החילוט בהליך הפלילי - תפיסת רכב ומכירתו

בהמשך לרקע להחלטת בית המשפט, אותה פירטתי בפוסט הקודם, כונס הנכסים פנה לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, לנוכח הליכי מימוש המרצדס, אותם החלה החברה אשר הלוותה כסף לרכישת הרכב והרכב משועבד לטובתה.

בתגובה לטענת כונס הנכסים, יחידת החילוט מתנגדת לכך שכונס הנכסים יממש את הרכב וטוענת כי היא זו שצריכה לפעול למימוש הרכב. יחידת החילוט אותה כופרת בטענה כי חל שיעבוד על הרכב, ומתחייבת כי מכספי מימוש הרכב, תשולם תמורת השעבוד לחברה שלטובתה השעבוד. מעניין לציין כי בית המשפט מתייחס לכך שלמעשה ההבחנה בין המדינה כמבקשת לבין יחידת החילוט כמשיבה בבקשה הינה למעשה הבחנה מלאכותית, מכיוון שמדובר בשתי זרועות של המדינה, ולכן כפי שנראה להלן, במקומות מסויימים, בית המשפט מתייחס לשתי הרשויות כיישות אחת.

בתמצית, אציין כי המבקשת הציגה את טענותיה וזכותה להחזיק ברכוש, המשיבים 1-3 טוענים כי יש לאפשר להם לקבל את המרצדס בתמורה להפקדת אחוז מסויים משווי הרכב, מכיוון שלאחר הליכי מימוש, תשלום תמורת השיעבוד לחברה המשעבדת ותיקון הרכב, השווי המעשי שלו לצרכי חילוט אינו גבוה מסך של 100,000 ₪. כמו כן, כונס הנכסים מפנה למ״ת 42968-04-16 כלמוביל נ' מדינת ישראל ואח (23/02/17), שם בית המשפט קיבל את טענת כונס נכסים שמונה על ידי רשם הוצאה לפועל מטעם חברה משעבדת, כי כונס הנכסים הינו בעל הזכות לממש את הרכב המשועבד, חרף טענת יחידת החילוט כי אין לכונס הנכסים זכות לממש את הרכב. בנוסף כונס הנכסים הפנה את בית המשפט להחלטת בית המשפט בה״ת 62320-03-17 מנשירוב ואח׳ נ׳ מדינת ישראל (14/06/17) (להלן: עניין מנשירוב), שם קבע בית המשפט כי הדין אינו מתיר מימוש משכון החל על רכב שנתפס על ידי משטרת ישראל, אלא על ידי רשות ההוצאה לפועל.

לטענתה של יחידת החילוט נקודת המוצא הבסיסית בהליך הינה החובה של המדינה לשמור על ערך התפוסים, ומכאן נגזרת זכותה לפעול למכירת תפוסים בהתאם לסעיף 38 לפקודה. כמו כן, יחידת החילוט טענה שלנוכח היותנו נמצאים במסגרת דיונית של ההליך הפלילי, אין מקום להיזקק לדיני מימוש משכון שמקורם בדין האזרחי. לעניין החלטות בית המשפט בפסקי הדין המפורטים לעיל, טענה יחידת החילוט כי מדובר על החלטות שגויות, חרף העובדה שלא ערערה על החלטות אלו. כמו כן, יחידת החילוט טענה כי יש לאפשר לה לממש את הרכב מכיוון שהיא בעלת הידע והניסיון לבצע את הליך המימוש בצורה היעילה ביותר, אשר תמקסם את ערכו של הרכב, מה גם שאם כונס הנכסים יבצע את הליך המימוש, הוא יגזור מסכום המימוש את שכר טרחתו, מה שיפגע בערב המימוש של הרכב.

כטענה חילופית, טענה יחידת החילוט, כי ככל שבית המשפט לא יקבל את טענתה שיש לאפשר לה לממש את הרכב וכי יש להשיב את הרכב למשיב 1, יש להורות למשיב להפקיד ערובה בגובה 50% משווי הרכב, ולא 50% משווי הרכב בקיזוז סכום השעבוד.

