בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים
|
ע"א 4250/15
|
ע"א 4269/15
|
לפני:
|
כבוד
המשנה לנשיאה ח' מלצר
כבוד
השופט ע' פוגלמן
כבוד
השופט נ' סולברג
|
המערערים בע"א 4250/15 והמשיבים 3-1 בע"א
4269/15:
|
1. חברה פלונית
|
2.
פלוני
|
|
3.
פלוני
|
נ ג ד
|
המשיב
1 בע"א 4250/15 והמערער בע"א 4269/15:
|
1.
פלוני
|
המשיבה
2 בע"א 4250/15 והמשיבה 4 בע"א 4269/15:
|
2.
פלונית
|
המשיבה
3 בע"א 4250/15 והמשיבה 6 בע"א 4269/15:
|
3. חברה
פלונית
|
המשיבה
4 בע"א 4250/15 והמשיבה 5 בע"א 4269/15:
|
4. חברה
אלמונית
|
ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב'
השופט י' קינר) בת"א 4945-07-10 מתאריך 27.05.2015
|
חוק החברות, תשנ"ט-1999
חוק החוזים (חלק כללי),
תשל"ג-1973: סע' 25(א)
פקודת החברות [נוסח חדש],
תשמ"ג-1983: סע' שבתוספת
השניה, 3, 9, 10
פסק-דין
המשנה
לנשיאה ח' מלצר:
1.
לפנינו ערעורים נוגדים שהוגשו על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט י' קינר) ב-ת"א
4945-07-10 .
להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה.
רקע עובדתי
2.
המערערים 3-2 בע"א
4250/15 והמשיב 1 באותו הערעור הם אחים, שיכונו להלן בהתאמה: יעקב, משה
ופנחס, וביחד: האחים. בשנת
1988 הקימו האחים
חברה, היא המערערת 1 בע"א 4250/15 (להלן: חברה
ש'), בה חלקו את הבעלות בחלקים שווים ביניהם. במסגרת החברה ש' פעלו עוד מזמן הקמתה שני עסקים שונים: האחד
נוהל על ידי יעקב ומשה בתל
אביב (להלן: העסק בתל אביב), והשני נוהל על ידי פנחס ופעל ברמלה (להלן: העסק ברמלה). העסק ברמלה פעל על מקרקעין השייכים לחברה שתכונה
להלן: חברה א'. בעלי המניות בחברה זו בתקופה, מושא
ענייננו, היו: פנחס (36% מהמניות), יעקב ומשה (22% מהמניות) ודודתם של האחים (42% מהמניות).
3.
המשיבה 4 בע"א 4250/15 (להלן: חברה ט'), הוקמה בשנת 2005 על ידי: פנחס, המשיבה 2 בע"א 4250/15, שהיא רעייתו (להלן: רחל) וילדיהם. חברה ט' פעלה גם היא ממקום פעילותו של העסק ברמלה. את המשיבה 3 ב-ע"א 4250/15 (להלן: חברה פ'), הקים פנחס בשנת
2009 כדי להעביר אליה את פעילות העסק ברמלה.
4.
פסק הדין, מושא
הערעורים, הכריע בסכסוך שהתעורר בעקבות שני אירועים מרכזיים: האחד הוא
חובות שאליהם נקלע העסק ברמלה, והשני
הוא מה שכונה בפסק הדין נושא הערעור: הסכם הפרישה של פנחס, אשר
במסגרתו ויתר על מניותיו בחברה ש' בתאריך 06.09.2009.
בעקבות אירועים אלו הוגשו התביעה
והתביעה שכנגד, מושא הערעורים דנן. בתביעות אלו נדונו: משטר ההפרדה בין העסק בתל אביב לבין העסק ברמלה, השלכתו של משטר זה על חלוקת החובות
בין האחים, ותוקפו של הסכם הפרישה של פנחס מחברה ש'.
תמצית טענות הצדדים בבית המשפט קמא
5.
במסגרת ההליך שהתנהל
בבית המשפט קמא ביקשו: חברה ש', יעקב ומשה (להלן:
המערערים) לטעון כי מעת הקמת חברה ש' נוהלו העסק בתל אביב והעסק ברמלה כשני עסקים נפרדים. לכן, לגישתם, חובות העסק ברמלה צריכים היו להיפרע על ידי פנחס בלבד. עוד טענו המערערים, בתמצית, כי פנחס ורחל הפרו את חובותיהם כלפי המערערים בכך שהעדיפו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרסים של חברה ש', השתמשו במשאבים של חברה ש' לטובת חברה ט' והוציאו כספים מהעסק ברמלה לשם ניהול אורח חיים בזבזני. בנוסף
לכך נטען שלחברה ט' יש חלק
בחובותיו של העסק ברמלה. לבסוף, המערערים טענו כי יש להשיב להם רכוש וכספים שנלקחו מחשבונה של חברה ש' לאחר פרישתו של פנחס.
6.
פנחס וחברה פ' כפרו בטענות המערערים ובהפרדה הנטענת בין העסקים בתל אביב וברמלה. הם אף
גרסו כי יעקב ומשה כפו על פנחס את
הסכם הפרישה מחברה ש', תוך ניצול מצוקתו הנפשית והכלכלית. בנוסף
נטען שבמסגרת הסכם הפרישה סוכם על הפטרתו של פנחס מתשלום חובותיה של חברה ש'. רחל וחברה ט' ציינו שהטענות כלפיהן בכתב התביעה
התמקדו בנכסים שהועברו לכאורה מחברה ש' לאחר פרישתו של פנחס ממנה,
לעומת האמור בסיכומים, בהם נטען כנגד פעולות שקדמו לכך. לטענת רחל וחברה ט' היתה בכך הרחבת חזית אסורה ואין לאפשר
זאת.
פסק הדין של בית המשפט קמא
7.
בית המשפט המחוזי
מרכז-לוד הנכבד בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק הכריע במחלוקות שנתגלעו וקבע כדלקמן:
א) באשר לשאלת ההפרדה בין העסקים – בית המשפט
המחוזי הנכבד סקר את ההלכות בנוגע לפרשנות תקנון של תאגיד. על יסוד ההלכות האמורות
ובחינת מכלול נסיבות המקרה – בית המשפט קמא קבע שיש לדחות את הטענה להפרדה בין
העסקים בתל אביב וברמלה שהביאה בפועל לשינוי התקנון. עוד
נקבע כי לא היו הסכמות בין האחים להפרדה מוחלטת בין
העסקים, ומבחינה משפטית לא היה נוהג לפיו כל אחד מהעסקים יישא בעצמו בקשייו
הכלכליים. הדבר אף לא הוסדר במסמכי החברה ש' ובנוגע
לכספים מסוימים וציוד – הייתה שותפות ולא נערכו התחשבנויות נפרדות.
