בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח' , נט (2) 481 (2005) - חלק ראשון

בג"ץ  05 / 1661

בג"ץ  05 / 1798

בג"ץ  05 / 2252

בג"ץ  05 / 2703

בג"ץ  05 / 3059

בג"ץ  05 / 3127

בג"ץ  05 / 3205

בג"ץ  05 / 3208

בג"ץ  05 / 3761

בג"ץ  05 / 4004

בג"ץ  05 / 4014

בג"ץ  05 / 4054

המועצה האזורית חוף עזה ואח'                                     בג"ץ 1661/05

חבר-כנסת בנימין אלון                                                   בג"ץ 1798/05

בנימין יפת ואח'                                                                        בג"ץ 2252/02

ליאוניד אלימלך ואח'                                                    בג"ץ 2703/05

נסים ברכה                                                                    בג"ץ 3059/05

חברת מורי השקעות בע"מ                                             בג"ץ 3127/05

רון שטיינר ואח'                                                                        בג"ץ 3205/05

קובים תעשיות בע"מ ואח'                                             בג"ץ 3208/05

אריאל פיינגרש ואח'                                                      בג"ץ 3761/05

ניסנית ואח'                                                                   בג"ץ 4004/05

יצחק מילר ואח'                                                            בג"ץ 4014/05

אריאל פורת ואח'                                                          בג"ץ 4054/05

נגד

כנסת ישראל ואח'

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[9.6.2005]

לפני הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא מ' חשין  והשופטים ד' ביניש,
 א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, א' א' לוי, א' גרוניס, מ' נאור,
ע' ארבל, א' חיות, י' עדיאל 

לאחר שהממשלה אישרה את התכנית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזורי חבל עזה ומאזור צפון השומרון (להלן – השטח המפונה), קיבלה הכנסת את חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן – חוק יישום ההתנתקות או החוק), המסדיר את עניין הפינוי ואת עניין הפיצוי שישולם למפונים. לאחר קבלת החוק, ובהתאם לסמכותה על-פיו, החליטה הממשלה על פינוי כל היישובים שאליהם התייחסה בהחלטה על אישור התכנית (להלן – החלטת הפינוי). בהתאם, התקינו ראש-הממשלה ושר הביטחון צווים הקובעים את השטחים המפונים ואת מועד הפינוי (להלן – צווי הפינוי). עתירות העותרים הופנו, בין היתר, כנגד חוקתיות ההוראות בחוק בעניין עצם הפינוי וכנגד חוקתיות הוראות החוק בעניין הפיצויים הניתנים למפונים.

בית-המשפט העליון פסק:   

א.    (1)   על-פי תפיסתן המשפטית של ממשלות ישראל לדורותיהן – תפיסה שנתקבלה על-ידי בית-המשפט העליון – מוחזקים אזור יהודה ושומרון וחבל עזה על-ידי מדינת ישראל בדרך של "תפיסה לוחמתית". אין הם חלק ממדינת ישראל. משמעותה של תפיסה משפטית זו היא כפולה: ראשית, המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל אינם חלים באזורים אלה. שנית, המשטר המשפטי החל באזורים אלה נקבע על-ידי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, ובמרכזם הכללים העוסקים בתפיסה לוחמתית
(514ג – ו, 558ד – ה).

        (2)   מעמדה המשפטי של ההתיישבות הישראלית בא לה מכוחו של המפקד הצבאי, המפעיל סמכויות שבאו לו מדיני התפיסה הלוחמתית (526א, ג).

ב.    (1)   חוק יישום ההתנתקות נועד להגשים את תכנית ההתנתקות של הממשלה. עד כמה שתכנית זו משמעותה אך ביטול השליטה הישראלית על השטח המפונה – שהוא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית – הרי היא נתונה לשיקול-דעתן הרחב של הממשלה

ושל הכנסת. ככל ששיקול-הדעת השלטוני הוא רחב יותר, כן הביקורת השיפוטית פועלת בגבולות צרים יותר (556א – ב, ה).

        (2)   אולם להתנתקות היבט נוסף, שעניינו פינוי ישראלים ונכסיהם מהשטח המפונה. היבט זה של ההתנתקות כרוך בפגיעה בזכויות האדם של הישראלים המפונים, על-כן אין מקום לדחות העתירות בשל חוסר שפיטות מוסדית (556ו – 557א).

ג.     (1)   חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק מעניקים זכויות לכל מתיישב ישראלי בשטח המפונה. תחולה זו היא אישית, והיא נגזרת משליטתה של מדינת ישראל על השטח המפונה. לאור מסקנה זו אין צורך לנקוט עמדה בשאלת התחולה המקומית (הטריטוריאלית) של חוקי היסוד ובשאלה אם חוקי היסוד מעניקים זכויות גם למי שאינם ישראלים והמצויים באזורים הנתונים לתפיסה לוחמתית, או לישראלים שאינם מצויים בשטח שבשליטת ישראל (560ו – ז).

        (2)   במקרה דנן פינוי הישראלים מהשטח המפונה פוגע במגוון זכויות אדם המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק. החוק פוגע בזכות הקניין, בזכות העיסוק ובכבוד האדם של הישראלים המפונים (561א – ג).

        (3)   חוק הפוגע בזכויות אדם הוא חוקתי אם הוא מקיים כל אחד מארבעת התנאים הקבועים בפיסקת ההגבלה של חוקי היסוד: הפגיעה היא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק נועד לתכלית ראויה; הפגיעה הינה במידה שאינה עולה על הנדרש (563ג – ד).

