בבית המשפט העליון
|
רע"ב 3749/17
|
המערער:
|
קיריל סטצנקו
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1.
בית המשפט המחוזי מרכז – לוד
|
2.
היועץ המשפטי לממשלה
|
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
מיום 14.3.2017 (כבוד הנשיא א' טל וכב'
השופטים ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטיין) ב-עת"א
57516-01-17
|
|||
כתבי עת:
גיל סיגל;אורי ניר, "פיצויים לקורבנות עברה
בתאונות־דרכים", עיוני משפט, לו (2015) 621
נתנאל דגן, "שיקולי אינטרס הציבור בהליך", עלי
משפט, כרך יא (תשע"ד-2014) 619
חקיקה שאוזכרה:
חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001: סע' 3, 9
חוק העונשין, תשל"ז-1977:
סע' 77, 77(ג)
חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001
פסק-דין
|
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים מיום
14.3.2017 (עת"א 57516-01-17, כבוד הנשיא א' טל, השופטת ז' בוסתן והשופט ד"ר ש' בורנשטין). בפסק הדין ביטל
בית המשפט המחוזי את החלטת ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר,
התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על
תנאי או החוק) – שהורתה ביום 19.1.2017
על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים שנקבעו בתכנית מאת הרשות לשיקום האסיר
(להלן: רש"א) ובתנאים שהוסיפה הוועדה.
עסקינן במקרה יוצא דופן
מבחינת כברת הדרך השיקומית שעבר המבקש בין כתלי בית הסוהר, לאחר שנדון ל-13 שנות
מאסר בגין הריגה. בעת מעצרו היה המבקש מכור לסמים קשים, התגורר ברחוב, לא ידע קרוא
וכתוב בעברית ואף לא דיבר את השפה, ומימן את התמכרותו באמצעות גניבות. במהלך המאסר
נגמל המבקש מסמים, שולב במספר תכניות טיפוליות שאותן סיים בהצלחה, למד עברית, פיתח
כישורי תעסוקה, ויצא לחופשות ללא תנאים מגבילים. ועדת השחרורים קבעה כי על יסוד כל
האמור המבקש ראוי לשחרור על תנאי; ואולם בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן להורות
על שחרורו של המבקש – וזאת לנוכח התרשמותו כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת
לעמוד בתשלום הפיצוי שנפסק בגזר דינו לטובת אמו של קורבן העבירה. מכאן בקשת רשות
הערעור שלפנינו, המתמקדת אפוא בשאלה אם ניתן להציב את תשלום הפיצוי לקורבן העבירה
כ"שיקול על" או "תנאי סף" לשחרור על תנאי ממאסר.
רקע עובדתי והחלטת ועדת השחרורים
2. המבקש הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירת
הריגה, במסגרת הסדר טיעון ללא הסכמה לעניין העונש (פ"ח 1109/06) .
מגזר הדין מיום 28.11.2007 עולה כי המבקש והמנוח התגוררו בגן ציבורי וצרכו סמים.
באחד הימים התפתח ביניהם ויכוח בנוגע לכסף לרכישת סם, שבמהלכו המנוח הניף ידו לעבר
המבקש – שאיבד שיווי משקל ונפל לארץ. אז המבקש הרים מן הקרקע שבר מרצפת והלם בה
בראשו של המנוח מספר פעמים, עד שגרם למותו. לאחר מכן נטל המבקש 170 ש"ח
מארנקו של המנוח, החביא את גופתו בין השיחים ועזב את המקום. המבקש נדון ל-13 שנות
מאסר בפועל (מעת מעצרו); שנתיים מאסר על תנאי לריצוי אם יעבור עבירת אלימות תוך 3
שנים מעת שחרורו; וחויב בפיצוי אמו של המנוח בסכום של 50,000 ש"ח (להלן: הפיצוי). ערעור שהגיש
המבקש על גזר הדין נדחה (ע"פ 10832/07 סטצנקו נ' מדינת ישראל (6.4.2010)).
מועד שחרורו של המבקש
ממאסר מלא נקבע ליום 29.8.2019, ומועד "שני שליש" המאסר חל ביום
14.3.2014. ביום 6.11.2014 קיימה ועדת השחרורים דיון ראשון בעניינו של המבקש, ומאז
ובמשך כשנתיים נערכו כ- 10 ישיבות לפני הוועדה, כאשר במרוצת הזמן הושלמו הליכי
טיפול; התקבלו חוות דעת מגורמי האבחון והשיקום; הוכנה תכנית שיקומית על ידי
רש"א; ונעשו פניות אל המרכז לגביית קנסות, בנוגע לתשלום הפיצוי.
אבחון פסיכולוגי שנערך
למבקש בחודש אפריל 2015 (להלן: האבחון), מלמד כי המבקש (יליד 1977) עלה לישראל בגיל 21 מברית
המועצות עם אמו ואחותו. ילדותו מתוארת כנורמטיבית, הוא למד בבית ספר והמשיך
לאוניברסיטה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה. בשלב מסוים חלה התדרדרות ביחסים
המשפחתיים, כאשר אביו של המבקש התמכר לאלכוהול ונקט באלימות כלפי האם. לפי המתואר
באבחון באותה תקופה המבקש עשה שימוש בסמים, ולאחר שעלה לארץ וחווה קשיים בתחום
התעסוקתי התמכרותו החריפה. בישראל המבקש החל לעשות שימוש בהרואין, ולפרוץ למכוניות
כדי לממן את ההתמכרות. אמו לא הסכימה שיתגורר בבית כל עוד הוא מכור לסמים – שאז
הפך לדר רחוב.
3. מן הראוי להקדיש מספר מילים למסלול השיקומי שעבר המבקש במהלך תקופת
מאסרו. למן חודש יולי 2011 ועד לחודש מרץ 2013 עבר המבקש גמילה מסמים במסגרת
"פרויקט הבשורה" בכלא אילון, תכנית שכללה השתתפות בהליכים טיפוליים –
קבוצתיים ופרטניים. בסיום הגמילה הוא נמצא מתאים לשיקום בכלא, ובמשך כשלוש שנים
שהה באגף השיקום הקבוצתי. לאחר מכן, ועד היום, המבקש משולב באגף שיקום פרטני –
שהוא הגבוה ביותר במדרג האגפי הקיים בשירות בתי הסוהר מבחינת רמת השיקום, ובמסגרתו
מתאפשרת השתלבות הדרגתית של אסירים בקהילה, תוך שהם נדרשים לתכנון וניהול אורח
חיים ולקיחת אחריות אישית, והכל במסגרת מגינה ותומכת. בתוך כך, החל מחודש אוגוסט
2016 המבקש יוצא מידי יום לעבודה מחוץ לכותלי הכלא, ללא ליווי או פיקוח, ושב בשעות
הערב. במהלך השנים התנהגותו היתה ללא רבב, והוא יצא לעשרות חופשות ללא כל הפרה או
חריגה מתנאים. מאז החל לשהות באגף השיקום הפרטני יוצא המבקש בכל חודש לחופשה בת 96
שעות, ללא תנאים מגבילים (למעט חתימת ערב).
