ע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.2008) - חלק שלישי

זהו חלקו השלישי של פסק הדין - לחלק השני, לחץ כאן

דיון

189.    סעיף 425 לחוק קובע כדלקמן:

"מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד, או כונס נכסים, מפרק עסקים, מפרק עסקים זמני, מנהל נכסים או מנהל מיוחד של תאגיד, אשר נהג אגב מילוי תפקידו במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

           קרי, העבירה של מרמה והפרת אמונים חלה על "מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד". מיהו, איפוא, "מנהל"?

190.    נפתח במעט היסטוריה: הורתה של העבירה דנא בהצעת החוק לתיקון פקודת החברות (מס' 13), תשל"ב-1971 (ה"ח תשל"ב 129, 142). סעיף 41 להצעה הציע להוסיף לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963 סעיף נוסף (9ג), שכותרתו "ניצול ידיעות בידי מנהל":

"חבר דירקטוריון או מנהל עסקים של חברה המנצל ידיעה שבידו לטובתו האישית או לטובת אדם זולת החברה , דינו – מאסר שנה או קנס 20,000 לירות".

           כך הוצע, כאמור. אולם בחוק עצמו (חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1975) הוחלף, בין היתר, הדיבור "חבר דירקטוריון" ב"מנהל", בנוסח הבא: "מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד...".

           חבר הכנסת ד"ר זרח ורהפטיג, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ציין בדיונים בכנסת בקריאה שניה ושלישית:

"הצעת החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1975, באה להבהיר ולהגביר אחריותם של מנהלי חברות ועובדיהן האחראים. גידולן והתרחבות עסקיהן של החברות דורשים הגברת האחריות של המנהלים כדי לחזק אמון הציבור בעל המניות והמשקיעים בחברה. הוועדה הכניסה כמה שינויים חשובים בהצעת הממשלה. בין השאר, הרחבנו את חלותו של החוק המוצע על כל תאגיד, כי אין הבדל מהותי בין אחריותו של מנהל חברה או מנהל תאגיד. בשני המקרים חברי אותו גוף והציבור הרחב סומכים בהכרח על המנהל, ישרו וכשרו. מקרים מכאיבים ביותר בזמן האחרון הוכיחו עד כמה ניהול של חברה או של תאגיד נתון בידי המנהל, ועד כמה מצומצמים האמצעים בידי חברי אותו גוף, ואפילו הנהלת אותו גוף, ומכל שכן בידי הציבור הרחב המעוניין לעקוב אחר הניהול עובר לעשייתו. לכן הרחבנו את האחריות והחלנו אותה לא רק על המנהל; הרחבנו והחלנו אותה גם על עובד אחר, כי כל עובד בעמדה אחראית שבחברה ובתאגיד יכול על-ידי אי מילוי תפקידו לגרום לחברה נזקים גדולים ולפעמים גם להרס החברה" (דברי הכנסת, כ"א אדר תשל"ה, בעמ' 2005).

           דומה כי תכלית העבירה, כפי שהיא עולה מן הדברים הללו, נהירה היא – הגנה על התאגיד מפני מעילה באמון, ובין היתר, הרחבת מעגל האחראים בפלילים בקרב אלה אשר במסגרת תפקידם בחברה עשויים לפגוע בה. אמנם, לכאורה דברי ד"ר ורהפטיג עוסקים בעיקרם במנהל במובנו ה"אכסקוטיבי", אך נזכור כי לוז דבריו המפורשים הוא הרחבתה של יריעת האחריות ולא צמצומה.

191.    יצוין, כי סעיף 425 דהאידנא מחיל עצמו גם על "עובד אחר של תאגיד". גם מהאמור ניתן ללמוד, כי התכלית היא "לכידה" בגדרי העבירה של כל המועל באמון התאגיד במילוי תפקידו, יהא בכיר או זוטר, ודומה שהדבר משליך על פרשנות "מנהל" ככולל דירקטור, המהווה דמות מרכזית ביותר בחברה; הוא אחראי על התוויית המדיניות הכללית ועל הפיקוח, ובכלל זה על אירועים משמעותיים בחיי החברה (כגון הנפקת סדרת אגרות חוב, פיטורי ומינוי מנכ"ל, אישור עסקאות מסויימות, הצעת רכש, ועוד – ראו סעיף 92 לחוק החברות).

           אשר לסעיף 424א, שלהשוואה אליו נדרש בית המשפט קמא, הוא נוסף לחוק בשנת תשנ"א (ראו ה"ח תשנ"א 2), בעידן חקיקתי שונה מזה של סעיף 425. ואכן, נקבעו בו הוראות שונות לגבי אי גילוי מידע בתאגיד, במערכת מדורגת שבין נושאי משרה בכירים (מנהל כללי ואחרים) ובין ה"ממונה", שהוא הדירקטוריון. שלא כבית המשפט קמא, איני סבור שהמרקם של סעיף 424א משליך על פרשנות סעיף 425.

192.    אף במישור הלשוני מסתברת הגישה לפיה כלול דירקטור בגדרי "מנהל". הדבר עולה, כאמור מעלה, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 425, המלמדת כי המונח "מנהל" בא בנעלי המונח "דירקטור" שבהצעת החוק. גם בדברי חקיקה נוספים, העושים שימוש בדיבור "מנהל", משמעותו היא לעיתים "דירקטור"; כך, בכל הנוגע לפקודת החברות:

"כידוע, פקודת החברות הנה הפקודה המנדטורית שמקורה בשפה האנגלית... בתרגום העברי של הפקודה המונח Director תורגם למילה 'מנהל' והמונחים Managing Director ו-Director תורגמו למילים 'מנהל עסקים כללי' ו'מנהל עסקים'. קשה לומר שהיה זה תרגום מוצלח במיוחד, ויצויין שבהצעת נוסח חדש לפקודת החברות המונח Director תורגם למילה 'דירקטור' והמונחים Managing Director ו-Manager תורגמו למילים 'דירקטור מנהל' ו'מנהל'" (ע"פ 827/76 ים-שחור נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 515, 519 (1978), השופט בכור).

           בהמשך לכך נציין את השימוש הרווח שנעשה בביטוי "מועצת מנהלים" כדי לתאר, את הדירקטוריון. כך במלון אבן שושן (המלון המרוכז (2004)) מוגדר הביטוי "מועצת מנהלים" כ"חבר אנשים שבעלי המניות בחרו בהם כדי לקבוע את מדיניות החברה ולפקח על פעולותיה. בלועזית דירקטוריון", ושימוש דומה במונח זה נעשה גם בפסיקה (ראו: ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253 (1984); רע"א 556/88 "רסקו" חברה להתיישבות חקלאית נ' Limited, פ"ד מב(4) 402 (1989)). אולי זה המקום להמליץ כי ייקבע באקדמיה ללשון העברית שם עברי לדירקטוריון ולדירקטורים.

193.    ואכן סעיף 424א מתייחס לדירקטורים ולנושאי משרה כקבוצות נפרדות. בגדר המונח נושא משרה נמנים "מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, חשב, מבקר פנימי, מזכיר התאגיד וכל מי שממלא תפקיד כאמור יהא תואר משרתו אשר יהא". סעיף 424א אינו עושה שימוש במונח "מנהל" כלל – מונח זה אינו שייך ל"עולם המושגים" של הסעיף; אין הוא מנגיד בין המונח "דירקטור" למונח "מנהל". ובכל הכבוד, אין הנדון (סעיף 425) והראיה (סעיף 424א) זהים זה לזה, חרף שכנותם החקיקתית.

194.    דומה, כי גישה זו, של ראיית "דירקטור" כ"מנהל", תואמת לאופן שבו הובנה העבירה בפסיקה. בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663 (1991) (להלן: עניין דרוויש), הבחין המשנה לנשיא אלון בין העבירה הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, שכותרתה "מרמה והפרת אמונים", לזו שבסעיף 425 ("מרמה והפרת אמונים בתאגיד"). ביחס לסעיף 425 קבע המשנה לנשיא כך:

"סעיף 425 לחוק אין ענינו הגנה על הציבור, אלא על התאגיד. יסודו בחובת האמון החלה על מנהל התאגיד, אשר בהיותו פועל בשל אחרים ובעבורם, עליו לפעול כלפיהם ביושר ובהגינות... הוראה זו נועדה להבטיח כי מנהל התאגיד לא ימעל באמון שניתן בו ויפעל להגשמת תפקידו" (בעמ' 692).

           ועוד, בפרשות שונות הורשעו דירקטורים בעבירת מרמה והפרת אמונים. כך, למשל, בע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 563 (1992) (להלן: עניין ברזל); אמנם, שם דובר במי שהיו מעורבים בניהול החברה בפועל, אך בראש וראשונה היו אלה דירקטורים; וראו גם ת"פ (שלום ת"א) 4546/99 מדינת ישראל נ' טל (11.7.06). גם המלומד ד"ר יובל קרניאל מציין, בין השאר בהתבסס על הפסיקה, כי "לאור ההשתלבות של הלשון והתכלית לא יכול להיות ספק כי סעיף 425 מתפרש כיום כחל הן על נושאי משרה והן על דירקטורים החבים חובת אמון לתאגיד" (יובל קרניאל הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי 107 (2001), להלן: קרניאל).

195.    נמצאנו למדים, איפוא, כי "מנהל" בהקשר הנוכחי כולל בחובו דירקטור, ולאו דוקא דירקטור "פעיל". ערעור המדינה מתקבל, איפוא, ורך ובצר יורשעו במרמה והפרת אמונים לפי סעיף 425 לחוק העונשין.

עבירות בדבר דיווח מטעה

196.   הורוביץ זוכה משלוש עבירות דיווח מטעה על-פי סעיף 53(א)(4), בנימוק שלא נשא בכל תפקיד בישטק הון וכן לא היה בעל שליטה בה, ועל כן לא חב חובות דיווח.

           לטענת המדינה, משנקבע כממצא עובדתי כי הורוביץ הוא היוזם והמתכנן של המזימה בעסקת סיגמט על שני שלביה, נהיר כי חלק מהמזימה הוא הוצאת דיווחים כוזבים בעניין עסקת סיגמט על-ידי ישטק הון, וכך גם הונאת הדירקטוריון על מנת לקבל את האישור לעסקה, ודיווח כוזב לבעלי המניות ולצבור המשקיעים על העסקה. הורוביץ הפעיל את פרקו, ורך ובצר ללא שהוא עצמו נכח בישיבות. משכך, היה על בית המשפט להרשיע את הורוביץ בעבירות הדיווח של ישטק הון מכוח דיני השותפות כמשדל, ולגבי השלב הראשון בו לא היו השותפים ורך ופרקו, היה מקום להרשיעו כמבצע באמצעות אחר.

           בתגובתו טוען הורוביץ כי יש להותיר את הזיכוי על כנו מהטעם שעבירות הדיווח מיוחדות בכך שהאחראי לדווח הוא התאגיד, ונושאי המשרה או המנהל נושאים באחריות נגזרת מכוח חוק ניירות ערך; הורוביץ – כנטען – לא היה אורגן, מנהל או דירקטור, ובנוסף אין כל ממצא עובדתי שעליו ניתן לבסס את הטענה כי הדיווח החסר היה חלק מהתכנית או המזימה שתוכנן על-ידי הורוביץ או נעשה בידיעתו. להורוביץ לא היתה שליטה פונקציונלית על פעולות הדיווח, ואין מדובר ברכיב מהותי בתכנית עבריינית. משכך אין גם מקום – כך טוען הורוביץ – להרשיעו מכוח דיני השותפות.

197.   בנסיבות, ונוכח לשונו של סעיף 53(ה) לחוק שעליו ביסס עצמו בית המשפט המחוזי, לא מצאנו מקום להתערב בהכרעתו לזכות מעבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. אכן, הורוביץ הפעיל לצורך מזימת סיגמט כולה גורמים אחרים שהם אשר עברו את עבירות הדיווח, אך לשון החוק מחילה אחריות דיווח על הדירקטורים והמנהל הכללי, ולכאורה לא מעבר לכך; ואף שהיד מבקשת להחיל את "מוטת השליטה" גם על הדיווח, מתקשה המוח למתוח את הגג הפלילי אל מעבר לכך, ולמצער הדבר נתון בספק; ואולי יתן המחוקק לזאת דעתו.

סיכום פרשת האישום השני

198.   סיכום הכרעותינו באישום השני הוא, כי אנו דוחים את ערעורם של ארבעת המערערים-הנאשמים, למעט ערעורו של הורוביץ על הרשעתו בעבירת גניבה בידי מורשה. כאמור, אנו מזכים את הורוביץ מעבירה זו ומרשיעים אותו תחתיה בעבירת גניבה. אנו מקבלים את ערעור המדינה באשר לזיכוים של ורך ובצר בעבירת מרמה והפרת אמונים. אנו דוחים את ערעור המדינה באשר לזיכויו של הורביץ מעבירות דיווח מטעה.

האישום השלישי – ישטק תעשיות

תיאור עובדות האישום

199.      האישום השלישי עניינו בסדרה סבוכה של עסקאות במניותיה של ישטק תעשיות ופעולות הקשורות בעסקאות אלה.

          בתמצית, ראשיתן של העסקאות השונות נשוא האישום השלישי הוא החלטה של הורוביץ מזה ושל איבגי ומורד מזה, כי דרכם בקבוצת ישטק תיפרד, עקב סכסוך שנתגלע ביניהם. בין היתר סוכם כי הורוביץ ירכוש מאיבגי וממורד את כל מניות ישטק תעשיות שהחזיקו, תמורת 2,265,000 ש"ח (להלן: הסכם הורוביץ-איבגי ומורד). הורוביץ, לפי הנטען, לא יכול היה לממן בכוחות עצמו את רכישת מניות ישטק תעשיות, ולפיכך תכנן לקבל במרמה חלק מן הכספים למימון הרכישה מאחת החברות בקבוצת ישטק. כדי להסתיר ולהסוות את מהות פעילותו, תכנן הורוביץ למצוא מקורות מימון זמניים אחרים, כאשר בשלב הסופי ייפול נטל המימון על אחת מחברות הקבוצה שבשליטתו. הוא סיכם עם ברוך ידיד כי הלה ירכוש ממנו 547,000 מניות ישטק תעשיות תמורת 1,150,000 ש"ח, תוך התחייבות כלפי ידיד כי חברה מקבוצת ישטק תרכוש מידיד את המניות בשלב מאוחר יותר, במחיר שיותיר רווח בידי ידיד (להלן: הסכם הורוביץ-ידיד). פרקו, ורך ובצר היו מודעים לרכיבים שונים של המגעים לכריתת ההסכמים האמורים.

          משלב זה החלו המערערים – לפי הנטען בכתב האישום – בביצוע פעולות שונות, מקצתן נועדו להביא למימוש עסקאות איבגי ומורד והורוביץ-ידיד, ומקצתן נועדו להעשיר את כיסם של חלק מן המערערים, ובראשם – הורוביץ, אגב מימוש העסקאות כאמור.

          פעולה ראשונה היתה העברתו של סכום של 500,000 ש"ח מישטק הון לחשבונו הפרטי של הורוביץ עקב צורך דחוף של הורוביץ בסכום האמור לשם ביצוע תשלום לאיבגי ולמורד, ביום 5.12.94 (להלן: ההעברה הכספית). ההוראה לבנק על העברת הסכום נחתמה על-ידי פרקו וורך על-פי הוראת הורוביץ, ונרשמה בספרי החברה כהלוואה לידיד. ההעברה הכספית בוצעה מבלי לגלות לדירקטוריון ישטק הון את עניינו של הורוביץ בעסקה, מבלי לנקוט בהליכי האישור הקבועים בתקנות ניירות ערך, ומבלי לדווח על העברת הכספים כעסקה חריגה, שלבעל השליטה בישטק הון יש בה עניין אישי. ההעברה הכספית אושררה בדיעבד בדירקטוריון ישטק הון ביום 26.2.95, על יסוד מצג מטעה של פרקו כאילו המדובר בהלוואה לידיד, ובלא ציון העובדה של העברת הסכום ישירות להורוביץ. טובת ההנאה להורוביץ לא צוינה אף בדו"ח התקופתי של ישטק הון לשנת 1994, שהוגש לרשות ניירות ערך בחתימת פרקו כמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון ובצר כדירקטור.

          פעולה שניה היא הנעת החברות הנזכרות קופל (חברה ציבורית בשליטת ישטק תעשיות) ול.ב.ו. (חברה בת בשליטה מלאה של קופל) להחליט בסוף מאי 1995, באופן עקרוני, על רכישת מניות ישטק תעשיות בהיקף משמעותי. מטרת ההחלטה היתה לאפשר את קיום התחייבות הורוביץ לידיד לרכישה חוזרת של המניות. ההחלטה של האורגנים המוסמכים בקופל ובל.ב.ו. נתקבלה על יסוד מצג מטעה שהציג הורוביץ, בנוכחות פרקו (להלן: החלטות ל.ב.ו. וקופל). מיד לאחר קבלת החלטות ל.ב.ו. וקופל, נכרת ביום 31.5.95 הסכם בין ל.ב.ו. (בחתימת הורוביץ) וידיד לרכישתן בפועל של מניות ישטק תעשיות מידיד, בהיקף גדול, ובמחיר גבוה משמעותית ממחיר השוק של המניות אותה עת (להלן: הסכם ל.ב.ו.-ידיד). בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, סבלו קופל ול.ב.ו. ממחסור חמור במזומנים, שפגע בפעילותן העסקית וביכולתן לבצע עסקאות רכישת רכב – הוא תחום עיסוקן. ההשקעה בעסקת ל.ב.ו.-ידיד גרמה לפי הנטען לחוסר נוסף במזומנים ולפגיעה נוספת בפעילותן העסקית.

          פעולה שלישית היא הניצול שעשה הורוביץ בעסקה העתידית עליה התחייב כלפי ידיד – לרכישה חוזרת של מניות ישטק תעשיות מידיו (עסקה שמצאה את ביטויה בהסכם ל.ב.ו.-ידיד), לשם עשיית רווח אישי. הורוביץ העביר עוד באוקטובר 1994 את מניות ישטק תעשיות שבבעלותו, באופן פורמלי בלבד וללא תמורה, לידי מזכירתו מיכל ארבל (מניות אלה יכונו להלן: מניות ארבל, אף שלפי הנטען מעולם לא היו מהותית בבעלותה). ביום חתימת הסכם ל.ב.ו.-ידיד, חתמה ארבל בהוראת הורוביץ על שטר העברת מניות אלה לל.ב.ו. בסמוך לאחר מכן העביר הורוביץ את תעודת המניה המתייחסת למניות ארבל לחשב קופל ול.ב.ו., בטענה כי אלו הן מניות שהועברו לל.ב.ו. על-ידי ידיד כחלק מעסקת ל.ב.ו.-ידיד. כנגד מניות אלה קיבל הורוביץ שיק על סך 216,000 ש"ח לפקודת ידיד. שיק זה הוסב על-ידי ידיד לארבל, והוסב על-ידי ארבל להורוביץ, הכל לבקשת הורוביץ.

          פעולה רביעית המפורטת בכתב האישום, שנעשתה אף היא לעשיית רווח אישי על רקע העסקאות האמורות, בוצעה לפי הנטען בתיאום בין הורוביץ, ורך ובצר. הורוביץ ביקש מבצר לרכוש מניות ישטק תעשיות שהוחזקו על-ידי חברה-בת של ישטק תעשיות, דאטה לינק בע"מ (להלן: דאטה לינק). בפברואר 1995 בצר רכש מניות מדאטה לינק בשער של כ-0.33 דולר. לאחר כריתת הסכם ל.ב.ו.-ידיד, רכש בצר ביום 5.6.95 בשוק מניות נוספות של ישטק תעשיות בשער של כ-0.28 דולר למניה. באותו יום, נתן הורוביץ הוראה מטעם ל.ב.ו. לרכישת 400,000 מניות ישטק תעשיות, בשער של כ-0.44 דולר למניה, מחציתן מחשבונו של בצר (להלן: העסקה במניות בצר), ומחציתן מחברה זרה שבשליטת הורוביץ (שאיננה מעניינו של כתב האישום). הורוביץ, ורך ובצר התחלקו ברווחי העסקה במניות בצר.

          דו"חות הביניים הכספיים של קופל (המאוחדים עם דו"חות ל.ב.ו.) ליום 30.6.95, שנחתמו על-ידי הורוביץ והוגשו לרשות ניירות ערך, לא כללו דיווח על עסקת ל.ב.ו.-ידיד ועל מכירת מניות ארבל לל.ב.ו. כעסקאות עם צד קשור, ועל העסקה במניות בצר כעסקה עם צדדים קשורים (הורוביץ וורך), נוסף על בצר.

200.      בשל המעשים האמורים שיוחסו להם, הואשמו הורוביץ, פרקו, ורך ובצר (כמו גם ישטק הון וקופל, שעניינן איננו לפנינו), באישומים הקשורים לשלושה עניינים שונים: ההעברה הכספית, עסקת ל.ב.ו.-ידיד (כולל העסקה במניות ארבל), והעסקה במניות בצר, הכל כמפורט להלן:

          (א)     ההעברה הכספית: פרקו וורך הואשמו בכך שאת הכספים שהעבירו לחשבונו של הורוביץ, רשמו כ"הלוואה לידיד", בלא לגלות את עניינו האישי של הורוביץ בעסקה ובלא לנקוט בהליכי האישור הנדרשים – עבירת מנהלים בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין). כן הואשמו השניים בכך שלא גילו את עניינו של הורוביץ בעסקה לדירקטוריון ישטק הון ולא נקטו בהליכי אישור הנדרשים לפי דין – דבר המהווה הפרת חוק ניירות ערך (סעיפים 53(א)(4) ו-36 לחוק). הורוביץ ופרקו הואשמו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 לחוק), בקשר עם קבלת אישור דירקטוריון ישטק הון להלוואה לידיד בסך 500,000 ש"ח (שהועברו ישירות להורוביץ), והמערערים כולם הואשמו בהפרת הוראות חוק ניירות ערך (סעיף 53(א)(4) ) בכך שהכלילו פרט מטעה בדו"ח הכספי ובדו"ח התקופתי של ישטק הון לשנת 1994.

          (ב)     עסקת ל.ב.ו.-ידיד (לרבות העסקה במניות ארבל): הורוביץ ופרקו הואשמו בהפרת הוראות סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, בשל אחריותם לאי-דיווח בדו"ח מיידי מטעם קופל אודות עסקת ל.ב.ו.-ידיד כעסקה עם בעל עניין. הורוביץ הואשם בהקשר זה אף בהכללת פרט מטעה בדו"ח הכספי של קופל (אף היא עבירה על הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך) – בקשר עם אי-דיווח על עסקת ל.ב.ו.-ידיד והעסקה במניות ארבל כעסקאות עם צד קשור. הורוביץ ופרקו הואשמו אף בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בפרט בגין הסתרת מידע (על-ידי הורוביץ) והצגת מצג מטעה לדירקטוריון קופל ול.ב.ו. (על-ידי פרקו) בעניין עסקת ל.ב.ו.-ידיד. הורוביץ הואשם אף בקשר עם העסקה במניות ארבל, בעבירות של הנעה בתרמית (בשל הנעת חשב ל.ב.ו. לרכוש את מניות ארבל) וקבלת דבר במרמה (בשל קבלתם בעקיפין של 216,000 ש"ח מל.ב.ו. תמורת מניות ארבל).

          (ג)      העסקה במניות בצר: הורוביץ, בצר וורך הואשמו כולם בהפרת הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, בקשר עם אי-דיווח על עסקת דאטה-לינק כעסקה עם הורוביץ וורך כצדדים קשורים.

תמצית טענות הורוביץ, פרקו, ורך ובצר בבית המשפט המחוזי

201.      כפי שציין בית המשפט המחוזי, במרכז הדיון באישום השלישי מצוי הבירור העובדתי. להלן, בתמצית רבה, טענותיהם של הורוביץ, פרקו, ורך ובצר בעניין אישום זה.

202.      הורוביץ אישר את קיומם של חילוקי דעות בינו לבין איבגי ומורד, את כריתת ההסכמים הכוללים את רכישת אחזקותיהם של השניים בישטק תעשיות על-ידיו, ואת קשייו במימון העסקה. הורוביץ טען כי הציג קושי זה בפני בצר, פרקו וורך, וכי בצר השתתף במימון של כ-840,000 ש"ח מתוך הרכישה בסך של כ-2.2 מיליון ש"ח. כן מאשר הורוביץ כי התקשר עם ידיד למכירת מניות ישטק תעשיות, וטען כי פרקו הוא שהציע לידיד לרכוש את המניות. הורוביץ מכחיש כי תכנן שחברה כלשהי בקבוצת ישטק תשא בנטל המימון של רכישת המניות מאיבגי ומורד, או כי נתן לידיד התחייבות לרכישה חוזרת (buy-back) של המניות שמכר לו הורוביץ. הורוביץ טען כי ידיד לא עמד בחיוביו כלפיו, מה שהביא לאי-קיום התחייבות הורוביץ לאיבגי ומורד. לפיכך דרש הורוביץ מידיד כי יעביר לו את הכספים אותם חייב ידיד, והלה הבטיח כי יבצע העברה בנקאית לחשבונו של הורוביץ. הורוביץ סבר כי הסכום של 500,000 ש"ח שהועבר לחשבונו הגיע מידיד (ולא ישירות מישטק הון), ורק בדיעבד הוברר להורוביץ כי ידיד פנה לפרקו בבקשה שיעמיד לו הלוואה בסכום האמור, תוך הוראה להעביר את הכסף ישירות לחשבון הורוביץ. לפיכך אכן ניתנה הלוואה אמיתית לידיד, והעברת הכסף ישירות לחשבונו של הורוביץ איננה עסקה עם בעל עניין כי אם עסקה בין ישטק הון לצד שלישי (ידיד).

באשר להסכם ל.ב.ו.-ידיד, שנכרת לאחר החלטות ל.ב.ו. וקופל, טען הורוביץ כי אין הוא תוצאה של התחייבות הורוביץ לידיד לרכישה חוזרת של המניות שמכר לו, כי אם חלק מתכנית כוללת להקטין את חובותיו של ידיד לקבוצת ישטק. ידיד התקשה לאסוף די מניות ישטק תעשיות שאותן ימכור לל.ב.ו. כחלק מהסכם ל.ב.ו.-ידיד, והורוביץ החליט לסייע לידיד בדרך של מכירת מניות ארבל. הורוביץ טען כי מניות אלה הועברו לארבל בעבר כחלק מהטבות שביקש להעניק לה אם ייווצר רווח ממכירתן בעתיד. עתה טווה הורוביץ עסקה שבה מכר את המניות שהיו רשומות על שם ארבל לידיד וידיד מכר אותן לל.ב.ו., תמורת 216,000 ש"ח. התמורה נמסרה לידיד בשיק של ל.ב.ו., שהסב את השיק למיכל ארבל. ארבל העבירה את התמורה להורוביץ על-ידי הסבה של השיק ומסירתו להורוביץ. הורוביץ טען כי במועד ביצוע העסקה לא סבר שמדובר בעסקה שיש לו עניין אישי בה, אלא בתרומה שלו ליכולת ידיד לבצע את עסקת ל.ב.ו.-ידיד (ולכל היותר, אף אם ייקבע שהורוביץ היה בעל עניין אישי בעסקה, הרי שבזמן אמת הוא טעה בתום לב, בסוברו שאיננו כזה). באשר להחלטות ל.ב.ו. וקופל לרכוש מניות ישטק תעשיות, טען הורוביץ, כי ההחלטה התקבלה על סמך שיקולים כלכליים של הדירקטוריון, ואף בלא וודאות שידיד יתקשר בעסקה עם ל.ב.ו. לרכישת המניות.

באשר לעסקה במניות בצר, טען הורוביץ (כפי שטענו אף ורך ובצר, בהבדלי גרסאות בין השלושה), כי מניות ישטק תעשיות אותן רכשה ל.ב.ו. מבצר, היו של בצר לבדו.

203.      פרקו, אשר באישום זה יוחסו לו ככלל עבירות של ניהול בלתי תקין, ולא של פעולות פליליות שתכליתן להעשיר אותו שלא כדין, טען כי פעולותיו נבעו מחוסר נסיון בניהול חברות ציבוריות, אמון בלתי מסויג ביכולותיו ובהגינותו של הורוביץ, וסברתו כי העסקאות עם ידיד הן לטובת החברה ובמהלך העסקים הרגיל. באשר להלוואה לידיד, הרי שזו ניתנה בהתאם להוראת הורוביץ, תוך שהורוביץ טוען כי ידיד ביקש שההלוואה תועבר ישירות לחשבון הורוביץ לשם סילוק החוב כלפיו. להבנתו של פרקו – שלא היה מודע להתחייבות הורוביץ לרכישת חוזרת של המניות שמכר לידיד – לא היה פסול בהלוואה לידיד, והראיה לכך היא שדירקטוריון ישטק הון אישר את מתן ההלוואה (ואחרות) גם בדיעבד. באשר לעסקת ל.ב.ו.-ידיד, טען פרקו כי הוא היה מעורב בה במידת מה, אך לא ידע כי הורוביץ מנסה לממש באמצעותה את ההבטחות שנתן לידיד.

204.      ורך טען כי היה מודע לכך שהורוביץ תר אחר משקיעים שיסייעו ברכישת מניות ישטק תעשיות שהוחזקו בידי איבגי ומורד, והיה מודע אף לקיום משקיעים פוטנציאליים (בצר וידיד), אך לא היה מעוניין לסייע ברכישת המניות בעצמו. הוא לא הכיר את פרטי עסקת הורוביץ-ידיד. כל שידע ורך (מפי פרקו) הוא שהוחלט לתת לידיד הלוואה בסך חצי מיליון ש"ח מכספי ישטק הון וכי בקשתו של ידיד היא שהכסף יופקד בחשבונו של הורוביץ. ורך התבקש להוסיף את חתימתו (כחתימה שנייה) על הוראת ההעברה של הסכום הנזכר, ועשה כן בסוברו כי הדבר תואם הן את מדיניותה העקרונית של ישטק הון להלוות כספים לגורמים עסקיים שונים והן את הצורך המיוחד לפתח את הקשר העסקי עם ידיד. ורך לא סבר שיש צורך באישור מיוחד למהלך או לדיווח אודותיו, שכן הוא לא היה מודע למערכת היחסים שבין הורוביץ לבין ידיד, ואף לא סבר שהורוביץ הוא בעל מעמד פורמלי בישטק הון. 

205.      בצר טען, לעניין אי-הדיווח על ההעברה הכספית, כי הוא לא ראה בה משום עסקה עם בעל עניין, ואי-הדיווח נעשה בתום לב מוחלט ללא כוונות פליליות. לא זו בלבד שהוא נהג בתום לב, אלא שכאשר התברר לו, בינואר 1995, כי לידיד ניתנו הלוואות בהיקף של 1.6 מיליון ש"ח, הוא עצמו חשד באי-תקינות ההלוואות וביקש לכנס את הדירקטוריון לישיבה דחופה, שאכן כונסה. בצר טען אף כי כלל לא פעל במשותף עם הורוביץ לרכישת מניות ישטק תעשיות, אלא שרכישותיו היו עצמאיות.

ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי

206.      ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי תאמו ככלל את הנטען בפרק העובדתי של כתב האישום. להלן נציין את עיקרי הממצאים.

207.      הסכם הורוביץ-איבגי ומורד: בית המשפט קבע כי פרקו היה מעורב במגעים לגיבוש העסקה, אותם ניהל הורוביץ, והיה מודע לתוצאות המגעים ולפרטיהם. ורך ובצר היו מודעים אף הם לפרטים אלה. בצר אף התחייב לסייע להורוביץ במימון חלק מרכישת המניות מאיבגי ומורד, תמורת סיוע שיינתן לו בכך שידיד ירכוש מבצר מניות ישטק הון שהחזיק (רכישה שאיננה מעניינו של כתב האישום).

208.      עסקת הורוביץ-ידיד: עסקה זו נכרתה על מנת לסייע להורוביץ למימון הסכם הורוביץ-איבגי ומורד. נקבע כי הורוביץ הבטיח לידיד – ללא כריתת הסכם מפורט, אך כהבטחה ברורה – שהמניות שירכוש ידיד (547,000 מניות ישטק תעשיות, תמורת 1,150,000 ש"ח), יירכשו ממנו במקרה הצורך על-ידי גורם מקבוצת ישטק. אין ודאות שבצר וורך היו מודעים להתחייבות זו.

209.      ההעברה הכספית: ידיד נותר חייב להורוביץ סכום של 500,000 ש"ח על חשבון עסקת הורוביץ-ידיד. שיק בסכום זה שמסר הורוביץ לאיבגי הופקד וחזר בהיעדר כיסוי ביום 30.11.94. הורוביץ, שנזקק בדחיפות לסכום האמור, הנחה את פרקו לבצע העברה כספית בסכום זה לחשבונו של הורוביץ, ולרשום את המהלך כהלוואה לידיד – ייתכן שבידיעת ידיד (עניין שבית המשפט המחוזי לא ראה צורך להכריע בו). ביום 4.12.94 הופקד השיק של הורוביץ בשנית ובפעם הזאת כובד. ביום 5.12.94 העבירה ישטק הון סכום של 500,000 ש"ח לחשבונו של הורוביץ, העברה שנרשמה כהלוואה לידיד. דיווח לדירקטוריון אודות ה"הלוואה לידיד" (שבפועל הועברה ישירות להורוביץ) לצורך אישורה בדיעבד, כמו גם אישור הלוואות נוספות שניתנו לידיד בסכום של 1.1 מיליון ש"ח, נעשה בפברואר 1995, על-ידי פרקו. הדיווח התייחס לכלל ההלוואות כמכלול, תוך הבהרת תכליתן הכלכלית – חיזוק הקשר העסקי עם ידיד, העשוי להניב פירות לישטק הון. לא נמסרו פרטים על עסקת הורוביץ-ידיד ועל השלכותיה על ההעברה הכספית. אשרור מכלול ההלוואות נעשה בתמיכת ורך ובצר, שהיו מודעים לפרשת ההעברה הכספית, אך לא אמרו דבר לדירקטורים האחרים, שכן לסברת ורך לא נפל פגם בהלוואה, ולסברת בצר ניתן לדבר גיבוי בחוות דעת משפטית. בסוף אפריל 1995 החליט הדירקטוריון להסמיך את הנהלת ישטק הון לחתום על המאזנים, זאת חרף דרישה של המבקר לקבלת מסמכים משלימים, וחרף התנגדות התחלתית של בצר מטעמים של אי-תקינות מינהלית בחתימת המאזנים, התנגדות שהוסרה בהמשך.

210.      החלטות ל.ב.ו. וקופל: ביום 28.5.95 קוימה ישיבת ועדת הביקורת של קופל. פרקו כיהן אז כראש הוועדה. בישיבה הציג הורוביץ את העובדה שעל סדר היום של דירקטוריון חברת הבת ל.ב.ו. תועמד שאלת השימוש בעודפי מזומנים וכי אחת ההצעות לאישור החברה היא לרכוש בכסף הזה מניות ישטק תעשיות בהיקף של עד 2.2 מיליון ש"ח לשנה במחיר ממוצע של 0.55 דולר למניה. הורוביץ טען כי מחיר המניות אטרקטיבי ורמת הסיכון בהשקעה נמוכה, והזכיר שבעבר מכרה קופל מניות ישטק תעשיות במחיר גבוה פי כמה ממחיר הרכישה המוצע. הורוביץ הוסיף כי מבחינה ציבורית תהיה לחברה תדמית שלילית אם לא תרכוש את המניות במחיר האטרקטיבי הקיים, בעוד שרכישת המניות תקנה "הרגשה טובה לבעלי המניות של החברה". אחרי שהורוביץ השמיע את דברו עזב, יחד עם פרקו, את הישיבה (בשל האינטרס האישי שיש להם בהחלטה) והוועדה קיבלה החלטה לתמוך בהצעה. באופן דומה, אישר דירקטוריון קופל את ההחלטה שהובאה בפניו, על יסוד דברי הורוביץ ובהסתמך על המלצת ועדת הביקורת. למחרת כונס גם דירקטוריון ל.ב.ו. שהורוביץ עמד בראשו. הורוביץ הציג את החלטות חברת האם קופל והציע שתתקבל החלטה דומה בדירקטוריון ל.ב.ו. הוא נימק את ההצעה בדיוק באותן הנמקות שהוצגו לוועדת הביקורת של קופל, וההצעה אושרה.

211.      הסכם ל.ב.ו.-ידיד: על יסוד החלטות ל.ב.ו. וקופל, נחתם ביום 31.5.95 הסכם ל.ב.ו.-ידיד, לפיו תרכוש ל.ב.ו. מידיד מיליון מניות ישטק תעשיות במחיר 0.6 דולר למניה. הורוביץ חתם על ההסכם מטעם ל.ב.ו. (במקביל נחתם הסכם נוסף בין ידיד לבין ישטק תעשיות לרכישת מניות קופל מידי ידיד – ראו בדיון באישום הרביעי, להלן). עיקר המגעים לקראת חתימת הסכם ל.ב.ו.-ידיד נעשה על רקע דרישתו של ידיד לממש את ההתחייבות של הורוביץ לרכישה חוזרת של מניות ישטק תעשיות שרכש ידיד בעסקה עם הורוביץ. פרקו התוודע להתחייבות לרכישה חוזרת לכל המאוחר במרץ 1995 ויכול היה להבין, ואף הבין בפועל (לפי דבריו בחקירה) שהסכם ל.ב.ו.-ידיד הוא צעד למימוש ההתחייבות לרכישה חוזרת שנתן הורוביץ לידיד.

212.      העסקה במניות ארבל: עוד ביום 27.10.94 העביר הורוביץ 181,650 מניות ישטק תעשיות שהיו ברשותו, על שמה של מזכירתו מיכל ארבל (הן "מניות ארבל", לעיל ולהלן). הורוביץ אמר לארבל שהיא תידרש לחתום על העברת המניות בהמשך למי שהוא יורה לו. הורוביץ לא הבטיח לארבל תמורה מפורשת, אך אמר שאם שער המניה יעלה, אולי יוכל לפצותה. בית המשפט קבע כי תכלית ההעברה היתה למראית עין בלבד, תוך כוונה של הורוביץ להכשיר את הקרקע לעשיית רווח לעצמו במסגרת מימוש ההתחייבות שנתן לידיד, לביצוע רכישה חוזרת של מניות ישטק תעשיות שהועברו בעסקת הורוביץ-ידיד. כיוון שמכירת מניות ארבל על-ידי הורוביץ ישירות לחברה בקבוצת ישטק אסורה ללא גילוי הדבר לדירקטוריון אותה חברה, הסווה הורוביץ את המכירה אותה קיווה לבצע, על-ידי העברת המניות באופן פורמלי על שם ארבל.

ביום 31.5.95 או סמוך לכך (במקביל לכריתת הסכם ל.ב.ו.-ידיד), הורה הורוביץ לארבל להעביר את המניות לל.ב.ו. ארבל חתמה על שטר העברת המניות, והורוביץ מסר לידי סאיג, חשב ל.ב.ו., תעודת מניה על שם ל.ב.ו. הורוביץ טען בפני סאיג כי ההעברה היא חלק מביצוע הסכם ל.ב.ו.-ידיד. עקב כך משכה ל.ב.ו. שיק על סך 216,000 ש"ח לפקודת ידיד, שהסב אותו בחתימתו לארבל, וזו בתורה הסבה את השיק להורוביץ. בית המשפט נדרש להכרעה בשאלה העובדתית האם מניות ארבל נמכרו לידיד שמכרן לל.ב.ו. (שאז המדובר לכאורה בעסקה שבין ל.ב.ו. לבין ידיד – שאיננו בעל זיקה לחברה), או שמא הורוביץ הוא שמכר את המניות, בשמה של ארבל, ללא זיקה לידיד (שאז מדובר בעסקת בעלי עניין מובהקת). בית המשפט המחוזי קבע כי האפשרות השניה היא התקפה בענייננו. זאת, לאחר שבחן את גרסאותיהם הנוגדות של ידיד מזה ושל הורוביץ מזה, ומצא שאף שגרסת ידיד מקימה סימני שאלה, אלו ניתנים להסבר, ולעומת זאת גרסת הורוביץ מופרכת ואיננה ראויה לאמון.

213.      העסקה במניות בצר: בפברואר 1995 הסכימו הורוביץ, ורך ובצר כי האחרון ירכוש מניות ישטק תעשיות שהוחזקו על-ידי דאטה לינק, ובהמשך – כאשר ייווצרו תנאים מתאימים לכך – ימכור בצר את מניותיו והרווח יחולק בין השלושה (וככל שייווצר הפסד – יחלקו השלושה בהפסד). ביום 16.2.95 רכש בצר מדאטה לינק 157,500 מניות ישטק תעשיות, בשער של 0.33 דולר. ביום 5.6.95 (בסמוך לאחר כריתת עסקת ל.ב.ו.-ידיד) רכש בצר בבורסה 40,000 מניות ישטק תעשיות, בשער של 0.28 דולר למניה, ובו ביום מכר 200,000 מניות לל.ב.ו. בשער של 0.44 דולר. הרווח חולק בין הורוביץ, ורך ובצר בהתאם להתחשבנות המוקדמת ביניהם. בין היתר הסכימו השלושה כי חלק מן הרווחים יושקעו בישטק תעשיות לשם מימוש אופציות בעתיד. השלושה פעלו בעצה אחת ובמודעות זה למעשי זה.

מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי

214.      בית המשפט המחוזי ערך את מסקנותיו המשפטיות בהתאם לסדרם של האישומים ושל הפרשיות השונות: ההעברה הכספית, עסקת ל.ב.ו.-ידיד, העסקה במניות ארבל, והעסקה במניות בצר. להלן נציין את עיקרי קביעותיו, כאשר נרחיב בהן, ככל הנדרש, לצורך הדיון בערעור.

ההעברה הכספית

215.      (א) אי קיום הוראות לפי סעיף 36 לחוק ניירות ערך – עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (עבירה שבביצועה הואשמו פרקו וורך): סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך קובע, בין היתר, כי אי-קיום הוראת סעיף 36 לחוק ניירות ערך או תקנות שהותקנו לפיו, מהווה עבירה פלילית. בית המשפט קבע כי פרקו, מי שכיהן כיו"ר דירקטוריון ישטק הון וכמנכ"ל החברה, וורך, כדירקטור, הפרו את חובת הדיווח בתאגיד הקבועה בסעיף 36 לחוק ניירות ערך ובתקנות שהותקנו לפיו (תקנות ניירות ערך (הגבלות בעניין ניגוד עניינים בין חברה רשומה לבין בעל שליטה בה), תשנ"ד-1994, להלן: תקנות בעל שליטה – תקנות שהוחלפו בינתיים על-ידי תקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה), תשס"א-2001). תקנות בעל שליטה מחייבות אישור ודיווח על עסקה חריגה של חברה רשומה עם בעל השליטה, או שבה יש לבעל השליטה עניין אישי. בית המשפט קבע, בהמשך לקביעתו בדיון בפרשת סיגמט, כי הורוביץ נחשב לבעל השליטה בקבוצת ישטק בכלל, ובישטק הון בפרט, וכי יש לראותו כבעל שליטה אף בהקשר של קיום חובות הדיווח בעניין עסקה עם בעל שליטה או עסקה שלבעל שליטה עניין אישי בה. כן נקבע כי ההעברה הכספית מהווה עסקה חריגה ולא עסקה במהלך העסקים הרגיל של החברה, בשים לב לכך שמדובר בעסקה שנכפתה על החברה, היא חפה מכל שיקול כלכלי-עסקי של החברה, והיא ניתנה ללא הסכם, בלא קביעת זמן פירעון, ריבית ובטחונות. לאור האמור, ההעברה הכספית מהווה עסקה חריגה עם בעל השליטה, ולחלופין שלבעל השליטה בחברה יש בה עניין אישי, ואשר פרקו וורך לא פעלו לאשרה כדין, או לדווח עליה כדין. לפיכך נקבע כי השניים הפרו את חובתם לפי סעיף 36 לחוק ניירות ערך והתקנות שהותקנו מכוחו, ומכאן – שביצעו עבירה פלילית כאמור בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.

         

          (ב) עבירות מנהלים בתאגיד (פרקו וורך): בית המשפט קבע כי ההעברה הכספית, שלא אושרה ולא דווחה כדין, פגעה בניהולה התקין של ישטק הון. פרקו, כמי ששימש במועד ההעברה הכספית כיו"ר דירקטוריון שעסק בניהול מעשי של החברה, הורשע בביצוע עבירת מנהלים בתאגיד, כאמור בסעיף 424(2) לחוק העונשין. ורך, אשר כאמור לעיל (באישום השני) נקבע כי לא שימש כ"מנהל" ואף לא כ"עובד אחר" בישטק הון, זוכה מן העבירה.

          (ג) קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (הורוביץ ופרקו): פרקו הביא ביום 26.2.95 לאישור דירקטוריון ישטק הון את ההעברה הכספית, שהוצגה כהלוואה לידיד לצורך הידוק שיתוף הפעולה עמו, בלא לציין שהיא נועדה לסייע לסילוק חוב אישי של ידיד להורוביץ, או שהיא נעדרת בטחונות ועיגון בהסכם. בית המשפט קבע כי פרקו קיבל בכך "דבר" (אישור הדירקטוריון כשלעצמו – שהשגתו היוותה את תכליתה היחידה של המרמה) שהתקבל במרמה (העלמת המידע המהותי אודות ההלוואה), אף שבית המשפט לא ראה לקבוע שהמרמה היא "בנסיבות מחמירות". ככל שהדברים נוגעים להורוביץ, נקבע כי עניינו היה בהעברה הכספית ולא באישורה הרטרואקטיבי בדירקטוריון כהלוואה לידיד. הורוביץ לא שימש כדירקטור, לא התייצב בישיבה כדי להציג מצג כלשהו, ולפיכך הוא זוכה מאישום זה.

          (ד) הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי – עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (כל המערערים): המדינה טענה כי בדו"חות הכספיים של ישטק הון לשנת 1994 לא ניתן גילוי לטובת ההנאה שקיבל הורוביץ, המגולמת בהעברה הכספית. תקנה 22 לתקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים) תש"ל-1970 (להלן: תקנות הדו"חות) מורה שבדו"ח תקופתי יפורטו טובות הנאה שקיבל כל בעל עניין בתאגיד. הורוביץ, כך נקבע, איננו עונה על הגדרתו הטכנית של "בעל עניין" שבתקנות הדו"חות (הגדרה הנסמכת על האמור בחוק ניירות ערך) – וזאת אף שנקבע כי מבחינה מהותית הוא בעל שליטה באותו תאגיד. כפועל יוצא מכך זוכו כל המערערים מן העבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח התקופתי ובדו"ח הכספי בהקשר האמור.

עסקת ל.ב.ו.-ידיד

216.      בהקשר לעסקת ידיד-ל.ב.ו. (לרבות אישורי קופל ול.ב.ו. לרכישת מניות ישטק תעשיות, אישורים שעל בסיסם נכרתה העסקה) יוחסו למערערים העבירות הבאות: הנעה בתרמית (הורוביץ); אי דיווח מיידי על עסקה (הורוביץ, פרקו); הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי (הורוביץ); מרמה והפרת אמונים בתאגיד (הורוביץ, פרקו). להלן נפרט את הדברים:

          (א) הנעה בתרמית (הורוביץ): המדינה טענה כי הורוביץ הניע את הדירקטוריונים של קופל ול.ב.ו. לאשר רכישה מסיבית של מניות ישטק תעשיות, תוך הצגת טעמים חסרי יסוד למדיניות ההשקעה המוצעת, והעלמת עניינו האישי בהשקעה – מימוש הבטחתו לידיד לרכישה חוזרת. בית המשפט קבע כי אין הוא שולל את האפשרות שהיו טעמים שיכולים היו להצדיק את החלטות הדירקטוריונים, ולא בכך לקה הורוביץ. עם זאת נקבע כי הורוביץ העלים את עניינו האישי מן הדירקטוריונים, עניין שהיתה לו תרומה מכרעת להחלטה אותה קידם הורוביץ. מידע זה היה מהותי, שכן אילו נמסר לדירקטורים, היה בו כדי להוות מרכיב חשוב בשיקול דעתם, והעלמתו היתה בעלת השפעה ממשית על החלטתם. הורוביץ היה מודע לכך שהוא מחסיר מידע מהותי מן הדירקטוריונים ומהשפעתה של החסרת מידע זו, ולפיכך נקבע כי הוא ביצע פעולת מרמה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך.

          (ב) אי מתן דיווח מיידי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ותקנה 36 לתקנות הדו"חות (הורוביץ, פרקו): המדינה טענה כי קופל, כחברה ציבורית שהיא חברת האם של ל.ב.ו. ומגישה דו"חות מאוחדים עם אלה של ל.ב.ו., חייבת היתה בהגשת דו"ח מיידי בעקבות חתימת הסכם ל.ב.ו.-ידיד, וכי הורוביץ ופרקו אחראים לכך שלא הגישה דו"ח כאמור. תקנות הדו"חות מחייבות תאגיד, בין היתר, לדווח דיווח מיידי אודות עסקה עם בעל עניין שעה שהעסקה איננה בהתאם לתנאי השוק, וכן לדווח על כל אירוע שלא בדרך העסקים הרגילה של התאגיד והשפיע או עשוי להשפיע באופן מהותי על רווחיותו של התאגיד, רכושו או התחייבויותיו. עסקת ל.ב.ו.-ידיד חורגת ממסגרת העסקים הרגילה של ל.ב.ו. בשל היקפה, והתבצעה במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבורסה. כריתתה של העסקה מקורה אף בהבטחה של הורוביץ (יו"ר דירקטוריון קופל) לידיד לרכישה חוזרת, ובעקיפין מדובר בעסקה בעלת זיקה לבעל עניין. לפיכך נקבע כי על קופל חלה חובת דיווח מיידי. האחריות למחדלה של קופל חלה על הדירקטורים ועל מנכ"ל החברה. הורוביץ (יו"ר הדירקטוריון), ופרקו (שמונה בסוף מאי 1995 לממלא מקום המנכ"ל) נמצאו כאחראים לאי-הדיווח על-ידי קופל, והורשעו בעבירה של אי מתן דיווח מיידי, לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ותקנה 36 לתקנות הדו"חות.

           (ג) מרמה והפרת אמונים בתאגיד (הורוביץ ופרקו): המדינה טענה כי הורוביץ ופרקו, שהופיעו לפני ועדת הביקורת והדירקטוריון של קופל על מנת לשכנע אותם לאשר את החלטת ההשקעה אך בלא לגלות את הטעם לה, ביצעו עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, כאמור בסעיף 425 לחוק העונשין. בבואו לפרש הוראה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי האיסור הפלילי הקבוע בה הוא אחד המנגנונים שנקבעו בדין שתכליתם להבטיח תפקוד נאות של מנהלי התאגיד באופן שיביא לידי ביטוי את האינטרסים של התאגיד ולא את האינטרסים של המנהלים, ימנע שחיתות מידות בקרב המנהלים ויבסס את האמון של בעלי המניות בדרג הניהולי השולט הלכה למעשה בפעולות התאגיד. לפיכך, אין לפרש איסור זה באופן צר יתר על המידה. באשר להורוביץ נקבע כי הוא הציג מצג שקרי ביודעין, ביקש לשרת אינטרס אישי שלו (מימוש הסכם הורוביץ-ידיד), ונכון היה לעשות שימוש במשאבי התאגיד לטובתו שלו. הוא הפך את ההחלטה בדבר מדיניות ההשקעה של קופל להחלטת סרק, תוך שהוא גורם לסיכון ממשי לנזק לתאגיד (מבלי להכריע בשאלת התממשות הנזק והיקפו). לפיכך הורשע הורוביץ בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. לעומת זאת, באשר לפרקו נקבע כי כיוון שהעבירה ניתנת לביצוע לשיטת בית המשפט המחוזי רק על-ידי דירקטור "פעיל" בתאגיד, ופרקו לא היה כזה (במובחן מהורוביץ), יש לזכותו מן העבירה.

          (ד) פרט מטעה בדו"ח כספי עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (הורוביץ): בדו"ח הכספי של קופל לחודש יוני 1995, עליו חתם הורוביץ כיו"ר דירקטוריון החברה, לא צוינה זיקתו העקיפה של הורוביץ (בעל עניין בקופל) לעסקת ל.ב.ו.-ידיד, ואף לא זיקתו הישירה לעסקת מכירת מניות ארבל לל.ב.ו. – פרטים שיש לדווח עליהם בהתאם לחוק ניירות ערך והתקנות שהותקנו מכוחו. לפיכך נקבע כי הורוביץ אחראי להצגת פרט מטעה בדו"ח כספי, עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.

העסקה במניות ארבל

217.      (א) הנעה בתרמית לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך (הורוביץ): הורוביץ הואשם בכך שהניע את הדירקטוריונים של קופל ול.ב.ו. לרכוש מניות ישטק תעשיות, בלי לגלות להם שחלק מן המניות הנרכשות הן מניותיו שלו שהועברו על שם ארבל. הוא הואשם אף בכך שהניע את חשב ל.ב.ו. רוני סאיג לרכוש את המניות תוך הסתרת זיקתו אליהן. בית המשפט קבע כי אין יסוד לאישום ככל שהוא נוגע להונאת הדירקטוריונים באמצעות מצג מטעה, מעשה ששימש כבר כבסיס להרשעת הורוביץ בעבירה לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך (כאמור בפסקה 216 לעיל), וכי אין מקום לכפל הרשעה בגין אותו מעשה. בית המשפט קבע עם זאת שיש מקום להרשיע את הורוביץ בכל הנוגע להנעתו את חשב ל.ב.ו. לרכוש את מניות ארבל, על יסוד מצג מטעה וחלקי.

         

          (ב) קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין (הורוביץ): קבלת התמורה עבור מכירת מניות ארבל היוותה, לדעת בית המשפט המחוזי, קבלת דבר במרמה, אף אם לא בנסיבות מחמירות. ה"דבר" שהתקבל איננו הערך הכספי של התמורה (שכן ל.ב.ו. לא שילמה סכום גדול יותר מן הסכום שבו הסכימה לרכוש את המניות) אלא עצם היכולת של הורוביץ לממש את זכותו לתמורה – דבר שלא היה עולה בידו אלמלא נקט מרמה ואילו גילה שהוא הבעלים הממשי של המניות. 

העסקה במניות בצר

218.       הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (הורוביץ, ורך, בצר): דו"חות הביניים הכספיים של קופל (המאוחדים עם דו"חות ל.ב.ו.) ליום 30.6.95, שהוגשו ביום 31.8.95, לא נתנו ביטוי לעסקה במניות בצר. כיוון שנקבע שבעסקה, שפורמלית נעשתה עם בצר בלבד, היו מעורבים הורוביץ וורך (שניהם בעלי עניין בקופל), וכל השלושה ציפו לטובת הנאה מן העסקה, הרי שנקבע כי הופרה חובת הדיווח בהתאם לתקנות הדו"חות – על עסקה עם בעל עניין או על טובת הנאה שקיבל בעל עניין בתאגיד. בית המשפט קבע כי הורוביץ הוא האחראי העיקרי לדיווח המטעה, אך בצר (שלא שימש כדירקטור בקופל במועד העסקה, אך מונה כדירקטור עובר להגשת הדו"חות), וורך (שכיהן כדירקטור) אחראים להפרתה של חובת הדיווח אף הם, ויש להרשיע את השלושה בעבירה זו.

טענות המערערים והמדינה, ודיון בהן

219.      כל אחד מארבעת המערערים (הורוביץ, פרקו, ורך ובצר) השיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל אחד ואחד מן האישומים שבהם הורשע. המדינה, המערערת שכנגד, השיגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל אחד ואחד מן האישומים שמהם זוכה מי מן המערערים. להלן נסקור את הטענות שהועלו בערעורים השונים, כסדרם. כיוון שהתשובות לכל אחד מן הערעורים השונים נסמכו, ככלל, על האמור בהכרעת הדין, לא נידרש אליהן אלא ככל שהן נחוצות לניתוח הסוגיה. באישום זה נפרט, למען הנוחות, את הכרעתנו בכל אחד מן הערעורים, בצמוד לכל אחת מן הטענות שנטענו בערעור.

ערעורו של הורוביץ

טענה כללית – העדפת עדות ידיד על עדות הורוביץ לעניין העסקה במניות ארבל

220.      לטענת הורוביץ, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לידיד לא היתה זיקה לעסקה במניות ארבל. משמעות קביעה זו היא כי העסקה באותן מניות איננה חלק מביצוע הסכם ל.ב.ו.-ידיד, כי אם עסקה למכירת מניות הורוביץ (שהוחזקו על-ידי ארבל) לל.ב.ו., שלא כדין. הורוביץ טוען כי בית המשפט המחוזי לא התמודד עם העובדה שהשיק על סך 216,000 ש"ח, שנמשך על-ידי ל.ב.ו. לפקודת ידיד כנגד מניות ארבל, הוסב לארבל בחתימתו של ידיד, ומכאן יש ולו ספק סביר כי לידיד היתה זיקה לעסקה. הורוביץ מלין על כך שבית המשפט העדיף את עדות ידיד לפיה לא היתה לו זיקה לעסקה, אף שידיד הוגדר על-ידי בית המשפט כ"מהוסס ואפילו מבקש להתחמק", על פני עדותו הנוגדת של הורוביץ, אף שעדות זו הוגדרה כ"עקבית".

דיון

221.      כאמור לעיל, אין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. המקרה שלפנינו איננו נמנה עליהם. בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הקשיים שבגרסת ידיד (ראו עמ' 261 להכרעת הדין), אולם מצא כי בעוד שאי-הבהירות בגרסה זו ניתנת להסבר, הרי שגרסת הורוביץ לאירועים היא "מופרכת ואיננה ראויה לאמון" (עמ' 262 להכרעת הדין). העובדה שבית המשפט המחוזי ציין, אמנם, כי הורוביץ היה עקבי בהכחשותיו את טענות התביעה, אין משמעה, כמובן, שגרסה זו היא אמינה. בית המשפט עמד על הפירכות הרבות שבגרסה זו (עמ' 261­262 להכרעת הדין), ואין בפי הורוביץ כל הסבר מניח את הדעת לפירכות אלה. עוד יש להוסיף: השאלה אותה מחדד הורוביץ, האם לידיד היתה "זיקה" להעברת מניות ארבל לל.ב.ו., אם לאו, איננה בעלת חשיבות מכרעת בעינינו לצורך קביעת אשמתו של הורוביץ בעבירות שיוחסו לו בקשר עם מכירת מניות ארבל. הדרך היחידה שייתכן והיתה מביאה לזיכויו של הורוביץ מעבירות אלה, היתה אילו בית המשפט היה קובע – בדומה לנטען במכתבו של הורוביץ מיום 26.12.95 לדירקטוריון קופל (ת/155) – כי מכירת מניות ארבל לל.ב.ו. היתה מהלך בן שלושה שלבים שאין כל קשר ביניהם (מכירת המניות מהורוביץ לארבל, באופן עצמאי – מארבל לידיד, ובאופן מנותק מן האמור – מידיד לל.ב.ו.). אולם משנקבע שלהורוביץ היה קשר הדוק לכל שלבי מכירת המניות לל.ב.ו., הרי שהעסקה במניות ארבל היא ודאי עסקה שלבעל השליטה בל.ב.ו. וקופל עניין אישי בה, עניין אישי שלא גולה ולא דווח כדין. אף אם היה נקבע שפורמלית הפך ידיד לבעלים לשעה של מניות ארבל (או שקיימת היתה לו "זיקה" אחרת לעסקה), לא היה בכך כדי לגרוע ממסקנה ברורה זו ומאחריותו הפלילית של הורוביץ.

קבלת דבר במרמה (בקשר עם העסקה במניות ארבל)

222.      הורוביץ טוען כי הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה, בקשר עם מכירת מניות ארבל, מנומקת בשורות בודדות בלבד (עמ' 286­287 להכרעת הדין). לשיטתו אין בהנמקה כדי להבהיר מהי ה"מרמה", וככל שהכוונה היא להסתרת העובדה שמניות ארבל היו למעשה של הורוביץ (קביעה שאף עליה מערער הורוביץ), לא ברור ממי הוסתרה העובדה האמורה, מדוע היה הורוביץ חייב לגלותה, וכיצד התגבש מעשה העבירה. בנוסף, טוען הורוביץ, כי מן ההנמקה האמורה לא ברור מהו "הדבר" שנתקבל במרמה. לשיטת הורוביץ, אף אם ייקבע שהיתה לו הזכות לקבלת תמורה עבור מניות ארבל (שכן המניות היו למעשה שלו), אזי היכולת למימוש אותה זכות איננה בבחינת "דבר".

דיון

223.      הורוביץ מלין על ההנמקה הלאקונית של הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה בקשר עם מכירת מניות ארבל לל.ב.ו. וזו לשון ההנמקה:

"התמורה עבור מכירת מניות ארבל הועברה בהסבת שיק מידיד לארבל וממנה בהסבה נוספת של השיק אל חשבונו של הורוביץ. כלומר, תמורת המכירה הגיעה בסופו של דבר לידי הורוביץ. זו קבלת דבר במרמה. ה'דבר' שהתקבל איננו הערך הכספי של התמורה (מפני של.ב.ו לא שילמה סכום גדול יותר מן הסכום שבו הסכימה לרכוש את המניות) אלא עצם היכולת של הורוביץ לממש את זכותו לתמורה; דבר שלא היה עולה בידו אלמלא נקט מרמה ואילו גילה שהוא הבעלים הממשי של המניות" (עמ' 286­287 להכרעת הדין).