        (4)   הפגיעה בזכויות הישראלים בשטח המפונה נעשית בחוק יישום ההתנתקות עצמו. מכאן שהדרישה כי הפגיעה בזכות המעוגנת בחוקי היסוד תהא "בחוק" – מתמלאת. חוקתיות הפגיעה "בחוק" אינה מותנית בכך כי החוק הפוגע קובע במפורש כי הוא מבקש לפגוע בזכות המעוגנת בחוק יסוד. פגיעה של חוק "רגיל" בזכות המעוגנת בחוק יסוד יכול שתהא מפורשת, ויכול שתהא משתמעת. כמו כן חוקי היסוד אינם קובעים כי הפגיעה בזכויות המעוגנות בהם אפשרית רק אם החוק הפוגע נתקבל ברוב חברי-הכנסת, או בחוק יסוד (563ה – 564ב, ד).

        (5)   הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל" בפיסקת ההגבלה משמעותו ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם בעלי היבט ציוני והיבט מורשתי גם יחד. החזון הציוני כולל את יישוב הארץ. הגשמתו של חזון זה, הלכה למעשה, חייבת להתחשב במכלול שיקולים, הנגזרים לעתים מההיבט הציוני גופו, ובהם שיקולים לאומיים, מדיניים וביטחוניים. אם שיקולים כאלה קיימים כי אז יישום תכנית ההתנתקות הולם את ערכיה הציוניים של מדינת ישראל
(564ז – 565ב).

        (6)   אף אם סטה ראש-הממשלה בתכנית ההתנתקות מהקו המפלגתי וממצע מפלגתו, אין בכך כדי להביא לאי-חוקתיותו של החוק בהיותו מנוגד לערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, כטענת העותרים. אין לקשור בין יחסי ראש-הממשלה, מפלגתו ובוחריה לבין תוקף החוק שנתקבל על-ידי חברי-הכנסת מסיעות שונות, המייצגים מטבע הדברים ציבורים שונים ואינטרסים אחרים (566ד, ו – 567א).

        (7)   בחינת "התכלית הראויה" נעשית בהקשר של הפגיעה בזכויות האדם אשר חוק יישום ההתנתקות גורם. תכלית היא "ראויה" אם היא משרתת מטרות ציבוריות חשובות למדינה ולחברה כדי לקיים תשתית לחיים בצוותא ולמסגרת חברתית המבקשת להגן על זכויות אדם ולקדמן. במקרה דנן, לנוכח הפגיעה הקשה בזכות לכבוד ולקניין, יש לנקוט אמת מידה מחמירה לעניין חשיבותה של התכלית. אמת מידה זו דורשת כי הפגיעה בכבוד ובקניין היא לתכלית ראויה, אם היא נועדה להגשים מטרה חברתית מהותית (549ה – ו, 569ה).

        (8)   יש לקבוע כי התכליות המונחות ביסוד חוק יישום ההתנתקות הן תכליות ראויות לעניין פיסקת ההגבלה. התכליות המדיניות, הלאומיות והביטחוניות שעליהן מבוססת תכנית ההתנתקות, נועדו להגשים צורך חברתי חיוני מספיק דיו כדי להצדיק פגיעה קשה בזכויות האדם (בעיקר כבוד האדם והקניין) של הישראלים המפונים
(549ז – 550א, 570ה – ז).

        (9)   התנאי שלפיו הפגיעה היא במידה שאינה עולה על הנדרש, שעניינו מידתיותה של הפגיעה, בוחן את היחס בין התכלית הראויה לבין האמצעי שנבחר בחוק להגשמתה של אותה תכלית. קיומה של דרישת המידתיות מותנה בקיום של שלושה מבחני משנה: מבחן הקשר הרציונלי, שעל-פיו חייב להתקיים קשר של התאמה בין התכלית הראויה (המטרה) לבין ההסדרים שהחוק קובע להגשמתה (האמצעים); מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, שעל-פיו האמצעי שנבחר על-ידי החוק צריך לפגוע בזכות האדם במידה הקטנה ביותר; מבחן המידתיות "במובן הצר", שעל-פיו האמצעי שנקט החוק והפוגע בזכות האדם חייב לקיים איזון ראוי בין האמצעי למטרה
(550ד – ו, 571א – ב).

        (10) הסתברות מימושן של מטרות תכנית ההתנתקות מונחת בטבור העשייה המדינית, הלאומית והביטחונית. בית-המשפט אינו יכול לנקוט בעניין זה כל עמדה אלא במקרים קיצוניים וחריגים. במקרה דנן, בהתחשב במהותה של המאטריה ובמורכבות הגורמים שיש להביאם בחשבון, יש לקבוע כי קיים קשר רציונלי בין התכלית המדינית, הלאומית והביטחונית, המונחת ביסוד חוק יישום ההתנתקות, לבין האמצעי של פינוי הישראלים מהשטח המפונה (575ז – 576ה).

        (11) כמו כן אין לקבוע כי ניתן להשיג את תכליותיה של תכנית ההתנתקות על-ידי אמצעים שפגיעתם בזכות האדם של הישראלים המפונים היא קטנה יותר (576ו – ז).

        (12) בנוסף, היחס בין היקף הפגיעה בזכותו של הישראלי המפונה לבין מימושן של מטרות ההתנתקות הוא מידתי, בהתחשב, מחד גיסא, בסיכויי התממשותן של מטרות ההתנתקות, ומאידך גיסא, בכך שהשטח המפונה הוא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית, שהיא מטבעה זמנית, ובכך שהישראלי המפונה מקבל פיצוי כספי שנועד לאפשר לו לבנות מערכת חיים חדשה הדומה לזו שממנה פונה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יקבע בית-המשפט כי הגשמת יעדים לאומיים, חברתיים וביטחוניים בעלי היקף ומשמעות היסטורית אינה אפשרית בשל הנזק הנגרם לאזרחי המדינה המפונים מהשטח הנתון לתפיסה לוחמתית. חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן
(578ו – 579ד).

        (13) לפיכך יש לקבוע כי הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים המפונים מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה ולדחות את העתירות בכל הנוגע לחוקתיות הפינוי (580א – ב).

