בעניין ארצי דן בית המשפט בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורו של המערער על פסק הדין של בית משפט השלום.
רקע עובדתי והליכים קודמים
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות סמים שונות לפי פקודת הסמים המסוכנים, [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) וכן עבירות נוספות.
הרקע להליכים הינו חיפוש חוקי שנערך בביתו של המבקש, שבמהלכו נמצאו סמים מסוג קנבוס במרפסת ביתו. לאחר שהשוטרים הודיעו לחשוד שהוא מעוכב לחקירה, החשוד הכשיל את השוטרים בכך שברח מהבית לשדה סמוך. בהמשך החיפוש, נמצאו במקלט המצוי בחזקת המבקש 148 שתילי קנבוס במשקל של מעל 5 קג' וכן ציוד ואמצעי גידול שונים.
בהכרעת הדין בבית המשפט השלום, המבקש זוכה מעבירת הכשלת שוטר בהיעדר ראיות מספיקות והורשע בעבירות הסמים. במסגרת ההליך בבית המשפט השלום נערך תסקיר על ידי שירות המבחן ממנו עלתה תמונה מורכבת לגבי נסיבות העבירה, וכן טענת המבקש כי השתילים שימשו לשימוש עצמי. כמו כן, עלה כי על המבקש נגזר עונש מאסר בתיק אחר, בגין עבירות מס.
על רקע הנסיבות המפורטות לעיל, המדינה עתרה להכרזה על המבקש כ"סוחר סמים", וכפועל יוצא, על חילוט כל הציוד אשר שימש אותו לביצוע העבירות, לרבות אופנוע השייך לו; שטח הקרקע בו מצוי המקלט, בגוש 10106, חלקה 10 בפרדס חנה (להלן: המקרקעין); וכסף מזומן בסכום של 4,713 ₪, אשר נתפס ברשותו של המבקש בעת החיפוש.
בסופו של יום, בית המשפט גזר בית המשפט עונשים שונים, לרבות עונש מאסר בפועל. כמו כן בית משפט הכריז על המבקש כ"סוחר סמים" וקבע כי מדובר על "מיזם עסקי". בכל הנוגע לבקשה לחילוט רכושו של המבקש, קבע בית משפט השלום, כי שטח הקרקע והאופנוע נרכשו על ידי המבקש בנסיבות שאינן קשורות כלל לעבירות הנדונות; כי עתירת המדינה לחילוט שטח הקרקע כולו, שעה שהמקלט מהווה חלק מן השטח בלבד, אינה מידתית; וכי הבקשה לחילוט האופנוע אינה סבירה. לצד זאת, הורה בית משפט השלום על חילוט הכסף המזומן, אשר נתפס ברשותו של המבקש, ואשר הושג, כפי הנראה, מביצוע עבירות הסמים.
על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט השלום הגישו שני הצדדים ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, לרבות את טענתו כי אין מקום להכריז עליו כ"סוחר סמים". בנוסף, לעניין ערעור המדינה, בית המשפט המחוזי התייחס להוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים, לפיו מקום בו הורשע אדם בעבירת סחר בסמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים, כי יחולט לאוצר המדינה כל "רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה". בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקלט בו הוצבו האדניות ובהן שתילי הקנביס, אכן שימש בפועל כאמצעי לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אמנם אין הצדקה להורות על חילוט חלקת הקרקע כולה, אך אין בכך כדי לשלול את החילוט, תוך צמצום הוראת החילוט לשטחו של המקלט, מתוך שטח החלקה כולה. לפיכך, ערעורה של המדינה התקבל באופן חלקי, עת נקבע כי יחולט שטחו החלקי של המקלט מתוך כלל החלקה. לצורך כך, נקבע כי המדינה תבצע מדידה של שטח המקלט, וכי יתקיים דיון נוסף בסוגיית אופן ביצוע החילוט.
בד בבד להתנהלות המשפט בעניינו של המבקש, נערך הליך של הפקעת הקרקע עליה ניצב המקלט, לצורך הרחבת כביש סמוך, אך על למועד החלטת בית המשפט המחוזי בערעור לא שולם למבקש פיצוי בגין ההפקעה.