מהחלטת ועדת השחרורים עולה כי מדובר בהליך שיקומי מרשים
ביותר. הוועדה ציינה כי גורמי הטיפול מטעם שב"ס גומרים עליו את ההלל, וכי
ניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו השיקומית והטיפולית בהצלחה גם לאחר שחרורו. יש לבאר
כי באבחון הוערכה המסוכנות הנשקפת מן המבקש בקצה הנמוך של הטווח הבינוני – ואולם
ניכר כי כך בעיקר בשל "גורמים היסטוריים" כלשון האבחון, כדוגמת חומרת
העבירה שביצע וההתמכרות הקשה והממושכת לסמים שבעברו. עוד עולה מן האבחון תמונה
מורכבת לגבי אישיותו של המבקש – הכוללת קווים אנטי סוציאליים, סימפטומים דיכאוניים
ונטייה לצמצום רגשי. עם זאת צוין באבחון כי "הנבדק מצליח לתפקד בצורה גבוהה תחת מסגרת המאסר, שומר על ניקיון מסמים מזה
זמן רב, וכן נראה כי הצליח לרכוש תובנה במסגרת הטיפולים שעבר. הנ"ל מצביעים
גם על היכולת שלו לתפקד ביעילות ולממש את יכולותיו תחת מסגרת טיפולית ומובנית". לאחר שבחנה את החומר שהוצג לפניה, ועדת השחרורים
הגיעה לכלל מסקנה כי המבקש אינו מהווה עוד סכנה לציבור; והמשיב בטיעוניו אינו חולק
עוד על קביעה זו.
4. כפי שכבר צוין, בגזר דינו מיום 28.11.2007 חויב המבקש בתשלום
פיצוי לאמו של המנוח, קורבן העבירה, בסכום של 50,000 ש"ח; ועוד נקבע כי
הפיצוי ישולם במלואו עד ליום 1.7.2008. ואולם רק לאחר שהשלים את תהליך הגמילה והחל
בקבלת טיפול, בחודש דצמבר 2014 פנה המבקש לראשונה להסדרת תשלום זה – תחילה לבית
המשפט, שקבע כי גזר הדין חלוט ואין לשנות מאופן התשלום שנקבע בו, ובהמשך למרכז
לגביית קנסות (להלן: המרכז לגבייה). בשלב זה סכום הפיצוי כבר החל לצבור ריביות לרוב.
בהחלטה מיום 18.1.2015
התקבלה בקשתו של המבקש לפריסת תשלומי הפיצוי, ונקבע הסדר שלפיו ישלם המבקש 12
תשלומים חודשיים בסך 800 ש"ח כל אחד החל מיום 18.2.2015; ועוד נקבע כי בתום
תקופה זאת ייבחן אופן המשך תשלום החוב (להלן: הסדר התשלומים הראשון). דא עקא, שלאחר
שהפקיד שלושה תשלומים חודשיים במועדם, התבשר המבקש כי הסדר זה בוטל. אין חולק כי
מתוך טעות נזקפו התשלומים שהפקיד המבקש על חשבון קנסות תעבורה שעמדו לחובתו, תחת
זקיפתם לטובת הפיצוי – ולדבריו של המבקש מטעם זה הוא הוכרז כמי שאינו עומד בהסדר
שהושג עימו, וההסדר בוטל. בסופו של דבר התשלומים הוסבו לטובת הפיצוי, ואולם המרכז
לגבייה סירב להשיב את הסדר התשלומים הראשון על כנו.
ביום 31.10.2016 הורה המרכז לגבייה על הסדר חדש ומחמיר יותר,
שלפיו נדרש המבקש להפקיד בתוך חודש ימים (עד ליום 30.11.2016) תשלום ראשון על
חשבון הפיצוי בסכום של 30,000 ש"ח; ולאחר מכן לשלם 12 תשלומים חודשיים בסך
2,000 ש"ח כל אחד (להלן: הסדר התשלומים
השני). לדברי המבקש לא היה
ביכולתו לעמוד בתשלום הראשוני שנקבע – וזאת בנסיבות שבהן הוא נכנס למאסר כשהוא חסר
כל, ורק מעת ששולב בעבודה מחוץ לכלא (בחודש אוגוסט 2016) החל להשתכר 3,000
ש"ח לחודש.
5. המבקש הגיש השגה על הסדר התשלומים השני שנקבע עבורו, והחלטה בה
ניתנה ביום 19.1.2017 – בו ביום שבו ניתנה החלטת ועדת השחרורים, ומשכך ההחלטה
בהשגה לא עמדה לפני הוועדה. ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה כי התרשמותה מן המבקש היא
שאינו מקל ראש בנזק העצום שהסב בביצוע העבירה, כמו גם בחובתו לפצות את אמו של
המנוח. ועוד נאמר בעניין זה כדלקמן:
"שמענו בקשב רב את הסבריה של הסנגורית
והגענו למסקנה כי, לפחות בעת האחרונה, עשה האסיר כל שניתן כדי לעמוד בדרישות
והעובדה כי ההסדר בוטל פעמיים, איננה בשל אשמתו של האסיר, אלא משום העובדה
שהכספים, בטעות, הועברו לתשלום עבור קנסות אחרים שהוטלו עליו והעובדה כי בהחלטה
נוספת, הוטל על האסיר לשלם במזומן סך של 30,000 ₪, שהוא אינו יכול לעמוד בה. החלטה
זו נמצאת בהליך של ערעור ועל האסיר לעמוד בכל החלטה שתתקבל בערעור זה. תשלומים אלה
יהוו תנאי מתנאי השחרור."
לנוכח האמור הורתה ועדת
השחרורים על שחרורו של המבקש ממאסר בתנאים, ובין היתר כי יתייצב במשטרה אחת
לשבועיים; ישהה במעצר בית בשעות הערב; יעמוד בהסדר התשלומים שייקבע עבורו על ידי
המרכז לגבייה; וכן יעמוד בתנאי תכנית השיקום מטעם רש"א, הכוללת טיפול קבוצתי
ופרטני, בדיקות שתן, ועבודה יומית קבועה.
