בבית המשפט
העליון
|
רע"ב
3265/18
|
לפני:
|
כבוד השופטת ע' ברון
|
המבקש:
|
רפאל דוידוב
|
|
|
נ ג ד
|
המשיב:
|
מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה
|
בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים
מינהליים (כבוד הנשיא א' טל, השופטת ד' מרשק מרום, השופטת נ' בכור) מיום 25.3.2018 ב-עת"א 38382-02-18
|
חקיקה
שאוזכרה:
חוק שחרור
על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001: סע' 3, 9
החלטה
|
1. בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים
מינהליים מיום 25.3.2018 (הנשיא א' טל, השופטת ד' מרשק מרום והשופטת נ' בכור) ב-עת"א
38382-02-18 (להלן: פסק הדין ו-הבקשה, בהתאמה). במסגרת פסק הדין
התקבלה עתירה על החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו מיום 12.2.2018 לשחרר את
המבקש על תנאי ממאסר בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן:
החלטת הוועדה, ועדת השחרורים ו-חוק שחרור על תנאי, בהתאמה).
2. המבקש,
יליד 1976, הוא אסיר הנושא בעונש מאסר של 9 שנים משהורשע בביצוע עבירות של קשירת
קשר לביצוע פשע, תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, שוד בנסיבות מחמירות (שוד
מזוין בחבורה), סחיטה באיומים, החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, וגניבה. המדובר באסיר בעל
עבר פלילי מכביד שמרצה כיום את מאסרו הרביעי. עונש המאסר הראשון הוטל עליו בשנת
1997 בגין עבירה שביצע בעודו בן 17, אז נגזרו עליו 6 שנות מאסר בגין שוד מזויין
בחבורה, בדומה לעבירה שביסוד מאסרו הנוכחי. במהלך מאסרו הראשון החדיר המבקש לבית
הסוהר סמים מסוג הרואין וקנביס בעת ששב מחופשה מן הכלא, ועקב כך הוא הורשע בחודש
פברואר 2000 בעבירות של החזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית. כמו כן בחודש יולי 2000,
גם זאת במהלך מאסרו הראשון, הורשע המבקש בעבירה של כניסה למגורים לבצע עבירה
ובעבירת גניבה, שבוצעו קודם למאסרו.
על אף רצף האירועים המתואר, ממאסרו הראשון שוחרר
המבקש בשחרור על תנאי בפיקוח הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א);
ואולם המבקש לא עמד בתנאי השחרור שלו ואף
טס לאירופה והמשיך שם ב"עיסוקיו" העברייניים, ועל כן הופקע רישיונו והוא
הוחזר לרצות את יתרת המאסר שהוטלה עליו. בחודש אפריל 2003 הורשע המבקש בשנית
בעבירות של החזקת סמים לצריכה עצמית; הוא נדון למאסר על תנאי והופעל נגדו מאסר על
תנאי קודם של 4 חודשים – הוא המאסר השני. בשנת 2006 הוטל על המבקש עונש מאסר שלישי
שעמד על 3 שנות מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות, אי הגשת עזרה לאחר, גרימת תאונה
ונהיגה ברכב מנועי ללא רישיון; וזאת בשל מעורבותו בתאונת "פגע וברח".
בנוסף, בחודש ספטמבר 2006 הורשע המבקש בהתפרצות למקום מגורים ובעבירת גניבה מרכב
והוטל עליו עונש מאסר על תנאי לצד פיצוי למתלונן וקנס; ובחודש אפריל 2007 הוא
הורשע בהחזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה ובהחזקת נכס חשוד כגנוב, והופעל נגדו
מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים, זאת בחופף למאסרו השלישי. את מאסרו הנוכחי,
הרביעי במספר, החל המבקש לרצות בחודש ינואר 2011.
