בפוסט זה אבקש לסקור ולנתח את פסק דינו של בית המשפט בעניין קופר.
מבוא ועובדות מוסכמות:
בעניין קופר דן בית המשפט בתביעה להשבת תפוסים בהתאם להוראות פקודת המכס והשבת הערובה שהפקידה התובעת בתמורה לשחרור חלק מהתפוסים שהנתבעת תפסה.
התובעת עוסקת בייבוא חלקי קורקינטים חשמליים, ייצור קורקינטים ומכירתם ברשת חנויות הנמצאת בבעלות חברת האם של התובעת.
הרקע להליכים הינו הצהרת התובעת על יבוא מכולה המכילה צינורות מתכת, בעוד בפועל המכולה הכילה חלקי קורקינטיים. בעקבות הגילוי נערכה חקירה, סמסגרתה נתפסו 80 קורקינטים בשלבי הרכבה שונים, מלאי של חלקי קורקינטים שונים ומחשבים של התובעת. זה המקום לציין כי בהתאם לעמדת נציג משרד התחבורה שהתלווה לחיפוש, מדובר על קורקינטים האסורים לשימוש ולייבוא.
לאחר תפיסת הקורקינטים וחלקי הקורקינטים, התובעת פנתה למשיבה בדרישה להחזרת התפוסים, והמשיבה ענתה כי הטובין חולטו מכוח הוראות סעיפים 204(1), 204(2) ו-204(9) לפקודת המכס, והתובעת הופנתה להגשת תובענה לבית המשפט להשבתם ומכאן התביעה.
בהחלטה קודמת של בית המשפט נקבע לגבי השבת הטובין כדלקמן: הטובין שנתפסו במכולה לא יושבו, מכיוון שהרשומון היה כוזב; לגבי חלק מהקורקינטים והחלקים, שהמדינה טענה כי אינם חוקיים, נקבע כי יש להביא ראיות נוספות, לכן עניינם יידון בהליך העיקרי; לגבי שאר מלאי הקורקינטים, נקבע כי הם יושבו לתובעת בכפוף להפקדת ערבון;
טענות הצדדים בתמצית:
לטענת התובעת, במועדים הרלוונטיים לתביעה היא ייצרה קורקינטים חשמליים בהתאם למפרט שתוכנן על ידי מר פאר, וזאת באמצעות חלקים אשר ייבאה מסין על פי תכנון והזמנה מיוחדים, חלקים נוספים שהם מוצרי מדף המותרים בייבוא ללא צורך באישורים מיוחדים וחלקים אחרים נוספים המיוצרים בישראל. הקורקינטים החשמליים שייצרה התובעת היו מיועדים לייצוא למדינות אירופה, והם יוצרו על פי התקנים המחמירים של אותן מדינות בהתאם לאישור הגורמים המוסמכים בהן. בנדון הוסיפה התובעת וטענה כי אין לה כל חנות בארץ לממכר קורקינטים, כי הקורקינטים ששווקו בישראל לא היו מיועדים לצרכן הקצה וכי הקורקינטים השלמים נתפסו בחנויות של חב' פאר. כמו כן, חלק מהקורקינטים השלמים שנתפסו היו משומשים, והם בבעלותם של אנשים פרטיים אשר רכשו אותם ממיטב כספם, ולפיכך לא היה מקום לחלטם.
כן טענה התובעת כי מעולם היא לא הסתירה את העובדה שהיא יצרנית קורקינטים חשמליים ובמספר הזדמנויות בעבר שבהן היא ייבאה חלקים לקורקינטים, הצהירה על כך לרשויות המכס ושילמה את המכס המתחייב בגינם, מבלי שנשמעה כל טענה להעדר חוקיות. במקרה דנן, עמיל המכס מטעם התובעת רשם בשוגג ובתום לב ברשימון כאילו תכולת המכולה היא "צינורות חמרן" מבלי שצמחה לתובעת כל תועלת מהרישום הנ"ל, אדרבא, המכס עבור חלקי קורקינט הוא בשיעור של 6% בעוד כי על ''צינורות חמרן'' השיעור הינו 8%.