ד.     (1)   בנוגע לעתירות בעניין הסדרי הפיצוי, בנסיבות העניין יש מקום להידרש לעתירות לגופן, הגם שהעותרים טרם מיצו את הסעדים העומדים להם במסלולי התביעה מכוח החוק. זאת, משום שמדובר במקרה ברור של בעיה משפטית סבוכה ומורכבת. כמו כן הפניית העותרים למסלול של ועדות הזכאות על-פי החוק לא תספק סעד חלופי יעיל. בנוסף, ההיבט החוקתי הכולל של מהלך הפינוי מחייב לבחון גם את הסדרי הפיצויים בבית-המשפט העליון (581ו – 582ב, ד – ו).

        (2)   אין לקבל את טענת המדינה שלפיה אין מקור משפטי שמחוץ לחוק יישום ההתנתקות שעליו ניתן לתלות זכות לסעד בגין הפגיעה בזכויותיהם של המפונים, בין היתר לנוכח האפשרות לעגן בדיני הרשלנות שבנזיקין הגנה על זכות הפרט כנגד התרשלות שלטונית; לנוכח המשפט המקובל הישראלי, שבו הונח הבסיס להכרה בזכויות אדם אשר הפרתן מעניקה סעד של פיצויים לישראלים המפונים; לנוכח האפשרות להכיר בסעד חוקתי הנגזר מהפרת זכות חוקתית (586א, 587ד – 588א, ו, 589ו – ז,
590ד – ה).

        (3)   עם זאת המסגרת המשפטית הכללית טרם הגיעה לגיבוש מלא, כמו כן בעניין הערכת הנזק וקביעת הפיצוי יש להתחשב בזמניות התפיסה הלוחמתית, וכן כגורם המפחית את הנזק והפיצוי, בתמיכות השונות שהמדינה תמכה במשך השנים בבניית ההתיישבות של הישראלים באזור המפונה (590ו – ז).

        (4)   הפעלת העיקרון בדבר מתן פיצוי נאות והוגן בנסיבות הפינוי על-פי החוק משמעותה היא שיש להעניק לישראלי המפונה מהשטח המפונה אותו סכום בכסף אשר יאפשר לו לבנות מחוץ לשטח המפונה את ביתו, את עסקיו ואת שאר מערכות יחסיו שנפגעו בשל הפינוי. זאת בתנאים דומים לתנאים שהיו לו בשטח המפונה תוך "קיזוז" טובות הנאה שניתנו ושהיו קשורות לטיבו של השטח המפונה. אמת מידה זו היא אינדיווידואלית. עם זאת גם אמת המידה האינדיווידואלית סומכת עצמה, לעתים קרובות, על נתונים סטנדרטיים (592ב – ד).

        (5)   חוק יישום ההתנתקות נקט מודל שיש בו מיזוג בין אמות מידה סטנדרטיות ("תעריפים") לבין אמות מידה אינדיווידואליות. בהסתכלות כוללת נראה כי בעיקרו של דבר, ומתוך מבט על הטיפוסי והממוצע, הפיצוי שנקבע בחוק יישום ההתנתקות הוא ראוי, והוא מגשים את אמת המידה של פיצויים הוגנים וראויים שהציב לעצמו, שהיא גם אמת המידה הראויה להערכת הנזק. עם זאת לא ניתן לקבוע כי אמות המידה שהחוק קובע מבטיחות פיצוי ראוי בכל המקרים (592ו, 593א – ב).

        (6)   ככלל, מודל של פיצויים בגין נזק המבוסס על אמות מידה סטנדרטיות עשוי לקיים את אמות המידה החוקתיות מקום שכנגד הפגיעה בזכותו של הניזוק בגין האופי התעריפי של הפיצוי עומדת הרחבת אחריותו של הפוגע והסדרים מיטיבים אחרים. במקרה דנן אין די בהסדרים האינדיווידואליים שנקבעו בחוק, ויש לקבוע גורם מאזן נוסף, שיהא בכוחו להתגבר על הפער בין הפיצוי ההוגן והנאות לבין סכומי הפיצויים שיתקבלו

על-פי חוק יישום ההתנתקות. הגורם המאזן הוא בכוחו של הישראלי המפונה הסבור כי הפיצוי שניתן לו נופל מהפיצוי ההוגן והמלא, לפנות אל מחוץ לחוק, לעבר הדין הכללי, ולבקש בו את הפיצוי שהוא ראוי לו (593ה – 594א).

        (7)   ההסדרים בחוק יישום ההתנתקות בעניין ייחוד העילה והוויתור עליה, שלפיהם נתונה למפונים הברירה לתבוע פיצויים על-פי ההסדר הקבוע בחוק או לתבוע בבית-משפט את זכויותיהם על-פי הדין הכללי תוך ויתור על הזכויות המוקנות בחוק, אינם חוקתיים, משום שהם אינם מקיימים את דרישת המידתיות של פיסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסדר שיאפשר פנייה לדין הכללי יביא את הפגיעה בזכויות הישראלים המפונים לרמה ראויה, מבחינת אפשרויות הפיצוי שלהם, בלא לסכל את תכליותיו של חוק יישום ההתנתקות. כמו כן יכולת הפנייה לסעד מכוח הדין הכללי היא חיונית כדי לקיים את האיזון שעליו מבוסס מודל הפיצויים של חוק יישום ההתנתקות (618ב – ד, ז).

        (8)   לפיכך יש לבטל את הסדר ייחוד העילה והוויתור עליה לפי סעיפים 134 ו-135 לחוק. משמעות הדבר היא שכל הוראה בסעיפים אלה שלפיה תביעה או בקשה לוועדת זכאות או לוועדה המיוחדת יש בה משום ויתור על תביעה לפי הדין הכללי, היא בטלה, ואין לנהוג על-פיה. בדומה, כל הוראה בסעיפים אלה שלפיה אין לפנות לדין הכללי, אלא אם כן יש ויתור על זכויות לפי החוק, היא בטלה, ואין לנהוג על-פיה (745ג – ד, 815ב).

