לפני:
|
כבוד השופט נ' סולברג
|
המבקש:
|
יגאל זילכה
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1.
אברהם קלדרון
|
2.
עודד כהן
|
החלטה
1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) בת"א 55526-12-12 מיום 23.5.2017. פסק הדין עוסק במיהות היחסים שבין הצדדים, וקובע כי מדובר ביחסי שותפות ונאמנות; אשר לסעד שניתן בפסק הדין החלקי, נקבע כך: "התוצאה הסופית היא, כאמור, כי יש לראות בתובעים [המשיבים – נ' ס'] ובזילכה כשותפים בכל עסקי הקבוצה. בהמשך לקביעותיי לעיל, הסעד שניתן, בשלב זה, הוא צו למתן חשבונות כמבוקש בכתב התביעה" (פסקה 5 לפסק הדין החלקי).
2. אקדים ואציין כי בין הצדדים ניטש ויכוח בנוגע לשאלה אם פסק הדין מושא הבקשה הוא אכן פסק דין חלקי, או שמא מדובר בהחלטה אחרת. המבקש סבור שפסק הדין אינו סופי, משלא הכריע בשאלת היקף יחסי השותפות שבין הצדדים, ולא העניק סעד קנייני למשיבים בנוגע למניות שבמחלוקת; כך עולה, לשיטתו, גם מהסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים בנוגע לאופן ניהול ההליך. בהחלטה קודמת מיום 30.7.2017 קבעתי, כזכור, כי אכן עולה ספק לגבי סופיות פסק הדין בהקשר זה. זאת, משום שאין בפסק הדין קביעה חד-משמעית וברורה בנוגע לסעד קנייני אופרטיבי הנגזר מיחסי השותפות (למעט הצו למתן חשבונות שיִדון להלן). מכיוון שפסק הדין חסר את 'השורה התחתונה', קבעתי כי זו צריכה להינתן על-ידי בית המשפט המחוזי – ורק לאחר מכן יהיה מוצדק לדון בערעור על פסק הדין החלקי כולו. למען הסר ספק אבהיר, כי איני מביע עמדה בנוגע לשאלה אם החסר הוא טכני וניתן להשלמה בנקל, או שחסרה הכרעה בשאלה מהותית שלא נדונה בפסק הדין החלקי (הצדדים חלוקים בעניין זה). בית המשפט המחוזי יכריע בעניין זה כחכמתו, ולאחר שישלים את פסק הדין החלקי בהיבט של הסעד האופרטיבי, תהיה הצדקה לערער עליו, ככל שיידרש, ובאם תהיה עילה לעשות כן.
3. משמעותה של החלטתי הקודמת היא שכעת נותרה לדיון רק בקשת המבקש לערער על הסעד של מתן חשבונות. אפנה אפוא לסקירת התמצית העובדתית וטענות הצדדים בעניין זה.
הרקע וטענות הצדדים
4. כעולה מפסק הדין החלקי, המבקש (להלן: זילכה) והמשיב 1 הם חברי ילדות, ולאחר שחרורם מהשירות הצבאי הקימו עסקים שונים; בחלוף הזמן הצטרף אליהם המשיב 2. לפי טענת המשיבים התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות, על אף שבפועל לא נרשמו זכויותיהם כדבעי – ולמעשה זילכה החזיק עבורם בנאמנות את האחזקות בחברות השונות. זילכה הכחיש את היותם של המשיבים שותפים בקבוצה, וטען כי מעבר לזכויות מסוימות הרשומות כבר על שמם אין להם זכויות נוספות בקבוצה; כמו כן טען טענות הנוגעות להתיישנות התביעה ולשיהוי. פסק הדין החלקי דן, בשלב ראשון, בשאלת מהות היחסים בין הצדדים. בית המשפט תאר בהרחבה את העדויות שנשמעו לפניו, ושעל-פיהם הגיע למסקנה, כאמור, כי יש לראות במשיבים ובזילכה כשותפים בכל עסקי הקבוצה. מכך גזר בית המשפט המחוזי מסקנה נוספת, לפיה "קביעת קיומם של יחסי שותפות – מצדיקה מתן צו למתן חשבונות בכל החברות אליהן מתייחסת התביעה" (עמ' 36 לפסק הדין החלקי). לבסוף דחה בית המשפט את טענותיו של זילכה במישור ההתיישנות והשיהוי.
