בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
בג"ץ 5579/18
|
העותרים:
|
1. מרכז רקמן לקידום מעמד האישה
באוניברסיטת בר אילן
|
2.
נאמני תורה ועבודה
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. הרבנים הראשיים
לישראל
|
2.
ממשלת ישראל
|
|
3.
שר הדתות
|
|
4.
היועמ"ש
|
|
5.
ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית
|
עתירה למתן צו על תנאי
וצו ביניים
|
תאריך הישיבה:
|
ב' באלול התשע"ח
|
(13.08.2018)
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980: סע' 2, 4(א)(3),
6, 6(א), 7, 7(8), 8, 8(6)), 8(7)),
8(8))., 11, 12(א), 13, 15, 16(ג)
חוק הדיינים, תשט"ו-1955:
סע' 13
חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951: סע' 6ג, 6ג(ג),
7(ג)
1. העתירה
שלפנינו שבה ומעלה על סדר היום את שאלת ייצוגן ההולם של נשים בהרכב "האסיפה
הבוחרת", האמונה – לפי סעיפים 4(א)(3) ו-15 לחוק הרבנות
הראשית לישראל, התש"ם-1980 (להלן: חוק
הרבנות הראשית) – על בחירת הרבנים הראשיים לישראל, וחלק מחברי מועצת
הרבנות הראשית לישראל (להלן: האסיפה
הבוחרת).
לטענת
העותרים, בהרכב האסיפה העתידה לבחור בקרוב את חברי מועצת הרבנות הראשית קיים ייצוג
זניח לנשים – בין היתר, אך לא רק, בשל המאפיין הגברי של המשרות הרבניות המקנות
למכהנים בהן חברות באסיפה. על מנת לצמצם את הפגיעה בעקרון השוויון, הם מבקשים,
אפוא, להורות לרבנים הראשיים לישראל למנות נשים "העוסקות בדת ובהלכה"
כחברות באסיפה הבוחרת, במסגרת מכסת המינויים האישיים שמעמיד לרשותם סעיף 7(8) לחוק
– "10 רבנים [...]".
רקע וטענות הצדדים
2. ביום
15.10.2018 עתידים חברי מועצת הרבנות הראשית הנבחרים לסיים את תפקידם, בתום תקופת
כהונה בת חמש שנים. הוראת המחוקק היא כי "הבחירות לרבנים הראשיים לישראל
ולחברי המועצה הנבחרים ייערכו לא יותר משלושה חדשים ולא פחות מחודש אחד לפני תום
כהונתם של המכהנים אותה שעה" (סעיף 16(ג) לחוק הרבנות הראשית). ועדת
הבחירות שהוקמה לפי סעיף 11 לחוק הרבנות הראשית התכנסה, אפוא, ביום
11.7.2018, על מנת לקבוע "את המועד ואת המקום לעריכת הבחירות" (סעיף
12(א) לחוק). על רקע הערת יושב ראש הוועדה כי
המועד האחרון הקבוע לשם כך בחוק – 16.9.2018 – "יוצא בין כסה לעשור
והזמן עמוס מדי", הוחלט כי הבחירות יתקיימו מספר ימים קודם לכן, ביום
5.9.2018. כפועל יוצא, על ועדת הבחירות לפרסם ברשומות את שמות חברי האסיפה הבוחרת
עד ליום 15.8.2018 – בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק הרבנות הראשית.
3. סעיפים
6-8 לחוק הרבנות הראשית מסדירים את זהותם ואופן מינויים של חברי האסיפה
הבוחרת. סעיף 6(א) לחוק קובע כי "האסיפה הבוחרת תהיה של 150 חברים,
מהם 80 רבנים ו-70 נציגי ציבור" – וסעיף 7 פורט את המשרות הרבניות
שנושאיהן יכהנו באסיפה: "30 רבני עיר מן הערים הגדולות"; "2 רבנים
אזוריים אחד מכל אחת משתי המועצות האזוריות הגדולות"; "10 הדיינים
הוותיקים ביותר"; ואחרים. לצד 70 הרבנים המכהנים באסיפה הבוחרת מתוקף המשרות
האמורות, סעיף 7(8) לחוק מסדיר את חברותם באסיפה של –
"10
רבנים שימנו הרבנים הראשיים לישראל, בהתייעצות עם השר ובאישור הממשלה".
סעיף 8 לחוק משרטט הסדר דומה ביחס לנציגי הציבור.
