התערבות במימצאים המבוססים על חוות-דעת - ע"א 5255/16 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (‏18.7.2018)

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  5255/16

לפני:	כבוד השופט נ' הנדל
	כבוד השופט מ' מזוז
	כבוד השופטת י' וילנר

המערערים:	1. פלוני
	2. פלוני
	באמצעות הוריהם פלונית ופלוני

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. הסתדרות מדיצינית הדסה
	2. קופת חולים מאוחדת
	3. עמותת בית החולים מואקסד האסלמית לצדקה     ירושלים

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט) בת"א 49943-05-13  מיום 9.5.2016

                                          

תאריך הישיבות:

ט' בטבת התשע"ח     א' בסיון התשע"ח

(27.12.2017)  (15.5.2018)

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט) בת"א 49943-05-13  מיום 9.5.2016, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים שעניינה רשלנות רפואית.

רקע

1.        המערער 1, יליד שנת 1999, והמערער 2, יליד שנת 2004, הם אחים אשר אובחנו לאחר לידתם כסובלים ממחלת סקיד (SCID) – מחלה תורשתית הכוללת פגיעה במערכת החיסונית (להלן: סקיד או המחלה). הטיפול במחלה זו הוא באמצעות השתלת מח עצם.

           ביום 26.5.2000, כשהוא בן מספר חודשים, אושפז מערער 1 לשם הכנה להשתלת מח עצם, וביום 10.6.2000 הוא החל לקבל טיפול תרופתי שכלל גם מתן תרופת ATG (להלן: התרופה), על מנת להכין את הגוף להשתלה ולמנוע את דחיית השתל. באותו היום חלה התדרדרות במצבו הרפואי של מערער 1, ולמחרת התברר כי הוא קיבל מינון יתר של התרופה. אעיר כי מרישום מאוחר עולה שהמינון אשר ניתן למערער 1 היה פי 10 מהמינון הנדרש. לאחר מספר ימים חל שיפור במצבו של מערער 1, וביום 14.6.2000 הוא עבר בהצלחה השתלת מח העצם. עם זאת, כיום סובל מערער 1 מפיגור שכלי בינוני עם נכות ובעיות התנהגות, וכן מאפילפסיה קלה.

           מערער 2 עבר אף הוא השתלת מח עצם. ההשתלה הסתיימה בהצלחה, וכפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערער בריא כיום ומתפקד באופן תקין.

2.        על רקע האמור הגישו המערערים והוריהם (להלן: ההורים) לבית המשפט המחוזי תביעה בעילת רשלנות רפואית ובה טענו כי המשיבות אחראיות לנזקים שנגרמו למערערים ושייגרמו להם בעתיד. התביעה כללה שני ראשים. האחד, בעילה של הולדה בעוולה, הופנה נגד קופת חולים מאוחדת, היא המשיבה 2 (להלן: מאוחדת), עמותת בית החולים מואקסד האסלאמית לצדקה ירושלים, היא המשיבה 3 (להלן: מואקסד), ובית החולים דאעג'ני לנשים (שנמחק מהתביעה לאחר שנכנס להליך של הקפאת הליכים). בתביעה נטען, בעניין זה, כי מעקב ההריונות של אם המערערים (להלן: האם) נעשה באופן רשלני, וכי לא בוצעו במסגרתו כל הבדיקות הנחוצות, וזאת בעיקר בשים לב לכך שההורים הם בני דודים. עוד נטען כי המשיבות לא העמידו את האם על האפשרות להולדת יילוד עם מחלה חמורה.

           ראשה השני של התביעה הופנה נגד הסתדרות מדיצינית הדסה, היא המשיבה 1 (להלן: הדסה), אצלה טופל מערער 1 עת בוצעה בו השתלת מח העצם. בתביעה נטען כי הדסה התרשלה במתן מינון יתר של התרופה וכי כתוצאה מכך נפגע מערער 1 ונגרמה לו נכות צמיתה. עוד נטען כי לאחר הולדת מערער 1, היה על הדסה לערוך להורים ייעוץ גנטי ולהעמידם על הסיכונים שבהיריון נוסף.

          

           המשיבות טענו כי דין התביעה נגדן להידחות, והצדדים כולם הגישו חוות דעת מומחים מטעמם לתמיכה בטענותיהם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

          

3.        בית המשפט המחוזי דחה כאמור את התביעה, לאחר שהגיע למסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית הנטענת כלפי המשיבות לבין נזקיהם של המערערים.