          ברם, הנמקה זו איננה עומדת בפני עצמה. המדובר במסקנה משפטית הנגזרת מן הממצאים העובדתיים המפורטים שקבע בית המשפט בקשר עם מכירת מניות ארבל. אלו תוארו, בפרוטרוט, בעמ' 263, 268­269 להכרעת הדין. בית המשפט קבע, כאמור אף בדיון בטענתו הקודמת של הורוביץ, כי אין כל יסוד לגרסתו של הורוביץ לעניין מהות העסקה במניות ארבל (מכירת מניות בתום לב מהורוביץ לארבל, מארבל לידיד, ומידיד – באופן עצמאי – לל.ב.ו.). עובדתית, כך נקבע, הורוביץ הצליח להביא למכירת מניותיו שלו לל.ב.ו., כאשר העברת המניות לארבל נעשתה למראית עין ועל מנת לאפשר את המכירה בהמשך הדברים, בלא שהורוביץ יגלה לחברה הרוכשת מקבוצת ישטק על בעלותו בפועל של מניות ארבל. מכירה זו נעשתה תוך שהורוביץ מסתיר מקופל ול.ב.ו., ובפרט – מן החשב סאיג (באמצעותו הושלמה העסקה במניות ארבל) – את דבר היותו בעל המניות הנמכרות. הסתרה זו ודאי מהווה "מרמה", שהורוביץ היה מודע אליה היטב.

224.      נותר לדון רק בשאלה האם במרמה האמורה קיבל הורוביץ "דבר", כנדרש לגיבוש העבירה. התשובה לכך היא בחיוב. אמנם, כפי שטוען הורוביץ, לבעל מניות המוכר את מניותיו קיימת זכות לקבל תמורה בגין כך (ובית המשפט אף קבע כי התמורה שנתקבלה לא חרגה מזו שממילא נקבעה בעסקת ל.ב.ו.-ידיד). ברם, המרמה הכרוכה בהסתרת המידע הרלבנטי לגבי זיקת הורוביץ למניות ארבל, היא שאיפשרה את ביצוע העסקה במניות ארבל. אילו היה הורוביץ מגלה לקופל ול.ב.ו. ככלל, ולסאיג בפרט, את זיקתו למניות ארבל, הרי שייתכן ול.ב.ו. לא היתה רוכשת את מניות ארבל, ודאי לא בלי לקבל את האישורים הנדרשים לכך. ה"דבר" אותו קיבל הורוביץ הוא איפוא עצם האפשרות לממש את זכותו העקרונית לקבלת תמורה עבור קניינו, ולבצע את העסקה במניות ארבל בלא האישורים הנדרשים – שקופל, ל.ב.ו. וסאיג לא ידעו כי הם נדרשים בכלל. אפשרות זו ודאי מהווה "טובת הנאה", כאחת מן החלופות שבהגדרת "דבר" בסעיף 414 לחוק העונשין (השוו: ע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 645, 648 (1977)).

225.      יצוין כי שאלת הנזק לקופל ול.ב.ו. היא שולית כאן: הדגש בעבירת הקבלת דבר במרמה איננו בנזק שנגרם למרומה (קופל ול.ב.ו. במקרה דנן), כי אם: "ביתרון או בהישג למרמה" – הוא הורוביץ (ראו: עניין ברזל, בעמ' 563). עם זאת יש להוסיף כי טענת הורוביץ לפיה לקופל ול.ב.ו. לא נגרם נזק, גם היא איננה מבוססת, ולא נוסיף. אולם אף בלא להזדקק לאמור, דין הרשעתו של הורוביץ בעבירה זו לעמוד על כנה.

הנעה בתרמית

226.      הורוביץ משיג על הרשעתו בשתי עבירות של הנעה בתרמית – האחת בקשר עם שכנוע ל.ב.ו. (באמצעות ועדת הביקורת והדירקטוריון של קופל, ודירקטוריון ל.ב.ו.) לרכוש את מניות ישטק הון, והשניה בקשר עם שכנוע חשב קופל, רוני סאיג, לרכוש את מניות ארבל מהורוביץ.

           באשר להרשעה בעבירה הראשונה, טוען הורוביץ כי ההרשעה מבוססת על כך שהורוביץ העלים את עניינו האישי מועדת הביקורת והדירקטוריון של קופל, ודירקטוריון ל.ב.ו. ברם, נקבע על-ידי בית המשפט עצמו, כי הורוביץ – יחד עם פרקו – עזבו את חדר הישיבות של שלושת האורגנים שאישרו את ההחלטה לרכוש את מניות ישטק הון, וזאת "בשל האינטרס האישי שיש להם בהחלטה". אם כך, טוען הורוביץ, כיצד ניתן לקבוע שהוא הסתיר מן האורגנים האמורים את עניינו האישי בהחלטה? עוד טוען הורוביץ כי לא היתה לו "כוונת רמייה", כי אין קשר סיבתי בין המידע שהועלם (בהתאם לממצאים שנקבעו) לבין ההחלטה לרכוש את מניות ישטק הון, וכי לא היתה לו חובה לגלות את המידע שהועלם.

           באשר להרשעה בעבירה השניה של הנעה בתרמית – שכנוע סאיג לרכוש את מניות ארבל – טוען הורוביץ כי אין להרשיעו בשתי עבירות נפרדות של הנעה בתרמית, שכן מדובר במעשה יחיד. לא סאיג רכש את מניות ארבל, כי אם ל.ב.ו., ולכן לא ניתן "להניע" את סאיג לרכוש מניות. הורוביץ טוען גם כי אין להרשיעו דווקא בהנעת סאיג (בדרך של הסתרת מידע) לפעול באופן שאיפשר את השלמת הרכישה של מניות ארבל, כשם שאין להרשיעו בנפרד בהנעה של כל אחד ואחד מן הגורמים בקופל ול.ב.ו. אשר ייתכן והיו פועלים לסיכול העסקה במניות ארבל, אילו רק היו יודעים על זיקתו של הורוביץ לאותן מניות. כן טוען הורוביץ שהקביעה שסאיג היה נוהג אחרת לו היה יודע על עניינו האישי של הורוביץ בעסקה, היא ספקולטיבית ואיננה יכולה לבסס הרשעה בפלילים.

דיון

227.      באשר לעבירה שעניינה הנעת ל.ב.ו. (באמצעות האורגנים המוסמכים בקופל ובל.ב.ו.) לרכוש את מניות ישטק הון: בהתאם לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, הנעת האורגנים המוסמכים לאשר את רכישת המניות נעשתה ביוזמת הורוביץ על מנת לממש את הבטחתו לידיד לרכישה חוזרת של המניות שנרכשו בעסקת הורוביץ-ידיד. עסקת ל.ב.ו.-ידיד, שנחתמה על-ידי הורוביץ מטעם ל.ב.ו., נכרתה פורמלית מיד לאחר קבלת האישורים של האורגנים המוסמכים של קופל ול.ב.ו. לרכוש את מניות ישטק הון. להורוביץ היה איפוא עניין אישי ברור באישור העקרוני לרכישת מניות ישטק הון, ובעסקת ל.ב.ו.-ידיד שנחתמה מיד עם קבלת האישור. עניין אישי זה לא גולה לל.ב.ו. וקופל.

הורוביץ טוען, כאמור, כי האורגנים של ל.ב.ו. וקופל דווקא היו ערים לכך שיש לו "עניין אישי" בעסקה, ולראיה – בית המשפט המחוזי קבע שהורוביץ ופרקו יצא מן הישיבות בשל "עניינם האישי". טענה זו איננה מבוססת. הורוביץ ופרקו שימשו כנושאי משרה הן בקופל ול.ב.ו. והן בחברות אחרות בקבוצת ישטק, וככאלו קם להם דרך כלל "עניין אישי" אוטומטי בהחלטות הנוגעות לשתי חברות שונות בקבוצת ישטק (ראו בעניין זה הסברו של ורך בהודעתו השלישית לרשות (ת/381ג, בעמ' 10), לגבי הנוהג שלו ושל הדירקטורים האחרים לצאת מישיבות שבהן נדונו עסקאות המערבות מספר חברות בקבוצת ישטק). אולם נושא משרה או בעל שליטה החב בגילוי עניינו האישי איננו יכול להסתפק בכך שיגלה כי יש לו "עניין אישי" בעסקה, אלא חייב לגלות את מהות עניינו האישי. הורוביץ לא גילה כי יש לו עניין אישי כפול באישור רכישת המניות – הן מחמת היותו דירקטור בכל החברות המעורבות (דבר שהיה ידוע ליתר הדירקטורים), והן מחמת היות האישור דרך למימוש התחייבותו לידיד לרכישה חוזרת של המניות. הנה כי כן לא סגי ביציאה מחדר הישיבות מחמת "העניין האישי" הראשון הידוע לכל, בלא לגלות ליתר הדירקטורים את "העניין האישי" השני והחשוב הרבה יותר. הורוביץ חייב היה לגלות לאורגנים של קופל ול.ב.ו., בפירוט, את עניינו האישי באישור הרכישה, כנובע מהתחייבותו כלפי ידיד (ראו והשוו: תקנה 2 לתקנות בעל שליטה, המחייבת בעל השליטה שיש לו עניין אישי בעסקה חריגה של החברה הרשומה עם אדם אחר, לגלות לחברה ללא דיחוי את "מהות עניינו האישי", וכן "כל עובדה או מסמך מהותיים". וכן ראו: עניין ואקנין, בעמ' 654; עניין זילברמן).

228.      באשר לטענת הורוביץ להיעדר הוכחה לכוונת רמיה: טענה זו איננה נהירה כל צרכה. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי אין הוא קובע מסמרות בשאלה האם הורוביץ הוליך שולל את האורגנים של קופל ול.ב.ו. בקשר עם הנימוקים שהוא פרס בפניהם לשכנעם לאשר את רכישת המניות (ויוער כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי: "בין שהמדינות העסקית המוצעת היתה נכונה ונבונה ובין שלא, נראה לי שלא על זה או כגון זה צריך יו"ר הדירקטוריון לתת את הדין בפלילים" (עמ' 280 להכרעת הדין)). ברם, כוונת הרמיה איננה מצויה בפרטים שנמסרו לאורגנים, כי אם בפרטים שלא נמסרו להם. בית המשפט קבע מפורשות כי הורוביץ העלים מן האורגנים האמורים, בכוונה מלאה, את עניינו האישי באישור הרכישה של מניות ישטק הון. הוא לא גילה להם: "שלצד הטעמים שהניח לפניהם מצוי טעם נוסף שהשפעתו מכרעת ושייתכן שבלעדיו לא היתה ההצעה קורמת עור וגידים כלל ועיקר" (שם). המדובר במידע מהותי שהורוביץ הסתיר אותו במכוון, והיו חייב לגלותו (השוו: עניין ואקנין, עניין זילברמן).

229.      יצוין, כי השאלה האם קופל ול.ב.ו. היו מאשרים בסופו של דבר את רכישת המניות אף אילו היה הורוביץ מגלה להם את עניינו האישי, היא חסרת חשיבות בנסיבות דנן. בין אם אנו רואים בחלופת ההנעה לרכישת ניירות ערך שבסעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך (להבדיל מחלופת הנסיון להניע) עבירה תוצאתית או התנהגותית, הרי שדין הורוביץ להיות מורשע בעבירה זו. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי הורוביץ הצליח בפועל להניע את האורגנים המוסמכים בשתי החברות לאשר את העסקה, בדרך של העלמת עובדה מהותית מהם, מהותיות אשר "מבססת את הקשר הסיבתי שבין ההעלמה לבין התוצאה של פעילות בנייר ערך". כן נזכיר כי ללא העלמת אותו פרט מהותי, הרי שהדירקטוריונים היו מנועים מלאשר את העסקה כמות שהיא, ודינה היה להיות מאושרת במנגנון הקבוע לאישור עסקה עם בעל שליטה. העלמת הפרט המהותי היא שסללה את הדרך ל"אישור" העסקה על-ידי קופל ול.ב.ו., בלא קבלת יתר האישורים הנדרשים לפי דין.

230.      באשר לעבירה השניה של הנעה בתרמית, בה הורשע הורוביץ – של הנעת החשב סאיג להשלים את עסקת מניות ארבל: הורוביץ טוען, בתמצית, כי לא ניתן להרשיעו בעבירה זו כאשר לא סאיג הוא שרכש את מניות ארבל כי אם ל.ב.ו.; כאשר סאיג לא היה מוסמך כלל להחליט על רכישת המניות; וכאשר אין ראיה ברורה שסאיג היה נוהג אחרת לו היה יודע על עניינו של הורוביץ בעסקה. הורוביץ טוען כי אף אין מקום להרשעתו בשתי עבירות נפרדות של הנעה בתרמית. דין טענות אלה להידחות.

231.      בניגוד לטענת הורוביץ, הרשעתו לא היתה בעבירה של הנעת סאיג לרכוש את מניות ארבל בעצמו, אלא בכך שהניע את סאיג, חשב קופל, לבצע את הפעולות הדרושות לשם רכישת המניות. הנעה זו נעשתה בתרמית – הצגת מצג כאילו מניות ארבל שייכות לידיד ונמכרות לל.ב.ו. כחלק אינטגרלי מעסקת ל.ב.ו.-ידיד, כאשר בפועל המדובר במניות השייכות למעשה להורוביץ והוא "רכב" (כהגדרת בית המשפט המחוזי) על עסקת ל.ב.ו.-ידיד. השאלה אם סאיג היה מוסמך להחליט על הרכישה, חסרת חשיבות: סאיג סבר כי הוא מבצע רכישה של חלק ממניות ידיד, רכישה אותה אישרו כבר האורגנים המוסמכים בקופל ול.ב.ו., בעוד שבפועל – הוא ביצע שלא מדעת (בשל התרמית של הורוביץ) את הפעולות הדרושות לרכוש מניות ישטק הון מהורוביץ. השאלה האם סאיג היה בהכרח נוהג אחרת לו ידע שמניות ארבל הן של הורוביץ, אף היא בעלת חשיבות נמוכה במקרה דנן: מעבר לכך שסאיג כנראה היה נוהג אחרת ומבקש אישור לעסקה (כנלמד מעדותו במשפט, שם בעמ' 482), הרי שהורוביץ הסתיר מידע מהותי מסאיג אודות זיקתו האישית למניות ארבל, וכך הסיר מעל דרכו את המכשול הפוטנציאלי של דרישת סאיג לקבלת אישורים לעסקה.

232.      אחרונה יוסף, כי אין כל מניעה להרשעת הורוביץ בשתי עבירות של הנעה בתרמית: העבירה הראשונה עניינה בהשגת אישור האורגנים המוסמכים של קופל ול.ב.ו. לרכישת מניות ישטק הון, בלא לגלות את עניינו האישי של הורוביץ – כי האישור הוא פרי הבטחתו לידיד לרכישה חוזרת של המניות שנמכרו בעסקת הורוביץ-ידיד. אילו היו סאיג פועל בעקבות זאת לרכישת מניות שהן בבעלות ידיד (כפי שסאיג סבר שהוא עושה), לא היה בכך אלא הוצאה לפועל של ההחלטה הקודמת (שהוגשה במרמה), ולא היה מקום להרשעת הורוביץ בעבירה נפרדת של הנעה בתרמית. ואמנם, הורוביץ לא הואשם בעבירה נפרדת של הנעה בתרמית של נציגי ל.ב.ו. ככל שהדברים נוגעים לרכישת מניות ישטק תעשיות שהיו בבעלות ידיד, במסגרת מימוש עסקת ל.ב.ו.-ידיד. אולם כיוון שהעסקה במניות ארבל (שבוצעה בדרך של הצגת מצג-שווא בפני סאיג) היא למעשה עסקה עצמאית, במניות שבשליטת הורוביץ, עסקה שרק "הורכבה" על עסקת ל.ב.ו.-ידיד ומהותה היא עשיית רווח על-ידי הורוביץ לבדו, הרי שאין מניעה להרשיע את הורוביץ בשתי העבירות של הנעה בתרמית.

מרמה והפרת אמונים בתאגיד

233.      הורוביץ טוען כי העבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד שבביצועה הורשע בקשר עם המצג שהציג לועדת הביקורת ודירקטוריון קופל, נבלעת כולה בעבירות ההנעה בתרמית וקבלת הדבר במרמה בהן הורשע בקשר עם אותה מסכת עובדתית. בטענתו זו נשען הורוביץ על פסק הדין בע"א 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544, 1553 (1957) (להלן: עניין נכט), שעניינו בסיכון כפול של נאשם. לחלופין טוען הורוביץ כי לא הוכח קיומם של כל הרכיבים הנדרשים לגיבוש העבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירה שאותה הוא מציע לפרש בצמצום. לשיטתו, לא הוכח יסוד ה"מרמה" בעבירה, ובעיקר לא הוכח כי המרמה הנטענת גרמה לפגיעה בתאגיד, כאמור בסיפא לסעיף 425 לחוק העונשין. כן טוען הורוביץ לא הוכח קיום היסוד הנפשי הנדרש אצלו לגיבוש העבירה.

דיון

234.      פסק הדין בעניין נכט איננו יכולה לסייע להורוביץ. באותה פרשה, יוזכר, נאמר כדלקמן:

"כשמאשימים אדם בכתב אישום אחד בכמה עבירות הנובעות מאותן העובדות, אין בזה הטרדה כפולה, כי הרי מבררים את המשפט כולו רק פעם אחת וגם הסיכון להיות מורשע הוא אחד" (שם).

          החשש העיקרי הוא כי בשל המעשה האחד, המהווה מספר עבירות שונות, יוטל על הנאשם יותר מעונש אחד. הוראות הדין שעמדו בתוקפן בעת מתן פסק הדין בעניין נכט (וכיום – הוראת סעיף 186 לחסד"פ) מפיגות חשש זה. עוד נזכיר את העיקרון אשר נקבע בעניין גור (ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 505 (1982)), שם נקבע כדלקמן:

"סדרי הדין הנוהגים אצלנו מאפשרים תיאורה של כל פרשה על-פי מלוא מהותה המשפטית, בין אם מדובר על מספר כינויים חופפים למעשה אחד, ובין אם מדובר על תיאורה המשפטי של פרשה, המורכבת מחוליות שונות, אשר כל אחת מהן בעלת משמעות שונה על-פי המשפט הפלילי" (עמ' 524).

          עם זאת, הזהיר בית משפט זה, כי פיצולו של מעשה אחד למספר אישומים יש לעשותו בזהירות ובמקרים המתאימים בלבד:

"אין פירושו של דבר, שהמחוקק ביקש לטפח ריבוי ההאשמות וגיבובן כיד הכישרון הטובה של התובע, היודע למצוא תיאורים לרוב למהותם המשפטית של מעשי הנאשם" (שם, בעמ' 524, 525).

235.      ככל שהדברים נוגעים לעבירה של קבלת דבר במרמה (בקשר עם העסקה במניות ארבל), הרי שעובדתית אין היא קשורה לעבירות של הנעה בתרמית וזו של מרמה והפרת אמונים בתאגיד (בקשר עם המצג שהוצג לפני האורגנים המוסמכים קופל ול.ב.ו.). יש לבחון איפוא רק אם ניתן להרשיע את הורוביץ הן בעבירה של הנעה בתרמית, והן בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. עבירות אלה אינן נבלעות זו בזו, כי אם בעלות יסודות שחלקם משותפים וחלקם שונים זה מזה – וזאת אף אם די במעשה (או מחדל) יחיד כדי להביא לגיבושה של כל אחת מן העבירות, כפי שהיה במקרה דנן. בנוסף, האינטרס החברתי המוגן בכל אחת מן העבירות הוא שונה:

כאמור לעיל (ראו פסקה 147), מטרתו של סעיף 54 לחוק ניירות ערך (שעניינו הנעה בתרמית) להבטיח את מהימנות המידע המוזרם לשוק ההון, ולהעניק הגנה לציבור הרחב בכלל ולציבור המשקיעים בפרט תוך גילוי נאות של מידע הנוגע לניירות ערך. האינטרס המוגן בעבירה הוא שמירה על תקינות שוק ניירות הערך, ועל יכולת הציבור לקיים בו עסקאות המשקפות את ערכן האמיתי של מניות וניירות ערך אחרים, בנוסף להגינות בכלל כערך חברתי.

לעומת זאת, הרציונל לקיומה של העבירה שבסעיף 425 לחוק העונשין (שעניינו מרמה והפרת אמונים בתאגיד), כמו גם העבירות הקבועות בסעיפים 423, 424 ו-424א לחוק העונשין, הוא חובות האמון של נושא המשרה בתאגיד (ראו: קרניאל, בעמ' 105). יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון, שהובאו לעיל (פסקה 194) בהקשר אחר:

"סעיף 425 לחוק אין ענינו הגנה על הציבור, אלא על התאגיד. יסודו בחובת האמון החלה על מנהל התאגיד, אשר בהיותו פועל בשל אחרים ובעבורם עליו לפעול כלפיהם ביושר ובהגינות... הוראה זו נועדה להבטיח כי מנהל התאגיד לא ימעל באמון שניתן בו ויפעל להגשמת תפקידו..." (עניין דרוויש, בעמ' 692).

236.      לאור האמור, מקובלות עלינו קביעותיו של בית המשפט המחוזי (עמ' 285 להכרעת הדין), כי האינטרס המוגן בעבירה זו הוא להבטיח תפקוד נאות של מנהלי התאגיד, העדפת האינטרס התאגידי ולא זה האישי, מניעת שחיתות מידות בקרב המנהלים וביסוס האמון של בעלי המניות במנהליהם.

          הנה כי כן, עסקינן בשתי עבירות שהרכיבים שקיומם נדרש לגיבושן הם שונים, והאינטרסים המוגנים בכל אחת מהן – שונים. לפיכך, חרף החפיפה המסוימת בין שתי העבירות, ואף שניתן במעשה או מחדל יחיד לקיים את הרכיב העובדתי של שתי העבירות גם יחד, אין מניעה להעמיד לדין אדם בשתי העבירות גם יחד – ובלבד שלא יושת עונש כפול בקשר עם ביצוען, כמצוות סעיף 186 לחסד"פ.

237.      עתה יש לבחון את טענתו החלופית של הורוביץ – כי לא הוכח קיום כל רכיבי העבירה בעניינו. ככל שהדברים נוגעים ליסוד המרמה והפרת האמונים, הרי שבחירתו של יו"ר דירקטוריון להביא בפני האורגנים המוסמכים של חברה יוזמה לאישור מדיניות עסקית רבת משמעות, תוך הסתרת העובדה שהסיבה ליוזמה זו היא קידום ענייניו הפרטיים (כמפורט בהכרעת הדין), מהווה ללא ספק מרמה והפרת אמונים גם יחד. השאלה בה יש להתמקד האם אותה מרמה והפרת אמונים אכן "פוגעת בתאגיד", כנדרש בסעיף 425 לחוק העונשין.

238.      טיב הפגיעה בתאגיד פורשה באופן רחב בפסיקה:

"כבר נקבע לא אחת, כי הפגיעה, שמדובר בה בעבירה של הפרת אמונים, אם כלפי הציבור ואם כלפי התאגיד, איננה דווקא פגיעה, המוצאת ביטויה בהפסד ממון. הפגיעה יכול שתמצא ביטויה בשלילת עובדות מחברי התאגיד, בהצגת עובדות המעוותות את המצב הנכון של התאגיד ובערעור תדמיתו של התאגיד ומידת הרצינות שהציבור ירחש אליו" (ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 714 (1983)).

           יוטעם, כי מאוחר יותר נקבע כי "פגיעה תדמיתית" תספיק לקיום הרכיב העובדתי, רק אם היה בה כדי להביא בתורה לפגיעה אחרת בתאגיד (עניין דרוויש, בעמ' 692­693).

          לעומת זאת, במחקרו המקיף, מצא ד"ר קרניאל כי יש לפרש את העבירה שבסעיף 425 לחוק, ובפרט את טיב הפגיעה הנדרשת בעבירה, בצמצום:

"אין מקום במשפט הפלילי להפללה מלאה נוסח סעיף 425 לחוק העונשין. עבירה פלילית של הפרת אמונים בתאגיד צריכה להתמקד אך ורק בהתנהגויות החמורות ביותר, שאינן יכולות להיות מטופלות בדין האזרחי. הכוונה היא להפרת אמונים שנעשתה במחשבה פלילית, תוך מודעות להיותה הפרת אמונים, ושגרמה לנזק כלכלי של ממש לתאגיד" (קרניאל, בעמ' 428).

239.      בית המשפט המחוזי מצא (עמ' 285 להכרעת הדין) כי אמנם יש לפרש את האיסור הפלילי באופן שיתחום את גבולות העבירה רק להתנהגות פסולה שהיא בת אופי פלילי, הפוגעת פגיעה ממשית בערך החברתי המוגן על-ידי האיסור הפלילי. עם זאת, קבע, כי תיחום ה"פגיעה" למצב שבו הוכחה גרימת נזק כלכלי של ממש לתאגיד, תקהה את שיניו של האיסור עד כדי סיכול תכליתו. מסקנתו זו מקובלת עלינו.

          במקרה שלפנינו, הפגיעה הישירה והמיידית שנגרמה כתוצאה מיוזמתו של הורוביץ לגרום לקופל ול.ב.ו. לאשר רכישת מניות על מנת לקדם, מבלי דעת, את עסקיו של הורוביץ, היא של עיקור עצמאותם ויכולת קבלת ההחלטות של האורגנים המוסמכים בקופל ול.ב.ו. משמעות הדבר היא כי גם בלא שתוכח "פגיעה כלכלית של ממש" בקופל ובל.ב.ו., תאגידים אלו פעלו למעשה כאשר גורמי קבלת ההחלטות בהם פועלים כסומים בארובה, בעוד שבעל השליטה בתאגידים הופך אותם, מבלי דעת, לכלי משחק בידו. ודוק: אין מדובר במצב השכיח, והבעייתי אף הוא, שבו דירקטורים אינם מפעילים את שיקול דעתם העצמאי וסרים למרותו ולדרישותיו של בעל השליטה בחברה. עסקינן במצב שבו דירקטורים כלל אינם מודעים לכך שבעל השליטה (המשמש כנושא משרה בתאגיד) מציג בפניהם עסקה שבבסיסה רצונו לקדם את עסקיו שלו, והם דנים בעסקה בכובד ראש ומבלי לדעת שהם משמשים כמשתתפים נבערים בתיאטרון אבסורד, כלי משחק בידיו של בעל השליטה.

240.      למעשה, לא היתה כל מניעה לקבוע כי במקרה דנן אף הסב הורוביץ לקופל ול.ב.ו. נזק כלכלי של ממש, אף שבית המשפט המחוזי ציין כי הוא איננו נזקק לשאלה זו (עמ' 280 להכרעת הדין). הורוביץ טען אמנם כי היו טעמים עסקיים שיכלו לבסס את אישור הרכישה של מניות ישטק הון. אולם גם אם היה נקבע שהיתה כדאיות כלכלית אפשרית ברכישת מניות ישטק הון באותה עת בסכום של כשני מיליון ש"ח ולפי שער של 0.6 דולר למניה, הרי שמדובר בכספים שלא היו בנמצא אצל קופל ול.ב.ו. לצרכים אלה אותה שעה, ומכאן שהסיבה העיקרית (אם לא היחידה) שהן השקיעו סכום זה היה לקידום ענייניו האישיים והנסתרים של הורוביץ. בנוסף, עצם השקעתו של הסכום האמור אף הסבה לקופל ול.ב.ו. נזקים של ממש. המדינה הציגה בעניין זה ראיות למכביר בדבר הפגיעה שנגרמה בפועל לקופל ול.ב.ו. כתוצאה מרכישה זו (עמ' 787­792 לסיכומיה בבית המשפט המחוזי), ולאלו לא היה בפי המערערים כל מענה מניח את הדעת. בפרט יצוינו עדויות מנכ"ל קופל, אלמוג, וחשב קופל, סאיג, שהעידו כי להוציא בנקודות זמן קצרות ביותר לא היה לשתי החברות עודפי מזומנים כלל, וודאי שלא עודף מותאם ל"רכישת ענק בסדר גודל של קרוב שני מיליון ש"ח" (עמ' 254 להכרעת הדין), כי עקב אותה רכישה נאלצה ל.ב.ו. לבטל או לעכב עסקות ליסינג של כלי רכב שהיא מנהלת במהלך עסקיה, ושרכישת המניות מידיד גרמה אצלה לגירעון כספי (שם). בנוסף, זמן קצר לאחר ששיכנע הורוביץ את קופל ול.ב.ו., במאי 1995, לרכוש מניות ישטק הון בשער יותר מכפול משער המניות בבורסה (כ-0.25 דולר), המליץ הורוביץ לל.ב.ו. לבצע הפרשה בהתאם למחיר השוק ולרשום את המניות שנרכשו בדו"חות הכספיים לתאריך 30.6.95, לפי ערכן בבורסה. כן נרשם בדו"חות קופל ול.ב.ו. לתאריך 31.12.95, כי עקב ביצוע רכישת המניות מידיד נגרם לל.ב.ו. הפסד – שעלול עוד לגדול – בסכום של קרוב ל-700,000 ש"ח.

          

          לפיכך, אף אם היינו מאמצים פרשנות מצרה של סעיף 425 לחוק העונשין, לפיה מתחייבת פגיעה כלכלית של ממש בתאגיד, היינו מגיעים למסקנה כי התקיימו כל הרכיבים של היסוד העובדתי של העבירה.

241.      באשר ליסוד הנפשי הנדרש לגיבוש העבירה – זה התקיים בבירור בהורוביץ (עמ' 280­281 להכרעת הדין). יש לדחות איפוא את ערעורו של הורוביץ על הרשעתו בביצוע העבירה האמורה.

אי מתן דיווח מיידי

242.      הורוביץ משיג על הרשעתו בעבירה של אי מתן דיווח מיידי, לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ותקנה 36 לתקנות הדו"חות, וזאת בגין אי-מסירת דיווח מטעם קופל על עסקת ידיד-ל.ב.ו.

           ראשית, לשיטת הורוביץ, מי שיכול לבצע עבירה של אי מתן דיווח מיידי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך הוא התאגיד, ולא נושאי המשרה בו. מכוח סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך – ומכוחו בלבד – ניתן להרשיע אף את הדירקטורים והמנהל הכללי של התאגיד באחריות לעבירה, ככל ש"נעברה עבירה מן המפורטות בסעיף זה בידי תאגיד". אין מדובר במצב בו עבירה מיוחסת לתאגיד ולאורגן עצמו, גם יחד, כי אם בעבירה המיוחסת לתאגיד, ואחריות פלילית הנגזרת מאותה עבירה, המיוחסת לאורגן. כיוון שהתאגיד – קופל – זוכה מעבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, ממילא לא ניתן להרשיע את הורוביץ באחריות לעבירה מכוח סעיף 53(ה) לחוק.

           שנית, טוען הורוביץ, הרי שבנסיבות העניין לא קמה לקופל כלל חובת דיווח על עסקת ל.ב.ו.-ידיד, כיוון שזו איננה מהווה "עסקה חריגה".

