פינוי מתחם 'חאן אל-אחמר' - בג"ץ 2387-19 רגבים נ' ראש ממשלת ישראל (29/09/21)

	בבית המשפט העליון
בג"ץ  2387/19

 

לפני:	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופט ג' קרא
	כבוד השופט א' שטיין

 

העותרת:

רגבים

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. ראש ממשלת ישראל
	2. שר הביטחון
	3. אלוף פיקוד המרכז
	4. ראש המינהל האזרחי
	5. סלימאן עלי עראערה ו-43 אח'

 

הודעת עדכון מטעם המשיבים 4-1

 

בשם העותרת:

עו"ד אבי סגל; עו"ד יעל סינמון

 

בשם המשיבים 4-1:

עו"ד רן רוזנברג; עו"ד יעל מורג יקו-אל

 

בשם המשיבים 5:	עו"ד תאופיק ג'בארין
החלטה

 

השופט נ' סולברג:

 

1.             שוב חוזר הניגון, והוא צורם; לאחר בקשות דחייה חוזרות ונשנות מאת המשיבים 4-1 (להלן: המדינה), גם הודעת העדכון המונחת לפנינו עתה, אינה אלא עוד בקשה של המדינה לדחיית בירור העתירה, הפעם למשך 6 חודשים נוספים.

 

2.             שנתיים ומחצה חלפו למן הגשת העתירה שעניינה בפינוי מתחם 'חאן אל-אחמר'; נושא שנתברר ונטחן עד דק, בשורה ארוכה של עתירות קודמות, מזה כתריסר שנים.

3.             הרקע ארוך וממושך. אין ניתן לפרושׂ במסגרת זו את השתלשלות העניינים במלואה. אסתפק בדברים אחדים מהחלטה שנתתי לפני כשנה, ביום 7.9.2020, בבקשה קודמת לדחיית בירור העתירה:

 

"[...] 'סאגת' פינוי המתחם החלה בהחלטת המשיבים 4-1 [...] משנת 2009 להוציא צווי הריסה למבנים במתחם, לפני למעלה מעשור. בשלושה סבבים שונים הוגשו לבית משפט זה עתירות על-ידי בעלי עניין שונים – היו שביקשו לאכוף את צווי ההריסה, היו שביקשו להורות על בטלותם – והן נדחו מן הטעם שבית משפט זה אינו מתערב בסדרי העדיפות של המדינה בהפעלת הסמכות.

 

[...] בהמשך הוגשו עתירות נוספות – סבב רביעי במספר. בראשונות התבקש בית משפט זה להורות למדינה לממש את צווי ההריסה והפינוי. בהמשך, משהודיעה המדינה על כוונתה לפנות את המתחם ולממש את צווי ההריסה, הוגשו עתירות בבקשה למנוע את הפינוי וההריסה [...]. בתגובתם לעתירות עמדו ב"כ המדינה על הצורך בהכרעה מהירה בסוגיה, שהוכתרה על-ידם כבעלת 'חשיבות אסטרטגית', בין היתר משום שהמתחם ממוקם סמוך לעורק תחבורה ראשי ומרכזי ברמה האזורית והארצית, ומעמיד את המתגוררים בו ואת משתמשי הדרך בסכנה ברורה ומוחשית. ב"כ המדינה הוסיפו וציינו כי הוצעו למתפנים מגורים במקום חלופי, ללא תמורה, בהשקעה של מיליוני שקלים. בדיון שהתקיים בעתירות ביום 25.4.2018 שבו ב"כ המדינה על טענותיהם, והוסיפו כי אין מקום להידרש פעם אחר פעם לטענותיהם של המתגוררים במתחם, אשר מטרתן 'למשוך זמן'. העתירות בסבב זה נדחו מן הטעם שלא קמה עילה להורות למדינה להימנע מלאכוף את הדין בשעה שהיא מבקשת לעשות כן. לקראת חתימה אמרנו, כי 'בנסיבות העניין, לנוכח גיבושו של המתווה המתוכנן לביצוע במועד קרוב, והותרת הפתח להידברות עם תושבי המתחם לצורך תאום אופן הפינוי, איני רואה הצדקה לקצוב מועד מדויק למימוש צווי ההריסה'. לצד זאת צוין, כי 'אין הצדקה אפוא לחייב את המדינה להמשיך ולגלגל את הטיפול בסוגיה באמצעות נסיונות חדשים למציאת פתרון. מה שלא נעשה במשך תשע שנים, כנראה לא יֵעשה עוד'.

