ע"ח 57973-01-19 אביטן ואח' נ' משטרת ישראל

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

לפני	כבוד השופט  אברהם הימן
העוררים		1. אהרן אביטן 2. מרטין אביטן 3. שי שמעון אביטן
נגד
המשיבה		משטרת ישראל

החלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופט א' הרמלין) מיום 30.12.18, בתיק ה"ת 45436-06-16,  על פיה הוארך תוקף תפיסתו של רכוש- שני נכסי נדל"ן: דירה הרשומה על שמו של המשיב 3 ודירה אשר רשומה על שמם של המשיבים 1 ו-2 בבעלות משותפת (להלן- "החלטת בית משפט קמא"). המדובר בנכסים אשר נתפסו במסגרת חקירה רחבת היקף המתנהלת, בין היתר, כנגד העורר 1, כחשוד המרכזי, בעבירות על חוק איסור הלבנת הו, תש"ס-2000 (להלן- "חוק איסור הלבנת הון"). העוררת 2 הינה אשתו של העורר 1, והעורר 3 הינו בנו.

החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה, כאמור, טענות העוררים בקשר להארכת תוקף תפיסתן ואיסור דיספוזיציה של שתי הדירות.

באשר לטענת העוררים כי החלטה קודמת לפיה הוחזרה לידם אחת הדירות מהווה מעשה בית דין המונע את חילוטה של אותה דירה בעתיד ויש לשחררה מתפיסה כבר כעת, קבע בית משפט קמא כי אינו מקבל טענה זו היות ותפיסת רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון מאפשר תפיסת רכוש בשווי הרכוש בו נעברו העבירות, וכי ניתן, על כן, לחלט גם רכוש שלא נעברה בו העבירה הקשורה בהליכים הקיימים, כרכוש בשווי הרווחים החדשים שהופקו מעבירות הלבנת הון שלא נדונו בתיק הקודם.

בית משפט קמא קבע כי הראיות שהציגה המשיבה מבססות תשתית ראייתית לכך כי הדירה הרשומה על שם העורר 3, בנו של העורר 1, היא, למעשה, דירה הנמצאת בבעלותו האמיתית של העורר 1.

באשר לדירה הרשומה על שמם של העורר ואשתו- העוררת 2 בבעלות משותפת, איפשר בית משפט קמא לעוררים להביא ראיות לסתור את הראיות שהציגה המשיבה בדבר בעלותה הפיקטיבית של העוררת 2 בנכס, על אף שבהזדמנות הראשונה הצהיר בא כוחם כי אין הוא מעוניין להציג ראיות כאמור. בית משפט קמא קבע כי הראיות שהציגה המשיבה מספיקות על מנת להחזיקה כמי שעמדה בנטל הראיה הראשוני והוכיחה כי רישום מחצית מהבעלות על שם העוררת 2 הינו פיקטיבי. בית משפט קמא הבהיר כי הוא עושה כן, על אף עמדתו של בא כוח העוררים, משום שזה תלה כל יהבו בטיעון המשפטי.

בית משפט קמא דחה את טענת העוררים לפיה בהתאם להוראת סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון לא ניתן לחלט, ולו באופן זמני, נכס שנרכש ושנרשם בבעלות העורר 3, בנו של העורר 1, בטרם נעברו העבירות שבביצוען נחשד העורר 1, בין אם מדובר ברישום אמיתי ובין אם מדובר ברישום פיקטיבי. בית משפט קבע כי הוראות החוק הרלוונטית הן הוראות סעיף 21(א) וסעיף 21(ב), ועל פיהן ניתן לחלט כל רכוש הנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנידון, ללא קשר לשאלה מתי בוצע רישום הבעלות ברכוש, כאשר השיקול המכריע הוא זהות הבעלים האמיתי ברכוש.

על יסוד כל אלה, ובהתחשב אף בכך שמדובר בתפיסה רישומית ולא פיזית של הנכסים הוארך תוקף תפיסתם עד ליום 9.2.19.

טיעוני בא כוח העוררים

באי כוח העוררים טוענים כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהורות על שחרור הנכסים התפוסים.