ב) בכל הנוגע
לפרישת פנחס מחברה ש', בית
המשפט המחוזי הנכבד עמד על כך שקיימת מחלוקת באשר לתנאי הפרישה וקבע שלא היו
סיכומים בכתב נושא זה והצדדים הסתפקו בחתימתו של פנחס,
בתאריך 06.09.2009, על כך שהוא מוותר על מניותיו בחברת ש'
(מסמך זה וההסדרים שנלוו לו כונו בפסק הדין, מושא הערעור – הסכם
הפרישה). לכן, בית המשפט פירש את ההסדרים בין הצדדים על בסיס
הנסיבות והפעולות שהתבצעו לאחר מכן. בית המשפט המחוזי קבע כי האחים הסכימו כי עם פרישתו של פנחס
יימכרו
מקרקעי חברת א' כדי לסלק חוב של העסק ברמלה לבנק
לאומי,
והנשיאה בחוב תהיה בחלקים שווים בין האחים. אמנם המקרקעין לא נמכרו בסופו של
דבר, אך בית המשפט המחוזי עמד על כך שההסכמה לנשיאה באופן שווה בחוב האמור עומדת
בעינה. בית המשפט פירט, על יסוד ההסכמות שנגעו לפרישתו של פנחס וקביעותיו בהקשר האמור – את
ההסדרים אליהם הגיעו הצדדים, אותם הוא הבין כך:
"א.
פנחס יפרוש מהחברה ויקים חברה חדשה שבה ימשיך עצמאית את פעילות סניף רמלה.
ב.
פנחס יופטר מערבותו לחובות סניף תל אביב של החברה.
ג.
פנחס יהיה אחראי לשליש מחובות סניף רמלה וזכאי לשליש מזכויות הסניף.
ד.
חובות סניף רמלה לבנק לאומי ייפרעו ממימוש מקרקעי [חברה א' – ח"מ] תוך שימוש בחלקי התמורה המגיעים לשלושת האחרים,
ובחלוקה שווה ביניהם (אי ביצוע האמור לעיל אינו גורע מהאמור בס"ק (ג) לעיל).
ה.
יועבר סך של 500,000 ש"ח מחשבון בנק לאומי של סניף תל אביב לחשבון בנק לאומי
של סניף רמלה (העברה זו אכן בוצעה ביום 6.9.09)"
(פסקה
94 לפסק הדין מושא הערעורים).
ג) משהובהרה החלוקה הנ"ל – בית המשפט
המחוזי הנכבד נדרש לשאלה האם פנחס זכאי לקבל שליש משווי חברה ש', וקבע כי התשובה לכך היא שלילית. הטעמים לקביעה זו היו הסכמות האחים
בעת פרישתו של פנחס, ההיגיון הכלכלי ביסוד הסכם הפרישה, ציפיותיהם של האחים והתנהלותו הבלתי-תקינה של פנחס בשנים שלפני פרישתו. בית המשפט הוסיף ודחה את טענותיו של פנחס לכך שהסכם הפרישה עם אחיו הושג כתוצאה מכפיה ועושק
שהופעלו מצידם, וקבע כי לא נפל פגם ברצונו החוזי של פנחס וכי
תנאיו של ההסכם האמור אינם חורגים מהמקובל, או בלתי סבירים.
ד) בכל הנוגע לרחל – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא הוכח
שמעמדה היה כשל נושאת משרה, על נפקויות האחריות הכרוכות בכך, ולכן הטענות כנגדה
נדחו. קביעה זו נסמכה על מכלול הנסיבות ובהן סמכויותיה המוגבלות בחברה ש' והתייחסות האחים אליה כאשתו של פנחס ולא כמנהלת.
ה) באשר
לטענות כנגד חברה ט' וחברה פ' – בית
המשפט המחוזי הנכבד עמד תחילה על כך שאין להידרש לטענות שלא הועלו בכתב התביעה
כטענות המקימות סעד כספי. באותו הקשר נקבע שאין לקבל טענות על חובות הנובעים
מהתקופה הקודמת לתאריך 06.09.2010, שכן התקופה שהתביעה עסקה בה, נמנית מהמועד
האמור ואילך. בית המשפט ציין שעיקר הטענות הן שלאחר הפרישה – פנחס הוסיף לרכוש סחורה עבור העסק ברמלה ללא
ידיעת המערערים. לפי הטענה – סחורה זו הועברה לחברה ט' ולחברה פ'. אולם בית המשפט קבע שהמערערים לא הוכיחו את הטענות הללו ולא הציגו נתונים שיתמכו בכך.
לפיכך תביעות אלו נדחו אף הן.
ו) הטענות
כנגד התנהלותו הבלתי תקינה של פנחס נדחו משום שבלאו הכי, על פי קביעותיו
של בית המשפט המחוזי, הוא לא קיבל שליש מנכסי חברה
ש', וזאת
ככל הנראה בשל ההכרה באחריותו לנזקים שגרם לחברה ש'. בנוסף, טענות אלו לא נטענו בכתב
הטענות, ונפסק כי עצם חוסר ההתאמה בין אורחות החיים של פנחס לבין מצבו הכלכלי – איננו מפר כל חובה
משפטית במקרה דנן.
ז) בית המשפט
המחוזי הנכבד עמד על כך שמהיום בו פרש פנחס, הוא
אכן הוסיף לפעול בחשבונות העסק ברמלה למשך
מספר חודשים. אף שצוין שזוהי התנהגות בעייתית, יעקב ומשה הם שאיפשרו אותה, ונקבע שניתן לראות זאת משום הסכמה להמשך פעילות מוגבלת
של פנחס בחברה ש' לתקופה
מוגדרת. בכל אופן כיום לא ניתן לקבוע אם הפעילות בחשבונות באותה תקופה חרגה
מהתנהלות רגילה של העסק ברמלה. עם זאת, הדין
לכאורה שונה בנוגע לחשבונות הבנק שפתח פנחס בשם החברה ש' בבנק מסד ובבנק מרכנתיל ללא ידיעתם של יעקב ומשה, אולם אלו לא נכללו בהליכים שבפנינו.
ח) בנוגע לסכומי כסף שהועברו מחשבונות הבנק של
העסק בתל אביב
לחשבונות של העסק ברמלה לפני מועד הפרישה, בית המשפט המחוזי קבע שמכיוון שבאותה
תקופה היה שיתוף – אין לחייב את פנחס
להחזירם. הוא הדין בנוגע לתשלום שכר טרחה בתביעה שהתנהלה לפני הפרישה. סכומים
שהועברו לאחר הפרישה יש לראותם כניסיון לצמצום יתרת החוב בבנק לאומי, ומשום שכאמור
פנחס אחראי לשליש מחוב זה, נפסק כי עליו להשיב לחברה ש' שליש
מהסכומים שהועברו לאחר פרישתו. לבסוף, באשר לטענות שנטענו בנוגע לחוב של פנחס לחברה ש' על
בסיס כרטיס החו"ז שלו, נקבע שאין ראיות מספקות על מנת לאשש חיוב זה, וטענה זו
נדחתה.