ה.    בעצם קביעתו של "יום קובע" אחיד לקביעת הזכאות לפיצויים ולחישוב היקף הזכאות, שהוא מועד החלטת הממשלה על אישור התכנית, אין כדי לפגום בחוקתיות החוק. עם זאת יש לבחון את התאמתו של המועד שנקבע לכל הסדר פיצוי פרטני. אין לשלול את האפשרות כי הוא אינו מתאים לכל מנגנוני הפיצוי. ייתכן כי בעניינים מסוימים ההיצמדות ל"היום הקובע" עשויה להיות בלתי הולמת (596ג – ד, 597ה – ו).

ו.     השוני בין הסדר הפיצויים שנקבע בחוק פיצוי מפוני סיני, תשמ"ב-1982 לבין ההסדר שבחוק יישום ההתנתקות אינו מבסס טענה של ממש בדבר פגיעה בזכות לשוויון. המדינה רשאית להעניק הסדר כזה בנסיבות מסוימות והסדר אחר בנסיבות שונות, ובלבד שבכל מקרה מקיים הפיצוי את תנאי החוקתיות לפגיעה בזכויות האדם עקב הפינוי (599א – ג).

ז.     (1)   השאלה מה טיבו של גוף הפועל על-פי חוק – האם שיפוטי, מעין-שיפוטי או מינהלי טהור – שאלה שבדרגה היא, ותלויה בתכליתו של החוק, בהגדרת תפקידיו וסמכויותיו של הגוף הנדון ובמכלול נסיבות העניין (606א – ב).

        (2)   במקרה דנן, על-פי אמות המידה שגיבשה הפסיקה, ניתן לקבוע כי ועדת הזכאות אשר בידה הופקדה הסמכות להכריע בדבר היקף הזכאות וסכום הפיצויים, הינה גוף מינהלי, הפועל בשם הרשות שתפקידה לשלם פיצויים לזכאים לכך לפי החוק. תכלית הקמתן של ועדות הזכאות על רקע תכליותיו הכלליות של החוק; תפקידיהן וסמכויותיהן של הוועדות; ההיסטוריה החקיקתית של החוק – אלה מלמדים כי ועדות הזכאות אינן טריבונלים מעין-שיפוטיים אף שדרכי הטיפול וסדרי הדיון שנקבעו בחוק בנוגע לוועדות הזכאות הופכים את ההליך המתקיים בפניהן לדמוי-משפט בהקשרים מסוימים (606ד, ז – 607א, ה – ו).

        (3)   מהותו של גוף סטטוטורי ואופי הסמכויות המסורות לו יש בהם כדי להשפיע על ההכרעה בשאלה אם הרכבו של הגוף מעורר חשש ממשי מפני משוא פנים או ניגוד עניינים. במקרה דנן הרכבן של ועדות הזכאות אינו מעורר חשש מפני משוא פנים ומפני ניגוד עניינים (608א, ד – ה).

        (4)   יש לדחות את טענת העותרים שלפיה הקמתן של ועדות הזכאות פגעה שלא כדין בזכות הגישה לערכאות. טענה זו היא חסרת בסיס בהתחשב בזכות הערעור הכפולה הנתונה לפי החוק על הכרעותיהן של ועדות הזכאות. כמו כן אין כל יסוד לטענות כנגד הגינותם של הליכי ההכרעה בתביעות הפיצויים. על-כן אין עילה להתערבות בדבר המחוקק בכל הנוגע לוועדות הזכאות ולמנגנון הערעור על החלטותיהן
(610ה – ו, 611א – ב).

        (5)   כמו כן אין במילוי תפקידו של השמאי הממשלתי בקביעת השומות הפרטניות משום ניגוד עניינים, ואף אין מתקיימת פגיעה בזכות להליך הוגן שיש בה להקים עילה חוקתית להתערבות בחוק (612ד – ה).

        (6)   יש לדחות את טענות העותרים לעניין הרכבה של הוועדה המיוחדת, שתפקידה להכריע במקרים חריגים, עם זאת, משניתנו לוועדה המיוחדת הכוח והסמכות להכיר בזכאות לפיצויים ולפסוק סכומי פיצויים מעבר למסגרת הקבועה בחוק, עליה לפעול על-פי אמות מידה שוויוניות, הוגנות וסבירות. על אמות מידה אלה להיקבע בכללים אשר החוק הסמיך את ראש-הממשלה ואת שר המשפטים לקובעם. בשלב זה, בטרם נקבעו הכללים, לא תוכל הוועדה המיוחדת להגיע לידי הכרעה בבקשות שיונחו בפניה, אף כי אין בהיעדר הכללים כדי לפסול את עצם קיומה של הוועדה
(614ב – ג).

        (7)   לפיכך למעט בנוגע לצורך בקביעת כללים להכרעה בבקשות המונחות בפני הוועדה המיוחדת, יש לדחות את טענותיהם של העותרים בנוגע למנגנון ההכרעה בתביעות הפיצויים לפי החוק (614ד – ה).

ח.    (1)   בעניין חוקתיותם של ההסדרים הקבועים בחוק לפיצוי בשל בית מגורים, לתשלומים נלווים ולמענק אישי, מרבית הטענות שהעלו העותרים אינן מצדיקות התערבות בחוק הכנסת (637ב – ג).