 

[...] אחר הדברים האלה, בעת נעילה, הוגשו שתי עתירות נוספות בעניין פינוי המתחם ומולן עתירה שלישית המבקשת לאכוף את צווי הפינוי וההריסה – סבב חמישי במספר [...]. בית המשפט דחה את העתירות וקבע, כי 'אי הותרת מצב בלתי חוקי על כנו; עקרון סופיות הדיון; הכלל כי פסקי דין יש לקיים; ודאות משפטית; תקינות פעולתה של מערכת השיפוט – כל אלה הם אינטרסים יסודיים בשיטתנו המשפטית, המתכנסים כולם לעקרון שלטון החוק. בהגשת התוכנית המפורטת בדקה ה-95 – כאילו לא נעשה דבר עד כה, וכאילו לא דחו העותרים גם את האפשרות שפתח בית משפט זה בתום ההתדיינות בסיבוב הקודם – אין כדי לגלות עילה לפתוח מחדש את פסק הדין... פסק הדין הוא נקודת המוצא ונקודת הסיום'.

 

[...] מקץ שנתיים ימים – אין כל חדש תחת השמש. על אף שב"כ המדינה טענו לפנינו בעבר על קיומה של דחיפות, ואולי אף בהילות, ביישום החלטותיה, והגם שבית משפט זה איפשר למדינה שוב ושוב ליישם את החלטותיה, דבר לא השתנה: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיֵעשה [...]".

 

4.             בחלוף פרק זמן נוסף מאז דחיית העתירות בסבב החמישי, הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, משנוכחה לדעת, לדבריה, כי דבר ממשי לא נעשה, על אף הדחיפוּת שהמדינה טענה לה, למרות שהמדינה הדגישה שוב ושוב את החשיבות האסטרטגית, וציינה כי הדבר כרוך, בין היתר, בפיקוח נפש, סכנה מוחשית למתגוררים במתחם ולמשתמשים בדרך, עורק תחבורה ראשי. דא עקא, גם מאז הגשת העתירה ועד עתה – כשנתיים וחצי – אנו נעים ונדים מבקשת דחייה לבקשת דחייה, ומהודעת עדכון הטומנת בחובה בקשת דחייה, להודעות עדכון נוספות ברוח זו וחוזר חלילה; המדינה איננה עקבית בטיעוניה, ולא מתמידה במימוש הצהרותיה.

 

5.             כזכור, בתגובת המדינה לעתירה, שהוגשה ביום 2.11.2020 (לפני כ-11 חודשים) נטען, כי "הדרג המדיני עודנו עומד על הצורך במימוש צווי ההריסה במתחם ובעניין זה אין שינוי בעמדתו". מניסוח זה ניתן להבין, די בבירור, כי הצורך האסטרטגי בפינוי, כפי שהוצג לפנינו על-ידי המדינה בעתירות הקודמות, בקול ענוֹת גבורה – עודנו עומד בתוקפו. יחד עם זאת, בהמשך התגובה נטען, כי הוחלט "לעשות מאמץ נוסף להשלמת מהלכים המתקיימים בימים אלו במינהל האזרחי לבחינת אפשרויות נוספות לגיבוש מתווה מוסכם של צווי ההריסה במתחם"; לשם מיצוי המהלכים הללו, נתבקש אפוא פרק זמן נוסף, למשך מספר חודשים.

 

6.             ביום 29.11.2020 קיימנו דיון בעתירה, חלקו בדלתיים פתוחות, במעמד שני הצדדים ובאי-כוחם, וחלקו האחר בדלתיים סגורות, במעמד גורמי המשיבים ובאי-כוחם בלבד – בהסכמת העותרת. במהלך הדיון החסוי, הוצגו לנו נתונים לגבי המהלכים שבכוונת הדרג המדיני לקדם, וכמו כן הובאו לפנינו שיקולים רחבים נוספים, שנטען כי יש בהם כדי להשליך על עיתוי מימוש הצווים. בעקבות דברים אלה, חרף ספקנות שנבעה מן הפער בין ההצהרות לבין המעשים, בין מה שנטען בעבר על-ידי ב"כ המדינה על חוסר התוחלת בניסיון לממש בהסכמה את צווי ההריסה, לבין מה שנטען עתה, ראינו מקום ליתן לגורמי המדינה פרק זמן משמעותי נוסף, למיצוי הולם של האפשרויות שעל הפרק; הורֵינו אפוא כי הודעת עדכון תוגש עד יום 15.7.2021 – בתום שבעה וחצי חודשים.