נקבע כי באסיפה הבוחרת יהיו חברים "25 ראשי הערים הגדולות"; "14
ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות"; וראשי מועצות אחרים. עם זאת, 17 מן
הנציגים ייבחרו באופן חופשי יותר. שניים מהם על ידי הממשלה (סעיף 8(6));
חמישה על ידי הכנסת (סעיף 8(7)); ועשרה נוספים ימונו על ידי השר לשירותי
דת, בהתייעצות עם הרבנים הראשיים לישראל ובאישור הממשלה (סעיף 8(8)). הנה
כי כן, לצד 123 בני אדם שמשרותיהם מקנות להם חברות אוטומטית באסיפה הבוחרת, 27
חברים אחרים – 17 נציגי ציבור, ו-10 רבנים – נבחרים לכהונה זו בידי גורמים
שלטוניים שונים, על בסיס אישי.
4. ביום
13.5.2018, פנו העותרים אל היועץ המשפטי לממשלה, וביקשו כי ינחה את הגורמים
השלטוניים הרלוונטיים בדבר החובה המוטלת עליהם – לאור עקרון השוויון והזכות לייצוג
הולם – להבטיח ייצוג מרבי לנשים באסיפה הבוחרת. בהסתמכם על הפרשנות הרחבה שניתנה בבג"ץ
8213/14 כהנא דרור נ' השר לשירותי דת (15.8.2017)
(להלן: עניין כהנא דרור) למונח "אדם
הכשיר להיבחר רב עיר" שבסעיף 13 לחוק הדיינים,
התשכ"ט-1969, ביחס למינוי מנהלת לבתי הדין הרבניים, טענו העותרים כי המונח
"רבנים" שבסעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית אינו מוציא נשים מן
הכלל, ואינו פוטר את הרבנים הראשיים מחובה זו. ביום 18.6.2018 השיב היועץ המשפטי
לממשלה לפניית העותרים, ציין כי הוא סבור שבאופן כללי על גורמי הממשלה לפעול
בשקידה סבירה למינוי נשים לאסיפה הבוחרת, וצירף הנחיות שהופנו בעניין לשר הדתות
ולמזכיר הממשלה. ברם, תשובת היועץ והנחיותיו לא עסקו במכסת המינויים של הרבנים
הראשיים לישראל, לפי סעיף 7(8) לחוק – ועל כן, שבו העותרים ופנו ליועץ
המשפטי לממשלה ולרבנים הראשיים לישראל. תשובה ישירה לא התקבלה עד עת הגשת העתירה,
אך העותרים טוענים כי מענה מהותי ניתן להם בהצהרת השר קרא מעל במת הכנסת, ביום 11.7.2018
– ממנה עלה כי המשיבים אינם מתכוונים לממש את עקרון הייצוג ההולם ביחס למינויים
לפי סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית.
5. מכאן
העתירה הנוכחית, אשר הוגשה ביום 23.7.2018. במסגרתה, טוענים העותרים כי הזכות לשוויון
– ובייחוד הזכות הנגזרת לייצוג הולם, המעוגנת בסעיף 6ג לחוק שיווי זכויות
האישה, התשי"א-1951 – מחייבת להעניק לנשים ייצוג הולם באסיפה הבוחרת, המהווה
"גוף ציבורי" (כהגדרתו בסעיף 6ג(ג) לחוק שיווי זכויות האישה).
אכן, סעיף 7(ג) לחוק זה מורה כי הוראותיו "לא יחולו על מינוי לתפקיד
דתי בהתאם לדין הדתי, ובכלל זה על מינוי רבנים ובעלי תפקידים שיפוטיים בבתי דין
דתיים". אולם, העותרים סבורים כי החברות באסיפה הבוחרת אינה מהווה תפקיד דתי,
כי אם תפקיד ציבורי מובהק – כפי שמעידה חברותם של נשים, או אזרחים נטולי זיקה לדת,
באסיפה זו מכוח סעיף 8 לחוק הרבנות הראשית, הממנה ראשי עירייה, למשל, מתוקף
תפקידם. לדעת העותרים, על רקע מרכזיותו של עקרון השוויון, יש לפרש את המונח
"רבנים" שבו נוקב סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית במובן של
"אנשים דתיים, עם נגיעה והיכרות מעמיקה עם הדת היהודית [...] ולא בהכרח בעלי
כשירות לכהן בתפקיד רב". זאת, ברוח ההכרעה בעניין כהנא
דרור, בה
פורש הביטוי "אדם הכשיר להיבחר רב עיר" באופן המעניק לנשים המחזיקות
בכישורים מתאימים הזדמנות שווה לכהן כמנהל(ת) בתי הדין הרבניים – נוכח אופיו
המינהלי של התפקיד. כך יש לפעול, להשקפת העותרים, גם בענייננו.