8.
בסיכומו של דבר, פנחס חויב בהשבת: שליש מהחוב לבנק לאומי, ובמונחים כספיים סך של 2,352,021 ש"ח;
שליש מהחוב לבנק הפועלים, ובמונחים כספיים
סך של 316,248 ש"ח; שליש מהכסף שהועבר לחשבון של העסק ברמלה לאחר הפרישה (500,000 ש"ח), דהיינו 166,667 ש"ח
ושליש מהחוב של העסק ברמלה לבנק
הפועלים שם, דהיינו 249,333 ש"ח. סיכומם של הסכומים הוא 3,084,269 ש"ח,
ונקבע שעל פנחס לשלם זאת לחברה ש'. עוד נפסק שעל פנחס לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 80,000 ש"ח למערערים, וכי על המערערים לשלם לרחל ולחברה ט' שכר טרחה בסך 40,000 ש"ח.
9.
על פסק הדין
הנ"ל הוגשו הערעורים שלפנינו, ובהם חזרו המערערים על טענותיהם הראשוניות
והעלו השגות שונות, שיפורטו בהמשך. כמו כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר
נדחתה בהחלטתו של חברי, השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן.
לאחר בחינת הסיכומים והטיעונים שהושמעו
על-ידי באי-כוח הצדדים – הגיעה העת לליבון הדברים, ובכך אעסוק מיד בסמוך.
דיון והכרעה
10.
לנוכח אופי הטענות שהועלו בערעורים
דנן, מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד בטרם אפנה לבחינת הסוגיות לגופן.
ראשית, אדגיש כי על פי ההלכה "התערבות של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים
שקבעה הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים, כשנפלה טעות בולטת בקביעתם" (ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים בע"מ, פיסקה 49 (20.8.2017) (להלן: ענין צאיג)).
שנית, אעיר כבר עתה, כי כאשר הסדרים המתייחסים לנושאים שמיליוני
שקלים כרוכים בהם – נערכים בעל פה וללא עיגון של ההסכמות בכתב ובאופן מפורט, אין
להתפלא שהצדדים מוצאים עצמם בהליכים משפטיים ארוכים. במצבים כאלו, שבהם העמימות
הראייתית היא רבה, קשה היא מלאכת השופט להגיע לחקר האמת. עם זאת, אין פירוש הדבר
שניתן להימנע מהכרעה שיפוטית, גם כאשר העמימות אינה מאפשרת להגיע באופן מיטבי
לבירור העובדות לאשורן; במקרה כזה יש להכריע לפי נטלי ההוכחה (ראו: ענין צאיג – פסק דינה של הנשיאה מ' נאור).
11.
משעמדנו על עקרונות
כלליים אלו, ניתן לגשת לגוף הדברים. מכיוון שהשאלות שהועלו בערעורים רבות ומורכבות
– אדון בהן אחת לאחת, כאשר בכל סוגיה אציג את טענות הצדדים ואת ההכרעה המוצעת על
ידי במחלוקת.
(1) משטר ההפרדה
א. קביעת בית המשפט המחוזי
12.
כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענתם
של המערערים כי
הונהג ביניהם לבין פנחס משטר הפרדה לפיו כל עסק מתנהל בנפרד,
על אף המסגרת התאגידית המשותפת (החברה ש'). בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על
מספר רב של שיקולים וראיות, שבהם: מצג חברה ש' כלפי חוץ וגורמים שלישיים, העובדה
ששלושת האחים היו מורשי חתימה בחברה ש', זכויות החתימה של האחים בחשבונות העסקים השונים, הערבויות
שנתנו האחים לחשבונות הבנק השונים, השימוש ההדדי
במשאבים והיעדר התחשבנות בנושאים מסוימים.
ב. טענות הצדדים
13.
המערערים משיגים
על הקביעה שאין להכיר במשטר ההפרדה. לטענתם, יש להבחין בין חובות כלפי צד ג' לבין
החיובים שבין בעלי חברת ש' בינם לבין עצמם. מקום שישנן הסכמות,
הם סבורים שניתן להכיר בחלוקה בתוך חברה ש' וכך היה צריך לפסוק בענייננו. המערערים אף טוענים שמסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה אינן
מעוגנות דיין בחומר הראיות. למשל, באשר להרשאות החתימה, המערערים טוענים שהיו להם הרשאות רק לחשבון אחד מתוך
ארבעת החשבונות של העסק ברמלה. עוד
נטען שערבות הדדית איננה מלמדת על שיתוף, וגורסים שלא הייתה ערבות כזו בכל
החשבונות. המערערים אף משיגים על הקביעה שהייתה שותפות
במשאבים וטוענים שלא הוכח שהיה צורך בהתחשבנויות שלא נערכו. נטען שאף שבתביעה
מסוימת שבה היו הצדדים מעורבים אל מול גורם שלישי אכן נוצר מצג כלפי חוץ לפיו אין
משטר של הפרדה –אין לכך לשיטתם כל נפקות, שכן עניינה של אותה תביעה היה בזכויות בנכס
משפחתי שלא היה שייך לחברה ש', ורק
כסוגיה אגבית תבע התובע שם גם זכויות בחברה ש'.
14.
פנחס, מנגד, סומך ידיו על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. הוא מוסיף שאם היה אכן
משטר הפרדה, אזי הדבר היה מנוגד לדיני המס, שכן במצב כזה כלפי חוץ (רשויות המס)
מוצגת חברה אחת, כאשר בפועל מדובר , על פי טענת המערערים, בשתי ישויות חייבות מס. לטענת פנחס גם העובדה שמניות החברה ש' חולקו שווה בשווה בין האחים מצביעה על השותפות ביניהם. פנחס אף
חוזר ומזכיר ראיות נוספות, אשר לגישתו מצביעות על כך שלא היה משטר הפרדה, כגון:
נסיבות הקמת החברה ש', מסמכיה המרכזיים,
התנהלותה הכללית והמצג שלה כלפי חוץ (גם מעבר לרשויות המס).
ג. הכרעה
15.
לאחר שעיינתי
במסמכים הרבים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה – לא מצאתי עילה להתערב
במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע למשטר ההפרדה. עתה אבהיר ואנמק.
16.