           בנוגע לעילת ההולדה בעוולה (יוער כי משהתיישנה תביעת ההורים, עילת התביעה היא עילתם של המערערים – "חיים בעוולה", וכך תכונה היא בהמשך פסק דין זה), קבע בית המשפט המחוזי, על בסיס עמדת כל המומחים הרפואיים שהעידו בנדון, כי מחלת הסקיד, בווריאציה הספציפית ממנה סבלו המערערים, לא הייתה ניתנת לגילוי בתקופת ההריונות דנן. משכך, נקבע כי אף לוּ היה מתבצע מעקב היריון תקין במועדים הרלוונטיים, לא היה בכך כדי להביא לגילוי מחלתם של המערערים קודם ללידה.

           בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה אף את טענת המערערים בעניין היעדר מתן ייעוץ גנטי לאם בדבר הסיכון ללידת יילוד הלוקה בסקיד טרם ההריונות, בשל היעדר קשר סיבתי בין אי מתן הייעוץ לבין נזקיהם של המערערים. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי ההורים כלל לא ציינו בתצהיריהם כי לוּ ידעו מראש על אודות סיכון זה, היו הם נמנעים מלהרות. זאת ועוד נקבע, בין היתר על יסוד עדות ההורים, כי לפני ההיריון עם מערער 2 היו ההורים מודעים לסיכון המוגבר בשיעור של 25% ללידת וולד הלוקה בסקיד, ואף-על-פי-כן הרו הם את מערער 2. מכאן ומקל וחומר, נקבע שגם אילו היו ההורים מודעים לסיכון המוגבר ללידת וולד הלוקה בסקיד לפני ההיריון עם מערער 1 (סיכון שעמד אז על שיעור של 10%, בהינתן קיומה של המחלה במשפחה המורחבת), לא היו נמנעים הם מלהרות את מערער 1.

           לנוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי בהיעדר קשר סיבתי בין הטענה בדבר ההתרשלות באופן ביצוע מעקב ההריונות, לבין לידתם של המערערים כשהם לוקים במחלת הסקיד, יש לדחות תביעתם של המערערים בעניין זה.

4.        בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה אף את ראשה השני של התביעה, לפיו התרשלותה של הדסה במתן מינון יתר של התרופה, גרמה לנכותו של מערער 1. נקבע כי אמנם אין חולק שהדסה התרשלה בכך שנתנה למערער 1 מינון יתר, אך לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזקיו הצמיתים של מערער 1.

           בהקשר זה נקבע כי הדסה הביאה ראיות משכנעות לכך שמצבו של מערער 1 אינו קשור להתרשלותה האמורה, וכי המומחים מטעמה הציגו הסברים מסתברים ומבוססים מדעית לנזקיו הנוירולוגיים של מערער 1 שאינם קשורים במתן התרופה במינון יתר, והכל תוך התייחסות למצבו של מערער 1 לאחר קבלת התרופה כמו גם להדמיות מוח שנעשו לו והעידו על פגיעה קודמת שנגרמה בשל מחלתו. מנגד, כך נקבע, חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים אינה מבוססת על אסכולה רפואית מקובלת, אלא נשענת על תיאוריה המבוססת על סינתזה בין מאמרים שונים. כן נקבע כי המומחה מטעם המערערים לא התמודד עם הנתונים שהוצגו לו בדבר מצבו הרפואי של מערער 1, ולא הבהיר כיצד הם מתיישבים עם עמדתו.

           בנוסף לאמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה נוכח ההתרשלות במתן התרופה, הנטל להוכחת הקשר הסיבתי עובר אל הדסה, ולמצער כי יש הצדקה להקלת נטל ההוכחה המוטל עליהם בהיבט זה. כן צוין כי מכל מקום, אף אם הועבר נטל ההוכחה לכתפיה של הדסה, הרי שהיא הציגה טיעון משכנע ומסתבר לפיו גורמים אחרים, שאינם קשורים להתרשלותה, הם שהובילו לנזקיו של מערער 1.

           לאור מסקנותיו אלו, דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את התביעה ללא צו להוצאות.

          

           על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.