6. המשיבים
הגישו תגובה מקדמית לעתירה, אך נמנעו מהתייחסות לשאלת הפרשנות הראויה של סעיף
7(8) לחוק הרבנות הראשית, ותלו את יהבם בטענת השיהוי. לטענתם, הגשת העתירה
שבועות ספורים לפני המועד האחרון לפרסום שמות חברי האסיפה הבוחרת – מועד הקבוע,
כזכור, בחוק – נגועה בשיהוי חריף, ואינה מאפשרת למצות את הבירורים העובדתיים
והמשפטיים הנחוצים. העותרים יכולים היו להגיש את העתירה מבעוד מועד, שהרי מועד
הבחירות ידוע, בעיקרו, מראש (סעיף 16(ג) לחוק הרבנות הראשית) – ועל כן, אין
להידרש לה בשלב זה. המשיבים מדגישים את המורכבות המשפטית שמעוררת העתירה, ומציינים
כי "ממילא לא ניתן היה לקיים בדיקה אקטיבית ואפקטיבית לשם איתור ומינוי נשים
לאסיפה הבוחרת" עד המועד האחרון הקבוע לשם כך בחוק. הם מודים כי הסוגיה
שבמוקד העתירה "לא התחדדה" אצלם כאשר נדרשו לפנייתם הראשונה של העותרים,
אלא שלטעמם אין בכך כדי לקטוע את מירוץ השיהוי – מה גם שהמענה לפנייה זו נמסר כבר
ביום 18.6.2018.
מבחינה
מעשית, המשיבים ציינו כי שתיים מתוך חמשת נציגי הכנסת לאסיפה בוחרת הן נשים, וערב
הדיון בעתירה עדכנו כי גם אחת משני נציגי הממשלה, וכל עשרת אנשי הציבור שמינה השר
לשירותי דת (לפי סעיף 8(8) לחוק הרבנות הראשית), הן נשים. בכך, לדעתם, יש
כדי להקהות את ביקורתם המהותית של העותרים על הרכב האסיפה הבוחרת.
7. העותרים
השיבו לטענת השיהוי, וטענו כי התשתית להגשת העתירה נוצרה רק לאחר שלמדו, ביום
11.7.2018, שאין בכוונת הרבנים הראשיים להעניק ייצוג הולם לנשים – שהרי לו הוגשה
קודם לכן, הייתה עתירה כזו נדחית כעתירה מוקדמת. העותרים הוסיפו כי גם אם נפל
שיהוי בפעולותיהם, חשיבות עקרון השוויון מצדיקה את בירור העתירה לגופה; כי אין
קושי ממשי לאתר בתוך סד הזמנים הסטטוטורי נשים שניתן למנות לחברות באסיפה הבוחרת;
וכי גם אם לא ניתן יהיה להעניק סעד ביחס לבחירות הנוכחיות, "העתירה רלוונטית
ביחס לבחירות הבאות".
הכרעה
8. דין העתירה
להידחות על הסף בשל השיהוי שנפל בהגשתה. כידוע –
"בבואנו
לבחון טענת שיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות שונים המרכיבים את השיהוי. היסוד
הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה אם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על
זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו "שיהוי
סובייקטיבי". יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים – של
הרשות או של צדדים שלישיים – שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר
בפסיקתנו על-פי אותה גישה "שיהוי אובייקטיבי" [...] היסוד השלישי, עניינו חומרת
הפגיעה בשלטון
החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו
בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה
בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים" (עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון
ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 678-679 (2002)).
אשר לאיזון בין שלושת השיקולים האמורים, נקבע כי זה –
"ייקבע
על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו
להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה
יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים
ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" (שם, בעמוד 679).
9. בענייננו,
אני נכון להניח כי לא התקיים שיהוי סובייקטיבי של ממש, במובן זה שהעותרים לא השתהו
בצורה מכוונת בהגשת העתירה, ושאף קיים היגיון מסוים ברצונם להמתין ככל האפשר עד
בחירת עשרת הרבנים. אף על פי כן, השיהוי האובייקטיבי חזק מכדי שניתן יהיה להתעלם
ממנו בנסיבות העניין, ולהימנע מלהעניק לו את הבכורה. אבהיר.
העתירה
מעוררת סוגיה פרשנית מורכבת הראויה לבירור מעמיק. השאלה כיצד יש לפרש את המונח
"רבנים" המופיע בסעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית – על רקע עקרון
השוויון, חוק שיווי זכויות האישה, והכרעת בית משפט זה בעניין כהנא דרור – אינה
פשוטה. מחד גיסא, עקרונות היסוד האמורים מצדדים בהרחבת גבולות הפרשנות, באופן
שיצמצם את הפגיעה בזכותן של נשים לשוויון ולייצוג הולם. מאידך גיסא, לא ניתן
להתעלם מן העדיפות המובנית הברורה והבלתי מעורערת שמעניק חוק הרבנות הראשית למינוי
רבנים גברים לאסיפה הבוחרת. כפי שציינו העותרים, 70 מתוך 80 הרבנים באסיפה נבחרים
על בסיס המשרות אותן הם ממלאים – משרות רבנוּת ודיינוּת שבהן לא כיהנו נשים.