כן טענה התובעת כי במועדים הרלוונטיים לתביעה לא היה תקן לקורקינטים חשמליים והתקן נכנס לתוקפו בחודש אוגוסט 2014. לצורך קביעת התקן הנ''ל הוקמה ועדת מטעם מכון התקנים ומשרד התחבורה, ובה כיהן מר פאר כאחד החברים. בהעדר תקן מחייב במועדים הרלוונטיים לתביעה, התובעת לא יכולה לקבל רישיון רשמי של המדינה לייצור קורקינטים חשמליים, אף כי ממילא התקן החדש שנכנס לתוקף מבוסס על התקן הגרמני לפיו ייצרה התובעת את הקורקינטים והם עומדים בדרישותיו.
הוסיפה התובעת וטענה כי הספקים שמהם רכשה חלקים לייצור קורקינטים אינם מייצרים בעצמם קורקינטים שלמים, ואף אינם מודעים עבור מה מיועדים החלקים שהוזמנו מהם. כמו כן, לא ניתן באמצעות תכולת המכולה להרכיב ולו קורקינט שלם אחד, ללמדך כי התובעת אינה עוסקת בייבוא קורקינטים מחו"ל, אלא בייצור שלהם בארץ.
עוד טענה התובעת כי בנוסף לקורקינטים חשמליים שהיא מייצרת, והמיועדים לייצוא לחו"ל, היא מייצרת גם כן קורקינטים ללא מנוע או עם מנוע זעיר העונים להגדרת "קורקינט פטור".
בנוסף למפורט לעיל, התובעת מפנה לכך כי משרד התחבורה הגיש נגדה ונגד אחרים כתב אישום ב-ת"פ 2932-02-13 העוסק באותן עבירות והפרות שעל בסיסן חולטו הקורקינטים, אולם התובעת נמחקה מכתב האישום מבלי שבית המשפט הורה על חילוטם (להלן: "ההליך הפלילי").
התובעת מפנה להחלטה שניתנה ב-עפ"ת (ת"א) 4244-12-14 סקוטר סנטר בע"מ נ' מדינת ישראל ואשר אושרה על ידי בית המשפט העליון בתיק רע"פ 7171/14 סקוטר סנטר בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד סקוטר"), וטוענת כי הנסיבות שם היו דומות לנסיבות מקרה דנן, ובית המשפט קבע כי אין לחלט את הקורקינטים שנתפסו.
הוסיפה התובעת וטענה כי המדינה נוקטת נגדה אכיפה בררנית שכן במועדים הרלוונטיים לתביעה היו בישראל חנויות רבות לממכר קורקינטים, עליהן ניתן למצוא מידע במרשתת ומר פאר מסר לגביהן מידע לנתבעת, אולם הנ"ל בחרה שלא לנקוט בעניינן כל הליך, והן המשיכו לפעול בחופשיות.
ממכלול הנימוקים לעיל, עותרת התובעת להורות על שחרור הטובין והשבת הערובה שהופקדה בהתאם להחלטה בסך של 500,000 ₪.
לטענת הנתבעת, הוכח במשפט כי מנכ"ל התובעת, מר פאר, ייבא ארצה חלקי קורקינטים חשמליים לצורך הרכבתם (ייצורם בלשון התובעת) ומכירתם כקורקינטים שלמים בשוק המקומי. המדובר בקורקינטים שאינם פטורים, כהגדרת המונח בצו התעבורה (פטור קורקינט חשמלי מהוראות הפקודה), תשס"ד -2004 (להלן: "צו התעבורה"), ולפיכך נדרש לקבל רישיון לייצרם ולשווקם, ואשר לא ניתן לתובעת.
הנתבעת מפנה לחומר החקירה שהצטבר בעניינה של התובעת ממנו עולה, כי היא ניסתה להטעות את רשויות המכס ולפיכך אין לקבל את הטענה כאילו הרישום המטעה ברשימון היה בשגגה ובתום לב.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי במקרה דנן עומדת לה הזכות לחלט את הקורקינטים, המלאי ותכולת המכולה מכוח הוראות סעיפים 204(1), 204(2) ו-204(9) לפקודת המכס, והיא מבקשת להבחין מקרה דנן מנסיבות המקרה שנדונו בפס"ד סקוטר לעיל.
הנתבעת מפנה לכך כי כתב האישום שנמחק נגד התובעת הוגש על ידי משרד התחבורה מכוח פקודת התעבורה והוא לא מתייחס לאותן חשדות שנחקרו על ידי רשויות המכס במקרה דנן.