טענותיהם העובדתיות
של המערערים לא הצביעו על
נתונים שנעלמו מעיניו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כפי שאלה מפורטים בפסק הדין,
מושא הערעור. מעבר לכך בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בדין כי על מנת שנוהג, כדוגמת
משטר ההפרדה הנטען, יעלה כדי הסכם מחייב, הגובר על האמור במסמכי החברה, יש צורך בהסכמות מפורשות ומפורטות הרבה יותר
מאלו שישנן במקרה דנן. ואכן בעבר כבר נפסק לגבי אגודות שיתופיות כדלקמן:
"על
הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית
של החברים [...] הוכחת נוהג כזה צריך שתיעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי
(שכן היא באה להחליף את הסכמתו), וכן יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית
בעתיד. הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה כי ראוי שהסכמות מסוג זה יועלו
על הכתב" (ע"א 4937/92 "אגרא"
אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט, פ''ד מח(1) 818, 828
(1994)).
זה המקום להעיר, בעקבות הסתייגות חברי,
השופט נ' סולברג, כי שאלת הרחבתה של הלכה זו
גם על חברות אכן טרם הוכרעה בפסיקתנו, ואני בדעה כי ניתן להשאירה אף
כאן בצריך עיון (השוו לדעות השונות שהובעו בעניין קרוב ב-ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' אורנה מילר (25.09.2016);
ועיינו גם: יוסף גרוס חוק החברות כרך
א', עמ' 157-156 (מהדורה חמישית, 2016)).
לשיטתי אין צורך להכריע פה בסוגיה המשפטית האמורה, בשים לב
לעובדה שחומר הראיות מצביע אמנם על הפרדה ברמה מסוימת בין העסקים השונים
(ודומה כי בין האחים אכן היו הסכמות
כלשהן באשר להתנהלות השוטפת בהפרדה). אולם הסכמות אלו לא עלו כדי נוהג
מפורט ומחייב מבחינה משפטית. מסקנה זו אף מתחזקת לנוכח הסדרי הפרישה, אשר ביקשו
לעגן פורמלית הפרדה בין העסקים. דומה שמעמד הפרישה (במסגרתו חתם פנחס על העברת מניותיו בחברה ש' – לאחיו) מלמד כי הצדדים הבינו את מחויבותם
ההדדית לחברה ש' (על כל פעילויותיה) עד אותו מועד, ולפיכך
ביקשו לבטלה על דרך של התנתקות משפטית. מכל מקום, משהגיעו הצדדים להסכמות באשר
להיפרדות ממשית בין עסקיהם, הדבר משליך ממילא על חובותיהם וזכויותיהם, האחד כלפי
מישנהו, רק החל מאותו מועד ואילך, ולפיכך נפקותה של סוגית משטר ההפרדה קודם לכן –
משקלה פוחת.
אדון
איפוא עתה בהסדרי הפרישה.
(2) "הסכם הפרישה"
א. קביעת בית המשפט המחוזי
17.
אין מחלוקת שבשנת
2009 הצדדים הסכימו על פרישתו של פנחס מחברה ש'. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לשאלות מה כללו
ההסכמות באשר לפרישה זו והאם הן הושגו באופן ראוי. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא
שאכן היו הסכמות בין הצדדים, ואלו הושגו כדין. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלפי
הסכמות אלו, פנחס יפרוש מחברה ש' ויופטר מערבותו לחובות העסק בתל אביב. עוד הוסכם שחובות העסק ברמלה ייפרעו
מכך שהאחים יממשו את מקרקעי חברת א' ומהסכום שיתקבל יפרעו את החובות בחלוקה שווה
ביניהם, כל זאת: מבלי לגרוע מההסכמה שחובות וזכויות העסק ברמלה יתחלקו שווה בשווה בין הצדדים, ושיועברו חצי
מיליון שקלים מחשבון העסק בתל
אביב לחשבון בנק לאומי של העסק ברמלה.
ב. טענות הצדדים
18.
המערערים טוענים
שאין יסוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לנשיאה השווה בחובות העסק ברמלה. טענה מרכזית של המערערים בהקשר זה היא שאחד השיקולים של בית המשפט המחוזי לקביעתו
בנדון היה שווים של מקרקעי חברת א',
ששועבדו כנגד חיובי הפעילות בעסק רמלה ואשר
עתידים היו להימכר. לטענתם, בית המשפט המחוזי הניח ששווי המקרקעין (ששועבד כנגד ההלוואות שניטלו בעבור עסק רמלה) עומד על 20 מיליון ש"ח, בעוד שלמעשה הוא
היה נמוך מכך ועמד רק על כ-17.5 מיליון ש"ח. עוד מוסיפים המערערים שמסכום זה
יש להפחית מס שבח ולכן הסכום שפנחס צפוי
היה לקבל מהמכירה (על פי חלקו בנכס) היה נמוך עוד יותר. לפיכך, לדבריהם פנחס היה צפוי להיזקק לעזרת אחיו על מנת לכסות את החוב של העסק ברמלה, שעמד על 6 מיליון ש"ח, והם היו אמורים
להשתתף ביתרת החוב, ככל שתיוותר כזו, ולא יותר מכך.
המערערים טוענים עוד כי בית המשפט המחוזי שגה כשביסס את פרשנותו
באשר לתוכנו של הסכם הפרישה, בין
השאר על השיפור שחל במצבו הנפשי של פנחס. לשיטתם, די בתנאי
הפרישה הנוחים, שהמערערים טוענים
שהוסכם עליהם, כדי להסביר את נכונותו של פנחס לקבלם. עוד הם גורסים
שההסכם היה תלוי בכך שמקרקעי חברת א' אכן
יימכרו, ומשזה לא קרה – אין לדרוש מהם למלא את חלקם במתווה באופן חד צדדי.
19.
המערערים מוסיפים שאין לסטות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי שקבע
שההסכמות הושגו כדין וללא כפייה, או עושק. בהקשר זה הם טוענים שההסכם מיטיב עם פנחס, אשר קיבל ייעוץ משפטי ובכל מקרה הוא לא טען
לביטול החוזה תוך זמן סביר.
20.
פנחס מערער אף הוא על קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להסכם הפרישה. בין היתר פנחס טוען שלא היה מקום להסתמך על ממצאים בנוגע לאירועים שקרו לאחר פרישתו מחברה ש' כדי לקבוע מה הייתה ההסכמה במועד הפרישה. הוא
טוען גם שלא התגבשה כל הסכמה שהצדדים יכסו את חובות העסק ברמלה ממכירת מקרקעי חברת א' ושלא
הוסכם שהוא יישא בשליש מהחוב של העסק ברמלה, אשר
משויך לחברה ש'. פנחס מוסיף כי מכיוון שלא הוכח מה שווי מניותיו בחברה ש', לא היה ניתן להעריך האם ההסדר שבית המשפט
המחוזי הניח שהוא ההסכם המחייב אכן היה סביר בתנאיו. מעבר לכך פנחס טוען שאחיו התחייבו להעביר מיליון ש"ח
לעסק החדש שיקים, והם לא עשו כן.