הקונפליקט המתעורר בין הנורמות הללו מחייב ירידה לשורשי ההסדר הקיים, לתכליות
המונחות ביסודו, וליחס בינו ובין נורמות השוויון.
יתר על כן, גם אם יש להעניק למונח
"רבנים" בענייננו פרשנות רחבה – המכילה גם נשים שאינן מחזיקות בהסמכה
פורמלית לרבנות, ואינן מכהנות במשרות רבנות מוכרות – אין בכך כדי למצות את הדיון.
פרשנות רחבה לא נועדה לפרוץ את כל הגבולות. על הפרשן ליצוק תוכן חלופי, ולהגדיר את
המונח ה"רחב" באופן שיבטיח כי בשעריו יבואו רק אלה הממלאות אחר תכליות
החוק, ועומדות בדרישות מהותיות מסוימות בנוגע לעיסוקן והשכלתן (ראו והשוו, עניין כהנא דרור, פסקה
כו). חוק הרבנות הראשית מבחין בין "רבנים" ל"נציגי ציבור", ומייחס
ערך מוסף ייחודי לחברותם של הראשונים באסיפה הבוחרת. שאלה היא האם ערך מוסף זה
קיים בכל אדם דתי "עם נגיעה והיכרות מעמיקה עם הדת היהודית", ברוח
ההגדרה הכללית שמציעים העותרים – או, שמא, ומבלי להכריע בנידון, נדרש ממד נוסף של
ידע, מנהיגות, או עיסוק בדת. הנה כי כן, שרטוט גבולותיהם המדויקים של המונח
"רבנים", ושל סמכות המינוי לפי סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית,
אינו עניין של מה בכך.
גם אם לרשות המשיבים עמד פרק זמן ממושך
יחסית לגיבוש עמדתם – מאז פנו אליהם העותרים לראשונה ביום 13.5.2018 – זה אינו
המצב ביחס לבית משפט זה. אין להכריע בסוגיות הרגישות והמורכבות שמעוררת העתירה
בעוד גרגרי החול האחרונים נושרים משעון החול הסטטוטורי, הקובע, כזכור, כי המועד
האחרון לפרסום רשימת חברי האסיפה הבוחרת הוא ה-15.8.2018.
10. מכל מקום, גם לו ניתן היה להתגבר על השיהוי
בכל הקשור לסוגיות המשפטיות הטהורות שמעלה העתירה, זה אינו המצב ביחס להשלכות
המעשיות של קבלתה. הכרעה עקרונית לחוד, ויישום לחוד. דהיינו, אם תתקבל עמדת
העותרים, התוצאה תהיה כי הרבנים הראשיים לישראל יידרשו לאתר, לבחון ולמנות נשים העומדות
בקריטריונים המהותיים "מהיום למחר" – פשוטו כמשמעו. דומה כי הליך מינוי
חפוז כל כך, לתפקיד חשוב כל כך, עומד בניגוד מובהק לכללי המשפט המינהלי, ופוגע
באינטרס המשיבים והציבור כולו בהליך בחירה מיטבי של חברי האסיפה הבוחרת –
ובעקיפין, של חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל (ראו והשוו, בג"ץ 1262/06
התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' תנועת
ש"ס, פסקה 16 (5.3.2006). אוסיף, כי הואיל
ומדובר במנגנון של שיקול דעת, אף אם אניח, לזכות העותרים, שיש לקבל את הפרשנות
הרחבה שהציעו, יישום העניין אינו טכני ומכני; הוא דורש הפעלת שיקול דעת של הרבנים
הראשיים בנוגע למינויים הפרסונליים הראויים, וכן התייעצות עם השר לשירותי דת
ואישור הממשלה. יוצא כי בנסיבות ענייננו, השיהוי האובייקטיבי ניצב כמכשול בלתי
עביר בדרכם של העותרים – הן בשל המורכבות המשפטית הכרוכה בבירור העתירה, והן בשל
הקושי המעשי שקבלתה עלולה לעורר. האמת תיאמר, כי די אפילו בשיקול האחרון כדי להביא
לדחיית העתירה, שכן משמעות הדיון בה היא דחיית המועדים הקבועים בחוק כאשר ניתן היה
למנוע זאת בהגשת העתירה במועד.