כן טענה הנתבעת כי הואיל והטובין שנתפסו קשורים לפעילות עבריינית אזי בדין הם חולטו ולעניין זה אין נפקא מינה האם הקורקינטים שייצרה התובעת היו מיועדים לייצוא לחו"ל או לשווק בארץ.
ד י ו ן:
הסוגיה הראשונה אליה נדרש בית המשפט הינה דרישת התובעת להשיב לה את תכולת המכולה. לעניין רכוש זה קובע בית המשפט כי עניינו של רכוש זה כבר נדון והוכרע, כשבית המשפט קבע שבהתאם להוראו. סעיף 204(9), יש סמכות לרשויות המכס לחלט רכוש שלגביו הוגש רשומון כוזב או מטעה ובנסיבות הנוכחיות, אין מחלוקת שהרשומון הינו כוזב.
הדין הנורמטיבי
היסוד החוקי בפסק דין זה הינו פקודת המכס, אשר מסדירה, בין היתר, את משטר הדיווח על סחורות הנכנסות למדינת ישראל. הרציונאל הניצב ביסוד הפקודה הינו מניעת הברחה של סחורה, כשהגדרת הברחה הינה הגדרה רחבה, בהתאם לסעיף 1 לפקודת המכס, לפיה " 'הברחה' – ייבואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בעניין ייבואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל ניסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור"
על מנת לאכוף את הוראות פקודת המכס, ניתנו לפקידי המכס, בין היתר, סמכויות תפיסה, החרמה וחילוט טובין מוברחים. הפקודה מבחינה בין תפיסה למטרת חילוט לבין החרמה, אשר רלוונטית למועד בו הבעלות על הטובין מועברת למדינה (אביגדור דורות, "דיני מכס וסחר חוץ", הוצאת איגוד לשכות המסחר, עמ' 79-80 וכן ע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פ"ד נג(2) 289,301).
הסעיף הרלוונטי לעניין קופר הינו סעיף 204 לפקודת המכס, אשר מונה את המקרים בהם רשות המכס רשאית להורות על חילוט טובין, ובאלה הרלוונטיים לעניין קופר נקבע כדלקמן:
"ואלה טובין שיחולטו למדינה:
(1) טובין מוברחים;
(2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר;
........
(9) טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשמון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אֲמָרָה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים".
יש לציין כי סמכות המכס לעניין חילוט טובין הינה סמכות שפורשה בהרחבה, וסמכות החילוט הוכרה גם במקרים החורגים מסיטואציות הנמצאות בסמכותו הישירה של המכס. כך למשל, ב-בג"צ 612/81 שבו נ' שר האוצר ואח', פ"ד לו(4) 296 נפסק כדלקמן:
"..... כי אין פסול בכך שזרועותיה השונות של הרשות המבצעת פועלות תוך התחשבות בשיקולים ציבוריים כלליים, אף אם אלה חורגים מנושאי התחום הספציפי, עליו הן מופקדות." (שם, עמ' 301 א' לפסק הדין). בהמשך, הוסיף בית המשפט וקבע באומרו:
" נראה לי, כי בנושא הנדון בעתירה זו לא חרג אגף המכס והבלו, המופקד על כל היבטי הייבוא של מוצרים לישראל, מסמכותו, כאשר אסר ייבוא מכוניות מסוגים שונים ובדרכים מסוימות, מתוך שיקולים של הבטחת הבטיחות בדרכים והדאגה לשלום הציבור, וזאת תוך התייעצות עם מומחים לנושא ממשרד התחבורה, אשר נושא זה הוא בתחום אחריותו הספציפית." (שם, עמ' 302 ב' לפסק הדין).
גישה זו ניתן לראות גם ברע"א 3887/09 חיחינאשווילי נ' מדינת ישראל, שם אישר בית המשפט חילוט יהלומי גלם שהמבקש ייבא לארץ, ללא הצגת תעודה הקרויה "תעודת קימברלי" ואשר מטרתה להילחם בתופעת סחר בשם "יהלומי עימות" או "יהלומי דמים" שנכרו במדינות אפריקה באזורי מלחמה תוך ניצול קשה של האוכלוסייה המקומית וגרימת סבל רב.
השאלה הבאה שבית המשפט נדרש לבחון הינה נטל ההוכחה וראיות הצדדים, ועל כך בפוסט הבא!