עונש
המאסר הנוכחי הוטל על המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 7.5.2012,
ונגזרו עליו 9 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 16.1.2011 (ת"פ 3769-02-11,
סגן
הנשיא ע' מודריק) (להלן: גזר הדין). זאת
לאחר שהמבקש הודה ביחד עם שלושה נאשמים נוספים במסגרת הסדר טיעון כי קשר קשר לבצע
מעשי שוד בכוח ובאיומים ב"מכוני ליווי", וכי ביצע שורה של עבירות
שבבסיסן שתי פרשות שוד ב"מכוני ליווי" ושתי פרשות של סחיטה באיומים. בגזר
הדין התייחס בית המשפט לחומרה הרבה הנלווית למעשי השוד והסחיטה שבוצעו בבתי בושת במטרה
לנצל את חולשתם של מי שמצויים בשולי החברה. ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין נדחה על
ידי בית משפט זה ביום 23.12.2013 (ע"פ 4796/12) . זאת ועוד, בחודש
נובמבר 2013 הורשע המבקש במסגרת הסדר טיעון בעבירת היזק לרכוש במזיד ובעבירת
איומים, לאחר שבחודש דצמבר 2010 איים על מתלוננים תוך פגיעה בגופם ובכוונה
להפחידם, וכן זרק אבן על שמשת רכבם הקדמית ושבר אותה. בגין עבירות אלה הוטלו על
המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי.
ההליך בפני ועדת
השחרורים
3. ועדת
השחרורים דנה לראשונה בעניינו של המבקש ביום 19.6.2017, לאחר שריצה שש שנים וחמישה
חודשים ממאסרו (להלן: הדיון הראשון). מחד גיסא נמסר לוועדה
כי המבקש נמצא בסבב חופשות; לא נרשמו בעניינו עבירות משמעת; ובדיקות השתן שלו
לאורך השנים נמצאו נקיות מסמים. מאידך גיסא הובאה חוות דעת מטעם משטרת ישראל
המתנגדת לשחרורו המוקדם של המבקש, וכן מידע מודיעיני חסוי מאת שירות בתי הסוהר
שממנו עולה מעורבות של המבקש בסמים, בתקיפת אסיר וכן "מעורבות שלילית"
בין השנים 2016-2013 (להלן: המידע החסוי, ו-שב"ס, בהתאמה).
עוד הוגשו
לוועדה דו"חות בעניינו של המבקש, ובהם שני דו"חות סוציאליים מטעם גורמי
הטיפול בשב"ס שבמסגרתם נכתב כי הוצע למבקש להשתלב בתוכנית לטיפול בהתמכרויות שתאפשר
לו לבחון לעומק את הגורמים שבגינם נמשך לעולם הפשע; אולם הוא סירב בטענה שהוא עבר
טיפול גמילה פרטי לפני זמן רב, והוא אינו זקוק לטיפול נוסף. בנוסף הוגשו שתי
הערכות מטעם רש"א שקובעות כי המבקש לא נמצא מתאים לתוכנית שיקום בקהילה
בפיקוח רש"א, בין היתר משום שבהיותו אסיר ברישיון – בעת ששוחרר ממאסרו הראשון
שחרור מוקדם עם תוכנית שיקום של רש"א – היפר את תנאי שחרורו ורישיונו אף
הופקע. הגורמים הטיפוליים ברש"א הצטרפו אף הם לעמדת שב"ס ובאו בהמלצה
טיפולית שלפיה יש לשלב את המבקש בתוכנית לטיפול בהתמכרות.