11. לסיכום – השיהוי נמדד במקרה זה ביחס למועדים
שנקבעו בחוק, אותם כמובן יש לכבד. על רקע זה, לא ניתן להתעלם מכך שכבר בחודש
אוקטובר 2013 נודע כי המועד לעריכת הבחירות הבאות הוא בין חודש לשלושה חודשים לפני
חודש אוקטובר 2018 – אז תסתיים כהונת חברי המועצה שנבחרו בשנת 2013. יתרה מכך,
העותרים טוענים כי עותר 1 פנה בעניין ליועץ המשפטי לממשלה כבר בשנת 2012, כך
שמדיניות המשיבים – המסרבת להחיל את חובת הייצוג ההולם על מינויים לפי סעיף
7(8) לחוק הרבנות הראשית – אינה בגדר "הפתעה" מבחינתם. אין לשכוח כי
על רקע ניסיון ומנהג העבר ברי כי הפרשנות שניתנה בפועל למונח "רבנים" לא
כללה נשים. בראייה זו, היה על העותרים להגיש את העתירה זמן רב לפני המועד בו הוגשה
בפועל – שבועות אחדים בלבד לפני המועד האחרון לפרסום רשימת החברים באסיפה הבוחרת.
ואחרון, אפילו אם ניתן היה להכריע לטובת העותרים ללא דיחוי, וכהרף עין, מלאכת
היישום כרוכה במשאבי זמן שאינם בנמצא.
12. אמנם, האינטרס הציבורי בשלטון החוק עשוי
לגבור על השיהוי האובייקטיבי ולהצדיק דיון לגופו של עניין. ברם, ניתן לומר כי אף
אם לפנינו "מעוות", הרי שהוא "לא יוכל לתקון" בפרק הזמן הקצר
שמכתיב סד הזמנים הסטטוטורי. עקרון שלטון החוק אינו רואה בעין יפה פגם שנפל
בפעולות הרשות – אך הוא בוודאי לא יצא נשכר מהכרעה חפוזה בעתירה מורכבת, וממינוי
מאולץ של נציגים ונציגות שלא היה סיפק בידי הגורמים הממנים לבחון כהלכה את כישוריהם.
ובכל מקרה, המציאות טופחת על פני ההנחה שניתן לפעול במהירות על פי מתווה העותרים,
מבלי שהדבר יוביל לחריגה ממשית מהוראות חוק מפורשות.
סוף דבר – דין העתירה להידחות, כאמור,
בהיעדר יכולת להכריע בה בצורה אפקטיבית.
בטרם סיום
13. על אף התוצאה אליה הגענו, ואולי דווקא
בשלה, נדרשות מספר הבהרות לגבי עמדתנו.
ראשית, נשוב ונבהיר כי העתירה מעוררת סוגיה
משמעותית, חשובה וראויה לבירור מעמיק. מבלי לפסוק בעניין, יש לתת את הדעת, בין יתר
השיקולים, על רוח הדברים בעניין כהנא דרור, ועל הפרשנות הרחבה שניתנה בו למונח
"אדם הכשיר להיבחר רב עיר", בהקשר של מינוי מנהלת לבתי הדין הרבניים.
שנית, הרכבה הנוכחי של האסיפה הבוחרת מעורר
קושי. גם לאחר שהכנסת, הממשלה והשר לשירותי דת העניקו ייצוג משמעותי לנשים במסגרת
מכסת המינויים המוקצית להם, מספרן הכולל בקרב חברי האסיפה מועט – ועל פי הנתונים
שהוצגו בפנינו, אף אינו מגיע ל-10%. קשה לראות בכך ייצוג הולם. זאת, בייחוד על רקע
חשיבותה של הרבנות הראשית לישראל, שתפקידיה נוגעים במובהק לציבור הישראלי כולו –
גברים ונשים כאחד. כך לגבי מתן תעודות הכשר, כך לגבי מתן כשירות לכהונה כרבנים
ודיינים, וכך לגבי "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות" (סעיף 2
לחוק הרבנות הראשית). אף להשקפת הרבנות הראשית, מחובתה לפעול לטובת נשים וגברים.
פעולותיה משליכות על כלל הציבור בישראל, ללא הבחנה מגדרית. בכך יש כדי להעצים את
הצורך במתן ייצוג הולם לנשים בגופים הבוחרים את מועצת הרבנות.
שלישית, נוכח הפגיעה בעקרון השוויון, לא ניתן
יהיה להוסיף ולהימנע מדיון מחודש בהרכב האסיפה הבוחרת מטעמים פרוצדורליים הקשורים
במתח בין הרצון להימנע מהגשת עתירה מוקדמת ובין הצורך להימנע משיהוי. אין להשלים
עם מצב שבו העותרים ימצאו את עצמם במלכוד 22 – כשהם לכודים במרחב הצר, והקשה
לזיהוי, שבין שיהוי לעתירה מוקדמת. ראוי ללמוד מהניסיון בתיק זה ודומיו, ולא לאפשר
דחייה נצחית של הדיון בסוגיה מהותית וחשובה בשל שיהוי.
