ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל (2010)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2333/07 ע"פ 2358/07 ע"פ 2402/07 ע"פ 2439/07

                                          

בפני:	כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
	כבוד השופטת מ' נאור
	כבוד השופט י' דנציגר

המערער בע"פ 2333/07:	שלמה תענך
המערער בע"פ 2358/07:	שמעון שינה
המערער בע"פ 2402/07:	שמואל שחר
המערער בע"פ 2439/07:	מוסה חלף

                

                                                 נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק פ' 219/03,    מיום 30.1.07, שניתן על ידי כב' השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב

  

פסק – דין

 השופטת א' פרוקצ'יה:

1.             המערערים שמשו כולם שמאי מקרקעין בלשכת השמאי הממשלתי בחיפה והצפון. הם שמאים ותיקים, ושמשו בתפקידים בכירים כעובדי מדינה. הם הורשעו כולם בידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ודינם נגזר ביום 30.1.07 (ת.פ. 219/03, כב' השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב)    בעבירות של קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים, וחלקם בעבירות איסור הלבנת הון. המערער מוסה חלף, זוכה מאישום בגין הדחה בחקירה שהואשם בו לבדו, וזאת בסיום פרשת התביעה.

2.             על שלמה תענך (להלן: תענך) נגזר עונש מאסר של 4 שנים לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי וקנס של 3 מליון ₪, או מאסר שנתיים תמורתו. על שמואל שחר (להלן: שחר) נגזר עונש מאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי, ותשלום קנס של 3 מליון ₪ או מאסר שנתיים תמורתו. על מוסא חלף (להלן: חלף) נגזר עונש מאסר בפועל של 3 שנים, מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 2.5 מליון ₪ או 20 חודשי מאסר תמורתו. על שמעון שינה (להלן: שינה) נגזר עונש מאסר על תנאי וקנס בשיעור 2 מליון ₪ או 16 חודשי מאסר תמורתו.

           כן החליט בית המשפט קמא על חילוט סכום של 2,231,193 ₪ מתוך סכום שהוקפא בחשבון נאמנות בעניינו של תענך, ועל חילוט סכום בסך 2,395,974.5 ₪ מתוך סכומים שהוקפאו בעניינו של שחר. כן חולטו סכומים שהוקפאו בחשבונו של חלף ובחשבונות של שינה. הכספים שחולטו כאמור הועברו למוסד לביטוח לאומי.

3.             ארבעת המערערים ערערו בפני בית משפט זה הן על הכרעת הדין (להלן: הכ"ד) והן על גזר הדין. הם בקשו לעכב את ביצוע עונשיהם עד להכרעה בערעורים. בית משפט זה (כב' השופטת מ' נאור), הורה על עיכוב ביצוע עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים, לרבות עונשי המאסר במקום קנס שהושתו עליהם, וזאת עד להכרעה בערעור. עונשי הקנס וחילוט הכספים לא עוכבו.

4.             למרבית הצער, המערער שחר נפטר לבית עולמו במהלך הדיון בערעורים, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים וההליך נדחה לעיון. ארוע מצער זה מעלה את השאלה מה גורל ערעורו לאחר פטירתו. נתייחס לשאלה זו בהמשך הדברים, ולאחר פירוט כלל הנתונים הצריכים לרקע הליך זה.

המערערים

5.             ארבעת המערערים הינם שמאי מקרקעין, שעבדו במשך תקופה ארוכה באגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים (להלן גם: האגף).

           המערער תענך בע"פ 2333/07, יליד 1940, החל לעבוד באגף בשנת 1963 והוסמך כשמאי בשנת 1967. הוא שימש מאז שמאי מחוזי בלשכת השמאי הממשלתי בחיפה והצפון. מ-1981 ועד 1996 שימש מנהל לשכת חיפה והצפון של האגף. משנת 1996 ועד לפרישתו מתפקידו בספטמבר 2000, כיהן כסגן השמאי הממשלתי הראשי. מאז פרישתו, הוא עובד כשמאי פרטי במשרד שפתח.

           המערער שחר ז"ל בע"פ 2402/07, יליד 1949,    החל לעבוד באגף בלשכת חיפה והצפון בשנת 1970. הוא הוסמך כשמאי מקרקעין ב-1977 ושימש מנהל לשכת חיפה והצפון מ-1996 ועד למועד השעייתו בשנת 2001, בעקבות הפרשה נשוא הליך זה. 

           המערער חלף בע"פ 2439/07, הינו יליד 1939. הוא הוסמך כשמאי מקרקעין בשנת 1968, והחל לעבוד כשמאי מקרקעין באגף שומת מקרקעין בלשכת מחוז חיפה והצפון בשנת 1972, ולאחר מכן שימש שמאי מחוזי. משנת 1997 שירת כסגן מנהל הלשכה עד לפרישתו בשנת 2002 עקב פרשה זו.

           המערער שינה, המבוגר מבין השמאים, הוא יליד שנת 1929 והוא המבוגר מבין ארבעת השמאים. הוא עבד כשמאי מקרקעין בשירות הציבורי בלשכת חיפה והצפון במשך 30 שנה מאז 1964 ועד צאתו לגמלאות. בשנת 1994 כיהן למשך תקופה מסוימת כסגן לשכת חיפה והצפון.

עיקרי האישומים והרקע להם

6.             אגף שומת מקרקעין מהווה יחידה מקצועית עצמאית במשרד המשפטים, המופקדת על הכנת  שומות מקרקעין ובנייה במדינה. בין תחומי פעילותו העיקריים של האגף – עריכת שומות ובקרה על שומות לצורך עסקאות מקרקעין שהמדינה, או מי ממוסדותיה, הם צד להן. בראש האגף עומד השמאי הממשלתי, אשר על פי החלטות ממשלה מוסמך להעריך בשמה שווי קרקעות שמשרד ממשלתי מתכוון להיות צד לעסקה בהן.

7.             בפרשה נשוא ענייננו מעורב גם המוסד לביטוח לאומי, תאגיד סטטוטורי הפועל מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: המל"ל). במסגרת תפקידיו, מעביר המל"ל קצבאות לזכאים על פי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה). אחד המבחנים לצורך קביעת הזכאות לקצבה זו, הינו היקף הכנסותיו של מבקש קצבה, כאמור. על פי החוק, כספים המתקבלים כהכנסה מנכס נחשבים "הכנסה" לצורך מבחני הזכאות לקצבה. מבחני הזכאות העלו את הצורך בהכנת שומות עבור המל"ל ביחס לנכסים של דורשי קצבאות, כדי לבחון אם הם מניבים הכנסות לצורך בירור עמידתם של המבקשים במבחני הזכאות לקצבה.

8.             המל"ל פנה לאגף שומת המקרקעין כדי שיבצע את השומות הנדרשות. בחודש נובמבר 1978 סוכם בין השמאי הממשלתי הראשי דאז, מר זאב כהן, לבין מנהל התחום הנוגע בדבר בביטוח הלאומי, מר בן ציון ליפשיץ, כי עובדי אגף שומת מקרקעין יבצעו שומות אלה עבור המל"ל כעבודה פרטית. במסגרת הסכם זה, סוכמו בין הצדדים פרטים שונים ביחס להזמנות העבודה, חשבונות שכר טרחה, גובה השכר, ועניינים נוספים (להלן: הסכם 78').