 

7.             בחלוף מועד זה, הודיעה המדינה כי דרושה ארכה נוספת, בת חודשיים-ימים. זאת, נוכח השבעת הממשלה ה-36 ביום 13.6.2021, וכדי לאפשר לדרג המדיני שזה עתה בא בנעלי הממשלה הקודמת להידרש לסוגיה, ולקורותיה עד כה. גם לבקשה זו – נעתרנו בחיוב.

 

8.             עתה, בהודעת העדכון האחרונה שלפנינו, נטען כי "חלה התקדמות משמעותית במלאכת גיבוש המתווה. מתווה זה כולל התייחסות למספר היבטים שונים הנדרשים לצורך היתכנות מימושם המוסכם של צווי ההריסה במתחם". עוד נטען, בכל הנוגע לשיקולים הרחבים שהועלו לפנינו בעבר, לגבי אי-היכולת לממש את אכיפת צווי הפינוי וההריסה נכון לעת ההיא, כי "אלו עודם רלוונטיים ומשליכים על עיתוי מימוש הצווים". בהמשך לאמור, נתבקשנו לאפשר למדינה להגיש, לעיוננו בלבד, מסמך חסוי המפרט על אודות התקדמות גיבוש המתווה, ועל השיקולים הרחבים בקשר אליו, ומידת הרלבנטיות שלהם לעת הנוכחית. בהמשך לכך, ועל רקע מכלול הנסיבות, נטען כי "לאחר שהנושא הונח על שולחנם של הדרגים הבכירים ביותר בממשלה, הגיע הדרג המדיני לכלל החלטה כי נדרש פרק זמן נוסף בטרם ניתן יהיה לפעול למימוש צווי ההריסה במתחם". בהתאם, מבקשת המדינה "לשוב ולעדכן את בית המשפט הנכבד בהתקדמות שחלה בנושא ובעמדת הדרג המדיני, וזאת עד ליום 6.3.22"; קרי, בעוד כחצי שנה.

 

9.             המשיבים 44-5, המתגוררים במתחם, הודיעו כי מבלי להסכים לנימוקי המדינה, הם אינם מתנגדים לבקשתה לשוב ולעדכן בעוד כחצי שנה, והם מסכימים גם לבקשה להציג מסמך חסוי, לעיון בית המשפט בלבד. העותרת, לעומת זאת, מתנגדת לשתי הבקשות, בתקיפות. לשיטתה, אין להשלים עם ה'סחבת' הננקטת בעניין מהותי שכזה, משך זמן כה ארוך; 3 שנים ויותר חלפו ממועד התחייבותה האחרונה של המדינה לממש את צווי ההריסה התלויים ועומדים. לטענת העותרת, בשלה העת ליתן צו מוחלט, ולהורות על קבלת העתירה. בכל הנוגע לבקשה להציג מסמך חסוי לעיון בית המשפט בלבד, סבורה העותרת, כי על המדינה להציג לעיני כל את מלוא השיקולים העומדים ביסוד ההימנעות מקיום הצווים החלוטים, ואין להתיר את הצגתם באופן חסוי ובהחבא. לחלופין טוענת העותרת, כי גם אם תתקבל בקשת המדינה, ותינתן לה ארכה כבקשתה, הרי שיש לקבוע, במסגרת אותה החלטה, כי בעדכון הבא תחויב המדינה להודיע מהו המועד הסופי והמוחלט שבו ימומש הפינוי, ויֵהרס המתחם.

 

10.            בחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה. אין ספק, כי קרב היום שבו לא נוכל עוד להשלים עם אי-בירור העתירה, ונידרש להכרעה ברורה, לשבט או לחסד. גם אם בכוחם של ניסיונות לקדם מתווה כזה או אחר לדחות מעט את הקץ, לא ניתן למתוח את החבל עד בלי די. גם לניסיונות אלו קִצבה וקץ. מגיע שלב שבו הניסיון הופך לביזיון; עם הדבר הזה, אין ניתן להשלים. כפי שציינו באחד מפסקי הדין הקודמים שניתנו בפרשה זו: "אין הצדקה [...] לחייב את המדינה להמשיך ולגלגל את הטיפול בסוגיה באמצעות נסיונות חדשים למציאת פתרון. מה שלא נעשה במשך תשע שנים, כנראה לא יֵעשה עוד" (בג"ץ 3287/16 כפר אדומים כפר שיתופי להתיישבות קהילתית בע"מ נ' שר הביטחון  (24.5.2018)). דומה כי הדברים יפים ונכונים גם בסבב התדיינות נוסף זה, בשינויים המחוייבים. תפקידנו כשופטים הוא לברר את העתירות שלפנינו; זו מלאכתנו, זו חובתנו. איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים, באפס מעשה, אל מול גרירת רגליים.