באשר לדירה הרשומה על שמו של העורר 3, בנו של העורר 1, טוענים באי כוח העוררים כי טעה בית משפט קמא כאשר התעלם מהסתירות בגרסתו של העורר 3 באשר לבעלותו בדירה, כאשר מסר כי הדירה אינה שלו ורישומו כבעלים בה הינו פיקטיבי, וכן מסר כי הדירה הינה בבעלותו וכי נרכשה מכספיהם של ועל ידם של העורר 1 והעוררת 2. לפי טענה זו היה על בית המשפט לקבל גרסתו השנייה של העורר 3. העוררים טוענים כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך שהעורר 3 הינו תשוש נפשית הנוטל תרופות, ולהשפעה שיש לכך על הסתירות בגרסתו, וכן לא נתן דעתו לכך כי תשלום המשכנתא עבור הדירה וגביית דמי השכירות מטופלים על ידי העורר 1 והעוררת 2 משום מצבו הנפשי, ואולם הדירה נרכשה עבור העורר 3 כדי להבטיח את עתידו לכשיתבגר.

באשר לדירה הרשומה על שמם של העורר 1 והעוררת 2, טוענים באי כוח העוררים כי הדירה נרכשה לפני כ- 20 שנים, בעת שהעורר 1 לא נחשד בכל עבירה שהיא, עבור בני הזוג ועל כן נרשמה על שמם, ואולם בית משפט קמא בהחלטתו לא נתן דעתו לכך ולכך כי לא המשיבה לא הציגה ראיות לסתור נתונים אלה.

באשר לפרשנותו של בית משפט קמא את סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, טוענים באי כוח העוררים כי לשיטתם תכליתו של סעיף 21(ג) הוא לתפוס בכף ניסיון להברחת נכסים הנעשה על ידי הנידון לאחר ביצוע העבירה המיוחסת לו. בתוך כך, טענו כי סעיף 21(ג) האמור מהווה הוראת התיישנות דיונית המונעת חילוט של נכסים שהועברו לצד שלישי לפני ביצוע העבירה, ועל כן אין להידרש בעניינו לדיון מהותי בזכות הקניינית אלא לשאלה הטכנית של יצירת הזכות הקניינית. בקשר זה טענו באי כוח העוררים כי סעיף 21((ג) לחוק איסור הלבנת הון הינו זהה להוראת 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן- "פקודת הסמים המסוכנים").

על פי טענה זו, יש להידרש תחילה לשאלת ההתיישנות בהיבט של מועד יצירת הזכות הקניינית, בין אם מדובר בהעברה פיקטיבית או אמיתית, ואם התשובה היא שזכות הקניין נוצרה לפני מועד ביצוע העבירות יש לעבור ולבחון האם הנכס הועבר לצד שלישי על ידי הנידון ללא תמורה.

באי כוח העוררים טוענים כי פרשנותם את סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת היא המקיימת את תכליתו וכי פרשנותו הדווקנית של בית משפט קמא הופכת אותו לאות מתה. בתוך כך, טענו כי כל העברה של נכס לצד שלישי ללא תמורה, ובייחוד לבני משפחה, תקים חשד כי מדובר בהעברה פיקטיבית, ועל כן לעולם לא תהא תחולה לסעיף 21((ג) לחוק.

טיעוני בא כוח המשיבה

בא כוח המשיבה טוען כי לעורר 1 אין מעמד בערר זה הואיל ולא טען בפני בית משפט קמא בעניין זכויותיו בנכסים הנדונים. באשר לשני העוררים הנוספים טוען כי אלה לא הגישו תצהירים בעניין טענתם לזכות ברכוש התפוס וכבר נקבע כי אין להם מעמד ברכוש. על כן, לשיטתו, יש לדחות את הערר על הסף.

לגופו של ערר, טוען בא כוח המשיבה כי יש לדחות את הערר. באשר לפרשנות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, טוען בא כוח המשיבה כי אין יסוד לפרשנות שמציעים באי כוח העוררים, וכי יש לאשרר את פרשנותו של בית משפט קמא, המתיישבת עם התכלית לחילוט רכוש בשווי הרכוש הקשור בעבירות. באשר לקביעת בית משפט קמא כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית המבססת את בעלותו של העורר 1 בשני הנכסים, טוען בא כוח המשיבה כי זו כוללת אף הצהרות של העורר 1 ובא כוחו כי הדירה הרשומה על שמו של העורר 3 שייכת לעורר 1. בעניין זה הפנה בא כוח המשיבה לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 17.7.16 עמ' 9, שורה 11, בפני כב' השופט ר' פרי.  

דיון והכרעה

בפי באי כוח העוררים שלוש טענות עיקריות, ואלה הן:

א.         לא הונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית לכאורית לכך שרישומו של העורר 3 כבעליה של הדירה התפוסה הינו פיקטיבי.