9.             ביום 28.9.98 נחתם הסכם קיבוצי בין הממשלה לבין הסתדרות העובדים בענין תנאי ההעסקה של שמאים בשירות המדינה (להלן: ההסכם הקיבוצי). על פי הסכם זה, הוטל איסור מוחלט על המשך ביצוע עבודות פרטיות בידי שמאים המועסקים בשירות המדינה. בד בבד עם הטלת האיסור האמור, ניתנה לשמאים בשירות המדינה תוספת שכר בשיעור של 27%.

10.          בעקבות ההסכם הקיבוצי, סוכם בין המל"ל לשמאי הממשלתי הראשי, כי מכאן ואילך האגף ישמש בתפקיד מטה, ויפנה בקשות לשומות שיתקבלו מהמל"ל לשמאים פרטיים הקשורים עם האגף. השמאי הממשלתי הוציא הנחיות ברוח זו למנהלי לשכות האגף.

11.          עוד יצויין לצורך הבנת הרקע, כי לשכת שמאי המקרקעין (להלן: הלשכה) הינה גוף וולונטרי, המאגד שמאים העוסקים בתחום המקרקעין. הלשכה פרסמה תעריף לשכר טרחה, על פיו יגבו שמאים את שכרם בעבור הכנת שומות לנכסי מקרקעין, וזאת החל משנת 1993. תעריף זה הינו תעריף מנחה, ואינו מחייב (להלן: התעריף).

12.          בסמוך לאחר עריכת הסכם 78 בין המל"ל לשמאי הממשלתי הראשי, סיכמו המערערים ושמאי נוסף (דב שיוביץ) כי הערכות השומה עבור המל"ל יבוצעו על ידם במשותף. במסגרת זו, הם החליטו כי העבודות יחולקו ביניהם על בסיס חלוקה גיאוגרפית, וכי שכר הטרחה יחולק ביניהם בצורה שווה, ללא קשר להיקף העבודה שתבוצע על ידי כל אחד מהם בפועל. עוד הם סיכמו ביניהם כי כל אחד מהשותפים יקבל לידיו את השומות, יערוך חשבון שכר טרחה, ויעביר את החשבון לחתימת שאר המערערים ושיוביץ. לאחר מכן, יועבר ריכוז החשבון לאישורה של אמרכלית באגף חיפה והצפון נאוה סדן, שנפטרה לימים. בשנת 1989 פרש שיוביץ מן השותפות.

עיקרי האישומים

13.          כתב האישום המתוקן כולל שלושה פרטי אישום. עניינו של האישום הראשון נוגע לחיובי-יתר בחשבונות שכר טרחה שהגישו המערערים למל"ל; עניינו של האישום השני נוגע לבצוע עבודות שומה פרטיות על ידי המערערים בניגוד לאיסור שהוטל עליהם בהנחיות השמאי הממשלתי; ועניינו של האישום השלישי בעבירות הלבנת הון שיוחסו לתענך ולשחר.

14.          בתמצית ייאמר, כי האישום הראשון מייחס למערערים סטייה ניכרת מהוראות תעריף שכר הטרחה של השמאים בחשבונות שכר הטרחה שהגישו למל"ל. על פי האישום, תעריף שכר הטרחה קובע כיצד יש לקבוע את גובה שכר הטרחה כאשר מעריכים שווי חלק בלתי מסוים מנכס שלם. התעריף קובע, כי במקום שניתן להעריך את החלק בפני עצמו, ישולם שכר הטרחה על פי שוויו של החלק. אולם כאשר מדובר בחלק לא מסוים מן החלקה השלמה, יש לגזור את גובה שכר הטרחה מחישוב החלקה בשלמותה, באופן הבא: אם שיעור החלק הרלבנטי מהחלקה נופל מ-50% מהחלקה כולה, יחושב שכר הטרחה על פי מחצית משווי החלקה בשלמותה. אם שיעור החלק גבוה ממחצית שיעור החלקה כולה, יחושב שכר הטרחה על פי שווייה של החלקה בשלמותה (סעיף 22 לתעריף). אם נדרשת שומה למספר מועדים, נקבע חיוב נוסף (סעיף 14 לתעריף).

15.          על פי פרט האישום הראשון, המל"ל חוייב על ידי המערערים בשנים שמ-1996 ועד 2001 בסכומי שכר טרחה ביחס לחלקים בלתי מסוימים בחלקות מקרקעין, למרות שבפועל לא נערכה על ידי המערערים שומה לחלקה בשלמותה, אף שהיא נדרשה לצורך הערכת שכר הטרחה בגין שווי החלק הבלתי מסוים מן החלקה. כמו כן, שכר הטרחה נגבה עבור ביצוע כביכול של שומות, במועדים שונים, אף כי בפועל לא נערכו שומות למועדים שונים, וגם לא היה צורך בכך. כתב האישום, בפרט הראשון, ייחס לארבעת המערערים קבלה של שכר טרחה בשיעור של 16,777,892 ₪ מהמל"ל באמצעות יצירת מצג שוא לפיו בצעו עבודות שומה המזכות אותם בשכר טרחה על פי סעיפים 22 ו-14 לתעריף שכר הטרחה. בהקשר זה יוחסו להם אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים.

16.          פרט האישום השני מיוחס למערערים תענך, שחר וחלף. עניינו של אישום זה בהפרת מערערים אלה את האיסור שחל עליהם, כמו על שאר השמאים בעקבות ההסכם הקיבוצי מאז אוקטובר 1998, לבצע עבודות פרטיות, ועל חובתם החל מינואר 1999 להעביר עבודות שומה פרטיות, ובהן אלה שנתבקשו על ידי המל"ל, לשמאים פרטיים הקשורים עם האגף. שמאים פרטיים אלה אמורים היו לקבל את שכר טרחתם על פי חישוב של יחידות השומה אותן בצעו, ולא על פי התעריף. חרף איסור זה, החל מינואר 1999 ועד לשנת 2001, המשיכו המערערים לבצע בעצמם את העבודות הפרטיות שהתקבלו מהמל"ל, ולא העבירו עבודות אלה לשמאים הפרטיים, וזאת תוך יצירת מצג תרמיתי כלפי הממונים עליהם כי הם פועלים על פי הנחיות השמאי הממשלתי. המערערים הסתירו מהממונים את דבר ביצוען של העבודות הפרטיות על ידם, ואת אי העברתן לשמאים פרטיים מן החוץ. היקף העבודות הפרטיות אותן בצעו תענך, שחר וחלף באותה תקופה הרלבנטית שמ-1999 עד 2001 הגיע לסך כולל של 17,628,488 ₪. חיובי שכר הטרחה שנדרשו על ידם בגין שומות אלה נעשו, כביכול, על פי התעריף, ולא על פי חישוב "יחידות שומה" כפי שההסכם הקיבוצי מחייב ביחס לשמאים פרטיים. הסכומים האמורים כוללים את הסכומים המפורטים באישום הראשון, הנוגע לחיוב בשכר טרחה באופן החורג ממבחני התעריף. באישום זה הואשמו המערערים תענך, שחר וחלף בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירות של מרמה והפרת אמונים.