תשתית ראייתית

בבואו של בית המשפט לבחון את טענות הצדדים, החל בית המשפט את הדיון בשאלה האם מתקיימת תשתית ראייתית לחשדות המיוחסים למשיב 1. לפיכך, ברי כי בית המשפט רואה לנכון, כתנאי מקדמי לתפיסת רכוש למטרת חילוט, להצביע על קיומה של תשתית ראייתית לחשדות כנגד החשוד, בעל הרכוש שנתפס. עם זאת, בית המשפט לא מקיים דיון רחב בסוגיית הראיות לכאורה, מכיוון שסוגייה זו עלתה לדיון בבקשות והדיונים הקודמים בעניין והחשוד לא טען במקרה הנוכחי לטענות בעניין זה, משכך התייחס בית המשפט לקיומה של תשתית ראייתית כנתון המוסכם על הצדדים. שאלה שנייה שמעלה בית המשפט לעניין קיומה של תשתית ראייתית הינה שוויה הכספי של העבירה. גם לעניין זה קובע בית המשפט כי לנוכח העובדה שהצדדים לא העלו טענות לעניין זה, מדובר על נתון שאינו שנוי במחלוקת והמבקשת הציגה תשתית ראייתית לעניין זה, הן להערכת היקפן הכספי של העבירות והן לעניין השווי הכספי של הרכוש שנתפס. בהתחשב בנתונים אלו, ניתן להצביע על פער משמעותי בין שווי הרכוש שנתפס להיקף הכספי של העבירה, כהיקף העבירה עולה בהרבה על שווי הרכוש שנתפס.

נתון נוסף אליו מתייחס בית המשפט הינו התקדמות החקירה, על מנת לוודא שרשויות האכיפה פועלות על מנת לקדם את החקירה והימנע מגרימת עינוי דין. לכן, ניתן להניח שבמקרה שבית המשפט יקבל את הרושם שרשויות האכיפה אינן פועלות על מנת להשלים חקירה ומתמהמהות, בית המשפט עלול שלא להאריך את משך התפיסה. במקרה דנן מתייחס בית המשפט לכך שניכר כי רשויות האכיפה פועלות על מנת להשלים את החקירה.

האפשרות לנקוט אמצעים חילופיים להמשך החזקת התפוסים

לאחר שבית המשפט בחן את קיומה של תשתית ראייתית וסטטוס החקירה, השאלה הבאה שבחן בית המשפט הינה האם ניתן לנקוט אמצעים חילופיים להחזקת התפוסים.

כפי שציינתי בעבר, אחד הקשיים המשפטיים שעולים בבואנו עוסקים בתפיסת רכוש לצורך חילוט עתידי במסגרת ההליך הפלילי, הינה הנזק והפגיעה הנגרמים לחשוד כבר בזמן החקירה הפלילית, בזמן שעדין עומדת לו חזקת החפות. נקודת המוצא בבקשת חילוט הינה כי תפיסת החילוט מהווה סעד זמני שמטרתו לאפשר חילוט רכוש בסוף הליך פלילי, ככל שהחקירה תוביל להגשת כתב אישום והנאשם ימצא אשם.

על רק הרציונאל לעיל, קבע בית המשפט כי "הסעד הזמני מיועד אפוא לאפשר מימושן של תכליות החילוט. יחד עם זאת ברי, כי בית המשפט הדן בבקשה למתן סעדים זמניים יעשה כן בזהירות המתבקשת מהפגיעה בקניינו של הנאשם, שמוחזק בשלב זה כחף, ונוכח האפשרות שבסופו של ההליך לא יוחלט על חילוט הרכוש. כפי שנפסק כבר בעבר, תפישת רכוש על מנת להבטיח את אפשרות החילוט בעתיד, בשלב בו ההליך הפלילי עודו מתנהל ולנאשם עומדת חזקת חפות, הינה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. לפיכך אם ניתן לנקוט אמצעים ״חלופיים״ שדי בהם כדי להבטיח את אפשרות החילוט או השגת תכליתו בעתיד, תוך פגיעה פחותה בקניינו של בעל הרכוש, יש להעדיפם על פני סעד זמני של תפיסת הרכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטי״ (בש״פ 6817/07 מדינת ישראל ני סיטבון (31/10/07) (להלן: עניין סיטבון).

