לאחר שסקרתי את גישת בית המשפט לעניין בעל הסמכות למכירת רכב, אמשיך בניתוח החלטת בית המשפט בעניין סאמר.
בית המשפט מוצא תימוכין נוספים לעמדתו בפסק הדין בע״א 7025/12 קמור נ' מדינת ישראל (25/5/14) (להלן: עניין קמור). בעניין קמור, קבע בית המשפט כי הזכות של המדינה גוברת על זכותה של חברה בעלת שיעבוד על כלי רכב, מכיוון שבעלת השעבוד אומנם הוכיחה את קיומו של השעבוד, אך לא הוכיחה כי מדובר על זכות שנרכשה בתום לב. בהתאם לגישת בית המשפט בעניין קמור, מגיע בית המשפט למסקנה כי אם בית המשפט ראה לנכון לשלול את הזכות הקניינית של בעל שעבוד בשלב הסופי של הליך החילוט, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה כי בשלב הנוכחי בהליך הפלילי אין מקום לשלול מהמדינה את הזכות שלה בנכס ולמנוע ממנה לממש את החובה שיש לה על פי דין לשמור על ערך הנכס ואף למכור את הנכס, על מנת לשמור על ערכו. בית המשפט רואה לנכון אף להוסיף כי ניתן להצביע על פסיקה ברוח הפסיקה הנוכחית בפסק הדין צ״א 59103-02-15 עו״ד עדינה וייל נ׳ רן שמאי (19/09/15, 20/10/15), שם, בדומה לעניין סאמר, כונסת הנכסים טענה כי היא בעלת הזכות למכור רכב, בניגוד לעמדת יחידת החילוט, אך בית המשפט הגיע למסקנות ברוח המסקנות אליהן הגיע בית המשפט בעניין סאמר.
מעניין לציין כי בית המשפט רואה לנכון לציין שיקולי תועלת כלכלית הנוגעים לגורם המוכר את הרכב, לנוכח העובדה שכונס הנכסים טען שיחידת החילוט אינה בעלת הכישורים המקצועיים למכירת הרכב, ומאידך יחידת החילוט טענה כי התועלת הכלכלית ממכירת הרכב על ידה היא גבוהה יותר, מכיוון שיחידת החילוט לא גובה שכר טרחה על הליך המכירה, ולכן ערך הרכב ימוקסם אם היא תמכור את הרכב. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה שאין לו את הכלים והאפשרות לקבוע איזו מהחלופות הינה החלופה בעלת התועלת הכלכלית הרבה יותר ולכן קובע כי הוא אינו רואה לנכון להקנות לשיקול היעילות הכלכלית משקל בהחלטתו.
נכון נוסף שחשוב להדגיש הינו כי ברקע ההליך בעניין סאמר ניצבת התחייבות המדינה כי לאחר מכירת הרכב, היא תעביר לחברה בעלת השעבוד את החוב המשועבד (ללא שכר טרחת כונס הנכסים), מה שהקל על יכולתו של בית המשפט להחליט כפי שהחליט, ולא הצריך לקבוע כי התמורה מהמכירה תשאר בידי המדינה עד סוף ההליך הפלילי והכרעה בין זכויות הצדדים השונים.
החלטת בית המשפט לגבי רכוש נוסף
הדיון לגבי מכונית המרצדס היה מקיף ומפורט לנוכח בקשת כונס הנכסים והמחלוקת לגבי הגורם שיממש את הרכב. עם זאת, לגבי שאר המכוניות, התייחס בית המשפט לכך שהלכה למעשה החשוד לא הציע כל חלופה להפקדת פיקדון בתמורה להחזרת הרכבים. כמו כן, גם על הרכבים האחרים רובץ שעבוד, לכן ישנו נושה מובטח בעל זכות קניינית, אך נושה זה לא הגיש בקשה בפני בית המשפט ועמדתו אינה ידועה. לכן, על מנת שלא לפגוע בשלב זה בזכויות הנושה, ומאחר שבית המשפט התייחס לכך שנתגבשו ראיות לכאורה לשלב זה בחקירה, רואה לנכון בית המשפט להורות על הארכת משך אחזקת הרכבים על ידי המדינה, כשלמעט הזכות למכור את המכוניות, חלה על המדינה החובה לשמור על ערך הרכבים.
