ביטול
הסכם העברת ההפעלה
בנוסף לטענותיו האמורות
לעיל לגבי תניית אי ההפליה, אשר הופרה, טוען התובע כי אחד מההסכמים שנערכו בין
הצדדים – הסכם העברת ההפעלה, התבטל ממספר סיבות: ראשית,עצם קיומו של הסכם העברת ההפעלה,
תלוי ומבוסס ובכלל המערכת ההסכמית שבין הצדדים. עם זאת, לטענת התובע, מערכת
ההסכמים בין הצדדדים בטלה, לאור טענותיו הקודמות לגבי הפרה של ההסכם, לכן – לטענת
התובע גם הסכם העברת ההפלה בין הצדדים בטל ממספר סיבות:
ראשית, הסכם העברת
ההפעלה מתבסס על המערכת ההסכמית, ועל זכויות סונול במקרקעין מכוחה. מאחר שהמערכת
ההסכמית בטלה מהטעמים המפורטים לעיל, דינו של הסכם העברת ההפעלה להתבטל גם כן;
שנית, התובע טוען שהוא לא חתם על הסכם העברת ההפעלה מרצונו החופשי, אלא נאלץ לחתום
על ההסכם, מכיוון שהיה כבול לו. לטענת התובע ההסכם עליו אולץ לחתום הינו הסכם
הכולל תנאים שאינן חוקיים ומהווים תנאים מקפחים בהתם לחוק החוזים האחידים; שלישית,
התובע טוען שהסכם העברת ההפעלה למעשה מהווה מיזוג בין החברה של התובע לבין הנתבעת,
ומשכך מדובר על מיזוג המחייב אישור של הממונה על ההגבלים העסקיים, אך כמובן שאישור
כזה לא התבקש ולא התקבל; התובע טוען כי עובר לחתימה על מערכת ההסכמים והסכם העברת
ההפעלה בפרט הוא לא היה מיוצג, ומשכך כלל לא היה מודע לכך שבמקרה שהוא מעביר את
ההפעלה של תחנת הדלק לצד שלישי, עליו לקבל הסכמה של משרד הביטחון. מוסיף התובע כי
אם היה יודע שהתקשרות עם הנתבעת במערכת ההסכמית עלולה לגרום לסיכון לזכויות שהוא
מחזיק בתחנת הדלק, ברי כי לא היה מתקשר במערכת הסכמית זו.
לאור האמור לעיל, התובע
טוען כי יש לו זכות לבטל את ההסכם בין הצדדים מכיוון שמדובר בהטעיה לפי סעיף 15
לחוק החוזים. לחילופין, טוען התובע כי מדובר בטעות בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים,
או לטעות לפי 14(ב) לחוק החוזים, וכי לפיכך יש לבטל את ההתקשרות בהתאם לאחת
מהחלופות האמורות לעיל.
שיהוי
הנתבעת טוענת כי יש
לדחות את התביעה מכיוון שזו נגועה בשיהוי. עם זאת טוען התובע כי אין מקום לדחות את
תביעתו בעילת שיהוי ממספר סיבות: ראשית, מדובר בתביעה שטענותיה מתבססות על טענות
"מן הדין" להבדיל מטענות "מן היושר", ומשכך טענת שיהוי אינה
רלוונטית במקרה זה; שנית, טוען התובע שאף אם היה מדובר על תביעה מן היושר, שלגביה
ניתן לטעון טענת שיהוי, אין יסוד לטעון טענה זו, מכיוון שעל מנת לטעון טענת שיהוי,
יש מקום לעמידה במספר תנאים מקדמיים: ראשית, יש להצביע על כך תובע השתמש בזכות
התביעה באופן שאינו נאות וכי לנתבעת לא הייתה ציפייה להיתבע. עם זאת, התובע טוען
כי במקרה הנוכחי ההשתהות בהגשת התביעה נובעת מהמצג שהנתבעת הציגה לתובע בעצמה;
שנית, התובע טוען כי הוא לא יצר כל מצג לפיו הוא מוותר על זכות התביעה, וכי עצם
העובדה שהתביעה הוגשה לאחר זמן רב, אינה מהווה עילה כשלעצמה לטענת שיהוי, אלא ניתן
לטעון לטענת שינוי רק אם התובע יצר מצג לפיו הוא מוותר על תביעתו. כמו כן, התובע
טוען כי ההתמהמהות בהגשת התביעה לא גרמה לנתבעת לשנות את מצבה לרעה, אלא אף היטיבה
עימה.