דיון

243.      דין טענתו העיקרית של הורוביץ, לפיה זיכויה של קופל מביצוע העבירה חייב להביא לזיכויו מן העבירה ה"שילוחית" – להידחות, וזאת משני טעמים עיקריים:

           ראשית, אם נפנה את תשומת לבנו להוראת סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך, אשר הורוביץ טוען כי לא ניתן להרשיעו מכוחו בהיעדר הרשעה לקופל, נראה כי ניתן להרשיע את נושא המשרה באחריות ה'שילוחית' לביצוע העבירה על-ידי התאגיד, אפילו אם התאגיד לא הורשע, וייתכן שאף לא הועמד לדין, ובלבד שייקבע בהליכים נגד נושא המשרה כי התאגיד אכן ביצע את העבירה. הדברים הובהרו היטב בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 381 (1991) (להלן: עניין מודיעים), מפי השופט (כתארו אז) ברק:

"מייחד הוראות אלה הוא, שתנאי לאחריותו של נושא המשרה הוא שהתאגיד עצמו יהא אחראי ('נעברה עבירה... על ידי תאגיד... יואשם בעבירה גם'). אם התאגיד איננו אחראי, גם נושא המשרה איננו אחראי. ודוק: לשם גיבוש אחריותו הפלילית של נושא המשרה אין צורך להרשיע את התאגיד בהליך פלילי, וממילא אין צורך להעמידו לדין. התנאי הנדרש הוא, כי במישור הנורמאטיבי מוטלת אחריות פלילית על התאגיד... בצדק ציין פרופ' פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 712, כי:

'לפי לשון זו של החוק, נקודת המוצא היא שהתאגיד עבר את העבירה, כתנאי מוקדם. ואילו רק עקב כך יישא באחריות פלילית עליה גם מי שכלול בהמשך, בפירוט בעלי התפקידים השונים, ולא רק התאגיד'" (עמ' 385).

           במקרה שלפנינו, במישור הנורמטיבי אכן מוטלת אחריות פלילית על קופל, אך היא זוכתה רק כיוון שבית המשפט המחוזי סבר – חרף תורת האורגנים – כי בנסיבות שבהן התאגיד עצמו נפגע ממעשי האורגן, אין מקום להרשעת התאגיד. לפיכך, בנסיבות מיוחדות אלו, אין כל מניעה להרשיע את הורוביץ באחריות לאי-מתן הדיווח הנדרש לפני תקנות הדו"חות, אף מכוח אחריותו השילוחית.

           שנית, במקרה דנן אחריותו הפלילית של הורוביץ לא קמה מכוח האחריות השילוחית הנקובה בסעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך, כי אם מכוח אחריות ישירה לביצוע עבירה של אי-דיווח כאמור בסעיף 53(א)(4) לחוק (היא הוראת החיקוק שצוינה בכתב האישום). סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך עניינו במצב בו נמצא כי התאגיד ביצע עבירה, וכתוצאה מכך הדירקטורים והמנכ"ל יישאו אף הם באחריות לביצוע העבירה. זאת, רק מכוח תפקידם כנושאי משרה בתאגיד, אף אם לא הוכח כי התקיים אצלם היסוד העובדתי או הנפשי הנחוץ לביצוע העבירה בה הורשע התאגיד (אלא אם הוכיחו קיום הסייגים לאחריות הפלילית, הקבועים בחוק). לעומת זאת, אין מניעה להרשיע אורגן בתאגיד אף כבעל אחריות אישית וישירה לאי-מתן דיווח כדין (כאמור בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך), ככל שנתקיימו בו היסודות הנדרשים להרשעתו. אחריות זו קיימת גם מקום שהתאגיד אינו אחראי לביצוע העבירה המקבילה, ובהתאם – לא ניתן לייחס לנושאי המשרה אחריות שילוחית מכוח סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך. זיכוי מביצוע העבירה ה"שילוחית" של נושא משרה, לפי סעיף 53(ה) לחוק, איננה מחסנת אותו מפני הרשעה בביצוע העבירה הישירה, של מי ש"גרם לכך שבדו"ח... לפי חוק זה או תקנות לפיו שנמסרו לרשות או לבורסה יהיה פרט מטעה" (אחת מחלופות סעיף 53(א)(4) לחוק). הדברים עולים הם מהאמור בעניין מודיעים, שם נפסק כדלקמן:

"לפנינו מעין אחריות שילוחית של נושאי המשרה לאחריות הפלילית של התאגיד. ודוק: אם התאגיד איננו אחראי, עשוי אותו נושא משרה להיות אחראי אישית בפלילים, אם הוא מקיים את יסודותיה של נורמה פלילית רלוואנטית. ההוראות המיוחדות בעניין אחריות נושאי משרה אינן מעניקות חסינות לנושאי המשרה. נהפוך הוא: הן מרחיבות את אחריותו ומטילות עליו אחריות גם במקום שלולא הוראות אלה הוא לא היה אחראי אישית בפלילים... נמצא, כי העבירות של נושאי משרה הן מקור עצמאי לאחריותו הפלילית האישית של נושא המשרה. אפילו נושא המשרה איננו אחראי מכל מקור אחר – כלומר, הוא לא קיים אם היסודות של עבירה פלונית – תוטל עליו אחריות פלילית אישית אם הוא נופל לגדר התנאים הקבועים בעבירות נושאי המשרה" (עמ' 385­386).

           במקרה דנן, כעולה מממצאיו הברורים של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, אחריותו של הורוביץ לאי-מתן הדיווח על-ידי קופל על עסקת ידיד-ל.ב.ו., היא אחריות ישירה ואישית של מי שגרם לכך שייכלל פרט מטעה בדו"ח כספי, וזאת אף במנותק מאחריותו הפלילית כנושא משרה.

244.      באשר לטענתו החלופית של הורוביץ, והיא – כי כלל לא קמה לקופל חובת דיווח על עסקת ל.ב.ו.-ידיד: טענה זו חסרת יסוד, ובעניין זה מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי די בזיקתו של הורוביץ (והסכם הורוביץ-ידיד) לעסקת ל.ב.ו.-ידיד, כדי להפוך את האחרונה לעסקה חריגה המחייבת דיווח בהתאם לתקנות 33א ו-36 לתקנות הדו"חות (כנוסחן דאז).

פרט מטעה בדו"ח כספי

245.      הורוביץ הורשע, כאמור, בשתי עבירות של הכללת פרט מטעה בדו"ח הכספי של קופל ליום 30.6.95 (להלן: דו"ח יוני 1995): האחת, בשל אי-דיווח על זיקתו העקיפה של הורוביץ לעסקת ל.ב.ו.-ידיד, וזיקתו הישירה של הורוביץ לעסקה במניות ארבל (עמ' 282­283 להכרעת הדין), והשניה, בשל אי-דיווח על העסקה במניות בצר, עבירה שבביצועה הורשעו אף ורך ובצר (עמ' 287­288 להכרעת הדין). שתי ההרשעות נסמכו על הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, ועל תקנה 45 לתקנות הדו"חות, המחייבת, בין היתר (תוך הפניה להוראות חוק אחרות), דיווח על הטבות שניתנו לבעל עניין ועסקאות איתו.

246.      הורוביץ משיג על הרשעותיו בשתי העבירות. בתמצית הוא טוען כי אין בהכרעת הדין כל אזכור לדו"ח יוני 1995, ולפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירה כלשהי הקשורה לאותו דו"ח. כן הוא טוען, לגבי שתי העסקאות, כי לא קמה כלל חובת דיווח על "זיקתו" לעסקאות השונות. עוד הוא מציין כי לא נקבעו ממצאים כלשהם לעניין כוונתו "להטעות משקיע סביר" כנדרש בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. אחרונה, חוזר הורוביץ על טענתו כי לא ניתן להרשיעו בעבירה שקופל זוכתה ממנה. לגבי העסקה במניות בצר הוא מוסיף כי עסקה זו איננה יכולה להיחשב לעסקת בעל עניין שכן בצר לא היה בעל עניין בקופל במועדים הרלבנטיים, והורוביץ וורך לא היו צד לעסקה זו.

דיון

247.      ראשית יש להידרש לטענתו של הורוביץ כי "עיון בממצאי העובדה ובהכרעת הדין כולה יגלה כי אין כל אזכור לדו"ח הכספי של קופל מיוני 1995" (סעיף 169 לעיקרי הטיעון מטעמו). טענה זו איננה מדויקת. אמנם, בית המשפט המחוזי לא הקדיש פרק נפרד בדיון העובדתי בתוכן דו"ח יוני 1995, אולם בפרק הדיון המשפטי בכל אחת משתי העבירות של הכללת פרט מטעה בדו"ח הכספי, ציין מפורשות כי הדו"ח לא כלל התייחסות לזיקתו של הורוביץ לעסקאות השונות (עמ' 283, 287 להכרעת הדין). לא היה כל צורך להרחיב את הדיון בקביעה עובדתית פשוטה זו, והורוביץ אף לא ההין לטעון כי היא שגויה.

248.      ההכרעה בשאלה האם דו"ח יוני 1995 אכן חסר דיווח על זיקתו של הורוביץ לעסקאות השונות (ל.ב.ו.-ידיד, מניות ארבל, מניות בצר), נגזרת, כמובן, מן השאלה האם להורוביץ היתה זיקה לעסקאות האמורות. הורוביץ עודו מכחיש את זיקתו האמורה, אולם הכחשותיו אלו נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ביחס לכל אחת מן העסקאות הרלבנטיות (עסקת ל.ב.ו.-ידיד, העסקה במניות ארבל, והעסקה במניות בצר) – קביעות עובדתיות שאותן אנו מאמצים. ממילא חייבת היתה קופל – וכמוה אף הורוביץ, כיו"ר הדירקטוריון החתום על דו"ח יוני 1995 – לדווח על כך שהתקשרה בהסכמים לביצוע מגוון עסקאות שהמכנה המשותף שלהן הוא עניינו האישי של הורוביץ בביצוען וההטבות שהוא קיבל כתוצאה מהן.

249.      באשר להוכחת היסוד של הכוונה להטעות משקיע סביר, כנדרש בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך: הכרעת הדין שזורה בקביעות חד-משמעיות כי פעולותיו של הורוביץ לגבי כל אחת מן העסקאות הנזכרות (עסקת ל.ב.ו.-ידיד, העסקה במניות ארבל, העסקה במניות בצר) נעשו תוך שהורוביץ מעלים את זיקתו לאותן עסקאות, מסתיר מן האורגנים המוסמכים בחברות השונות (וממילא – אף מן הציבור) את הנתונים האמיתיים לגבי מהות אותן עסקאות, ועוקף את הצורך בהשגת אישורים לאותן עסקאות (ראו לדוגמה: עמ' 260 שורה 12, עמ' 263 שורה 3, עמ' 280 שורה 21, עמ' 281 שורה 4, עמ' 283 שורות 3­4, עמ' 285 שורות 18­20, עמ' 287 שורה 2 להכרעת הדין). ברור לחלוטין במקרה דנן שהכללת ה"פרט המטעה" בדו"ח יוני 1995 (הווה אומר – אי-דיווח על זיקתו של הורוביץ לעסקאות השונות) נעשה בכוונת המכוון (עמ' 283, 287 להכרעת הדין).

250.      הטעמים להרשעת הורוביץ בעבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח הכספי, אף שקופל לא הורשעה בעבירה זו, דומים לאלו שנדונו לעיל, לעניין אי מתן דיווח מיידי כדין על העסקאות השונות שם (ראו פסקאות 242­244).

ערעורו של פרקו

251.      לפרקו שתי טענות בקשר עם הרשעותיו באישומים השונים באישום השלישי.

          טענה ראשונה היא כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הורוביץ הוא בעל שליטה בישטק הון – קביעה שהיא תנאי להרשעתו של פרקו בעבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. לטענת פרקו, אין חולק כי לא מתקיימות בהורוביץ החזקות לעניין שליטה בתאגיד הקבועות בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, וההרשעה נסמכה על כך שהורוביץ שלט מעשית בישטק תעשיות, וכי הוא היה "בעל הבית" אף בחברה הבת – ישטק הון (עמ' 186 להכרעת הדין). ברם, לטענת פרקו כבר הקביעה הראשונה, כי הורוביץ (שהחזיק בתקופה הרלבנטית 14% מהון המניות של ישטק תעשיות) שלט בישטק תעשיות, איננה מבוססת. באשר לשליטה המעשית שייחס בית המשפט המחוזי להורוביץ בישטק הון, טוען פרקו, כי יש לפרש את השליטה באופן מצר, וכי כדי להיחשב כבעל שליטה, על אדם להיות בעל סממנים כלשהם של "שליטה פורמלית". פרקו טוען איפוא כי הורוביץ לא היה "בעל שליטה" בישטק הון, ולחלופין – כי למצער מדובר בטעות במצב משפטי שהיתה בלתי נמנעת באורח סביר לגביו.

          טענה שניה של פרקו, לעניין הרשעותיו בעבירות של מנהל בתאגיד ושל קבלת דבר במרמה, היא כי אין יסוד לקביעה עליה נתבססו ההרשעות – לפיה התגבשה אצל פרקו הכוונה להסתיר מדירקטוריון ישטק הון את השימוש שנעשה בהעברה הכספית (היא ה'הלוואה לידיד' שהועברה ישירות לחשבונו של הורוביץ). כפי שקבע בית המשפט עצמו (עמ' 235 להכרעת הדין), פרקו האמין שידיד הורה להשתמש בכספי ההלוואה שניתנה לו מישטק הון לצורך ביצוע תשלום להורוביץ. פרקו טוען כי מסקנת בית המשפט, שעל פרקו היה לגלות לדירקטוריון ישטק הון שההלוואה הועברה ישירות לחשבון הורוביץ, היא שגויה, וכי השימוש שעשה ידיד בכספי ההלוואה איננה עניין לדירקטוריון לעסוק בו.

דיון

שליטת הורוביץ בישטק הון

252.      דין טענה זו של פרקו להידחות כבר מן הטעם שהיא מהווה שינוי חזית בערכאת הערעור, כפי שטוענת המדינה בצדק. בערכאה הדיונית אחז פרקו בדעה (שפורטה בהרחבה בסיכומיו שם (עמ' 137­144)) כי הורוביץ היה האיש לפיו יישק דבר בקבוצת ישטק בכלל, ובישטק הון בפרט. פרקו הוא זה שהעיד, בין היתר, על הורוביץ כי "ההחלטה היתה שלו בעצם באיזה חברה תתבצע הפעילות... לא היה נושא אחד שלא היתה מעורבות של אביהו בכל דבר ועניין" (עמ' 2546­2547 לפרוטוקול). פרקו הוא שהעיד כי הורוביץ: "הוא בעל השליטה במישרין ובעקיפין בישטק הון ועל כן ביצעתי את הוראתו" (ת/380ז, בעמ' 3 שורות 6­7). תיאור זה (שתאם את עדויותיהם של גורמים רבים אחרים בקבוצת ישטק) נועד לבסס את קו ההגנה של פרקו בבית המשפט המחוזי, שם ביקש פרקו להוכיח כי הורוביץ, ולא הוא עצמו, הוא האחראי לעבירות השונות שבוצעו בקבוצת ישטק בכלל ובישטק הון בפרט.

          עתה שינה פרקו את טעמו, ומנסה הוא לבסס טענה הפוכה: כי הורוביץ דווקא איננו בעל שליטה – פורמלית או מעשית – בישטק הון, ולפיכך יש לזכות את פרקו מן העבירות הנסמכות על היותו של הורוביץ בעל שליטה כאמור. אין כל הצדקה במקרה דנן לאפשר לפרקו לבצע שינוי חזית כאמור (ראו: ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 447, 462 (1988), להלן: עניין אייזנמן).

253.      אף לגוף הדברים אין יסוד לטענת פרקו. סעיף 1 לחוק ניירות ערך קובע כי שליטה היא:

"היכולת לכוון את פעילותו של תאגיד, למעט יכולת הנובעת רק ממילוי תפקיד של דירקטור או משרה אחרת בתאגיד...".

אמנם קיימות חזקות לכך שאדם הוא בעל שליטה, אולם אף אם לא התקיימו, יכול אותו אדם להיחשב לבעל שליטה ככל שיוכח כי הוא בעל יכולת לכוון את פעילותו של התאגיד. מבחן השליטה איננו מבחן כמותי גרידא, כי אם מבחן פונקציונלי-איכותי גמיש (ראו: ע"א 1186/93 מדינת ישראל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מח(5) 353, 365 (1994), בקשר להגדרה הדומה של "שליטה" בסעיף 34 לחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981; ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך נ' א.ת. מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485, 547 (1997); עע"מ 6352/01 חדשות ישראל (וי.אי.אן.סי) בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נו(2) 114­115 (2001), להלן: עניין חדשות ישראל). אף אם אדם מחזיק אך מקצת מזכויות ההצבעה בחברה, או שיש לו השפעה על התנהלות התאגיד שלא מכוח זכויות ההצבעה כלל ועיקר, יכול הוא להיחשב עדיין לבעל שליטה (עניין חדשות ישראל, בעמ' 114; ע"א 345/03 רייכרט נ' שמש (7.6.07)). מובן כי קביעה שפלוני הוא בעל השליטה בתאגיד, אף אם לא התקיימו בו החזקות בעניין החזקותיו באמצעי שליטה בתאגיד, צריך שתיעשה בזהירות, ודאי בהקשר הפלילי. אולם כאשר ברור שאותו פלוני אכן היה בעל היכולת לכוון את פעולות התאגיד, יכול הוא להיחשב לבעל שליטה אף בהיעדר סממנים פורמליים של שליטה.

          במקרה דנן, בית המשפט המחוזי קבע בבירור כי הורוביץ היה בעל היכולת לכוון את פעילות ישטק הון, ואף עשה כן (ראו פסקה 114 לעיל, ועמ' 179­186 להכרעת הדין). הדברים עלו בבירור מעדויותיהם של כל העדים המרכזיים, ובכללם פרקו עצמו. הורוביץ היה איפוא בעל השליטה בישטק הון, ודומה כי אין מובהק מבחינת הפעולה שבבסיס האישום השלישי כדי להוכיח זאת: הורוביץ היה זקוק ל-500,000 ש"ח בדחיפות, הוא החליט שדרך טובה לקבל את הכסף תהיה במשיכתו מאחת החברות בקבוצת ישטק, הוא הורה לפרקו ולורך להעביר את הכספים מישטק הון, ואלו מיד צייתו.

חובתו של פרקו לדווח לדירקטוריון ישטק הון על פרטי ההעברה הכספית

254.      פרקו טוען כי לא היתה לו כל כוונה להסתיר מדירקטוריון ישטק הון את השימוש שעשה ידיד בהלוואה (העברתה ישירות לחשבונו של הורוביץ לשם סילוק חוב אליו), וכי לא היה זה מעניינו של הדירקטוריון מה נעשה בכספי ההלוואה.

255.      דין הטענה להידחות. פרקו הציג לפני הדירקטוריון את ההעברה הכספית – שלמעשה כבר בוצעה שלושה חודשים קודם לכן – כאילו היתה אחת ממספר הלוואות שניתנו לידיד. כפי שנקבע בהכרעת הדין (עמ' 276), הוא הציג את ההעברה הכספית כחלק מהידוק הקשר עם ידיד לשם שיתוף פעולה עסקי עמו, אך נמנע מלגלות שההלוואה לידיד לא עוגנה בהסכם, וכי מטרתה היא העברתו הדחופה של הסכום של 500,000 ש"ח ישירות לחשבונו של הורוביץ. פרקו השיג איפוא במרמה את אישורו של הדירקטוריון להעברה הכספית, אישור שלא בהכרח היה ניתן אילו היה פרקו מוסר לדירקטוריון מידע מלא ומפורט אודות ההעברה הכספית, כפי שהיה חייב לעשות. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בהרשעתו את פרקו בעבירה של קבלת דבר במרמה.

256.      בנוסף, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי (עמ' 271, 275, 276 להכרעת הדין) ביצוע ההעברה הכספית – ללא בטחונות, ללא הסכם, ללא בדיקת ההצדקה העסקית לה, וללא אישורה כדין) – פגע בניהולה התקין של החברה. פרקו – יו"ר דירקטוריון ישטק הון במועד ביצוע ההעברה הכספית ומי שניהל את החברה בפועל – ביצע איפוא אף עבירת מנהל בתאגיד, כאמור בסעיף 424(2) לחוק העונשין.

ערעור ורך

257.      ורך הורשע במסגרת האישום השלישי, כאמור, בשתי עבירות של הפרת הוראות חוק ניירות ערך לפי סעיף 53(א)(4) לחוק. העבירה האחת עניינה בהעברה הכספית של 500,000 ש"ח מישטק הון לחשבונו של הורוביץ: אי נקיטת הליכי אישור על-פי תקנות בעל שליטה ותקנות דיווח מיידי, ואי גילוי עניינו האישי של הורוביץ בהעברה הכספית לדירקטוריון ישטק הון (עמ' 270­274 להכרעת הדין). העבירה השניה עניינה אי-דיווח בדו"ח הכספי של קופל לתאריך 30.6.95 על העסקה במניות בצר כעסקה עם בעל עניין – הורוביץ וורך עצמו, וזאת תוך הפרת הוראת תקנה 45 לתקנות הדו"חות (וכפועל יוצא מכך – הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך; עמ' 287­288 להכרעת הדין). ורך משיג על הרשעותיו בשתי עבירות אלה בנפרד, ונפרט טעמיו להלן.

הפרת הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך – ההעברה הכספית

258.      ורך תוקף בערעורו את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, כמו גם את מסקנותיו המשפטיות – הן כאלה הנסמכות על הממצאים העובדתיים שורך חולק עליהן, והן כאלה אשר, לשיטת ורך, אינן נסמכות על ממצאים עובדתיים כלשהם. ואלה עיקרי טענותיו:

          (א) ורך מאשר כי הוא היה מודע לכך שבצר וידיד הסכימו לסייע להורוביץ במימון רכישת מניות ישטק תעשיות מאיבגי ומורד. ורך מאשר עוד כי הוא ופרקו חתמו על ההוראה לבנק לביצוע ההעברה לחשבונו של הורוביץ. עם זאת, טוען ורך, אין יסוד לממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי לפיו ההלוואה ניתנה רק בשל הוראתו של הורוביץ לפרקו וכי לא היה לה ביסוס עסקי. הא ראיה, שההעברה הכספית (שהיוותה פורמלית הלוואה לידיד) אושרה – כמו שתי הלוואות נוספות לידיד – על-ידי דירקטוריון ישטק הון. זאת, על יסוד סקירה עסקית שהוצגה לדירקטורים על-ידי פרקו ועל יסוד נימוקיו. לגישתו לא הוכח ולא הובאה כל ראיה לפיה ורך ידע שהטעם למתן ההלוואה לידיד (שהועברה מיד להורוביץ) איננו נעוץ בצורך העסקי של החברה, או שההלוואה היתה תולדה של צורך של הורוביץ בקבלת הכסף, או של הוראותיו של הורוביץ. מכאן, שהקביעה בפרק המשפטי בהכרעת הדין, לפיה ההלוואה אושרה ללא צורך עסקי, מהווה "שגגה גסה השומטת את הקרקע תחת הרשעתו של מר ורך" (סעיף 138 לעיקרי הטיעון). ורך מפנה בהקשר זה לעדויות שמהן עולה שההלוואות לידיד ניתנו משיקולים עסקיים כשרים (עמ' 21 לעיקרי הטיעון).

          (ב) עוד מוסיף ורך, כי ללא קביעה (וכזו, לשיטתו – אין) לגבי מודעותו להבטחת הורוביץ לרכישה חוזרת ולכך שההלוואה ניתנה רק על יסוד הוראה של הורוביץ ולא בשל צורך ענייני, הרי שלא ניתן לקבוע כי היה פסול בעצם מתן ההלוואה, ומכאן – שלא ניתן להרשיעו בביצוע העבירה האמורה (סעיף 151 לעיקרי הטיעון).

          (ג) ורך טוען עוד כי הרשעה, שבבסיסה מחדל באי-אישור ואי-דיווח כדין על עסקה חריגה שלבעל השליטה יש בה עניין אישי – איננה יכולה לעמוד. ורך חולק על כך שהורוביץ היה בעל שליטה בישטק הון, וחולק על כך שההעברה הכספית מהווה עסקה חריגה. אולם אף אם ייקבע כי הורוביץ היה בעל שליטה וההעברה הכספית היוותה עסקה חריגה, הרי שלטענת ורך אין כל ראיה לכך שהוא עצמו היה מודע לאיזה משני נתונים אלה, וודאי שאין ראיה לכך שהוא התכוון להטעות משקיע סביר (סעיפים 162­187 לעיקרי הטיעון מטעמו).

דיון

259.      בטרם ניכנס לבחינת טענות ורך לגופן, יש להידרש לשתי סוגיות בהן בכל הכבוד מערב ורך עניינים שונים באופן המערפל את התמונה העובדתית והמשפטית.

           המעיין בערעורו של ורך יכול היה לסבור בטעות כי ההעברה הכספית בוצעה לאחר קבלת אישור דירקטוריון ישטק הון לביצועה. ברם, ההעברה הכספית מחשבונה של ישטק הון לחשבונו של הורוביץ בוצעה ביום 5.12.94, מיד לאחר שהורוביץ הורה לפרקו, ודרכו – לורך, לבצע את ההעברה (עמ' 235 להכרעת הדין). אשרור רטרואקטיבי (ופגום אף הוא, כפי שנראה) של דירקטוריון לישטק הון להעברה הכספית, כמו גם לשתי הלוואות נוספות לידיד, ניתן רק בחלוף כמעט שלושה חודשים, ביום 26.2.95. אותו אשרור איננו יכול איפוא להשליך, במקרה דנן, על השאלה האם פעל ורך כדין מבחינת קיום חובות הדיווח, עובר לביצוע ההעברה הכספית (והתשובה לשאלה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, היא בשלילה).

           אף שורך מתמקד בערעורו בהיעדר מודעותו, לטענתו, להתחייבות הורוביץ לרכישה חוזרת מידיד, בנסיבות העניין אין הדבר מעלה ואיננו מוריד. אם עצם ביצוע אותה "הלוואה לידיד", שאיננה אלא העברה כספית לחשבונו של הורוביץ ולפי דרישתו של הורוביץ, מחייב אישור ודיווח לפי דין (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), וורך היה ער לכל אלה, הרי שבהקשר הנוכחי אין כל חשיבות לשאלה אם ורך היה מודע לכך שבסופו של דבר אמור הורוביץ לגרום לכך שגורם כלשהו בקבוצת ישטק ירכוש מידיד את המניות שהוא רכש מהורוביץ.

           מצוידים בתובנות אלה, מתבהר עתה הדיון בערעורו של ורך.

260.      ורך טוען כיום, כאמור, כי אין כל יסוד לממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי לפיו ההלוואה ניתנה רק בשל הוראתו של הורוביץ לפרקו וכי לא היה לה ביסוס עסקי. ברם, בהודעתו הראשונה ברשות ניירות ערך מסר ורך כי: "פרקו אמר לי שאביהו [הורוביץ] מבקש שיועברו 500,000 ש"ח לחשבונו של אביהו באותו יום כיוון שעליו לכסות חוב של 500,000 ש"ח או לבצע תשלום בסך זה, הכסף מגיע לאביהו מדידי עקב רכישת המניות מאביהו ע"י ידיד" (ת/381א, בעמ' 15, ההדגשה הוספה). אין אף כל טענה של ורך בהודעתו כי במועד ביצוע ההעברה הכספית, ביום 5.12.94, היה לאותה "הלוואה" לידיד ביסוס עסקי כלשהו, למעט הצורך של הורוביץ לעמוד בחובותיו לאיבגי ולמורד. הטעמים העסקיים לכאורה למתן אותה "הלוואה", כמו גם לשתי הלוואות נוספות, לא צצו אלא בישיבת הדירקטוריון שהתקיימה ביום 26.2.95 (ראו: ת/381א, בעמ' 16 שורות 25­33. יצוין כי בישיבה זו ממילא לא ראו פרקו וורך לנכון לאזכר את דבר ההעברה הכספית ישירות לחשבונו של הורוביץ).

261.      ורך טוען עוד כיום כי לא סבר בזמן אמת שההעברה הכספית (כמו גם ההלוואות הנוספות שניתנו לידיד בסמוך לאותה "הלוואה", בסכום כולל של 1.6 מיליון ש"ח) מהוות "עסקה חריגה" מבחינת ישטק הון. ברם, תשובתו ברשות ניירות ערך היתה אחרת: הוא אישר כי מתן הלוואות איננה נכללת בגדר מהלך העסקים הרגיל של ישטק הון (ת/381א, בעמ' 17 שורות 13­15), כי מעולם לא ניתנה הלוואה בהיקף שכזה לאיש, וכי: "אם זה הכוונה, אז זו עסקה חריגה ביחס להיקף ההון או המאזן" (שם, שורות 16­20). ורך הביע עוד את עמדתו כי ההעברה הכספית להורוביץ חייבה גילוי (למצער – בדו"חות ישטק הון לשנת 1994), בשים לב לכך ש"אין לי ספק שאביהו קשור לישטק שוקי הון", וורך היה מבקש מהנהלת ישטק לציין את ההעברה הכספית בדו"חות הכספיים אילולא נשתכחה ממנו עד שהגיע מועד הכנת הדו"חות (שם, בעמ' 16 שורות 10­20).

262.      סוף דבר: כפי שקבע בדין בית המשפט המחוזי (עמ' 274 להכרעת הדין), ההעברה הכספית להורוביץ היוותה "עסקה חריגה" כמובנה בתקנות בעלי שליטה. היא נעשתה לפי דרישת הורוביץ. הורתה ולידתה של ה"הלוואה" הוא ברצונו של הורוביץ להיפרע מידיד, וההלוואה ניתנה בלי הסכם, בלי קביעת זמן פירעון, ריבית ובטחונות (שם). הורוביץ היה בעל שליטה בישטק הון (והדברים פורטו לעיל). העסקה נעשתה איפוא עם הורוביץ, בעל השליטה, ולחלופין – היה לבעל השליטה עניין אישי בעסקה. ביצוע העסקה ללא אישור ודיווח בהתאם להוראות חוק ניירות ערך, היווה הפרה של הוראות הדין. ורך היה ער לנתונים האמורים. אם לא די בכך, הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי – הוא נתן את ידו להפרה, בחתימתו על הוראת ההעברה הכספית (שם).

263.      מן האמור עולה איפוא כי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט בעניינו של ורך היו מבוססים, ודי היה בהם כדי להביא להרשעתו של ורך בעבירה בה עסקינן. מאידך גיסא, הממצאים העובדתיים שבית המשפט לא קבע ואשר לדעת ורך היה מקום שייקבעו – אין להם יסוד וממילא אין להם השפעה על צדקת הרשעתו של ורך בדין.