על רקע התכלית ועקרון היסוד לעיל, בית המשפט ניגש לבחון האם ישנה אפשרות לנקוט הליך חילופי, אשר יאפשר להבטיח את מימוש הרכוש בסוף ההליך. בית המשפט מתייחס לכך שהמשיב 1 למעשה לא הציע כל חלופה או אפשרות שיפקיד עירבון, שתמורתו יוחזר לו הרכב, וכי ההצעה היחידה הנחה לפתחו של בית המשפט הינה הצעתם של המשיבים 2 ו- 3 להפקיד בין 30% ל- 50% מההפרש בין מחיר הרכב בעת מימוש לבין היקף השעבוד של הרכב.

עוד בטרם מתייחס בית המשפט לשאלה האם מדובר על סכום ראוי להפקדה, חוזר בית המשפט על קביעתו בהחלטתו הקודמת, לפיה המשיבים 2 ו- 3 כלל אינם בעלי זכות הקניין ברכב, מאחר והם מכרו את הזכויות בו לצד שלישי. בהתחשב באמור, קובע בית המשפט כי בגדרי ההליך הפלילי, המדינה גוברת על זכותו של צד שלישי שכלל אינו יכול להצביע על קיומה של זכות קניינית או מעיין קניינית.

הפקדת עירבון – האם יש להפקיד אחוזים משווי הרכב בניכוי השעבוד, או מכלל שוויו של הרכב

למרות שבית המשפט קבע כי למשיבים 2 ו- 3 כלל אין זכות להציע הפקדת עירבון בתמורה לשחרור הרכב, מגדיל בית משפט ומניח שההצעה להפקדת עירבון הייתה מגיעה מהמשיב 1. בהנחה שבעל זכות קניין מציע הפקדת עירבון בתמורה לשחרור הרכב, עולה השאלה האם הרלוונטי הינו שוויו הכולל של הרכב בעת מימושו, או שוויו של הרכב בעת מימושו בניכוי סכום השעבוד החל על הרכב?

במענה לשאלה זו, קובע בית המשפט כי ההפקדה של עירבון צריכה להיות אחוז מסויים משוויו הכולל של הרכב, קרי – משווי הרכב טרם ניכוי סכום השיעבוד לטובת נושה מובטח.

בית המשפט מסביר כי הגיע לתוצאה זו מכיוון שנקודת ההנחה הינה שאם מחזירים את הרכב לבעליו, יש להחזיר אותו בתנאים שיבטיחו יכולת היפרעות מן הרכב כפי שוויו במועד השבתו. אם בסופו של ההליך הפלילי יוחלט על חילוט הרכב, התנאים צריכים להיות כאלו שיאפשרו תשלום מלוא שווי הרכב לגורם שיזכה בו, ללא קשר לזהות הגורם הזוכה. לכן, בהתחשב בתנאים אלו, בפרספקטיבה של בית המשפט, כלל אין משמעות לשאלה אלו חובות רובצים על הרכב. בנסיבות אלו קובע בית המשפט כי גם אם המשיב 1 היה מציע הפקדת ערובה שמהווה אחוז מסויים רק מההפרש בין שווי הרכב לבין השעבוד והמשך תשלום החוב לגורם המשעבד, הרי שמדובר על התחייבות בעלמא, ללא בסיס לאכיפה, אשר אינה מביאה לידי ביטוי את תכלית התפיסה ואינה מבטיחה שניתן יהיה להיפרע בעתיד מהרכב, המקרה של חילוט עתידי.

על רקע נקודת המוצא המפורטת לעיל, בפוסט הבא אציג את החלטת בית המשפט ומסקנותיו בעניין סאמר.