6. החלטת המרכז לגבייה בהשגת המבקש ניתנה כאמור אף היא ביום
19.1.2017, ובמסגרתה דחתה היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה את טענותיו של
המבקש לגבי הסדר התשלומים שנקבע לו (להלן: ההחלטה בהשגה). ההחלטה בהשגה מבוססת על נתונים שהונחו לפני היועצת
המשפטית, ושלפיהם המבקש משתכר סך של 3,000 ש"ח בחודש מעבודתו; בכל חודש הוא
נוהג למשוך כמחצית משכרו בעת שהוא יוצא לחופשות; ובמחצית השנייה הוא עושה שימוש
בקנטינה. וכך נקבע בעניין זה:
"החייב נוהג למשוך לצרכי חופש, סכומי כסף
של 1,700-1,500 ₪. לא ניתן כל הסבר לא בבקשה ולא בהשגה לכך שהחייב ממשכורתו מושך
לצרכי עצמו סכומי כסף אלה, אך מציע לשלם לנפגעת העבירה סכומים פחותים. סכומים אלו
מתווספים על סכומי צריכה בקנטינה הנעים אף הם על סכומים בסדר גודל של 1,500 ₪ לכל
חודש, כאשר לא ברור מדוע האסיר ששוהה בין כותלי הכלא, ומקבל כל צורכו נדרש להוצאות
מעין אלה. הפער בין השתכרות החייב בין כותלי הכלא, כאשר במסגרת הבקשה גם לא מדווח
מאימתי משתכר החייב סכומים אלו, והפער בין משיכות הכספים לצורך יציאה לחופשה
ולצורך קנייה בקנטינה לבין הסכומים אותם מציע האסיר לשלם לנפגעת העבירה זועק
בעיניי, לשמיים."
ועוד נאמרו בהחלטה בהשגה
דברים חמורים, שלפיהם נראה שהעיתוי להגשת הבקשה להסדרת תשלומי הפיצוי "נגוע
באינטרס החייב להפיק טובת הנאה מעצם הפנייה ובבחינת רצון ליצור מצג שישמש את החייב
בפני ועדת השחרורים לפיו קיים הסדר תקף, כל זאת כשאין בנמצא כל ערובה כי מהעת
שישוחרר ימשיך ויעמוד בהסדר שהוצע, ולכן לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי בקשתו ריקה
ואין בה אלא ניסיון כושל להכשיל את ועדת השחרורים".
7. בשלב זה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) עתירה לבית המשפט המחוזי
על החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש, ובדיון שנערך ביום 29.1.2017 הציעה באת
כוחו של המבקש כי ישלם באופן מידי סכום של 5,000 ש"ח על חשבון הפיצוי, ואת
היתרה ישלם בתשלומים חודשיים על סך 1,000 ש"ח כל אחד. בית המשפט ביקש את
תגובת המרכז לגבייה להצעה, ובמקביל חייב את המבקש להפקיד בקופת בית המשפט סכום של
5,000 ש"ח לצורך פירעון ראשוני של הפיצוי. הסכום הופקד, ואולם ביום 5.2.2017
הודיע המרכז לגבייה כי הוא דוחה את הצעת המבקש בנוגע לפריסת התשלום, וזאת משלא
הוכחו על ידו סיבות סבירות לאי תשלום הפיצוי במועד שנקבע לכך. לאחר הדברים הללו,
ביום 14.3.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל את עתירת המשיב.
יצוין כי בדיון שנערך לפנינו ציינה באת כוח המבקש כי חובו
למרכז לגבייה בגין הפיצוי עומד עתה על למעלה מ- 120,000 ש"ח; קרי: לקרן
הפיצוי בסך 50,000 ש"ח התווספו הפרשי הצמדה וריבית בסכום של למעלה מ- 70,000
ש"ח.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
וטענות הצדדים
8. כפי שצוין בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש לא עשה כל
שביכולתו על מנת לשלם את הפיצוי. בהתייחס לשיעור ההשתכרות של המבקש מעבודתו במסגרת
המאסר, נקבע בפסק הדין כי "גם אם
לא מדובר בסכומי עתק, הרי היה על המשיב (המבקש בענייננו-ע'ב') לגלות אמפתיה לאמו
של המנוח בדרך של תשלום פיצוי, ולו בסכומים קטנים, דבר שלא עשה. מתוך התשלומים
שחויב המשיב לשלם על פי ההסדר שהגיע עם המרכז, הוא שילם 3 תשלומים בלבד ולאחרונה
העביר סכום של 5,000 ₪ מפיקדון שהיה לזכותו בבית המשפט." בית המשפט המחוזי סבר כי משלא עמד המבקש, ולו במקצת, בתנאי
תשלום הפיצוי שנקבעו על ידי המרכז לגביית קנסות, ההחלטה בדבר שחרורו ממאסר סוטה
ממתחם הסבירות ומצדיקה התערבות. סופו של דבר, בית המשפט הורה כאמור על ביטול החלטת
ועדת השחרורים.
9. המבקש מלין על כך שבית המשפט המחוזי העמיד את שאלת תשלום הפיצוי
כתנאי ראשוני בבקשתו לשחרור על תנאי ממאסר – וזאת מבלי שניתן משקל הולם לנסיבות
שבהן בוטל הסדר התשלומים הראשון, ולמאמצים שעשה המבקש מאז שבוטל הסדר זה על מנת
להגיע להסדר חדש עם מרכז הגבייה. נוסף לזאת, המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי חרג
מסמכותו שעה שהתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, שקבעה כי הוא ראוי לשחרור על
תנאי ממאסר; ועוד נטען כי התערבות בהחלטת ועדת השחרורים ראוי כי תיעשה במקרים
קיצוניים בלבד, שעניינו של המבקש אינו נמנה עימם.
עוד לדברי המבקש, בפסק
דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שתי טעויות עובדתיות מהותיות, שהובילו אותו להכרעה
בלתי צודקת. ראשית, המבקש טוען כי שגה בית המשפט כשציין כי הסכום שהפקיד במהלך
הדיון בבית המשפט המחוזי (5,000 ש"ח), מקורם בפיקדון שעמד לטובתו של המבקש
בקופת בית משפט. לגרסת המבקש תשלום זה שולם מתוך כספו שלו, ובכך יש כדי להעיד על
מחויבותו לפירעון הפיצוי. שנית, נטען כי בית המשפט טעה כשיצא מנקודת הנחה שלפיה
היה באפשרותו של המבקש, לו רצה, להפקיד בכל חודש סכום מתוך משכורתו לפי יכולתו, על
חשבון הפיצוי. בעניין זה הבהיר המבקש כי על פי נוהלי המרכז לגבייה, לא ניתן להפקיד
כספים על חשבון פיצוי בהתאם ליכולת – אלא אך ורק על פי הסדר תשלומים מאושר. לגישת
המבקש גם בכך יש כדי לערער את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה המבקש לא עשה כל
שביכולתו על מנת לשלם את הפיצוי.
המשיב מדגיש בתגובתו לבקשת רשות הערעור כי ככלל משנגזר על אדם
עונש מאסר מאחורי סורג ובריח עליו לרצות את העונש במלואו, ואין לאסיר זכות קנויה
לשחרור מוקדם ממאסר. לגופם של דברים, עמדת המשיב היא כי לנוכח יכולת ההשתכרות של
המבקש מעבודתו במסגרת הכלא, אין לשעות לטענתו שלפיה אין באפשרותו לעמוד בהסדר
התשלומים השני שנקבע עבורו על ידי המרכז לגבייה. בנסיבות אלה מצדד המשיב בקביעתו
של בית המשפט המחוזי, שלפיה המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם מאחר שלא עשה כל
שביכולתו על מנת לשלם את הפיצוי שבו חויב בגזר דינו.