הפרת הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך – העסקה במניות בצר

264.      בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי הורוביץ, בצר וורך הסכימו בפברואר 1995 כי בצר ירכוש מניות ישטק תעשיות שהוחזקו על-ידי דאטה לינק (חברה בקבוצת ישטק), ובהמשך – כאשר ייווצרו תנאים מתאימים לכך – ימכור בצר את מניותיו והרווח יחולק בין השלושה (וככל שייווצר הפסד – יחלקו השלושה בהפסד). בצר אכן רכש מניות ישטק תעשיות מדאטה לינק ובבורסה, ומכר אותן לל.ב.ו. (חברה אחרת בקבוצת ישטק) ביום 5.6.95 בשער גבוה משער הבורסה. הרווח חולק בין הורוביץ, ורך ובצר בהתאם להתחשבנות המוקדמת ביניהם, שכללה הסכמה כי חלק מן הרווחים יושקעו בישטק תעשיות לשם מימוש אופציות בעתיד (כאשר בפועל השקיע כל אחד מן השלושה 40,000 ש"ח בישטק תעשיות). השלושה פעלו בעצה אחת ובמודעות זה למעשי זה. הדו"חות הכספיים של קופל לתאריך 30.6.95, המאוחדים עם דו"חות החברה-הבת ל.ב.ו. (להלן: דו"חות יוני 1995) לא כללו דיווח על העסקה במניות בצר כעסקה שבה מעורבים הורוביץ וורך – שניהם בעלי עניין בקופל.

265.      לטענת ורך בערעורו, בתמצית, שגה בית המשפט המחוזי כאן בשלושה אלה:

           (א) טעה בית המשפט בהתעלמו מ"ראיה מזכה" (נ/304) לפיה הסכום של 40,000 ש"ח שקיבל ורך מבצר הופקדו בחשבונו של ורך לא כחלקו ברווח כלשהו מעסקה במניות בצר, כי אם כ"הלוואה" (כמצוין בכתב ידו של ורך על גבי טופס ההפקדה). אם ורך קיבל הלוואה מבצר (כפי שורך טען שקרה, במסגרת חקירתו הרביעית ברשות ניירות ערך), משמע שורך לא סבר שהוא מקבל נתח מרווחים כלשהם בעסקה במניות בצר שהוא זכאי להם. בית המשפט קבע בעניין זה כי "אין ביטחון שבכך ש[ורך] לא 'ייצר הוכחה'" (עמ' 246 להכרעת הדין). ורך טוען כי בכך הטיל בית המשפט נטל בלתי הגיוני על הנאשם להוכיח כי ראיה שהציג היא אותנטית, מקום שטענה כזו לא נטענה במהלך המשפט.

           (ב) שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שורך היה דירקטור בחברת קופל, בעוד שרכישת מניות בצר נעשתה על-ידי ל.ב.ו., חברה-בת של קופל, בה ורך לא היה דירקטור. אין ראיה גם שורך ידע כי ל.ב.ו. היא שרכשה את מניות בצר, וממילא לא חלה עליו כל חובת דיווח בקשר עם הרכישה האמורה. לטענת ורך, עד למועד חקירתו ברשות ניירות ערך הוא אפילו לא ידע שמניות בצר נמכרו בכלל.

           (ג) טעה בית המשפט בהתעלמו מכך שההתחשבנות הנוגעת למניות בצר (מוצגים ת/159 ו-ת/160) נערכה רק בין הורוביץ ובצר, בעוד שלורך אין כל קשר לאותן התחשבנויות.

דיון

266.      הרשעתם של הורוביץ, ורך ובצר בעבירה דנן אכן נעשתה באופן תמציתי: מן העדויות והמסמכים – בפרט דפי ההתחשבנות בין השלושה (מוצגים ת/159 ו-ת/160), עולה כי השלושה החליטו לבצע עסקה במסגרתה בצר (שלא היה דירקטור בקופל עובר למכירת מניותיו לחברה-הבת ל.ב.ו.) ירכוש מניות ישטק תעשיות, ימכרן, והורוביץ וורך יחלקו עמו ברווחים ובהפסדים. ל.ב.ו. רכשה לבסוף את המניות מבצר במחיר הגבוה ממחיר השוק, ובצר חלק עם הורוביץ וורך את הרווחים מן המכירה. בהתאם לתרשומת המשקפת את עסקת המכירה (ת/159, מיום 6.6.95) עולה כי התקבולים ממכירת מניות בצר, לאחר כיסוי עלות, עמדו על כ-207,000 ש"ח, חלקו של כל אחד מן השלושה היה 69,000 ש"ח, ומתוך הסכום האמור: "40,000 ש"ח יוחזר ע"י כ"א לישטק, ייפתח כרטיס חו"ז, ובעת המתאימה יתרחש מימוש האופציות". הורוביץ, ורך (שניהם דירקטורים בקופל) ובצר (שמונה כדירקטור לאחר העסקה במניות בצר, אך לפני עריכת דו"ח יוני 1995) לא גילו בדו"ח יוני 1995 על כך שבעסקה במניות בצר היו מעורבים הורוביץ וורך וכי ניתנה להם טובת הנאה (עמ' 242­247, 287­288 להכרעת הדין).

267.      טענתו הראשונה של ורך היא, כאמור, כי בית המשפט לא נתן משקל נאות ל"ראיה מזכה", היא טופס ההפקדה של 40,000 ש"ח על-ידי בצר בחשבונו של ורך (מסמך נ/304). מסמך זה מלמד לפי הנטען על כך שהסכום של 40,000 ש"ח לא היווה "חלוקת שלל" בין השלושה כי אם "הלוואה" מבצר לורך (ככתוב בכתב יד על-גבי העתק הטופס, שהציג ורך בחקירתו הרביעית ברשות ניירות ערך). לשיטת ורך, קביעת בית המשפט בעניין ראיה זו מהווה העברה פסולה של נטל ההוכחה לאותנטיות המסמך אל הנאשם, העברה הנעשית רק בשלב הכרעת הדין ומבלי שלנאשם היתה הזדמנות להתמודד עם טענות באשר לאותנטיות המסמך. דין טענה זו להידחות משורה של נימוקים:      

           ראשית, אין פסול בקביעת בית המשפט המחוזי כי "אין ביטחון שבכך ש[ורך] לא 'ייצר הוכחה'" (עמ' 246 להכרעת הדין). לאחר שבחקירתו השלישית ברשות ניירות ערך הובררו לו החשדות נגדו בקשר עם העסקה במניות בצר, התייצב ורך לחקירתו הרביעית ובידו העתק המסמך נ/304 שעליו מצוין בכתב ידו של ורך כי התשלום מבצר הוא "הלוואה". בית המשפט, כך נראה, לא התרשם יתר על המידה מאותה "ראיה מזכה" (אשר ורך נחקר אודותיה בבית המשפט), והעדיף על פניה ראיות אחרות (הודעתו השלישית של ורך ברשות ניירות ערך (ת/381ג), הודעות בצר (ת/399א, ת/399ג), תרשומות ההתחשבנות בין השלושה (ת/159 ו-ת/160), וניתוח עדויות העדים השונים (עמ' 242­247 להכרעת הדין)) – כמלמדות על כך שהתשלום מבצר לורך היווה דווקא חלוקת רווחים, ולא הלוואה תמימה.

           שנית, אפילו אם הרישום "הלוואה" על גבי המסמך נ/304 אכן נעשה "בזמן אמת", ממילא אין לייחס לכך משקל רב: ראינו כבר כי ורך לא היסס להוסיף את חתימתו למסמך העברה כספית אחרת (ההעברה בסך 500,000 ש"ח לחשבון הורוביץ שנדונה לעיל, ושנעשתה לפי דרישת הורוביץ) הנושא רישום בלתי מדויק ("בהתאם להוראת ידיד" (ת/123)), רישום שנראה כמיועד "להכשיר" כלפי חוץ העברה כספית בלתי כשרה (עמ' 231 להכרעת הדין, ו-ת/381א, בעמ' 16 שורות 2­9).

           שלישית, אין בפי ורך כל הסבר מניח את הדעת, מה טעם היה בכך שבצר ילווה להורוביץ ולורך 40,000 ש"ח לכל אחד, כאשר כספים אלה נועדו להשקעה בישטק תעשיות.

           רביעית, ורך שב ומתעלם מהודעתו ברשות ניירות ערך, זו שניתנה בטרם גיבש לעצמו את קו הגנתו המשפטי בעניין העסקה במניות בצר. בחקירתו השלישית, לאחר שבתחילה אמנם טען שקיבל "הלוואה" מבצר, הוצג בפניו המסמך ת/160, ובו ההתחשבנות בינו לבין הורוביץ ובצר בעניין מניות בצר. אז שינה ורך טעמו והודה כמעט בפה מלא שלמרות שהמניות שנמכרו לל.ב.ו. היו רשומות על-שם בצר, הרי שהורוביץ וורך אמורים היו להתחלק ברווחים (או להפסדים) ממכירתן (ת/381ג, בעמ' 7­9).

          

268.      באשר לטענתו השניה של ורך, כי כלל לא ידע שמניות בצר נמכרו: המניות נמכרו על-ידי בצר לל.ב.ו. ביום 5.6.95. ביום 6.6.95 נערכה על-ידי הורוביץ ובצר תרשומת לגבי חלוקת התקבולים מן המכירה בינם לבין ורך, כולל ההשקעה של 40,000 ש"ח בישטק תעשיות. ביום 9.6.95 כבר קיבל ורך מבצר את הסכום של 40,000 ש"ח לחשבונו, כאשר עוד לפני ההפקדה שוחחו ורך ובצר בעניין (עמ' 246 להכרעת הדין). ברור שטענת ורך כי לא ידע כלל על רכישת המניות על-ידי ל.ב.ו., איננה אלא היתממות, וכך אמנם קבע בית המשפט המחוזי. יתירה מכך, טענתו של ורך אף עומדת שוב בסתירה מוחלטת לאמור בהודעתו השלישית ברשות ניירות ערך, שם חדל מהכחשותיו – משהוצגה בפניו התרשומת של הורוביץ ובצר. אז הוא הודה למעשה שהוא היה ער היטב לכך של.ב.ו. רכשה את מניות בצר, ורק העלה תירוצים דחוקים מדוע לא דיווח על אותה עסקה עם ל.ב.ו., אשר בה היה צפוי לו רווח (ת/381ג, בעמ' 8­10). יצוין כי הודאה זו של ורך תואמת את הודעתו של בצר בחקירתו (ת/399ג, בעמ' 14­16).

269.      באשר לטענתו השלישית של ורך, כי היה על בית המשפט המחוזי להשית את ליבו לכך שההתחשבנות הנוגעת למניות בצר (מוצגים ת/159 ו-ת/160) נערכה רק בין הורוביץ ובצר, בעוד שלורך אין כל קשר לאותן התחשבנויות: אפילו בהיעדר ראייה על כך שעינו של ורך שזפה את שני המסמכים, ברור לחלוטין לאור האמור לעיל כי ורך היה שותף להסכמות ולתכנית חלוקת הרווחים המגולמות באותם מסמכים.

270.      לסיכום: העסקה במניות בצר היא עסקה עם חברה בת (בשליטה מלאה) של קופל, אשר למרות שנעשתה לכאורה עם מי שלא היה בעל עניין בקופל באותו מועד (בצר), גלומה היתה בה טובת הנאה מובהקת לשני בעלי עניין בקופל (הורוביץ וורך), ואלו אכן זכו בטובת ההנאה בפועל. עסקה זו חייבה דיווח בהתאם להוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ותקנה 45 לתקנות הדו"חות. ורך, כמו גם הורוביץ ובצר, הפרו את חובת הדיווח החלה עליהם כמי שכיהנו כדירקטורים בקופל במועד פרסום דו"ח יוני 1995.

ערעור בצר

271.      בצר הורשע באישום השלישי, יחד עם הורוביץ וורך, בעבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח התקופתי ובדו"ח הכספי של קופל (דו"ח יוני 1995). בצר טוען בערעורו כי לא היתה לו כל מודעות לכך שעליו לדווח לקופל על העסקה ולא היתה לו כל כוונה פלילית בעניין זה. הוא טוען כי הוא דיווח על העסקה במניות בצר לישטק תעשיות (שמניותיה הן שנמכרו לל.ב.ו.), ראיה לכך שסבר שהוא פועל לפי דין.

דיון

272.      ראשית נעיר כי טענת בצר מהווה שינוי חזית מוחלט לטענתו בבית המשפט קמא, שם התמקדה הגנתו בכך שמניות בצר היו שייכות אך ורק לבצר, בלא שיהיו בהן זכויות להורוביץ או לורך, כך שמכירתן לל.ב.ו. איננה מחייבת דיווח כלשהו. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, ועתה מנסה בצר להיאחז בטענה חדשה. דין הטענה להידחות כבר משום שינוי חזית אסור (השוו: עניין אייזנמן). לגוף הדברים, אין כל קשר בין מסירת הדיווח השגרתי (שלטענת בצר – אכן נמסר) לגבי שינויים באחזקות בעלי עניין בישטק תעשיות, לבין דיווח בגדרם של הדו"ח התקופתי והדו"ח הכספי של קופל כי בעסקה שבמסגרתה מכר בצר את מניות ישטק תעשיות לחברה-הבת של קופל, היתה גלומה טובת הנאה מוסווית לשני דירקטורים בקופל.

ערעור המדינה

273.      נזכיר ראשית את העבירות מהן זוכו הנאשמים בפריט האישום שבפנינו: הורוביץ, פרקו, ורך ובצר זוכו כולם מעבירה של הפרת הוראות חוק ניירות ערך (סעיף 53(א)(4) לחוק) בקשר עם הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי ובדו"ח תקופתי של ישטק הון, שעניינו – אי-גילוי לטובת ההנאה ועניינו האישי של הורוביץ בהעברה הכספית של 500,000 ש"ח (עמ' 277­278 להכרעת הדין). ורך זוכה מעבירת מנהלים בתאגיד (סעיף 424 לחוק העונשין) בקשר עם ההעברה הכספית (עמ' 275 להכרעת הדין). הורוביץ זוכה אף מעבירה של קבלת דבר במרמה, בקשר עם קבלת אישורו בדיעבד של דירקטוריון ישטק הון להעברה הכספית – בעוד שפרקו הורשע באותה עבירה (עמ' 276­278 להכרעת הדין). מנגד, פרקו זוכה מעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין), בעוד שהורוביץ הורשע בעבירה זו, בקשר עם אישור קופל ול.ב.ו. לרכישת מניות ישטק תעשיות (עמ' 283­285 להכרעת הדין).

          המדינה מערערת על כל אחד ואחד מן הזיכויים האמורים, ואנו נדון להלן בטענותיה לגביהם.

זיכוי כל המערערים מעבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי – ההלוואה לידיד

274.      זיכויו של הורוביץ מעבירה זו נסמך, ראשית דבר, על העובדה שלא שימש כמנהל בישטק הון, ולפיכך לא יכול היה להיחשב כאחראי להפרת חובות הדיווח של ישטק הון (עמ' 278 להכרעת הדין). לעניין זה טוענת המדינה – כפי שטענה אף לעניין האישום השני – כי הורוביץ היה שותף מלא לתכנית העבריינית וניצל לרעה את היותו בעל השליטה בקבוצת ישטק לקידום תכניותיו. לפיכך, היא טוענת, לא היה מקום לזכותו מן העבירה של הכללת פרט מטעה בדו"חות ישטק הון על יסוד זה (סעיף 40 לעיקרי הטיעון).

הטעם לזיכויים של פרקו, ורך ובצר מן העבירה הוא כי הורוביץ לא היה "בעל עניין" בישטק הון, ולכן לא קמה לישטק הון (וממילא אף לא למי ממנהליה) חובה לדווח על טובת ההנאה שקיבל בעל עניין בישטק הון בקשר עם ההעברה הכספית (עמ' 278­279 להכרעת הדין). מובן שטעם זה יכול היה להביא אף לזיכויו של הורוביץ מן העבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי, אולם הורוביץ ממילא כבר זוכה מעבירה זו מן הטעם שלא שימש מנהל בישטק הון, כאמור. המדינה טוענת כי בית המשפט טעה גם בקביעתו זו, וכי יש לראות בהורוביץ הן כבעל שליטה והן כבעל עניין בישטק הון (סעיף 45 לעיקרי הטיעון מטעמה). אמנם, טוענת המדינה, "בעל עניין" (לפי החלופה הרלבנטית בהגדרת סעיף 1 לחוק ניירות ערך) הוא "מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח ההצבעה בו", והורוביץ החזיק רק כ-1.3% מהון המניות של ישטק הון. עם זאת, ישטק תעשיות החזיקה בלמעלה מ-50% מהון המניות של ישטק הון. לשיטת המדינה, יש לראות בהחזקות הורוביץ וישטק הון "החזקה משותפת" כאמור בחוק ניירות ערך, בשים לב לכך שבהתאם להגדרת המושג בסעיף 1 לחוק ניירות ערך: "יראו לכאורה כמחזיקים בניירות ערך או כרוכשים אותם ביחד – (1) תאגיד המחזיק או רוכש ניירות ערך יחד עם בעל עניין בו..." – והורוביץ היה בעל עניין בישטק הון.

דיון

275.      דין ערעורה של המדינה להידחות בעניין זה, שכן אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הורוביץ לא היה "בעל עניין" בישטק הון – מסקנה המחייבת את הותרת זיכויים של כל המערערים על כנו.

          המדינה מלינה על כך ש"בית המשפט קמא לא נתן דעתו לכך שהגדרת החזקה כוללת בחובה גם החזקה ביחד עם אחר במניות התאגיד" (סעיף 45 לעיקרי הטיעון מטעמה). לשיטתה, כאמור, מתקיימת החלופה שבהגדרת "החזקה משותפת" בחוק ניירות ערך, לפיה: "יראו לכאורה כמחזיקים בניירות ערך או כרוכשים אותם ביחד – (1) תאגיד המחזיק או רוכש ניירות ערך יחד עם בעל עניין בו...".

          ברם, בית המשפט המחוזי נתן דווקא דעתו לעניין זה, ודחה את טענת המדינה, בקובעו כך:

"דומה בעיני שהנטל הורם בכך שחומר הראיות שהוצג בהקשר לפרשיות האישום השונות איננו מגלה כי ההחזקה הקטנה של הורוביץ במניות ישטק הון נעשתה במגמה שזו תצטרף להחזקה של ישטק תעשיות כדי שתיחשב להחזקה משותפת. ברי שלא היה על כך הסכם בכתב עם ישטק תעשיות ולא נראה שהייתה הסכמה על פה עם גורמים בתאגיד שעמם אפשר היה לגבש הסכמה כזאת. מסקנתי היא אם כן שהורוביץ לא היה בעל עניין בישטק הון ומסקנתי לעיל שהוא היה בעל שליטה בתאגיד האמור איננה ניצבת בסתירה למסקנה כאן. שכן 'שליטה' לצורך חוק ני"ע מבחנה מהותי ואילו 'בעל עניין' מבחנו טכני" (עמ' 279 להכרעת הדין).

          דין טענה זו של המדינה להידחות איפוא, ודין זיכויים של הורוביץ, פרקו, ורך ובצר לעמוד על כנו.

זיכוי הורוביץ מעבירה של קבלת דבר במרמה (ההעברה הכספית)

276.      הורוביץ ופרקו הועמדו לדין שניהם בעבירה של קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין) וזאת בקשר עם קבלת אישור דירקטוריון ישטק הון ביום 26.2.95 למתן ה"הלוואה לידיד" (היא ה"העברה הכספית", הסכום של 500,000 ש"ח שהועבר בפועל לחשבונו של הורוביץ). פרקו הורשע בביצוע העבירה, כיו"ר דירקטוריון ישטק הון ומנהלה הכללי אשר הביא לפני הדירקטוריון, בין היתר, את ההצעה לאשר רטרואקטיבית את ההעברה הכספית האמורה (שבוצעה בפועל כבר חודשיים קודם לכן). הורוביץ זוכה שכן בית המשפט קבע שהוא לא נקט במרמה ולא קיבל "דבר" בהקשר ספציפי זה של אשרור ההעברה הכספית (עמ' 276 להכרעת הדין).

          המדינה טוענת כי הורוביץ הורשע בעבירות שונות כשותף ל"מזימה הכוללת הפרושה בכל אישום", לאחר שנעזר בפרקו להשגת הכספים והאישורים שהיו דרושים לו. לשיטתה, הרי "גם כאן אישור הדירקטוריון להלוואת ידיד הוא חלק מן המזימה הכוללת לסילוק חוב אישי של ידיד ל[הורוביץ]... זאת תוך לקיחת הכספים ללא אישור וקבלת אישור בדיעבד על הלוואה לידיד שבסופו של דבר גם לא הוחזרה. גם במקרה הנדון היה צורך להרשיע את [הורוביץ] כמשדל או כמבצע בצוותא" (סעיפים 41, 44 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה).

דיון

277.      חרף טענתה הגורפת של המדינה כי הורוביץ אחראי למעשה, כמשדל או כמבצע בצוותא (לפחות בהקשר של ההעברה הכספית), לכל עבירה שביצעו שותפיו, הרי שהמדינה עצמה לא ראתה לנכון להעמיד לדין את הורוביץ בעבירות אחרות בקשר עם ההעברה הכספית, שבגינן הועמדו לדין פרקו וורך. אלה הואשמו בביצוע עבירות מנהלים בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין), והפרת הוראות חוק ניירות ערך (סעיפים 36 ו-53(א)(4) לחוק), כאשר המדינה טוענת שהשניים חטאו בעצם ביצוע ההעברה הכספית, אי-גילוי עניינו האישי של הורוביץ בהלוואה לידיד לדירקטוריון, ואי-נקיטת הליכי אישור לפי תקנות בעלי שליטה ותקנות הדיווח המיידי. הורוביץ, כאמור, לא הועמד לדין על אותן עבירות. לא ברור איפוא מדוע, אם המדינה עצמה איננה סבורה שיש להרשיע את הורוביץ, כמשדל או אף כמבצע עיקרי, בעבירות הקשורות לעצם ביצוע ההעברה הכספית, יש להרשיעו בתורת שותף דווקא בקשר לאשרור דירקטוריון ישטק הון להעברה, חודשיים לאחר המעשה. הורוביץ לא היה דירקטור בישטק הון, לא הציג את ההעברה הכספית לפני הדירקטוריון, ולא נקבע כי הורה לפרקו להשיג את אישור הדירקטוריון. בית המשפט המחוזי קבע כי עניינו של הורוביץ היה בהעברה הכספית, וזו נעשתה ללא אישור הדירקטוריון, אישור שנתקבל רק חודשים לאחר מכן (עמ' 276). אין בדיון באישום השלישי כל קביעה כי אשרור ההעברה הכספית בדיעבד היווה לדידו של הורוביץ חלק חיוני ובלתי נפרד ממזימתו לקבלת הכספים (עמ' 237­238, 241, 276­277 להכרעת הדין). יתירה מכך: עת דן בית המשפט באשרור הלוואות נוספות לידיד באותה ישיבת דירקטוריון, במסגרת הדיון באישום הרביעי, קובע בית המשפט מפורשות כי: "בהעדר ראיות לכך שאישור הדירקטוריון הושג על פי תכנון משותף של הורוביץ ופרקו לא ניתן להרשיע את הורוביץ בסיוע למבצע העברה או בקשירת קשר לביצוע העבירה" (עמ' 340 להכרעת הדין). דברים אלה יפים אף לעניין הרשעת הורוביץ בעבירה של קבלת דבר במרמה בהקשר לאשרור ההעברה הכספית בדירקטוריון ישטק הון. ערעור המדינה בעניין זה – נדחה איפוא.

זיכוי פרקו מעבירה של מרמה והפרת אמונים (כלפי קופל) וורך מעבירת מנהל בתאגיד (בישטק הון)

278.      כאמור, ורך זוכה מעבירת מנהל בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין) בה הואשם, ובגדרה נטען כי ביצוע ההעברה הכספית על-ידיו ועל-ידי פרקו – שהורשע בביצוע עבירה זו – מהווה פעולה הפוגעת בניהול התקין של עסקי התאגיד (עמ' 275 להכרעת הדין). בבסיס הזיכוי עמד הטעם שורך לא היווה "מנהל", כאמור בסעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין (בדומה לקביעתו של בית המשפט בעניין זה בדונו באישום השני). באופן דומה, זוכה פרקו מעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין) בקשר עם אי-מסירת מידע לדירקטוריון קופל בעניין רכישת מניות ישטק תעשיות, אף זאת מן הטעם (היחיד) שלא היה מנהל בקופל עובר לדיון בדירקטוריון (עמ' 284 להכרעת הדין).

279.      המדינה מערערת על זיכויים של ורך ופרקו כאמור. טעמיה לערעור זהים ככלל להשגותיה העקרוניות לעניין צמצום העבירות שבסעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין, למנהלים פעילים בלבד (פרק ו' לעיקרי הטיעון מטעמה). מנגד אוחזים השניים בפרשנותו המצרה של בית המשפט המחוזי.

דיון

280.      המכשול המעשי היחיד העומד במקרה דנן בפני הרשעתם של ורך ופרקו בעבירות שיוחסו להם, היא פרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיו העבירות המנויות בסעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין אינן חלות על מי שהוא דירקטור "בלבד", ולא מנהל פעיל בתאגיד.

281.      כאמור לעיל, מצאנו כי הוראת סעיף 425 לחוק העונשין, שעניינה ב"מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד... אשר נהג אגב מילוי תפקידו במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת התאגיד" חלה גם על דירקטור "סתם" (ראו פסקאות 189­195 לעיל). המסקנה האמורה כוחה יפה אף להוראת סעיף 424 לחוק העונשין, שעניינה ב"מנהל, מנהל עסקים או עובד אחר של תאגיד", אשר עשה ביודעין דבר הפוגע ביכולת התאגיד לקיים את התחייבויותיו או בניהול תקין של עסקיו. סעיפים אלה, שלשון הרישא להם זהה, הורתם בהצעת חוק משותפת (הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 13), תשל"ב-1971, ה"ח תשל"ב 129, 142), וזכו לעיגון חקיקתי משותף (סעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1975), תוך החלפתו של ה"דירקטור" ל"מנהל" בנוסחו הסופי של החוק. אף יתר הנימוקים שפירטנו לעיל ביחס לצדקת הפרשנות המרחיבה שניתנה לעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, חלים גם הם על עבירת המנהלים בתאגיד (להבדיל מהוראת סעיף 424א, השונה במהותה ואשר הוכנסה אל ספר החוקים בין שתי הוראות החוק האמורות). ועוד נזכיר כי בית משפט זה ראה כבר לפרש את סעיף 424 לחוק העונשין כאל סעיף מקביל, הגם שנוסחו שונה מעט, לסעיף 14ב(א) לפקודת הבנקאות, 1941, סעיף שכותרתו "עבירות מנהלי הבנק" ועניינו בעבירות של "חבר דירקטוריון או מנהל עסקים של בנק" (עניין יפת, בעמ' 382­383).

282.      המסקנה מן האמור היא כי ראוי לקבל את ערעורה של המדינה בנקודה זו:

טענת ורך כי לא היה "מנהל פעיל" בישטק הון, איננה יכולה לעמוד לו. אותם טעמים אשר ביססו את הרשעתו של פרקו בקשר עם ביצוע ההעברה הכספית (על-פי דרישת הורוביץ, בלי שנבחנה ההצדקה העסקית, בלי הסכם ובלי ביטחונות) – פעולה שנקבע כי פגעה בניהול התקין של עסקי ישטק הון (עמ' 274­275), יפים איפוא גם ביחס לורך. יש לקבל איפוא את ערעורה של המדינה בעניין זה, ולהרשיע את ורך בעבירת מנהלים בתאגיד.

          באופן דומה, יש להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בדבר זיכויו של פרקו מעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד בקשר עם אי-מסירת מידע לדירקטוריון קופל בעניין רכישת מניות ישטק תעשיות. פרקו, בדומה להורוביץ (שהורשע באותה עבירה), התייצב בישיבת הדירקטוריון, ביודעו כי מטרת הישיבה היא להניע את קופל (ואחריה – את ל.ב.ו.) לאפשר, מבלי דעת, את מימוש ההתחייבות לרכישה חוזרת שניתנה לידיד. העובדה שפרקו שימש רק דירקטור בקופל במועד ישיבת הדירקטוריון, ומונה למ"מ המנכ"ל רק שלושה ימים לאחר אותה ישיבה (עמ' 284 להכרעת הדין), אין בה כדי להוות הגנה מפני הרשעתו בעבירה האמורה. כן לא תוכל לסייע לפרקו אף העובדה שהוא מילא פיו מים, בעוד הורוביץ ממשיך לנגד עיניו בהצגת המצג המטעה לדירקטוריון. יש לקבל איפוא את ערעורה של המדינה בעניין זה, ולהרשיע את פרקו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.

סיכום

283.      אנו מקבלים את ערעור המדינה על זיכויו של ורך מעבירת מנהל בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין) בקשר עם ביצוע ההעברה הכספית, ואת ערעורה על זיכויו של פרקו מעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין) בקשר עם אי-מסירת מידע לדירקטוריון קופל בעניין רכישת מניות ישטק תעשיות. פרט לאמור, דין כל הערעורים של בעלי הדין על הקביעות והמסקנות של בית המשפט המחוזי, בקשר עם האישום השלישי – להידחות.

האישום הרביעי – פרשת מניות קופל

284.      האישום הרביעי עניינו בסדרה של עסקאות במניותיה של קופל ופעולות הקשורות בעסקאות אלה. הנאשמים באישום הרביעי היו הורוביץ ופרקו, וכן ישטק הון, אשר הורשעה לאחר שהודתה במסגרת עסקת טיעון במספר עבירות.

285.      בכתב האישום נטען בתמצית כי הרקע לביצוע העבירות המיוחסות להורוביץ ולפרקו הוא קשר עסקי שהיה לקבוצת ישטק ולהם אישית עם אדם בשם הוכברג, מנהל תיקי ניירות ערך. בין הורוביץ, פרקו וגורמים נוספים בקבוצת ישטק (לרבות ורך) התגלע סכסוך עם הוכברג, ובין היתר שלח האחרון בחודש ספטמבר 1994 טיוטת כתב תביעה המכוונת נגד הורוביץ, פרקו, ורך, איבגי, מורד, ישטק תעשיות וישטק הון. הורוביץ ופרקו (גם אם לא רק הם) חששו מהגשת כתב התביעה, ולפיכך פתחו במשא ומתן עם הוכברג שבסופו סוכם כי קבוצת ישטק, או מי מטעמה, תרכוש מהוכברג 400,000 מניות של חברת קופל, לפי שער גבוה משמעותית משער המניה בבורסה באותו מועד. הוכברג הסכים מנגד לוותר על כל תביעותיו האמורות, לרבות התביעות האישיות.