17.          פרט האישום השלישי מופנה כנגד תענך ושחר בלבד. עניינו במאורעות שאירעו לאחר פתיחתה של חקירה בנציבות שירות המדינה כנגד תענך, שחר וחלף בפרשה נשוא הליך זה.

           בתאריך 9.7.01, במסגרת החקירה האמורה, נחקר תענך לראשונה כחשוד בנציבות שירות המדינה. ביום 29.8.01 נפתח בחברה לנאמנות של בנק איגוד חשבון על שם בועז תענך, בנו של תענך (להלן: חשבון הנאמנות). בסמוך לאחר פתיחת החשבון, העביר תענך מחשבונו בבנק איגוד לחשבון הנאמנות סכומי כסף גדולים, וניירות ערך, וזאת בין התאריכים 30.8.01 ו-4.9.01. הסכומים המועברים נאמדים בסך כולל של 7,676,982 ₪. נטען, כי מקורם של כספים אלה בעבירות נשוא פרשה זו.

           ביום 18.6.01 נחקר שחר לראשונה בנציבות שירות המדינה כחשוד בעבירות הקשורות בפרשה זו. בסמוך לאחר מכן, ביום 30.7.01, העביר מחשבונו בבנק הבינלאומי הראשון לחשבון בנו ניר בבנק הבינלאומי, ולחשבון בתו תחיה, ולחשבון אשתו רחל סכום כולל של 5,032,045 ₪. נטען, כי מקורם של הכספים הללו בעבירות נשוא הליך זה.

           בגין מעשים אלה הואשמו תענך ושחר בעבירות על איסורי הלבנת הון.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

18.          אלה בתמצית מסקנות בית המשפט קמא ביחס לשלושת האישומים:

           אשר לאישום הראשון, בית המשפט קבע כי ארבעת המערערים הגישו למל"ל חיובי-יתר של שכר טרחה, שהתבססו על הנחה כוזבת כי הם העריכו את החלקות הרלבנטיות לשומות בשלמותן, כדי לגזור מתוכן את שכר הטרחה הנדרש בגין החלק הבלתי מסוים של החלקה שאותו נדרשו להעריך. בעקבות מצג זה, קבלו המערערים שכר טרחה ביתר עבור שומות שבפועל לא בוצעו. היקף התשלומים ביתר ששולמו למערערים בגין כך עלה על 16 מליון ₪. שחר, חלף ושינה הורשעו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ביחס לשומות שביצעו. תענך הורשע בפרט אישום זה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות מכח היותו מבצע בצוותא עם יתר הנאשמים. תענך, שחר וחלף הורשעו גם בעבירות מרמה והפרת אמונים, כאשר הרשעת תענך מתייחסת לתקופה שעד ספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה.

           באישום השני הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שבין השנים 1999 ועד 2001 (ובעניינו של תענך עד ספטמבר 2000), ביצעו בעצמם עבודות פרטיות עבור המל"ל בהיקף של למעלה מ-17 מליון ש"ח, אף שלא ניתן להם היתר לכך, ובניגוד לאיסור מפורש שחל עליהם על פי נוהלי האגף. נקבע, כי מעשים אלה נעשו תוך יצירת מצגי מרמה כלפי הממונים עליהם, אשר על פיהם הם פועלים, כביכול, בהתאם להוראות שניתנו להם, ומעבירים את בקשות המל"ל לעריכת שומות לטיפולם של שמאים פרטיים, בעוד, שלמעשה, לא פעלו כך, וערכו את השומות בעצמם, וגבו עבורן שכר טרחה.

           במסגרת האישום השלישי הורשעו תענך ושחר בעבירה לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוקאיסור הלבנת הון), בכך שלאחר פתיחת החקירה נגדם בנציבות שירות המדינה, העבירו מחשבונותיהם בבנקים לחשבונות בני משפחה סכומי כסף ניכרים שנתקבלו בתמורה לעבודות השומה שבצעו, וכל זאת במטרה להסתירם ולהסוותם מפני רשויות החקירה.

19.          בטרם ניכנס לעיצומם של דברים נתייחס לשני עניינים מיקדמיים: האחד – משמעות פטירתו של שחר ז"ל על המשך הדיון בערעורו; השני – בקשות לראיות נוספות.

משמעות פטירתו של שמואל שחר ז"ל לענין המשך הדיון בערעורו

20.          למרבה הצער, בעת שערעורי המערערים היו תלויים ועומדים, ולאחר שמיעת הטיעונים בעל פה, הלך המערער שחר ז"ל לעולמו. ערעורו של שחר מתייחס הן להרשעתו והן לעונש שהוטל עליו. שאלה היא מה דינו של הערעור לאור פטירתו.

21.          בשלב ההליך הפלילי בערכאה דיונית קובע סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי בפטירתו של אדם "ייפסק כל הליך פלילי נגדו". לעומת זאת בשלב ערעור, קובעת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, כדלקמן:

                  

"היה ערעור מטעם נאשם תלוי ועומד, ונפטר הנאשם, רשאי בית המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו, או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם".

           ההוראה בתקנה 36 נועדה בעיקרה לאפשר לבני משפחתו או לעזבונו של נאשם שנפטר להשיג השגותיהם בערכאת ערעור על הרשעתו של הנאשם, ולבקש לטהר אותו מכתם ההרשעה. כן עשוי הערעור הנמשך ביוזמתם להקל על העונש שנגזר על מערער שנפטר ככל שהוא נוגע לעונשים כספיים כגון קנס, וצווי חילוט, ההופכים עם הפטירה לחיובי העזבון (ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל,  פ"ד יט(3) 406 (1965); ע"פ 317/76 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 192 (1976); ע"פ 1619/00 אלרוזי נ' מדינת ישראל (  , 28.11.2000)).

22.          בענייננו, הטיעונים בערעורים נשמעו בטרם פטירת המערער שחר ז"ל. יש להניח כי לבני משפחתו ולעזבונו יש ענין בבחינתן של טענות הנפטר בערעורו הן לענין אחריותו הפלילית, ולא כל שכן בענין העונשים הכספיים שנגזרו עליו, המחייבים כיום את העזבון, וכוללים קנסות כספיים וחילוט כספים.

23.          אנו סבורים כי בנסיבות הענין, אין למחוק את ערעורו של שחר ז"ל, אלא למצות את הדיון בו הן בנושא אחריותו הפלילית, והן  בנושא העונשים שנגזרו עליו ככל שהם נוגעים לחומרת העונשים הכספיים (קנסות וחילוט); זאת, בשים לב לכך שהערעור הוגש מטעמו של שחר, ולא נתבקשנו על ידי בני משפחתו ועזבונו לבטל את הליך הערעור, ולפיכך הנחתנו היא כי למשפחה ולעזבון ענין בהכרעה בערעור (ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל (  , 24.2.2005); יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק 2(ב) (2009); ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5) 705 (1996); ע"פ 1301/06 עזבון אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (  , 22.06.2009)).