21.
פנחס חוזר גם על טענותיו שאחיו כפו עליו את הסכם הפרישה ואת הוויתור על מניותיו בחברה ש'. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספיק לראיות
בדבר מצבו הנפשי באותו הזמן, לרבות רישומיה, של הפסיכולוגית ועדותה. עוד הוא טוען
כי העובדה שבית המשפט דחה את טענת משטר ההפרדה מלמדת גם היא על כך שפנחס למעשה נושל ממניותיו בדרך של ניצול.
22.
פנחס מוסיף וטוען כנגד חיובו בשליש מחובות העסק ברמלה, מקום שהצדדים עצמם לא טענו לכך. מעבר לכך, לטענתו, על פי
קביעותיו של בית המשפט המחוזי עצמו, לא היה מקום לחייבו בחלק מכל חובות העסק ברמלה, אלא רק בחובות שהיו לבנק לאומי. לבסוף, פנחס טוען שלא הייתה כל הסכמה למכור את מקרקעי חברת א' ולפרוע באמצעות התשלום שיתקבל מכך את חובות
העסק.
ג. הכרעה
23.
גם בסוגיה זו, לאחר
עיון בחומר הרב שהונח לפני, מצאתי שאין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי
באשר למה שכונה על ידו שם: הסכם הפרישה. בית
המשפט המחוזי עשה ככל יכולתו כדי להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים במעמד הפרישה,
ועשה כן על יסוד ניתוח הראיות שבפניו, בהיעדרו של הסכם כתוב ומפורט. בהקשר זה לא
נותר לי אלא לחזור על דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר עמד על כך שהסכם חשוב
שכזה צריך היה להיערך בכתב. משהדבר לא נעשה – בית המשפט המחוזי ביצע את המוטל עליו
נאמנה בניסיון להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ממכלול הנסיבות.
אוסיף כי על אף שלא מצאתי בדברי
באי-כוח הצדדים טענות שיש בהן כדי לשכנע בכך שבית המשפט המחוזי לא ניתח את התשתית
הראייתית כראוי, או שגה בהפעלת שיקול דעתו במידה המצדיקה את התערבותנו, אתייחס עתה
לטענות המרכזיות אשר טעונות בירור.
24.
כאמור, המערערים טוענים שבית המשפט המחוזי טעה בכך שהתייחס
למחיר מקרקעי חברת א' והניח ששווים כ-20
מיליון ש"ח. בהקשר זה אציין כי לשם בחינת מפגש הרצונות הסובייקטיבי שעוגן
בהסכם הפרישה – אין לעמוד אך ורק על שוויו של הנכס באופן מדויק, אלא גם על האופן
בו העריכו אותו הצדדים (על אומד דעת סובייקטיבי, ראו, למשל: ע"א 4628/93 מדינת
ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312
(1995) (להלן: עניין אפרופים))
המתייחס לנוסח סעיף 25(א), לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כפי שהיה בתוקף
בעת פרישת פנחס). לפיכך לא ניתן
להתעלם מכך שהמערערים עצמם העמידו
בסיכומיהם את שווים המשוער של המקרקעין על כ-20 מיליון ש"ח (ראו: סיכומי
טענות המערערים בבית המשפט המחוזי, עמ' 16, בפיסקה 27). כמו כן, חוות דעת השמאי,
עליה מבקשים המערערים להסתמך, נערכה רק
בתאריך 31.12.2009, קרי לאחר מועד הפרישה. יצוין כי בחוות הדעת נאמר כי אם
שטחי הבנייה הבנויים ללא היתר יאושרו – אזי שווי הנכס מוערך ב-20 מיליון ש"ח.
מכלול נסיבות אלו מצביע על כך שבית
המשפט המחוזי פעל כראוי כשהסתמך על האומדן של המערערים את שווים של המקרקעין, ואין הצדקה לסטות ממסקנתו בנדון.
25.
אין בידי לקבל גם את
טענותיו של פנחס לעילות של כפייה
ושל עושק. הראיות שבפנינו אינן מבססות עילות אלו, וזאת במיוחד לנוכח העובדה שלא
נראה שההסדרים שנעשו – אינם סבירים, או פוגעים בפנחס. דומה שהסכם הפרישה, כפי שתואר על ידי
בית המשפט המחוזי הנכבד, משקף מפגש אינטרסים ורצונות סביר בנסיבות העניין, בגדרו פנחס הסכים לוותר על חלקו בחברה ש' בתמורה לכך שאחיו יתחלקו עמו בחובות של העסק ברמלה, שאותו הוא ניהל ושהוא היה האחראי המרכזי
לכישלון הפעילות בו. הסכם זה נראה סביר גם מבחינתם של יעקב ומשה, אשר
השאירו בחזקתם את העסק בתל
אביב, ונתנו את חלקם כדי שאחיהם פנחס יסכים לפרוש מחברה ש'. אציין בהקשר זה עוד כי אין פסול בכך שבית
המשפט המחוזי הסתמך על אירועים שהתרחשו לאחר הסכם הפרישה על מנת לאמוד את תוכנו,
שכן בנסיבות המתאימות פעילויות אלה עשויות לשפוך אור על מה שהוסכם (ראו: עניין אפרופים, בעמוד 312).
26.
באשר לטענתו של פנחס לפיה בית המשפט המחוזי קבע כי חובותיו לעסק ברמלה הן אך ורק החובות לבנק לאומי, די שאפנה לפיסקה 94 לפסק הדין, מושא
הערעורים, שם קבע בית המשפט המחוזי באופן מפורש ש"פנחס יהיה אחראי לשליש מחובות סניף רמלה וזכאי לשליש מזכויות הסניף" (ההדגשות שלי – ח"מ), דהיינו מכל החובות ולא רק לחובות לבנק לאומי.
27.
לבסוף, יש לדחות גם
את טענותיו של פנחס, לפיהן בית המשפט
המחוזי שגה כשלא אמד את זכויותיו בחברה ש'. אין
בטענות אלו כדי לערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את חוות הדעת
שהוגשה מטעמו של פנחס באשר לשוויה של חברה ש' ממגוון
של נימוקים (ראו: פיסקה 96 לפסק הדין מושא הערעורים). בנוסף לכך אציין שטענתו של פנחס שהובטחו לו מיליון שקלים נוספים גם היא איננה
מעוגנת בראיות.
28.
משעמדתי על ההסכמות
בין הצדדים, כפי שנותחו כראוי על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד – אפנה לבחון עתה את
יתר הסוגיות שלגביהן טענו הצדדים לפנינו.