ב.         לא הונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית לכאורית מספקת לכך כי כל הזכויות בדירה, הרשומה בבעלותם המשותפת של העורר ובת זוגתו העוררת 2, שייכות למעשה לעורר 1 וטעה בית משפט קמא כאשר הטיל את נטל הבאת הראיות לסתור זאת על העוררים 1 ו-2.

ג.          סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון מקנה התיישנות על חילוט רכוש אשר הבעלות בו נרשמה באופן פיקטיבי על שמו של צד שלישי, בטרם בוצעו העבירות המיוחסות לנידון, אשר הרכוש למעשה שייך לו. על פי טענה זו היה על בית משפט קמא להחיל את הוראת סעיף 21(ג) האמורה, כפי משמעותה לשיטתם, וכי אז התוצאה היא שהזכויות הרשומות על שמם של העוררת 2 והעורר 3, בשתי הדירות הנדונות, אף אם באופן פיקטיבי, לא ניתנות לחילוט.

אפנה מיד לדיון והכרעה בכל אחת מהטענות שהועלו בערר, אך תחילה אזכיר כלל יסוד ידוע: בחינת ערר על החלטת בית משפט קמא נעשית בדרך דו- שלבית: בשלב ראשון על ערכאת ערעור, לבחון האם נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא, עליה עוררין, ובשלב השני, גם אם נמצא כי אין בהחלטת בית משפט קמא טעות, יש  להידרש לעניין שעמד להכרעתו של בית משפט קמא בבחינת דיון והחלטה "דה - נובו", דהיינו-  האם כערכאת ערר הייתי מגיע למסקנה אחרת באותו עניין (ראו  בש"פ 8445/01 זוארץ נ' מדינת ישראל  (11.11.01)). 

בהציבי עקרון זה לפני, בחנתי החלטת בית משפט קמא, העומדת במוקד הערר, ומצאתי כי לא נפלה בה כל טעות, וכי אף אילו הייתי אני צריך להידרש לאותה שאלה, הייתי מגיע לאותה מסקנה אליה הגיע בית משפט קמא.

התשתית הראייתית הלכאורית עליה ביסס בית משפט קמא קביעתו לפיה הוכחה לכאורה בעלותו הפיקטיבית של העורר 3 בדירה הרשומה על שמו נסמכת בראש ובראשונה על הצהרותיהם המתועדות של העורר 1 ושל בא כוחו עו"ד בראנסי בעמ' 9 שורות 11-16 לפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופט ר' פרי, במסגרת הליך בעניינם של התפוסים בתיק ה"ת 62078-02-16, ואשר הוצג לפני. על פי הצהרות אלה, הדירה הרשומה של שמו של העורר 3 שייכת לעורר 1. בא כוח העורר 1 באותו מעמד אף ציין כי לא הוגשו תצהירים מטעמם של העוררים 2 ו-3 בהליך הקודם משום עמדתו היא שהדירות שייכות לעורר 1. להצהרות בלתי מוכחשות ובלתי נסתרות אלה הצטרפה גרסתו של העורר 3 מיום 14.3.12. על פי גרסה זו, מסר העורר 3 כי הדירה הרשומה על שמו אינה שלו וכי רישומו כבעליה הינו פיקטיבי. עוד נאמר כי קיימות ראיות המלמדות כי בהליך קודם, בו הורשע העורר 1, חולטו דירות רבות שנרשמו על שמם של אחרים ועל שם בנו, ונמצאו ככאלה אשר היו בבעלותו האמיתית של העורר 1.

אני סבור כי מדובר בתשתית ראייתית לכאורית מספקת, לשלב הפרוצדורלי הנוכחי, דהיינו בטרם הוגש כתב אישום. על פי המצוין בהחלטת בית המשפט, כראיות לכאורה, הרי יש בהן כדי לבסס  טענת המשיבה לבעלותו האמיתית של העורר 1 בדירה הרשומה על שם בנו - העורר 3, ובתוך כך להצדיק את תפיסתה הזמנית של הדירה, על מנת להבטיח חילוטה, בשלב הסופי של ההליכים, אם יורשע העורר 1 בעבירות המיוחסות לו.