          לצורך מימוש העסקה הנרקמת, נטען כי הורוביץ ופרקו פנו בסוף דצמבר 1994 לידיד (מי שנקבע כי סייע להורוביץ בקשר עם ביצוע העסקאות, נשוא האישום השלישי), וביקשו כי ישמש כאיש ביניים, אשר ירכוש את מניות קופל מהוכברג, בתמורה להתחייבות לרכישה חוזרת במחיר שיותיר בידי ידיד רווח (להלן: ההתחייבות לרכישה חוזרת). ידיד נעתר לפניה, והוסיף ביום 25.12.94 את שמו וחתימתו על טיוטת הסכם שגיבשו הורוביץ, פרקו והוכברג בקשר עם רכישת מניות קופל מהוכברג כאמור. הצדדים לאותו הסכם היו הוכברג וידיד, והם לבדם (להלן: הסכם הוכברג-ידיד). במקביל, חתמו הורוביץ, פרקו וורך, בשמם שלהם ובשם ישטק תעשיות וישטק הון, מזה, והוכברג, מזה, על כתב ויתור הדדי על תביעות (להלן: כתב הויתור). כתב הויתור הופקד בידי נציג מטעם הוכברג עד לביצוע ההתחייבויות כלפי הוכברג כאמור בהסכם הוכברג-ידיד.

          לשם מימון רכישת מניות קופל על-ידי ידיד, הורה הורוביץ לפרקו למחרת היום למשוך סכום של 400,000 ש"ח מחשבון ישטק הון ולהעבירו לידיד (להלן: ההלוואה לידיד, הלוואה אשר יש להבחין בינה לבין ההעברה הכספית האמורה באישום השלישי, היא הסכום של 500,000 ש"ח שהוגדר אף הוא בספרים כ"הלוואה לידיד" והועבר ביום 5.12.94 מישטק הון ישירות לחשבונו של הורוביץ). ידיד עשה שימוש בסכום האמור לצורך רכישת מניות קופל כאמור בהסכם הוכברג-ידיד.

          הורוביץ ופרקו קשרו קשר להציג את ההלוואה לידיד, במרמה, כהלוואות-אמת וכצעד אסטרטגי שנועד לקדם את שיתוף הפעולה העסקי של ישטק הון עם ידיד בפרויקטים שונים, לתועלת החברה. זאת, בלא לגלות לדירקטוריון ישטק הון את העובדה שהסכום של 400,000 ש"ח נמסר לידיד זה מכבר, ואת הרקע להעברתו. ביום 26.2.95 הציג פרקו בפני דירקטוריון ישטק הון את ההלוואה לידיד (כמו גם את ההעברה הכספית נשוא האישום השלישי והלוואה נוספת בסכום של 700,000 ש"ח), בלא לגלות את העניין האישי של הורוביץ ושל פרקו בהלוואה לידיד. ההלוואה לידיד אושרה. ישטק הון לא מסרה דו"ח מיידי על מתן ההלוואה לידיד, או על ההחלטה לאשררה, לא ציינה במסגרת הדו"ח התקופתי לשנת 1994 (עליו חתם פרקו כמנכ"ל וכיו"ר הדירקטוריון) את העניין שהיה להורוביץ ולפרקו במתן ההלוואה לידיד ולא את טובת ההנאה שקיבלו השניים מישטק הון.

          לאחר קשיים שונים שנקרו על דרכם של הצדדים, עמד ידיד בהסכם עם הוכברג, והוכברג הורה על העברת כתב הויתור לידי הורוביץ ופרקו ביום 1.3.95. במקביל לאמור, על מנת לעמוד בהתחייבות לרכישה חוזרת, קשרו הורוביץ ופרקו קשר לגרום לועדת הביקורת ולדירקטוריון ישטק תעשיות להחליט על רכישת מניות קופל בשער של 4.2 ש"ח למניה, תוך העלמת עניינם האישי בעסקה עקב התחייבותם האמורה לידיד. על בסיס המצג האמור קיבלו ועדת הביקורת והדירקטוריון של ישטק תעשיות את ההצעה לרכוש מניות קופל (להלן: החלטת ישטק תעשיות). בהמשך להחלטת ישטק תעשיות רכשה החברה מניות קופל מידיד בסכום של יותר משני מיליון ש"ח.

העבירות שיוחסו למערערים

286.      בשל המעשים המפורטים לעיל שיוחסו להם, הואשמו הורוביץ ופרקו באישומים הקשורים לשני עניינים שונים – ההלוואה לידיד, והחלטת ישטק תעשיות, הכל כמפורט להלן:

          (א) ההלוואה לידיד: הורוביץ ופרקו הואשמו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 לחוק העונשין), כאשר ה"דבר" הוא אשרור דירקטוריון ישטק הון שניתן בדיעבד למתן ההלוואה לידיד. כן הואשמו השניים בהכללת פרט מטעה בדו"ח כספי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, בכך שבדו"ח הכספי של ישטק הון לשנת 1994 הועלמה עובדה מהותית – טובת ההנאה שהוענקה להורוביץ, פרקו ואחרים בהעברת ההלוואה לידיד על מנת לקיים את עסקת הוכברג-ידיד. בנוסף, הואשם פרקו (כמנכ"ל ישטק הון), בעבירת מנהל בתאגיד (סעיף 424 לחוק העונשין), כמי שנתן את ההלוואה לידיד בלי להבטיחה בבטחונות ובלי לקבל אישורים כדין, הכל כדי לשרת אינטרסים של הורוביץ. כן הואשם פרקו בעבירה של הפרת חוק ניירות ערך (סעיף 53(א)(4) ) – אי קיום סעיף 36 לחוק ניירות ערך ותקנות בעל שליטה – אף זאת בגין אי-קבלת אישור כדין להלוואה לידיד, אף שלפי הנטען ההלוואה לידיד היוותה "עסקה חריגה" כמשמעה בחיקוקים הנ"ל, הורוביץ היווה "בעל שליטה" בישטק הון והיה לו עניין אישי בביצוע העסקה.

          (ב) אישור ישטק תעשיות: הורוביץ ופרקו הואשמו שניהם בעבירה של הנעה בתרמית (סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך) ובעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, כל אלה בגין הנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לקבל את ההחלטה לרכישת מניות קופל, תוך העלמת האינטרסים האישיים של הורוביץ ופרקו בהחלטה.

תמצית טענות הורוביץ ופרקו בבית המשפט המחוזי

287.      אף במרכז הדיון באישום הרביעי עמד בבית המשפט המחוזי הבירור העובדתי. להלן, בתמצית רבה, טענותיהם של המערערים שהועלו בהקשר לאישום:

          (א) הורוביץ אישר כי הוכברג איים, בין היתר, בהגשת תביעה אזרחית נגדו, אך לדבריו הוא לא ראה לתביעה כל יסוד ולא חשש מן האיום שבהגשתה. פרקו וחבריו, אך לא הורוביץ – הם שהגיעו להסכמות שונות עם הוכברג כדי להסיר מעל ראשם את איום התביעה, בלא שלהורוביץ תהא ידיעה כלשהי על הסכמות אלה, אף שהוא עצמו חתם על כתב הויתור. הורוביץ טען כי ידיד ופרקו לא העידו אמת, ואף הוכברג עצמו אישר כי לא היה בקשר עם הורוביץ באשר לגיבוש ההסכמות עם ישטק הון. ביחס להחלטת ישטק תעשיות לרכוש מניות קופל, טען הורוביץ, כי טעמיה של ההחלטה היו עסקיים גרידא ולא לקידום עניינו האישי. רכישת מניות קופל (כמו גם מניות ישטק תעשיות, כאמור באישום השלישי) מידיד דווקא, נעשתה על רקע הצורך לצמצם את היקף ההלוואות שניתנו לידיד על-ידי ישטק הון. סיכום הדברים לדידו של הורוביץ הוא כי האישום הרביעי הוא ככל הנראה תולדה של תרמית שביצע פרקו, תוך שהוא מסתיר את עסקת הוכברג-ידיד מהורוביץ, ואין לייחס להורוביץ כל אשמה בנושא זה.

          (ב) פרקו אישר את עיקר העובדות הכלולות בפרשת האישום, אך כפר בכך שנקט פעולות מרמה, הטעיה, או הסתרה. פרקו אישר כי ניהל מגעים עם הוכברג, אך טען כי עשה כן בידיעתו ובאישורו של הורוביץ – כדי לסלק את איומו של זה בהגשת תביעות נגד הגורמים בקבוצת ישטק, אף שפרקו עצמו סבר שאין מדובר בתביעה רצינית. פרקו אישר גם שהובטחה לידיד, כגורם שירכוש את מניות קופל מהוכברג, רכישה חוזרת של המניות שירכוש. פרקו סבור שהן ההלוואה לידיד והן החלטת דירקטוריון ישטק תעשיות לרכוש מניות קופל (כל אחת בנפרד) נעשו מטעמים עסקיים. רכישות מניות קופל מידיד, על יסוד החלטת ישטק תעשיות, נעשתה על דעת הורוביץ.

ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי

288.      ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי תאמו, ככלל, את הנטען בכתב האישום. להלן עיקרי הממצאים:

          (א) בראשית 1994 נוהלו מגעים בין הוכברג לבין הורוביץ ופרקו לצירוף תיקי השקעות בניירות ערך שבניהולו של הוכברג למסגרת המנוהלת בידי ישטק הון. ההסכמה לא הועלתה על הכתב אך התממשה הלכה למעשה. בהמשך העלה הוכברג נגד הורוביץ, פרקו, וגורמים אחרים בקבוצת ישטק טענות שונות, ואף שלח בספטמבר 1994 טיוטת כתב תביעה אזרחית המשקף את דרישותיו. הורוביץ ופרקו טענו שניהם כי כתב התביעה לא היה אלא איום סרק, כך שההסדר עם הוכברג לא נבע מעמדת חולשה ולא היה בו שמץ של אילוץ. בית המשפט קבע, בלא שיראה צורך בבירור סיכויי הצלחת תביעתו של הוכברג, כי הורוביץ ופרקו הניחו שניהם כי יש בתביעה איום מסוים כלפיהם. לפיכך העדיפו השניים הסדר שיבטל את הסיכון – יהא אשר יהא – בחיובם האישי בנזקיו הנטענים של הוכברג, הסדר שימומן שלא מכיסם הפרטי, על פני התדיינות משפטית שאת סופה לא יכול היה איש לצפות. מכאן המגעים עם הוכברג, אשר דווחו להורוביץ וקיבלו את אישורו. תוצאת המגעים היתה בהסכמה כי גורם פלוני (ששמו לא ננקב) ירכוש מהוכברג חבילה של 400,000 ע"נ מניות קופל בשער 4.2 ש"ח, גבוה משמעותית משער הבורסה אותה עת, שבתמורה לו יפקיד הוכברג בידי גורם שלישי כתב ויתור על טענותיו, כאשר כתב הויתור ישוחרר בתום ביצוע ההסכם. הורוביץ ופרקו החליטו לשלב את ידיד ברכישת המניות מהוכברג, זמן מה לפני שהתקבלה הסכמתו של ידיד לכך. ידיד נעתר לכך, כנגד הבטחה לרכישה חוזרת של המניות מידיו (אף שרכישה חוזרת זו לא הבטיחה לו רווח), וחתם על ההסכם עם הוכברג.

          (ב) ביום 1.2.95 כונסה ועדת הביקורת של ישטק תעשיות ודנה בהצעה שהורוביץ הציג לפניה, לאשר רכישת מניות קופל בשער של עד 4.2 ש"ח. הורוביץ דיווח כי לישטק תעשיות הזדמנות למכור את השליטה בקופל ועל כן כדאי לה להגדיל את היקף ההחזקה שלה בחברה. ועדת הביקורת המליצה לקבל את ההצעה בתנאי שתפורסם הודעה פומבית על ניהול משא ומתן למכירת השליטה. מיד לאחר הישיבה כונס דירקטוריון קופל (היינו חברי ועדת הביקורת בצירוף פרקו והורוביץ, שלא היו חברי ועדת הביקורת) ואישר את ההצעה. פרקו נכח, כאמור, בדיון השני, אך לא הביע בו דעה. החלטת הדירקטוריון התקבלה ללא בחינה מעמיקה, ועל בסיס הנימוק שהציג הורוביץ, לפיו לחברה ציפייה למכור את השליטה בקופל בשער עסקה גבוה יותר שיניב תשואה כלכלית טובה לישטק תעשיות. יחד עם זאת – מאחורי ההצעה האמורה עמד שיקול הנעוץ בהבטחה לרכישה חוזרת שניתנה לידיד. לאחר החלטת הדירקטוריון קוימו מגעים עם ידיד לרכישת מניות קופל מידיו, בסדרה של עסקאות ומהלכים שאין צורך להידרש אליהם במסגרת הערעור.

          (ג) בעקבות החלטת ישטק תעשיות, רכשה החברה מידיד, בסדרת עסקאות במהלך שנת 1995 (שאין צורך להידרש כאן לפרטיהן) סך של 425,000 ע"נ מניות קופל בתמורה כספית של 2,167,500 ש"ח, הכל כחלק ממימוש ההתחייבות לרכישה חוזרת.

מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי

289.      האישומים, וכמוהם אף מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, נחלקו לשתיים: עבירות הקשורות בהלוואה לידיד, שניתנה לו על-ידי ישטק הון על מנת שיוכל לממש את הסכם הוכברג-ידיד, ועבירות הקשורות בהשגת אישור דירקטוריון ישטק תעשיות לרכישה החוזרת של מניות קופל מידיו של ידיד. פרקו הורשע בכל אחת מארבע העבירות בהן הואשם בהקשר להלוואה לידיד, בעוד הורוביץ זוכה מאותן עבירות בהן הואשם. מאידך גיסא, הורוביץ, לבדו, הורשע בשתי העבירות הקשורות בהנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לרכישת מניות קופל, בעוד שפרקו זוכה מאותן עבירות. להלן נפרט.

עבירות בהקשר להלוואה לידיד

290.      (א) עבירת מנהלים בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין), שהואשם בה פרקו בלבד: ההלוואה לידיד ניתנה מכספי ישטק הון, ללא בטחונות וללא אישור מוקדם של הדירקטוריון. אחת ממטרותיה היתה – כך נקבע – לשרת אינטרסים אישיים של בעלי עניין בחברה, או של גורמים קשורים אחרים, ולפיכך מדובר ב"עסקה חריגה", המחייבת את העברתה במסננת החיקוקים החלים על עסקאות עם בעלי עניין, או עסקאות שמעניקות טובת הנאה לבעל עניין. פרקו, מנכ"ל ישטק הון, הורשע איפוא כמנהל שפעל ביודעין בדרך הפוגעת בניהול התקין של התאגיד.

          (ב) קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 לחוק העונשין), שהואשמו בה הורוביץ ופרקו: בדומה לעבירה המקבילה באישום השלישי, הואשמו הורוביץ ופרקו בקבלת "דבר" (הוא אישור דירקטוריון ישטק הון להלוואה לידיד), במרמה (בדרך של הצגת מצג כוזב לדירקטוריון). הורוביץ זוכה מעבירה זו, מאותם טעמים בגינם זוכה מן העבירה המקבילה באישום השלישי – בהיעדר ראיות לכך שאישור הדירקטוריון (בישיבה בה לא נכח הורוביץ) הושג על-פי תכנון משותף של הורוביץ ופרקו. לפיכך, כך נקבע, לא ניתן להרשיע את הורוביץ בביצוע העבירה, בסיוע למבצעה, או בקשירת קשר לביצועה. מאידך גיסא, פרקו הורשע בביצוע בעבירה זו, מאותם טעמים ששימשו את בית המשפט המחוזי להרשעתו במסגרת האישום השלישי. עם זאת קבע בית המשפט כי מאחר שפרקו קיבל "דבר" אחד – הוא אישור הדירקטוריון לשתי ההלוואות, אין להרשיעו בשתי עבירות נפרדות של קבלת דבר במרמה, כי אם בעבירה אחת, באופן שההרשעה בעבירה זו, שנקבעה בפרשת האישום השלישי, כלולה במסגרת ה"דבר" האמור.

           (ג) הפרת חוק ניירות ערך (סעיף 53(א)(4) ) – אי קיום סעיף 36 לחוק ניירות ערך ותקנות בעל שליטה, שהואשם בה פרקו בלבד: פרקו הואשם בכך שלא העביר את ההלוואה לידיד במסננת מנגנוני החיקוקים שעניינם עסקה המיטיבה עם בעל שליטה, מחדל הדומה לזה שעניינו באי-קבלת האישורים לביצוע ההעברה הכספית, שנדונה בגדרי האישום השלישי. פרקו הורשע בביצוע העבירה שעניינה ההלוואה לידיד, על יסוד אותם טעמים ששימשו להרשעתו של בביצוע העבירה המקבילה בקשר עם ההעברה הכספית באישום השלישי (הקביעה כי הורוביץ הוא בעל שליטה בישטק הון, הקביעה כי העברת הכספים בתורת "הלוואה לידיד" מהווה עסקה חריגה, וכי עסקה זו חייבת בדיווח).

           (ד) הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, שהואשמו בה הורוביץ ופרקו: בדו"ח הכספי של ישטק הון לשנת 1994 לא צוינה העובדה המהותית (כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי), והיא – כי ההלוואה לידיד גילמה טובת הנאה שהוענקה להורוביץ, פרקו ואחרים. באישום השלישי, יוזכר, הואשמו כל המערערים בביצוע עבירה כאמור, אך זוכו, על יסוד הקביעה שהורוביץ איננו בעל עניין בישטק הון, ומכאן שהעסקה איננה כזו שבה גלומה טובת הנאה לבעל עניין, ולפיכך אין חובה לדווח עליה ככזו. מאידך גיסא, נקבע כי בהלוואה לידיד, נשוא האישום הרביעי, קיים היה עניין אישי לא רק להורוביץ (שאיננו בעל עניין בישטק הון) כי אם גם לפרקו ולורך, שהם דירקטורים (וככאלו – בעלי עניין) בישטק הון, וביקשו אף הם להשתחרר מאיום התביעה של הוכברג. לפיכך המדובר בעסקה שלבעל עניין בחברה יש בה עניין אישי. על יסוד האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את פרקו (מנכ"ל ישטק הון, החתום על הדו"ח הכספי) בעבירה של הכללת פרט מטעה בדו"חות. לעומת זאת, הורוביץ זוכה מן העבירה האמורה, בשים לב לכך שלא רק שהוא נעדר מעמד פורמלי בישטק הון, אלא שהוא לא היה מעורב בהכנתם, חתימתם, או אישורם של הדו"חות.

עבירות ביחס להנעת דירקטוריון ישטק תעשיות להחלטה בדבר רכישת מניות קופל

291.      (א) הנעה בתרמית (סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך), שהואשמו בה הורוביץ ופרקו: ועדת הביקורת של ישטק תעשיות והדירקטוריון שלה אישרו ביום 1.2.05 רכישת מניות קופל בשער מקסימלי של 4.2 ש"ח למניה. הורוביץ עזב את ישיבת ועדת הביקורת בה היה חבר, מחמת "עניין אישי", והורוביץ ופרקו עזבו את ישיבת הדירקטוריון. ההחלטות אושרו עם עזיבתם של הורוביץ ופרקו את הישיבות, על יסוד המצג שהציג הורוביץ לפיו רכישת מניות קופל נחוצה כיוון שקיימת אופציה למכור את השליטה בקופל. הורוביץ לא גילה לאורגנים המוסמכים את עניינו האישי בביצוע העסקה, ופרקו אף הוא לא גילה את אוזניהם של יתר הדירקטורים על עניינו האישי של הורוביץ. בית המשפט קבע כי אי-גילוי העובדות הנוגעות לעניינו של הורוביץ בעסקה (ההסדר עם הוכברג, הסכם הוכברג-ידיד, ההבטחה לרכישה חוזרת, והזיקה שבין העסקה המוצעת לבין כל אלה) היא מחדל שדי בו כדי להביא להרשעתו של הורוביץ בעבירה של הנעה בתרמית, באופן דומה להרשעתו בעבירה המקבילה בגדרו של האישום השלישי.

           באשר לפרקו, נקבע, כי יש לזכותו מן העבירה האמורה. אף בעניין זה נקבע כי אין ראיה לתכנון ולהסכמה מוקדמת בין הורוביץ לפרקו להצגת עמדה משותפת, שהיוזם והמוביל אותה הוא הורוביץ. אף שהדירקטורים הוטעו לחשוב כי לפרקו אין מידע שביכולתו להוסיף למצג שהציג הורוביץ בפניהם, הרי שנקבע כי ממצא לפיו יש לראות בשתיקתו כגורם אשר הניע את הדירקטוריון לפעולה הוא מתיחה גדולה מדי של גבולות ההתפרסות של העבירה, והרשעתו של פרקו בעבירה האמורה נראית כבלתי צודקת.

           (ב) מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין), שהואשמו בה הורוביץ ופרקו: הנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לקבל את ההחלטה לרכישת מניות קופל, תוך העלמת האינטרסים האישיים של הורוביץ ופרקו עולה כדי עבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד. הורוביץ שימש כמנכ"ל ישטק תעשיות ויו"ר הדירקטוריון שלה. פרקו, מאידך גיסא, לא נשא בתפקיד ניהולי ולא היה עובד התאגיד. על יסוד אותם שיקולים ששימשו את בית המשפט בדיון בעבירה המקבילה במסגרת האישום השלישי, הורשע הורוביץ בביצוע העבירה, ואילו פרקו – זוכה.

טענות הורוביץ, פרקו והמדינה ודיון בהן

292.      בדומה לפרשת האישום השלישי, השיגו הורוביץ ופרקו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכל אחד ואחד מן האישומים שבהם הורשעו, והמדינה מצידה השיגה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בכל אחד ואחד מן האישומים שמהם זוכה מי מן השניים. להלן נסקור את הטענות שהועלו בערעורים השונים, כסדרם. כיוון שהתשובות לכל אחד מן הערעורים השונים נסמכו, ככלל, על האמור בהכרעת הדין, לא נידרש אליהן אלא ככל שהן נחוצות לניתוח הסוגיה. שוב, למען הנוחות, נפרט את הכרעתנו בכל אחד מן הערעורים, בצמוד לכל אחת מן הטענות שנטענו בערעור.

ערעורו של הורוביץ

טענה כללית – השגה על הקביעה כי ההסכם עם הוכברג נעשה גם על מנת לקדם את עניינו האישי של הורוביץ

293.      לטענת הורוביץ, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההסכם של הגורמים בקבוצת ישטק עם הוכברג (שמצא את ביטויו הפורמלי בהסכם הוכברג-ידיד) נעשה לקידום עניינו האישי של הורוביץ, וכי הורוביץ היה מעורב במגעים עם הוכברג. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, כך הורוביץ, נעשו על יסוד הנחות והערכות בלבד, ואינן יכולות לעמוד.

דיון

294.      קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה פורטו ונומקו כראוי, ונסמכו על ראיות רבות שהציגה המדינה (ראו עמ' 308­311 להכרעת הדין). כאמור, הורוביץ עצמו טען (בתשובתו לערעור המדינה) כי: "אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, אשר בחן את חומר הראיות הרב והעצום אשר הוגש בתיק זה" (סעיף 98 לתשובתו). ואכן, לא מצאנו במקרה דנן כל הצדקה לחרוג מכלל אי-ההתערבות בממצאי העובדה של הערכאה הדיונית. בפרט נכון הדבר כאשר אין כל הגיון בגרסתו של הורוביץ – לפיה עסקה שראשיתה (בין היתר) באיום בתביעה אישית נגד הורוביץ וסופה בחתימת הגורם המאיים והורוביץ על כתב ויתור הניתן כנגד "עסקה" הממומנת על-ידי חברות בקבוצת ישטק שהן בשליטת הורוביץ, נעשתה כביכול ללא מודעות הורוביץ וללא מטרה לקידום עניינו האישי.

הנעה בתרמית

295.      הורוביץ משיג על הרשעתו בעבירה זו, שעניינה בהנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לאשר את רכישת מניות קופל. טענותיו כמעט זהות לאלו ששימשו אותו בהרשעתו בעבירה המקבילה בגדרו של האישום השלישי (שם הורשע הורוביץ בהנעת הדירקטוריונים של קופל ול.ב.ו. לאשר רכישה מסיבית של מניות ישטק תעשיות, תוך העלמת עניינו האישי בהשקעה – מימוש הבטחתו לידיד לרכישה חוזרת): הדירקטוריון ידע על קיום עניין אישי של הורוביץ בעסקה, שכן הורוביץ יצא מחדר הישיבות, ולכן יש לראות בהורוביץ כמי שגילה את "עניינו האישי"; הדירקטוריון החליט על רכישת המניות מטעמים עסקיים נכונים, ולא מחמת המידע שהועלם ממנו; אין ראיה לכך שהמערער היה מודע שעליו לגלות את המידע, ונמנע במכוון מלעשות כן.

דיון

296.      הדיון שערכנו בעבירה המקבילה בגדרו של האישום השלישי, יפה אף לענייננו כאן, ודי בו כדי להביא לדחיית טענתו של הורוביץ. אין בעזיבתו של דירקטור את ישיבת הדירקטוריון מחמת "עניין אישי" אחד (כאן: היותו של הורוביץ יו"ר דירקטוריון חברת קופל, שמניותיה נרכשו על-ידי ישטק תעשיות) כדי להוות משום גילוי מלא של עניינו האישי, מקום שיש לו "עניין אישי" נוסף ומרכזי לא פחות (כאן: ההתחייבות לרכישה חוזרת, שניתנה כנגד הסכמת ידיד לחלץ את הורוביץ וחבריו מאיום תביעת הוכברג). אף אם תמצא שהטעמים העסקיים שהיו בבסיס החלטת הדירקטוריון היו סבירים, אין בכך לשלול את העובדה שמן הדירקטוריון הועלם מידע מהותי, שהיה חייב להימסר לו. העלמת המידע סללה את הדרך לאישור רכישתן של מניות קופל בלא דיון בעניינו האישי של הורוביץ ובלא אישור העסקה בהתאם למנגנונים הנדרשים לכך על-פי חוק. דין ערעורו בהקשר זה איפוא – להידחות.

מרמה והפרת אמונים בתאגיד

297.      הורוביץ מעלה השגות דומות לאלו שהעלה על הרשעתו בעבירה המקבילה בגדרו של האישום השלישי, ובפרט – כי עבירה זו נבלעת באופן מלא בעבירת ההנעה בתרמית בה הורשע הורוביץ.

דיון

298.      מאותם שיקולים שהנחונו להותיר את הרשעתו של הורוביץ על כנה בגדרו של האישום השלישי, דין טענותיו של הורוביץ להידחות אף בהקשר הנוכחי.

ערעורו של פרקו

299.      בערעורו ובעיקרי הטיעון מטעמו, טען פרקו כי שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו בעבירות מנהלים בתאגיד בקשר עם מתן ההלוואה לידיד, שכן הרשעה זו יש בה כפילות להרשעתו של פרקו במתן הלוואה לידיד בגדרו של האישום השלישי. במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו (ביום 2.1.08) נסוג בו פרקו מנדבך זה בערעורו, משהבהירה המדינה כי המדובר בשתי הלוואות שונות (באישום השלישי – ההעברה הכספית של 500,000 ש"ח לחשבונו של הורוביץ, שנרשמה כ"הלוואה לידיד", ובאישום הרביעי – ההלוואה של 400,000 ש"ח שאכן הועברה לידיד, לשם רכישת מניות קופל). פרקו הותיר עם זאת את ערעורו לגבי הרשעתו בשתי העבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, ונדון בכך להלן.

הפרת חוק ניירות ערך (סעיף 53(א)(4) ) – אי קיום סעיף 36 לחוק ניירות ערך ותקנות בעל שליטה

300.      פרקו טוען, בדומה לטענותיו בגדרו של האישום השלישי, כי הורוביץ לא היה בעל שליטה בישטק הון, וכיוון שכך – אין עסקינן בעסקה חריגה של חברה, שבעל השליטה בחברה יש לו בה עניין אישי.

דיון

301.      כפי שקבענו לעיל – הורוביץ אכן היה בעל שליטה בישטק הון, ומתן הלוואה לגורם חיצוני שמטרתה לאפשר את יישום ההסכם שנערך לקידום עניינו של הורוביץ (בין היתר) מהווה עסקה חריגה, אשר לבעל השליטה בחברה יש בה עניין אישי, ואשר חייבה אישור בהתאם. דין הערעור של פרקו בהקשר זה – להידחות איפוא.

הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך

302.      פרקו טוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה שעניינה העלמתה מן הדו"חות הכספיים של ישטק הון של טובת הנאה שניתנה להורוביץ, פרקו, ואחרים, שכן המדובר בטובת הנאה שולית, שלא הנחתה את פרקו בעת מתן ההלוואה לידיד. פרקו מציין כי אף לשיטת בית המשפט עצמו (עמ' 305 להכרעת הדין), פרקו ראה באיום התביעה של הוכברג "קשקוש", ולכן מובן שמהלכים אשר מביאים אגב אורחא להסרת איום התביעה, אינם מגלמים "טובת הנאה" של ממש. פרקו טוען עוד כי מטרת ההלוואה לידיד היתה עסקית-עניינית, ולא השתכללה אצלו כל כוונה להסתיר את טובת ההנאה השולית, כהגדרתו. משלא התקיים היסוד הנפשי, אין להרשיעו בעבירה האמורה.

דיון

303.      מתן ההלוואה לידיד איפשר את יישום הסכם הוכברג-ידיד, ועל ידי כך – את הסרת איום התביעה של הוכברג על פרקו וחבריו. טובת ההנאה הגלומה בהלוואה לידיד איננה "שולית". בית המשפט המחוזי, בדברו בהכרעת דינו בציטוטים אליהם מפנה פרקו, לא קבע שפרקו ראה באיום תביעה על-ידי הוכברג משום "קשקוש" (וכפועל יוצא מכך – לא ראה ביישום הסכם הוכברג-ידיד משום טובת הנאה שולית), אלא הזכיר בהקשר זה את טענותיו של פרקו. לעומת זאת, בנתחו את טענות פרקו, דווקא קבע בית המשפט המחוזי כי פרקו וחבריו הניחו כל אחד בנפרד כי בטיוטת כתב התביעה של הוכברג יש משום איום אישי, ועל כן פעלו בדרך שתסיר מעליהם את איום התביעה, תוך שהמימון לכך יבוא מקבוצת ישטק (עמ' 306­307 להכרעת הדין). בכל מקרה, טובת הנאה זו היתה ידועה לפרקו, וכך גם חובתו לדווח עליה, בלא קשר לטעמים הלגיטימיים (ככל שאמנם היו כאלה) למתן ההלוואה לידיד.

ערעור המדינה

304.      הורוביץ זוכה מביצוע העבירות שיוחסו לו בקשר ההלוואה לידיד: קבלת דבר במרמה (לעניין קבלת אישור דירקטוריון ישטק הון בדיעבד) והכללת פרט מטעה בדו"ח כספי (לעניין העלמת טובת ההנאה שניתנה להורוביץ ולאחרים מדו"חות ישטק הון לשנת 1994). פרקו, לעומתו, זוכה מביצוע העבירות שיוחסו בקשר עם הנעת דירקטוריון ישטק תעשיות להחלטה בדבר רכישת מניות קופל: הנעה בתרמית, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד. המדינה מערערת על כל הזיכויים האמורים, ואנו נדון בהם להלן.