סעד הצהרתי
בנוסף לסעד הכספי שתבע
התובע, נדרש סעד הצהרתי, במסגרתו דורש התובע כי בית המשפט יקבע כי כלל המערכת
ההסכמית בין התובע לנתבעת מביאה למצב לפיו לנתבעת יש זכות בלעדיות לטווח רחוק,
למתן כוח לנתבעת, אשר מאפשר לה למעשה להכתיב מחירים לתובע, ולכן כל אלו מבוטלים
ו/או בוטלו כדין על ידו; שנית, כי לתובע זכות לרכוש מוצרי דלק מכל ספק שהוא
מעוניין לרכוש ממנו. לחילופין, ככל שבית המשפט לא יקבל את הסעדים האמורים לעיל,
דורש התובע כי בית המשפט יקבע כי לנתבעת אסור להפלות אותו לעומת תחנות דלק אחרות
ברשת הנתבעת.
סעד כספי
התביעה הכספית של התובע
מתבססת על הפעל בין המחירים ששילם התובע לנתבעת עבור מוצרים שונים, לבין המחירים
ששלמו תחנות דלק שהשתחררו מההסכמים עבור מוצרים שרכשו מהנתבעת במהלך השנים 2002-2005.
טענתו של התובע לזכותו לסעד כספי נסמכת על פסק הדין בעניין ה"ע 489/98 דלק
חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' תחנת דלק שערי חולון בע"מ (לא פורסם,
22.10.1998). לטענת התובע זכותו לקבלת פיצויי כספי מבוססת על סעיף 50 בחוק ההכבלים
העסקיים וסעיף 19 בחוק החוזים האחידים. בנוסף, התובע טוען שהוא זכאי לפיצוי והשבה
מכוח חוק החוזים, מכיוון שהנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים והמערכת ההסכמית בין
הצדדים בטלה. התובע תמך את טענתו לגבי סכום הנזקים שנגרמו לו באמצעות חוות דעת
מומחה, אשר העריך את הנזקים בסכום שנע בין כעשרים לעשרים וחמישה מיליון ש"ח.
בנוסף, טוען התובע כי במקרה של תביעה כספית בענייני הגבלים עסקיים, הכירה פסיקת
בית המשפט בהצדקה לפסיקת פיצויים מוגדלים בדרך של אומדנה.
במענה לטענותיו של
התובע, הנתבעת טוענת כי להגנתה עומדות טענות של אי הקטנת נזק והסתכנות מרצון של
התובע. עם זאת, התובע דוחה טענות אלו, כשהוא מבסס את טענתו על כך שגם פסיקת
פיצויים לטובתו, לא יותירו את הנתבעת במצב של חוסר.
בנוסף לאמור, התובע טוען
שאין מקום להפחית או להביא בחשבון הוצאות שהוציא הנתבעת לצורך השקעה בתחנה ממספר
סיבות: ראשית, הנתבעת טענה כי יש להפחית את הוצאותיה רק לגבי תביעת השבה חוזית, אך
לא לגבי מלוא רוחב היריעה; שנית, התביעה מתייחסת לתקופה ספציפית מאוחרת ממועד הקמת
התחנה, לכן טוען התובע שאם הנתבעת הייתה מעוניינת לטעון כי יש להפחית הוצאות הקמת
התחנה, הייתה הנתבעת צריכה לעשות זאת באמצעות תביעה נגדית או באמצעות טענת קיזוז,
אך הנתבעת לא עשתה כן; שלישית, גם אם לנתבעת זכות להפחתת סכומי ההשקעה שלה בתחנה,
הרי שהנתבעת לא הוכיחה את סכום ההשקעה באופן הנדרש; רביעית, למען הזהירות, התובע
טוען כי בכל מקרה, גם אם יש לנתבעת זכות לגבי הסכומים שהשקיעה בתחנה, הרי שסכומים
אלו כבר הושבו לנתבעת בתקופה הקודמת לתקופה שלגביה הגיש התובע את התביעה.
