בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
בג"ץ 625/18
|
העותרים:
|
1. ויקטוריה בונדרנקו
|
2.
מקסים דרקץ
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. מדינת ישראל
|
2.
פרקליטות המדינה - מחוז מרכז
|
|
3.
רן וייס
|
עתירה למתן צו על תנאי
ולמתן צו ביניים
|
תאריך הישיבה:
|
ב'
בסיון התשע"ח (16.5.2018)
|
1.
עניינה של העתירה
שלפנינו בבקשת העותרים - בני משפחתו של ד"ר ולדימיר בונדרנקו ז"ל (להלן:
המנוח) - כי בית המשפט יורה על ביטולה של החלטת פרקליטות מחוז
מרכז לחתום על הסדר טיעון עם משיב 3 (להלן: המשיב),
הנאשם בגרימת מותו ברשלנות של המנוח.
תמצית העובדות הצריכות לענין
2.
ביום 28.2.2014
בשעות הצהריים, נהג המשיב ברכבו בכביש 553 (סמוך ליישוב תל מונד), ובנו עמו ברכב.
מסיבות לא ברורות סטה המשיב עם הרכב שמאלה, חצה קו הפרדה רצוף ופגע בעוצמה בקדמת
רכבו של המנוח. כתוצאה מהפגיעה נפגע המנוח באורח קשה והובהל לבית החולים. המשיב
ובנו הובהלו אף הם לבית החולים לקבלת טיפול רפואי. בחלוף שלושה ימים מת המנוח
מפצעיו בבית החולים.
3.
בעקבות התאונה נפתחה
חקירת משטרה שבסופו של יום הולידה כתב אישום נגד המשיב (גמ"ר 6006-07-14)
. כתב האישום הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה ביום 9.7.2014, ובמסגרתו
יוחסו למשיב עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת
דרכים בה נחבל אדם וניזוק רכוש - לפי סעיפים 64, 62(2) ו- 38(2)
לפקודת התעבורה [נוסח חדש].
4.
בד בבד עם כתב האישום
הגישה המדינה בקשה לפסילת המשיב מלנהוג ומלהחזיק ברישיון נהיגה עד 6 חודשים לאחר
תום ההליכים המשפטיים נגדו. דיון בבקשה התקיים לפני בית המשפט ביום 27.7.2014,
שבסופו קיבל בית המשפט את הבקשה, בהסכמת המשיב. במהלך אותו דיון טען המשיב כי הוא
סובל מבעיות רפואיות שונות אשר יש בהן כדי להסביר את סטייתו מן הנתיב.
5.
בעקבות האמור
התקיימה פגישה בין הצדדים, במהלכה העבירה באת כוח המשיב לנציגי הפרקליטות חוות דעת
רפואית נוירולוגית בה צוין כי קיימים מספר גורמי סיכון רפואיים משמעותיים בעניינו
של המשיב אשר היו עלולים לגרום לאי מסוגלות פתאומית. לאחר קבלת כל התיעוד הרפואי
בעניינו של המשיב, בהסכמתו, העבירה הפרקליטות את חוות הדעת בצירוף המסמכים
להתייחסות של מומחה רפואי מטעמה. המומחה מטעם המדינה אישר חלק ממסקנות חוות הדעת,
אך סבר כי חלק אחר הוא תיאורטי וכללי מדי. בהמשך לכך התקיימה פגישה נוספת בין
הצדדים שהסתיימה ללא הסכמות.
6.
ביום 5.2.2015
התקיים דיון נוסף בבית המשפט במהלכו ניהל בית המשפט מעין גישור בין הצדדים בסיומו
הציע בית המשפט - על רקע חוות הדעת השונות ונסיבותיו האישיות של המשיב - כי המשיב
יודה באשמה ויורשע, וכי יושת עליו מאסר על תנאי וכן פסילת רישיון למשך 10 שנים.
הצדדים באו במגעים בעקבות הצעה זו, אך בסופו של דבר לא הגיעו להסכמות.
7.
לאחר דחיות שנבעו
בשל בקשה לעיכוב הליכים שהגיש המשיב, אשר נדחתה ביום 7.4.2016, התקיים ביום
2.5.2016 דיון לפני בית המשפט. במעמד דיון זה טענה באת כוחו של המשיב כי המשיב
מודה בעובדות כתב האישום אך טוען להגנה של העדר שליטה לפי סעיף 34ז לחוק
העונשין, התשל"ז-1977.
8.
בעקבות האמור, נקבע
התיק להוכחות. התקיימו 4 ישיבות הוכחות - בימים 25.5.2017, 27.6.2017, 29.10.2017
ו- 5.11.2017 - במהלכן העידו ונחקרו נגדית המשיב והמומחים מטעם שני הצדדים. מסתבר
כי בחקירתו הנגדית חזר בו אחד המומחים מטעם המדינה (פרופ' בלחסן) ממספר קביעות
מהותיות בחוות דעתו עליהן ביססה המדינה את עמדתה.
9.
נוכח האמור, התקיימה
ביום 7.12.2017 פגישה בין באת כוח המשיב לנציגי המדינה, כולל פרקליטת המחוז. בהמשך
לפגישה זו נוהלו מגעים טלפוניים אשר בסיומם גובש מתווה לסיום התיק בהסדר טיעון,
אשר כולל את הודאת המשיב והרשעתו לפי כתב האישום המקורי; ואילו לענין העונש, הוסכם
בין הצדדים כי הם יעתרו להשית על המשיב את העונשים הבאים: שני חודשי מאסר הניתנים
לריצוי בעבודות שירות; פסילת המשיב מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 7
שנים; מאסר על תנאי ופסילת רישיון על תנאי; קנס; ופיצוי למשפחת המנוח.
עם זאת, הובהר לבאת כוח המשיב כי ההכרעה
הסופית לגבי ההסדר שגובש תתקבל רק לאחר קבלת עמדת משפחת המנוח, כנדרש לפי חוק זכויות
נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה), ובחינתה. בו ביום
שוחח בא כוח המדינה עם העותרת 1, בתו של המנוח (להלן: העותרת) ועדכן אותה לגבי
המגעים בין הצדדים וההסדר שהתגבש. כן נמסר כי טרם קבלת החלטה תבקש המדינה לשמוע את
עמדת המשפחה ולשם כך תזומן המשפחה לפגישה בפרקליטות. העותרת הודיעה כי היא מבקשת
להתייעץ בנושא.
10.
ביום 11.12.2017
התקיים דיון בבית המשפט במסגרתו הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם דיברו ביניהם,
וביקשו לדחות את המשך הדיונים בתיק על מנת לאפשר למשפחת המנוח לגבש עמדתה לענין
הסדר הטיעון שהתגבש. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע דיון המשך ליום 22.1.2018.
11.
כאן המקום לציין, כי
כעולה מהמפורט בעתירה ובכתב התגובה מטעם המדינה, ומהמסמכים שצורפו כנספחים לעתירה
ולתגובה, הרי שבמקביל להליכים שפורטו לעיל התקיים קשר רציף בין הפרקליטות למשפחת
המנוח, שתחילתו עוד ביום 8.7.2014, קודם להגשת כתב האישום, במסגרתו עודכנה המשפחה
על כל המהלכים בתיק. קשר זה כלל עשרות עדכונים, טלפוניים ובכתב, העברת חומרים, וכן
ארבע פגישות אישיות, שתיים מהן בהשתתפות פרקליטת המחוז. במסגרת זו עודכנו בני
המשפחה בין היתר: במועדי הדיונים בבית המשפט; אודות התקדמות ההליך עוד לפני שלב
ההוכחות וכן הסבר בקשר לראיות המצויות בתיק, לרבות חוות הדעת הרפואיות שהמציא
המשיב; אודות בקשתו של המשיב לעיכוב הליכים והמשפחה אף התבקשה להעביר את עמדתה
בנוגע לבקשה זו; כן נמסר כאמור למשפחה אודות הסדר הטיעון המתגבש, ולעותרים אף
ניתנה הזדמנות לשטוח טענותיהם בפגישות עם צוות הפרקליטים המטפל ועם פרקליטת המחוז.
יצוין עם זאת, כי למרות הקשר האינטנסיבי והרציף כאמור הלינו העותרים על כך שהם
אינם מרגישים שותפים להליך ואף שלחו מכתב תלונה בענין זה.
12.
מכל מקום, לאחר גיבוש המתווה להסדר טיעון עליו
נמסר לעותרת כאמור, התקיימה ביום 3.1.2018 פגישה עם העותרים במשרדי הפרקליטות בה
עדכנו הפרקליטים המטפלים את העותרים אודות המצב הראייתי בתיק ועל פרטי מתווה הסדר
הטיעון שגובש והשיקולים לכך. העותרים הביעו התנגדותם להסדר הטיעון המוצע, וביקשו
להיפגש עם פרקליטת המחוז בטרם תתקבל החלטה סופית בענין.