        (2)   עם זאת ההוראה שבסעיף 37(ה) לחוק, השוללת את זכות החזרה מן הבחירה במסלול השומה הפרטנית בפיצוי בשל בית מגורים, פוגעת בזכותם של זכאֵי המסלולים הסטטוטוריים שבחרו במסלול שומה פרטנית, לקבל פיצוי ראוי והוגן, ולכן היא איננה חוקתית. על-כן יש לבטל את הוראות סעיף 37(ה) לחוק ולהאריך את המועד להודעה על שומה פרטנית לפי סעיף 37(ג) לחוק. משמעות הדבר היא שהפונים לשומה פרטנית רשאים לחזור בהם ולבחור בפיצוי על-פי מסלולי הפיצוי הקבועים בחוק. המבקשים שומה פרטנית יודיעו על כך למינהלה בתוך 30 ימים מיום מתן פסק-דין זה (638ד – ז, 640ז – 641א, 815ג – ד).

        (3)   כמו כן קביעת גיל עשרים ואחת כגיל הסף לצורך זכאות למענק אישי על-פי סעיף 46 לחוק, יש בה כדי לגרום למפונים הצעירים פגיעה במידה העולה על הנדרש. אין לראות במענק האישי תשלום "לפנים משורת הדין", שכן הוא נועד ליתן למפונים

פיצוי על הסבל ועל עוגמת הנפש שייגרמו להם כתוצאה מן הפינוי הכפוי. כמו כן אין כל טעם מבורר המצדיק לשלול מן המפונים הצעירים את הפיצוי בגין הסבל הנפשי שייגרם להם כתוצאה מן הפינוי. על כן יש לבטל את ההוראה הקבועה בסעיף 46 לחוק בדבר גיל הסף המזכה במענק אישי בשל ותק. משמעות הדבר היא שגם מפונים צעירים שגילם פחות מ-21 זכאים למענק אישי בשל ותק, ובלבד שעמדו ביתר התנאים הקבועים לעניין זה בחוק (642ב – ד, 643ז – 644ג, 815ד – ה).

        (4)   בנוסף, ההוראות הקובעות כי ותק המגורים לצורך המענק האישי ולצורך פיצוי בשל בית מגורים יחושב עד ל"היום הקובע", מתעלמות מן העובדה שגם לאחר "היום הקובע" המתיישבים ממשיכים לגור כדין בשטח המפונה. התעלמות מפרק הזמן שבו המפונים מתגוררים במקום כדין לאחר "היום הקובע", נוגסת ללא כל הצדקה בסכום הפיצוי המגיע להם ופוגעת מעבר למידה הנדרשת בזכויותיהם. על-כן יש לבטל הסדרים אלה, המגבילים את חישוב הוותק עד למועד "היום הקובע". משמעות הדבר היא שבעניינים אלה יחושב הוותק עד ליום הפינוי, ובלבד שיום זה לא יהא מאוחר מן היום האחרון שנקבע לפינוי בצווי הפינוי (644ה – 645א, ה, 646ב – ג, 815ה – ז).

        (5)   להוציא שלוש סוגיות אלה, "המוצר המוגמר" שהתקבל עומד בעיקרו במבחנים החוקתיים, והוראותיו בעניין הפיצוי בשל בית מגורים ובעניין התשלומים הנלווים והמענק האישי מצויות ב"מרחב המידתיות" המסור לשיקול-דעתו של המחוקק, בייחוד נוכח פתיחת ערוץ נוסף ובלתי מותנה של תביעה על-פי הדין הכללי
(646ד – ה, ו – ז).

ט.    מנגנון הפיצוי לעובדים, שנקבע בחוק יישום ההתנתקות, מטרתו העיקרית היא להקל על אותם מתיישבים שכירים שייאלצו לעזוב את מקום עבודתם בשל הפינוי. פיצוי זה מתווסף להוראות הדין הכללי, והוא מקנה "כרית ביטחון" לתקופת הביניים שעד למציאת עבודה או – כאשר מדובר בעובדים מבוגרים יותר – עד גיל הפרישה. בהסדר זה, ככלל, אין עילה חוקתית להתערב, למעט לעניין הגבלת צבירת הוותק בקשר לדמי ההסתגלות באמצעות "היום הקובע". בעניין זה יש לקבוע כי מדובר באמצעי בלתי מידתי, וככזה בלתי חוקתי, אשר ראוי לבטלו. משמעות הדבר היא שבעניין מענק ההסתגלות לעובדים יחושב הוותק עד ליום הפינוי, ובלבד שיום זה לא יהא מאוחר מן היום האחרון שנקבע לפינוי בצווי הפינוי (694ב, 698ד – ה, 747ד – ו).

י.     (1)   לא הופרה זכות השמיעה בקבלת החלטתה של הממשלה ובהוצאת צווי הפינוי הן משום שהעותרים – כיישובים העומדים להתפנות – השמיעו את טענותיהם, הן משום שבנסיבות העניין לא עמדה לעותרים היחידים זכות להשמיע טענות (716ג – ד).

        (2)   טיעוניהם של המתיישבים נשמעו באורח הולם, בייחוד לנוכח אופייה של ההחלטה על ההתנתקות, שהיסוד הדומיננטי בה נמצא בשיקולים לאומיים-מדיניים-ביטחוניים מן המעלה העליונה. הואיל ומדובר בשיקולי-על של המדינה ולנוכח פריסתה הרחבה והייחודית של תכנית ההתנתקות, גם לא היה מקום לשמיעתם בנפרד של כל מתיישב ומתיישב (718ו – ז).

        (3)   הזכות להשמיע טענות, ככל זכות אחרת במשפט, אינה זכות מוחלטת ונעדרת סייגים, והיקפה תלוי במטרת הדיון ובמעמדו של בעל הרשות. אחד מן החריגים העיקריים

לזכות הטיעון הוא הכלל שלפיו אין ליחיד זכות להישמע בטרם החלטה שאופייה שלטוני-ריבוני אף שהיחיד עלול להיפגע מביצועה של אותה החלטה. הלכה ותיקה זו – שבאחד הימים אפשר יימצא כי יש לקבוע לה גדרים וסייגים – הוחלה על חקיקת הכנסת, וכמותה על חקיקת משנה בת פועל תחיקתי (720ב – ג, ו, 721א – ב).