מבוא ועובדות מוסכמות:
בעניין קופר דן בית המשפט בתביעה להשבת תפוסים בהתאם להוראות פקודת המכס והשבת הערובה שהפקידה התובעת בתמורה לשחרור חלק מהתפוסים שהנתבעת תפסה.
התובעת עוסקת בייבוא חלקי קורקינטים חשמליים, ייצור קורקינטים ומכירתם ברשת חנויות הנמצאת בבעלות חברת האם של התובעת.
הרקע להליכים הינו הצהרת התובעת על יבוא מכולה המכילה צינורות מתכת, בעוד בפועל המכולה הכילה חלקי קורקינטיים. בעקבות הגילוי נערכה חקירה, סמסגרתה נתפסו 80 קורקינטים בשלבי הרכבה שונים, מלאי של חלקי קורקינטים שונים ומחשבים של התובעת. זה המקום לציין כי בהתאם לעמדת נציג משרד התחבורה שהתלווה לחיפוש, מדובר על קורקינטים האסורים לשימוש ולייבוא.
לאחר תפיסת הקורקינטים וחלקי הקורקינטים, התובעת פנתה למשיבה בדרישה להחזרת התפוסים, והמשיבה ענתה כי הטובין חולטו מכוח הוראות סעיפים 204(1), 204(2) ו-204(9) לפקודת המכס, והתובעת הופנתה להגשת תובענה לבית המשפט להשבתם ומכאן התביעה.
בהחלטה קודמת של בית המשפט נקבע לגבי השבת הטובין כדלקמן: הטובין שנתפסו במכולה לא יושבו, מכיוון שהרשומון היה כוזב; לגבי חלק מהקורקינטים והחלקים, שהמדינה טענה כי אינם חוקיים, נקבע כי יש להביא ראיות נוספות, לכן עניינם יידון בהליך העיקרי; לגבי שאר מלאי הקורקינטים, נקבע כי הם יושבו לתובעת בכפוף להפקדת ערבון;
טענות הצדדים בתמצית:
לטענת התובעת, במועדים הרלוונטיים לתביעה היא ייצרה קורקינטים חשמליים בהתאם למפרט שתוכנן על ידי מר פאר, וזאת באמצעות חלקים אשר ייבאה מסין על פי תכנון והזמנה מיוחדים, חלקים נוספים שהם מוצרי מדף המותרים בייבוא ללא צורך באישורים מיוחדים וחלקים אחרים נוספים המיוצרים בישראל. הקורקינטים החשמליים שייצרה התובעת היו מיועדים לייצוא למדינות אירופה, והם יוצרו על פי התקנים המחמירים של אותן מדינות בהתאם לאישור הגורמים המוסמכים בהן. בנדון הוסיפה התובעת וטענה כי אין לה כל חנות בארץ לממכר קורקינטים, כי הקורקינטים ששווקו בישראל לא היו מיועדים לצרכן הקצה וכי הקורקינטים השלמים נתפסו בחנויות של חב' פאר. כמו כן, חלק מהקורקינטים השלמים שנתפסו היו משומשים, והם בבעלותם של אנשים פרטיים אשר רכשו אותם ממיטב כספם, ולפיכך לא היה מקום לחלטם.
כן טענה התובעת כי מעולם היא לא הסתירה את העובדה שהיא יצרנית קורקינטים חשמליים ובמספר הזדמנויות בעבר שבהן היא ייבאה חלקים לקורקינטים, הצהירה על כך לרשויות המכס ושילמה את המכס המתחייב בגינם, מבלי שנשמעה כל טענה להעדר חוקיות. במקרה דנן, עמיל המכס מטעם התובעת רשם בשוגג ובתום לב ברשימון כאילו תכולת המכולה היא "צינורות חמרן" מבלי שצמחה לתובעת כל תועלת מהרישום הנ"ל, אדרבא, המכס עבור חלקי קורקינט הוא בשיעור של 6% בעוד כי על ''צינורות חמרן'' השיעור הינו 8%.
