סוגיית חילוט רכוש במסגרת ההליך הפלילי הינה סוגיה בעלת
משמעות רחבה בהליך הפלילי, אשר תופסת תאוצה בשנים האחרונות, לאחר שרשויות האכיפה
עושות שימוש הולך וגובר בכלי זה, אשר נתפס ככלי אכיפה מרתיעה ואפקטיבי.
סוגיית החילוט מעלה שורה של שאלות משפטיות מורכבות
לאורך הליך החילוט, אך למרות זאת, רק לאחרונה החל בית המשפט להידרש בצורה מעמיקה
יותר בשאלות המשפטיות הנובעות מהליך החילוט.
לאחרונה, בתאריך 01.08.17, נתן בית משפט השלום בראשון
לציון החלטה בצ״א 35739-06-17 מדינת ישראל נ' סאמר
ה׳׳ת 36340-02-17,
שאשו ואח' ני מדינת ישראל ואח', ואבקש לסקור ולנתח את עיקרי החלטת בית המשפט.
בהחלטתו, בית המשפט קיבל את בקשת המדינה והאריך את תקופת החזקת התפוסים ב- 180
ימים, כשהשאלה העיקרית אשר עמדה לדיון בבית המשפט הינה שאלת מימוש כלי רכב, על מנת
לשמר את ערכם וכן עלתה לדיון השאלה מי הגורם אשר מוסמך לבצע את הליך המימוש.
בטרם אפרט את הדיון
והחלטת בית המשפט, אציין כי אחד הקשיים בהליך החילוט הינו העובדה שלמרות שבהליך
הפלילי בדרך כלל החילוט הסופי נעשה במסגרת גזר דין המוטל על נאשם, הלכה למעשה כבר
בראשית ההליך הרשות האוכפת תופסת את הנכס, על מנת שתוכל לממש אותו בשלב מאוחר
יותר. לעובדה זו ישנן שתי משמעויות חשובות: ראשית, כבר בתחילת החקירה עלול להיגרם
לחשוד נזק, כתוצאה מכך שרכוש השייך לו נלקח, אף על פי שחזקת החפות קמה לו. שנים,
החזקה של רכוש על ידי הרשות האוכפת מצריכה ניהול ותחזוק של הנכס ולעיתים עלולה
להביא לפגיעה בערך הרכוש, אפילו רק כתוצאה מחלוף הזמן.
בטרם אפרט לגבי החלטת
בית המשפט, אפתח בלציין כי בית המשפט קיבל את בקשת המדינה, בקובעו כי ישנה הצדקה
להארכת תקופת אחזקת התפוסים. בית המשפט קבע כי המשיבים 2 ו- 3 אינם בעלי זכות קיין
במכונית מרצדס, אשר גורלה נדון בהחלטה, לכן גם אם יציעו שהמדינה תחזיק בעירבון
בתמורה לכך שהרכב יוחזר להם, אין מקום להשיב להם את הרכב. בית המשפט מדגיש כי
לנוכח היותם של הצדדים בעיצומו של הליך פלילי, זכותם של טוענים לגבי הרכב שאינם
בעלי זכות קניינית, נסוגה מול זכות המדינה להחזיק את התפוסים לצורך חילוטם העתידי.
בית המשפט התייחס לכך שאין עוררין על כך שרכב שמוחזק על ידי רשויות האכיפה לצורך
אפשרות שיחולט בעתיד, מאבד את ערכו בחלוף הזמן. עם זאת, בית המשפט הצביע על כך
שאין כל אפשרות פרקטית להשיב את הרכב למשיבה 1. בנסיבות אלו, בית המשפט מגיע
למסקנה כי הדרך היחידה "לשמר" את ערכו של הרכב, הינה למכור אותו.
בית המשפט אף מגדיל
ואומר כי למדינה זכות למכור את הרכב, ולא רק שיש למדינה זכות זו, אלא שזו אף חובתה
של המדינה, לנוכח חובת המדינה לשמור על ערכו של רכוש שנתפס על ידיה. כמו כן, לגבי שאלת זהות מבצע הליך המכירה בפועל,
קבע בית המשפט כי אין מניעה שהמימוש יבוצע על ידי קרן החילוט שבאפוטרופוס הכללי,
בכפוף לאישורו של בית המשפט.
הרקע להחלטת בית
המשפט הינו חקירה סמוייה שערכה המבקשת, אשר ראשית שנת 2016 הפכה לגלויה. לקראת סוף
שנת 2016 נערך חיפוש על פי צו שהוצא בגין עבירות לפי חוק מס ערך מוסף וחוק איסורהלבנת הון, במסגרתו נתפסו מסמכים, רכבים ונדל"ן.
לטענת המשיב 2, הון
הבעלים של רכב המרצדס, אותו ירש מאביו ויפה את כוחו של משיב 3 למכור את הרכב. כנגד
רכישת הרכב נלקחה הלוואה מחברה מסחרית, אשר רשמה שיעבוד על הרכב, אך לאחר תפיסת
הרכב לא כובדו המחאות שניתנו בתמורה לרכישת הרכב. כמו כן, צד שלישי טוען שהינו
בעלים של רכב מסוג האמר שנתפס גם, וכי הוא ייפה את כוחו של המשיב 3 למכור את ההאמר,
אך לאחר תפיסתו, המחאות בגין רכישתו החלו לחזור.
את המשך החלטת בית המשפט אתם מוזמנים לקרוא בפוסט הבא