בניגוד לטענת באי כוח העוררים, לא התעלם בית משפט קמא מגרסתו של העורר 3 למשטרה ביום 29.12.15 בעניין הבעלות בדירה וקבע כי אין בזו להפריך את הראיות שהציגה לפניו המשיבה. קביעה עובדתית זו של בית משפט קמא הינה נכונה ובדין יסודה. אני סבור כי לגרסאותיו הסותרות של העורר 3 באשר לבעלות בדירה הרשומה על שמו, על רקע מצבו הנפשי, אין כדי לשנות את קביעת בית משפט קמא, לפיה קיימות ראיות בדבר רישום בעלות פיקטיבי, אלא לחזקה וללמד על מגמתיות וניסיון להסתיר את מצב הדברים לאשורו. שהרי לא נטען וממילא לא הוכח כי בעת שמסר העורר 3 את גרסאותיו הסותרות היה נתון במצב נפשי אשר מונע אפשרות להתייחס לגרסאותיו ופוסלו ממתן עדות. מסמך רפואי שהוצג לפני וקשור למצבו של העורר 3 נכון ליום 3.2.19 אינו מסייע לטענות ההגנה האמורות. אף טענות באי כוח העוררים כי הדירה הרשומה על שמו של העורר 3 נועדה להבטיח את עתידו הועלו בעלמא וברי כי ככאלה אין ליתן להן משקל מכריע.

באשר לקביעת בית משפט קמא כי הונחה לפניו תשתית ראייתית לכאורית בדבר בעלותו המלאה של העורר 1 בדירה אשר מחצית מזכויותיה רשומות על שמה של העוררת 2 באופן פיקטיבי, הרי שאף זו מבוססת ומנומקת כראוי. בית משפט קמא התבסס על עדותו של העורר 1 במשטרה ביום 5.1.16, בה מסר כי אינו זוכר מדוע העוררת 2 רשומה כבעלים משותף בדירה וכי חלק מהדירה נמכר לאדם בשם שמואל באנדר שאין הוא יודע לאתרו. כמו כן התבסס בית משפט קמא על עדותה של העוררת 2 במשטרה ביום 22.12.15, אז אמנם טענה כי מחצית מהדירה שייכת לה אך לא ידעה למסור פרטים על הרכישה ועל הדירה. העוררת 2 מסרה באותה עדות כי מימנה את רכישת הדירה באמצעות משכנתא שנטלה אולם קיימות ראיות על כך כי הדירה לא נרכשה באמצעות משכנתא וכי העוררת 2 נרשמה כבעלים במחצית הזכויות בה לאחר שזו כבר נרכשה. העוררת 2 הציגה אמנם מסמכים שהופקו על ידי בנק הפועלים ולפיהם בוצעה מחשבונה הפקדה לחשבון הלוואת דיור/ משכנתא בו הלווה הראשי הוא העורר 1, אולם אלה ממילא אינם מבססים זיקה של ההלוואה לדירה הנדונה ואינם מלמדים כי העוררת 2 היא בעלת חוב המשכנתא, ואף אם יש להניח כך, הרי שאין בהם לסתור את מכלול הראיות לכאורה המצביעות על רישום פיקטיבי של בעלותה. בסיס נוסף לקביעת בית משפט קמא הינן ראיות שהוצגו לפניו והמלמדות כי העורר החזיק נכסי נדל"ן רבים אשר הבעלות בהם נרשמה על שמם של אחרים ואף שכר אדם שניהל עבורו נכסים אלה.

על כן, אף קביעתו של בית משפט קמא כי בראיות אלה הרימה המשיבה את נטל הראיה הראשוני המוטל עליה ובכך עובר על כתפי העוררת 2 נטל הראיה לסתור את המסקנה העולה מהתשתית הראייתית הלכאורית האמורה בדבר רישומה הפיקטיבי כבעלים במחצית הזכויות בדירה- נכונה ואין להתערב בה.

בית משפט קמא אף נהג עם באי כוח העוררים לפנים משורת הדין, עת, בהחלטתו, נתן בידם הזדמנות נוספת לשקול הבאת ראיות שיסתרו את הראיות שהציגה המשיבה, ובדרך של תצהיר. באי כוח העוררים, מטעמים השמורים עמם, לא נטלו הזדמנות זו בשתי ידיים, ותחת זו בחרו להגיש ערר זה, ושוב להעלות טיעון משפטי ולהימנע מהבאת ראיות לסתור את ההיבט העובדתי. כפי שנימקתי לעיל, הטיעון המשפטי- שעניינו בנטלי ההוכחה- אינו במקומו ועל כן נדחה.     