ביום 11.1.2018 התקיימה פגישה נוספת
בין העותרים לבין פרקליטת המחוז וצוות הפרקליטים המטפל בתיק, במסגרתה הוצגה שוב
עמדת המדינה וטעמיה להסדר הטיעון, אך העותרים נותרו בעמדתם לפיה הם מתנגדים להסדר
הטיעון.
13.
ביום 21.1.2018
הוגשה העתירה דנן. בית משפט זה (השופט נ' סולברג) דחה את בקשת העותרים
למתן צו ביניים להקפאת ההליכים בבית המשפט לתעבורה, אך המדינה הודיעה מיוזמתה לבית
המשפט קמא כי לא תקדם את הליך אישור הסדר הטיעון עד לאחר ההכרעה בעתירה על ידי בית
משפט זה.
העתירה
14.
העתירה מופנית כאמור
נגד כוונתה של הפרקליטות לחתום על הסדר טיעון עם המשיב. נטען כי העותרים לא זכו
ליחס הולם מצד נציגי המדינה, וכי זכויותיהם לפי חוק זכויות נפגעי עבירה
נפגעו. עוד נטען כי נפלו פגמים בהחלטת הפרקליטות לחתום על הסדר טיעון, וכי המקרה
דנן אינו מצדיק לחתום על הסדר כאמור, הן בשים לב להתחייבות המדינה בכל הנוגע
להסדרי טיעון במקרים של תאונות דרכים בהם נחבל אדם באופן קשה, בעקבות המקרה של שחר
גרינשפן (בג"ץ 681/12 גרינשפן נ'
היועץ המשפטי לממשלה (19.9.2012), להלן: ענין גרינשפן); הן בשים לב להנחיות פרקליט המדינה בנוגע לעריכת הסדרי
טיעון; והן בשים לב לכך שההליך הפלילי מצוי בסיומו וכבר נדחתה בקשה לעיכוב הליכים.
15.
מנגד, נטען בתגובת
המדינה כי אין מקום להתערב בהחלטת הפרקליטות לחתום על הסדר טיעון במקרה זה. ראשית,
נטען כי מרחב שיקול הדעת הנתון לתביעה בנוגע לניהול ההליך הפלילי הוא רחב ביותר,
לרבות בנוגע להחלטות בענין חתימה על הסדר טיעון, וכי בית המשפט לא ייטה להתערב
בהחלטות אלה. שנית, נטען כי אין כל עילה להתערבות בהסדר הטיעון הנדון. הודגש כי
שני גורמים עיקריים מכוונים את שיקול דעת התביעה בנוגע לשאלה אם לחתום על הסדר
טיעון - טיב הראיות ושיקולים של אינטרס הציבור. אשר למקרה הקונקרטי, נטען כי לאחר
בחינה דקדקנית והערכה עדכנית של חומר הראיות, לרבות טענות המשיב וחוות הדעת
הרפואיות, נמצא כי קיימים קשיים ראייתיים להוכחת אשמתו הפלילית של המשיב בגרימת
מוות בנהיגה רשלנית, ועל כן הוחלט כי בנסיבות הענין יש מקום לחתום על הסדר טיעון.
נטען כי החלטה זו נופלת בתוך מתחם הסבירות, ועל כן אין מקום להתערבותו של בית
המשפט בהחלטה.
עוד הודגש כי התביעה עמדה בחובותיה לפי
חוק זכויות נפגעי עבירה, המחייב עדכון ומתן הזדמנות לנפגע העבירה להביע את
עמדתו לפני התובע בטרם קבלת החלטה, אך אינו מקנה לו זכות וטו. הובהר כי המדינה
שיתפה את משפחת המנוח כנדרש בהליך, ולמעשה אף למעלה מכך. נציגי המדינה, לרבות
פרקליטת המחוז, שמעו את טענות המשפחה בנפש חפצה, אך בסופו של דבר הגיעו למסקנה כי
במקרה דנן מוצדק לחתום על הסדר טיעון. לבסוף, נטען כי ההחלטה לחתום על הסדר טיעון
אינה סותרת את הנחיות פרקליט המדינה, ואף אין מקום להקיש לענייננו מענין גרינשפן, שנסיבותיו שונות לחלוטין. הוסבר גם כי אין כל סתירה בין
ההחלטה לדחות את בקשת המשיב לעיכוב הליכים לבין הסדר הטיעון.
16.
במעמד הדיון חזרו
הצדדים על טענותיהם. המדינה הבהירה, במענה לשאלות המותב, כי הקשיים הראייתיים
שהתגלו בתיק קשורים בין היתר לעובדה שהמומחה מטעם המדינה חזר בו בחקירתו הנגדית
ממספר קביעות מהותיות בחוות דעתו עליהן ביססה המדינה את עמדתה. עם זאת הודגש כי
המדינה אינה סבורה כי התיק כולו קרס במובן שלא נותר סיכוי סביר להרשעה.
דיון והכרעה
17.
לאחר עיון אני סבור
כי יש לדחות את העתירה, מהטעמים שיפורטו להלן.
18.
אדגיש כבר בפתח
הדברים כי אף אם ניתן לסבור כי בנסיבות כגון דא עדיף היה כי התביעה תמצה את ההליך
הפלילי עד תום ותקבל את הכרעת בית המשפט; או כי נכון היה לחזור מהאישום לנוכח
הספקות שהתעוררו בשל חזרתו של העד המומחה מטעם התביעה מחלק מקביעותיו, אין לומר כי
דרך הביניים שנקטה התביעה - גיבוש מתווה לסיום התיק בהסדר טיעון - היא פסולה או
בלתי סבירה. החלטות מעין אלה נטועות עמוק במתחם שיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה,
וככלל בית המשפט יימנע מלהתערב בהן. כך נפסק שוב ושוב, ואין מקום לסטות מהלכה
מושרשת ועקבית זו -
"הלכה ידועה היא מימים ימימה, עליה חזר בית משפט זה
פעמים רבות, כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטת הליכים
פליליים - בין החלטה על העמדה לדין ובין החלטה על סגירת תיק, מחוסר ראיות או בהעדר
ענין לציבור - כמו גם באשר לניהול ההליך הפלילי, לרבות החלטה על הסדר טיעון. בית
משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, ולא ייטה להתערב
בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים של החלטה משיקולים זרים או החלטה הלוקה בחוסר
סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. הלכה זו כוחה יפה לכל שלביו ומרכיביו של ההליך
הפלילי (ראו למשל: בג"ץ 1019/15 פלוני
נ' פרקליטות מחוז תל אביב (14.7.2015); בג"ץ
1844/14 התנועה למען איכות השלטון נ'
פרקליט המדינה (25.3.2014); בג"ץ
2652/15 מנדלבליט נ' היועץ המשפטי לממשלה (17.5.2015); בג"ץ
626/14 רויטמן נ' מדינת ישראל (14.1.2015); בג"ץ
8150/13 כרסנטי נ' פרקליטות המדינה (6.8.2014); בג"ץ 4395/12 כהן
נ' פרקליטות מחוז מרכז (15.11.2012); בג"ץ
9733/11 ח"כ בן ארי נ' היועץ המשפטי
לממשלה (23.12.13); בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.4.2007); בג"ץ
8722/05 קיקיס נ' הרמטכ"ל (23.2.2006); בג"ץ
8643/04 אורן נ' משטרת ישראל (22.12.2004); בג"ץ 6841/06 עזבון כהן נ' בית המשפט העליון (14.6.2007); בג"ץ
4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד מט(5) 859 (1995), ועוד רבים
זולתם).
הלכה זו כוחה יפה
כאמור גם באשר להחלטת רשויות התביעה בנוגע להסכמה על הסדרי טיעון עם נאשמים או
סירוב לעריכת הסדר טיעון" (בג"ץ 6711/16 בני
משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פסקאות 20-19 (9.11.2016);
להלן: ענין מנשרוב).
ואך לאחרונה חזר וקבע בית משפט זה כי -
"הלכה
עמנו כי החלטות רשויות התביעה לעניין עריכת הסדר טיעון מסורות לשיקול דעתן
המקצועי, וכפועל יוצא - התערבות שיפוטית בהחלטות אלו תתאפשר במקרים נדירים, שבהם
ההחלטה לוקה בפגם מהותי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי (ראו, מני
רבים, בג"ץ 6711/16 בני משפחת
המנוח מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב,
פסקאות 20-19 (9.11.2016); בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 10 לחוות דעת של
המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (15.11.2012); בג"ץ 1560/12 דיקן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 6 (29.5.2012); בג"ץ
1353/11 שריר נ' פרקליטות המדינה, פסקה 4 (7.4.2011))"
(בג"ץ 9907/17 עיזבון המנוח
שפיק כבהא ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (7.3.2018)).
19.
כידוע, שניים הם
השיקולים העיקריים הנשקלים על ידי התביעה בבואה לשקול עריכת הסדר טיעון: האחד - טיב
הראיות, והשני
- שיקולים שבאינטרס הציבור.