טענות המערערים

5.        המערערים חוזרים על טענותיהם שנדחו בבית המשפט המחוזי, וטוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו השונות. בעיקרו של דבר, בכל הנוגע לאחריות הדסה כתוצאה מהתרשלותה בכך שנתנה מינון יתר של התרופה, טוענים המערערים כי מהרשומות עולה שהנזק הנוירולוגי למערער 1 נגרם כתוצאה ממתן מינון עודף של התרופה, החל מיד לאחר הינתנה, והחמיר בחלוף הזמן. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שחוות דעתו של המומחה מטעמם אינה מבוססת על אסכולה רפואית מקובלת. המערערים חזרו אף על טענתם כי יש להעביר את נטל ההוכחה בדבר היעדר קשר סיבתי לכתפי הדסה בשל הנזק הראייתי שגרמה באי תיעוד פרטי הטיפול בתרופה בזמן אמת, וכי הדסה לא הרימה נטל זה.

6.        אשר לעילת החיים בעוולה, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שלא ניתן היה לאבחן את סוג מחלת הסקיד הספציפי ממנו סבלו המערערים במועד ההריונות, וכן בקבעו כי ההורים הרו את מערער 2 חרף מודעותם לסיכון המוגבר ללידת יילוד הלוקה בסקיד. ראייה לכך, לטענת המערערים, ניתן למצוא בכך שכאשר הרתה האם פעם נוספת, לאחר לידתם של המערערים, וגילתה במהלך ההיריון כי העובר לוקה בסקיד, היא ביצעה הפלה ולא הרתה עוד.

טענות המשיבות

7.        המשיבות סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הדסה טוענת כי הערעור נסב על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה על העדפת עמדת מומחה אחד על פני רעהו, בהן לא תתערב ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים. לטענת הדסה מומחיותו של המומחה מטעם המערערים היא בתחום ההרדמה, והוא נעדר ניסיון או הכשרה בתחום בו חיווה דעתו, ודי בכך כדי לדחות את עמדתו.

8.        מאוחדת טוענת, בעיקרו של דבר, כי כבר הוכח שלא ניתן היה לאבחן את סוג מחלת הסקיד הספציפי בו לקו המערערים במהלך ההריונות דנן. עוד טוענת מאוחדת כי טענת המערערים, לפיה היה מקום ליידע את ההורים טרם כניסה להיריון על אודות הסיכון ללידת יילוד הלוקה בתסמונת שאינה ניתנת לאבחון במהלך ההיריון, מהווה הרחבת חזית. כן נטען כי ממילא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא מתקיים קשר סיבתי, שכן גם לוּ היה נערך ייעוץ גנטי ההורים לא היו נמנעים מלהרות.

9.        עיקר טענתה של מואקסד היא כי לפי חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים, כמו גם לפי עדותה של האם, מעקב ההיריון של האם עם מערער 1 כלל לא בוצע על ידה, וכי בוצעו אצלה אך בדיקות דם ואולטרסאונד של האם. משכך, נטען כי לא היה זה מחובתה של מואקסד להפנות את האם לבדיקות ולייעץ לה בדבר הפסקת היריון. מכל מקום, נטען כי כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם במעקב היריון הדוק לא ניתן היה לגלות את סוג מחלת הסקיד הספציפי בו לקו המערערים.

דיון והכרעה

10.      לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעת טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, דעתי היא כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומשכך דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי בחן וניתח כהלכה את העדויות ואת מארג הראיות שלפניו, ובכלל זה את חוות דעתם ועדותם של המומחים מטעם הצדדים. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, אשר נומקו כדבעי, מבוססות על ממצאים שבעובדה ועל ממצאי מהימנות, וכך גם העדפתו את עמדת מומחי המשיבות על פני עמדתם של מומחי המערערים, בעיקר בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי שבין התרשלותה של הדסה, היא מתן התרופה במינון יתר, לבין נכותו של מערער 1.