זיכוי הורוביץ מעבירה של קבלת דבר במרמה (ההעברה הכספית)

305.      המדינה טוענת כי בהשגת אשרור דירקטוריון ישטק הון להעברה הכספית (במסגרת האישום השלישי) וההלוואה לידיד (במסגרת האישום הרביעי) יש כדי לבסס את הרשעתו של הורוביץ – ולא רק של פרקו – בעבירה של קבלת דבר במרמה. זאת, כאמור, בהיות הורוביץ משום שותף ל"מזימה הכוללת הפרושה בכל אישום", לאחר שנעזר בפרקו להשגת הכספים והאישורים שהיו דרושים לו (סעיפים 41, 44 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה).

דיון

306.      דין חלק זה של ערעור המדינה להידחות, מאותם נימוקים ששימשו לדחיית ערעורה בגדרו של האישום השלישי. לדידו של הורוביץ, החלק האופרטיבי של קידום תכניתו המשותפת עם פרקו, היה לעשות שימוש בחברות מקבוצת ישטק לשם הסרת איום התביעה של הוכברג, ולצורך זה הוא התמקד ברתימת חברה אחת (ישטק הון) למתן ההלוואה לידיד לשם רכישת מניות קופל מהוכברג, בדצמבר 1994, ובהשגת אישור חברה אחרת (ישטק תעשיות) לרכוש את מניות קופל מידי ידיד, ביום 1.2.95. לעומת זאת, האשרור הרטרואקטיבי של דירקטוריון ישטק הון להלוואה לידיד ביום 26.2.95, אינו בהכרח חלק מן המזימה המשותפת, אלא עניין שיש לקבוע בו ממצאים עובדתיים מפורשים לצורך הרשעה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הוא מוצא שהאשרור האמור הושג על-פי תכנון משותף של הורוביץ ופרקו. חשוב מכך: בית המשפט לא מצא איזה צורך היה להורוביץ (שאינו נושא משרה בישטק הון), להבדיל מפרקו (מנכ"ל ישטק הון), באשרור בדיעבד של ההלוואה. לא ניתן איפוא לעשות במקרה דנן שימוש ב"מזימה הכוללת" הנטענת של הורוביץ, כתפיסתה של המדינה, כדי להביא להרשעתו של הורוביץ בביצוע עבירה ספציפית שבבסיסה אישרור דירקטוריון ישטק הון להלוואה לידיד.

זיכוי הורוביץ מעבירה של הכללת פרט מטעה בדו"ח כספי לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך

307.      המדינה טוענת כי הורוביץ אחראי לדו"חות הכספיים של ישטק הון לשנת 1994, מהן הועלמה העובדה המהותית כי בהלוואה לידיד גלומה טובת הנאה לפרקו וורך, שניהם בעלי עניין בחברה. המדינה טוענת כי לאור שותפותו המלאה של הורוביץ בתכנית העבריינית, לשיטתה, אזי יש לראות בו אחראי אף לדו"חותיה השונים של ישטק הון, ואין לזכותו מטעמים פורמליים.

דיון

308.      כאמור לעיל (ראו פסקה 197), לא מצאנו כי יש מקום להחיל על הורוביץ – מי שלא היה נושא משרה בישטק הון ולא חתם על דו"חותיה – את העבירה שבסעיף 53(א)(4) שעניינה הכללת פרט מטעה בדו"ח. הדברים יפים אף לעניין אישום זה.

309.      יש להוסיף ולהדגיש פה: הטענה כלפי הורוביץ איננה מועלית בקשר עם מעשה אסור – דוגמת פרסום התשקיף המטעה כאמור באישום הראשון – אשר ברור שלהורוביץ היה יד ורגל באותו מעשה, שכן בלעדיו לא היתה התכנית העבריינית יכולה כלל לצאת אל הפועל. כאן עסקינן במעשה (פרסום הדו"ח השנתי), אשר לא היה חיוני לשם הוצאת המזימה אל הפועל, ונעשה חודשים לאחר שההלוואה לידיד כבר ניתנה, רכישת מניות קופל כבר אושרה, והתכנית העבריינית כבר הושלמה. אין כל קביעה כי מעשה זה היווה חלק אינטגרלי מן המהלכים הפסולים אשר נקטו הורוביץ ופרקו יחדיו, כי פרקו שימש כעושה דברו של הורוביץ בהקשר לחתימת הדו"ח האמור, או כי הורוביץ הוא אשר "גרם לכך שבדו"ח... יהיה פרט מטעה" (כאמור בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך). בנסיבות אלה, טענה כוללנית של המדינה אודות אחריותו של הורוביץ לכל המעשים הפסולים שנעשו בקבוצת ישטק, לא די בה כדי להביא להרשעתו בעבירת דיווח, אשר דרך כלל מיוחסת רק לתאגיד המדווח, או למנהלה הכללי ולדירקטורים שלה (סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך). דין ערעור המדינה בנקודה זו להידחות, איפוא.

זיכוי פרקו מעבירה של הנעה בתרמית (סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך)

310.      כמפורט לעיל, בדוננו באישום הראשון, ערערה המדינה על כך שבית המשפט המחוזי קבע כי עבירת ההנעה מהווה עבירת תוצאה, ועל יסוד זה זיכה את הורוביץ ופרקו מן העבירות שיוחסו להם שם. ככל שהדברים נוגעים לזיכויו של פרקו מעבירת ההנעה באישום הרביעי, מוסיפה המדינה וטוענת כי היה מקום להרשיע את פרקו, שכן הלה ביצע את העבירה יחד עם הורוביץ, או למצער – סייע לביצועה (סעיף 64 לעיקרי הטיעון).

דיון

311.      בדונו בעניינו של פרקו בהקשר לעבירה האמורה (ובפרט בעמ' 342­343 להכרעת הדין) ציין בית המשפט המחוזי שלל נסיבות, אשר לכאורה היה די בהן כדי להביא להרשעתו של פרקו, יחד עם הורוביץ, בעבירה של הנעה בתרמית. הנעת הדירקטוריון נעשתה (בין היתר) תוך הסתרת העניין האישי שהיה להורוביץ ולפרקו ברכישת מניות קופל (זאת, על מנת לאפשר את ההתחייבות לרכישה חוזרת מידיד, אשר ניתנה על מנת לאפשר, בתורה, את השתתפות ידיד בתכנית להסרת איום תביעת הוכברג מעל ראשיהם של הורוביץ ופרקו גם יחד). פרקו השתתף בישיבת הדירקטוריון שבה הונעו הדירקטורים במרמה לאשר את רכישת מניות קופל. פרקו החשה, בעוד הורוביץ מוסר מידע חלקי ומטעה לשאר הדירקטורים. הדירקטורים האחרים ידעו כי פרקו מעורב "בגרעין הקשה של הפעילים בקבוצת ישטק", ולכן יכלו להניח: "שהוא תומך בשתיקתו את דברי הורוביץ ואין ברשותו מידע היכול להשפיע על ההחלטה" (עמ' 343 להכרעת הדין).

312.      מדוע אם כן זוכה פרקו? בעיקר כיוון שלא עסק בניהול ישטק תעשיות, ולפיכך, לדידו של בית המשפט המחוזי:

"אני גורס שראיית שתיקתו כגורם מניע את הדירקטוריון לפעולה היא מתיחה גדולה מדי של גבולות ההתפרשות של העבירה. שתיקתו היא אל נכון חיבוק ידיים לנוכח העבירה של הורוביץ שהתבצעה לנגד עיניו, אולם הרשעתו כמבצע בצוותא חדא עם הורוביץ נראית לי לא צודקת" (עמ' 343).

313.      לטעמנו, לא די בהנמקה זו כדי להביא לזיכויו של פרקו מן העבירה האמורה. דנו לעיל בסוגיית המבצעים בצוותא לעיל (ראו פסקאות 43­60). אף במקרה דנן, מובן שהנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לרכוש מניות קופל, הוא חלק אינטגרלי מן התכנית העבריינית שהורוביץ ופרקו חלקו בביצועה. פרקו ישב בישיבה אשר מטרתה היתה לקדם את ענייניהם המשותפים שלו ושל הורוביץ, ושתק בזמן שהורוביץ עמל על הטעיית שאר חברי הדירקטוריון. ככזה, הוא אחראי – כמבצע משותף יחד עם הורוביץ – להנעת הדירקטוריון לרכוש את מניות קופל.

314.      לאור האמור, אנו מרשיעים את פרקו בביצוע העבירה של הנעה בתרמית, כמבצע משותף יחד עם הורוביץ.

זיכוי פרקו מעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין)

315.      כמפורט לעיל, בדיון באישומים השני והשלישי, ערערה המדינה על זיכויים של פרקו, ורך ובצר ממספר עבירות של מנהל בתאגיד וכן מרמה והפרת אמונים, על יסוד הקביעה של בית המשפט המחוזי כי סעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין חלים ככלל רק על מנהל פעיל בתאגיד, ולא על כל דירקטור (פרק ו' לעיקרי הטיעון מטעמה). ערעור המדינה כאן מופנה כנגד זיכויו של פרקו מן העבירה של מרמה והפרת אמונים שבוצעה כלפי ישטק תעשיות, בנימוק כי פרקו לא נשא בתפקיד ניהולי פעיל ולא היה עובד התאגיד, ולפיכך איננו אשם בביצוע העבירה האמורה.

דיון

316.      כיוון שטענת ההגנה האמיתית היחידה של פרקו מפני הרשעתו בעבירה האמורה היתה כי הוא שימש "רק" כדירקטור בישטק תעשיות – הרי שלאור קביעתנו שלעיל, לפיה הוראות סעיפים 424 ו-425 לחוק העונשין חלות אף על דירקטור ולא רק על "מנהל פעיל" בתאגיד, כי אז דין ערעורה המדינה להתקבל אף כאן. אנו מרשיעים איפוא את פרקו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.

סוף דבר לאישום הרביעי

317.      אנו מקבלים את ערעור המדינה על זיכויו של פרקו מעבירה של הנעה בתרמית (סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך) וכן את ערעורה על זיכויו של פרקו מעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין), שתיהן בקשר עם הנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לרכוש את מניות חברת קופל. פרט לאמור, אנו דוחים את ערעוריהם של המערערים והמערערת-שכנגד בקשר עם האישום הרביעי.

תוצאת הערעורים על הכרעת הדין – סוף דבר

318.   להלן סיכום הכרעותינו בארבעת האישומים:

א.       סיכום הכרעותינו באישום הראשון הוא כי אנו דוחים את ערעורם של הורוביץ ופרקו. אנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את הורוביץ בהפרת הוראת סעיף 16(ב) לחוק ניירות ערך, המהווה עבירה לפי סעיף 53(א)(2) לחוק זה. כמו-כן מתקבל ברוב דעות (השופטים ע' ארבל וח' מלצר) ערעור המדינה על זיכויים של הורוביץ ופרקו מן העבירה של הנעה בתרמית לפי סעיף 54(א)(1), כנגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין, אשר סבר אף הוא כי יש לקבל את ערעור המדינה, אולם להרשיע את הורוביץ ופרקו בעבירה של נסיון להנעה בתרמית.

ב.       סיכום הכרעותינו באישום השני הוא כי אנו דוחים את ערעורם של ארבעת המערערים-הנאשמים, למעט ערעורו של הורוביץ על הרשעתו בעבירת גניבה בידי מורשה. כאמור, אנו מזכים את הורוביץ מעבירה זו ומרשיעים אותו תחתיה בעבירת גניבה. אנו מקבלים את ערעור המדינה באשר לזיכוים של ורך ובצר בעבירת מרמה והפרת אמונים. אנו דוחים את ערעור המדינה באשר לזיכויו של הורביץ מעבירות דיווח מטעה.

ג.       סיכום הכרעותינו באישום השלישי הוא כי אנו מקבלים את ערעור המדינה על זיכויו של ורך מעבירת מנהל בתאגיד (סעיף 424(2) לחוק העונשין) בקשר עם ביצוע ההעברה הכספית בסך 500,000 ש"ח לחשבונו של הורוביץ, וכן את ערעורה על זיכויו של פרקו מעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין) בקשר עם אי-מסירת מידע לדירקטוריון קופל בעניין רכישת מניות ישטק תעשיות. פרט לאמור, אנו דוחים את ערעוריהם של המערערים והמערערת שכנגד בקשר עם האישום השלישי.

ד.       סיכום הכרעותינו באישום הרביעי הוא כי אנו מקבלים את ערעור המדינה על זיכויו של פרקו מעבירה של הנעה בתרמית לפי סעיף 54(א)(1) לחוק וכן את ערעורה על זיכויו של פרקו מעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין), שתיהן בקשר להנעת דירקטוריון ישטק תעשיות לרכוש את מניות חברת קופל. פרט לאמור, אנו דוחים את ערעוריהם של המערערים והמערערת שכנגד בקשר עם האישום הרביעי.

הערעורים על גזר הדין

319.   בית המשפט המחוזי גזר למערערים את עונשם לאחר שנשמעו בפניו הטיעונים לעונש, עדי אופי וראיות נוספות לעונש שהגישו הצדדים, ולאחר שסקר בפירוט רב את טענות הצדדים. בית המשפט שב והדגיש את מרכזיותו של הורוביץ בכל פרשות האישום כמי ששלט בקבוצת ישטק ומימש את השליטה והפיקוח על הנעשה בקבוצה בעזרתם של פרקו, ורך ובצר. בית המשפט עמד על חומרת העבירות מעצם הפרת איסורים שנועדו לשמש בלמים בפני הכוח שמחזיקים בידם מנהלים ונושאי משרה בחברה ציבורית וניצולו לרעה על ידם, ונוכח הקושי לגלות הפרות מעין אלה. עוד קבע כי אין חומרת הענישה נגזרת בהכרח מהיקף הפגיעה הכספית והעיקר הוא בהגנה על המנגנונים של שוק ההון ושל החברות הפועלות בו. בית המשפט עמד גם על המגמה המחמירה של ענישה בעבירות מעין אלה בהן הורשעו המערערים ודחה את טענת סנגוריהם כי בתקופה בה בוצעו העבירות טרם התגבשה מדיניות ענישה זו.

          טיעון מרכזי בפי המערערים נגע לחלוף הזמן והתמשכות ההליכים בעניינם. בית המשפט הבהיר כי ייתן משקל מסוים לעובדה שמאז ביצוע העבירות ועד לגזירת העונש חלפו כ-11 שנים, פרק זמן שנתן אותותיו בנאשמים ומשפחותיהם במישור הכלכלי, הנפשי והפיזי. יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט, אין השפעתו של שיקול זה מכרעת, שכן המציאות בתיקים כלכליים מורכבים היא שההליך הפלילי אורך שנים לא מעטות, והתיק הנוכחי אינו חורג באופן משמעותי מגדר זה. עוד הוסיף בית המשפט כי במציאות הקיימת אין באפשרותו של מותב המקבל לידיו בירור משפט מורכב לייחד את כל זמנו למשפט זה בלבד. במקרה דנן התקיימו שני ימי דיונים בשבוע, "קצב" אשר נשמר בדרך כלל. עוד ציין, כי הגם שנאשם זכאי כמובן למצות את הגנתו, "איש לא כפה על הנאשמים להיאבק על כל תג ופרט שבכתב האישום. בסופו של דבר הסתכם מאבקם (בינתיים) בזיכוי מאד חלקי... זכותם לכפור בעובדות ולהתגונן. אין הם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו". בית המשפט הבהיר עוד כי אמנם כתיבתה של הכרעת הדין התפרשה על פני פרק זמן ארוך ביותר, אך הדבר נובע בעיקר מהיעדר תקופת כתיבה רצופה, בשל יתר התיקים שבטיפולו.

בסיכומו של דבר, ציין בית המשפט, השאלה הינה האם ראוי להקל בעונשו של נאשם רק בשל משכו האובייקטיבי של ההליך. לשאלה זו השיב בית המשפט כי לדעתו אין לייחס לדבר משקל רב בנמקו כי על נאשם להבין כי הפגיעה הכלכלית והאישית שנגרמה לו היא תוצאת מעשיו. בנוסף, הקלה ממשית בעונש בשל התמשכות ההליך תביא לחוסר מוטיבציה אצל נאשמים לסייע לצמצום משך ההליך. בית המשפט לא התעלם מהפגיעה ביעילותו של עונש הנגזר באיחור רב, אך ציין כי מאחר שאין מנוס ברוב המקרים מהליך ממושך, על הנאשמים לדעת שעונש ייגזר. בית המשפט הוסיף כי נכון הוא להניח כי במהלך השנים הפיקו הנאשמים את לקחיהם ויש לכך משקל, אך הצורך לגזור עונש הולם ומרתיע, בעינו עומד.

320.   בעניינו של הורוביץ הדגיש בית המשפט המחוזי כי ליבת ההתרחשות הפלילית בכל אישום היתה יוזמתו ופרי הגייתו. הוא הנהיג את הנאשמים כשחלק מתחכומו נעוץ ביכולתו להיוותר מאחורי הקלעים וכך להסיר מעצמו אחריות. בית המשפט ציין כי אמנם הנזקים הממוניים שנגרמו כתוצאה מן המעשים שהוכחו עולים כדי סכומי כסף קטנים יחסית, גם אם הם עולים על ההערכה של 100,000 דולר שמסרו סנגוריו של הורוביץ. ואולם, העיקר הוא בפגיעה בערך החברתי המוגן ובמעילה באמון. בית המשפט נכון היה להניח כי הורוביץ ניזוק באורח משמעותי כתוצאה מן ההליך הפלילי, אך לא שוכנע כי הוא הפך חסר כל. בית המשפט התרשם כי הורוביץ הצליח לחלץ עצמו במישור הכלכלי מהמצוקה בה היה שרוי. כן נזקפו לזכותו של הורוביץ עברו הצבאי והצלחתו הכלכלית המרשימה, תוך שהובהר כי הרשעתו הקודמת בעבירה לפי חוק ניירות ערך אינה מהווה "עבר מכביד", הגם שהעובדה שאף היא נעברה בזיקה לפעילות בחברה ציבורית מלמדת כי הוא לא הפיק לקח.

לאור האמור דן בית המשפט את הורוביץ לעונש של 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן הושת עליו קנס בסך 500,000 ש"ח או תשעה חודשי מאסר תמורתו.

321.   בעניינו של פרקו צוין כי הוא שימש כזרועו הנטויה של הורוביץ בכל פרשות האישום, וקיים על כן פער ניכר בין חלקו של הורוביץ לחלקו של פרקו. הטענה כי חוסר נסיונו של פרקו בהתנהלותה של חברה ציבורית עמד לו לרועץ נדחתה וכך גם הטענה כי עיקר העברות בהן הורשע הן עבירות של "ניהול לא תקין". בית המשפט נתן משקל מסוים לכך שפרקו לא פעל להשגת טובת הנאה אישית או ישירה מפירות מעשי העבירה, אך ציין כי חפצו להשביע את רצונו של הורוביץ כדי לשמור על מעמדו בקבוצת ישטק שווה ערך לטובת הנאה כספית ישירה. בנוסף יוחס משקל קטן ביותר לעובדה שפרקו עזב את קבוצת ישטק מספר חודשים לפני שנחשפה הפרשה. בית המשפט הוסיף כי לפרקו עבר חיובי ביותר הכולל פעילות התנדבותית ענפה. נגרמה לו בעטיו של ההליך פגיעה קשה, בעיקר במישור הכלכלי. ואולם, בית המשפט התרשם כי פרקו התאושש מפגיעה זו בהיבט הכלכלי ולו עסקים בחו"ל ואין להוציא מכלל אפשרות כי אין צפויה לעסקיו פגיעה בהיקף שנטען לה.

נוכח השוני בטיב המעורבות בין הורוביץ לפרקו גזר בית המשפט על פרקו עונש של 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות או עבירה לפי חוק ניירות ערך שהעונש עליה הוא שלוש שנות מאסר לפחות. כן הושת עליו קנס בסך של 300,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו.

322.   בית המשפט המחוזי סבר כי גם אם מעורבותו של ורך היא מעורבות חלקית בשני אישומים בלבד, אין זו מעורבות של מה בכך, שכן היא נועדה לממש תכניות מרמה והפסול שבה בולט. טענת סנגורו של ורך כי הסתבכותו בעבירות יסודה בחוסר נסיונו בקשר לחברות ציבוריות נדחתה. עוד צוין כי בניגוד ליתר הנאשמים שהביעו חרטה מלאה, ורך נמנע מליטול האחריות על מעשיו. צוין כי להליך היו השלכות גם על ורך, אולם הוא הסדיר את ענייני עסקו.

בית המשפט גזר על ורך עונש של 21 חודשי מאסר, מהם 9 חודשים לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן הושת עליו קנס בסך של 250,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו.

323.   בית המשפט קמא מצא כי מעורבותו של בצר דומה בטיבה לזו של ורך – השניים היו פעילים בקשר לאותן פרשות עבירה ושניהם צורפו למזימות המרמה בשלב מאוחר. ואולם, לטעמו בצר היה יותר אינטנסיבי מורך במעורבות בפרשת האישום השני בקשר להעברת הכספים לחו"ל ובמימוש רווחי מניות דאטה לינק על חשבונה של קופל. בית המשפט ציין עוד כי בצר לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענתו כי לא התאושש מן השבר הכלכלי שנגרם לו בעקבות המשפט וגם ביחס לתקופה בה נעברו העבירות – כאשר במהלך המשפט עלה כי בצר מימן בהזדמנויות רבות את הפעילות העסקית שיזם הורוביץ – אין זה ברור מהם מקורות המימון שלו. שיקול נוסף שצוין הינו מצבה הבריאותי של אשתו של בצר, הנזקקת לסיועו.

בית המשפט גזר על בצר עונש של 21 חודשי מאסר, מהם 9 חודשים לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן השית עליו בית המשפט קנס בסך של 250,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו.

טענות המערערים

324.   טענה משותפת לכלל המערערים עניינה השלכות התמשכותם של ההליכים על עונשם. לטעמם, לא קיבל שיקול זה את המשקל הראוי בגזר הדין. המערערים מדגישים כי מאז בוצעו העבירות חלפו עד כה למעלה משלוש-עשרה שנים וכי מאז הוגשו סיכומי ההגנה בבית המשפט המחוזי חלפו ארבעים חודשים עד שניתנה הכרעת הדין בעניינם שם וחמישה חודשים נוספים עד גזירת דינם. הכל, מבלי שהיתה לשיטתם כל סחבת של הצדדים בעניין. לטענתם, מדובר בעינוי דין חסר-תקדים בחומרתו ובקיצוניותו עד כי מכוח החובה לקיים הליך נאות מתבקש זיכוי מן העבירות, ולמצער מתחייב כי לא יוטלו עליהם עונשי מאסר בפועל ויראו בעינוי הדין שנגרם להם עונש כבד דיו שהוטל עליהם.

          המערערים טוענים כי העומס בבתי המשפט אינו יכול להצדיק התמשכות הליכים כה ניכרת ומלינים על הנמקת בית המשפט ולפיה באפשרותו לפרט אך חלק מן העובדות שהביאו לעיכוב במתן הכרעת הדין. לטענתם, בחלוף זמן כה רב מאז בוצעו העבירות אין תחולה של ממש לאינטרס ההרתעה ולכן האינטרס הציבורי במאסרם הוא קל ערך בהשוואה לטעמים האישיים העומדים לכל אחד מהם ומצדיקים זיכוי או ביטול עונש המאסר. לדבריהם, שיקולים ציבוריים של הרתעה וענישה נסוגים בפני השיקול הציבורי של שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן במקרים בהם נגרם עינוי דין משמעותי, ובפרט כאשר זה נגרם שלא באשמת בעל הדין, כאשר מדובר בעבירות כלכליות כפי שבענייננו, וכאשר מאז בוצעו העבירות חי הנאשם חיים נורמטיביים לחלוטין.

          בנוסף לטענה משותפת זו הועלו טיעונים פרטניים בעניינו של כל אחד מהמערערים.

325.   הורוביץ סבור כי לא ניתן המשקל ההולם לשיתוף הפעולה שלו עם הרשות החוקרת ומדגיש כי עשה כל שלאל ידו כדי לייעל את ההליך. עוד טוען הוא כי מבט רחב על האישומים יגלה כי אין מדובר במעשי תרמית חמורים במיוחד והנזק אשר נגרם לציבור ולערכים המוגנים הוא מועט, אם בכלל. לטעמו לא ניתן כל משקל להישגים אליהם הביא את קבוצת ישטק, לחרטה הכנה שהביע, לאופיו הטוב, לפציעתו במלחמת יום הכיפורים ואף לא לנסיבותיו האישיות: מצבה הבריאותי של בתו, וההשלכות הקשות שתהיינה לשליחתו למאסר על תפקודן של בתו ושל אשתו, כפי שהדבר נתמך גם בראיות שהוגשו, המחיר הכבד ששילם נוכח חיים בצל חקירה ומשפט משך תקופה כה ארוכה והפגיעה הכלכלית הקשה בו ובמשפחתו. הוא טוען כי אין בסיס ראייתי לקביעה כי הוא נחלץ מהפגיעה הכלכלית שנגרמה לו ומדגיש כי נגרם לו נזק ממוני כבד ויציאתו מהארץ נאסרה משך 12 שנים.

         

הורוביץ מלין על הקנס שהוטל עליו וסבור כי בנסיבות אין להטיל עליו כל קנס. לדבריו, נוכח ההרס הכלכלי שנגרם לו, משמעותו של קנס זה אינה אלא תקופת מאסר נוספת, עונש חמור יתר על המידה שאינו מביא בחשבון את כלל הנסיבות והשיקולים לקולא. למצער, הוא טוען, יש להסתפק בקנס ששולם עד כה בפועל.

326.   פרקו סבור כי העונש שהוטל עליו מחמיר יתר על המידה ולא ניתן בו המשקל ההולם למספר שיקולים: פרקו לא הפיק כל טובת הנאה אישית מביצוע העבירות בהן הורשע וזוכה מחלק מהעבירות שיוחסו לו; בתקופה בה בוצעו העבירות היתה תת-אכיפה של דיני ניירות הערך ורמת הענישה היתה שונה לחלוטין מזו המקובלת היום; הודאתו כבר בתחילת המשפט במעורבות פיזית, לפחות חלקית, בכל אחת ממסכת ההתנהגויות שבבסיס פרשות האישום תרמה לחיסכון בזמנו של בית המשפט; פרקו התפטר מתפקידו בטרם נפתחה החקירה עקב חשדו כי הורוביץ פעל במרמה בפרשה שבבסיס האישום השני, והוא חולק על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו.

פרקו טוען גם לחוסר פרופורציה בין העונש שהוטל עליו לבין העונש שהוטל על יתר המערערים. הוא מדגיש כי היה לו, כפי שגם נקבע, אמון בלתי מסויג בהורוביץ והוא הסתמך על נסיונו הרב של זה האחרון בניהול עסקי חברות ציבוריות, בעוד שלפרקו לא היה כל נסיון קודם בפעילות מסוג זה. עוד הדגיש כי מאז האירועים נשוא כתב האישום הוא לא חזר למלא תפקיד כלשהו בחברות ציבוריות, הוא ניסה לשרוד כלכלית ושלח ידו במספר עסקים שפירותיהם מותנים בהמשך יכולתו לטפל בהם. הוא סבור שלא ניתן גם משקל הולם לכך שעברו ללא דופי ולפעילותו ההתנדבותית, כמו גם לחרטה הכנה שהביע.

327.   ורך טוען כי הושת עליו עונש מחמיר יתר על המידה בהתחשב בכך שמעורבותו מסתכמת בשתי פרשות בכתב האישום בהן חלקו מינורי, ובכך שהעבירות בהן הורשע מהותן אינה גניבה או מרמה. הוא מדגיש כי הוא לא הפיק כל רווח אישי מביצוע העבירות וכי היקף הנזק שנגרם מצומצם ביותר. ורך סבור עוד כי לא ניתן המשקל הראוי לעדי האופי שסיפרו על יושרו והעריכו כי הרשעתו נובעת מאמונו באנשים. לטענתו, העונש שנגזר עליו אינו מידתי וחורג באופן יוצא דופן מהמקובל בעבירות דומות, כמו גם ביחס לנאשמים האחרים בתיק. בהתייחס להתמשכות ההליכים ביקש להדגיש כי חלק נכבד מכתב האישום אינו נוגע אליו, ולו עמד לדין בכתב אישום נפרד היה ההליך נגדו מסתיים תוך פרק זמן קצר בהרבה. לטעמו, היבט זה צריך היה להוות שיקול לקולא בעניינו. גם הוא סבור כי היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בכך שרמת הענישה בעבירות בהן עסקינן היתה נמוכה באופן משמעותי עת בוצעו העבירות, ובפרט ביחס לאדם דוגמתו, שאינו בקיא בתחום החברות הציבוריות. עוד טען כי הוא זה שעצר את מהלכי המרמה בקבוצת ישטק, אך לפרט זה לא ניתן ביטוי בעונש.

ורך מדגיש את נסיבותיו האישיות, היותו אדם מבוגר כבן 70 שעברו ללא רבב ועסק משך שנים בפעילות התנדבותית ענפה. בריאותו נפגעה בתקופת ניהול ההליך – הוא עבר צנתור ואירוע מוחי קל שגרם לשיתוק ולעיוות בפניו. לדבריו, עסקו נפגע קשות בעטיו של ההליך ובעקבות ההרשעה הוא עלול לאבד את רישיונו לעסוק בראיית חשבון, שאז ייגדע מטה לחמו. במצב זה, בשל גילו המתקדם, לא יהא באפשרותו לעסוק בכל עיסוק אחר. הוא מלין על כי בית המשפט המחוזי סבר כי הוא לא הביע חרטה. לדבריו, הוא הביע צער על האירועים, אולם לא יביע חרטה על דברים שאינו אחראי להם.

328.   בצר טוען כי העונש שהושת עליו מחמיר יתר על המידה ואינו עומד בכל יחס סביר למעשים ולרמת הענישה בעבירות דומות. הוא מדגיש את זיכויו מעבירה של מרמה והפרת אמונים וטוען כי זיכוי זה מצדיק הקלה בעונש. לדבריו, הוא שימש מעין תמרור אזהרה בחברה, הביע התנגדות ומחאה בכל הזדמנות ומעשיו אינם מתיישבים עם ההאשמות נגדו, כפי שהדברים נתמכים בעדויות עדי האופי מטעמו, אשר לא זכו לכל משקל ממשי בגזר הדין. בשים לב למכלול הנסיבות סבור הוא כי האינטרס הציבורי בעניינו יצא נשכר בעצם ההרשעה ואינו דורש ענישה. בצר טוען כי עולמו חרב עליו ומאז פרסום הפרשה הוא אינו מתפקד כבעבר, לא בחייו האישיים ולא בחייו המקצועיים. הוא אינו עובד באופן סדיר ומצבו הכלכלי בכי רע. בנוסף, התגלו אצל אשתו סימני מחלה קשה והיא נזקקת לסיועו הצמוד והשוטף. כל אלה, בנוסף לאופיו הטוב ועזרתו לנזקקים, לא זכו לטעמו למשקל ההולם בגזר הדין.