20.
אשר לשיקול בדבר טיב הראיות, נקודת המוצא לחתימה על הסדר טיעון היא כי קיימת תשתית
ראייתית מספיקה לצורך הגשת כתב אישום, או להמשך ניהולו; היינו, כי קיים סיכוי סביר
להרשעה. אכן, אם אין בידי התביעה ראיות מספיקות לביסוס סיכוי סביר להרשעה, עליה
לסגור את התיק ולא למצוא מפלט בהסדר טיעון. ואולם, אם קיימות ראיות המבססות סיכוי
סביר להרשעה, אך קיימים גם קשיים ראייתיים העשויים להוביל לזיכוי, מסור בידי
התביעה שיקול דעת רחב אם למצות את ההליך בבית המשפט עד תומו, או אם לחתום על הסדר
טיעון שיש בו כדי לבטא את "ניהול הסיכונים" בתיק -
"אשר ליסוד הראייתי - נקודת המוצא לעריכתו של הסדר
טיעון היא כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך הגשת כתב אישום בהיעדר
הסדר טיעון בין הצדדים...
יודגש
כי ראיות לכאורה המקימות 'אפשרות סבירה להרשעה', אין משמעותן תשתית לכאורית שהיא
נטולת קשיים ראייתיים. כפי שיובהר להלן, קיומם של קשיים בראיות הלכאוריות הוא אחד
הטעמים העיקריים לעריכתו של הסדר טיעון. עם זאת, לצורך שקילת האפשרות לגיבוש הסדר
כאמור, על התובע לוודא תחילה כי על אף קיומם של קשיים ראייתיים בתיק, מתקיים הרף
הראייתי הלכאורי הנדרש לצורך העמדה לדין פלילי, קרי - מתקיים להערכת התובע, סיכוי
סביר להרשעה, אף אם אין מדובר בסיכוי גבוה או ודאי לכך... בנסיבות כאמור, ניתן - עקרונית - לשקול עריכתו של הסדר
טיעון בכפוף לאינטרס הציבורי הכרוך בכך. לעומת זאת, תיק שבו משקלן של הראיות
לכאורה שניתן להגישן במשפט ואמינותן הלכאורית הם חלשים עד כי התובע סבור כי לא
מתקיים הרף הראייתי הנדרש לצורך הגשת כתב אישום בפלילים, הוא תיק שככלל לא ראוי
לנהל בו משא ומתן להסדר טיעון" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א) נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, הנשיאה ד'
ביניש בעמ' 670-669 (2008); להלן: ענין פלונית (א)).
והדברים
הודגשו וחודדו בהמשך פסק הדין בענין פלונית (א) גם על
ידי השופטת א' פרוקצ'יה -
"תנאי אחד, בלעדיו-אין, להשגת הסדר טיעון מחייב כי
לעולם יושתת הסדר על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית המספקת להגשת כתב אישום... בהיעדר תשתית
ראייתית לכאורית המספקת להגשת כתב אישום, על התובע לסגור את תיק החקירה בעילה של
היעדר ראיות מספיקות.
המשמעות הנגזרת
מכלל זה היא כי הסדר טיעון הנשען על שיקולים ראייתיים בנוי על ההנחה כי אלמלא
נקשר, ניתן היה להגיש כתב אישום על בסיס תשתית ראייתית המעלה סיכוי סביר להרשעה.
אלא, שכאן, לצורך השגת הסדר טיעון, נתונה בידי התביעה הסמכות להעריך לא רק את עצם קיומו של סיכוי סביר להרשעה, אלא גם את עוצמת הסיכוי ואת
משקלו...
ייתכן סיכוי סביר
אך קלוש להרשעה, ייתכן סיכוי סביר וטוב לכך וייתכן סיכוי סביר העומד בדרגת הסתברות
גבוהה ביותר. מעבר לרף הראייתי המינימלי הנדרש לצורך העמדה לדין, המקיים את תנאי
הסיכוי הסביר להרשעה, עשוי להתקיים מדרג של עוצמות לסיכוי הזה, העשויות להנחות את
התביעה לצורך החלטות שונות שהיא מקבלת במהלך ההליך הפלילי. עם החלטות אלה נמנית גם
ההחלטה להגיע להסדר טיעון..." (שם, בעמ' 756-755).
21.
אשר לשיקולים
הנוגעים לאינטרס הציבורי, אף אלה יכולים להטות את
הכף לטובת חתימה על הסדר טיעון, גם בהעדר קושי ראייתי, או בהצטרפם לקושי ראייתי.
כך למשל, כאשר נסיבות אישיות חריגות מובילות למסקנה כי התועלת שבקיום ההליך הפלילי
עד תומו פחותה מן הנזק שעלול להיגרם לנאשם או לבני משפחתו; כאשר נטילת האחריות של
הנאשם והסנקציה בה הוא נושא מתבטאת במישורים אחרים שאינם פליליים דווקא (למשל,
סיום כהונה של נבחר ציבור או נושא משרה); כאשר הודאת הנאשם לפי הסדר הטיעון חוסכת
את הצורך בהעדת נפגע העבירה (בעיקר כאשר מדובר בנפגעי עבירה בעבירות מין וקטינים
בפרט); כאשר יש אינטרס מדינתי מובהק שלא לקיים הליך פלילי נגד נאשם, כגון לשם הגנה
על סודות מדינה, או משיקולים של מדיניות חוץ (כגון בהליך נגד נאשם שהוא דיפלומט של
מדינה זרה). ורשימה זו אינה ממצה כמובן.
22.
אזכיר כאן כי בעבר הגישה כלפי תופעת
הסדרי הטיעון - בישראל כמו במדינות אחרות - הייתה מסויגת, ובתי המשפט נרתעו מלהכיר
בהסכמים אלה. התופעה של הסדרי טיעון זכתה לביקורת בפסיקה ובכתיבה האקדמית בין היתר
בשל החשש לפגיעה בתחושת הצדק ובשוויון בין נאשמים (ראו למשל הסקירה בע"פ
1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, בעמ' 590 ואילך (2002),
להלן: ענין פלוני). ברבות השנים חל שינוי מהותי בגישה
לתופעת הסדרי הטיעון, לא רק בבחינת ההכרה בהם כ"הכרח בל יגונה", אלא גם
מתוך עמידה על היתרונות הכרוכים במוסד הסדר הטיעון. ביטוי מובהק לגישה החדשה ניתן
למצוא בדברים להלן מפסק הדין בענין פלוני הנ"ל, שניתן בהרכב מורחב של 9
שופטים, המשקפים את המעבר מגישה מסויגת וחשדנית כלפי הסדרי טיעון לגישה חיובית ואף
מעודדת -
"הכול
מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי
טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פריסה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע
כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת
בהתאם לכללים ועל-פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים
פוטנציאליים הממתינים לכתב-אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת
עבריינים נוספים לדין, והוא מבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה.
הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעתים מורכב וממושך,
המכביד הן על התביעה הן על הנאשם, והוא מפנה את בית-המשפט העמוס לעייפה לעיסוק
בתיקים אחרים. מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו
אחריות למעשיו. בנוסף על כל אלה, הסדר טיעון מסייע לנפגע העבירה בהביאו בחשבון את
הצורך בשיקומו המהיר ובמניעת פגיעה נוספת בו עקב העדתו." (שם, בעמ' 607).
וברוח דומה נאמר בענין אחר -
"דומה כי אין
כיום חולק כמעט על כך שהשימוש בכלי זה הינו בעל יתרונות ניכרים ועל כך שככלל יש
בעריכתם של הסדרי טיעון כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כמו גם על כך שממילא,
במציאות שעמה מתמודדת מערכת המשפט בישראל ובהתחשב בעומס הרב המוטל הן על בתי
המשפט, הן על יתר הנוגעים בדבר, הסדרי טיעון מהווים כלי מרכזי במלאכת אכיפת החוק -
כלי הכרחי על מנת שהמערכת כולה תוכל לשאת במשימות המוטלות על כתפיה. לצד זאת, אין
ולא ניתן להתעלם מהקשיים ומהסיכונים הבלתי מבוטלים שטומן בחובו מוסד זה" (ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(4)
100, 112
(2008)).
וראו גם: ע"פ 5845/14 אסט נ' מדינת ישראל, פסקה 8
(20.4.2016).
23.
בענייננו, כעולה מן
המתואר לעיל, שיקוליה של התביעה להגיע להסדר טיעון עם המשיב מבוססים על השיקול של
קשיים ראייתיים. התביעה בחנה את חומר הראיות והגיעה לכלל מסקנה כי אף שהתיק עובר
עדיין את הרף המינימלי של סיכוי סביר להרשעה, באופן שלא מתחייבת חזרה מהאישום,
קיימים קשיים ראייתיים המובילים לכך שהסיכוי להרשעה נמוך יותר משהוערך בתחילה.
כאמור, עמדה זו מצויה במתחם הסבירות של החלטות רשויות התביעה ואין עילה להתערב בה.