(3) אחריותם של רחל ופנחס כנושאי
משרה בחברה ש'
א. קביעות בית המשפט המחוזי
29.
בית המשפט המחוזי
פטר את רחל מאחריות לחובות העסק ברמלה, בקבעו כי מעמדה לא היה של נושאת משרה, אלא של
עובדת בעלת תפקיד ניהולי. כמו כן, בית המשפט קבע כי הטענות כנגד פנחס בעניין זה התקזזו בהסכם הפרישה, כאשר הוא לא קיבל את חלקו בנכסי החברה ש'.
ב. טענות הצדדים
30.
המערערים מבקשים להשיג על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה
וטוענים כי רחל מילאה תפקיד מרכזי
בחברה ש', שיש בו כדי להקים לה חובות של נושאת משרה.
עוד נטען כי בשל כך יש לחייב את רחל, כמו
גם את פנחס, בהפרת אמונים כלפי
החברה ש' בשל
מעשיהם (כמו הקמת – חברה ט' ושימוש
בכספי החברה ש' לצרכיהם האישיים). המערערים טוענים שהם לא ידעו על הפעילויות הנ"ל
שפגעו בחברה ש' ושקמה
להם בעניין זה אף עילה של עשיית עושר ולא במשפט.
31.
רחל טוענת שהמערערים לא
מייחסים לה כל מעשה ספציפי פסול, אלא מסתפקים בהעלאת טענות כלליות. לטענתה, טענות
מסוג זה צריכות להיות מפורטות ומעוגנות בראיות קונקרטיות. רחל מוסיפה כי היא לא הייתה נושאת משרה, וכי גם אם כן (באופן פורמלי בלבד), לא
הוכח שיש לייחס לה כל חיוב אישי. לדבריה, המערערים עצמם
היו מודעים למצב החברה ש' לאורך כל הדרך ושימשו בה דירקטורים, ולכן לא
ברור מדוע הם באים אליה בטענות. כמו כן, לטענתה – המערערים גידרו את הטענות כלפיה לתקופה שלאחר הסכם הפרישה,
ולכן אין ביכולתם לטעון כעת אחרת.
32.
פנחס טוען כי מעשיו לכל אורך התקופה היו גלויים כלפי אחיו ושחברת ט' עסקה בתחום בו הם לא רצו לעסוק. מעבר לכך – הוא
טוען שלא נפל פגם בהתנהלות העסק ברמלה, ובכל
מקרה הוא מציין כי ניהול כושל אינו מהווה עליה להטלת חיובים אישיים על מנהל או על
בעל מניות. לטענת פנחס – המערערים אף מנועים מלטעון טענות מסוג זה, מקום שהם
טוענים לקיומו של משטר ההפרדה.
ג. הכרעה
33.
סוגיה זו אינה מעלה
אף היא צורך בהתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר דחה את טענות המערערים. מעבר לעובדה שהצדדים לא העלו כל טענה שיש בה
כדי להצביע על פגם בממצאיו של בית המשפט המחוזי, ברי שלגישתי, משהושג הסכם הפרישה, אין צורך של ממש לעמוד עוד על מעמדה של רחל בחברה ש', או על פעולותיו של פנחס במרוצת השנים שקדמו להסכם הפרישה. הסדרי
הפרישה נערכו על רקע פעולותיהם של הצדדים לאורך השנים, ולא מן הנמנע שאלו היו בין
הסיבות שהובילו להסכמות שניתנו במעמד הפרישה, כנגד ויתורו של פנחס על חלקו בחברה ש'. לפיכך דומה שמה שכונה הסכם הפרישה הוא קו פרשת המים, וייתר את
הצורך להכריע בטענות שעלו בעניין זה. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין
לא מצאתי שהראיות שלפנינו מבססות עילה להטיל אחריות אישית על פנחס או על רחל, כמבוקש בערעור המערערים.
(4) שווי המלאי
א. קביעות בית המשפט המחוזי
34.
בית המשפט המחוזי קבע שהמערערים זכאים לשני שלישים משווי מלאי העסק ברמלה, כפי
שנותר לאחר פרישתו של פנחס. אולם נקבע כי שוויו של מלאי זה לא
הוכח וכי המערערים זנחו את טענותיהם בנוגע לכך
בסיכומיהם.
ב. טענות הצדדים
35.
המערערים מבקשים
להשיג על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה. לטענתם, יש לקבוע מה היה שווי
המלאי בספירת המלאי האחרונה שערך פנחס
ולגזור מכך את חלקם בשווי המלאי. עוד הם טוענים שאם אין תוקף למשטר ההפרדה – יש להעביר
אליהם את מלוא שוויו של המלאי. פנחס טוען, מנגד, שאין להידרש לטענה זו, אשר
נזנחה בעבר על ידי המערערים. חברה פ' מוסיפה
אף היא וטוענת כנגד תוקפה ואמינותה של ספירת המלאי, עליה מבקשים המערערים להסתמך.
ג. הכרעה
36.
דין הערעור בנוגע לסוגיה זו להידחות אף
הוא, שהרי נפסק כי: "הלכה היא, כי בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב
כאילו זנח אותה, ובית המשפט לא יידרש לה" (ע"א 1134/11 ר.מ שביט מבנים חברה לבנין השקעות
ופיתוח בע"מ נ' פקיד שומה באר שבע, פיסקה
29 (12.5.2013)).
בית
המשפט המחוזי קבע שהמערערים זנחו את הטענה דנן בסיכומיהם, והמערערים אכן לא מפנים לאמירות הסותרות זאת. לפיכך, לא ניתן להעניק
להם סעד בהקשר זה. אעיר כי בכל מקרה ישנו קושי באומדן של המלאי לפי ספירת מלאי
שנערכה כשנה לפני מעמד הפרישה, קל וחומר לנוכח הטענות שהועלו כנגד אמינותה.
יצוין
עוד, כי גם עיון בכתב התשובה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי מעלה כי הם ביקשו
מבית המשפט לכל היותר שאם ייקבע "כי פנחס זכאי לתשלום כלשהו בגין מניותיו
בחברה בסכום המשקף שליש משווי שני העסקים בתאריך 06.09.2009, הרי שיש להפחית
מהסכום שיקבע – הן את שווי הנכסים, הציוד, המלאי והעסקים שהותיר פנחס ברשותו
[...]" (פסקה 58 לכתב התשובה מטעם המערערים בבית המשפט המחוזי שצורף כנספח
מע' 17). הנה כי כן לאחר שבית המשפט קבע כי אין לפנחס כל
זכויות בגין מניותיו בחברה ש', נראה
שגם טענה זו מאבדת את אחיזתה ואין זה המקום לחזור ולהעלותה מחדש לראשונה בערעור.