הבקשות לראיות נוספות

24.          שלושה מערערים הגישו בקשות להוספת ראיות בערעורים: תענך, שחר, ושינה.

           בקשתו של תענך מתייחסת לאישום השלישי בעבירות הלבנת הון. היא נסבה על מסמך בנקאי מיום 29.8.01 – יום פתיחת חשבון הנאמנות, הנושא את חתימתו. על פי הטענה, מסמך זה מקרין על היסוד הנפשי שיש לייחס לתענך במועד הרלבנטי.

           שחר ביקש אף הוא להגיש ראייה נוספת המתייחסת לאישום השלישי בענין הלבנת הון. בקשתו היא להגיש דפי חשבון מס' 500003 תת חשבון 111 כראייה בתיק. זהו חשבון ניירות ערך הקשור לחשבון העו"ש של שחר. העיון בו אמור לגלות, על פי הטענה, פעילות שגרתית בחשבון בהיקפים גדולים מדי יום – דבר שיש בו כדי לשלול טענה כי בוצעה העברה גדולה של כספים מחשבונו לחשבון בני משפחה במסגרת נסיון להלבין הון. כן נתבקש להגיש תיק שומות משקים חקלאיים כראייה בהליך הערעור. הגשת תיק זה נועדה לתמוך בטענה כי כל השומות הנוגעות למשקים חקלאיים ששחר ערך בוצעו כדין על פי הנחיות המל"ל.

           שינה הגיש בקשה, שאינה מובנת כל צורכה, להגיש ראיות שלמעשה בפועל הוגשו במשפט בערכאה קמא, וסומנו ת/40 עד ת/45.

25.          לא ראינו להיענות לשלוש הבקשות להגשת ראיות נוספות.

           בקשותיהם של תענך ושל שחר אינן עונות לכללים הבסיסיים הנדרשים לצורך הגשת ראיות בערעור. אין מדובר בראיות שלא היו בהישג ידם של מערערים אלה בעת הדיון בערכאה הראשונה; שנית, טיבן של הראיות אינו כזה שהן עשויות להוביל לשינוי מהותי בתוצאות המשפט. אינטרס סופיות הדיון מכריע במקרה זה, במיוחד בשים לב לכך שההסתברות כי הראיות שהגשתן מתבקשת תהיינה בעלות ערך סגולי ממשי הוא קלוש ביותר (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(5) 289, 297 (1997); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 257 (2001)).

           אשר לבקשתו של שינה, אודה כי לא ירדתי לפישרה, מאחר שהראיות ת/40 עד ת/45 שהוא מבקש להגיש אכן הוגשו במשפט, ואף סומנו כמוצגים.

           סיכומו של דבר, אין מקום להיענות לבקשות המערערים להגיש ראיות חדשות בערעור.

26.          מפאת היקפו הרב של החומר, נפצל את הדיון בערעורים בדרך של דיון נפרד בכל אישום, על מכלול היבטיו.

האישום הראשון

קביעות בית המשפט המחוזי

27.          בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי לצורך חישוב שכר הטרחה בעבור עריכת השומות, כשמדובר בהערכת חלק בלתי מסוים מהחלקה, ובמקום שלא ניתן לבודדה מן השלם, היה צורך, בהתאם לתעריף השמאים, בהערכת החלקה כולה, ולאחר מכן בבצוע תחשיב של החלק, כנגזר משווי השלם (פסקה 84 להכ"ד). מהראיות שהובאו, הסיק בית המשפט, כי בשומות שבצעו שחר, חלף ושינה עבור המל"ל, לא בוצעה הערכת שווי החלקות בשלמותן לצורך קביעת שומת החלק של תובע הקצבה, למעט בשומה נ/66 שביצע שחר, שבעניינה התעורר ספק בענין זה (פסקה 87 להכ"ד). אשר לתענך, בניירות העבודה שערך לצורך שומות נ/55 ונ/56 מופיעים רישומים בדבר שווי של מ"ר בשלמות, או שווי מ"ר קרקע בשלמות, ואי לכך התעורר ספק ביחס לטענת התביעה כי גם הוא לא ביצע הערכת החלקות בשלמות, לצורך קביעת שומת חלקו של תובע הקצבה בהקשר לדרישת שכר הטרחה. בהקשר לתענך פסק בית המשפט כי הוא "מבצע בצוותא" עם שלושת האחרים, וזאת על פי העובדות העיקריות הבאות: ארבעת המערערים הודו כי היו שותפים לעבודות שבוצעו עבור המל"ל. ההסדר ביניהם נבנה על כך שעבודות השומה מתחלקות ביניהם ומתבצעות בחלקים שאינם שווים, אך שכר הטרחה שיתקבל יחולק בין ארבעתם שווה בשווה. חשבונות השומה נערכו כולם על ידי שחר, וארבעת המערערים חתמו על מסמך הריכוז שליווה את החשבונות שנערכו בגין כל שומה שמי מהם ביצע (פסקה 97 להכ"ד). ארבעת המערערים קבלו את אישור הממונה על החשבונות, גב' נאוה סדן ז"ל. תענך אישר כי חתימתו על מסמך הריכוז נדרשה כפי שנדרשה חתימתם של יתר המערערים, כדי שכל אחד מהם יקבל את חלקו בשכר הטרחה.

28.          בית המשפט קבע, כי כל אחד מהמערערים קיבל לידיו סכום של כ-6,457,983 ₪ כשכר טרחה משומות שהוגשו למל"ל שלא כדין. הוא הסיק זאת ממסמך נ/16 המתייחס לתשלומים ששחר קיבל על חשבון שכר טרחה משנת 1996 ועד 2001, מתוך הנחה כי שיעור תשלומים זהה קיבל כל אחד מהמערערים על פי הסכם השותפות. מסכום זה נדרש להפחית את התשלומים שבוצעו על פי סעיף 14 לתעריף, ואת שומות  תענך.

29.          בית המשפט קבע כי באישום הראשון נתמלאו במערערים יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה בניגוד לסעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). נתקיים מצג שוא בכך שהמל"ל חוייב בתשלומי שכר טרחה על פי הנחה שגויה לפיה עורכי השומות פעלו על פי העקרון האמור בסעיף 22 לתעריף, לצורך חישוב שכר הטרחה המגיע להם, למרות שבפועל לא נערכה שומת החלקות בשלמותן, לצורך הערכת החלק הבלתי מסוים הרלבנטי מתוך החלקות. בהציגם כלפי המל"ל כי חשבונות שכר הטרחה מתבססים על סעיף 22.2 לתעריף, אף שבפועל לא בוצעה הערכת שווי החלקה בשלמותה, היה משום טענה כוזבת כי התבצעה הערכה כזו. גם הרישום על פני טופסי חשבונות בדבר שווי החלקות בשלמותן היווה מצג כוזב (פסקה 94 להכ"ד). יסוד קבלת הדבר במרמה נתקיים בעצם קבלת תשלום שכר הטרחה על בסיס מצג כוזב. נתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין המצג הכוזב לבין קבלת הדבר במרמה. היסוד הנפשי נתקיים במערערים בעצם השענותם על סעיף 22 לתעריף לצורך גביית שכר הטרחה, ביודעם כי לא פעלו על פיו ולא העריכו את החלקות בשלמותן, והם היו מודעים למשמעות המצג שיצרו, ולכך שהם מקבלים "דבר" מכוחו (פסקה 95 להכ"ד). מהראיות עולה, כי המערערים היו מודעים למצג הכוזב ביחס לשומות שערכו שחר, חלף ושינה, לאפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ולקשר הסיבתי בין המצג הכוזב לתוצאה: "כולם ידעו שלא מתבצעת בשומות שחר, חלף ושינה הערכת שווי החלקה בשלמותה, הנחוצה לצורך שימוש בסעיף 22, וגם ידעו שהשכר מתקבל כתוצאה מהגשת החשבונות על פי סעיף 22, כתוצאה מהמצג" (דברי בית המשפט בפסקה 95 להכ"ד).