במסגרת הדין בבית המשפט המחוזי הוגשו על ידי המדינה שתי חוות שעת שמאיות: באחת שווי המבנה בו נמצא המקלט הוערך בסכום של 255,600 ₪. בחוות הדעת השנייה, שנערכה לצורכי התיק דנן. הוערך שווי המבנה בו נמצא המקלט בסכום של 246,000 ₪, שמתוכו הוערך שווי המקלט עצמו ב-220,000 ₪. בית המשפט המחוזי מצא כי חוות הדעת מהימנה בעיניו, שעה שהיא לא נסתרה ולא הופרכה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין, כי כאשר רכש המבקש את זכויות החכירה של החלקה מחברת בזק, בשנת 2012, שוויה היה כמיליון ₪, ואילו שווי החלקה הנוכחי הוערך ב-666,000 ₪, כשני שליש בלבד מסכום הקנייה. לאור זאת, העמיד בית המשפט המחוזי את סכום החילוט בגין ערכו של המקלט, על סך של 150,00 ₪ בלבד.
בקשת רשות הערעור
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור, במסגרתה נטען כי העניין מציג שאלות משפטיות מהותיות החורגות מעניינו האישי של המבקש. המבקש טען כי עולה השאלה מהי תכלית חילוטו של חפץ שהחזקתו חוקית, אך הוא שימש כלי עזר לביצוע עבירות סמים, כשלטענת המבקש יש לבחון את החילוט כעונש ולכן יש לבחון אותו באופן מידתי בין יתר מרכיבי הענישה, אך הדבר לא נעשה במקרה זה.
רקע עובדתי והליכים קודמים
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות סמים שונות לפי פקודת הסמים המסוכנים, [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) וכן עבירות נוספות.
הרקע להליכים הינו חיפוש חוקי שנערך בביתו של המבקש, שבמהלכו נמצאו סמים מסוג קנבוס במרפסת ביתו. לאחר שהשוטרים הודיעו לחשוד שהוא מעוכב לחקירה, החשוד הכשיל את השוטרים בכך שברח מהבית לשדה סמוך. בהמשך החיפוש, נמצאו במקלט המצוי בחזקת המבקש 148 שתילי קנבוס במשקל של מעל 5 קג' וכן ציוד ואמצעי גידול שונים.
בהכרעת הדין בבית המשפט השלום, המבקש זוכה מעבירת הכשלת שוטר בהיעדר ראיות מספיקות והורשע בעבירות הסמים. במסגרת ההליך בבית המשפט השלום נערך תסקיר על ידי שירות המבחן ממנו עלתה תמונה מורכבת לגבי נסיבות העבירה, וכן טענת המבקש כי השתילים שימשו לשימוש עצמי. כמו כן, עלה כי על המבקש נגזר עונש מאסר בתיק אחר, בגין עבירות מס.
על רקע הנסיבות המפורטות לעיל, המדינה עתרה להכרזה על המבקש כ"סוחר סמים", וכפועל יוצא, על חילוט כל הציוד אשר שימש אותו לביצוע העבירות, לרבות אופנוע השייך לו; שטח הקרקע בו מצוי המקלט, בגוש 10106, חלקה 10 בפרדס חנה (להלן: המקרקעין); וכסף מזומן בסכום של 4,713 ₪, אשר נתפס ברשותו של המבקש בעת החיפוש.
בסופו של יום, בית המשפט גזר בית המשפט עונשים שונים, לרבות עונש מאסר בפועל. כמו כן בית משפט הכריז על המבקש כ"סוחר סמים" וקבע כי מדובר על "מיזם עסקי". בכל הנוגע לבקשה לחילוט רכושו של המבקש, קבע בית משפט השלום, כי שטח הקרקע והאופנוע נרכשו על ידי המבקש בנסיבות שאינן קשורות כלל לעבירות הנדונות; כי עתירת המדינה לחילוט שטח הקרקע כולו, שעה שהמקלט מהווה חלק מן השטח בלבד, אינה מידתית; וכי הבקשה לחילוט האופנוע אינה סבירה. לצד זאת, הורה בית משפט השלום על חילוט הכסף המזומן, אשר נתפס ברשותו של המבקש, ואשר הושג, כפי הנראה, מביצוע עבירות הסמים.