בנוסף לאלה
המבקש הגיש לוועדה תוכנית שיקום פרטית מאת "התחלה חדשה" –
מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק מיום 18.6.2017 שנבנתה עבורו על ידי דנה קייזר
- מומחית בקרימינולוגיה יישומית, ומורן בניסטי - מומחית בקרימינולוגיה
חברתית-שיקומית (להלן: תוכנית השיקום הפרטית). תוכנית
השיקום הפרטית שהוצעה כוללת שילוב בקבוצת שיקום טיפולית לאסירים משוחררים בעלי רקע
התמכרותי, טיפול פרטני מדי שבוע על ידי עובד סוציאלי, מסירת בדיקת שתן במרכז
הטיפול אחת לשבוע וכן תוכנית תעסוקה לשילובו של המבקש בשוק העבודה הנורמטיבי; עוד
כוללת התוכנית התחייבות של המרכז הטיפולי לדווח על כל הפרה של התוכנית ולעדכן על
התקדמותה. יוער כי בתוכנית השיקום הפרטית הביעו תמיהה על ההמלצה של שב"ס
ורש"א לשלוח אדם "נקי" מסמים שנים ארוכות למסגרת גמילה של מכורים
שאך לאחרונה התנקו משימוש בסמים.
4. בדיון
הראשון שהתקיים בפני ועדת השחרורים הביע היועץ המשפטי לממשלה את התנגדותו לשחרורו
המוקדם של המבקש (להלן: היועמ"ש). הדיון התמקד בשאלה
אם המבקש אכן זקוק לטיפול בהתמכרויות ואם יש לזקוף לחובתו את התנגדותו לעבור טיפול
כזה. בתוך כך ציין המבקש שהוא נבדק בעבר על ידי נרקולוגית מטעם שב"ס שקבעה כי
הוא אינו זקוק לטיפול בהתמכרות (להלן: חוות הדעת הנרקולוגית). עוד נסוב
הדיון סביב שניים משותפיו של המבקש לכתב האישום ששוחררו בשחרור מוקדם, ובעמדת
היועמ"ש כי קיימים הבדלים רלוונטיים בינם לבין המבקש. לבסוף ולאחר שנתנה דעתה
לטענות הצדדים, החליטה הוועדה כי עוד לא בשלה העת לשחרורו של המבקש; זאת בשים לב
ל"שליש הארוך" שנותר למבקש לריצוי עונשו, ומשום שלשיטת הוועדה היה צורך
בשילובו בטיפול פרטני וכן בבחינת התאמתו לאגף השיקום הקבוצתי, כך שיציאתו אל החוץ
תהא הדרגתית וניתן יהיה לבחון היבטים תעסוקתיים בעניינו. עם זאת הוועדה ציינה כי
היא השתכנעה שהמבקש אינו זקוק לטיפול בגמילה.
הוועדה התכנסה בשנית בחלוף שבעה חודשים, ביום
15.1.2018 (להלן: הדיון השני). ביני לביני ביקש בא-כוח
המבקש את הקדמת הדיון מאחר שהמבקש נדחה על ידי ועדת השיקום כך שלא התאפשרה כניסתו
לאגף השיקום הקבוצתי כפי שהמליצה הוועדה. במועד הדיון הונחו בפני הוועדה חומרים
נוספים, ובהם אבחון אישיותי של המבקש מיום 20.11.2017 (להלן: האבחון האישיותי). בפני הוועדה הונח אף דו"ח נוסף מאת
גורמי הטיפול בשב"ס מיום 14.12.2017, ובו עדכון בדבר שילובו של המבקש במסגרות
טיפוליות. במסגרת הדו"ח נמסר כי חרף המלצת ועדת השחרורים, ועדת השיקום שדנה
בעניינו של המבקש סברה כי אין לשלבו באגף השיקום. ועוד צוין בדו"ח כי המבקש
הופנה לבדיקת התאמתו לטיפול במחלקת אלימות כללית אך לא התקבל בשל תקופת מאסר ארוכה
שלה הוא שפוט ומשום שעמדת גורמי הטיפול היא שקודם לטיפול באלימות עליו לעבור טיפול
גמילה מסמים.