 

11.            יחד עם זאת, בשלב זה, נוכח הטענה ל"התקדמות משמעותית" אשר חלה במלאכת גיבוש המתווה, ובהינתן העובדה שלא ניתנה הסכמה מצדה של העותרת לבקשת המדינה להציג לעיוננו בלבד מסמך חסוי, אשר היה מאפשר לנו להידרש לטענות המדינה העדכניות לגופן, עלינו לקבוע כי חזקת תקינות המעשה המינהלי – עדיין לא נסתרה. בהתאם, אין לנו אלא את אשר נטען על-ידי המדינה לפנינו, כי אכן חלה התקדמות משמעותית, וכי השיקולים הרחבים, המשליכים על עיתוי מימוש הצווים – עודם רלבנטיים. על כן, אציע לחברַי להעתר לבקשה, ולהורות על הגשת הודעת עדכון נוספת עד יום 6.3.2022.

 

12.            אדגיש שוב. גם הפעם אנו נעתרים לבקשה לשוב ולעדכן, בחלוף פרק זמן ממושך יחסית – כמחצית השנה. הציפייה היא כי בתום מועד זה תוצג לפנינו הכרעה ברורה, לאחר מיצוי כלל האפשרויות. פרק מיפוי המתווים ודרכי הפעולה עומד למצות את עצמו; אחריו מגיע שלב ההכרעה. מגמתנו היא להשלים את הדיון בעתירה זו סמוך לאחר שתוגש הודעת העדכון, ותגובות בעקבותיה; אם לטוב אם למוטב.

 

ש ו פ ט

 

השופט ג' קרא:

 

           אני מסתייג מכל מה שכתב חברי השופט סולברג בפסקאות 1 עד 10 ו-12 להחלטה, ומסכים רק לאמור בפסקה 11 שבה.

 

           עוד אוסיף כי אינני רואה בעיתוי זה מקום לכבול את שיקול דעתנו באשר להמשך הדיון בעתירה.

          

ש ו פ ט

 

השופט א' שטיין:

 

           המתווה להמשך הדיון בעתירה שקבע אב-בית-הדין, השופט סולברג, מקובל עלי מנימוקיו. עיקרון החוקיות, שאותו אנו מצווים ליישם ולהעצים, אינו מאפשר למדינה "לשבת על הגדר" במשך שנים ארוכות ולהביט ממנה על מבנים בלתי חוקיים מבלי להכריע באופן מחייב בין הסדרתם להריסתם.

 

ש ו פ ט

 

           אשר על כן, תוגש הודעת עדכון מטעם המדינה לפי האמור בהחלטת השופט נעם סולברג.

 

 ניתנה היום, ‏כ"ג בתשרי התשפ"ב (‏29.9.2021).

5129371

ההגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית בדיני תכנון ובנייה - רע"פ 302/17 הלנה שרעבי נ' הוועדה מקומית לתכנון ובניה קריות (‏19.9.2017)

בבית המשפט העליון

רע"פ  302/17 - א'

לפני:

כבוד השופט ח' מלצר

המבקשת:

הלנה שרעבי

נ  ג  ד

המשיבה:

הוועדה מקומית לתכנון ובניה קריות

החלטה

1.            לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ( ב-עפ"א 11250-11-16, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בקריות (כב' השופט מ' עלי) מתאריך 07.09.2016 ב-תו"ב 26722-11-10, בגדרו הורשעה המבקשת בביצוע עבודות בניה ושימוש הטעונות היתר, בלא היתר.

במסגרת גזר הדין – בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד השית על המבקשת את העונשים הבאים: קנס בסך 7,000 ש"ח, או 70 ימי מאסר תמורתו; חתימה על התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח להימנע למשך שנתיים, מביצוע אחת מהעבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); תשלום אגרת בניה למשיבה; צו הריסה לבניה, נושא כתב האישום (שיכנס לתוקף בתאריך 22.09.2017), ורישום צו ההריסה בפנקסי המקרקעין.