באשר לפרשנות שמציעים באי כוח העוררים להוראת סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון ולתחולתו על מקרים של רישום פיקטיבי, הרי שאין בידי לקבל פרשנות זו, שאף אינה עולה בקנה אחד עם לשון הוראת החוק ועם תכליתה. לטעמי, בית משפט קמא נימק היטב, ובאופן ההולם את לשון החוק ותכליתו. אני סבור שיש ממש בקביעת בית משפט קמא לפיה הוראת סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון אינה חלה מקום בו מדובר בתפיסת רכוש בשווי הרכוש הקשור בעבירות ואשר הבעלות בו פיקטיבית. במקרה זה חלות הוראות סעיף 21(א) וסעיף 21(ב) לאותו חוק, היות ומדובר ברכוש אשר קיימות לגביו ראיות לכאורה מספיקות לכך כי שייך לעורר 1 ונמצא בחזקתו ובשליטתו.

באי כוח העוררים מצאו בסעיף 21(ג) הוראת התיישנות, כך על פי שיטתם, וביצעו היקש בלתי מבוסס בינו לבין הוראת סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים, תוך התעלמות מכך שסעיף 21 לחוק איסור הלבנת עוסק ברכוש בשווי הרכוש הקשור בעבירות ומהמשמעויות הבאות כפועל יוצא מכך.

אצטט להלן את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו מתוך סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון לפי שנדמה כי אין טוב יותר מקריאת לשון הוראת החוק והבנת תכליתה.

סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון קובע כדלקמן:

"21.    (א)   הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא –

(1)      רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;

(2)      רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

   (ב)   לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" – כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.

   (ג)    לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט".

על פי המשמעות הרלוונטית להליכי חילוט זמני, הרי שהוראות סעיפים 21((א) ו- 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון, מקנות לבית המשפט סמכות להורות על חילוט זמני של רכוש מתוך רכושו של הנידון שהוא בשווי הרכוש הקשור בעבירות המיוחסות לו. הוראת סעיף 21(ג) קובעת כי אם לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם ללא תמורה, לאחר ביצוע העבירה המיוחסת לנידון, שכן לפני ביצוע העבירה אין בית המשפט מוסמך להורות על חילוט זמני של רכושו של האחר. אלא שהוראה זו אינה עוסקת במקרים בהם מדובר ברישום בעלות פיקטיבי ולא נועדה לכך.  הוראה זו מאפשרת חילוט מתוך רכושו של אחר, אשר מומן על ידי הנידון או הועבר על ידי הנידון לידי האחר ללא תמורה, לאחר ביצוע העבירה המיוחסת לנידון, כשאין רכושו של הנידון מגיע כדי היקף החילוט הנדרש בגין אותה עבירה, אף כאשר בעלותו של האחר באותו רכוש הינה אמיתית. אפשר כי הטעם לכך נעוץ בעיקר בהנחה כי כאשר מדובר ברכוש, שמומן על ידי הנידון והועבר על ידו על שם אחר ללא תמורה, לאחר ביצוע העבירה המיוחסת לנידון, הוא רכוש המקיים זיקה קניינית לנידון והקשור לעבירות המיוחסות לו. חילוטו של רכוש כאמור אפשרי בהתקיים התנאים הנוספים וזאת בתנאי שבעלותו של האחר ברכוש אינה מלאכותית כי אם אמיתית והוא המחזיק בכוח ובפועל ברכוש ובעל השליטה בו.    

סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר חילוט רכושו של העורר 1 (לפי סעיפים 21(א) ו- 21(ב)) ו/או רכוש שהעורר 1 מימן את רכישתו או העבירו ללא תמורה לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו (לפי סעיף 21(ג)), ומכאן כי אין הוא מוציא מתחולת החילוט רכוש אשר רישום הבעלות בו הוא פיקטיבי, כשיטת באי כוח העוררים, אלא מאפשר לתפוס בכף ולחלט רכוש של העורר 1 עד לשווי הרכוש הקשור בעבירות המיוחסות לו, גם אם נרשם באופן פיקטיבי על שמו של אחר. למען הבהר גישה זו על פי החוק, ראוי לציין הצד השני של המטבע והוא שאף על פי שהחוק קובע חילוט זמני בשווי הרכוש, הרי ככל שהרכוש הינו של אדם אחר, מסויגת הסמכות לחילוט הזמני, בסייג שהרכוש ניתן ללא תמורה או במימון הנידון, עת מועד הקניין של האחר נעשה לפני ביצוע העבירה.