בסופו של הדיון
השני ולאחר ששמעה את טענות הצדדים, החליטה הוועדה כי המבקש ראוי לשחרור מוקדם על
תנאי. בתוך כך ציינה הוועדה שלהתרשמותה המבקש עבר הליך משמעותי בין כותלי הכלא
וניכר כי הוא החליט לשנות את דרכו לעומת מאסריו הקודמים. כמו כן הוועדה הביעה דעתה
כי המבקש זקוק לטיפול בתחום דפוסי העבריינות והאלימות, אך דחתה את עמדת הגורמים
הטיפוליים שלפיה קודם לטיפול זה עליו לעבור טיפול בהתמכרות; זאת בהינתן הליך
הגמילה הפרטי שעבר, בדיקות השתן שנלקחו מהמבקש במהלך השנים ונמצאו נקיות, וכן טענת
המבקש כי הוא נבדק על ידי נרקולוגית מטעם שב"ס שקבעה שהוא אינו זקוק לטיפול
גמילה. הוועדה הצביעה על הבעייתיות בכך שמצד אחד נאמר למבקש על ידי הרופאה הנרקולוגית
בשב"ס שהוא אינו זקוק לטיפול בגמילה, ומן הצד השני שב"ס מסרבים לשלבו
בשיקום קבוצתי עד שיעבור טיפול כזה. עם זאת, הוועדה סברה כי יש צורך בעיבוי תוכנית
השיקום הפרטית שהוצעה על ידי מרכז "התחלה חדשה" כך שיינתן דגש לתחום
האלימות והעבריינות. בהתאם לאמור שונתה תוכנית השיקום הפרטית, ומרכז "התחלה
חדשה" הצהיר כי לתוכנית המוצעת יתווסף טיפול קבוצתי למניעת רצידיביזם; וביום
12.2.2018 התכנסה הוועדה בשלישית והחליטה על שחרורו של המבקש בשחרור מוקדם בכפוף
לתנאים. על החלטה זו הגיש היועמ"ש את עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים.
פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מנהליים
5. בית המשפט
לעניינים מנהליים קיבל את עתירת היועמ"ש וקבע כי החלטת הוועדה לשחרר את המבקש
שחרור על תנאי חורגת ממתחם הסבירות ומשכך דינה להתבטל. נקבע כי היה על הוועדה לקבל
את עמדת שב"ס ורש"א בעניין הטיפול שלו זקוק המבקש; וכי אמנם הגמילה
הפרטית שעבר המבקש נתנה לכאורה מענה לפן הפיזי של השימוש בסמים,
אולם המבקש עודנו זקוק לטיפול מעמיק בפן הנפשי של בעיית ההתמכרות
שלו, ואותו הוא מסרב לקבל. בית המשפט נתן דעתו אף לשחרורם המוקדם של שניים משותפיו
של המבקש לכתב האישום, וקבע כי קיים שוני רלוונטי שמצדיק יחס שונה בעניינם. עוד
ציין בית המשפט כי אמנם הוועדה ייחסה למבקש התנהגות חיובית במהלך מאסרו, אולם יש
לתת את הדעת לחומר החסוי שהוצג, שיש בו כדי לסתור את טענת המבקש כי הוא שינה את
דרכו וכי מאז מאסרו הוא אינו מעורב בסמים. בית המשפט הוסיף וציין כי מאחר שגם בתוכנית
השיקום הפרטית ניתן דגש מסוים לטיפול בהתמכרות, ניכר כי יש תמימות דעים בקרב
הגורמים הטיפוליים בנוגע לצורך בטיפול בתחום זה. לגישת בית המשפט על המבקש לעבור
טיפול כזה טרם שחרורו מן הכלא – על מנת לאיין את מסוכנתו של המבקש, ועל מנת שההליך
שיעבור במרכז "התחלה חדשה" אכן יהא הליך המשך. לבסוף
קבע בית המשפט, כי משהמבקש לא השלים את ההליך הטיפולי שהוא זקוק לו אין הוא ראוי
לשחרור על תנאי ולא ניתן לומר בשלב זה כי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור.