           ולבסוף, נקבע כי נסיבות המקרה הן מחמירות, שכן מדובר בפעולה משותפת של כל המערערים, במעשים שבוצעו במשך תקופה ממושכת, במעמד המערערים כעובדי מדינה בכירים, ובהיקף הסכומים בהם מדובר (פסקה 96 להכ"ד).

30.          בית המשפט השקיף על ארבעת המערערים כעל מבצעים בצוותא בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק העונשין. הוא הניח לצורך הענין כי ביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף, המבוסס על חלוקת עבודה. השותפות מתבטאת בכך שכל אחד מהשותפים נוטל חלק בביצוע העבירה, וכולם משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. לגישת בית משפט קמא, כך היה במקרה זה: "היסוד הנפשי הנדרש הוא כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהיה היסוד הנפשי של העבירה אותה הם מבצעים, וכי יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא. לא נדרש שכל אחד מהם יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה" (פסקה 97 להכ"ד). השותפות בין המערערים בענין ביצוע השומות עבור המל"ל וחלוקת שכר הטרחה בשווה ביניהם שילבה את תענך כמבצע בצוותא של העבירות עם יתר המערערים, גם אם השומות הכוזבות היו אלה של שחר, חלף ושינה. ארבעת המערערים גם חתמו על מסמכי הריכוז שליוו את החשבונות, וארבעתם קבלו את אישורה של נאוה סדן ז"ל, ותענך אישר כי חתימתו הופיעה על מסמך הריכוז כחתימותיהם של חבריו. על יסוד כל אלה, הוכחה, אפוא, אחריותו של תענך כמבצע בצוותא ביחס לשומות שבצעו חבריו. לפיכך, ארבעת המערערים הורשעו כמבצעים בצוותא לענין העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

31.          כן הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין, בכך שבביצוע העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות הפרו את חובותיהם כעובדי מדינה, תוך העדפת אינטרסים כלכליים פרטיים על פני אינטרס הציבור, בהינתן העובדה כי העבודות הפרטיות שבוצעו על ידם נעשו ללא היתר כנדרש, ותוך הסתרת הדבר (פסקה 99 להכ"ד).

           בית המשפט קמא ניתח את יסודות עבירת המרמה והפרת האמונים. לדבריו, המערערים חייבו את המל"ל בסכומים שלא היו זכאים להם. חיוב המל"ל בשכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף לא היה כדין ביחס לשומות שחר, חלף ושינה. המערערים כולם קבלו דבר במרמה בנסיבות מחמירות, והיקף הסכומים שקיבלו שלא כדין היה ניכר ביותר. בנסיבות אלה, פגעו המערערים כעובדי ציבור פגיעה ממשית באמון הציבור בשירות המדינה ועובדיו; הם העמידו עצמם בניגוד עניינים מובהק בין חובתם כעובדי ציבור לבין שאיפתם לקדם את האינטרס הכלכלי הפרטי שלהם (פסקה 105 להכ"ד). הפגיעה בערכים המוגנים על ידי העבירה היא ממשית במקרה זה, היקף הכספים הוא רב, התמשכות העבירות במשך תקופה ארוכה, ומידת הסטייה מן השורה, כל אלה משווים חומרה מיוחדת למעשים. המערערים פגעו באמונו של הציבור בעובדי הציבור, והסבו נזק לערכי טוהר מידות ושמירה על אינטרס הציבור. לפיכך, מתקיים במקרה זה הפן המחמיר הנדרש בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה, והוא נתקיים כאן. לפיכך, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את תענך, שחר וחלף גם בעבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29(ב) לחוק, ולגבי תענך ההרשעה בעבירות אלה מתייחסת לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה (פסקה 108 להכ"ד).

הטענות בערעור ביחס לאישום הראשון

טיעוני תענך

          

32.          תענך מערער על הכ"ד ועל העונש. הוא מעלה טענות כלליות שעיקרן כי בית המשפט לא יישם כהלכה את אמות המידה ונטלי ההוכחה הנדרשים בהליך הפלילי. כן הוא טוען כי היה מקום להפחית ממשקל הודעותיו במשטרה, שכן הופרה החובה ליידעו על זכותו להיוועץ בעורך דין, והפרת חובת ההיוועצות פגמה באופן מהותי במשקל ההודעות. כן נטען, כי בית המשפט הירבה לעשות שימוש בהשערות, הנחות וספקולציות כתחליף לראיות של ממש.

           טענתו העיקרית של תענך היא, כי טעה בית המשפט כאשר הניח שהוא "מבצע בצוותא" עם שאר המערערים ביחס לאישום הראשון, למרות שהעבירה של קבלת דבר במרמה לא הוכחה לגביו ברמה הנדרשת. לטענתו, התייחסות אליו כאל מבצע בצוותא ביחס לשומות שהגישו שלושת המערערים האחרים יסודה בטעות. אין די בשותפות עיסקית עם אחרים כדי לבוא בשעריו של סעיף 29(ב) לחוק העונשין, אלא יש צורך במודעות למעשי העבירה של הזולת, ופעולה למען מטרה משותפת אחת. דרישות אלה אינן מתקיימות במקרה זה. נטען כי לתענך לא היה כל תפקיד בבצוע העבירות על ידי המערערים האחרים, ולא היה לו חלק פנימי כלשהו במשימה העבריינית של עריכת שומות מטעות על ידי הנאשמים האחרים. לא הוכחה מודעותו לפגם הנטען שנפל בשומות הנאשמים האחרים, ולא נתבססה בראיות מחשבה פלילית משותפת לכל אחד מהשותפים. תענך ערך את שומותיו כנדרש; לא עיין באופן רציני בחשבונות שכר הטרחה שהוגשו למל"ל, והוא אף הוצא בשלב מסוים מהשותפות העיסקית ללא ידיעתו. לא הוכח גם קיום סיכום או היוועצות כלשהי בין ארבעת המערערים על אופן הגשת השומות. לא ניתן, אפוא, לשלול קיום אפשרות סבירה כי הוא פעל בתום לב ביחס לשומות חבריו, ולכן, דינו לצאת זכאי מהאישום הראשון.