        (4)   במקרה דנן לא קמה לעותרים – כפי שלא קמה לכל יחיד אחר המתנגד לתכנית ההתנתקות במתכונת שנתקבלה – הזכות המשפטית להשמיע טענותיהם לפני הממשלה או לפני ראש-הממשלה ושר הביטחון שחתמו על הצווים. הממשלה, ראש-הממשלה ושר הביטחון היו רשאים לקבל את החלטותיהם על יסוד השיקולים המקצועיים שעמדו נגד עיניהם בלי ששמעו כל מתיישב ומתיישב וכל יישוב ויישוב (724ב, ד – ה).

יא.   (דעת מיעוט – השופט א' א' לוי):

        (1)   בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה לא היה ערב כניסתה של מדינת ישראל ריבון המוכר על-ידי המשפט הבינלאומי. מנגד, מדינת ישראל, המחזיקה כיום באותם שטחים, אינה עושה זאת מכוח היותה "מדינה כובשת", אלא מכוח היותה מי שבאה במקומה של ממשלת המנדט, מחד, וכנציגתו של העם היהודי, מאידך. ככזו עומדת לה לא רק זכותה ההיסטורית להחזיק בשטחים אלה ולהתיישב בהם, אלא גם זכות המעוגנת במשפט הבינלאומי. היקפה של אותה זכות להגירה ולהתיישבות משתרעת על כל חלקיה של ארץ-ישראל שממערב לירדן (774א – ג, 777ה).

        (2)   ההתיישבות בשטחים המיועדים לפינוי מעולם לא נועדה להיות "זמנית", באשר אותה "זמניות" לא התחייבה לא מכוח הדין הנוהג ולא מנקודת ראותם של מנהיגי המדינה לדורותיהם. כפועל יוצא מכך עומד למתיישבים עקרון ההסתמכות, שעל יסודו בנו את חייהם בשטחים אלה (777ז).

        (3)   תוצאתם של חוק ההתנתקות ושל החלטת הממשלה המאשרת את הפינוי – פינוי יהודים שהתיישבו כדין בגוש קטיף ובצפון השומרון – עומדת בסתירה מוחלטת לעקרונות ולערכים שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל (להלן – מגילת העצמאות), וכמוה כשלילה של זכות יסוד, שאין נעלה ממנה, של המתיישבים כפרטים וקהילות ושל היהודים כעם. עקרונותיה של מגילת העצמאות נקלטו דרך סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו והפכו לחלק מהתשתית הקונסטיטוציונית המחייבת במדינת ישראל, לכן לשם שלילתה של זכותו של העם היהודי להקים בארץ-ישראל את ביתו, המעוגנת במגילת העצמאות, נדרש חוק יסוד (769ג – ה, 778א).

        (4)   ניתן להעלות על הדעת מצבים נדירים שבהם סטייה ממצע פוליטי ומעקרונות יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה. טענה מסוג זה אינה טענה שבית-המשפט יידרש לה מעשה של שיגרה. על הטוען לכך להראות כי הפרת המצע נוגעת במחויבות מרכזית שהמפלגה נטלה על עצמה; עליו להראות כי הסטייה ממחויבות זו כמוה כעיוות מהותי של רצון הבוחרים, עד כי אין לראות בה תוצאה טבעית של הליך דמוקרטי. המקרה דנן הוא אחד ממקרים נדירים אלה (792ה – ז).

        (5)   התכלית העומדת בבסיס הפגיעה בזכויות יסוד של העותרים לא זו בלבד שלא התבררה דייה, אלא שמהנתונים שהוצגו בפני בית-המשפט ברור כי בתכנית ההתנתקות כרוכות סכנות מרחיקות לכת אשר הופכות את אותה תכלית גם ללא ראויה (810ד – ה).

        (6)   מקום שהתכלית אינה ידועה, או גרוע מכך – מקום שמוכח כי התכלית הנטענת מופרכת מיסודה, כי אז אמצעי דרקוני כמו פינוי מתיישבים מבתיהם ומאדמתם אינו עונה אף על אחד ממבחני המידתיות, ועל-כן הוא גם בלתי חוקי. לפיכך יש לבטל את החלטת הממשלה על אישור הפינוי ואת חוק יישום ההתנתקות (813ו, 814ג).

חוקי יסוד שאוזכרו:

–          חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, סעיפים 1, 5, 6, 7.

–          חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון).

–          חוק-יסוד: השפיטה, שרםומג שרםומגת ךםאד םכ נקואןכוך מקאורק , 15(ד)(2).

–          חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 1, 1א, 2, 3, 8.

–          חוק-יסוד: חופש העיסוק, סעיפים 2, 4, 7, 8.

–          חוק-יסוד: הכנסת, סעיפים 1, 14.

–          חוק-יסוד: הממשלה.

–          חוק-יסוד: משק המדינה, סעיפים 3(א)(1), 3ב, 3ב(א).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, סעיף 11ב.

–          חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), תשכ"ז-1967.

–          חוק רמת הגולן, תשמ"ב-1981, סעיף 1.

–          חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל),
תשנ"ט-1999, סעיפים 1 (המונח "שטח"), 2, 3.

–          חוק פיצוי מפוני סיני, תשמ"ב-1982, תוספת ז', סעיפים 40(ג), 40(ד).

–          פקודת שטח השפוט והסמכויות, תש"ח-1948, סעיף 1.

–          חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994.

–          חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996.