24.
ראוי להזכיר כאן, כי ההלכה לפיה אין בית משפט זה
מתערב בהחלטות רשויות התביעה בעניינים הנוגעים לקיומו ולניהולו של הליך פלילי, חלה
במשנה-תוקף כאשר עסקינן בתקיפת שיקול דעת התביעה בשאלת התשתית הראייתית (דיות
הראיות) -
"בית משפט זה
חזר ושנה, כי מידת ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין
העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר. אמנם, החלטותיו של היועץ אינן חסינות מפני ביקורת
שיפוטית. עם זאת, התערבותו של בית המשפט בעניינים אלו מוגבלת אך למקרים נדירים
ויוצאי דופן....
הדברים
האמורים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בהחלטה הנוגעת לתשתית הראייתית, כגון החלטה
בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. ביחס להחלטות שכאלה '...ינהג בית-המשפט מידת
ריסון כפולה ומכופלת'." (בג"ץ 11221/05 נאסר
נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 8-7 (19.4.2007)).
וראו עוד
לענין זה: בג"ץ 6781/96 ח"כ אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד
נ(4) 793, 808 (1996); בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה,
פ"ד נא(3) 1, 31 (1997); בג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין
בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000); בג"ץ
5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1)
199, 209 (2004), להלן: ענין התנועה
למען איכות השלטון; וכן בענין פלונית
(א), בעמ' 753-750.
25.
גישה זו באשר ל"מידת ריסון כפולה
ומכופלת" באשר להתערבות בשיקול דעת התביעה לענין התשתית הראייתית, כוחה יפה
כמובן גם באשר להחלטה על עריכת הסדר טיעון הנובעת מעמדת התביעה בדבר קיומם של
קשיים ראייתיים. כמצוין כבר לעיל, החלטה על עריכת הסדר טיעון ותנאיו מצויה בגדר
שיקול הדעת הרחב של התביעה לגבי נקיטת הליך פלילי ובאשר לאופן ניהולו.
"...
שיקול-הדעת לעניין עצם עריכת הסדר טיעון עם הנאשם, כמו גם לעניין פרטיו ותנאיו של
הסדר זה, מצויים בשיקול-דעתם הרחב והמקצועי של גורמי התביעה כמי שמופקדים על
האכיפה ועל ייצוג האינטרס הציבורי בהליך הפלילי. התביעה היא האחראית לבדיקת חומר
הראיות שבתיק החקירה, לבחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, לעריכת האיזון
הראוי ביניהם ולקבלת החלטה ההולמת את נסיבות המקרה העומד בפניה. התביעה נשענת על
ידע, על מקצועיות ועל ניסיון המסייעים בידה להעריך את האינטרס הציבורי שבניהול
ההליך הפלילי ללא הודיה, ובגיבוש עמדה בנוגע לעריכת הסדר טיעון בנסיבות המקרה
שבפניה... (ענין פלונית (א') שם, בעמ' 681 (2008)).
כן נפסק כי -
"... חשוב
להדגיש ולהזכיר כי בסופו של יום, נקודת המוצא הינה כי שיקול-הדעת לעניין עריכת
הסדר טיעון עם נאשם, כמו גם לעניין פרטיו ותנאיו של ההסדר, מצוי בסמכותה המלאה
והבלעדית של התביעה (וראו לדוגמה: ע"פ 188/84 מאיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3)
162, 165-166 (1984)). התביעה היא זו שאמונה על בחינה קפדנית של מכלול השיקולים
הצריכים לעניין, על עריכת שקלול מאוזן בין האינטרסים השונים, ועל קבלת ההחלטה
ההולמת ביותר בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי העומד לפניה" (בג"ץ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה,
פ"ד סב(3) 206, 231
(2007), להלן: ענין פלונית).
וראו גם: בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 10
(15.11.2012), להלן: ענין כהן; וענין מנשרוב, פסקה
20.
26.
עד כאן עסקתי בכללי
הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה הכללית בניהול ההליך הפלילי, על כל מרכיביו
ושלביו, לרבות לענין עריכת הסדרי טיעון, הנגזרים מהעקרונות הכלליים של המשפט
המינהלי לענין ביקורת שיפוטית על החלטות רשויות השלטון. עתה, להשלמת הדברים, אבקש
לעמוד בקצרה על היבטים נוספים הנוגעים לביקורת שיפוטית על החלטות הנוגעות להליכים
פליליים בכלל, ובהתייחס
לעריכתו של הסדר טיעון בפרט, ובאשר להשלכותיה.
27.
בית משפט זה עמד
מספר פעמים בעבר על כך כי אחד הטעמים המשמעותיים להימנעותו מהתערבות בשיקול דעת
התביעה לענין הערכת התשתית הראייתית נובעת מההשלכות
הפוטנציאליות של התערבות שכזו על ההליך הפלילי. כך בענין התנועה
למען איכות השלטון צוין לענין זה כי -
"טעם
נוסף - ולדידי, בעל משקל רב - לנטיית בית-המשפט שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי
להימנע מהעמדתו של אדם לדין מחוסר ראיות, צוין על-ידי השופט ריבלין:
'נטייתו
של בית משפט
זה שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, להימנע מלהעמיד אדם לדין פלילי, מחוסר
ראיות, מושפעת גם מן ההשלכות האפשריות של התערבות מסוג זה על תוצאות המשפט הפלילי
שיוגש בעקבותיה' (בג"ץ
8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטת המדינה (27.6.2000)" (שם, בעמ'
211).
ובבג"ץ 1019/15 פלוני
נ' פרקליטות מחוז תל אביב-פלילי (14.7.2015) הוסיף בית המשפט כי -
"גם בנושא ההיבט הראייתי שבהליך הפלילי,
ימנע בית המשפט, בדרך כלל, מלקבל לעיונו את חומר הראיות הגולמי וליתן החלטה בדבר
דיות הראיות...
מעבר להסגת הגבול
כלפי רשויות התביעה, יש בכך גם הבעה דעה בלתי ראויה כלפי הערכאה המוסמכת המבררת את
התיק" (שם, פסקה
11).
וראו גם: בג"ץ
10782/05 בן יוסף נ' השופט החוקר, פסקה 22 (23.8.2007); בג"ץ
5817/08 עראמין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12
(10.07.2011); ענין נאסר, פסקה 8; וענין פלונית (א), בעמ' 751.
28.
דברים אלה מכוונים
לכך שנקיטת עמדה על ידי בית משפט זה במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה בנוגע
לתשתית הראייתית עלולה לפגוע באובייקטיביות של ההליך הפלילי ובתחושת הנאשם
שיזכה להליך הוגן. לשון
אחר - ככל שבית משפט זה ייזקק לשאלת התשתית הראייתית, הרי שהחלטתו והערותיו לענין
זה עלולות לרחף כצל מעל דיוני בית המשפט הפלילי, אשר דן או עתיד לדון בתיק, ולכך
עלולות להיות השלכות גם על מראית פני הצדק. זאת, אף אם ההכרעה לענין התשתית
הראייתית במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה תהא בדרך כלל בעלת אופי לכאורי
בלבד, ולא סופית ומחייבת לענין הכרעת בית המשפט הדיוני הפלילי (והשוו גם: מיכאל בן-יאיר,
"הביקורת השיפוטית על החלטות היועץ המשפטי לממשלה באכיפת החוק", פלילים ה2 5 (1996); דוד קרצ'מר, "ביקורת
שיפוטית על החלטות היועץ המשפטי לממשלה", פלילים ה2 121 (1996); קנת
מן, "זכות טיעון והביקורת על שיקול הדעת של התביעה בדבר העמדה לדין", פלילים ה2, 189 (1996)).
29.
שיקול נוסף ומשלים
שיש לשקול הוא שבמקרים רבים טענות המועלות בעתירות נגד החלטות רשויות התביעה בנוגע
לניהולו של הליך פלילי על כל מרכביו ושלביו, יכולות וראויות להתברר במסגרת ההליך
הפלילי עצמו, וממילא אין הצדקה לכך שבית משפט זה ייזקק לעתירות כאלה, היזקקות
שעשויות להיות לה כאמור השלכות לא רצויות על ההליך הפלילי.
המדובר במקרים ובמצבים של סעד חלופי או מעין סעד חלופי בערכאה הפלילית העשויים להצדיק הימנעות מהיזקקות בית משפט זה
לעתירה לגופה. כך למשל בענין קניאס (בג"ץ 6887/13 קניאס נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.1.2014)) נאמר לענין זה -
"דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של
סעד חלופי. הלכה פסוקה היא כי הערכאה הדיונית הפלילית מוסמכת לדון גם בטענות על
חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי, בפרט כאשר הנאשם עותר
לביטולו של כתב האישום נגדו...