דיון והכרעה
10. הלכה מושרשת היא שרשות ערעור על פסק דין של
בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא במקרים מיוחדים
שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר
(רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב
846/17 אטיאס נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 15
(18.4.2017); רע"ב 1174/16 אברג'יל נ'
שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (29.2.2016)). כלל זה תקף גם בעת שעסקינן בבקשת רשות
ערעור על פסק דין בעתירה נגד החלטת ועדת שחרורים – המהווה גוף מעין שיפוטי (ראו: רע"ב
5321/17 אוהב ציון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17
(6.11.2017), להלן: עניין אוהב ציון; רע"ב 5921/17 מילט נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (27.7.2017); רע"ב 425/09 פריניאן נ' מדינת ישראל (11.3.2009)). עם
זאת, "מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו
עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית" – המצדיקה
מתן רשות ערעור (רע"ב 170/13 גבריאלי נ'
מדינת ישראל, פסקה 4 (24.1.2013); ראו גם: רע"ב 7920/17 ברכה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (15.2.2018); להלן: עניין ברכה; רע"ב 4050/11
פלוני נ' שירות בתי הסוהר (6.2.2012)).
לאחר עיון בבקשת רשות
הערעור ובתגובה לה על נספחיהן, ומשהוספנו ושמענו את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי
לכלל מסקנה כי עניינו של המבקש נופל בגדר אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים מתן רשות
ערעור. לא רק זאת, אלא שאציע לחבריי כי נקבל את בקשת רשות הערעור, נדון בה
כבערעור, נקבל את הערעור ונורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי והשבת החלטת
ועדת השחרורים על כנה. ואפרט.
המסגרת הנורמטיבית
11. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי מציב שני
תנאי סף לשחרורו של אסיר:
אסיר, למעט אסיר עולם,
הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר
שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר;
ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור
וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.
הנה כי כן, התנאי הראשון הוא כי "האסיר ראוי
לשחרור"; התנאי השני הוא כי "שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף
9 לחוק מוסיף ומתווה את השיקולים העיקריים ששומה על ועדת השחרורים לשקול בבואה
לבחון אם האסיר עומד בתנאים אלה; והשיקולים הם: מידת המסוכנות הנשקפת מהאסיר,
סיכויי שיקומו והתנהגותו במהלך מאסרו. כן מנויים בסעיף 9 לחוק שורת נתונים
שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון בבואה להפעיל את שיקול דעתה, ובין היתר גם השאלה
אם שילם האסיר את הפיצוי לטובת קורבן עבירה שהושת עליו, ואם לא שילם – הטעמים לכך.
וזו לשון החוק:
בבואה להחליט אם ראוי אסיר
לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור,
לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת
התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:
(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה,
חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף
77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם –
הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;
...
12. פרט לאמור בקטע המצוטט, בסעיפיו הקטנים של סעיף
9 לחוק שחרור על תנאי מנויים אינדיקטורים נוספים שראוי כי ישמשו את ועדת
השחרורים בבואה לשקול את מידת מסוכנותו של האסיר ואת סיכויי שיקומו – כדוגמת הרשעות
קודמות של האסיר ודיונים קודמים בוועדה אם היו; אופייה של התנהגות האסיר בכלא
(חיובית או שלילית); חוות דעת רלוונטיות מאת גורמים מקצועיים כדוגמת רשויות
הביטחון ומשטרת ישראל, רש"א, שירות המבחן, וכיוצא באלה. יודגש כי רשימה זו
אינה סגורה, והוועדה רשאית לתת דעתה לאמות מידה נוספות במטרה לקבוע אם האסיר ראוי
לשחרור ממאסר ואם שחרורו אינו מסכן את הציבור (ראו: רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7
(30.03.2016); רע"ב 1196/17 פלוני נ'
היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 19 (9.3.2017)). עוד עולה מלשון חוק שחרור על תנאי,
והדבר קיבל ביטוי אף בהצעת החוק, כי הנתונים המנויים בסעיף 9 לחוק אינם
קריטריונים העומדים בפני עצמם – אלא שכל אחד מנתונים אלה מהווה נדבך במכלול רלוונטי (ראו:
ה"ח 2979, בעמ' 537 (21.2.2001); רע"ב 5709/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4
(8.8.2016)).
כאן המקום לבאר כי על פי חוק שחרור על תנאי, מתחם שיקול-הדעת הנתון
לוועדת השחרורים בדבר שחרור על תנאי של אסיר, ומגוון השיקולים הרלוונטיים במסגרתו,
הוא רחב עד מאוד; ובהתאם נגזר היקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה:
"נקודת המוצא הינה, כי שיקול-הדעת המסור
לוועדת השחרורים הוא רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים
המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק. לפיכך, בית המשפט יתערב בהחלטותיה
של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי
בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי"
(ההדגשה שלי-ע'ב') (רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה, פסקה
36 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה,
בדעת מיעוט אך לא לעניין זה).
אין זאת אלא שבית המשפט לא
ימיר את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול הדעת שלו. תפקידו של בית המשפט הוא לברר
אם נפל בהחלטת הוועדה פגם משפטי, ובעיקר אם החלטה זו מתבססת על שיקולים פסולים או
לוקה בחוסר סבירות (ראו: עניין אוהב ציון, פסקה 19; רע"ב 3607/17 חמד נ' ועדת השחרורים (1.5.2017); רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה, פסקה 2 (17.3.1996)).
מן הכלל אל הפרט
13. בענייננו אין ולא יכול להיות חולק, כי ועדת
השחרורים שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים לשאלת שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר –
ובהם אף את העובדה כי שילם חלק זעום בלבד מן הפיצוי שהושת עליו לטובת אמו של המנוח.
במסגרת שיקול דעתה מצאה הוועדה לייחס לעובדה זו משקל מופחת, וזאת לנוכח מכלול נתוניו
החיוביים של המבקש – ובעיקר העדר מסוכנות מצידו, הליך השיקום המרשים שעבר בכלא
ותכנית השיקום שהוצעה עבורו מטעם רש"א, ומאמציו להסדרת סוגיית תשלום הפיצוי
(הגם שטרם הסתייעו). לאחר ששקלה נתונים אלה על כפות המאזניים, הגיעה הוועדה לכלל
מסקנה כי הכף נוטה לעבר שחרורו של המבקש על תנאי.