אשר על כן, אנו קובעים כי זכויות
העותרים בענייננו שמורות להם, וכי הם – או עותרים אחרים שיבקשו למלא את מקומם –
יוכלו לשוב ולעתור בנושא זה כשנה עובר למועד הבחירות הבאות שבהן תמלא
האסיפה הבוחרת תפקיד. עתירה כזו תתברר לגופה, ולא תידחה כעתירה מוקדמת. יהיה בה
כדי לתת למשיבים שיכהנו בתפקידים הרלוונטיים באותה עת הזדמנות לגבש עמדה מלאה
ומושכלת לגופו של עניין, ולאפשר קיום דיון משפטי ראוי וממצה.
רביעית, לצד קביעה זו, מצאנו להמליץ למשיבים
לפעול לפתרון הקושי עליו מצביעה העתירה. כאמור, גם לאחר שהכנסת, הממשלה והשר
לשירותי דת העניקו ייצוג משמעותי לנשים, במסגרת המכסות המוקצות להם – וגם לו הייתה
העתירה הנוכחית מתקבלת – לא היה בכך כדי לשנות באופן מהותי את תמונת תת-הייצוג של
נשים באסיפה הבוחרת. אין להכחיש כי מצב זה משקף מציאות חברתית שאינה קשורה במלואה
ברבנים הראשיים לישראל; די אם נציין כי על פי הנתונים שבפנינו רק אישה אחת נמנית
על 35 ראשי הערים והמועצות החברים באסיפה הבוחרת. לכן, יש לשאוף לפתרון רחב יותר
בקשר לבעיית הייצוג ההולם. פתרון אחד הוא הרחבה מסוימת של מספר חברי האסיפה הבוחרת
– מ-150 למספר אחר, דוגמת 180 – בדרך של הגדלת מספר נציגי הציבור הנבחרים על ידי
השר לשירותי דת. כן ניתן לקבוע כי מתוך שני השרים שתבחר הממשלה לפחות אחת תהיה
אישה – כפי שהתרחש בפועל; כי מתוך נציגי הכנסת, ייבחרו לפחות שלוש נשים; וכי מתוך
המכסה המוגדלת של הנציגים שימונו לאסיפה על בסיס אישי יוקצה אחוז מסוים לנשים
(נניח, 30 מתוך 40). בדרך זו, ניתן יהיה להגדיל את שיעורן היחסי של הנשים בקרב
חברי האספה הבוחרת, מבלי לגרוע מהמספרים ומהתפקידים הקיימים. המלצה זו, כשמה כן
היא. ניתן להעלות רעיונות אחרים. ברם, נראה כי בהינתן המצב הקיים יש לשאוף ליצירת
מנגנונים שיאפשרו חלוקה שוויונית יותר בין גברים ונשים באסיפה הבוחרת, ברוח החוק
לשיווי זכויות האישה.
14. בכפוף להערות האמורות, העתירה נדחית. אין צו
להוצאות.
ש ו פ ט
השופט נ'
סולברג:
דברים
נכוחים כתב חברי השופט נ'
הנדל, ואני מסכים עמו. אין מנוס מדחיית העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה, כשעוד
מעט-קט, מחר, המועד האחרון על-פי החוק לפרסום רשימת חברי האסיפה הבוחרת ברשומות.
עמדת המשיבים לגופו של עניין טרם גובשה, ממילא גם לא הובא לפנינו טיעון ממצה במענה
לעתירה. סד-הזמנים שאנו נתונים בו, אינו מאפשר אפוא לדון בעניין על כל צדדיו. לא
נוכל כך להוציא תחת ידינו פסיקה שקולה, לבטח גם לא ניתן יהיה ליישׂמה במועד, לפי
הסעד המבוקש בעתירה.
ברם,
מלאכתנו לא תהיה שלמה אם לא נצביע על הצורך לשקוד על מציאת מתווה חקיקתי הולם,
שיבטיח יצוג נאות לנשים באסיפה הבוחרת, ביוֹדענו כי רבות הן בקִרבּנו הנשים
המוכשרות העוסקות בדת ובהלכה; לטוב להן, לרווחת המִגדר, ולמען הציבור כולו.
