריאותו. לאור נקודת מוצא זו, גם בהנחה שהסירוב אכן גרם נזק, נקבע כי
לא מתקיים קשר סיבתי בינו לבין התנהגות המשיבה. לאחר מכן נפנה בית המשפט לניתוח
העוולה כעוולה התנהגותית: נקבע כי "אף בהנחה שאין לנתבעת [המשיבה] נוהל מסודר
בנושא; שמפעיל המתקן או מנהל זוטר החליט לאסור על אורי [המבקש] את השימוש בטוויסטר
על סמך מראה עיניים בלבד; ושהמנהלים הבכירים של הלונה פארק לא היו ערים בזמן אמת
לכל דרישות הבטיחות (שחלקן נעדר מהשלטים)" – חזקת ההפליה נסתרה, והחלטות
עובדי המשיבה נבעו משיקולים ענייניים. נקבע כי "מראהו החיצוני של אורי –
התניידותו בכיסא גלגלים (המקים חשש סביר למוגבלות בגפיים התחתונות) ומנח ידו השמוט
(המקים חשש סביר לקושי באחיזה) – מעוררים יחד שאלה כנה בדבר יכולתו לקיים את
דרישות הבטיחות, ואם שימוש במתקנים עלול להסב לו סיכון מוגבר". בנסיבות אלו,
נקבע כי לא הייתה חובה לערוך בדיקה פרטנית להסרת החשש, והתנהלות אחראית של עובדי
המשיבה אפשרה להם לאסור על בעל המוגבלות להשתמש במתקנים ולדרוש כי יצטייד באישור
רפואי שיניח את דעתם.
4.
המבקשים הגישו לבית
המשפט המחוזי ערעור, אשר נדחה ביום 7.3.2018. בית המשפט המחוזי קבע כי בניגוד
לטענת המבקשים לפיה בית משפט השלום לא בחן את התנהגות המשיבה בזמן אמת, עיון בפסק
דינו מלמד כי טענה זו כמו גם יתר טענות המבקשים נידונו באריכות. אשר לעמדת נציבות
שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים (להלן: הנציבות) אשר הוגשה במסגרת הליך הערעור (אך לא במסגרת ההליך בבית
משפט השלום), נקבע כך:
"בדיון בערעור
ניסיתי לשמוע מנציג הנציבות פתרון אופרטיבי שיהיה מקובל על הנציבות.
פתרון
שכזה לא נמצא.
לגישת הנציבות, ככל
שמבקשים מבעל מוגבלות ניכרת לעין להבדק טרם עלותו למתקן שעשועים כדי לראות אם יש
ביכולתו לאחוז מוט, כך יש לנהוג עם עוד עשרות האנשים, העומדים איתו בתור לאותו
מתקן, גם אם על פני הדברים אין להם כל בעיה לאחוז במוט, וכי אין זה משנה שהתור
יתעכב באופן משמעותי.
זאת ועוד, אליבא
דנציבות, ניתן להטיל על בעל המוגבלות להסתכן מרצון ותוצאות ההסתכנות יחולו על
הנכה.
עמדה
זו בעייתית בעיני. לא ניתן לחשוף המשיבה לסיכון שכזה.
לו
יצויר כי חלילה ייפול נכה ממתקן ויגיש תביעת נזיקין, קל לשער כיצד בימ"ש ידחה
מכל וכל את הגנת המשיבה בטענת הסתכנות מרצון.
יש לדאוג ליישומו של
חוק השיויון ולהקפיד על איסור הפליה.
יש לזכור כי מול
אינטרס השיוויון קיימים גם אינטרסים נוספים ויש לאזן ביניהם באופן מושכל, שלא
יגלוש לקיצוניות בלתי סבירה".
5.
מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, במסגרתה
טוענים המבקשים כי פסקי הדין קמא מגלמים בתוכם את מהותה של ההפליה החברתית כנגד
אנשים בעלי מוגבלויות, תוך חזרה על רטוריקה לכאורה ניטרלית, אשר שבה ומטילה את נטל
המוגבלות על כתפיהם. לעמדתם, שגו הערכאות קמא כאשר שבו ו"הלבישו" על
עוולת ההפליה את רכיב התוצאה, חלף בחינתה כעוולה התנהגותית וקביעה כי בענייננו
"על מנת שההחלטה האם להעלות אדם למתקן תעמוד בדרישות חוק שוויון זכויות, על
ההחלטה להיות מבוססת על מבחנים אחידים ואובייקטיביים".
6.
לאחר עיון בבקשה
ובצרופותיה מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה
מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות
עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם
מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)
בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת באמות מידה
אלו. הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת השלכה כללית הטעונה הכרעה, והיא נטועה כל
כולה בנסיבות המקרה הפרטניות.
אכן, הבקשה נוגעת לנושא רגיש. זכותו של אדם בעל מוגבלות להשתתפות שוויונית
ופעילה בתחומי החיים השונים אינה שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, יש לזכור כי זכות זו
אינה עומדת לבדה וכי במקרים רבים נדרש לאזן בינה לבין אינטרסים נוספים. הצורך
באיזון אינו מרוקן את הזכות מתוכן כפי שמשתמע מעמדת המבקשים, אלא מהווה פועל יוצא
של יישומה בחיי המעשה, ובמובן זה הוא פרי של יציקת תוכן דווקא. בענייננו, מכלול
החומר הראייתי ונסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הביאו למסקנה כי החלטת המשיבה לאסור
על המבקש לעלות על מתקני האקסטרים נבעה משיקולים ענייניים, היא לא הייתה שרירותית,
אלא נועדה להגן על שלמות גופו של המבקש ולהיטיב עמו. ולעניין זה מקובלים עלי דבריו
של בית משפט קמא שהובאו בפסקה 4 לעיל. בנסיבות אלו, תוצאת פסקי הדין קמא מבוססת
ושקולה, אף אם המבקשים ראו בכך פגיעה בהם.
7.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין
צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד באב התשע"ח (26.7.2018).
5129371