להלן אביא בתמצית את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע והליכים קודמים

2.             בתאריך 14.11.2010 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, כתב אישום כנגד המבקשת, במסגרתו יוחסה לה עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש, הטעונות היתר, ללא היתר כדין – עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א)(ב), 208(א), לחוק, וכן לפי סעיף 1(1) לפי תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

3.             על פי עובדות כתב האישום המבקשת הינה בעלים, או מחזיקה, או משתמשת, או, האחראית לבניה, או מי שמחובתה לקבל היתר בניה בנכס – הנמצא ברחוב חבצלת 4, בקריית ים, הידוע גם כגוש 10425 חלקה 73 (להלן: הנכס). על פי הנטען, בביקור שנערך בנכס בתאריך 12.08.2010, או בסמוך לכך, נציגי המשיבה מצאו כי המבקשת, או מי מטעמה, ביצעה עבודות בניה בנכס, ללא שהיה לכך היתר בניה כדין. העבודות האמורות כללו, בין השאר: הקמת מבנה בחצר – בחזית הדרומית, בקומת הקרקע העשוי קירות ותקרת עץ במידות של כ-(6.0X5.0)+(2.25X5.5) מ' – סה"כ כ-42.37 מ"ר (להלן: המבנה; כך בכתב האישום – ח"מ). עוד על פי כתב האישום, המבקשת עשתה גם שימוש במבנה ללא היתר.

4.             ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים התנהל בין השנים: 2016-2011, והתקיימו במסגרתו דיונים רבים, במהלכם המבקשת לא חלקה על התיאור העובדתי העולה מכתב האישום, ובכללו קיומו של המבנה, והעובדה כי היא האחראית לבנייתו ללא היתר וכן לשימוש בו. עם זאת המבקשת טענה כי המבנה, נושא כתב האישום, מצוי בשכונה, שבה במשך שנים רבות, נעשו חריגות בניה משמעותיות ללא היתר, אשר לא נאכפו בידי המשיבה. המבקשת טענה עוד כי האכיפה כנגדה החלה רק לאחר תלונה אנונימית שהתקבלה כנגדה, בעוד שלא התקיימה אכיפה כלפי עברייני בניה אחרים. משכך המבקשת טענה כי הופעלה כלפיה אכיפה בררנית, וכי אין בהליכים שננקטו כלפי תושבים אחרים בשכונה, בעקבות תלונתה המאוחרת של המבקשת (וכן תלונות של תושבים נוספים) כדי לשנות מהפגיעה בתחושת הצדק. המבקשת גרסה עוד כי הסתמכה על מדיניות אי-האכיפה של המשיבה עת שביצעה את העבירה שיוחסה לה. המבקשת טענה גם כי היה על המשיבה לזמן אותה לדיון בוועדה לתכנון ובניה טרם שהוגש כתב האישום נגדה.

           נוכח כל האמור המבקשת עתרה להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגדה, שכן לשיטתה עומדת לה, בנסיבות, הגנה מן הצדק. המבקשת גם עתרה כי בית המשפט ידון בטענה זו כטענה מקדמית.

5.             בתאריך 26.11.2013 בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד דחה את הבקשה לדון בהגנה מן הצדק כטענה מקדמית וקבע כי דין מכלול הטענות להתברר כמקשה אחת במסגרת ההליך העיקרי.

           יצוין כבר כעת כי במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, המבקשת העלתה לא פעם טענות כנגד בית המשפט וכנגד דרך ניהול ההליך מצדו, ובכללן: טענות בדבר שיהוי ועינוי דין, ואף נטען כי בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד כבר גיבש את דעתו בעניינה של המבקשת טרם שהושלמו דיוני ההוכחות.