           כן נטען כי הרשעת תענך באישום הראשון לא יכולה לעמוד בשל העובדה כי לא הוגשה חוות דעת מומחה בתחום השמאות, שנדרשה לביסוס ההרשעה, במיוחד בשאלת פרשנותו של תעריף השמאים. ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה באישום זה מתבססת על פרשנות שערך בית המשפט קמא לתעריף, שהוא מסמך לבר-משפטי, בו השתמשו השמאים לצורך חישוב שכר הטרחה בגין שומות שערכו. פרשנות בית המשפט לתעריף זה, כך נטען, ניתנה מבלי שנתמכה על ידי חוות דעת מומחה, הנדרשת לצורך פירוש מסמך שיש לפרשו פרשנות מקצועית מן ההיבט השמאי ולא המשפטי. נטען, כי פרשנות התעריף בהכ"ד מתבססת על סברה ועל השערות בלתי מבוססות, שההנחה במרכזן היא כי ביצוע העבודה הנדרשת לצורך הערכת נכס של אדם ב'מושע' מחייב הערכת שווי החלקה בשלמותה, בה מצוי הנכס. הנחה זו, אינה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, אלא מצריכה עדות מומחה שלא הובאה. לפיכך ההרשעה התבססה על הנחות לא מוכחות. תענך הוסיף וטען כי הדרישה לעריכת שומה של החלקה בשלמותה, על פי סעיף 22 לתעריף, היא לצורך חשבון שכר הטרחה בלבד, ואיננה מהווה הנחייה מקצועית ביחס לעריכת השומה עצמה, ולצורך כך ניתן להעריך את שווי הנכס על פי כל מקור נתונים שהוא. ההחלטה האם ובאלו נסיבות יש לבצע שומה בדרך של הערכת שווי החלקה בשלמותה, נתונה לכל שמאי על פי שיקול דעתו.

           עוד נטען לחלופין, כי לא נתקיימו בתענך יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה, ולכן לא נתקיימו בו גם יסודות העבירה הנוספת של מרמה והפרת אמונים. לא הוכח שהערכת שווי הנכס ממנו נגזר שכר הטרחה היתה מוטה בכוונה תחילה, והדבר אף לא נעשה בפועל. לא הוכח גם קשר סיבתי בין אופן עשיית השומות לתשלומי המל"ל, ולא התבסס בראיות כי המל"ל שילם כספים על יסוד סברה מוטעית כי לצורך שכר הטרחה הוערך שווי החלקות בשלמותן. הרשעת תענך במרמה והפרת אמונים נסמכת כל כולה על עבירה של קבלת דבר במרמה, ולכן בנפול ההרשעה בעבירה הראשונה, נופלת גם ההרשעה בעבירה השניה. עוד נטען, כי בהרשעת כל אחד מהנאשמים בקבלה במרמה של כ-6.1 מליון ₪ ברוטו, חרג בית המשפט מכתב האישום שייחס להם קבלה של 4 מליון ₪ ברוטו בגין חיובי שכר טרחה על פי סעיף 22 לתעריף. בית המשפט שגה גם כאשר דחה את טענת תענך כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של הפרת אמונים שכן הוא ביצע את העבודות באופן פרטי, ולא בתוקף תפקידו הציבורי, ולכן לא נתקיים בו היסוד בעבירה המחייב כי בצוע המעשה יהיה ב"מסגרת מילוי תפקידו".

טיעוני שחר

33.          שחר ז"ל טען כי בית המשפט התעלם מסוגים שונים של שומות לחלקות בעלות אופי שונה, ועל יסוד טעות זו קבע מסקנות שמאיות-מקצועיות כוללניות ומוטעות.

           לטענתו, הוא ביצע שומות מל"ל במשקים חקלאיים. הוא הוכיח באמצעות מסמך נ/22 כי שווי החלק הנישום בתוך המשק נקבע על פי השווי המלא של המשק כולו. לדבריו, הוא הורשע גם בגין שומות שערך למשקים חקלאיים מבלי להתייחס לאופן ביצוען. כן טען כי בשומות לחלקות הומוגניות נעשית ההערכה על ידי קביעת שווי למטר מרובע ממוצע ומזה נגזר החלק הרלבנטי, וחישוב שכר הטרחה. החלקות ההומוגניות לא היו צריכות להיכלל בגדר השומות הפסולות לצורך שכר טרחה, והן היוו בין 80 ל-90 אחוזים מסך כל השומות. אשר לשומות הלא הומוגניות – אלה מהוות רק 10% מכלל השומות שהוא ערך. שומות אלה כוללות רישומים בדבר שווי החלקה בשלמות, אך בית המשפט התעלם מכך.

           שחר הוסיף, כי התביעה לא העמידה חוות דעת מומחה בתחום השמאות שהיתה חיונית לצורך הכרעה בעובדות. בית המשפט נתן משקל מופרז לאמירה של שחר במשטרה בעימות עם חלף כי לא נעשה תהליך מורכב של חישוב שווי החלקה בשלמותה, למרות שהיו ראיות אחרות שהבהירו כי הערכות כאלה נעשו. כן נטען, כי לא הוכחה שיטת מרמה, אשר נתמכה בהוכחה פרטנית של חשבונות. גרסת שחר היתה סדורה, עקבית וברורה הן במשטרה והן בבית המשפט, ולא היה בסיס ראייתי של ממש לסתור את גרסתו לפיה הוא ערך בפועל שומה לשטחים ב"מושע" על פי כללים שמאיים מקובלים, וקיבל מיתר המערערים את הנתונים להם נדרש לצורך עריכת החשבונות. לדבריו, יש לזכותו, אפוא, מהעבירות נשוא האישום הראשון.

טיעוני חלף

34.          חלף טוען, כי הוא ביצע את הערכת השווי לחלקו של מבקש הקצבה תוך שהסתמך על נתונים נוספים הקשורים בחלקה בשלמותה, כדי לאפשר הערכה אמיתית של החלק. הוא טוען כי אמנם לא ערך שומה מסודרת ומדויקת לחלקה בשלמותה, אך גם לא נדרש לעשות כן. קביעת שווי מטר מרובע בחלקה היא פרקטיקה מקובלת וסבירה להערכת שווי חלקה בשלמותה, והדבר כך נעשה. יתר על כן, היה צורך בחוות דעת מומחה כדי להצביע על האופן שבו יש לבצע את ההערכה השמאית, וחוות דעת כזו לא הוגשה.

           טענה נוספת שהעלה, היא כי לשונו של סעיף 22.2 לתעריף השמאים אינה אוסרת קבלת שכר טרחה על בסיס שווי החלקה בשלמותה, גם כאשר אין מבצעים הערכה שמאית מלאה שלה, אלא מסתמכים על נתונים קיימים בקשר אליה. המל"ל לא דרש ביצוע הערכה של שווי החלקה בשלמותה לצורך חישוב שכר הטרחה, אלא הסתפק רק בציון השווי בחשבון, שדרך חישובו נותר עניין פתוח. לצורך כך, ניתן להסתמך על נתונים שונים הנוגעים לחלקה בשלמותה, שמתוכם ניתן להעריך את חלקו של תובע הקצבה. פרקטיקה זו של חישוב שכר הטרחה היא תקינה, ומכל מקום, לא היה מקום לקביעה כי בהערכות שהגישו המערערים היה משום מצג כוזב. חלף טען כי קיבל כספי שכר טרחה שהיה זכאי להם, ובפועל ערך שומה לחלקו של תובע הקצבה בהסתמך על נתונים נוגעים לחלקה בשלמותה, ולא היה מצג כוזב בחשבונות שהגיש.