טענותיה של הנתבעת
במענה לטענותיו של
התובע, הנתבעת טוענת מספר טענות, שלשיטתה יש בהן כדי לשמוט את הקרקע תחת טענותיו
של התובע, והכל כמפורט להלן:
שיהוי
הנתבעת טוענת כי יש
לדחות את התביעה מכיוון שזו נגועה בשיהוי קיצוני. הנתבעת טוענת כי דוקטרינת השיהוי
רלוונטית הן לתביעות מהדין והן לתביעות מן היושר. לפיכך, טוענת הנתבעת כי יש מקום
לדחות את התביעה בעילה זו. בנוסף, נתבעת טוענת כי התובע ויתר על זכותו לתבוע, וזאת
ניתן להסיק מהעובדה שטענותיו עולות כאן לראשונה. כמו כן, הנתבעת טוענת כי עצם
העובדה שהתובע המשיך לשלם לה, גם לאחר שברור שידע שהוא משלם מחירים גבוהים מתחנות
אחרות, מעידה על ויתור. בנוסף, כאמור לעיל, בשנת 2007 נחתם הסכם בין הצדדים, אשר
למעשה אישרר את ההסכמים הקודמים בין הצדדים, מבלי שהעלה טענות כלשהן לגבי המערכת
ההסכמית בין הצדדים.
טענה נוספת של התנבעת
הינה כי עצם הגשת התביעה גרם לנתבעת לשנות את מצבה לרעה, מכיוון שעצם התביעה בשיהוי
כה ניכר יתכן והייתה משליכה על התנהלותה העסקית והחלטותיה לגבי תחנת הדלק. למשל,
יתכן שהשקעות שהנתבעת השקיעה בתחנת הדלק, היא לא הייתה משקיעה, אם התובע היה מגיש
את תביעתו לפני כן. כמו כן, הנתבעת טוענת שיתכן שתנאי ההתקשרות שלה עם התובע היו
שונים, אם התביעה הייתה מוגשת בשלב מוקדם יותר.
מניעות
לטענת הנתבעת לתובע כלל
אין זכות להגיש תביעה מכיוון שהוא מנוע להגיש תביעה הואיל והוא צד להסדר כובל.
לטענתה של התובעת, בהתאם להלכה של בית המשפט בעניין נסאר, צד להסדר כובל
מנוע מהגשת תביעה בגין נזק שנגרם לו
כתוצאה מהסדר כובל.
בהתאם לאמור, לטענת
הנתבעת, מתן אפשרות לתובע לטעון לסעד כספי מאפשרת לתובע ליהנות מפרי עוולתו, ולכן
חל השתק, שמכוחו התובע מנוע מלתבוע פיצוי בגין הסכם כובל שהוא היה צד לו.
כאמור, התובע טוען כי
אין לקבל את טענת התובעת מכיוון שהיא זו שהכתיבה את ההסדר הכובל שלו הוא היה צד.
על אף האמור, הנתבעת
דוחה את טענה זו מכיוון שלטענתה התובע כבר נהנה מההסדר הכובל מכיוון שהנתבעת היא
זו שהשקיעה משאבים רבים בהקמת תחנת הדלק, אך כעת התובע מתנער מההתחייבויות שלקח על
עצמו. לא זו אף זו, לטענת הנתבעת, היא לא כפתה על התובע את אופן התקשרות זה,
מכיוון שהועמדו לפניו מספר אופציות, ויכול היה התובע לבחור להקים בעצמו את תחנת
הדלק, אך התובע העדיף שלא לעשות כן, על מנת להימנע מלהוציא הוצאות כספיות, לקחת
הלוואות ולשאת בסיכון.