כן טענה התובעת כי במועדים הרלוונטיים לתביעה לא היה תקן לקורקינטים חשמליים והתקן נכנס לתוקפו בחודש אוגוסט 2014. לצורך קביעת התקן הנ''ל הוקמה ועדת מטעם מכון התקנים ומשרד התחבורה, ובה כיהן מר פאר כאחד החברים. בהעדר תקן מחייב במועדים הרלוונטיים לתביעה, התובעת לא יכולה לקבל רישיון רשמי של המדינה לייצור קורקינטים חשמליים, אף כי ממילא התקן החדש שנכנס לתוקף מבוסס על התקן הגרמני לפיו ייצרה התובעת את הקורקינטים והם עומדים בדרישותיו.
הוסיפה התובעת וטענה כי הספקים שמהם רכשה חלקים לייצור קורקינטים אינם מייצרים בעצמם קורקינטים שלמים, ואף אינם מודעים עבור מה מיועדים החלקים שהוזמנו מהם. כמו כן, לא ניתן באמצעות תכולת המכולה להרכיב ולו קורקינט שלם אחד, ללמדך כי התובעת אינה עוסקת בייבוא קורקינטים מחו"ל, אלא בייצור שלהם בארץ.
עוד טענה התובעת כי בנוסף לקורקינטים חשמליים שהיא מייצרת, והמיועדים לייצוא לחו"ל, היא מייצרת גם כן קורקינטים ללא מנוע או עם מנוע זעיר העונים להגדרת "קורקינט פטור".
בנוסף למפורט לעיל, התובעת מפנה לכך כי משרד התחבורה הגיש נגדה ונגד אחרים כתב אישום ב-ת"פ 2932-02-13 העוסק באותן עבירות והפרות שעל בסיסן חולטו הקורקינטים, אולם התובעת נמחקה מכתב האישום מבלי שבית המשפט הורה על חילוטם (להלן: "ההליך הפלילי").
התובעת מפנה להחלטה שניתנה ב-עפ"ת (ת"א) 4244-12-14 סקוטר סנטר בע"מ נ' מדינת ישראל ואשר אושרה על ידי בית המשפט העליון בתיק רע"פ 7171/14 סקוטר סנטר בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד סקוטר"), וטוענת כי הנסיבות שם היו דומות לנסיבות מקרה דנן, ובית המשפט קבע כי אין לחלט את הקורקינטים שנתפסו.
הוסיפה התובעת וטענה כי המדינה נוקטת נגדה אכיפה בררנית שכן במועדים הרלוונטיים לתביעה היו בישראל חנויות רבות לממכר קורקינטים, עליהן ניתן למצוא מידע במרשתת ומר פאר מסר לגביהן מידע לנתבעת, אולם הנ"ל בחרה שלא לנקוט בעניינן כל הליך, והן המשיכו לפעול בחופשיות.
ממכלול הנימוקים לעיל, עותרת התובעת להורות על שחרור הטובין והשבת הערובה שהופקדה בהתאם להחלטה בסך של 500,000 ₪.
לטענת הנתבעת, הוכח במשפט כי מנכ"ל התובעת, מר פאר, ייבא ארצה חלקי קורקינטים חשמליים לצורך הרכבתם (ייצורם בלשון התובעת) ומכירתם כקורקינטים שלמים בשוק המקומי. המדובר בקורקינטים שאינם פטורים, כהגדרת המונח בצו התעבורה (פטור קורקינט חשמלי מהוראות הפקודה), תשס"ד -2004 (להלן: "צו התעבורה"), ולפיכך נדרש לקבל רישיון לייצרם ולשווקם, ואשר לא ניתן לתובעת.
הנתבעת מפנה לחומר החקירה שהצטבר בעניינה של התובעת ממנו עולה, כי היא ניסתה להטעות את רשויות המכס ולפיכך אין לקבל את הטענה כאילו הרישום המטעה ברשימון היה בשגגה ובתום לב.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי במקרה דנן עומדת לה הזכות לחלט את הקורקינטים, המלאי ותכולת המכולה מכוח הוראות סעיפים 204(1), 204(2) ו-204(9) לפקודת המכס, והיא מבקשת להבחין מקרה דנן מנסיבות המקרה שנדונו בפס"ד סקוטר לעיל.
הנתבעת מפנה לכך כי כתב האישום שנמחק נגד התובעת הוגש על ידי משרד התחבורה מכוח פקודת התעבורה והוא לא מתייחס לאותן חשדות שנחקרו על ידי רשויות המכס במקרה דנן.