בית המשפט מוצא תימוכין נוספים לעמדתו בפסק הדין בע״א 7025/12 קמור נ' מדינת ישראל (25/5/14) (להלן: עניין קמור). בעניין קמור, קבע בית המשפט כי הזכות של המדינה גוברת על זכותה של חברה בעלת שיעבוד על כלי רכב, מכיוון שבעלת השעבוד אומנם הוכיחה את קיומו של השעבוד, אך לא הוכיחה כי מדובר על זכות שנרכשה בתום לב. בהתאם לגישת בית המשפט בעניין קמור, מגיע בית המשפט למסקנה כי אם בית המשפט ראה לנכון לשלול את הזכות הקניינית של בעל שעבוד בשלב הסופי של הליך החילוט, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה כי בשלב הנוכחי בהליך הפלילי אין מקום לשלול מהמדינה את הזכות שלה בנכס ולמנוע ממנה לממש את החובה שיש לה על פי דין לשמור על ערך הנכס ואף למכור את הנכס, על מנת לשמור על ערכו. בית המשפט רואה לנכון אף להוסיף כי ניתן להצביע על פסיקה ברוח הפסיקה הנוכחית בפסק הדין צ״א 59103-02-15 עו״ד עדינה וייל נ׳ רן שמאי (19/09/15, 20/10/15), שם, בדומה לעניין סאמר, כונסת הנכסים טענה כי היא בעלת הזכות למכור רכב, בניגוד לעמדת יחידת החילוט, אך בית המשפט הגיע למסקנות ברוח המסקנות אליהן הגיע בית המשפט בעניין סאמר.
מעניין לציין כי בית המשפט רואה לנכון לציין שיקולי תועלת כלכלית הנוגעים לגורם המוכר את הרכב, לנוכח העובדה שכונס הנכסים טען שיחידת החילוט אינה בעלת הכישורים המקצועיים למכירת הרכב, ומאידך יחידת החילוט טענה כי התועלת הכלכלית ממכירת הרכב על ידה היא גבוהה יותר, מכיוון שיחידת החילוט לא גובה שכר טרחה על הליך המכירה, ולכן ערך הרכב ימוקסם אם היא תמכור את הרכב. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה שאין לו את הכלים והאפשרות לקבוע איזו מהחלופות הינה החלופה בעלת התועלת הכלכלית הרבה יותר ולכן קובע כי הוא אינו רואה לנכון להקנות לשיקול היעילות הכלכלית משקל בהחלטתו.
נכון נוסף שחשוב להדגיש הינו כי ברקע ההליך בעניין סאמר ניצבת התחייבות המדינה כי לאחר מכירת הרכב, היא תעביר לחברה בעלת השעבוד את החוב המשועבד (ללא שכר טרחת כונס הנכסים), מה שהקל על יכולתו של בית המשפט להחליט כפי שהחליט, ולא הצריך לקבוע כי התמורה מהמכירה תשאר בידי המדינה עד סוף ההליך הפלילי והכרעה בין זכויות הצדדים השונים.
החלטת בית המשפט לגבי רכוש נוסף
הדיון לגבי מכונית המרצדס היה מקיף ומפורט לנוכח בקשת כונס הנכסים והמחלוקת לגבי הגורם שיממש את הרכב. עם זאת, לגבי שאר המכוניות, התייחס בית המשפט לכך שהלכה למעשה החשוד לא הציע כל חלופה להפקדת פיקדון בתמורה להחזרת הרכבים. כמו כן, גם על הרכבים האחרים רובץ שעבוד, לכן ישנו נושה מובטח בעל זכות קניינית, אך נושה זה לא הגיש בקשה בפני בית המשפט ועמדתו אינה ידועה. לכן, על מנת שלא לפגוע בשלב זה בזכויות הנושה, ומאחר שבית המשפט התייחס לכך שנתגבשו ראיות לכאורה לשלב זה בחקירה, רואה לנכון בית המשפט להורות על הארכת משך אחזקת הרכבים על ידי המדינה, כשלמעט הזכות למכור את המכוניות, חלה על המדינה החובה לשמור על ערך הרכבים.