–          חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, סעיפים 1, 1(1), 1(2), 1(4),
1(2)-1(4), 2(א) (המונחים "היום הקובע", "יישוב מפונה", "ישראלי"), 3, 4, 4

(ב)(1), 4(ב)(3), 4(ב)(9), 9, 9(ב), 10, 10(א), 10(ב), 11, 11(3), 12, 12(א), 12(ד), 13, 13(א), 14, 15, 15(א), 15(ב), 15(ד), 15(ה), 15(ו), 15(ז), 15(ח), 16, 16(ב), 17, 17(א), 17(ב), 17(ג), 17(ד), 17(ה), 17(ו), 18, 19(א), 22, 22(א), 22(ב), 31-22, 23, 23(ה), 24, 25, 27, 28, 28(א), 29, 32 (המונחים "בעל זכות בבית מגורים", "בעל זכות במגרש"), 35, 36, 37, 37(א), 37(ג), 37(ה), 38, 40, 41, 44, 44(א)(2)(ב), 44(א)(2)(ג), 45, 46, 46(1), 47, 47(ג), 48, 48(ד), 48-32, 49 (המונח "עובד לשעבר"), 50, 51, 52, 52(א), 52(ב)(2)(א), 52(ב)(2)(א)(3), 52(ב)(2)(ב), 52(ב)(2)(ג), 53, 54, 57-55, 58, 60, 62 (המונח "התקופה הקובעת"), 64, 64(א), 68, 68(א), 69, 69(ד), 70, 70(א), 70(ב), 70(ג), 72, 72(ב), 72(ו), 80(ב), 83, 84(ג), 85, 134, 134(א), 135, 135(א), 135(ג), 135(ד), 135(ח), 136, 137, 137(א), 137(ב), 137(ב)(1), 137(ב)(2), 137(ד), 137(ה), 137(ו), 138, 144, 150, 151, פרק ג', סימן ב', פרק ד', פרק ה', סימנים א', ב', ג', ד', ח', פרק ח', התוספת הראשונה, התוספה השניה, סעיפים 1 (המונחים "ותק", "שטח הבית"), 2, 3, 3(א)-3(ב), 3(ד), 4, 4(א), 6, 6(ב), 6(ג), 7, התוספת השלישית, חלק א', סעיפים 1 (המונחים "עלות מתואמת", "פריט הרכוש הקבוע"), 2, 2(ב), 3, 3(א)(5), 3(א)(1)-3(א)(5), 4, 5, 5(א), 5(ב), 6, 7, 7-1, חלק ב', סעיפים 12-8, 9, 12, 12(1), 12(2), 12(4).

–          חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965.

–          חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

–          חוק התקציב לשנת הכספים 2005, תשס"ה-2005.

–          חוק המעבר, תש"ט-1949, סעיף 1.

–          פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

–          חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

–          חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, סעיפים 11-9.

–          פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, פרק ג'.

–          חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, סעיפים 12א, 34(א), 36-36ב.

–          חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, סעיפים 123, 323.

–          חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, סעיף 90.

–          חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, סעיף 15.

–          חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, סעיפים 21-21ב .

–          חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994, סעיף 11.

–          חוק לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס), תשנ"ג-1992, סעיף 8.

–          חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, סעיף 28(א).

–          חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיף 161.

–          חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, סעיף 9א(ב).

–          חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965, סעיף 39.

–          פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943.

–          חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 140 והוראת שעה), תשס"ד-2004.

–          חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות, תשמ"א-1980.

–          חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004.

–          חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, סעיפים 8, 11(א).

–          חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, סעיפים 3, 4, 6, 7, 11, 12, 13, 14, 39א, 40, 40(א).

–          חוק התקציב לשנת הכספים 2004, תשס"ד-2004.

–          חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית, תשנ"ב-1992, סעיפים 7, 7(ב)(1), 7(ב)(2).

–          חוק המפלגות, תשנ"ב-1992, סעיף 1 (המונח "מפלגה").

חקיקת משנה שאוזכרה:

–          צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967, סעיף 1.  

–          צו יישום תכנית ההתנתקות (חבל עזה), תשס"ה-2005, סעיף 1.

–          צו יישום תכנית ההתנתקות (צפון השומרון), תשס"ה-2005, סעיף 1, התוספת.

–          צו יישום תכנית ההתנתקות (חבל עזה) (תיקון), תשס"ה-2005.

–          צו יישום תכנית ההתנתקות (צפון השומרון) (תיקון), תשס"ה-2005.

–          תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, תקנה 12.

חקיקה בשטחים המחוזקים שאוזכרה:

–          צו בדבר סגירת אזור המגורים (אזור חבל עזה וצפון סיני) (מס' 745),
תשמ"ב-1982.

–          צו בדבר סגירת אזור המגורים (אזור חבל עזה וצפון סיני) (תיקון) (צו מס' 748), תשמ"ב-1982.

–          מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2),
תשכ"ז-1967, סעיפים 2, 3(א).

–          מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (רצועת-עזה וצפון סיני) (מס' 2),
תשכ"ז-1967, סעיפים 1, 2, 3(1).

–          מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), תשנ"ו-1995, סעיף 6.

–          מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (אזור חבל עזה) (מס' 5), תשנ"ו-1995,
סעיף 5.

–          צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית) (מס' 59), תשכ"ז-1967.

–          צו בדבר רכוש ממשלתי (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 43), תשכ"ז-1967.

–          צו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), תשל"ט-1979, התוספת.

–          צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981.

–          צו בדבר ניהול מועצות אזוריות (אזור חבל עזה) (מס' 604), תשל"ט-1979, התוספת.

–          צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (אזור הגדה המערבית) (מס' 58),
תשכ"ז-1967.

–          צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 42), תשכ"ז-1967.

–          צו בדבר נכסי יהודים (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 78), תשכ"ז-1967.

–          צו בדבר פרשנות (אזור חבל עזה) (תיקון מס' 5) (צו מס' 576), תשל"ח-1978.

–          צו בדבר הוראות בטחון, תש"ל-1970.