ככלל, בהיעדר טעם
מיוחד, דרך המלך להעלאת טענות נגד פגמים שנפלו בהגשת כתב אישום - יהיו פגמים אלו
בעלי אופי מינהלי או חוקתי - היא במסגרת ההליך הפלילי גופו. בדרך זו, יימנע הצורך בניהול בלתי
יעיל של שני הליכים נפרדים בערכאות שונות אשר עלול להוביל להימשכות ההליך הפלילי
ולפגיעה בנאשמים" (שם בפסקאות 7-6).
ובענין
אחר בו גם כן נדחתה העתירה בשל סעד חלופי בבית המשפט הפלילי נקבע כי -
"לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל
מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. אמנם, הליכי הבדיקה,
החקירה והאישום המרכיבים את ההליך הפלילי כוללים גם היבטים מנהליים, ועל כן נתונים
במקרים מסוימים לביקורת שיפוטית של בית משפט זה... ואולם, מדובר בסמכות שבשיקול
דעת. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא יתערב בהליכים פליליים המתנהלים בבתי המשפט
בערכאות הדיוניות, אלא במקרים חריגים ונדירים שבהם מועלית טענה ממשית בדבר חוסר
סמכות או מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא בעל מאפיינים מנהליים
מובהקים...
בהיעדר טעמים מיוחדים כאמור, דרך המלך
להעלאת טענות בדבר פגמים שנפלו במסגרת הגשת כתב אישום (כולל שלב החקירה), הינה
ההליך הפלילי. במסגרת ההליך הפלילי, באפשרותה של הערכאה הדיונית להידרש לחוקיות
פעולותיהם של גורמי התביעה; ומלבד טענות המכוונות ישירות נגד האישום הפלילי,
מוסמכת היא לדון אף בטענות המכוונות נגד התנהלותן של רשויות האכיפה. בכך, לא זו
בלבד שיימנע הצורך מפיצול הדיון וניהול שני הליכים נפרדים - אלא במקרה שבו השאלות
המתעוררות כרוכות בבירור מחלוקות עובדתיות, בידי הערכאה הדיונית מצויים הכלים
המתאימים לבררן" (בג"ץ 2303/15 חנקשייב
נ' פרקליט המדינה, פסקה 8 (7.4.2015), להלן: ענין חנקשייב).
30.
אכן, לא כל מקרה של
תקיפת החלטות התביעה יכול למצוא מענה ראוי במסגרת ההליך הפלילי עצמו, ויש מקרים
הראויים להתברר בבג"ץ. ואולם במקרים בהם ההליך הפלילי מהווה סעד חלופי הולם,
יש להעדיף את הבירור במסגרת ההליך הפלילי על פני בירור במסגרת עתירה לבג"ץ,
הן משום הכלל של סעד חלופי, שטעמיו בצדו, והן משום ההשלכות השליליות הפוטנציאליות
על ההליך הפלילי של בירור בבג"ץ, כמפורט לעיל.
ודוק -
אין כוונתי לחסימת ערוץ הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה ידי בית משפט זה, ואף
לא ליצירת ערוץ ביקורת חדש לנפגעי עבירה וגורמים מקרב הציבור (להבדיל מהצדדים
להליך הפלילי) להעלות טענותיהם נגד החלטות התביעה בפני בית המשפט הפלילי חלף פניה
לבג"ץ. דבריי מכוונים אך לכך כי בנסיבות מתאימות בהן השאלה המועלית בעתירה
לבג"ץ אמורה להיבחן ממילא במסגרת ההליך הפלילי, כחלק אינטגרלי של ההליך, הדבר
יהווה שיקול נוסף בגדר שיקולנו אם להיזקק לעתירה לגופה.
31.
המקרה דנן הוא
לכאורה דוגמא מובהקת לאמור לעיל, שכן הוא מדגים את שני השיקולים שפורטו לעיל.
בענייננו החליטה התביעה להגיע עם המשיב להסדר טיעון בשל קשיים ראייתיים שעלו במהלך
ניהול התיק. טענת העותרים בענייננו הינה כי הסדר הטיעון בנסיבות דנן אינו מוצדק
ואינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. ההכרעה בשאלה זו הינה חלק אינטגרלי של ההליך הפלילי, שכן הסדר הטיעון
שהתגבש בין הצדדים - המתמקד ברכיב העונש (לפי ההסדר שגובש המשיב יודה ויורשע
בעבירות בהן הואשם) - טעון את אישורו של בית המשפט הפלילי הדן בתיק. בית המשפט לא
ייתן את אישורו להסדר טיעון אם יגיע למסקנה - לאחר בחינת שיקוליה של התביעה - כי
ההסדר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי -
"בית-המשפט ידחה הסדר טיעון אם ימצא כי נפל פגם או פסול
משמעותי בשיקולי התביעה. הנחת עבודה ראויה היא כי התביעה עומדת בחזקת התקינות
והכשרות, ובית-המשפט
יניח ככלל כי התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום-לב ומשיקולים
ענייניים...
וכבר
הבאנו מדבריו של השופט מצא, אשר לעניין זה אמר
בזו הלשון:
'...כאשר התביעה מצהירה לפני בית המשפט, כי
הסכימה להסדר טיעון בשל קשייה להביא את כל הראיות שלדעתה הינן דרושות להוכחת
האישום, ראוי לבית המשפט לייחס משקל רב לעמדתה. אין משמעות הדבר שבית המשפט חייב
לקבל את הצהרתה של התביעה בחינת כזה ראה וקדש. אדרבא, על בית המשפט מוטל לבקר את
עמדת התביעה, ואם הנימוקים שהציגה התביעה להצדקתו של הסדר טיעון נראים, על פניהם,
כבלתי ראויים או כבלתי משכנעים, רשאי בית המשפט, ולעתים הוא אף חייב, לחקור ולדרוש
בשיקוליה, לבקש ממנה הסברים ופרטים נוספים, ככל הדרוש להערכת עמדתה' (פרשת שילוח, בעמ' 681-680).
עם זאת, לשיטתי, אין די בחקירה ודרישה כדי לברר
אם נימוקים פסולים ובלתי ראויים עמדו ביסוד עריכת הסדר הטיעון. אין ספק שעל-פי כל גישה,
ידחה בית-המשפט
הסדר טיעון המבוסס על שיקול בלתי ענייני, זר או פסול. אך באמות-מידה אלה אין
די. על בית-המשפט
לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב"
(ענין פלוני, שם בעמ'
610).
ובהמשך:
"אשר לעונש המוצע על-פי הסדר הטיעון - בית-המשפט ישמע
במסגרת הטיעונים לעונש את נימוקי התביעה לבקשת הקולה. הוא יקבל מפי התביעה את
השיקולים לעריכת הסדר הטיעון וכן את מרב הנתונים הקשורים לגזר-הדין המוצע הן
מבחינת אינטרס הציבור הן מבחינת טובת ההנאה שניתנה לנאשם במסגרת ההסדר וסיבותיה...
לאחר קיום הליך
כאמור יגזור בית-המשפט
את הדין. הוא יבחן את העונש על-פי אמות-המידה שמנינו ויבדוק אם העונש המוסכם שהוצע לו אינו
מפר את האיזון הדרוש בין טובת ההנאה שהנאשם מקבל לבין אינטרס הציבור" (שם, בעמ'
612).
במסגרת בחינה זו של שיקולי התביעה
לצורך אישור הסדר טיעון על בית המשפט לברר גם האם קיימה התביעה את חובותיה
לפי חוק זכויות נפגעי עבירה (סעיף 17(ד) לחוק), ובנסיבות המתאימות
יכול בית המשפט אף לברר את עמדת נפגעי העבירה.
32.
הנה כי כן, במקרה
דנן בית המשפט הפלילי ממילא יידרש לתת את אישורו להסדר הטיעון שהתגבש בין הצדדים,
ולצורך כך יהא עליו לבחון בין היתר אם ההסדר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.
לשון אחר - בית המשפט אמור למעשה לבחון ולהכריע, בעיקרם של דברים, בשאלה שהועמדה
לבחינתנו אנו בעתירה זו, כחלק בלתי נפרד של ההליך הפלילי המתנהל בפניו. יתרה מזו, בענייננו בית המשפט הפלילי
קיים ארבעה דיוני הוכחות בתיק, וחומר הראיות מוכר לו היטב, כך שבידיו כלים טובים
מאלה שבידינו להעריך את החלטת התביעה להגיע להסדר טיעון משיקולים ראייתיים. מקרה
זה גם מדגים היטב את הקושי והחשש בדבר ההשלכות האפשריות של התערבות בג"ץ
בעמדת התביעה לענין התשתית הראייתית בנוגע להמשך ניהול ההליך על ידי הערכאה
הפלילית המבררת את התיק.