הטענות בבקשה
6. לטענת
המבקש לא היה מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים משזו הורתה על שחרורו המוקדם לאחר
שערכה שני דיונים מעמיקים בעניינו, ולאחר שהשתכנעה כי הוא ראוי לשחרור על תנאי וכי
לא נשקפת ממנו סכנה לציבור בתקופת התנאי. לשיטת המבקש אין להעדיף את עמדת שב"ס
ורש"א על פני חוות הדעת הנרקולוגית שקבעה שהמבקש לא זקוק לטיפול בהתמכרות ועל
פני בדיקות השתן שהוכיחו כי המבקש נקי משימוש בסמים מזה שנים ארוכות. בהקשר זה
טוען המבקש כי החלטת בית המשפט התקבלה בתוך "ריק ראייתי" מאחר שחוות
הדעת הנרקולוגית כלל לא עמדה בפניו. המבקש טוען כי העמדה שלפיה עליו לעבור טיפול
בהתמכרות היא שגויה ואף אינה עקבית – שכן לאורך מאסרו של המבקש התאפשר לו לצאת
לחופשות, דבר שלא מתאפשר לאסירים "מכורים". המבקש אף סבור כי יש טעם
לפגם בכך ששב"ס העלה לראשונה את הצורך בטיפול בהתמכרויות רק בסמוך לדיון
בוועדת השחרורים ולא מצא להעלות אפשרות טיפולית זו בשנים שבהן ריצה שני שליש
ממאסרו. עוד לשיטת המבקש, בדין החליטה הוועדה להורות על שחרורו המוקדם משנוכחה
לראות כי גורמי הטיפול בשב"ס אינם נענים להמלצותיה ואינם מאפשרים את שילובו
של המבקש בטיפול באלימות ובאגף השיקום בכלא. בתוך כך טוען המבקש כי התבוננות לעבר
שחרורם המוקדם של שניים משותפיו לכתב האישום מלמדת כי בעניינם שב"ס נענה להמלצות
הטיפוליות של הוועדה, שלא כבעניינו של המבקש, ועל כן לשיטתו הותרתו במאסר מהווה
קיפוח.
המבקש
סבור שענייננו מצדיק מתן רשות ערעור בהינתן שאלות משפטיות שהוא מעורר, ובהן השאלה אם
לאחר שניתן בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נ'
השר לביטחון פנים (13.6.2017) (להלן: פרשת
צפיפות בתי הסוהר) השתנה המצב המשפטי ביחס לשחרור על תנאי של אסירים וביחס לשיקולים
שעל ועדת השחרורים לקחת בחשבון; וכן השאלה אם רשאי היה בית המשפט לעניינים מנהליים
לתת עדיפות לחוות הדעת של הגורמים הטיפוליים על פני חוות הדעת הנרקולוגית שקבעה כי
הוא אינו זקוק לטיפול בהתמכרות, מקום שהאחרונה לא הונחה בפניו.
7. לטענת
היועמ"ש דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שהיא אינה עומדת בתנאים למתן רשות
ערעור ב"גלגול שלישי", שכן חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לה נופך
עקרוני, היא אינה מעוררת שאלה משפטית או שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו
הפרטי של המבקש. עוד טוען היועמ"ש שלא נפל כל פגם בכך שהחלטת בית המשפט
התקבלה מבלי שחוות הדעת הנרקולוגית הייתה לנגד עיניו, שכן ממילא זו לא עמדה בפני
וועדת השחרורים טרם החלטת השחרור.