האם תניית בלעדיות
מהווה הסדר כובל
טענת הגנה נוספת של
הנתבעת הינה כי תניית בלעדיות שנחתמה בין התובע לנתבעת כלל אינה מהווה הסדר כובל
כהגדרתו בחוק. הנתבעת מבססת את טענה זו על מספר אדנים: ראשית, הנתבעת טוענת כי היא
זו בעלת הזכות הקניינית בתחנת הדלק, בעוד לתובע יש זכות חוזית בלבד. בהתבסס על
נקודת מוצא זו, הנתבעת טוענת כי היא בעלת הזכות לקבוע אלו מוצרים ימכרו בתחנת
הדלק, רוצה לאמור – הנתבעת, כבעלת הזכות הקניינית בתחנת הדלק, הינה בעלת הזכות
להכתיב לתובע, שהינו מפעיל התחנה בלבד, אלו מוצרים ימכור בתחנה; שנית, הנתבעת
מתייחסת ליסוד ההגבלה, אשר מהווה חלק הכרחי על מנת לבסס טענה של הסדר כובל, וטעונת
כי יסוד זה אינו מתקיים במקרה דנן; שלישית, הנתבעת מפנה לדרישות היסוד בסעיף 2
לחוק ההגבלים העסקיים, אשר בהתאם אליו, הטוען להסדר כובל נדרש להוכיח כי ההסדר
הכובל מביא לפגיעה בתחרות. לטענת הנתבעת, במקרה דנן התובע כלל לא הצליח להוכיח
קיומה של פגיעה בתחרות, וכלל טענותיו מבססות על טענה כי הכנסותיו נפגעו כתוצאה
ממערכת ההסכמים עם הנתבעת. מגדילה הנתבעת וטוענת כי למעשה קיומה של תניית בלעדיות
שניתנה לה במסגרת המערכת ההסכמית, למעשה מגדילה את התחרות, מכיוון שאם לא הייתה
ניתנת לנתבעת זכות בלעדיות, הרי שמלכתחילה לא הייתה משקיעה את הכסף והסיכון בהקמת
תחנת דלק. הכשרת התנאים להקמת תחנת הדלק, איפשרו את הקמתה ובכך הגבירו את התחרות;
רביעית, למען הזהירות טוענת הנתבעת כי גם אם המערכת ההסכמית בין הצדדים מהווה הסדר
כובל, הרי שהמערכת ההסכמית מוחרגת מההגדרה של הסדר כובל ממספר טעמים: ראשית, בהתאם
לסעיף 3(1) לחוק ההגבלים העסקיים ובהתאם לדוקטרינת "מעשה מדינה", הרי
שההתקשרות בית התובע לנתבעת נערכה על מנת ליישם את המדיניות השלטונית, ונערכה תחת
פיקוח של רשויות המדינה; שנית, בהתאם לסעיף 3(2) לחוק ההגבלים העסקיים, הלכה למעשה
התובע עשה שימוש תדיר בסימניה המסחריים של הנתבעת, ובהתאם לכך תניית הבלעדיות
הייתה הכרחית לצורך הגנה על המוניטין של הנתבעת ושמירה על איכות השירות והמוצרים;
שלישית, בהתאם לסעיף 3(3) לחוק ההגבלים העסקיים, לטענת הנתבעת היא זו בעלת הזכות
המהותית במקרקעין עליהם תופעלה תחנת הדלק, ולכן היא זו שהקנתה לתובע זכות שימוש
בתחנה; רביעית, בהתאם לסעיף 3(6) לחוק ההגבלים העסקיים, הנתבעת והתובע עוסקים
בתחומים עסקיים שונים, לכן הבסיס של מערכת ההסכמים שבין הצדדים הינו התחייבות
הדדית במסגרתה התובע מתחייב לרכוש מוצרים מהנתבעת ובתמורה מקבל זכות להפעלת תחנת
הדלק; חמישית, הפטור הקבוע בכללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמי רכישה בלעדית),
התשס״א-2001; שישית, בפסק הדין שניתן בפרשת שטרן נקבע כי תניית בלעדיות אשר
אינה משפיעה על התחרות שבין הצד שהגביל עצמו (התובע) לבין גורם אחר, אינה מהווה
הסדר כובל. הנתבעת מוסיפה כי תניית הבלעדיות בענייננו עשויה, לכל היותר, להשפיע על
התחרות שבינה למתחריה, אך לא על התחרות שבין בסט למתחריו, ולפיכך אין מדובר בהסדר
כובל; שישית, סעיף 2(ב) בחוק ההגבלים העסקיים אינו חל בענייננו, שכן מדובר במערכת
הסכמית אנכית - בין סונול (ספקית דלק) לבסט (מפעיל תחנת דלק).
לחלק הבא - לחץ כאן
לחלק הבא - לחץ כאן