על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט השלום הגישו שני הצדדים ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, לרבות את טענתו כי אין מקום להכריז עליו כ"סוחר סמים". בנוסף, לעניין ערעור המדינה, בית המשפט המחוזי התייחס להוראת סעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים, לפיו מקום בו הורשע אדם בעבירת סחר בסמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים, כי יחולט לאוצר המדינה כל "רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה". בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקלט בו הוצבו האדניות ובהן שתילי הקנביס, אכן שימש בפועל כאמצעי לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אמנם אין הצדקה להורות על חילוט חלקת הקרקע כולה, אך אין בכך כדי לשלול את החילוט, תוך צמצום הוראת החילוט לשטחו של המקלט, מתוך שטח החלקה כולה. לפיכך, ערעורה של המדינה התקבל באופן חלקי, עת נקבע כי יחולט שטחו החלקי של המקלט מתוך כלל החלקה. לצורך כך, נקבע כי המדינה תבצע מדידה של שטח המקלט, וכי יתקיים דיון נוסף בסוגיית אופן ביצוע החילוט.
בד בבד להתנהלות המשפט בעניינו של המבקש, נערך הליך של הפקעת הקרקע עליה ניצב המקלט, לצורך הרחבת כביש סמוך, אך על למועד החלטת בית המשפט המחוזי בערעור לא שולם למבקש פיצוי בגין ההפקעה.
במסגרת הדין בבית המשפט המחוזי הוגשו על ידי המדינה שתי חוות שעת שמאיות: באחת שווי המבנה בו נמצא המקלט הוערך בסכום של 255,600 ₪. בחוות הדעת השנייה, שנערכה לצורכי התיק דנן. הוערך שווי המבנה בו נמצא המקלט בסכום של 246,000 ₪, שמתוכו הוערך שווי המקלט עצמו ב-220,000 ₪. בית המשפט המחוזי מצא כי חוות הדעת מהימנה בעיניו, שעה שהיא לא נסתרה ולא הופרכה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין, כי כאשר רכש המבקש את זכויות החכירה של החלקה מחברת בזק, בשנת 2012, שוויה היה כמיליון ₪, ואילו שווי החלקה הנוכחי הוערך ב-666,000 ₪, כשני שליש בלבד מסכום הקנייה. לאור זאת, העמיד בית המשפט המחוזי את סכום החילוט בגין ערכו של המקלט, על סך של 150,00 ₪ בלבד.
בקשת רשות הערעור
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור, במסגרתה נטען כי העניין מציג שאלות משפטיות מהותיות החורגות מעניינו האישי של המבקש. המבקש טען כי עולה השאלה מהי תכלית חילוטו של חפץ שהחזקתו חוקית, אך הוא שימש כלי עזר לביצוע עבירות סמים, כשלטענת המבקש יש לבחון את החילוט כעונש ולכן יש לבחון אותו באופן מידתי בין יתר מרכיבי הענישה, אך הדבר לא נעשה במקרה זה.
שאלה נוספת שהעלה המבקש הינה האם ראוי לחלט רכוש אשר יצא את חזקת המדינה וחזקת הבעלים? על פי הנטען, בזמן התנהלות ההליך בעניינו של המבקש בבית משפט השלום, הוצא עיקול זמני לטובת המדינה, אשר נרשם ברשם המקרקעין. עם מתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 8.5.2016, תמו ההליכים, לשיטת המבקש, ותם תוקפו של הסעד הזמני. המדינה הגישה את ערעורה ביום 1.9.2016, כשלאורך תקופת הערעור לא ביקשה המדינה להטיל כל הגבלה על זכויות המבקש במקרקעין. חרף זאת, המדינה לא הסירה את העיקול, והגישה את הערעור, כך נטען, כשהיא מונעת מהמבקש לבצע כל פעולה אופרטיבית בקרקע. נטען בנוסף, כי המדינה עמדה בקשר עם חברת נתיבי ישראל והורתה לה לעכב את ביצוע העברת כספי הפיצויים למבקש, בגין הפקעת המקרקעין, וזאת ללא בסיס לכך בדין. בנסיבות אלו, נשאלת השאלה האם ראוי לדון בחילוט כאשר המדינה המשיכה להחזיק בזכויות אלה שלא כדין, וכאשר היא בעצמה הפקיעה את המקרקעין.