בית המשפט המחוזי סבר כי
החלטת ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות, באופן המצדיק התערבות בשיקול דעתה. ראשית,
בית המשפט קבע כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי – וזאת
בניגוד לקביעת הוועדה, שלפיה "עשה
האסיר כל שניתן כדי לעמוד בדרישות והעובדה כי ההסדר בוטל פעמיים, איננה בשל אשמתו
של האסיר". שנית, בית המשפט העניק
לשאלת תשלום הפיצוי משקל מכריע בהחלטה בדבר שחרורו של המבקש על תנאי, וזאת בניגוד
לעמדת הוועדה שלפיה מדובר בשיקול שיש לאזנו אל מול שיקולים רלוונטיים נוספים. על
יסוד אבן הבוחן של תשלום הפיצוי לקורבן העבירה, והיא בלבד, קבע בית המשפט כי המבקש
אינו ראוי לשחרור על תנאי.
14. וכאן המקום להבהיר: המקרה שלפנינו מעורר
השתאות מבחינת הצלחתו של המבקש לממש תוך כדי מאסרו את פוטנציאל השיקום. האינדיקציה
המשמעותית ביותר לכברת הדרך שעבר המבקש היא בכך שהן הגורמים הטיפוליים והן הוועדה
סבורים כי כיום לא נשקפת ממנו עוד מסוכנות – וזאת על אף העבירה החמורה שבעברו,
והתקופה הממושכת שבה היה מכור לסמים קשים. בהעדר נימוק ממשי אחר לדחיית בקשתו של
המבקש לשחרור, פרט לאי תשלום הפיצוי, משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא מתן
מעמד של תנאי סף לשאלת התשלום; קרי: תנאי שבלעדיו לא ייתכן שחרור על תנאי
ממאסר. ואולם כפי שפורט לעיל, אין אחיזה בלשונו של חוק שחרור על תנאי לכך שתשלום הפיצוי
לקורבן עבירה מהווה תנאי סף לשחרור ממאסר; ואף לא ניתן למצוא עיגון לקיומו של תנאי
מעין זה בתכליתו של החוק. מכאן חשיבותה הכללית של העתירה שלפנינו.
בשורות הבאות אתייחס תחילה לשאלה אם אמנם היה מקום לקבוע בפסק
הדין, בניגוד לקביעת הוועדה, כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום
הפיצוי. כפי שיפורט להלן, איני סבורה כי היה יסוד לשנות מקביעת הוועדה בנושא זה.
בשלב השני יובהר כי גם אם סבר בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עשה די מאמצים על מנת
לשלם את הפיצוי, בנסיבות המקרה לא היה די בכך כדי להצדיק את התערבותו בשיקול דעתה
המקצועי של הוועדה ואת ביטול ההחלטה בדבר שחרורו על תנאי ממאסר. במסגרת דיון זה
אדרש בין היתר למעמדו של השיקול בדבר תשלום הפיצוי לקורבן עבירה, במכלול השיקולים
הרלוונטיים לשחרור על תנאי ממאסר.
15. ניכר מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי סמך
ידיו במידה רבה על האמור בהחלטה בהשגה (כהגדרתה לעיל) בקבעו כי המבקש לא עשה כל
שביכולתו על מנת לשלם את הפיצוי. הגם שההחלטה בהשגה אינה עומדת לביקורת במסגרת
ההליך דנן, לא ניתן להימנע מלהעיר מספר הערות לגבי האמור בה – ובמיוחד לנוכח המשקל
שניתן להחלטה זו בפסק הדין.
ההחלטה בהשגה לוקה בחסר, קודם כל משום שאין בה כל התייחסות
לנסיבות שבהן בוטל הסדר התשלומים הראשון. כפי שהוברר לעיל, הסדר זה בוטל על ידי
המרכז לגבייה זמן קצר לאחר שנכנס לתוקף – ואולם בדיעבד התברר כי המבקש לא הפר את
ההסדר, אלא שהתשלומים ששילם נזקפו מתוך טעות לטובת קנסות תעבורה שבהם הוא חב. מן הראוי היה ליתן לעובדה
זו משקל, ואף משמעותי, במסגרת דיון בבקשתו של המבקש להגיע להסדר תשלומים חדש. חרף
האמור, הסדר התשלומים השני שקבע המרכז לגבייה החמיר באופן משמעותי עם המבקש – ולא
ברור מן ההחלטה בהשגה מהו היסוד להחמרה. נוסף לזאת, אין כל התייחסות בהחלטה בהשגה
לנסיבות האישיות הייחודיות של המבקש – שבעת שניתן גזר דינו היה מכור לסמים, חסר
כל, ונעדר כל ידע בסיסי בשפה העברית. לטעמי יש קושי ממשי לזקוף לחובתו את העובדה
שבהיותו במצב כזה, לא הצליח לפעול בכוחות עצמו להסדרת תשלום הפיצוי מול המרכז
לגבייה.
16. בהחלטה בהשגה נקבע עוד כי קיים פער
"זועק לשמיים" בין הסכומים שהמבקש נוהג להוציא לצרכיו הפרטיים בכל חודש,
לבין הסכום החודשי שהוא הציע להקצות לטובת תשלום הפיצוי. קביעה זו מבוססת במידה
רבה על ההנחה שלפיה הכלא מספק את כל צרכיהם של אסירים, ומשתמע ממנה כי המבקש מבזבז את משכורתו
(3,000 ש"ח בחודש) על מותרות ומנעמי החיים. איני סבורה כי היה מקום לצבוע את
התמונה בצבעים כה עזים. אמנם צרכיהם הבסיסיים של אסירים אמורים להיות מסופקים על
ידי שירות בתי הסוהר – ועם זאת, לא מן הנמנע כי אותם אסירים נדרשים גם להוצאות
כספיות, שניתן להניח שאינן מבוטלות, בגין מוצרי צריכה שלא ניתנים להם. כך, למשל,
לדברי באת כוח המבקש הוא נדרש לרכוש מעת לעת כלי רחצה, הלבשה תחתונה, ביגוד בסיסי,
מוצרי מזון, שמיכות לחורף, תנור חימום וכיוצא באלה; ומאחר שהוא יוצא בכל יום
לעבודה מחוץ לכלא וכן לחופשות, המבקש לטענתו נדרש גם להוצאות נסיעה וארוחות
צהריים.
בנוסף, וכפי שכבר הוברר,
המבקש החל לרצות את מאסרו כשהוא חסר כל; הוא אינו זוכה לתמיכה כלכלית מאת איש מבני
משפחתו או מכריו; אין ברשותו רכוש או חסכון כלשהם; ורק לאחרונה החל להשתכר מעבודה
מחוץ לכלא סכום של 3,000 ש"ח לחודש. בנסיבות אלה, דומני כי לא היה מקום להטיח
ביקורת כה נוקבת כלפי המבקש על כך שאין ביכולתו לעמוד בתשלום חודשי העולה על 1,000
ש"ח, וגם לא על כך שידו אינה משגת לעמוד בתשלום התחלתי של 30,000 ש"ח
שנקבע בהסדר התשלומים השני.
17. בדומה להחלטה בהשגה, גם פסק דינו של בית
המשפט המחוזי שותק בנוגע לנסיבות שבהן בוטל הסדר התשלומים הראשון, ולהחמרה שחלה
בתנאי הסדר התשלומים השני שנקבע; ואף בפסק הדין לא ניתן משקל ראוי להיותו של המבקש
מכור לסמים וחסר כל בעת שהחל את מאסרו, ולהשלכות של מצב זה על יכולתו לפרוע את
הפיצוי שהושת עליו.