           עוד נטען, כי בעבירה של קבלת דבר במרמה, לא הוכח יסוד המצג הכוזב. חלף לא טען כי ערך שומה לחלקה בשלמותה, אלא עמד על טענתו כי העריך את חלקו של תובע הקצבה בהסתמך על נתונים כלליים שנגעו לחלקה בשלמותה. לטענתו, הוא סבר  שלאור לשונו של סעיף 22 לתעריף הוא זכאי לכספים שקיבל, וכי אין מדובר בכספים שהוצאו במרמה מן המל"ל. אשר לעבירה של מרמה והפרת אמונים – לא נתקיים במקרה זה יסוד ניגוד העניינים הנדרש בעבירה. העבודה בוצעה על פי דרישת המל"ל, בהתאם להוראות, ובתמורה כדין. הקביעה כי גבה שכר טרחה מנופח בגין עבודה שלא בוצעה היא קביעה שגויה, ולכן גם ההרשעה בעבירות המרמה והפרת האמונים דינה להתבטל.

           כן נטען, כי טעה בית המשפט בכך שנמנע מלהחיל על עניינו את הילכת ע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי (  , 4.5.2006) (להלן: הילכת יששכרוב). גורמי החקירה לא הודיעו לו על זכותו להיוועץ בעורך דין. העובדה כי נהג להגיש חוות דעת מקצועיות לבתי משפט, ואף להופיע בפניהם, אינה גורעת ממידת ההשפעה שהופעלה עליו כשנחקר כחשוד על ידי גורמי המשטרה. אין בסיס להנחה כי היה מודע לזכותו להיוועץ בעורך דין, ויש לבטל את הרשעתו משהחוקרים הפרו את חובתם להודיע לו על זכותו זו.

טיעוני שינה

          

35.          עיקר טענותיו של שינה הן כי השומות אותן ערך, בצירוף דרישת שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף, לא יצרו מצג כוזב כלפי המל"ל. דרישת שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף תאמה את סוג הנכס הנישום (בעלות במושע), ואת ההבנה ששררה בין המל"ל והשמאי הממשלתי, ולא ניתלוותה לכך כל הטעייה. אין לכך קשר לשיטה בה נקטו השמאים לקביעת שווי הנכס, ואפילו לא היתה נכונה, אין בכך כדי להפוך את השומות למצגים כוזבים. כן נטען, כי בית המשפט שגה בקביעות המקצועיות שקבע בתחום השמאות מבלי שהובאה בפניו חוות דעת מקצועית. כן הוא הפך את נטלי ההוכחה המקובלים במשפט הפלילי. במקום שהתביעה תחוייב להוכיח קיומו של מצג כוזב על ידו, הוטל למעשה הנטל עליו ועל שאר המערערים להוכיח כיצד קבעו את שווי החלקות. לגוף הענין, קביעת שווי החלקה באמצעות חישוב שווי מטר מרובע היא דרך מקובלת וסבירה, ועל פיה ניתן היה להגיע לשווי החלקה כולה ולגזור ממנה את שכר הטרחה.

           עוד נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש אצל שינה, שכן לא הוכחה מודעותו לפרטים הכוזבים המיוחסים לו. הוא עצמו לא חשב כי עליו לבצע הערכת שווי חלקה בשלמותה. לפיכך לא הוכחו כל יסודות העבירה. בהעדר הוכחה כי שומת שווי הנכס היתה שגויה, לא ניתן היה לבסס הרשעה בקבלת דבר במרמה. משלא הוכח כי השומות אינן נכונות, ממילא אין יסוד לקביעה כי הן כוזבות. מאחר ששכר הטרחה נגזר מגובה השומה, ממילא לא הוכח כי התקבל על ידו דבר במרמה.

           שינה חולק על קביעת בית המשפט ביחס לסכומי שכר הטרחה שקיבל לאורך השנים, שהועמדו על 6,457,983 ₪. לטענתו, יש לנכות מסכום זה סכומים ששולמו למס הכנסה ומעולם לא הגיעו לחזקתו. יתר על כן, על פי סעיף 9 לתעודת עובד ציבור שהוגשה (נ/16) סכומי שכר הטרחה ששולמו על פי סעיף 22 לתעריף מהווים רק 22% מכלל תשלומי שכר הטרחה ששולמו לשמאים. לפיכך, הסכום המתייחס לשומות על פי סעיף 22 עומד על 1,990,605 ₪, ממנו יש לנכות גם את שומות תענך, שניתן להעריכן בכ-5% מהסכום, כך שהסכום הנותר הוא 1,891,074 ₪. לטענת שינה, קביעות בית המשפט בענין זה התבססו על הערכות ולא על הוכחה ברורה, ואין להותירן בעינן.

תשובת המדינה

36.          טוענת המדינה, כי חלק גדול מערעורי המערערים מופנים כנגד קביעות עובדה ומהימנות, אשר אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהן. המערערים הודו במשטרה בעובדות, ובמשפט חזרו בהם מגרסאותיהם בעדויות, שלא זכו לאמון. בית המשפט בחר להסתמך על גרסאותיהם במשטרה, ולהעדיפן על פני עדויותיהם הסותרות בבית המשפט. ממצאי חוסר מהימנות המערערים עוברים כחוט השני לאורך הכ"ד כולה.

           לענין סעיף 22 לתעריף, טוענת המדינה כי פרשנותו הנכונה היא כי כאשר לא ניתן להעריך את חלק הנכס בפני עצמו, שכר הטרחה נקבע על פי שווי הנכס כולו, או על פי מחציתו, בהתאם לאחוזי הבעלות של בעל החלק. לצורך כך, שווי הנכס בשלמותו חייב להיות ידוע במדויק לשמאי, שאם לא כן, לא ניתן לקבוע את שכר הטרחה. המערערים הציגו כלפי המל"ל מצגים כוזבים בשני מובנים: האחד – כי נעשתה הערכה שמאית לחלקה בשלמותה, כאשר לא נעשתה בפועל הערכה כזו; השני – כי מדובר בחלק מנכס שאינו ניתן להערכה בפני עצמו, גם כאשר החלק ניתן היה להערכה באופן עצמאי. בפועל, המערערים לא העריכו את החלקות בשלמותן, אף שעל פי סעיף 22 לתעריף נדרשו לעשות כן.

           בענין תענך, טוענת המדינה כי נסיונו לחזור בו מדבריו בחקירתו במשטרה לא צלח ובצדק, ונכון עשה בית המשפט כאשר סירב לקבל את עדותו הסותרת בבית המשפט. אמרות תענך בחקירה בדבר אי עריכת שומות לחלקות בשלמותן חוזרות על עצמן בעקביות ונטועות עמוק בגרסתו בחקירה שהיא גרסת-אמת.

           עוד צויין בהקשר זה כי הודעות המערערים הוגשו כולן בהסכמה, וצויין על ידם כי אין בפיהם טענות "זוטא".