יפים בעניין זה דברי בית המשפט העליון בבש"פ 6814/07 מדינת ישראל נ' סיטבון  (31.10.07):

"סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנידון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו בו על ידי הנידון לפני ביצוע העבירה שבעטייה ניתן צו החילוט. מכאן, שההעדפה המשתקפת בסעיף ככלל לאינטרס הציבורי שבמאבק בעבירות הלבנת ההון על פני זכות הקניין של הפרט אינה בלתי מוגבלת. בנוסף, בכדי למנוע פגיעה בלתי מידתית של צו החילוט בזכויות הפרט מחייב חוק איסור הלבנת הון את בית המשפט לשמוע טענותיו של טוען לזכות ברכוש שחילוטו מתבקש (ראו גם: ע"א 6702/04 הנ"ל). לא למותר לציין כי הוראה מקבילה, הגם שלא זהה, מצויה בסעיף 36א לפקודת הסמים, אלא ששם מאפשר הסעיף חילוט רכושו של אדם אחר, כאשר מדובר בכל רכוש "נגוע" ששימש או נועד לשמש לביצועה העבירה או כדי לאפשר ביצועה (וראו גם ע"פ 4496/04 הנ"ל וההפניות שם)" (ההדגשות אינן במקור- א.ה).

כמו -כן יפים בעניין זה דברי בית המשפט העליון בבש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ  9.8.06):

"החילוט הסופי, והסעדים הזמניים שנועדו להבטיח את הגשמתו אמורים להתייחס לרכושו של "הנידון", ולענין זה רכושו של נידון על פי הגדרת החוק הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו, או בחשבונו" (סעיף 21(א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון). פשיטא, שהחילוט נועד לתפוס רכוש של נאשם, ולא רכוש של זולתו, אלא אם כן מדובר ברכוש של אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה, ובלבד שהדבר לא יחול מקום שמדובר בהעברה שנעשתה לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו החילוט (סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון)" (ההדגשות אינן במקור- א.ה).

עולה אפוא כי סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון לא בא להגן על רכוש הרשום באופן פיקטיבי על שמו של אחר, על מנת שיימלט מדין החילוט החל על רכוש בשווי הרכוש הקשור בעבירות המיוחסות לבעלים האמיתי של הרכוש, אלא להגן על זכותו הקניינית של אחר ברכוש שניתן לו על ידי מי שביצע את העבירות המקימות דין חילוט- לפני ביצוע העבירות.

כזכור, טוענים באי כוח העוררים כי כאשר מדובר ברכוש הרשום על שמו של אדם אחר באופן פיקטיבי, הרי שאם רישום זה נעשה לפני ביצוע העבירות, לא ניתן לחלטו וחל עליו דין התיישנות או שמא חסינות מפני חילוט. לטענתם, פרשנותו של בית משפט קמא הופכת את סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון לאות מתה.

עמדה זו אין לקבל. אני סבור כי דווקא פרשנותם של באי כוח העוררים מאפשרת הברחת נכסים- אשר הבעלות בהם היא של העורר 1- מדין החילוט, היות ולשיטתם רכוש אשר הבעלות בו נרשמה על שם אחר, באופן פיקטיבי, עובר לביצוע העבירות, מוגן מפני חילוט, ובוודאי שלא זו תכלית החוק וכוונת המחוקק שטרח בחקיקתו.

לאור האמור, צודק בית משפט קמא בקביעתו כי הוראות החוק הרלוונטיות- למקרה בו קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך כי הבעלות האמיתית ברכוש הרשום על שמם של העוררים 2 ו-3 היא של העורר 1- הן הוראות סעיף 21 (א) וסעיף 21(ב) וללא קשר למועד ביצוע הרישום- אם לפני ביצוע העבירות או לאחריהן. על פי הוראות חוק אלה ניתן לחלט, ולו באופן זמני, רכוש אשר קיימת תשתית ראייתית לכך כי הבעלות האמיתית בו היא של העורר 1, ועד לשווי העבירות המיוחסות לו.

בשולי הדברים אציין כי בא כוח המשיבה טען טענות סף לעניין הערר הן באשר למעמדו של העורר 1 והן באשר להעדר תצהירים מטעם העוררים 2 ו-3. אני מוצא כי הימנעות העוררים מלהגיש תצהירים בעניין טענותיהם יכולה להוות חיזוק למסקנות בית משפט קמא, ואולם איני מוצא להידרש למשמעות הדיונית של כך בהליך הערר, מקום לא בא לכך ביטוי בהליך בפני בית משפט קמא. 

אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הערר.

5129371

54678313מזכירות בית המשפט תעביר החלטה זו לבאי כוח הצדדים.

 

ניתנה היום, ט' אדר א' תשע"ט, 14 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.