(5) כרטיס החו"ז
א. קביעת בית המשפט המחוזי
37.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים שפנחס יישא בחובו לחברה ש', כפי שבא לידי ביטוי בכרטיס החו"ז שלו. הנימוק לקביעה
זו היה שלא הוצג פירוט של מרבית החיובים בכרטיס החו"ז ושהוא לא אושר על ידי
רואה החשבון של החברה, או מנהלת החשבונות שלה.
ב. טענות הצדדים
38.
לטענת המערערים נפלה
שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לכך, שכן תוכנו של כרטיס החו"ז לא
נסתר ולא הוכחש, והוא הוכח מעבר למאזן ההסתברויות.
39.
פנחס, מנגד,
סומך ידיו על קביעתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף לכך הוא טוען שאין די בהצגת כרטיס
החו"ז על מנת להעיד על תוכנו. במיוחד נטען שהעובדה שלא הוצג מאזן החברה ש' לתקופה הרלוונטית פוגעת באמינות הכרטיס.
ג. הכרעה
40.
לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בית
המשפט המחוזי בנקודה זו. מדובר בהכרעה עובדתית שנסמכה על כך שכרטיס החו"ז
שהוצג היה מקוטע והוא לא אושר על ידי רואה החשבון של החברה. המערערים לא
נתנו טעם לכך ולא הבהירו מדוע לא הוגש כרטיס החו"ז המלא. בנסיבות אלו, תיוותר
הכרעתו של בית המשפט המחוזי על כנה.
(6) שימוש פנחס בחשבון החברה ש'
לאחר הסכם הפרישה
א. קביעות בית המשפט המחוזי
41.
בית המשפט המחוזי
קבע כי אף שהמערערים טענו שפנחס הוסיף לחייב את חשבונות החברה ש' לאחר פרישתו – אין לדרוש ממנו להשיב סכומים
אלו. זאת, משום שככל שהמערערים לא פעלו
להסדרת נושא העברת החשבונות בזמן – המשך ההתנהלות עשוי היה להתפרש כהסכמה למעשיו
אלו של פנחס. יתר על כן – לא
ניתן לעמוד כיום על טיב הפעילות הנזכרת.
קביעה זו לא חלה על החשבונות שאותם פתח
פנחס בשם החברה ש' ללא
ידיעת יעקב ומשה, אשר לא נכללו בתביעה.
ב. טענות הצדדים
42.
המערערים טוענים שלא הייתה כל הסכמה שהם יישאו בחלק מהחוב הנזכר,
אשר נוצר לאחר הסכם הפרישה. לטענתם, לאחר שפנחס פרש מהחברה ש' הוא
הוסיף לחייב את חשבונותיה לצרכיו, וגרם לחוב בשווי כולל של 1,684,909 ש"ח. פנחס, טוען מנגד כי במשך תקופה זו הוא המשיך לעבוד
בחברה ש' כשכיר, ומוסיף כי במשך התקופה האמורה הוא גם
הניב הכנסות לחברה ש'.
ג. הכרעה
43.
בית המשפט המחוזי העלה
תמיהות באשר להתנהלות הצדדים לאחר הסכם הפרישה,
ולתמיהות אלו אני שותף. אין זה ברור מדוע המערערים לא
דאגו להסדרת הרשאותיו של פנחס לפעול
בחברה ש' לאחר מעמד הפרישה. מנגד גם טענתו של פנחס שהוא הוסיף לעבוד כשכיר בחברה ש' אף היא
אינה מסתברת.
44.
כפי שציינתי לעיל,
במקרים כאלו נטלי ההוכחה הם המכריעים את התביעה, ולענייננו הכלל על פיו
"המוציא מחברו עליו הראיה".
המסכת העובדתית שבפנינו אינה מספיקה
כדי להבין עד תום את שקרה בתקופה זו ואת הסכמות הצדדים בנוגע אליה. כפי שציין בית
המשפט המחוזי, המערערים יכולים היו לשלול את
זכויות החתימה של פנחס. ייתכן
שמחדלם לעשות כן מצביע על הסכמתם לרכישות מסוימות שבוצעו ולהמשך ניהול הסניף על
ידי פנחס למשך תקופת התארגנות מסוימת באמצעות חשבונות החברה ש'. מכל מקום, מכיוון שהתמונה העובדתית איננה בהירה, ולא
הובהרה גם בערעור שלפנינו, מצאתי שיש לדחות את השגות המערערים ביחס לקביעה זו של
בית המשפט המחוזי. אציין שאין בדברים אלו כדי לקבוע מסמרות ביחס להליכים אחרים
המתנהלים, או עשויים להתנהל בנוגע לכספים הנדונים – ביחס לצדדים אחרים.
(7) אחריותו של פנחס לחובות החברה ש' וערבותו
45.
פנחס טוען שלא ייתכן שהוא יחויב לשלם לחברה ש' סכומי
כסף ולהיוותר ערב לחובותיה. כך, על פי הטענה, אם חיובים מסוימים לא ישולמו לנושים
של חברת ש' על ידה – הדבר יפעל
לרעתו. פנחס אף טוען שיש לחייבו
רק בסכום שהעסק ברמלה היה חייב בו במועד
ההתנתקות, ולא בריביות שהצטברו בגין אי-תשלום החובות בזמן. המערערים טוענים מנגד שלא הושתו כל ריביות כאמור.
46.
טענת פנחס באשר לערבותו מקובלת עליי, שכן תשלום החובות
ע"י הערבים הנשארים צריך לבוא חלף ערבותו להם, ואין לקבל מצב בו יוותר פנחס ערב לחובות החברה ש'. לכן אני מורה כי לאחר שיוכח כי פנחס שילם את כלל הסכומים שבהם חויב בפסק הדין,
יפעלו המערערים באופן מיידי כדי
לפטור אותו מערבותו לחובות החברה ש'.
47.
מנגד אינני מקבל את
טענתו של פנחס באשר לסכום החובות.
טענה זו נטענה ללא סימוכין וללא נקיבה בסכום מדויק, והמערערים טענו
מנגד שכלל לא נצברו חובות בגין פיגורים.
(8) הוצאות
א. קביעת בית המשפט המחוזי
48.
בית המשפט המחוזי חייב את פנחס בהוצאות החברה ש' וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 80,000
ש"ח. כמו כן חייב בית המשפט המחוזי את המערערים בשכר טרחת עורך דין לרחל וחברת ט' בסך של 40,000 ש"ח. לא ניתן צו
באשר לחברה פ', בשל הנסיבות ובשל היותה מיוצגת על
ידי באי הכוח של פנחס.
ב. טענות הצדדים
49.
פנחס טוען שלא היה מקום לחייב אותו בהוצאות מכיוון שהתביעה נדחתה ברובה,
ומכיוון שתביעת המערערים כנגד
יתר הצדדים נדחתה אף היא. עוד טוען פנחס
שההוצאות שחויב בהן – גבוהות ובלתי סבירות.