מן הראוי לציין עוד כי חרף
הקשיים הרבים שניצבו בפניו כמתואר באריכות לעיל, אין חולק כי המבקש עמד בשלושה
תשלומים חודשיים על סך 800 ש"ח כל אחד לטובת תשלום הפיצוי – עד שלמרבה הצער
הסדר התשלומים הראשון בוטל, מתוך טעות כאמור; ולאחרונה הפקיד המבקש, בהוראת בית
המשפט המחוזי, 5,000 ש"ח נוספים מכספו לטובת הפיצוי. לטעמי, בנסיבות המקרה יש
בכך כדי להעיד על רצינותו ומחויבותו של המבקש לתשלום הפיצוי לאמו של המנוח. בית
המשפט המחוזי סבר כי היה על המבקש לשלם תשלומים נוספים על חשבון הפיצוי, גם אם
"בסכומים קטנים"; ואולם כפי שהבהירה באת כוחו של המבקש בטיעוניה, קביעה
זו מבוססת על מסד עובדתי שגוי. משנקבע הסדר התשלומים השני, לא ניתן היה להפקיד
כספים על חשבון הפיצוי אלא בהתאם להסדר זה; קרי: אין מדובר ב"הסדר
כבקשתך", והיה על המבקש להפקיד ראשית דבר סך של 30,000 ש"ח או לא להפקיד
כלל.
בסיכומה של נקודה זו, לא ניתן לדעתי להסכין עם קביעתו של בית
המשפט המחוזי שלפיה המבקש לא גילה מחויבות מספקת לתשלום הפיצוי. מעבר לזאת, וכפי
שיפורט להלן, אף אם ניתן היה לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי בנדון – ולא היא –
סבורתני שגם אז לא היה מקום בנסיבות המקרה להתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים,
שקבעה כי יש לשחרר את המבקש.
18. פסיקת פיצוי לקורבן עבירה, מכוח סעיף 77
לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נועדה לקדם שורה של תכליות (לפירוט והרחבה
ראו: דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק, פסקה 14 לחוות
דעתה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (13.9.2017), להלן: עניין טווק); אעמוד על העיקריות שבהן. מטרת הפיצוי היא "לתת ביטוי במסגרת ההליך הפלילי לנזקו ולסבלו של הניזוק מן
העבירה, ולאזן בין האינטרס להעניק לקורבן העבירה פיצוי מהיר ויעיל לבין הצורך
למנוע את הפיכתו של ההליך הפלילי להליך בעל אופי אזרחי, על כל הכרוך בכך" (גיל סיגל ואורי ניר "פיצויים לקורבנות עברה בתאונות
דרכים – האם הם עומדים בסתירה לעקרון
ייחוד העילה?" עיוני משפט לו 621, 631 (2015); וראו גם: ע"פ זיתוני נ' מדינת ישראל,
פסקה 25 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (26.12.2017)). לענייננו – קביעתו של המחוקק כי תשלום
הפיצוי לנפגע עבירה הוא נתון רלוונטי ששומה על ועדת השחרורים להידרש לו, מגלמת אף
היא הכרה חברתית בפגיעה שגרם האסיר לקורבן העבירה:
"בעשורים [ה]אחרונים הגביר המשפט הפלילי
את קולם של נפגעי העבירה – ובעבירות המתה, של בני משפחותיהם – והכיר בזכויותיהם
ובמעמדם. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בחוק זכויות נפגעי עבירה, ובהרחבת
מעגל הפיצויים בהליך הפלילי (דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק בוקובזה
(13.9.2017)). לטעמי, הצדק מחייב הכרה זו במעמד הנפגעים. עבירות פליליות אינן רק
הפרה של נורמות חברתיות או משפטיות מופשטות; הן פוגעות בבני אדם בעלי זהות, פנים
וסיפור אישי. ראוי, אפוא, כי קולם של נפגעים אלה ישמע בהליך הפלילי – גם אם לא
בהכרח יקבע את תוצאתו." (דברי השופט נ' הנדל בעניין ברכה, פסקה 8; וראו גם דברי הנשיאה ד' ביניש ב-רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19
(8.8.2007)).
מפאת החשיבות שראה המחוקק בפיצוי קורבן עבירה בגין הפגיעה
שנגרמה לו, בסעיף 77(ג) לחוק העונשין
נקבע כי "לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה
כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על
חשבון הפיצויים". מנגנון זה נועד להבטיח, כי
קורבנות עבירה יזכו לקבלת הפיצוי שנפסק לטובתם קודם שתוכל המדינה להיפרע את הקנסות
שגם בהם חב העבריין.
ובהקשר שבו עסקינן –
הקריטריון של תשלום פיצוי לקורבן עבירה, הקבוע כאמור בחוק שחרור על תנאי, מהווה
מטבע הדברים תמריץ חיובי עבור אסירים לעמוד בתשלום; בכך מקדם חוק שחרור על תנאי
גבייה יעילה של הפיצוי, לטובת קורבן העבירה.
19. תשלום הפיצוי לקורבן העבירה נתפס בפסיקתו של
בית משפט זה גם כמעשה של "היטהרות", העשוי לתרום לשיקומו של העבריין:
"אכן, הפיצוי שבסעיף 77 לחוק העונשין,
בדרך הטבע מושפע הוא מסביבתו, וממילא יכולות שתדבקנה בו – ואכן דבקות בו – נורמות
ותכליות מן התחום הפלילי. נסכים, למשל, כי חיובו של עבריין בתשלום פיצוי לקורבן
העבירה יש בו יסוד של היטהרות לעבריין, וכי עשוי הוא אותו חיוב לתרום לשיקומו. כך
בנושא השיקום וכך בנושאים אחרים אף-הם. הוא הדין באשר לעניין הגובר והולך של דין
העונשין בקורבנות העבירות." (דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין ב-רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת
ישראל, פ"ד נו(3) 418, 465 (2002); להלן: עניין אסף).
ובהשלכה לענייננו – תשלום
הפיצוי עשוי להוות אינדיקציה למידה שבה הפנים האסיר את הנזק והפגיעה שהסב לקורבן
העבירה; לרצונו לכפר על הסבל והנזק שגרם; ולהתקדמותו בהליך השיקום. עם זאת, החוק
קובע אמות מידה רלוונטיות לא פחות לעניין זה – ובין היתר חומרת העבירה שבה הורשע
האסיר, חוות הדעת הטיפוליות והשיקומיות בעניינו, אופן התנהלותו במהלך המאסר,
וכיוצא באלה. קריטריונים אלה כולם, ואחרים, שומה על ועדת השחרורים לשקול כמכלול
בבואה לבחון אם האסיר שלפניה ראוי לשחרור על תנאי.