ש ו פ ט
השופטת ד'
ברק-ארז:
1. העתירה
שבפנינו נסבה באופן פורמאלי על שאלה ממוקדת מאד – שאלת פרשנותה של הוראת החוק
הקובעת כי עשרה מן החברים באסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים וחלק מהחברים במועצת
הרבנות הראשית יהיו "רבנים שימנו הרבנים הראשיים לישראל". השאלה היא האם
הוראה זו כוללת, על-פי פרשנותה הנכונה, גם נשים שיש להן השכלה תורנית והלכתית
גבוהה, ועל כן חלה חובה לשקול גם את מינוין, לצד מועמדים רבניים אחרים. אולם,
לאמיתו של דבר, העתירה מעוררת, ולו בעקיפין, שאלה נכבדה הרבה יותר: האם החוק הקיים
מבטיח ייצוג נאות של נשים בקרב החברים באסיפה הבוחרת גם בהתייחס להסדרים האחרים
שבו. לכאורה, קריאת הוראות החוק בנושא מלמדת כי באופן מובנה נשים צפויות להיות
מיעוט קטן, ואף זניח, בקרב החברים באסיפה הבוחרת של הרבנות הראשית. אני מסכימה
אפוא לא רק לקביעתו של חברי השופט נ' הנדל, כי
העתירה שבפנינו הוגשה בשיהוי שאינו מאפשר לקיים דיון אפקטיבי בה כעת, אלא אף
לקריאתו, שאליה הצטרף גם חברי השופט נ' סולברג, כי
טוב יעשו כל העושים במלאכה אם ישקלו לא רק את הטענה הקונקרטית של העותרים, אלא גם
את ההיבט הכללי יותר בייצוגן של נשים באסיפה הבוחרת של הרבנות הראשית.
2. מדוע
ייצוגן של נשים באסיפה הבוחרת הוא חשוב? דומה שהתשובה היא ברורה. אין מדובר רק
בהחלה פורמאלית של עקרון השוויון, עניין שלא ניתן להפריז בחשיבותו, כשלעצמו.
הדברים הם עמוקים יותר. הרבנות הראשית היא הגוף הממלכתי המרכזי שעוסק בשירותים
הניתנים בתחום הדת היהודית במדינת ישראל. סמכויותיה והחלטותיה משפיעות על זכויות
משפטיות של אזרחים ואזרחיות גם יחד, הן בתחום דיני המשפחה והן בתחומים אחרים
כדוגמת כשרות. התפיסה הבסיסית שחלה לגבי פעילותה כוללת, מהיבטו של המחוקק, תפיסה
קהילתית, שמבקשת לתת ייצוג רחב לשדרותיו של הציבור המעוניין בשירותי דת. מטעמים
אלה, חברים באסיפה הבוחרת לא רק בעלי השכלה רבנית ושומרי מצוות, אלא נציגי ציבור
במובנו הרחב של מונח זה. על כן, ועל-פי העקרונות הכלליים בתחום השוויון והייצוג
ההולם, קשה לחלוק על החשיבות הנודעת לכך שגם נשים יהיו מיוצגות באסיפה הבוחרת, ולא
כל שכן נשים שתחום הדת מרכזי לחייהן ולהווייתן, לא פחות מאשר לגברים המבקשים להיות
חברים באסיפה הבוחרת.
3. עיון
בהסדרים הקבועים בחוק הרבנות הראשית, התש"ם-1980 (להלן: חוק הרבנות הראשית) מלמד כי במתכונתו הנוכחית הוא כופה למעשה ייצוג מדולדל
מאד של נשים. האסיפה הבוחרת הפועלת על-פיו כוללת 150 חברים – 80 הממונים בתוקף
היותם "רבנים" ו-70 נוספים הממונים בתוקף היותם "נציגי
ציבור". מבין הרבנים 70 הם בעלי תפקידים קונקרטיים שעל-פי הפרשנות המקובלת
כיום יכולים להתמנות להם גברים בלבד. 10 חברים נוספים הם "רבנים שימנו הרבנים
הראשיים לישראל". עמדת העותרים היא של"מכסה" זו ניתן למנות גם
נשים. אולם, עד כה לא זו הייתה הפרקטיקה הנוהגת, ואף למדנו מבא-כוח המשיבים כי
עמדת הרבנות הראשית (גם אם אין מדובר בעמדה מגובשת של המשיבים כולם) היא שאלה
יכולים להיות רק גברים. 70 החברים האחרים הם "נציגי ציבור". מביניהם 35
הם ראשי רשויות, הערים הגדולות ביותר והמועצות המקומיות והאזוריות הגדולות ביותר.