ודוק - אף
כי הביקורת
שנדרש בית המשפט הפלילי להפעיל על שיקולי התביעה בהידרשו לשאלת אישור הסדר טיעון
היא לעתים ביקורת בעילות של המשפט המינהלי, אין להסיק מכך כי סמכות השיפוט צריכה
להיות נתונה לבית משפט זה דווקא, שכן כידוע בתי המשפט הם רבים אך המשפט המינהלי
הוא אחד, וכללי המשפט הציבורי אינם מיוחדים אך לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו הדברים בענין קניאס ובענין
חנקשייב שהובאו לעיל, וכן: בג"ץ 341/80 דוויק נ' בכר, מנהל שירותי
הדואר (מחוז ירושלים), פ"ד לה(2) 197, 199 (1980); בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי
והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 240 (1993)).
33.
לבסוף באשר לטענות
העותרים כי זכויותיהם לפי חוק זכויות נפגעי עבירה קופחו. כפי שכבר צוין
(פסקאות 12-11 לעיל), מהעתירה עצמה ומתגובת המדינה עולה כי הפרקליטות הייתה בקשר
רציף עם משפחת המנוח, וכי לא ניתן לומר כי זכויות המשפחה קופחו או כי הפרקליטות
נהגה בהם שלא כדין. ההיפך הוא הנכון. לאורך כל הדרך עדכנה הפרקליטות את בני המשפחה
בדבר מצבו של התיק, וגם כאשר שקלה לחתום על הסדר טיעון עדכנה את בני המשפחה, כפי
חובתה, ואפשרה להם להביע עמדתם בפגישות אישיות הן עם הפרקליטים המטפלים והן עם
פרקליטת המחוז. יש לזכור כי בסופו של דבר ההליך הפלילי איננו סכסוך פרטי בין
הקורבן ומשפחתו לבין הנאשם, וכי הפרקליטות - המניעה את ההליך ופועלת לצורך כך בשם
אינטרס הציבור - צריכה להפעיל את שיקול דעתה מתוך ראייה ציבורית רחבה, ואין היא
מחויבת לעמדת קורבן העבירה ומשפחתו. אכן, הזכות העומדת לנפגע עבירות מין או אלימות
להביע עמדתו בפני התובע בטרם יקבל החלטה על הסדר טיעון, מוסיפה מימד חשוב לשיקולי
התביעה בהבטחת האינטרס הציבורי. ברם -
"כידוע החוק
איננו מקנה לנפגע העבירה 'זכות וטו' או מעין 'זכות הצבעה' לעניין אישור הסדר טיעון
על ידי התביעה, והסכמתו של נפגע העבירה איננה תנאי לעריכת ההסדר. שיקול הדעת
לעניין עצם עריכת הסדר הטיעון וכן לעניין תנאיו של הסדר זה מסור לתביעה (ענין
כהן, בפסקה 13).
וראו גם: בג"ץ
2477/07 פלוני נ'
פרקליט המדינה, פסקה 4 (27.5.2007); בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' פרקליטת מחוז חיפה, פסקה ו
(31.5.2009); בג"ץ 1801/10 עזבון
המנוח מנהל פאהום ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5
(18.3.2010); ענין פלונית שם).
34.
סוף דבר:
מהטעמים האמורים לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה, וכי בנסיבות הענין לא נעשה
צו להוצאות.
ש ו פ
ט
|
השופטת ד'
ברק-ארז:
1. במהלך
ניהולו של הליך פלילי מתברר לתביעה שלא ניתן להתבסס עוד על ראיות מהותיות ביותר
שעליהן נשענה עמדתה. האם עריכת הסדר טיעון עם הנאשם במצב כזה היא לעולם החלטה
סבירה, או שמא ישנם מקרים שבהם הסיכוי לזיכוי הוא כה גבוה עד כי הדבר אינו ראוי
ונדרשת חזרה מכתב האישום? להשקפתי, זו השאלה שהתעוררה בגדרה של עתירה זו. אקדים את
המאוחר ואציין כבר כעת כי אני סבורה שמעל ההחלטה להגיע להסדר טיעון במקרה שבפנינו,
על מאפייניו המיוחדים, מרחפים סימני שאלה כבדי משקל. מאפיינים אלה מצדיקים,
לשיטתי, הוצאתו של צו על-תנאי בעתירה. לפיכך, אינני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט מ' מזוז כי יש
לדחות את העתירה כבר בשלב זה.
רקע ועובדות רלוונטיות
2. כמפורט
בפסק דינו של חברי, בעתירה זו עומדת לבחינה החלטתה של פרקליטות מחוז מרכז לערוך
הסדר טיעון עם המשיב 3 (להלן: המשיב)
במסגרת הליך פלילי שמתנהל נגדו על רקע תאונת דרכים שבה היה מעורב ואשר גרמה למותו
של ולדימיר בונדרנקו ז"ל (להלן: המנוח). הסדר
הטיעון גובש בשלב מתקדם יחסית של ההליך, לאחר שהסתיימה פרשת התביעה ואף לאחר
שהושלמה חקירתו הנגדית של המשיב, שהעיד במסגרת פרשת ההגנה. עיתוי זה, כך עולה
מהחומר שהוגש לפנינו ומטענות הצדדים, אינו מקרי. כפי שיפורט להלן, התפתחויות שונות
שחלו בהליך הפלילי מילאו תפקיד מרכזי בנכונותה של התביעה להגיע להסדר הטיעון עם
המשיב במתכונתו הנוכחית.
4. כבר בפתחו
של ההליך הודה המשיב בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, למעט בכך שתאונת הדרכים
נבעה כתוצאה מרשלנותו. הטענה העיקרית של המשיב, שנתמכה בחוות דעת מומחה מטעמו, היא
שקיימת אפשרות כי סיבה רפואית גרמה לו לסטות מן הנתיב שבו נסע ולהתנגש ברכבו של
המנוח. מבחינה נורמטיבית, המשיב טען אפוא כי עומדת לו ההגנה של "העדר
שליטה" הקבועה בסעיף 34ז לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הלכה
למעשה, הוגשו מטעם המשיב חוות דעת של מספר מומחים רפואיים כדי לתמוך בטענה של
היעדר השליטה, בהן חוות דעת של נוירולוג (ד"ר אילן בלט) וחוות דעת של
קרדיולוג (פרופ' בוריס שטרסברג). מטעמים שיובהרו להלן, הדיון בענייננו מתמקד בטענה
כי כשל קרדיאלי הוא שגרם למשיב לאבדן שליטה.
5. לטענה זו
של המשיב יש כמובן משמעות בכל הנוגע לקביעת חזית המחלוקת. אף אם לא נפרשו בפנינו
מלוא הפרטים הנוגעים להליך הפלילי, ברור כי הרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו
תלויה בעיקרה בשאלה האם קמה למשיב הגנת העדר שליטה. במלים אחרות, המחלוקת בין
הצדדים מתמקדת בשאלה האם המשיב יצליח להוכיח – ברמה של ספק סביר – כי בעיה רפואית,
נוירולוגית או קרדיאלית, היא שהובילה לתאונה הקטלנית. המדינה עצמה ניסחה את הדברים
בתגובה המקדמית מטעמה באופן הבא: "המחלוקת בתיק אינה עובדתית, אלא נוגעת
לשאלה רפואית" (סעיף 47 לתגובה).
6. על רקע זה,
הגישה אף התביעה בהליך הפלילי שתי חוות דעת מומחה מטעמה – חוות דעת של נוירולוג
(ד"ר אלעד ברוך) וחוות דעת של קרדיולוג (פרופ' ברנרד בלאסן). לענייננו חשוב
לציין כי בחוות הדעת של פרופ' בלאסן, הקרדיולוג מטעם התביעה, נקבע כי הסיכוי לכך
שתאונת הדרכים נגרמה בשל בעיה קרדיאלית אצל המשיב נמוך מאוד. דא עקא, שבשלב החקירה
הנגדית חזר בו פרופ' בלאסן ממספר קביעות מהותיות בחוות דעתו. לפי הנתונים שנמסרו
בדיון שהתקיים בפנינו פרופ' בלאסן ביסס את חוות דעתו על ההנחה שהמשיב הוא צעיר,
בריא וספורטאי, אולם במהלך החקירה הנגדית של פרופ' בלאסן התברר, כך למדנו מטענות
המדינה בפנינו, שהנחות אלה אינן נכונות. עד כמה מהותי היה השינוי בעדותו של פרופ'
בלאסן? מטבע הדברים, אין בכוונתי לנסות ולהעריך באופן עצמאי איזו משמעות יש לייחס
לחזרתו של המומחה מהקביעות בחוות דעתו. אולם, די בכך שאציין כי בדיון שהתקיים
לפנינו אישר בא-כוח המדינה כי למעשה התביעה עצמה אינה
עומדת עוד על חוות דעתו של פרופ' בלאסן כחוות דעת קרדיולוג בהליך הפלילי המתנהל נגד
המשיב.