5. זילכה סבור כי הסעד למתן חשבונות ניתן שלא כדין. לפי טענתו, לא נתמלאו התנאים שבדין להורות על סעד זה. לפי דין קיימים, לגישתו, שני תנאים נדרשים לצורך מתן צו שכזה: האחד, להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים; והשני, להוכיח, ולו לכאורה, כי קיימת לתובע זכות לתבוע את הכספים שלגביהם מבוקשים החשבונות. בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לתנאי השני, ומשכך אין הצדקה למתן הצו. מעבר לכך, נטען כי לפי הסדר דיוני שקיבלו הצדדים על עצמם, הוחלט שבשלב ראשון תידון רק "שאלת מהות היחסים בין הצדדים המצדיקים את הסעדים המתייחסים להקניית הזכויות במניות הנטענות", ואילו סעד למתן חשבונות אינו נכלל במסגרת סעדים אלו. זילכה מוסיף וטוען כי בהסתמכו על הסדר דיוני זה, לא טען בסיכומיו דבר בנוגע לסעד של צו למתן חשבונות. לבסוף, נטען כי פסק הדין קובע אמנם כי בין הצדדים התקיימו יחסי שותפות, אולם כאמור נמנע מלקבוע את שיעור השותפות; העדרה של הכרעה בנקודה זו עשוי להשפיע על שאלת הזכאות לצו למתן חשבונות, ועל כן גם מטעם זה לא היה מקום להורות על מתן הצו.
6. בתשובתם טוענים המשיבים כי לפי דין, כאשר מתקיימים יחסי שותפות או נאמנות בין צדדים – וכך נקבע בפסק הדין החלקי בנוגע לענייננו – אזי עומדת לצדדים זכות מוקנית לקבלת חשבונות זאת, בהתאם להוראת סעיף 7(ב) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, הקובע כי "הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה"; ולפי סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, הקובע כי "חובתם של שותפים היא [...] להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות". חובה זו חלה מעצם קיומם של היחסים המיוחדים בין הצדדים, ללא קשר לשאלה אם קיימת זכות תביעה לכאורית ביחס לכספים מושא החשבונות.
7. לאור זאת, טוענים המשיבים, ברור כי לא נפל פגם בסעד שניתן, גם מנקודת המבט של ההסדר הדיוני שעליו הוסכם. הסעד נובע במישרין מן ההכרעה על מהות היחסים בין הצדדים, ואין פער נורמטיבי בין ההכרעה בשאלה זו לבין הסעד למתן חשבונות. יתרה מכך, אין להלום את טענתו של זילכה לפיה הסתמך על הסדר זה ולא התייחס לסוגיה בסיכומיו, שכן הוא לא טען לגביה גם בכתב ההגנה מטעמו – שנכתב לפני ההסדר הדיוני. לבסוף, נטען כי טענותיו של זילכה בנוגע להעדר ההכרעה בשיעור השותפות אינן רלבנטיות לסוגיית מתן החשבונות, ואף מהוות הרחבת חזית אסורה ביחס לדיון שהתנהל בערכאה הדיונית.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה באתי לכלל מסקנה כי דין הטענות הנוגעות לצו למתן חשבונות, להידחות.
9. במישור המהותי הצדק עם המשיבים, בטענתם כי לעתים די בקיומם של יחסי נאמנות ושותפות, על מנת להצדיק צו למתן חשבונות. אמנם "בדרך-כלל בתביעה למתן חשבונות נדרש, בנוסף ליחסים המיוחדים, כי יוכח שלתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אשר בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות"; ואולם, "בהתקיים זיקת נאמנות זכות זו עומדת בפני עצמה והיא אינה מותנית אף בהוכחת זכות תביעה ביחס לאותם הכספים אשר לגביהם מבוקשים החשבונות" (ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום, פ"ד נא(4) 811, 819 (1997)). זאת, גם לאור סעיפי החוק הנזכרים, ובהתחשב עם העובדה שיחסים מיוחדים כאלו מחייבים שקיפות בין השותפים או בין הנאמן לנהנים; אך גם משום שיחסים כאלו עשויים לבסס מיניה וביה זכות תביעה לכאורית. כך הם פני הדברים בעניין שלפנינו, שכן ההכרעה העובדתית של בית המשפט המחוזי, המבססת את קיומם של יחסי השותפות, מבססת גם מיניה וביה את החשש לפיו זילכה חייב סכומי כסף שונים למשיבים, באופן שדי בו על מנת לצלוח את המשוכה השנייה, גם אם תוצב לפני המשיבים.
10. משנקבע כך במישור המהותי, הרי שגם במישור הדיוני שוכנעתי שהסעד שניתן אינו חורג מההסדר הדיוני, ושלא נפגעה זכותו הדיונית של זילכה בהקשר זה. הסעד נובע, כאמור, באופן אינהרנטי מן הקביעה בדבר מהות היחסים שבין הצדדים, ולא נדרשת הכרעה בשאלה נוספת על מנת להגיע למסקנה זו. ודוק: אף אם צודק זילכה בטענה כי נדרשת הכרעה מהותית בנוגע לשיעור השותפות (וכאמור לא אנקוט עמדה בשאלה זו), הרי שאין בכך כדי להקים ספק בנחיצות החשבונות, כאשר נקודת המוצא שנקבעה היא שיחסי שותפות ונאמנות קיימים. בנסיבות אלו, גם זכות הטיעון של זילכה לא נפגעה.
11. על סמך נימוקים אלו, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
זילכה יגיש את החשבונות שהורה עליהם בית המשפט המחוזי, בתוך 30 ימים. כמו כן, ישא זילכה בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪; 7,500 ₪ לכל אחד מהם.
ניתנה היום, ט"ז באלול התשע"ז (6.9.2017).