הניסיון מלמד עד כה שהרוב המכריע של בני קבוצה זו הם גברים. 18 חברים נוספים הם
ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות והמועצות המקומיות הגדולות. גם פה הנתונים
הם ברורים: גברים בלבד בעת הזו. מה נותר? 2 שרים, 5 חברי כנסת, ו-10 "אנשי
ציבור" שימנה השר. ב"מכסות" אלה נותר מקום למינוי נשים. אולם,
אפילו ימונו במסגרת זו נשים בלבד עדיין ייצוגן יהיה מכוח החוק זעום וסמלי בתוך
המכלול הרחב של האסיפה הבוחרת. בפועל, למדנו כי בעת הזו הוחלט ש-10 אנשי הציבור
מטעם השר, כיום ראש הממשלה, הן נשים. כמו כן, למדנו כי מטעם הממשלה מונתה שרה,
ומטעם הכנסת מונו 2 חברות כנסת. גם כאן ניתן לומר: אפילו היו יוצאים העותרים מבית
המשפט היום כשכל תאוותם בידם, דהיינו, אפילו היו כל החברים הממונים על-ידי הרבנים
הראשיים נשים, עדיין ייצוגן היה דל ומצומק. המסקנה הנובעת מכך היא, שלפחות במישור
הציבורי, גם אם אין זה מתפקידנו להורות על כך, טוב ייעשה אם ייבחן תיקון אפשרי של
חוק הרבנות הראשית, למשל באמצעות הרחבת מספר החברים באסיפה הבוחרת, כך שניתן יהיה
להוסיף לה נציגי ציבור שאין מגבלות קבועות מראש על מאפייניהם, כדי להגדיל את
ייצוגן של נשים באסיפה. לא למותר לציין, כי בעבר כבר הוכנס שינוי בחלוקה הפנימית
של "מפתח" נציגי הציבור בחוק (ראו דברי ההסבר להצעת חוק מועצת הרבנות
הראשית לישראל, התשל"ט-1979). במובן מסוים, התחושה היא שהעתירה שבפנינו
מזכירה את הדוגמה המפורסמת של "חיפש את המטבע מתחת לפנס". לא תמיד המטבע
האבוד נמצא מתחת לפנס, ויש להרחיב את המבט אף מעבר לתחום המואר על ידו.
4. למעלה מן
הצורך, אוסיף כי אם העניין יתעורר בעתיד לגופו יהיה נכון לבחון את שאלת פרשנותו של
המונח "רבנים", בין היתר, לאורה של תורת הפרשנות התכליתית ובהתחשב
בעקרונות שהותוו בבג"ץ 8213/14 כהנא-דרור
נ' השר לשירותי דת (15.8.2017). מי שאמורים להתמנות כחברים באסיפה הבוחרת
מטעם הרבנות הראשית הם אנשים בעלי השכלה תורנית הולמת. השכלה כזו נמצאת כיום גם
בקרב נשים הודות למהפכה הגדולה בתחום של לימודים תורניים גבוהים לנשים, גם אם
במקרים רבים ללא שימוש פורמאלי במונח "רב". חברי האסיפה הבוחרת אינם
בעלי תפקיד הלכתי. בחירת הרבנים הראשיים ובחירת החברים במועצה הבוחרת של הרבנות
הראשית אינן תפקיד הלכתי. מדובר בתפקיד ממלכתי המבוסס על מחויבות לתפקידים הדתיים
של הרבנות הראשית. השלכותיו נוגעות לכל המעוניינים בשירותי דת, ובכללן נשים. אכן,
איננו מכריעים בכך כעת. ייתכן
אף שלא יהיה צורך להכריע בכך בעתיד אם יבוצע תיקון מקיף יותר בחוק הרבנות הראשית.
העיקר הוא בתכלית – ייצוג הולם של נשים, לא רק לטובתן הן, אלא כדי שהרבנות הראשית
תיתן מענה הולם לצורכיהם של כלל המעוניינים בשירותי דת יהודיים. מכל מקום, כפי
שציין חברי, לא ניתן יהיה "לחמוק" מהכרעה בעניין זה, כך או כך. בנסיבות
שתוארו לא נוכל להכריע בעניין זה כעת, ומכאן כאמור הטעם לדחיית העתירה. אולם, יש
מקום להיערך בעבודה הנדרשת למתן מענה לסוגיה עד למועד הבחירות הבאות – ויפה שעה
אחת קודם.
5. כידוע,
קיימות שלוש מצוות המוגדרות כמצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות בהן. ההסבר שניתן
לכך הוא ש"אף הן היו באותו הנס" (מגילה, ד' ע"א; שבת, כ"ג
ע"א; פסחים, דף ק"ח ע"א). בשינויים המחויבים אפשר לומר גם כאן:
הנשים החפצות בשירותי דת ובלימוד תורה הן חלק מהנס של התחדשות עם ישראל בארצו.
ראוי שיינתן לכך ביטוי גם באסיפה הבוחרת של הרבנות הראשית.
ש ו פ ט ת
אשר על
כן, הוחלט לדחות את העתירה, כאמור בחוות דעתו של השופט נ'
הנדל.
ניתן היום, ג'
באלול התשע"ח (14.8.2018).