7. אם כן,
במהלך חקירתו הנגדית של המומחה מטעם המדינה ביחס לשאלה האם קיימת אפשרות שהמשיב
סבל מבעיה קרדיאלית חלה תפנית – אשר על רקע המתואר עד כה לא ניתן שלא לכנותה תפנית
"דרמטית" – במצב הראייתי בתיק. משמעות הדברים היא שביחס לטענה כי אירוע
קרדיאלי גרם לאי-שליטה של המשיב ברכב, להבדיל מאירוע נוירולוגי, התביעה אינה אוחזת
עוד בחוות דעת מומחה שעליה היא סומכת את ידיה. להתפתחות זו כיוונה המדינה כאשר
ציינה בתגובתה המקדמית כי "קיימים קשיים ראייתיים להוכחת אשמתו הפלילית של
המשיב בגרימת מוות בנהיגה רשלנית" (סעיף 65 לתגובה). התפתחות זו היא שעמדה,
כך למדנו מטענות הצדדים לפנינו, בבסיס גיבושו של הסדר הטיעון עם המשיב במתכונתו
הנוכחית.
ביקורת שיפוטית על הסדר הטיעון
בנסיבות העניין
8. העתירה
שבפנינו – אשר הוגשה על-ידי בני משפחתו של המנוח – מכוונת נגד החלטתה של הפרקליטות
לחתום על הסדר הטיעון עם המשיב. כפי שהסביר חברי, בהתאם להלכה הנוהגת בבית משפט
זה, לרשויות התביעה נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול הליכים פליליים, ובכלל זה
להחלטה על הסדר טיעון. בהתאם לכך, הליך הביקורת השיפוטית על החלטתה של הפרקליטות
לערוך הסדר טיעון על רקע קיומם של קשיים ראייתיים בתיק אינו מיועד להערכה עצמאית
של הראיות על-ידי בית המשפט. לצורך השגת הסדר טיעון, נתונה בידי התביעה הסמכות
להעריך את עצם קיומו של סיכוי סביר להרשעה בתיק, כמו גם את עוצמת הסיכוי ומשקלו (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 756-755 (2008) (להלן: עניין
פלונית (א')). ככלל, בית המשפט ייטה שלא להתערב בהחלטותיה של התביעה
בעניין זה, אלא במקרים חריגים של שיקולים זרים, חוסר סבירות קיצוני או עיוות
מהותי.
9. אמות מידה
עקרוניות אלה בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטותיהן של רשויות התביעה בניהול
ההליך הפלילי, ובפרט ביחס לשאלת היסוד הראייתי הנדרש לעריכתו של הסדר טיעון, מקובלות
עלי. עמדתי בתיק זה נוגעת אפוא ליישומן של אמות המידה האמורות בנסיבותיו הייחודיות
של המקרה שבפנינו.
10. כפי שציין
חברי, תנאי הכרחי לחתימה על הסדר טיעון הוא קיומה של תשתית ראייתית המקימה
"סיכוי סביר להרשעה" – על-פי המבחן הראייתי המקובל לצורך העמדה לדין לפי
סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
במלים אחרות, אם התובע סבור כי הסיכוי להרשעה בתיק נמוך מהסיכוי לזיכוי, הוא אינו
רשאי להגיע להסדר טיעון עם הנאשם (בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת
המדינה, פ"ד נא(3) 1, 12 (1997); עניין פלונית
(א), בעמ' 625, 646 (השופט א' א' לוי), בעמ'
701-700 (הנשיאה ד' ביניש); ובעמ' 750
(השופטת א' פרוקצ'יה)).
11. לשיטתי, בענייננו מתעוררים ספקות כבדים האם,
בעת הזאת, מתקיים התנאי בדבר סיכוי סביר להרשעה בתיק המתנהל נגד המשיב. כזכור, חזית המחלוקת בין הצדדים נתחמת
בשאלה אחת מרכזית: האם התאונה הייתה תולדה של רשלנות אנושית (ועל כן יש להרשיע את המשיב
בעבירה של גרם מוות ברשלנות) או של כשל בריאותי, כטענת המשיב, שמנעה ממנו לשלוט על תנועותיו
הגופניות. מדובר, כפי שתיארה המדינה בתגובתה המקדמית, במחלוקת "רפואית".
הנטל
המוטל על המשיב הוא לעורר ספק סביר ביחס לכך שהפרעה רפואית גרמה לו לסטות עם רכבו
מהנתיב שבו הוא נסע. דרך המלך להפריך טענה זו של המשיב, שנתמכה על-ידו בחוות דעת
מומחים של נוירולוג ושל קרדיולוג, היא באמצעות חוות דעת רפואיות נוגדות. לצורך
הדיון בעתירה שלפנינו אפשר להניח כי התביעה הצליחה לתת מענה לטענות בתחום
הנוירולוגי, באמצעות המומחה מטעמה, וזאת בהתאם לאמת המידה המצמצמת של הערכת הראיות
על-ידי בית משפט זה. אולם,
כמתואר לעיל, על-פי המידע שנמסר לנו, המדינה אינה תומכת עוד את עמדתה על חוות רפואית של מומחה
קרדיולוגי הסותרת את חוות הדעת מטעמו של המשיב באשר למצבו הקרדיאלי. בעניין זה,
נותר אפוא "ריק" ראייתי.
12. אכן, בטיעון בעל-פה שהתקיים בפנינו הצהיר
בא-כוח המדינה כי התביעה עדיין סבורה שנותר סיכוי סביר להרשעה. אלא שבהצהרה בלבד
לא די. בתגובה
המקדמית ובדיון שהתקיים בפנינו המדינה לא נתנה הסבר של ממש מדוע – בהינתן
ההתפתחויות הנוגעות לחוות דעתו של פרופ' בלאסן – היא סבורה שמתקיים התנאי בדבר
דיות הראיות. לדעתי, בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את עמדת המדינה כ"כזה ראה
וקדש". אכן,
כמתואר לעיל, בית משפט זה ייטה שלא להתערב בהחלטתן של רשויות התביעה בעניין טיב
הראיות לצורך עריכת הסדר טיעון. אולם החלטות אלה – ככל החלטות מינהלית – צריכות
לעמוד בכללי המשפט המינהלי. שיקול הדעת הנתון לתובע בניהול ההליך הפלילי הוא רחב
ביותר, אך אין הוא שיקול דעת מוחלט. אני סבורה אפוא כי נמצאים אנו בגדרו של החריג
לכלל בדבר אי-התערבות בהחלטות התביעה בדבר ניהול ההליך הפלילי, ולא בגדר הכלל
עצמו.
13. ראוי להדגיש, כי הריסון המיוחד שנוקט בית
משפט זה בבואו לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות התביעה בעניין התשתית הראייתית
מבוסס, בין היתר, על החשש מההשלכות של בחינה עצמאית של ראיות גולמיות על-ידי בית
המשפט הגבוה לצדק, וברצון להימנע ממצב שבו בית המשפט ישמש כ"תובע על"
(ראו למשל: בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 212-209 וההפניות שם (2004); בג"ץ 3922/14 הוועד
הציבורי נגד עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (29.12.2015)). אינני סבורה כי חשש זה רלוונטי לענייננו.
המסקנה כי החלטת הפרקליטות בדבר קיומו של סיכוי סביר להרשעה מעוררת קושי אינה נדרשת להערכה של חומר הראיות
הגולמי בתיק או של מהימנות עדים. היא אף אינה מבוססת על קריאת חוות הדעת של המומחים והערכתן
מחדש. במקרה
מיוחד זה היא מתבקשת מאליה, לנוכח העובדה שכיום התביעה עצמה אינה עומדת מאחורי עמדתו של המומחה מטעמה
בתחום הקרדיולוגיה, בתיק שבו עיקר המחלוקת נסב על שאלה רפואית בתחום הקרדיולוגי.
14. ניתן להניח
כי בשלב
ההחלטה להעמיד את המשיב לדין – אשר אינו עומד לבחינה בענייננו – התשתית הראייתית בהליך
הפלילי נגד המשיב הקימה סיכוי סביר להרשעה. אולם, לנוכח השינויים שחלו בראיות
התביעה, ההחלטה שהתקבלה בתחילת ההליך מצריכה בחינה מחודשת. השאלה של התמודדות
התביעה עם מצב שבו השתנתה התמונה הראייתית מאז הגשתו של כתב האישום נדונה בעבר על
ידי בבג"ץ 6689/12 עזבון המנוח
סלאח ראפת ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.12.2013), שנסב אף הוא על תאונת דרכים
קטלנית. בנסיבות אותו עניין, בעקבות היחלשות המסד הראייתי שהוביל להגשת כתב
האישום, החליטה התביעה על עריכת הסדר טיעון שהמיר את האישום המקורי בעבירת הריגה
בעבירות חמורות פחות. אף אז בני משפחתו של המנוח התנגדו להסדר, והגישו עתירה לבית
משפט זה. באותו עניין, לא נמצאה עילה להתערב בהחלטה לערוך הסדר טיעון עם הנאשם. עם
זאת, בפסק דיני עמדתי על חובתה של התביעה לשוב ולשקול את עמדתה בנוגע לכתב האישום
שהגישה, ובכלל זה לבחון האם יש מקום לדבוק בעמדה התביעתית המקורית. כך כתבתי שם:
"המסקנה
הנובעת מדברים אלה היא כפולה: ראשית, כאשר רשויות התביעה מגיעות לכלל מסקנה שמסכת
הראיות מעלה כי אין סיכוי סביר להרשעה בעבירות שנכללו בכתב אישום, שומה עליהן
לפעול לתיקונו כך שייחס לנאשם עבירות חמורות פחות שהוכחו לכאורה, או אף לבטלו
במקרים מתאימים. שנית, ולא פחות חשוב, במקרים שבהם מתברר לרשויות התביעה כי אין
סיכוי להרשעה בעבירה שיוחסה לנאשם מלכתחילה אך ישנו סיכוי להרשעה בעבירה חמורה
פחות, האפשרות של עריכת הסדר טיעון עם הנאשם או הנאשמים בשלב זה היא רק אפשרות אחת
העומדת בפניהן. לצידה, עומדת האפשרות של הגשת בקשה לתיקון כתב האישום שלא במסגרת
הסדר טיעון" (שם, בפסקה 25 לפסק דיני).