20. הפיצוי לקורבן עבירה אמנם ממוקם מבחינה
"גיאומטרית" בדין הפלילי – ואף על פי כן פיצוי זה במהותו נושא גם אופי
אזרחי (ראו: עניין טווק, פסקה 15; עניין אסף, בעמ' 463-462; עניין פלוני, פסקה 14). בכך שונה
הפיצוי מקנס, שגם במסגרתו מוטלת על העבריין חובת תשלום כחלק מרכיבי גזר הדין. על
רקע שוני מהותי זה, נקבע כי "בעוד ניתן
לגזור על נאשם מאסר חלף תשלום קנס (וראו סעיף 71 לחוק), אין סנקציה חלופית כזו בכל
הקשור לפיצוי" (ע"פ
8458/11 שובל נ' מדינת ישראל, פסקה 8
(11.9.2013)). זאת ועוד, בית משפט זה הציב זה מכבר תמרור אזהרה מפני יצירתו של
מסלול עקיף למאסר חלף פיצוי – שאינו מעוגן בדין:
"על-פי ההלכה הפסוקה 'אין זה ראוי להטיל קנס, ומאסר תמורתו, שתכליתם האחת והיחידה
היא תשלום הפיצויים' (ע"פ 2143/10 שלום נ' מדינת ישראל
(20.1.2011) פסקה 9) (להלן: עניין
שלום). זאת, שכן 'אילו חפץ המחוקק
בקביעת מאסר כאמצעי להבטחת תשלום הפיצויים היה עושה כן במפורש' (ע"פ
4782/97 בסימי נ' מדינת ישראל (4.11.1998) פסקה 3; ראו גם ע"פ
8458/11 שובל נ' מדינת ישראל (11.9.2013) פסקה 8 (להלן: עניין שובל)
וע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל (18.11.2014)
פסקאות 128-126). יצוין כי הפסיקה הדגישה
שהבחינה בהקשר זה היא אובייקטיבית, וכי 'גם אם לא הייתה כוונה לעשות שימוש בקנס
ומאסר תמורתו כ'מנגנון' להבטחת תשלום הפיצויים, אך עקב נסיבות המקרה זו התוצאה
המעשית של הטלת מאסר חלף קנס, אין מקום להטיל מאסר' (עניין שלום,
שם; וכן עניין שובל, שם)." (ההדגשות שלי-ע'ב') (ע"פ 5668/13 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 50
(17.3.2016)).
21. כפי שכבר הוברר, סעיף 9 לחוק שחרור על
תנאי קובע כי תשלום הפיצוי לקורבן עבירה הוא שיקול רלוונטי בבואה של ועדת שחרורים
לקבוע אם האסיר שלפניה ראוי לשחרור על תנאי ממאסר. ואולם המדובר בשיקול מתוך שורה
של קריטריונים שעל ועדת השחרורים ליתן עליהם את הדעת כמכלול, אגב שקלולם ובחינת כל
מקרה לגופו.
במקרה כגון זה שלפנינו,
כאשר ועדת השחרורים הגיעה לכלל מסקנה כי האסיר אינו מהווה עוד סכנה לציבור, וגם
המשיב אינו טוען עוד אחרת, יש חשש כי מתן מעמד של תנאי סף לשיקול בדבר תשלום
הפיצוי ישמש למעשה כמנגנון עוקף של "מאסר חלף פיצוי". כידוע, אין לאסיר
זכות קנויה לשחרור על תנאי ממאסר ("אין אותו
פלוני זכאי לראות את ה'שליש' כמונח בקופסה ואת הקופסה כמונחת בכיסו" (השופט (כתוארו אז) מ' חשין ב-בג"ץ 3959/99 התנועה
למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721, 739).
ואולם בנסיבות המקרה לא ניתן להימנע מן הרושם, כי הותרת המבקש במאסר משמשת כסנקציה על אי תשלום
הפיצוי – וזאת בהינתן הצלחתו יוצאת הדופן של תהליך השיקום שעבר (ועודנו עובר)
המבקש; האופן שבו הוא נוטל אחריות על חייו ועושה מאמצים ניכרים להשתלבות תקינה
בחברה, בין היתר תוך לימוד עברית ורכישת כישורי עבודה; התנהגותו הנקייה מרבב לכל
אורך מאסרו; ומעל לכל, משאין מחלוקת כי לא נשקפת עוד מהמבקש מסוכנות כלל.
חשוב לא פחות, מתן
"מעמד על" לשאלת תשלום הפיצוי, על פני כל אותם נתונים ושיקולים אחרים
המנויים בסעיף 9 לחוק, יש בה משום פגיעה בתכליתו השיקומית של חוק שחרור על תנאי.
המבקש שלפנינו עבר כברת דרך שיקומית יוצאת דופן וראויה לציון – הכוללת כפי שכבר
פורט באריכות לעיל גמילה מסמים קשים, טיפול קבוצתי ופרטני, לימוד שפה חדשה ורכישת
כישורי תעסוקה. אין ולא יכול להיות חולק שהוא ביצע את אחת העבירות החמורות
והאלימות שבספר החוקים; ואולם בלא שנקל ראש ולו במעט מחומרת המעשים, התמדתו
ומחויבותו של המבקש לתהליך השיקומי הם שהביאו לכך שכיום הגורמים המקצועיים תמימי
דעים כי לא נשקפת ממנו עוד סכנה לציבור. מדובר במקרה יוצא דופן, שבו מצליח אסיר
לממש את כל יעדי השיקום במשך תקופת מאסרו. בהעדר מסוכנות, הותרתו במאסר בשל אי
תשלום הפיצוי ובשל כך בלבד, ובנסיבות שפורטו, מפחיתה ממשקלו וחשיבותו של האינטרס
הפרטי והציבורי הגלום בשיקום אסירים והחזרתם לחברה לאחר שהפנימו נורמות של התנהגות
ראויה.
22. לוועדת השחרורים נתונות המומחיות, המיומנות
והאחריות המקצועית בכל הנוגע לשחרור על תנאי של אסירים ממאסר. לב ליבה של עבודת
הוועדה הוא בשקילת שיקולי שיקום – תוך הערכת סיכויי שיקומו של האסיר שעניינו נדון
לפניה והסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור (ראו: נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור
בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619, 624-623
(תשע"ד)). במקרה דנן, לאחר ששקלה את מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים,
הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי המבקש אינו מקל ראש בנזק העצום שהסב לאמו של המנוח,
וכי עשה כל שיכול היה על מנת לעמוד בחובת תשלום הפיצוי. אמנם בסופו של יום שילם
המבקש רק מקצת הפיצוי שנפסק, ואולם הוועדה מצאה כי הסדרי התשלומים עימו בוטלו שלא
באשמתו. הוועדה נתנה כאמור את כובד המשקל לכברת הדרך השיקומית יוצאת הדופן שעשה
המבקש, ולכך שאינו מהווה עוד סכנה לציבור, והורתה על שחרורו על תנאי ממאסר. בית
המשפט המחוזי סבר כי יש להתערב בשיקול דעתה של הוועדה בנדון – וזאת רק בשל
התרשמותו כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי. בעשותו כן, בית
המשפט העניק לשיקול בדבר פיצוי קורבן העבירה מעמד של "שיקול על" ושל "תנאי סף" לשחרור –
הגובר על כל שיקול רלוונטי אחר, גם זה השיקומי. כידוע, המקרים שבהם ערכאה זו תתערב
בהחלטת בית משפט מחוזי בעתירה על החלטת ועדת השחרורים, הם חריגים ומצומצמים עד
מאוד; דומני כי אין ראוי מעניינו של המבקש להתערבות מעין זו.