50.
המערערים שוללים את
הטענות הנ"ל.
ג. הכרעה
51.
על פי ההלכה - אין
ערכאת הערעור נוטה להתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, אשר ראתה לנגד עיניה
"את מכלול נסיבותיו של התיק ואת התנהלות הצדדים במשפט" (ע"א 3998/07 צ. בכור
ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ, פיסקה
30 (06.01.2011)). בהתאם לכך, לא מצאתי בענייננו עילה להתערב בהוצאות שפסק
בית המשפט המחוזי, זאת במיוחד לנוכח העובדה שחלק מהתביעות כלפי פנחס התקבלו, ותביעתו שלו נדחתה כולה.
סוף דבר
52.
הנקודה האחת בה
מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד היא הותרתו של פנחס ערב לחובות החברה ש'. לכן, לאחר שיובהר כי פנחס שילם את חיוביו לחברה ש' על פי
פסק הדין, מושא הערעור –המערערים יפעלו
להפטרת ערבותו לחובות אלו באופן מיידי, כאמור בפיסקה 46 שלעיל.
אני מציע עוד כי יתר האמור בפסק הדין
של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו.
53.
באשר להוצאות בערכאה
זו – לנוכח התוצאה אליה הגעתי ודחיית מרבית טענותיהם של שני הצדדים – מוצע כי לא
יהיה צו להוצאות בין: פנחס, חברה פ' והמערערים בהליך
שלפנינו. עם זאת המערערים יישאו
בהוצאותיה של רחל ושל חברת ט' (ביחד) בסך של 40,000 ש"ח.
המשנה לנשיאה
השופט ע' פוגלמן:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ'
סולברג:
1. דעתי כדעתו של חברי, המשנה לנשיאה, ח' מלצר, בחוות דעתו
המקיפה, בכפוף להסתייגות אחת. כחברי, אף אני סבור כי בין האחים לא נתגבשו הסכמות
העולות כדי נוהג מחייב מבחינה משפטית, לקיומו של משטר הפרדה בין העסק שברמלה לעסק
שבתל אביב. אני חלוק במקצת על האופן שבו הגיע חברי למסקנה זאת. טענתם של יעקב ומשה
מורכבת למעשה מהצטברותן של שתיים: ראשית, הם טוענים
להפרדה מבנית בין פעילותו של העסק ברמלה ופעילותו של העסק בתל אביב. שנית, הם מטעימים כי
הערבויות האישיות שנתנו האחים לטובת החברה, מגודרות לעסקים שאותם ניהלו בפועל, והן
אינן בתוקף כלפי החברה בכללותה; זאת, אך ביחס להתחשבנות הפנימית ביניהם, ולא כלפי
כולי-עלמא. בעוד שהמסגרת הנורמטיבית לבחינת הטענה הראשונה מצויה בדיני
החברות ובדיני החוזים, בחינתה של הטענה השנייה צריכה להעשות
באספקלריא של דיני החוזים בלבד. הדיון בטענה הראשונה כולל שני נדבכים.
הנדבך הראשון הוא השאלה העקרונית בדבר המנגנון בדיני התאגידים המאפשר יצירתה של
חברה במבנה לפי הנטען. הנדבך השני עוסק בשאלה, האם הוכח שהאחים אכן יצרו חברה בעלת
מבנה כזה. הטענה השניה, צריכה כאמור להיבחן במישור החוזי,
האם השתכלל חוזה מכללא בין הצדדים לגידורן של הערבויות באופן האמור.
2. החברה התאגדה
בשנת 1988, ולכן יש לדון בה על-פי פקודת החברות התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת
החברות או הפקודה). סעיף 3
לפקודת החברות קובע חובה להגשת תזכיר התאגדות כחלק מהקמת החברה, וסעיף 9
מטיל חובה, בחלק מהמקרים, על הגשתו של תקנון בנוסף לתזכיר. סעיף 10 לפקודה,
כולל את האפשרות, בחברה שיש לה הון מניות, לאמץ את התקנון לדוגמה שבתוספת השניה
לפקודה, כתקנון החברה. התזכיר ותקנון החברה, הם מסמכי היסוד של החברה, ובהם נקבעים
בין השאר: מטרותיה, ההסדרים היסודיים ביחס להון המניות שלה, המגבלות החלות על
אחריות בעליה, ככל שישנן, ודרכי ניהולה. הגדרתה של חברה, כאישיות משפטית אחת
הכוללת בתוכה שתי תתי-אישיויות משפטיות, ועוד אחת כזו, כפי שביקשו לצייר אותה יעקב
ומשה, צריכה היתה להעשות כחלק ממסמכים אלה. בנדון דנן, קבעה החברה במסמכי ההתאגדות
שלה כי הון מניותיה יתחלק שווה בשווה בין יעקב, משה ופנחס, כי החברה תנוהל בידי
השלושה, וכי תהיה זכות חתימה בשם החברה לכל אחד מהם. ניתן לראות כי במסמכי
ההתאגדות לא בא זכרה של הטענה בדבר חלוקת החברה לתתי-אישיויות משפטיות, וכי
ההסדרים הקבועים בהם אף הפוכים מכך.
3. יעקב ומשה
טוענים, כי התנהגותם במהלך השנים מצביעה על השתכללותו של הסכם מכללא לשינוי תקנון
החברה. האפשרות לשינוי תקנון באמצעות נוהג קיים הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה,
ביחס לתקנונן של אגודות שיתופיות; אפשרות זו טרם הוכרה ביחס לתקנונן של חברות
(וראה: ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית
בע"מ נ' שדה יעקב (15.8.1991); בג"ץ 4222/95
פלטין נ' רשם האגודות השיתופית (30.12.1998); רע"א 6726/96
אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (11.7.2001)). בנדון דידן, קבע בית
המשפט המחוזי כקביעה עובדתית, כי התנהגותם של האחים לא עלתה כדי יצירת חוזה מחייב.
משמצאנו שאין להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי ביחס לעניין זה, הרי שהדיון
בשאלה העקרונית בדבר האפשרות לשינוי תקנון חברה באמצעות הסכמה מכללא – מתייתר.
תוצאה זאת, מייתרת גם את הדיון בטענתם של יעקב ומשה בדבר גידורן של הערבויות
האישיות שהעניקו לחברה, שכן היא נשענת על הטענה להפרדה מבנית בין עסקי החברה.
4. בכפוף לאמור, אני מסכים לפסק דינו של חברי,
המשנה לנשיאה, ח' מלצר; לנימוקיו ולתוצאתו.
ש ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר.
ניתן היום,
י"ג באב התשע"ח (25.7.2018).