6.             בתאריך 07.09.2016 בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הרשיע את המבקשת, לאחר שמיעת ראיות, וקבע כי המשיבה הצליחה להוכיח את אשמת המבקשת מעבר לספק סביר, בעוד שהמבקשת לא הצליחה לבסס את טענות ההגנה שהעלתה. עוד נקבע כי אין חולק באשר לתיאור העובדתי המופיע בכתב האישום. בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע, באשר לטענת האכיפה הבררנית – כי הגם שבתקופה הרלבנטית אכן התקיימו מחדלי אכיפה מצד המשיבה באשר לעבירות בניה באזור מגוריה של המבקשת – לא הוכח כי הגשת כתב האישום כנגד המבקשת הונע מרצון לפגוע אישית בה, או להפלות אחרים לטובה על פניה. בתוך כך נקבע כי האכיפה כלפי המבקשת הייתה תולדה של תלונה שהוגשה נגדה, וכי המשיבה פעלה, כפי שרשות סבירה צריכה לפעול בהתקבל תלונה שכזו. יתר על כן, נקבע כי תלונות מאוחרות מצד המבקשת כלפי שכניה (וכן תלונות של שכנים נוספים), הובילו גם הן לנקיטת פעולות אכיפה, אשר הניבו לעתים תוצאות שונות, בין השאר, נוכח טענות התיישנות מוצדקות, שיקולים מקצועיים הקשורים בהנחיות רלבנטיות של המשיבה והיקפי הבניה. בנוסף נקבע כי ננקטו פעולות אכיפה כלפי עבירות בניה נוספות, אף מבלי שהוגשה תלונה, ולכן טענת האכיפה הבררנית שהעלתה המבקשת לא תוכל לעמוד לה.

7.             בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הוסיף וקבע, כי אמנם דרך המלך לקיום אכיפה הינה על פי תכנית סדורה, אך אין בביצוע אכיפה שלא על פי תכנית כזו כדי להביא לביטול כתב האישום, וכי משמעות ביטול האישום כנגד המבקשת משמעו הנצחת העבירות שבוצעו, ואף פגיעה בתחושת הצדק ביחס להליכי האכיפה המתנהלים כנגד יתר תושבי השכונה. עוד נקבע כי מאז תחילת הפרשה בעניינה של המבקשת חל שיפור של ממש באכיפת עבירות הבניה באזור, וכי גובש נוהל למימוש מדיניות אכיפה של המשיבה.

           באשר לטענת המבקשת לעניין השיהוי ועינוי הדין – נקבע כי את משך ניהול ההליך, על פני מספר שנים ומספר מותבים – יש לזקוף לחובת שני הצדדים.

8.             בעקבות ההרשעה בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד גזר בתאריך 22.09.2016 את דינה של המבקשת, לאחר שנשמעו טענות הצדדים לעונש. בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות צריך לכלול התחייבות וקנס בשיעור שינוע בין 5,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח, תשלום אגרת בניה וצווים להריסת הבניה הבלתי חוקית. לאחר איזון בין השיקולים השונים במכלול, וזקיפה לזכותה של המבקשת את עובדת היעדר מערך אכיפה סדור מטעם המשיבה ערב ביצוע העבירות, ואת מצבם הרפואי הנטען של המבקשת ובעלה – בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע כי יש להקל עם המבקשת בגובה הקנס, ובנוסף כי ראוי לנקוט בהימנעות מהטלת כפל אגרה, הימנעות מצו איסור שימוש, ודחיית צו ההריסה כך שלמבקשת יינתן זמן להכשיר את המבנה. בסופו של יום הושתו על המבקשת העונשים הנזכרים בפיסקה 1 שלעיל.

9.             בתאריך 06.11.2016 המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד ערעור על הכרעת הדין וכן על גזר הדין, ובמסגרתו המבקשת שבה על מכלול טענותיה בערכאה המבררת לעניין אכיפה בררנית והעלתה טענות רבות ושונות באשר לאופן התנהלות ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד.

10.          בתאריך 06.12.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור וקבע בעניין טענתה העיקרית של המבקשת – היא טענת ההגנה מן הצדק – כי לא נפל פגם בהכרעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין זה. בתוך כך נקבע כי במקום מגורי המבקשת אכן שררה תת-אכיפה בדיני התכנון והבניה, אך נפסק כי אין הדבר מצדיק מתן הכשר בדיעבד לבניה הבלתי חוקית, נושא כתב האישום. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע גם כי המשיבה פעלה כדין, נוכח תלונה קונקרטית שהגיעה אליה בנוגע לעבירת בניה מובהקת ומוכחת של המבקשת. עוד נקבע, כי הוכח שבהמשך להליך שנפתח כנגד המבקשת, ובעקבות תלונות נוספות – המשיבה יזמה הליכים נוספים גם כנגד אחרים, וכן גובש נוהל מסודר לאכיפת דיני התכנון והבניה באזור מגוריה של המבקשת.