מכל הטעמים המפורטים לעיל
מתחייבת המסקנה שבנסיבות המקרה לא היה מקום להתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים,
באופן המבכר את תשלום הפיצוי על פני כל שיקול אחר המנוי בחוק שחרור על תנאי.
סוף דבר
23. לא נעלם מעיניי שתנאי מתנאי השחרור הוא תשלום
הפיצוי. בלא לגרוע מכך ואם תישמע דעתי, נקבל את בקשת רשות הערעור ונדון בה
כבערעור, נקבל את הערעור ונורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי והשבת החלטת
ועדת השחרורים על כנה. פסק דין זה יובא לפני המרכז לגביית קנסות, המתבקש לשוב
ולשקול אם יש מקום להיעתר לבקשתו של המבקש לקביעת הסדר תשלומים חדש – וזאת בהינתן
תוצאתו של פסק הדין ועל רקע השבת החלטת ועדת השחרורים על כנה.
ש ו פ
ט ת
|
השופט א' שהם:
אני
מסכים.
ש ו פ
ט
|
השופט ע' פוגלמן:
1.
כחברתי השופטת ע' ברון אף אני
סבור כי לא היה מקום, בנסיבות הייחודיות המאפיינות את המקרה דנא, להורות על ביטול
החלטתה של ועדת השחרורים במקום מושבה בבית סוהר מעשיהו מיום 19.1.2017 (להלן: ועדת
השחרורים או הוועדה). לשיקול שעניינו
עמידה בתשלום פיצויים שנגזרו על אסיר חשיבות רבה במסגרת החלטה על שחרורו המוקדם,
על רקע המחיר הכלכלי הכבד שמשלמות משפחות נפגעי עבירות מעין אלו שלפנינו, המוסיף
על הכאב הנפשי שאין לו שיעור (ראו והשוו בג"ץ 6833/13 סוידאן נ'
שירות בתי הסוהר, פסקה י (15.1.2014); רע"ב 4920/17 סמואל נ'
מדינת ישראל, פסקה 9 (26.9.2017)). לפיכך, להשקפתי, אכן
ייתכנו מקרים שבהם במסגרת החלטה על שחרור מוקדם יזכה שיקול זה למעמד בכורה ויגבר
על שיקולים אחרים, ובכלל זאת – שיקולים הנוגעים לשיקום האסיר, והכל במסגרת האיזון
הפרטני הצריך לעניין, המופקד בידי ועדת השחרורים, על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות
המובאות לפניה.
2.
ברם, במקרה שלפנינו
אני סבור כי העובדה כי המבקש טרם עמד בתשלום הפיצויים שנגזרו עליו (בחלקם הארי, יש
להעיר), לא הייתה צריכה להביא למסקנה שלפיה יש לבטל את החלטת הוועדה להורות על
שחרורו המוקדם (בתנאים שפורטו בה) וזאת מן הטעמים שלהלן. ראשית יש לציין את תהליך
השיקום המקיף והמרשים שעבר המבקש בין כתלי בית הסוהר. ועדת השחרורים עמדה על חוות
הדעת שהוגשו מטעם הגורמים המטפלים בעניינו של המבקש והתרשמה כי בשלב הנוכחי, הוא
אינו מהווה סכנה לציבור, וזאת חרף העבירה החמורה שבה הורשע. במהלך מאסרו, למד
המבקש עברית, השתתף בתכנית לגמילה מסמים, פיתח כישורי תעסוקה, והתנהלותו – בין
בבית הסוהר בין במסגרת חופשות – הייתה ללא רבב. בצדק ניתן משקל רב לנדבך זה בהחלטת
ועדת השחרורים, המצביע על מאמצים ניכרים וראויים להערכה שהשקיע המבקש (ועודנו
משקיע) לשינוי מהלך חייו.
3.
שנית, ובצד האמור,
בכל הקשור בתשלום הפיצויים שנגזרו על המבקש – יש ליתן את הדעת לרקע הרלוונטי לאי
עמידת המבקש בתשלומים הנדרשים ולהחמרה בהסדר שנקבע עבורו על ידי המרכז לגביית
קנסות (להלן: המרכז). כפי שתיארה חברתי, התשלומים ששילם המבקש תחילה, על חשבון
חוב הפיצויים, נזקפו לטובת חובות אחרים שלו, מחמת טעות. בנסיבות אלו, ההחמרה
הניכרת בהסדר התשלומים השני, שלפיה התשלום הראשון על חשבון הפיצויים יעמוד על סך
של 30,000 ש"ח – נוכח מצבו הכלכלי של המבקש מלכתחילה (ואף בשים לב להשתכרותו
בעבודה מחוץ לבית הסוהר) – אינה מובנת מאליה. מטעמים אלה, מצטרף
אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי בחוות דעתה וזאת גם בהינתן התנהלותו של המבקש בקשר
לתשלום הפיצויים בתקופת מאסרו, אשר לא הייתה משביעת רצון.
4.
יודגש, בהחלטתה,
ועדת השחרורים התייחסה לשיקול שעניינו תשלום עונש הפיצויים שנגזר על המבקש, וקבעה
כי למצער בעת האחרונה, עשה האחרון כל שניתן כדי לעמוד בדרישות, וכן כי אין
באפשרותו למלא אחר תנאי הסדר התשלומים השני (המפורטים בפסקה 4 לחוות דעתה של
חברתי). הוועדה המשיכה וקבעה כי על המבקש יהיה לעמוד בכל החלטה שתתקבל בהשגה שהגיש
על החלטת המרכז בעניין הסדר התשלומים השני וכי תשלומים אלה
יהוו תנאי מתנאי השחרור. ברם, וכפי שציינה חברתי, באותו יום שבו התקבלה החלטת ועדת
השחרורים התקבלה גם החלטת המרכז שדחתה את השגת המבקש והותירה את הסדר התשלומים על
כנו. משמע, לפי החלטת ועדת השחרורים, תנאי לשחרורו המוקדם של המבקש, נכון לעת הזו,
הוא עמידה בהסדר התשלומים השני.
בנתון
לאמור ובפרט להערה בסעיף 23 לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע'
ברון, סבור אף אני כי יש להחזיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה.
ש ו פ
ט
|
הוחלט
כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.
ניתן היום,
י"א בניסן התשע"ח (27.3.2018).