דיון והכרעה
נקודת המוצא של בית המשפט הינה בהתאם להלכה לפיה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי הינה זכות הניתנת במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם מתעורר חשש ממשי מעיוות הדין, במקרה של שאלה משפטית רחבת היקף או במקרה של אי צדק קיצוני (רע"פ 226/17 מסיקה נ' מדינת ישראל (6.3.2017); רע"פ 9171/16 כלבונה נ' מדינת ישראל (5.1.2017); רע"פ 1940/16 פולק נ' מדינת ישראל (14.3.2016); רע"פ 9460/16 גרנבי נ' מדינת ישראל (12.3.2017)). עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי המקרה הזה אינו עומד בקריטריונים לעיל ודין בכך על מנת לדחות את הבקשה.
עם זאת, למעלה מהנדרש, בית המשפט רואה לנכון להתייחס לכמה מטענות המבקש.
ראשית, לעניין שאלת תכלית החילוט, בית המשפט מייחס לכך כי ההלכה בעניין סוגייה זו הינה ידועה וכי התכלית העיקרית של חילוט לפי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים הינה הרתעתית, במטרה לאיין "את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים: רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית" (ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 411-410 (1998) (להלן: עניין בן שטרית)). על הרקע ותכליתה של הוראת סעיף 36א, עמדה גם השופטת ע' ארבל, בע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל (10.11.2005). על רקע תכלית זו, מבהיר בית המשפט כי החילוט אינו בגדר עונש ככל עונש אחר הנגזר על נאשם, אלא כאשר עסקינן בחילוט רכוש, ששימש לצורך ביצוע עבירה, התכלית העיקרית נעוצה, אפוא, בצורך בהרתעה, ואין מדובר בעונש ככל העונשים. אין מדובר ברכיב עונשי, שאותו יש לבחון ככל שאר רכיבי הענישה, אלא בסנקציה נפרדת ונוספת, המושתת לצד העונש הנגזר, למי שהורשע בדין. כמו כן, בית המשפט מוסיף כי במקרה זה בכל מקרה, אין מדובר על עונש החורג באופן מהותי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, לכן אין מקום לקבל את טענות המבקש.
עם זאת, למעלה מהנדרש, בית המשפט רואה לנכון להתייחס לכמה מטענות המבקש.
ראשית, לעניין שאלת תכלית החילוט, בית המשפט מייחס לכך כי ההלכה בעניין סוגייה זו הינה ידועה וכי התכלית העיקרית של חילוט לפי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים הינה הרתעתית, במטרה לאיין "את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים: רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית" (ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 411-410 (1998) (להלן: עניין בן שטרית)). על הרקע ותכליתה של הוראת סעיף 36א, עמדה גם השופטת ע' ארבל, בע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל (10.11.2005). על רקע תכלית זו, מבהיר בית המשפט כי החילוט אינו בגדר עונש ככל עונש אחר הנגזר על נאשם, אלא כאשר עסקינן בחילוט רכוש, ששימש לצורך ביצוע עבירה, התכלית העיקרית נעוצה, אפוא, בצורך בהרתעה, ואין מדובר בעונש ככל העונשים. אין מדובר ברכיב עונשי, שאותו יש לבחון ככל שאר רכיבי הענישה, אלא בסנקציה נפרדת ונוספת, המושתת לצד העונש הנגזר, למי שהורשע בדין. כמו כן, בית המשפט מוסיף כי במקרה זה בכל מקרה, אין מדובר על עונש החורג באופן מהותי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, לכן אין מקום לקבל את טענות המבקש.