           בית המשפט המחוזי הנכבד אף קבע כי מתן סעד של ביטול כתב האישום כנגד המבקשת לא יהיה צודק בנסיבות העניין, שכן מדובר במי שבנתה מבנה בלתי חוקי ללא היתר ועשתה בו שימוש במשך שנים. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי טענת המבקשת כי "כולם עושים זאת" איננה יכולה להצדיק מתן הכשר לעבירות המיוחסות לה, וכי המענה המשפטי והמעשי צריך להיות טיפול בעבריינים שנגדם לא התקיימה אכיפה ולא אי טיפול ומתן לגיטימציה למבקשת.

           בסופם של דברים בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עניינה של המבקשת: "רחוק מלהוביל למסקנה כי התקיימה פגיעה ממשית בתחושת הצדק או נמנע ממנה הליך הוגן" (ראו: עמ' 5 לפסק הדין).
 
11.          בית המשפט המחוזי הנכבד אף דחה את טענות המבקשת לעניין אופן ניהול ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בקובעו כי למבקשת ניתנה במה מלאה "ואף למעלה מכך" להציג את כלל טענותיה וראיותיה, וכי המבקשת קיבלה מהמשיבה את כלל הנתונים הנדרשים להצגת טענותיה בדבר אכיפה בררנית בפני בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד. עוד נקבע כי לא היה מקום בנסיבות לדון בטענת האכיפה בררנית כטענת סף, וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים גם בעניין זה.

12.          בסיכומם של דברים – בית המשפט המחוזי הנכבד דחה גם את הערעור על גזר הדין בקובעו, כי הוא משקף איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים ואף נוטה לקולא.

           מכאן הבקשה שלפני.

טענות הצדדים

13.          המבקשת שבה על טענותיה בערעור, הן באשר לעניין ההגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית, והן טענות שונות לעניין התנהלותו של בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, שעולות לגירסתה, כדי עיוות דין. בתוך כך נטען כי בית המשפט לעניינים מקומיים נהג בדעה קדומה כלפי המבקשת וגמר בדעתו נגדה עוד טרם סיום המשפט, ובהקשר זה פורטה רשימה ארוכה של פגמים נטענים פרוצדורליים ומהותיים שנפלו, לשיטת המבקשת, הן בהחלטותיו והן בניהול ההליך. לעמדתה, בית המשפט לעניינים מקומיים שגה גם בכך שלא הורה על דיון בטענת האכיפה הבררנית כטענה מקדמית, דבר אשר נבע לשיטתה מ"להיטותו... להביא את הדיונים בעניין לידי גמר מהיר". המבקשת ביקשה גם לתקוף את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, וגם העלתה טענות בדבר הימשכות ההליכים בעניינה. טענות נוספות נשמעו בעניין חומרת העונשים שהושתו על המבקשת, ולסיום המבקשת חזרה וטענה כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה – עת שלא קיבל את ערעורה.

14.          המשיבה שהתבקשה להשיב ועשתה כן – טענה מנגד כי דין הבקשה להידחות מטעמיו של בית המשפט המחוזי הנכבד. עוד נטען כי הבקשה שבה וחוזרת על מכלול הטענות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, נשמעו, נדונו ונדחו בצורה מנומקת זה מכבר. המשיבה מסרה גם כי עובדות כתב האישום לא עמדו בשום שלב במחלוקת וכי ההכרעה בשאלה: האם העדר מדיניות אכיפה סדורה והתנהלות שאיננה מיטבית, בנסיבות האמורות, צריכה להוביל לביטול כתב האישום – הוכרעה באופן מנומק בידי הערכאות דלמטה, ולגישת המשיבה אין כל מקום להתערב בהכרעות אלה.

דיון והכרעה

15.         לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור, בתגובת המשיבה לה ובחומר שצורף להם – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אביא את נימוקיי למסקנתי האמורה בקצרה, מיד בסמוך.

16.         בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן, ככלל, במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה משפטית רחבת היקף וכבדת משקל, בעלת השלכות ציבוריות, החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים לבקשה, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק חמור שנגרם למבקש (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4067/17 אבו קוש נ' מדינת ישראל (14.06.2017); רע"פ 9987/16 אקדסמן נ' מדינת ישראל (19.06.2017)).

          חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשתה איצטלה עקרונית ומשפטית, טענותיה כאן אינן חורגות למעשה מעניינה הפרטני. כמו כן, לא מצאתי כי מתקיימים שיקולי צדק מיוחדים התומכים במתן רשות ערעור.