329.   יצוין כי לאחר שתמה שמיעת הערעורים הוגשו הודעות עדכון אודות מצבם הכלכלי של המערערים. בקצרה נציין כי הורוביץ הבהיר כי מצבו הכלכלי הורע עוד יותר, ואילו פרקו הודיע כי חל שיפור ניכר במצבו הכלכלי ולכן הוא מסוגל לשאת בקנס כספי גבוה מכפי שהושת עליו, אולם חיובו בעונש של מאסר בפועל יגרום פגיעה קשה ביותר לו ולעסקיו עד כדי הגעה לפשיטת רגל.

טענות המדינה

330.   המדינה עומדת בערעורה על חומרת העבירות ועל פגיעתן הרעה לא רק בחברות קבוצת ישטק, אלא בשוק ההון כולו ובאמון המשקיעים בשוק זה. כן מדגישה היא את הפגיעה שנגרמה לחברות אלה, אשר סבלו כתוצאה מפעולות המערערים ממחסור במזומנים והפסידו סכומים בלתי-מבוטלים כתוצאה מעסקאות גרועות ואת העובדה שהעבירות בוצעו על-ידי המערערים לתועלתם האישית. היבטים נוספים המלמדים לשיטתה על חומרת המעשים הינם: מהותן של העסקאות כפוגעות באמון הציבור בחברות ציבוריות ובעקרון השקיפות והגילוי הנאות הנדרש מחברות ציבוריות; ביצוע בצוותא של תכנית מרמה רב-שלבית; ניצול לרעה של מעמדם הבכיר של המערערים בקבוצת ישטק; ריבוי העבירות וריבוי הפרשות, תוך שקיים דפוס חוזר של ביצוע עבירות על דרך של שימוש במשאבי החברה הציבורית, נטילת כספים ממנה והכשרת הנטילה תוך הסתרת יעדם האמיתי של הכספים, כמו גם שימוש חוזר באיש קש. אין מדובר איפוא במעידה חד-פעמית; כל המערערים הפיקו רווח אישי וקבלו טובות הנאה מביצוע העבירות וזה המניע לפעולתם; הנזק הכלכלי שנגרם למשקיעים, בפרט באישומים 2­4.

לטענת המדינה, לא ניתן המשקל ההולם לצורך להרתיע במקרים מעין אלה שיש עימם פגיעה חמורה באמון המשקיעים וברכושם. המדינה גורסת כי ענישה מחמירה תגשים את אינטרס שמירת אמון הציבור בשוק ההון, באופן שיאפשר גיוס הון נוסף מן הציבור כדי להבטיח את תפקודה הכלכלי והלאומי של המדינה. ללא ענישה מרתיעה לא תופנם חומרת המעשים על-ידי בעלי תפקידים בחברות ציבוריות ועל-ידי הציבור הרחב. עוד עומדת היא על כך שפער בין הכרעת דין חמורה לגזר דין מקל הוא בעל מסר שלילי ומרוקן מתוכן את הכרעת הדין.

331.   המדינה מציינת כי אמנם חלוף הזמן הוא שיקול בעל משמעות, אך מתן משקל יתר לו בתיקים שחקירתם וניהולם כה מורכבים, יפגע להערכתה בהרתעה. היא סוקרת את לוחות הזמנים בתיק ומדגישה כי מדובר בתיק מורכב ומרובה מסמכים ובמספר נאשמים שניהלו כל אחד פרשת הגנה עצמאית. לטענתה, המערערים תרמו להתארכות ההליכים בבקשות חוזרות להפוגות גדולות בין עדי התביעה ובין עדויותיהם שלהם ובביצוע חקירות ארוכות במיוחד תוך העלאת פרשיות שונות שאינן רלוונטיות לכתב האישום ואף התעכבו בהגשת הסיכומים מטעמם. לפיכך, סבורה היא כי יש לתת משקל נמוך יותר לטענה בדבר חלוף הזמן. היא מציינת כי מהגשת כתב האישום ועד להכרעת הדין חלפו כשש וחצי שנים, פרק זמן שאינו בלתי-סביר בתיקים מסוג זה. עוד גילתה דעתה כי נוכח התחכום הכרוך בעבירות ניירות ערך והקושי לחשפן, כמו גם הקושי בחקירתן, יש למדוד את חלוף הזמן מתחילת ההליכים המשפטיים ולא מאז בוצעו העבירות.

332.   המדינה סבורה גם כי בית המשפט קמא טעה כשדחה את טענתה לפיה יש לראות כל פרשה בכתב האישום, מבחינת חומרתה, כפרשה עצמאית. לדידה, עונשם של המערערים, ובמיוחד הורוביץ ופרקו, צריך להוות ענישה במצטבר של עונשים בתיקים השונים. כן סבורה היא כי ככל שיתקבל ערעורה, יש להחמיר בעונשים.

333.   בהתייחס לערעוריהם של המערערים מוסיפה המדינה כי מדובר בטענות שנשקלו וזכו להתייחסות בית המשפט המחוזי. כן היא מוסיפה:

          (א) המדינה סבורה כי השיקול המרכזי, בהתחשב בחומרת העבירות, הוא הרתעת הרבים, ולכן ניתן להעניק משקל מוגבל בלבד לקשיים המשפחתיים שתיאר הורוביץ, מה גם שלמדינה השגות על המסמכים שהוגשו לתמיכה בטענות אלה. המדינה מוסיפה כי להורוביץ הרשעה קודמת בגין הפרת סעיף 52ט לחוק ניירות ערך ולכן גובר הצורך בהרתעתו. היא מטעימה כי הורוביץ נמנע מלמסור נתונים אודות רווחי עסקיו או פירוט של חשבונותיו ועל כן קשה לקבוע דבר על מצבו הכלכלי. יחד עם זאת, מהמסמכים שהוצגו עולה כי בשנתיים האחרונות יש מגמת שיפור במשכורותיהם של הורוביץ ואשתו. כן נטען כי אין לתת אמון בטענת הורוביץ בדבר חוסר אפשרותו לשלם את הקנס שהוטל עליו, לאחר שנקבע כי הכספים שנגנבו בפרשת האישום השני, בסך 350,000 ש"ח, הועברו על-ידי הורוביץ לחו"ל ומעולם לא הוחזרו. בהתייחס לבקשתו של הורוביץ בערעורו להסתפק בסכום הקנס ששולם עד כה מציינת היא כי נכון למועד הראשון של שמיעת הערעור ישלם הורוביץ סך של 80,000 ש"ח, שאינו מהווה עונש ראוי בגין מעשיו.

          (ב) פרקו שימש כיד ימינו של הורוביץ וללא שיתוף הפעולה שלו לא היה ביצוע התכניות העברייניות מתאפשר. פרקו ניסה לגמד את חומרת העבירות בהן הורשע ולציירן כ"עבירות טכניות". בהקשר זה מבהירה המדינה כי הוא הורשע בכל פרשיות האישום בעבירות שונות, במסגרתן חטא לתפקידו כיו"ר דירקטוריון ומנכ"ל בישטק הון וכדירקטור בחברות נוספות בקבוצה. פרקו הפיק טובת הנאה חומרית מביצוע העבירות, הן בשימור מעמדו הבכיר בקבוצת ישטק והן בהפקת תועלת ישירה באישום 4 ממחיקת תביעתו של הוכברג נגדו. המדינה מדגישה כי פרקו ניהל משפט על כל תו ותג, תוך נסיון להפחית מאשמתו ולהעבירה אל הורוביץ ולא ניתן לומר שחסך מזמנו של בית המשפט, שכן לא הודה בכל עובדה שיש בה ולו בדל של הפללה. לטעמה, עונשו של פרקו מבטא את היותו השותף הראשון והבכיר של הורוביץ.

          (ג) המדינה מדגישה כי לעובדה שורך הכניס שותף לעסקו יש משמעות כפולה, הן לעניין הקנס שהוטל עליו, הן לעניין הנזקים הכלכליים שעשויים להיגרם לו כתוצאה ממאסר בפועל. המדינה סבורה כי גילו ומצבו הבריאותי של ורך אינם מקנים לו חסינות ממאסר בפועל ועונשו משקף את מעורבותו הפחותה במעשים. עוד צוין כי טענתו של ורך לפיה הוא עצר את מהלכי המרמה אולם בית המשפט לא נתן לכך כל משקל, אינה נכונה מבחינה עובדתית.

          (ד) המדינה מציינת כי עונשו של בצר משקף את חומרת מעורבותו, את חלקו ביחס למעורבים האחרים ואת העובדה שפעל מתוך בצע כסף. היא מוסיפה כי טענת בצר כי הוא מחה על מהלכים שלא נראו לו ראויים, נדחתה. גם טענתו של בצר לשבר כלכלי שנגרם לו נדחתה לאחר שלא הוצגו ראיות על מצבו הכספי. מכל מקום בית המשפט לקח בחשבון את מצבו הכלכלי בקביעת גובה הקנס ואופן תשלומו.

דיון

334.   בפתח הדברים נציין כי לטעמנו בית המשפט הביא בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ונתן את המשקל הראוי לחלקו של כל אחד מן המערערים, לעדי האופי שנשמעו ולנסיבותיו האישיות של כל נאשם, כמו גם לחומרת העבירות ולמטרות הענישה. לפיכך יתמקד הדיון בפנינו בטענה העיקרית שהעלו הצדדים בפנינו – מהן ההשלכות של חלוף הזמן והתמשכות ההליכים על העונש?

כידוע, זכות היא הנתונה בידיו של מי שהועמד לדין, כי משפטו יסתיים במהירות. זאת, מפאת הקושי הטמון בסטטוס של נאשם, מפאת הלחץ והחשש המתמיד בו נתון הנאשם והקושי שטמון בניהול ההליכים נגדו על המשך ניהול תקין של חייו ועל אפשרותו להשתקם. הזכות למשפט הוגן, כמו גם מניעת עינוי דין, מעוגנות שתיהן בערך כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (1997)). ואולם, לא כל התארכות של ההליכים משמעה כי נגרם לנאשם עינוי דין. הקביעה האם התארכות משפטו של נאשם עולה כדי עינוי דין היא מורכבת יותר. שכן, לא ניתן לקבוע כלל באשר לטווח זמן שמעבר לו תהא התמשכות המשפט בלתי-סבירה. קביעה שכזו היא פרי שקלולם של שיקולים שונים שנעוצים רובם ככולם בנסיבות העניין. במיוחד יפים הם הדברים לתיקים כלכליים מורכבים כבענייננו, שאז לעיתים חולף זמן מאז בוצעו העבירות ועד לחשיפתן. חקירתן של העבירות, כמו גם בירור המשפט, עשויים לארוך זמן, ואפילו זמן רב, משום מורכבותן של העבירות.

335.   המערערים השליכו את עיקר יהבם על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 125/74 מירום חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 61­62 (1975) (להלן: עניין מרום). בעניין מירום נדון עניינם של מורשעים בעבירות לפי החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963. באותו עניין חלפה מאז הגשת הסיכומים על-ידי הצדדים ועד למתן הכרעת הדין תקופה של שנתיים ושמונה חודשים. בית משפט זה דחה בערעור את בקשת המערערים לבטל את ההרשעה כליל בשל האיחור הניכר במתן פסק הדין, אולם סבר כי בנסיבות מוצדק יהא זה לבטל את עונשי המאסר בפועל שהוטלו על המערערים. עיינו בפסק הדין בעניין מירום פעם ועוד פעם, אולם איננו סבורים כי יהא זה נכון לפסוע בעקבותיו את מלוא הדרך במקרה דנן. במה דברים אמורים.

336.   ראשית נבהיר כי על דרך הכלל סבורים אנו כי אין זה נכון לקבוע כלל לפיו מקום שנגרם לנאשם עינוי דין בשל התמשכות ההליכים, יימצא המרפא לקושי זה בביטול הכרעת הדין המרשיעה. לטעמנו, יש להבחין בין מישור קביעת האחריות למישור גזירת העונש. במישור קביעת האחריות, ככלל, אין להתארכות ההליכים השלכה על עצם הקביעה האם הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. יחד עם זאת, איננו מוציאים מכלל אפשרות ביטולה של הרשעה במקרים קיצוניים ביותר בהם ניתנה הכרעת הדין זמן רב לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, כאשר עיקרה של הכרעת הדין מתבסס על ממצאי מהימנות ועל התרשמות מן העדים. זאת, שכן טבעו של הזיכרון האנושי – גם זה השיפוטי – שהוא קהה עם השנים ועל כן יש קושי בביסוס הרשעה על זכר ההתרשמות מעדות שניתנה לפני מספר שנים.

לעומת זאת, במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלוונטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט. עוד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם מעצם היותו עומד למשפט משך תקופה כה ארוכה, נזקים רגשיים, משפחתיים וממוניים שהביא עמו ההליך ואת היחס הראוי בין האינטרס הציבורי בניהול הליך ראוי ויעיל לבין אינטרסים ציבוריים אחרים שראוי שיבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, גם אם נקודת האיזון בין האינטרסים השונים משתנה בשל חלוף הזמן. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל.

אין מקום אם כן לבטל את ההרשעה כליל כאן ויש לבחון מהו המשקל הראוי שצריך להיות להתארכותו המשמעותית של ההליך בעניינם של המערערים.

337.   העיקרון המקובל על כולנו הוא כי על העונש להינתן, ולהתבצע, קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירה ולעומת זאת עונש הניתן זמן רב לאחר ביצוע העבירה מאבד הרבה מכוחו המרתיע, כאשר מנגד רואים את הנאשם בתקופה זו כמי שנשא בעונש, כאשר חרב הדין מתהפכת מעל לראשו (ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, 840 (1990)). עוד נקבע בעבר כי דברים אלה יפים בעיקר לאותם מקרים דוגמת זה שבפנינו, בו אין מדובר בעבירות אלימות או בעבירות שיש עימן סכנה לשלום הציבור (שם). ואכן, המערערים טוענים כי האינטרס הציבורי שבהרתעה על דרך שליחתם למאסר איבד טעמו בחלוף שנים כה רבות ולעומת זאת גבר מאוד המשקל שיש ליתן לאינטרס האישי שלהם.

ראשית, כפי שהובהר, לא כל התארכות של ההליכים עולה כדי עינוי דין וממילא גם אינה מהווה בהכרח פגיעה בזכות למשפט הוגן. מדובר בעניין להערכה על רקע נסיבות העניין. מעבר לכך, במישור העקרוני, אנו סבורים כי גם מקום שההליכים התארכו אין משמעם של דברים כי אינטרס ההרתעה שבענישה מאבד את כל משקלו. כוחו נחלש, אך הוא לא חדל להתקיים. הנסיון מלמד כי בתיקים כלכליים מורכבים ורבי היקף, מעין זה הנוכחי, אורך לעיתים המשפט זמן רב יותר מתיקים אחרים, הן בשל היקפי החומר, הן בשל מורכבות השאלות. במצב דברים זה ברי כי ככל שההליך התנהל בקצב סביר, שומה על הצדדים להניח כהנחת יסוד כי גם אם בירור המשפט יארך זמן, ייגזר לנאשם, ככל שיורשע, העונש ההולם את מעשיו ועונה על תכליות הענישה. מבחינה זו יש ממש בדברי בית המשפט המחוזי כי גם על העבריינים בעבירות אלה לדעת כי העונש, גם אם יגיע באיחור – יגיע. משתובנה זו תהא ברורה, איננו סבורים כי תיפגע ההרתעה הגלומה בענישה. כמובן, גם עלינו מקובל כי ככל שאין התמשכות ההליכים רובצת לפתחו של הנאשם נחלש המשקל שראוי לתת לאינטרס ההרתעתי בגזירת הדין ויש להביא בחשבון את הפגיעה בנאשם שנאלץ להתגונן מפני האישומים נגדו משך שנים, כעונש אותו נשא כבר וצריך על כן להביא להקלה בעונשו.

338.   ככל הנראה, במקרה שבפנינו, נבע העיכוב במתן הכרעת הדין מן העומס המוטל על בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את המאמצים שעשה לקדם את שמיעת התיק, אך לא כיחד כי לא ניתנה בידיו עת כתיבה רצופה לצורך השלמת הכרעת הדין ובה בעת נדרש הוא להמשיך הטיפול בתיקים אחרים שעל שולחנו. טרונייתם של המערערים בהקשר זה מובנת וצודקת. אינספור פעמים, בהקשרים שונים, שבה ועולה הזעקה על העומס הכבד על בתי המשפט. המציאות הקיימת כיום בבתי המשפט בישראל היא כי הן בשל עליה במספר התיקים, מורכבותם והיקפם, הן בשל מחסור במותבים, הפכה חובת השמיעה של תיקים פליליים ברציפות עד גמירא (סעיף 125 לחסד"פ) לזיכרון רחוק שאין לו אחיזה במציאות. פועל יוצא של מציאות זו הוא הצורך בהארכת מעצרם של נאשמים העצורים עד תום ההליכים מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית (ראו למשל: בש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ' ריאן (21.2.07)), וכן המתנה ממושכת למתן פסק דין. מוסכם על הכל כי מציאות זו מצריכה מציאת פתרון מערכתי וכי אין לעמוס על גבו של הנאשם הבודד את מצוקותיה של המערכת כולה. יחד עם זאת, כפי שהובהר כבר, גם בהקשר זה עסקינן בשאלה של מידה ולא כל עיכוב נושא עליו "שובר הנחה" הפוטר נאשם מעונש בכלל ומעונש מאסר בפרט. גם במצב מעין זה שומה על בית המשפט לבחון את מכלול האינטרסים הצריכים לענישה. מדובר בשיקול שעל בית המשפט לשקול ולקבוע מהו הביטוי ההולם לו בגזירת העונש.

עוד נוסיף ונעיר כי להשקפתנו שאלת ה"פיגורים" הנצברים בכתיבת הכרעות דין בתיקים פליליים רחבי היקף היא עניין שצריך להימצא תחת פיקוחו השוטף של נשיא בית המשפט. ברור לנו כי אין נשיא בין המשפט יכול לעשות "קסמים" ולשלוף מכובעו מותבים נוספים או מועדים פנויים ואין בידו פתרון לעומס הרב על בית המשפט. יחד עם זאת, האחריות לעקוב ולוודא כי לא נוצר מצב בו תיק ממתין לכתיבת הכרעת דין בהליך פלילי משך פרק זמן בלתי סביר מוטלת על כתפיו ועליו לשקול את חלוקת העבודה בין המותבים באופן שיתאפשר רצף של כתיבה לשופט האמור להשלים כתיבתה של הכרעת דין בתיק כה גדול.

339.   כאמור, המערערים נאחזו בכל כוחם בפסק הדין בעניין מירום וביקשו לגזור גזירה שווה לעניינם, מאחר שבעניין מירום דובר גם כן בעבירות כלכליות, כאשר הכרעת הדין ניתנה לאחר המתנה של שנתיים ושמונה חודשים. עמדתנו היא כי אין מקום לגזירה שווה שכזו.

בעניין מירום נקבע כי בתחום העבירות ה"כלכליות", מדובר בדרך כלל "בעבריינים שאין להם עבר פלילי ואינם פושעים מועדים, הם בגיל העמידה ובעלי משפחות ויש להם רצון וסיכוי לשקם את עצמם, כך שפרט לשיקול ההרתעה הנראה לי מפוקפק ביותר קשה לראות טעם בכליאתם" (עמ' 66). יש להניח כי במידה רבה איפיונן של העבירות בהן דובר באותו עניין וטיבם של העבריינים המבצעים עבירות אלה, השפיע במידה רבה על ההחלטה. ואכן, בית המשפט הבהיר מפורשות כי אין להקיש דבר ממסקנתו בדבר השפעת חלוף הזמן לגבי עבירות אחרות "שהן בעלות אופי נתעב" (עמ' 76).

          בכל הכבוד, אנו סבורים כי כיום אין עמדה זו נהנית מאותו תוקף שהיה לה בעת הינתנה. בית המשפט בעניין מירום עמד על חומרתן של העבירות שבוצעו שם ועל פגיעתן בציבור, אולם פסק דינו משקף את התפישה שנהגה אותה עת, ואשר ראתה חומרה פחותה בעבירות "כלכליות". מאז ניתן פסק הדין בשנת 1975 חלו שינויים רבים. המשק והכלכלה הישראלית הפכו גדולים יותר ומורכבים יותר וגם ההכרה בפגיעה הקשה שיש בעבירות אלה בציבור הרחב ובצמיחת המשק כולו הלכה והתעצמה. גם התפישה כלפי העבריינים בעבירות אלה הפכה פחות "פייסנית" משהובהר כי אמנם בדרך כלל אין מדובר בפושעים מועדים אלא באזרחים שומרי חוק ונורמטיביים לכאורה, אך העובדה שביצעו עבירות מתוך בצע כסף ולא מתוך מצוקה כלשהי, תוך נכונות לפגוע בציבור, יש לה חומרה ייחודית המחייבת תגובה עונשית הולמת ומרתיעה. הדברים נכונים לא רק לעבירות בניירות ערך אלא גם לעבירות "כלכליות" אחרות דוגמת עבירות מתחום ההגבלים העסקיים. שינוי תפישה זה הוביל להחמרה ברמת הענישה בעבירות אלה, כפי שמשתקף מן הקביעה כי ככלל יהיו אלה עבירות שהעונש הראוי להן הוא עונש מאסר (ראו למשל: עניין זילברמן, בעמ' 525; עניין רייך, בעמ' 470; עניין הלדשטיין, בעמ' 586­587; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 941 (2005)). בתיק זה נדונו אמנם עבירות הגבלים עסקיים, אך הדברים שנאמרו שם עניינם בעבירות כלכליות בכלל). מכאן, גם אם נלמד מרוח הדברים בעניין מירום, הרי שיישומם ייעשה בהתאם למגמות הנוהגות בפסיקה כיום.

מן הכלל אל הפרט

340.   נפתח ונבחן את פרקי הזמן המשמעותיים בענייננו. העבירות נשוא כתב האישום בוצעו ממחצית מאי 1994 עד שלהי 1995. חקירת הרשות לניירות ערך נפתחה ביום 31.12.95 והסתיימה כשנה לאחר מכן, ביום 24.12.96. כתב האישום הוגש כשלושה חודשים לאחר מכן, בחודש מרץ 1997. שלב ההוכחות נפתח ביום 20.4.98 והסתיים בשלהי חודש אוקטובר 2001. סיכומי התביעה הוגשו ביום 3.3.02, ואילו סיכומי הנאשמים הוגשו בין התאריכים 20.4.03 – 26.5.03. הכרעת הדין ניתנה ביום 13.8.06.

שמיעת המשפט ארכה אם כן כשלוש שנים ומחצה. ההליכים שקדמו למשפט התנהלו לטעמנו בקצב מניח את הדעת, וכך גם המשפט עצמו, אם מביאים בחשבון את מספר הנאשמים שניהלו הגנתם בנפרד זה מזה ואת היקפו של התיק על ארבעת אישומיו. העיכוב המשמעותי נעוץ לטעמנו בשניים: האחד הוא פרק זמן של כשנה וחודש שחלף מאז הוגשו סיכומי התביעה ועד הגשת סיכומי ההגנה. לפרק זמן זה לא ניתן כל הסבר או התייחסות בטיעוני המערערים. השני הוא פרק זמן של כשלוש שנים ושלושה חודשים שחלף מאז הוגשו סיכומי כל הצדדים ועד הינתן הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי הסביר את האיחור במתן הכרעת הדין בעומס הכבד המוטל עליו, אך סבר כי בשים לב למכלול הנסיבות אין ליתן לשיקול זה משמעות "דרמטית", כלשונו.

341.   בחנו את הטענות והשיקולים הצריכים לעניין וסבורים אנו כי לעיכוב במתן הכרעת הדין ולזמן שחלף יש משמעות שחייב להינתן לה ביטוי בעונשיהם של המערערים. יחד עם זאת, שיקול זה אינו עומד לבדו ואין בכוחו להביא לשינוי הדרמטי בעונש לו ייחלו המערערים, לפחות לא במלואו.

          המערערים שבו והדגישו כי מאז בוצעו העבירות חלפו למעלה משלוש-עשרה שנים. לכל הדעות מדובר בפרק זמן ארוך ביותר. יחד עם זאת נציין כי מקובל עלינו כי לא בכל מקרה נכון יהיה לבחון את הימשכות ההליכים מאז ביצוע העבירות, ובפרט במקרים בהם חלף זמן בין ביצוע העבירות ועד לחשיפתן. מכל מקום, אין חולק לטעמנו כי חרף המאמצים שעשה בית המשפט המחוזי לקדם את שמיעת התיק, התוצאה ולפיה דינם של המערערים הוכרע בחלוף כתשע שנים וחצי מאז הוגש כתב האישום אינה מתקבלת על הדעת. עיכוב זה רובץ במידת-מה לפתחם של המערערים שנדרשו לפרק זמן ממושך ביותר להכנת סיכומיהם, אך לא ניתן להתעלם מכך שהעיכוב העיקרי מצוי בתקופת ההמתנה להכרעת הדין שהתארכה עוד ועוד בשל העומס על בית המשפט. בתקופה זו נתונים היו המערערים באי-ודאות, במתח אישי ומשפחתי כבד שנתן אותותיו בהם ובקרובים להם. גם אפשרותם להמשיך בחייהם ולהשיב חייהם למסלולם נפגעה בשל הקושי להתחייב ולגבש תכנון לעתיד לבוא, שעה שאין זה ברור מה תהא תוצאת הכרעת הדין. כאמור, עניין זה חייב לקבל ביטויו הראוי בגזירת העונש.

יחד עם זאת, העיכוב במתן הכרעת הדין אינו השיקול היחיד ששומה עלינו לבחון. חומרתן הרבה של העבירות שבביצוען הורשעו המערערים זועקת למרחוק גם כיום, שנים לאחר ביצוען. ביצוען החוזר והמתוחכם של העבירות למטרות של הפקת טובת הנאה כזו או אחרת, תוך ניצול מעמדם הרם של המערערים בחברות קבוצת ישטק, תוך דריסה ברגל גסה של האמון שניתן בהם ומעילה בתפקידם, יש עימם פגיעה בחברות קבוצת ישטק, בציבור המשקיעים ובאמון הציבור בשוק ההון. פגיעה שכזו, בין אם גרמה בסופו של יום נזק כספי ניכר ובין אם לאו, סופה שתביא לרתיעה של הציבור מהשקעה בשוק ההון ולפגיעה בצמיחת המשק כולו. התמשכות ההליכים ודאי הקשתה רבות על המערערים ובני משפחותיהם. יחד עם זאת, חומרת המעשים ופגיעתם הרעה אינה מאפשרת הסתפקות בעונש זה בלבד. המסר לכלל הציבור, ובפרט לנושאי משרה בחברות ציבוריות, שישא עמו גזר דין הפוטר מכל עונש ממשי נאשמים שנהגו בכספיהן של חברות ציבוריות כבשלהם ומעלו באמון שניתן בהם והכל לשם האדרת טובתם האישית הוא מסר שלילי ביותר שמרוקן מכל תוכן את אותן אמירות בדבר חומרת המעשים. אנו סבורים איפוא כי יש ליתן להתארכות ההליכים משקל רב יותר מכפי שנתן בית המשפט המחוזי, ויחד עם זאת שומה עלינו ליתן ביטוי לחומרת המעשים. כן ניתן משקל לעובדה שבאישום הראשון מצאנו לשנות מקביעותיו של בית המשפט קמא ובנוסף להרשעתו של הורוביץ כמבצע בצוותא של העבירה של הכללת פרט מטעה בתשקיף תחת הרשעתו כמשדל לעבירה זו, הורשעו הורוביץ ופרקו גם בעבירה של הנעה בתרמית.

342.   בית המשפט המחוזי השית על המערערים גם קנסות בנוסף לעונשי המאסר שגזר עליהם. לטעמנו, לצד הטלת עונשי מאסר בעבירות כלכליות ישנה חשיבות רבה לפגיעה בכיסו של העבריין שהורשע בעבירות כלכליות, שכן למען "התפחתו" של כיס זה בוצעו העבירות לכתחילה. מכאן, שככלל על הקנס להיות גבוה יותר מכפי הסכום שגרף העבריין, או התכוון לגרוף, לכיסו, שאחרת נמצאנו אך משיבים את פירות העבירה אך ללא עונש של ממש. כמובן, גם בהקשר זה יש להביא בחשבון שיקולים שונים דוגמת מצבו הכלכלי של העבריין, הרווח שהניבו לו מעשי העבירה, מתן האפשרות לו לשוב ולהשתקם, ועוד.

343.   כפי שצוין, יתר השיקולים לקולא ולחומרא כפי שבית המשפט המחוזי עמד עליהם בהרחבה ואיזן ביניהם, מקובלים עלינו. עוד נוסיף כי הגם שמקובל עלינו כי כל פרשה בכתב האישום היא פרשה עצמאית, לא מצאנו בנסיבות כי יש להיעתר לבקשת המדינה לצבור לכל אחד מהמערערים את העונש שייגזר עליו בשל חלקו בכל פרשה בכתב האישום. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובשים לב למסקנותינו המחמירות בערעורים על הכרעת הדין, המצדיקות כשלעצמן החמרה בענישה, ראינו ליתן לחלוף הזמן משקל מסוים. לפיכך נקל בעונשי המאסר שהושתו על המערערים ובמקביל נחמיר בקנסות שהושתו עליהם, כדלקמן:

א.       אנו גוזרים על אביהו הורוביץ עונש מאסר של 40 חודשים, מתוכם 24 חודשים לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות, או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן גוזרים אנו על הורוביץ קנס בסך של 800,000 ₪, או תשעה חודשי מאסר תמורתו.

ב.       אנו גוזרים על בן-ציון פרקו עונש מאסר של 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לנשיאה בפועל והיתרה על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע, או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות, או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן גוזרים אנו על פרקו קנס בסך של 600,000 ש"ח, או שישה חודשי מאסר תמורתו.

ג.        אנו גוזרים על אליהו ורך עונש מאסר של 18 חודשי מאסר, מהם שישה חודשים לנשיאה בפועל שירוצו בעבודות שירות, אם הממונה על עבודות שירות יחווה דעתו בחיוב על אפשרות זו בתוך 30 יום מהיום. יתרת עונש המאסר הוא על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע, או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות, או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן גוזרים אנו על ורך קנס בסך של 500,000 ש"ח, או חמישה חודשי מאסר תמורתו.

ד.       אנו גוזרים על רפאל בצר עונש מאסר של 18 חודשי מאסר, מהם שישה חודשים לנשיאה בפועל שירוצו בעבודות שירות, אם הממונה על עבודות שירות יחווה דעתו בחיוב על אפשרות זו בתוך 30 יום מהיום. יתרת עונש המאסר הוא על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע, או עבירה שיש בה יסוד של מרמה והיא עוון לפחות, או עבירה לפי חוק ניירות ערך שעונשה שלוש שנות מאסר לפחות. כן גוזרים אנו על בצר קנס בסך של 500,000 ש"ח, או חמישה חודשי מאסר תמורתו.

          ניתן היום, ד' בטבת תשס"ט (31.12.08).

5129371

54678313

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט