משמעות עדות שיטה לצורך תפיסה לצרכי חילוט - צ"א (י-ם) 860-02-17‏ ‏ מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים (13.08.17) - חלק שלישי

בפוסט הקודם התחלתי לסקור את המסגרת הנורמטיבית של עניין הבוכרים, ובפוסט זה אני מתכבד להמשיל את סקירת וניתוח החלטת בית המשפט.

נקודת המוצא של בית המשפט הינה כי בדומה לבקשה למעצר עד תום הליכים, בבקשה לסעד זמני של תפיסת רכוש לצרכי חילוט עתידי, יש להצביע על קיומן של עבירות לכאורה ואפשרות סבירה בסיום ההליך, בית המשפט יורה על חילוט הרכוש התפוס. כלומר, המדינה נדרשת להצביע על סיכוי סביר להרשעת הנאשם וכי יש סיכוי סביר שבגזר הדין יורה בית המשפט על קיומו של חילוט. אציין כי השאלה מה התנאים בהם יש סיכוי סביר שבית המשפט יורה על חילוט במסגרת גזר הדין אינה ברורה לחלוטין ויכולה להיות נתונה לפרשנות. אני נוטה להניח שבין היתר יש לתת את הדעת לשאלת היקף העבירה וחוקיות הליך התפיסה, כאלמנטיים שצפויים להשפיע על שאלת החילוט הסופי (ע"פ 5140/13 לעיל, פסקה 9 סיפא). בבקשות כגון דא, "...על בית-המשפט לנהוג בזהירות המתבקשת, שכן כידוע 'הפגיעה ברכושו ובקניינו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד, היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית'" (ע"פ 3558/17 לעיל, פִסקה 15 וההפניות שם).

ראיות לכאורה לביצוע עבירת המקור

עבירת היסוד בעניין הבוכרים הינה סעיף 415 לחוק העונשין, שבהתאם אליו ""המקבל דבר במרמה, דינו- מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו- מאסר חמש שנים". המחוקק הגדיר מהי מרמה בסעיף 414 לחוק העונשין, לפיו כ"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות"- להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". במקרה של עניין הבוכרים, הנאשמת קיבלה כספים בתמורה לחלקות קבר בסכום אשר עולה על הסכום שמותר לה לגבות בהתאם לחוק, וזאת באמצעות דרישה לתרומה נלוות או שמהווה חלק אינטגראלי ממחיר חלקת הקבר. כספים אלו, אשר נתקבלו בעבירה מהווים רכוש אסור בהתאם לחוק איסור הלבנת הון. לנוכח העובדה שרוב העדים אשר רכשו חלקות קבר מהמשיבה העידו כי הוצג בפניהם מצג לפיו הרכישה של חלקת הקבר מותנת במתן תרומה, קובע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עבירת קבלת דבר במרמה, אשר מהווה עבירת מקור לפי חוק איסור הלבנת הון. עם זאת, לא די בכך לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני של תפיסת רכוש לצורך חילוט עתידי, ובית המשפט קובע כי יש מקום לבחון את היקף המרמה, מכיוון שקביעה זו חיונית לצורך קביעת היקף התפיסה. לעניין זה אציין כי אחד הקשיים הראייתיים במקרה זה הינו כי למרות שהמדינה ייחסה למשיבה מרמה בהיקף התואם קבלת דבר במרמה ממאות רוכשי חלקות קבר, הלכה למעשה נחקרו רק כמה עשרות לקוחות.

על מנת להתמודד עם קושי ראייתי לעיל, מתייחס בית המשפט ל"עדות שיטה". בהתאם לעיקרון זה, אם אדם מתנהל באופן מסויים במקרה אחד, להתנהגות יכולה להיות השלכה בעלת ערך ראייתי והוכחתי לגבי מקרה אחר. מדובר על עיקרון ייחודי, מכיוון שגישה זו חורגת מעקרון יסוד של ההליך הפלילי לפיו בשלב בירור האשמה למאשימה אסור להציג התנהגות שלילית של נאשם כראיה. עדות שיטה לעיתים נחוצה על מנת שהמאשימה תוכל להציג "שיטת ביצוע" ייחודית, אשר מהווה מעין כרטיס ביקור של הנאשם, ומהווה מעיין בסיס ראייתי כשלעצמו. כלומר, עצם ביצוע מעשה עבירה או זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה (ע"פ 411/04 אברהם טטרו נ' מדינת ישראל (9.1.2006, להלן- ענין טטרו); ע"פ 265/64 יוסף שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, להלן- עניין שיוביץ); ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011); ע"פ 363/83 עדנאן עבר אלטיף עבר אלחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 774, להלן- ענין אלחי); יעקב קדמי, על הראיות (חלק שני; מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע- 2009), עמ' 720-702; ד"ר נינה זלצמן, "עדות שיטה ראייה מסייעת- מבחן שונה לקבילות?", משפטים יא (תשמ"א) 528).

בהתאם לעיקרון ההסתמכות הראייתית על שיטת ביצוע ניתן להסתמך על ראיות שמובאות בפני בית המשפט ומשמשות לצורך ביסוס התשתית הראייתית נגד הנאשם לצורך ביסוס תשתית ראייתית בעבירה אחרת. בהתאם לעיקרון זה, בעבר בית המשפט הרשיע נאשמים בעבירות סמים מבלי שנתפסו סמים בחלק מהאירועים, וזאת לאחר שהוכחה קיומה של שיטה להברחת סמים, אשר אפיינה והייתה ייחודית לנאשמים.

כאשר בית המשפט רואה לנכון להרשיע על בסיס עדות שיטה, או להקנות לה משקל ראייתי, בית המשפט אינו נדרש למבחנים נוקשים, ויש לבחון את מעמד ומשקל הראיה בהתאם לנסיבות הספציפיות וכלל הראיות הניצבות בפני בית המשפט  (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, 793 (1979). עדות שיטה הינה ראיה נסיבתית, אך נזכיר כי אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, אם אלו מביאות למסקנה אחת ויחידה. 

במקרה של עניין הבוכרים עדות רוכשי חלקות הקבר מהווה מדגם מייצג של מספר גדול של מקרים בהם המשיבה גבתה כספים מרוכשי חלקות קבר. בית המשפט קובע כי במקרה זה די בכוחן של 30 אמרות מהם כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת להרשעת המשיבה בעבירות המרמה, הגם שלצדן נמצאו בחומר הראיות אמרות מזכות של רוכשים שתרמו מרצונם החופשי.

גם לאחר שבית המשפט מגיע למסקנה כי ניתן להסתמך על עדות שיטה לצורך ביסוס קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירה, במקרה הנוכחי, עדין עולה השאלה האם ניתן להתבסס על עדות שיטה לצורך הערכת ההיקף הכספי של העבירה. המדינה מייחסת לנאשמת היקף עבירה של 6.5 מיליון ש"ח בהתבסס על ההנחה שקבלת הכסף במרמה רלוונטית למאות רוכשים מאידך, בהתבסס על הרוכשים שנגבתה עדותם, היקף העביר מגיע לסך של 635,000 ש"ח. לנוכח הסיטואציה הנוכחית, מגיע בית המשפט למסקנה כי בנסיבות הנוכחיות לא ניתן להסתמך על מדגם הרוכשים לצורך ביסוס של ראיות לכאורה, לעניין ההיקף הכספי של המרמה, למרות שניתן להתייחס לעדויות הרוכשים כעדות שיטה לצורך ביסוס ראיות לכאורה.

בית המשפט מתייחס לכך שבמקרה הנוכחי ההפרש בין עדויות השיטה למספר מעשי המרמה הינו משמעותי (בפחות מ- 10% מהמקרים המיוחסים לנאשמת, נגבתה עדות מהרוכש) וכפועל יוצא גם ההפרש בין היקף המרמה המיוחס לנאשמת לבין ההיקף שלגביו נגבו עדות רוכשים הינו משמעותי. בית המשפט מתייחס לכך שבמקרה הנוכחי למדינה יש את הפרטים של כלל רוכשי חלקות הקבר, קרי - הלכה למעשה אין כל מניעה מעשית לזמן את כלל הרוכשים למתן עדות, להבדיל מעניין טטרו, אליו התייחסתי לעיל, שם לא נמצאו סמים שככל הנראה הוברחו לארץ. בית המשפט מתייחס לכך שכמובן אין להתעלם משיקולים של יעילות וחיסכון במשאבי המדינה, מכיוון שכמובן שגביית עדות ממאות רוכשי חלקות קבר מצריכה משאבים משמעותיים, אך הוא מותיר את סוגיה זו לבחינה במסגרת ההליך העיקרי (לעניין זה ראו ע"פ 6145/15 רונאל פישר נ' מדינת ישראל (25.10.2015)).

בית המשפט מזכיר כי בשלב הנוכחי מדובר על בקשה למתן צו זמני לתפיסת רכוש, לצורך מימוש תכלית החילוט בהליך העיקרי. בנסיבות אלו, קובע בית המשפט כי די בכך שקיים סיכוי סביר להרשעה, כדי ליתן צו זמני נגד המשיבה, אך בנסיבות המפורטות לעיל, קובע בית המשפט כי לעניין היקף המרמה הדרוש לצורך מתן הצו, הונחה לפניי תשתית ראייתית לכאורית להיקף של כ- 635,000 ש"ח, כלומר - פחות מעשירית מהיקף העבירה מהיוחס למשיבה.

עם זאת, תם ולא נשלם, בנוסף לעבירת המרמה המיוחסת למשיבה, כתב-האישום מייחס למשיבה ביצוע עבירות הלבנת הון לפי סעיף 3(א) ולפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, כדלקמן:

סעיף 3(א): "העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה-רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו- מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין...".

סעיף 4: "העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לעניין סעיף זה, "ידיעה" – למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין".

לנוכח האישום בשני הסעיפים האמורים לעיל, מייחס בי המשפט לע"פ 8325/05 מאיר בלס נ' מדינת ישראל (10.1.2007, להלן - עניין בלס), שם קבע בית המשפט כי במקום בו העבריין ביצע עבירה בהתאם לשני הסעיפים, יש מקום להרשיע אותו בשניהם, עם זאת יש לשמור על העיקרון היסודי בהתאם לסעיף 18 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו לא ניתן להעניש עבריין פעמיים בגין אותו מעשה.

בבואנו לבחון את משמעותו של סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, זה המקום להזכיר כי תכלית הסעיף הינה הגנה מפני פעילות של הלבנת הון והענקת הגנה רחבה, מתוך הבנה כי באפיקים אלו יבחרו מלביני ההון להיפטר מן הרכוש האסור שצברו, ועל כן לא נדרש יסוד נפשי של כוונה להסתיר את הרכוש האסור,  על מנת להרחיב את יכולת האכיפה. לעומת זאת, סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון מצריך ביסוס של יסוד נפשי מסוג כוונה להסתיר או להסוות את מקור הרכוש, ועל כן כולל סנקציה עונשית חמורה יותר.

במקרה של עניין הבוכרים, ניתן כבר בשלב זה לקבוע כי מתקיימים יסודות סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, אך האם מתקיימים יסודות סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ומה ההשלכה של שאלה זו על תפיסת הרכוש? על כך בפוסט הבא.