17.         זאת ועוד, הבקשה שלפניי, מועתקת, כמעט במלואה, מהודעת הערעור שהמבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד. בפסיקתנו נקבע לא אחת בהקשר זה כדלקמן:

"העתקת עיקרי הטיעונים מכתב הערעור מעידה, כי מטרת הבקשה לרשות ערעור אינה אלא ניסיון ל'מקצה שיפורים', ומטרה מעין זו אינה מצדיקה, ככלל, היעתרות לבקשת רשות הערעור" (ראו: רע"פ 6615/13 שוויקי נ' מדינת ישראל (29.10.2013); רע"פ 113/15 אעלמי נ' מדינת ישראל (20.01.2015); רע"פ 3808/16 צקר בונה הצפון בע"מ נ' מדינת ישראל (06.02.2017)).


           יתר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה המבררת שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. בהקשר לכך, כבר נפסק כי על דרך הכלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת בשל העדיפות הקיימת לערכאה המבררת במקרים כגון אלו. דברים אלו נכונים מקל וחומר כאשר עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 2136/14 מוסא נ' מדינת ישראל (24.03.2014); רע"פ 8003/15 מלכה נ' מדינת ישראל (17.08.2016); רע"פ 3808/16 צקר בונה הצפון בע"מ נ' מדינת ישראל (06.02.2017)).

           די בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

18.          גם לגופם של דברים – דין הבקשה להידחות. יוזכר כי נקודת המוצא לדיון הינה כי המבקשת לא חולקת כי העבירות, מושאי כתב האישום, אכן בוצעו על ידה. הערכאות הקודמות הנכבדות נדרשו לכלל הטענות שהמבקשת העלתה בפניהן, לרבות טענותיה בדבר אכיפה בררנית. טענות אלו נדחו בפסקי דין מנומקים ומפורטים, ולא מצאתי טעם טוב להתערב בהם.

19.          בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, ביסס את הרשעתה של המבקשת, בין השאר, על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים והראיות שהובאו בפניו וקבע כי אשמתה של המבקשת הוכחה מעבר לספק סביר, וכי המבקשת לא הביאה: "נימוק שיש בו כדי להביא לזיכויה, או לקביעה כי יש לבטל את כתב האישום נגדה" (ראו: פיסקה 7 להכרעת הדין). בדומה לכך בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עניינה של המבקשת: "רחוק מלהוביל למסקנה כי התקיימה פגיעה ממשית בתחושת הצדק או נמנע ממנה הליך הוגן" (ראו: עמ' 5 לפסק הדין).

           בהקשר זה אוסיף כי אם מתחילים באכיפה לאחר תקופה של חדלון באכיפה – מי שמועמד לדין לראשונה על פי המדיניות החדשה איננו יכול לטעון להגנה מן הצדק כדי ביטול האישום, שכן אם טענה זו תתקבל – תת האכיפה תימשך ותונצח (השוו: ע"פ 6237/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל  (06.09.2016) (להלן: עניין ג'ולאני). יש מקום להתחשב בדבר לעניין העונש בלבד (עיינו: עניין ג'ולאני), וכך אכן נעשה כאן. בהקשר לעונש – אוסיף מעט מיד בסמוך.

20.          באשר לטענות המבקשת לעניין העונש – בקשות רשות ערעור המכוונות כנגד חומרת העונש אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים, בהם מדובר בסטייה קיצונית מרף הענישה הנוהג והמקובל בעבירות דומות (ראו: רע"פ 2894/17 עלי נ' מדינת ישראל (15.05.2017)). לא מצאתי כי עונשה של המבקשת עומד באמות מידה אלו, בשים לב למדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים (ראו, למשל: רע"פ 7338/14 שמעוני נ' מדינת ישראל (24.02.2015)). גזר הדין הביא בחשבון את חומרת העבירות שבהן המבקשת הורשעה, ומנגד, הובאו בחשבון גם נסיבות מקלות, כגון: העדר אכיפה סדורה מצד המשיבה, ונסיבותיהם האישיות הנטענות של המבקשת ובעלה, מה גם שצוין כי העונש שהושת אף חורג לקולא.
         
21.          נוכח כל האמור לעיל– הבקשה נדחית. יחד עם זאת, ניתנת למבקשת לפנים משורת הדין אורכת זמן להתארגנות לשם ביצוע הריסה עד לתאריך 16.10.2017.

 ניתנה היום, ‏כ"ח באלול התשע"ז (‏19.9.2017).