הצעות חוק שאוזכרו:

–          הצעת חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2004, סעיף 37(ד), התוספת השניה, סעיף 3.

–          הצעת חוק-יסוד: משאל עם.

–          הצעת חוק פיצוי מפוני סיני, תשמ"ב-1982.

–          הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 4), תשמ"ח-1988.

אמנות שאוזכרו:

–          אמנת ג'ניבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949, כ"א 1, עמ' 559, סעיפים 4, 64.

–          הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, 1995, כ"א 33, עמ' 1.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל,
פ"ד נג(4) 817.

[2]        בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1.

[3]        ע"א 54/82 לוי נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד (אבו-שריף), פ"ד מ(1) 374.

[4]        בג"ץ 2612/94 שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מח(3) 675.

[5]        בג"ץ 61/80 העצני נ' מדינת ישראל (שר הבטחון), פ"ד לד(3) 595.

[6]        בג"ץ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(2) 197.

[7]        בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה, אגודה שיתופית רשומה כדין במפקדת אזור יהודה והשומרון נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, פ"ד לז(4) 785.

[8]        בג"ץ 619/78 "אל טליעה" שבועון נ' שר הבטחון, פ"ד לג(3) 505.

[9]        בג"ץ 548/04 אמנה – תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(3) 373.

[10]     בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352.

[11]     בג"ץ 785/87 עפו נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מב(2) 1.

[12]     בג"ץ 2977/91 תג' נ' שר הביטחון, פ"ד מו(5) 467.

[13]     בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807.

[14]     בג"ץ 4764/04 רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה, פ"ד נח(5) 385.

[15]     בג"ץ 337/71 אלג'מעיה אלמסיחיה ללאראצ'י אלמקדסה נ' שר הבטחון, פ"ד כו(1) 574.

[16]     בג"ץ 3278/02 המוקד להגנת הפרט נ' מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית, פ"ד נז(1) 385.

[17]     בג"ץ 5591/02 יאסין נ' מפקד מחנה צבאי קציעות, פ"ד נז(1) 403.

[18]     בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נח(3) 443.

[19]     בג"ץ 358/88 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד המרכז,
פ"ד מג(2) 529.

[20]     ע"א 6860/01 חמאדה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד נז(3) 8.

[21]     בג"ץ 2717/96 וופא נ' שר הביטחון, פ"ד נ(2) 848.

[22]     בג"ץ 256/72 חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כז(1) 124.

[23]     בג"ץ 351/80 חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' שר האנרגיה והתשתית, פ"ד לה(2) 673.

[24]     בג"ץ 500/72 אבו אל-טין נ' שר הבטחון, פ"ד כז(1) 481.

[25]     בג"ץ 285/81 אל נאזר נ' מפקד יהודה ושומרון, פ"ד לו(1) 701.

[26]     בג"ץ 277/84 אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, אזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 57.

[27]     בג"ץ 606/78 אויב נ' שר הבטחון, פ"ד לג(2) 113.

[28]     בג"ץ 4400/92 המועצה המקומית קרית ארבע חברון נ' ראש הממשלה, פ"ד מח(5) 597.

[29]     בג"ץ 6022/93 אע'רייב נ' הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון (לא פורסם).

[30]     בג"ץ 3125/98 עיאד נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נה(1) 913.

[31]     בג"ץ 302/72 חילו נ' ממשלת ישראל, פ"ד כז(2) 169.

[32]     בג"ץ 258/79 עמירה נ' שר הביטחון, פ"ד לד(1) 90.

[33]     בג"ץ 4219/02 גוסין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד נו(4) 608.

[34]     בג"ץ 8600/04 ראש המועצה המקומית חוף עזה נ' ראש-הממשלה (טרם פורסם).

[35]     ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221.

[36]     בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367.

[37]     בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241.

[38]     בג"ץ 1030/99 ח"כ אורון נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נו(3) 640.

[39]     בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235.

[40]     בג"ץ 450/97 תנופה שרותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(2) 433.

[41]     בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' ראש ענף היתרי עבודה בשבת, משרד העבודה והרווחה (טרם פורסם).

[42]     בג"ץ 9333/03 קניאל נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם).

[43]     א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' ח"כ טיבי,
פ"ד נז(4) 1.

[44]     ע"א 506/88 שפר, קטינה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87.

[45]     בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1.

[46]     בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412.

[47]     בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(5) 1.

[48]     בג"ץ 8238/96 אבו עראר נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 26.

[49]     בג"ץ 1255/94 "בזק", החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מט(3) 661.

[50]     בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728.

[51]     בג"ץ 4644/00 יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נד(4) 178.

[52]     בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 212.

[53]     בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485.

[54]     בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נ(3) 57.

[55]     בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441.

[56]     בג"ץ 24/01 רסלר נ' כנסת ישראל, פ"ד נו(2) 699.

[57]     בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529.

[58]     בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94.

[59]     בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421.

[60]     רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637.

[61]     בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441.

[62]     בג"ץ 4877/93 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי (נטע) נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

[63]     בג"ץ 5261/04 פוקס נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 446.

[64]     בג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש-הממשלה של מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 455.

[65]     בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8.

[66]     בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נז(6) 817.

[67]     בג"ץ 4481/91 ברגיל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(4) 210.

[68]     בג"ץ 4354/92 תנועת נאמני הר הבית וארץ-ישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(1) 37.

[69]     בג"ץ 8666/99 תנועת נאמני הר-הבית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 199.

[70]     בג"ץ 100/57 וויס נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד יב 179.

[71]     בג"ץ 4676/94 מיטראל בע"מ נ' כנסת ישראל, פ"ד נ(5) 15.

[72]     בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812.

[73]     דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48.

לחלק הבא - לחץ כאן