לגופם של
דברים נטען כי המבקש אינו עומד בתנאים לשחרור על תנאי, ובדין התערב בית המשפט
לעניינים מנהליים בהחלטת הוועדה, משלא נתנה משקל מספק לחוות הדעת של הגורמים
הטיפוליים ולמסוכנות הנשקפת מן המבקש. היועמ"ש מצביע על עברו הפלילי המכביד
של המבקש ועל העובדה שכבר שוחרר בעבר שחרור על תנאי אך הפר את אמון הוועדה ואת
אמון רש"א ושב לבצע עבירות מיד עם שחרורו. כמו כן, ישנן ידיעות מתקופת המאסר
הנוכחית שמצביעות על מעורבות של המבקש בסמים, בתקיפת אסיר ובמעורבות שלילית בין כותלי
הכלא. עמדת גורמי הטיפול בשב"ס וכן עמדת רש"א היא שלא די בטיפולים שעבר
המבקש וכי יש צורך בטיפול ששם דגש על הפן הנפשי של בעיית ההתמכרות שלו; אולם המבקש
דחה כל הצעה לטיפול כאמור והוא אינו מאפשר דיאלוג טיפולי על אודות תחושות קשות,
מצוקות עימן התמודד במהלך חייו, וגורמים שהובילו אותו "לבחור" שוב ושוב
בחיי הפשע. לשיטת היועמ"ש
יש לזקוף לחובתו של המבקש את סירובו לקחת חלק בטיפול שיקומי, שנעוץ בחשש שלא יעמוד
בדרישות התוכנית ותנאיו יורעו; כמו גם חשש להתעמת עם הסוגיות שההליך הטיפולי עשוי
לעורר. היועמ"ש אף מפנה לכך שאבחון אישיותי שנערך למבקש העריך את מסוכנותו
כבינונית, וטוען כי המבקש לא הרים את הנטל הכבד הרובץ לפתחו להוכיח כי הוא ראוי לשחרור
ממאסר וכי אין בשחרורו כדי לסכן את שלום הציבור.
דיון והכרעה
8. הלכה היא
מלפנינו שרשות ערעור על החלטות שעניינן עתירות אסירים ניתנת במקרים חריגים בלבד,
שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב; והלכה זו כוחה יפה
אף במקרים שבהם החלטתה של ועדת השחרורים נהפכה על ידי בית משפט לעניינים מנהליים (רע"ב
3793/17 אוולד נ' מדינת ישראל, פסקה 14
(7.1.2018); רע"ב 6934/17 פלוני נ' מדינת ישראל-
היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 (3.10.2017); רע"ב
3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6
(30.6.2016)). הבקשה דנן איננה נמנית עם מקרים אלה; וחרף ניסיונותיו של המבקש
לשוות לבקשתו נופך עקרוני, היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי,
ומשכך אינה מצדיקה דיון "בגלגול שלישי". ואבאר.
9. אין בידי לקבל את הטענה כי נפל פגם בקביעה שיש
להעדיף את חוות הדעת של הגורמים הטיפוליים על פני חוות הדעת הנרקולוגית, משזו האחרונה
לא הונחה בפני בית המשפט. כפי שעולה מהחלטת ועדת השחרורים חוות הדעת הנרקולוגית לא
הוצגה אף בפניה בעת שקיבלה את החלטתה, ובלשון הוועדה: "לא מצאנו תיעוד בתיק
המנהלי אולם הדבר הוצהר על ידי עו"ד אלוני (ב"כ
המבקש, ע'ב')". מצב דברים זה אף נתאשר על ידי בא-כוח
המבקש כעולה מפרוטוקול הדיון בעתירה מיום 25.2.2018, ובלשונו: "המסמך של
הנרקולוגית נטען לגביו בוועדה והם הניחו שהמסמך קיים". כך או אחרת, בית המשפט
נתן משקל לחוות הדעת הנרקולוגית על אף שלא הוצגה גם לו, והסכים להניח כי המבקש אכן
עבר טיפול גמילה מסמים; אולם לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתו, שכן סבר כי יש לקבל את
העמדה הטיפולית שלפיה המבקש זקוק לטיפול בפן הנפשי של ההתמכרות, אף אם אין עוד צורך
בטיפול בפן הפיזי. לעמדת הגורמים הטיפוליים נודעת חשיבות להשתלבות המבקש
במסגרת לטיפול בהתמכרות משום שזו תהא עבורו הזדמנות לבחון לעומק את נסיבות חייו,
את הגורמים שהובילו אותו לשוב פעם אחר פעם אל עולם הפשע ואת ההחלטה לחולל שינוי
באורחות חייו; ומקובלת עליי עמדת בית המשפט כי בנסיבות העניין ולנוכח עברו של
המבקש, היה על הוועדה ליתן משקל מכריע להמלצה טיפולית זו. עוד ייאמר בנקודה זו, כי לא מצאתי ממש גם בטענה שלפיה לפסק
הדין בעניין צפיפות בתי הסוהר יש נפקות לעניינו של המבקש.