11.      כלל שגור הוא בפסיקת בית משפט זה כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה המבררת על יסוד הראיות ושמיעת העדויות שלפניה באופן בלתי אמצעי, אלא במקרים חריגים ביותר (ע"א 3132/14 קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ,  פסקה 7 (18.6.2015); ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר,  פסקה 45 (25.9.2016); ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית,  פסקה 8 (3.1.2018)). הדברים יפים ביתר שאת במקרה בו התשתית העובדתית אשר נקבעה מבוססת על חוות דעתם של מומחים מקצועיים, ובמיוחד אם אותם המומחים העידו לפני הערכאה המבררת (ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני,  פסקה 12 (7.3.2013); ע"א 6953/12 כהן נ' שירותי בריאות כללית,  פסקה 6 (17.7.2014)). הוא הדין גם בהעדפת חוות דעתו ועמדתו של מומחה אחד על פני המומחה השני, כאשר ניטשת מחלוקת מקצועית בין המומחים (ע"א 4484/11 פלוני נ' משרד הבריאות,  פסקה 20 (18.2.2013); ע"א 8777/12 ד.ג נ' מדינת ישראל,  פסקה 5 (6.4.2014)). אני סבורה כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובמסקנותיו המבוססות על ממצאים אלו.

12.      בהתאם לאמור, בעניין מתן מינון היתר של התרופה – נושא מרכזי המהווה את ליבת הערעור שלפנינו – נקבע כי המערערים לא ביססו באופן משכנע קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות בעת מתן התרופה לבין נזקיו של מערער 1. יתרה מזאת, בית המשפט המחוזי הוסיף כי על אף שהנטל לא הועבר לכתפיה, הדסה הציגה טיעון משכנע בדבר גורמים אחרים, המנותקים מהתרשלותה, אשר גרמו לפגיעתו הנוירולוגית של מערער 1. כך, המומחים מטעם הדסה העריכו כי הפגם הנוירולוגי של מערער 1 נגרם כתוצאה ממחלת הסקיד ממנה סבל, או מוירוס ה-CMV בו לקה קודם למתן התרופה. הערכה זו נתמכה בממצאי בדיקת CT מוח שנערכה למערער 1 סמוך לאחר קבלת התרופה, בה נראתה תמונה המתיישבת היטב עם פגיעה שנגרמה כתוצאה מ-CMV. כמו כן, מתוצאות הבדיקות שנערכו למערער 1 סמוך לאחר קבלת התרופה, נראו נזקים כרוניים שנוצרו חודשים קודם לכן, באופן המלמד על פגיעה נוירולוגית קודמת. הסברים אלה לנזקיו של מערער 1, אשר כפי שצוין בפסק הדין, מבוססים על תיאוריה רפואית מקובלת ומעוגנים בממצאיו הרפואיים של מערער 1, נמצאו מהימנים ומספקים על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי להתערב במסקנה זו.

13.      בנוסף, לא מצאתי לדון ולהכריע בטענת המערערים כי התיעוד הלקוי שבוצע בזמן אמת על-ידי הדסה בעת מתן מינון יתר של התרופה מהווה נזק ראייתי המצדיק העברת נטל השכנוע לכתפי הדסה גם ביסוד הקשר הסיבתי. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה מפורשות כי אף אם היה מקום להעברת הנטל, הרי שהדסה, בניגוד למערערים, הציגה טיעון וראיות משכנעים בעניין היעדרו של קשר סיבתי. משאין להתערב, כאמור, בקביעותיו אלו של בית המשפט המחוזי, אין עוד נפקות להכרעה בטענות המערערים בעניין זה.

14.      הקביעות האמורות רלוונטיות אף לעניין דחיית קיומה של עילת החיים בעוולה. מסקנות בית המשפט המחוזי שהובילו לדחיית הטענה בדבר היעדר מתן ייעוץ גנטי כנדרש הושתתו, בין היתר, על ממצאים שבעובדה ועל קביעות בדבר מהימנות עדויות ההורים. המסקנות שהובילו לדחיית הטענה בעניין רשלנות במעקב ההריונות נקבעו על יסוד עמדות המומחים כולם. גם המומחה מטעם המערערים, אשר לא שלל כי סוג מחלת הסקיד הספציפי בו לקו המערערים לא היה ניתן לאבחון במועד ההריונות עמם, אישר בחקירתו כי בהעדר היכולת לאבחן את המחלה, לא הייתה נפקות לעריכת מעקב ההריונות בדרך זו או אחרת. כאמור, גם במסקנות אלה לא נמצא טעם של ממש להתערבותנו.

15.      לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות גם בערכאה זו, וזאת בשים לב למצבו של מערער 1 ולהתרשלותה האמורה של הדסה.

ש ו פ ט ת

השופט נ' הנדל:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 ניתן היום, ‏ו' באב התשע"ח (‏18.7.2018).

5129371