כך גם בענייננו.
אני סבורה שהיה על רשויות התביעה לבחון את השאלה מהי עמדת התביעה הראויה, באופן
בלתי תלוי באפשרות להגיע להסדר. יש מקום לסבור כי בחינה כזו הייתה מובילה להימנעות
מעריכתו של הסדר טיעון, כמתואר לעיל.
על עמדתם של בני משפחת המנוח
15. יש להודות:
הספקות שעליהם הצבעתי ביחס לסבירותו של הסדר הטיעון שבפנינו מבוססים על שיקולים
שנחזים להיות שונים מאלה שהובילו במקרה זה להגשת העתירה. העותרים, בני משפחתו של
המנוח שחייו קופדו בתאונה, מתרעמים על העונש המוסכם במסגרת הסדר הטיעון המתגבש. הם
רואים בהסדר הקלה לא מוצדקת עם מי שמודה בכך שביצע עבירה של גרם מוות ברשלנות,
וטוענים כי יש למצות אתו את הדין. אולם, ניתן להתרשם שהתרעומת של העותרים קשורה גם
במסר הכפול המשתקף במקרה זה מהסדר הטיעון, אשר כולל בעת ובעונה אחת הטלת אחריות
פלילית על המשיב בגין ביצוע עבירה שהביאה למותו של אדם, ובצדה הסכמה לכך שהמשיב
יישא עונש שלכאורה אינו הולם עבירה שכזו, בנסיבות רגילות. אינני מתיימרת להשמיע את
קולם של העותרים, אולם ראיתי מקום להצביע על כך שבבסיס טענותיהם עומדות התכליות של
הגעה לחקר האמת והכרעה יסודית בשאלת חפותו או אשמתו של המשיב. "רצוננו היה ונשאר
אחד ויחיד", כך ציינו העותרים במכתב ליועץ המשפטי לממשלה מיום 11.1.2018,
"לאפשר לרשויות החוק להגיע לחקר האמת ולהכריע בשאלת חפותו או אשמתו של
הנאשם" (המכתב צורף כנספח מש/7 לתגובה המקדמית). אלו גם התכליות
שעומדות בבסיס גישתי ושהובילו אותי למסקנה כי יש להורות על מתן צו על תנאי בעתירה –
גם אם בדגשים שאינם בהכרח זהים לאלה של העותרים.
16. בטרם סיכום,
אציין כי אף אני לא ראיתי מקום לקבל את טענותיהם של העותרים בכל הנוגע לקיפוח
זכויותיהם לפי חוק נפגעי עבירה במסגרת ההליך שקדם לגיבושו של הסדר הטיעון. אכן, אין להקל ראש בתחושותיהם הקשות
של בני משפחת המנוח. לבנו עמם ואנו כואבים את כאבם. אולם, מן הנתונים שהוצגו
בפנינו עולה כי התביעה קיימה את חובותיה לפי חוק זכויות נפגעי עבירה,
התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות
נפגעי עבירה) ודאגה
לשמוע את עמדתם של העותרים בשלבים שונים בהליך. במובן זה, הפרספקטיבה של נפגעי
העבירה עשויה להיות שונה מזו של התביעה הכללית. בסופו של דבר, אינני סבורה שנפל
פגם כלשהו בהתנהלות התביעה בהקשר זה, ובעניין זה אני תמימת דעים עם חברי השופט מזוז.
סעד חלופי?
17. בשולי חוות דעתו מציין חברי כי שיקול נוסף
התומך בעמדתו הוא קיומו של "סעד חלופי" או "מעין סעד חלופי"
המצוי בערכאה המבררת את ההליך הפלילי. זאת, לשיטתו, לנוכח העובדה שהסדר הטיעון
טעון את אישורו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי, אשר נדרש לברר במסגרת כך האם
התביעה קיימה חובותיה לפי חוק זכויות נפגעי עבירה. בהמשך הדברים הוא מבהיר
כי אין כוונתו שייחסם כליל הערוץ של הגשת עתירה לבג"ץ על-ידי נפגעי עבירה,
אלא לכך ש"בנסיבות מתאימות בהן השאלה המועלית בעתירה לבג"ץ אמורה להיבחן
ממילא במסגרת ההליך הפלילי, כחלק אינטגרלי של ההליך, הדבר יהווה שיקול נוסף בגדר
שיקולנו אם להיזקק לעתירה לגופה". בעניין זה, אבקש להבהיר כי אין מקום לקביעה
כי בפני העותרים פתוחה הדרך לקבל סעד שיפוטי מבית המשפט הפלילי. הטעם לכך הוא
שהעותרים, נפגעי העבירה, אינם צד להליך הפלילי בעניינו של המשיב, וממילא אינם
שולטים בניהולו. חוק זכויות נפגעי עבירה מקנה אמנם לעותרים את הזכות להביע
את עמדתם בעניין הסדר הטיעון בפני רשויות התביעה, אולם אין הוא מקנה להם זכות
טיעון מלאה בפני בית המשפט הפלילי. אם כך, לא מתקיימים במקרה זה התנאים לכך שהליך
חלופי ייחשב סעד חלופי שהוא אפקטיבי דיו (השוו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד –
משפט מינהלי דיוני 377-373 (2017)).
סיכום
19. מכל הטעמים האמורים אני סבורה אפוא שבמקרה מיוחד זה יש להורות על מתן צו על-תנאי שיורה למדינה לנמק מדוע בחרה לערוך הסדר טיעון עם המשיב, בשים לב לספקות המשמעותיים באשר לתשתית הראייתית של התיק, שלהם היא עצמה נתנה ביטוי במסגרת ההליך דנן.
ש ו פ
ט ת
|
השופט ע'
פוגלמן:
במחלוקת לגופם של דברים, בין חברי
השופט מ' מזוז לחברתי השופטת ד' ברק-ארז, מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי השופט מ' מזוז, מטעמיו.
העותרים שלפנינו מבקשים למעשה כי בית
משפט זה יורה למדינה להימנע מלערוך הסדר טיעון עם המשיב 3 (להלן: המשיב); ולהמשיך לנהל את ההליך הפלילי נגדו. לחלופין – ככל שלא תימצא עילה
להתערבות בהחלטה לערוך הסדר טיעון עם המשיב – מבקשים העותרים כי נורה למדינה
לדרוש, במסגרת הטיעונים לעונש, כי יוטל על המשיב עונש מאסר בפועל.
חברי היטיב להסביר כי לפי אמות המידה
הקבועות בהלכה הפסוקה, לא הונחה עילה להתערבותנו בהחלטת רשויות התביעה.
התוצאה אותה מציעה חברתי השופטת ד' ברק-ארז, אינה חופפת לזו המבוקשת בעתירה (ולעניין זה ראו פסקה 15 לחוות
דעתה). לגופה של המחלוקת, חברי עמד בחוות דעתו על המסגרת הנורמטיבית לדיון בעתירה
נגד החלטת התביעה לערוך הסדר טיעון נוכח קיומו של קושי ראייתי העשוי להביא לזיכוי
הנאשם. כפי שציין, במצב דברים זה מסור לתביעה שיקול דעת רחב בהחלטה אם למצות את
ההליך הפלילי עד תום או להגיע לידי הסדר טיעון, בנתון לרף הראייתי הלכאורי הנדרש
לצורך העמדה לדין. כאמור, מצטרף אני למסקנתו של חברי כי בנסיבות העניין אין עילה
להתערבות בית משפט זה, לפי אמות המידה האמורות.
בנושא הסעד החלופי, מצטרף אני לחוות
דעתה של חברתי. אף אני סבור כי לעותרים שלפנינו לא עומד סעד חלופי בדמות ההליך
הפלילי לאישור הסדר הטיעון, מהטעמים שאותם היא מפרטת.
ש ו פ
ט
|
לפיכך
הוחלט ברוב דעות השופטים ע' פוגלמן ו- מ' מזוז לדחות את העתירה, נגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז.