10. נקודת המוצא
לדיון היא שלאסיר לא קמה זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסרו, ונטל השכנוע כי האסיר
ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור רובץ על כתפיו (רע"ב
7920/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9
(15.2.2018); רע"ב 5321/17 אוהב ציון נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פסקה 19
(6.11.2017)). הקריטריונים לשחרורו המוקדם של אסיר, והחוק נוקט לשון ברורה בעניין
זה, הם שניים: האסיר ראוי לשחרור, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (סעיף 3
לחוק שחרור על תנאי). סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי מתווה את האופן שבו על
הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בנדון, ומונה מגוון שיקולים רלוונטיים שעליה לשקול
בבואה לקבוע אם מתקיימים שני הקריטריונים הנזכרים, ובהם העבירה שבה הורשע האסיר
לרבות נסיבות ביצועה וחומרתה, הרשעות קודמות ודיונים קודמים בוועדה, התנהגותו של
האסיר במהלך תקופת מאסרו, וחוות הדעת של הגורמים המקצועיים. בחינת התנאים הנמנים
בחוק שחרור על תנאי מובילה למסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף לגופם
של דברים.
המדובר
באסיר בעל עבר פלילי מכביד, ש"התפרנס" לאורך כל חייו הבוגרים מחיי פשע,
ושזהו מאסרו הרביעי. את מאסרו הנוכחי מרצה המבקש בגין עבירות קשות וחמורות שבוצעו
כלפי אנשים המצויים בשוליה של החברה ותוך ניצול מכוון של חולשתם. לחובת המבקש אף נזקפת
העובדה שהוא לא הצדיק את האמון שוועדת השחרורים ורש"א נתנו בו בעבר, ומיד
לאחר שחרורו המוקדם בזמנו, הוא שב לסורו וחזר לבצע עבירות. אמנם לחלוף הזמן יש
משמעות בהיבט זה, ונראה שהמבקש אף עבר כברת דרך טיפולית ועל כך יש לברך; אך בנסיבות
העניין יש לנקוט משנה זהירות בעניינו, ויש ליתן את הדעת לעמדת הגורמים הטיפוליים שלפיה
קודם לטיפול בבעיית האלימות של המבקש עליו לעבור טיפול מעמיק בבעיית ההתמכרות שלו,
לרבות בחינת המניעים והגורמים שהובילו אותו לשוב פעם אחר פעם אל עולם הפשע. יוסף
כי לנוכח עברו של המבקש מוטל עליו נטל כפול ומכופל להוכיח כי הוא אכן ראוי לשחרור
מוקדם ממאסר וכי הוא אינו מסכן עוד את הציבור; וסירובו להשתלב בתוכנית טיפולית
עומד לו לרועץ. אכן הטיפול המוצע על ידי שב"ס יחייב את המבקש לשוב ולהתבונן
בעברו, להתעמת עם תחושות שאינן פשוטות, ולבחון באומץ חלק מהקשיים שעימם הוא מתמודד;
אולם לעיתים אין מנוס מהליכה בדרך כזו, ונראה כי המבקש טרם השלים את
ה"מסע" הטיפולי שלו, שבתקווה יסייע לכך שמאסרו הרביעי יהיה גם מאסרו
האחרון.
לנוכח
האמור, ומשהוועדה לא נתנה משקל ראוי למסוכנות הנשקפת מהמבקש טרם שהשלים את ההליך
הטיפולי שלו הוא זקוק, דומה כי החלטתה של הוועדה חרגה ממתחם הסבירות והצדיקה התערבות בה; ומשכך, לא מצאתי
שנפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, והבקשה נדחית.
ניתנה היום, ה'
באלול התשע"ח (16.8.2018).
5129371