כן טענה הנתבעת כי הואיל והטובין שנתפסו קשורים לפעילות עבריינית אזי בדין הם חולטו ולעניין זה אין נפקא מינה האם הקורקינטים שייצרה התובעת היו מיועדים לייצוא לחו"ל או לשווק בארץ.
ד י ו ן:
הסוגיה הראשונה אליה נדרש בית המשפט הינה דרישת התובעת להשיב לה את תכולת המכולה. לעניין רכוש זה קובע בית המשפט כי עניינו של רכוש זה כבר נדון והוכרע, כשבית המשפט קבע שבהתאם להוראו. סעיף 204(9), יש סמכות לרשויות המכס לחלט רכוש שלגביו הוגש רשומון כוזב או מטעה ובנסיבות הנוכחיות, אין מחלוקת שהרשומון הינו כוזב.
הדין הנורמטיבי
היסוד החוקי בפסק דין זה הינו פקודת המכס, אשר מסדירה, בין היתר, את משטר הדיווח על סחורות הנכנסות למדינת ישראל. הרציונאל הניצב ביסוד הפקודה הינו מניעת הברחה של סחורה, כשהגדרת הברחה הינה הגדרה רחבה, בהתאם לסעיף 1 לפקודת המכס, לפיה " 'הברחה' – ייבואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בעניין ייבואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל ניסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור"
על מנת לאכוף את הוראות פקודת המכס, ניתנו לפקידי המכס, בין היתר, סמכויות תפיסה, החרמה וחילוט טובין מוברחים. הפקודה מבחינה בין תפיסה למטרת חילוט לבין החרמה, אשר רלוונטית למועד בו הבעלות על הטובין מועברת למדינה (אביגדור דורות, "דיני מכס וסחר חוץ", הוצאת איגוד לשכות המסחר, עמ' 79-80 וכן ע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פ"ד נג(2) 289,301).
הסעיף הרלוונטי לעניין קופר הינו סעיף 204 לפקודת המכס, אשר מונה את המקרים בהם רשות המכס רשאית להורות על חילוט טובין, ובאלה הרלוונטיים לעניין קופר נקבע כדלקמן:
"ואלה טובין שיחולטו למדינה:
(1) טובין מוברחים;
(2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר;
........
(9) טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשמון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אֲמָרָה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים".
יש לציין כי סמכות המכס לעניין חילוט טובין הינה סמכות שפורשה בהרחבה, וסמכות החילוט הוכרה גם במקרים החורגים מסיטואציות הנמצאות בסמכותו הישירה של המכס. כך למשל, ב-בג"צ 612/81 שבו נ' שר האוצר ואח', פ"ד לו(4) 296 נפסק כדלקמן:
"..... כי אין פסול בכך שזרועותיה השונות של הרשות המבצעת פועלות תוך התחשבות בשיקולים ציבוריים כלליים, אף אם אלה חורגים מנושאי התחום הספציפי, עליו הן מופקדות." (שם, עמ' 301 א' לפסק הדין). בהמשך, הוסיף בית המשפט וקבע באומרו:
" נראה לי, כי בנושא הנדון בעתירה זו לא חרג אגף המכס והבלו, המופקד על כל היבטי הייבוא של מוצרים לישראל, מסמכותו, כאשר אסר ייבוא מכוניות מסוגים שונים ובדרכים מסוימות, מתוך שיקולים של הבטחת הבטיחות בדרכים והדאגה לשלום הציבור, וזאת תוך התייעצות עם מומחים לנושא ממשרד התחבורה, אשר נושא זה הוא בתחום אחריותו הספציפית." (שם, עמ' 302 ב' לפסק הדין).
גישה זו ניתן לראות גם ברע"א 3887/09 חיחינאשווילי נ' מדינת ישראל, שם אישר בית המשפט חילוט יהלומי גלם שהמבקש ייבא לארץ, ללא הצגת תעודה הקרויה "תעודת קימברלי" ואשר מטרתה להילחם בתופעת סחר בשם "יהלומי עימות" או "יהלומי דמים" שנכרו במדינות אפריקה באזורי מלחמה תוך ניצול קשה של האוכלוסייה המקומית וגרימת סבל רב.
השאלה הבאה שבית המשפט נדרש לבחון הינה נטל ההוכחה וראיות הצדדים, ועל כך בפוסט הבא!