           שחר אמר בחקירתו במשטרה כי כדי לחשב את שווי החלקה בשלמותה לא נעשה ה"תהליך" ה"מורכב" הנדרש לצורך עשיית שומה.

           בחומר המצוי בקלסר תורען (ת/129) לא נכללה אף שומה שנמצא בה תחשיב של שווי החלקה בשלמותה; הוא הדין בכל חומר החקירה, שהוגש, למעט במסמך נ/66, המתייחס לתענך שהוא בבחינת חריג המלמד על הכלל.

           אשר לחלף, הוא העיד בחקירתו במשטרה כי עשה שומה "רק לחלק ולא לחלקה בשלמותה". בבית המשפט ניסה לשנות מגרסתו, ולהסביר את עדותו במשטרה אך דבריו לא נתקבלו כדברי אמת.

           אשר לשינה, הוא הבהיר בחקירתו במשטרה באופן חד משמעי כי מעולם לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה. נסיונו לתרץ ענין זה מאוחר יותר אינו יכול לעמוד.

           המדינה טוענת כי הוכיחה בבית המשפט קמא כי היו מקרים בהם נשלמה עבודת השמאות וניתנה הערכה על שווי חלקו של תובע גמלה, מבלי שהמערערים ידעו כלל מהו שטח החלקה בשלמותה. הם הציגו בפני המל"ל את הנתון של שטח החלקה בשלמותה בלא שהעריכו אותה בפועל, ותוך הצגת מצג שוא לצורך קבלת שכר טרחה.

           לטענת המדינה, כל ארבעת המערערים חתמו על חשבונות שכר טרחה שכללו מצגי שוא לאורך שנים, וגבו על פיהם מליוני שקלים, כאשר סכומי שכר הטרחה שנגבו על פי סעיף 22.2 לתעריף היוו חלק ניכר מסך כל החשבונות שהוצגו לתשלום. הראיות מצביעות על כך שהיתה הסכמה בין המערערים ששחר ינפח דרך קבע את החשבונות עבור הקבוצה, באמצעות יצירת מצג שוא על פיו נערכו שומות לחלקות בשלמותן, ותוצאותיהן הכוזבות רשומות בשולי טופסי חשבון שכר הטרחה, על פיהם ניתן התשלום. נטען, כי בכל אלה הוכח היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של קבלת דבר במרמה.

           אשר לאחריותו הפלילית של תענך בגין האישום הראשון, טוענת המדינה כי יש לאמץ את המסקנה המרשיעה, בין מהטעם כי לא היה מקום לספק שהטיל בית משפט קמא כי גם הוא קיבל שכר טרחה על בסיס שומות שערך, בלא הערכת שווי החלקות בשלמותן; לחילופין, יש לראותו כמבצע בצוותא עם יתר חברי הקבוצה כפי שקבע בית המשפט קמא.

           כן נטען, כי לא נדרשה חוות דעת מומחה בתחום השמאות לצורך פרשנות סעיף 22.2 לתעריף; אשר לטענות שחר בענין החלקות החקלאיות וההומוגניות, טוענת המדינה כי אין לדבר זכר בעדותו, פרט לאיזכור שולי בחקירתו הנגדית, שלא הניח כל בסיס לתיזה הנטענת.

           המדינה מסכמת את טענותיה לענין האישום הראשון באומרה, כי הוכח שהמערערים לא בצעו עבודות שמאות של הערכת החלקות בשלמותן לצורך חישוב שכר טרחה על פי שיעור חלק בלתי מסוים בהן, וזאת על אף שהציגו את הדברים כאילו עבודת שמאות כזו נעשתה. בהסתמך על מצגי השוא שהוצגו, שילם המל"ל שכר טרחה לשמאים על בסיס סעיף 22.2 לתעריף, בלא שעמדה למערערים זכות כדין לקבלו. למערערים היתה מודעות מלאה כי הם תובעים מהמל"ל, שלא כדין, שכר טרחה על פי מצג שוא. כן הוכחו נסיבות מחמירות לביצוע עבירות קבלת דבר במרמה בשל ניצול מעמד המערערים כעובדי מדינה, ביצוע העבירות בדרך של שיטה לאורך זמן רב, ביצוע בחבורה, ולאור היקף הסכומים שנתקבלו מהמל"ל במרמה.

           אשר לעבירת המרמה והפרת אמונים – יסודה בהתנהגות המערערים אשר גרמה להפרת אמונו של הציבור ברשויות הציבוריות הפועלות למענו. רדידות הפיקוח על שיטות עבודתם ועל אופן הגשת חשבונות שכר הטרחה על ידם נבעו מרמת האמון הגבוהה שהיתה נתונה לשמאי הממשלתי ועובדיו. אמון זה נפגע קשות ממעשיהם של המערערים, שהיו נגועים בניגוד עניינים אישי וממוני מהותי, המגיע כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים.

דיון והכרעה באישום הראשון

37.          אלה השאלות המרכזיות העולות בערעורים הנוגעים לאישום הראשון:

(1)      מהי פרשנותו של סעיף 22 לתעריף השמאים, ומה מידת הצורך בחוות דעת מומחה בתחום השמאות לצורך עמידה על פרשנות זו?

(2)      האם נפל פגם בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי המערערים יצרו מצג שוא כלפי הביטוח הלאומי כאשר דרשו תשלומי שכר טרחה על בסיס מצג, לפיו בצעו עבודה שמאית בהערכת שווי החלקות בשלמותן שממנה גזרו את שווי החלק הבלתי מסוים הרלבנטי? ובהקשר לכך, האם נפל פגם בהעדפת הודעות המערערים שניתנו במשטרה על פני גרסאותיהם שהובאו במשפט?

(3)      האם הוכחו כנדרש יסודות העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים, ובכלל זה היסוד הנפשי הנדרש בהן?

(4)      האם נתבססה כראוי קביעת בית משפט קמא לפיה תענך אחראי כמבצע בצוותא לביצוע העבירות ביחד עם יתר חברי הקבוצה?

           לצורך דיון ממצה בשאלות האמורות, ראוי להרחיב מעט בתיאור הרקע להתרחשויות, כפי שעלה מהראיות ומקביעות בית המשפט.

הרקע

האגף לשומת מקרקעין

38.         אגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים מופקד על ביצוע הערכה שמאית לנכסי המדינה לצורך שימוש במשרדי הממשלה ומוסדותיה. סמכויותיו ודרכי פעילותו של האגף קבועים בהחלטות ובהנחיות מינהליות, שניתנו מאז הקמתו בשנת 1949 ועד היום (נ/10; עמ' 196 שורה 2 לפרוטוקול הדיונים; להלן, הפניות לפרוטוקול יוצגו באופן הבא: פ' שורה/עמוד, למשל: פ' 196/2). ה'לקוח' המרכזי של האגף הינו מינהל מקרקעי ישראל, אשר במגוון פעולותיו השונות – בעסקאות רכישה, הפקעה, מכירה, חכירה או שכירות – נזקק להערכות שמאיות לנכסי המדינה. מלבד מינהל מקרקעי ישראל, לאגף מספר לקוחות נוספים, פחות מרכזיים, להם הוא מספק שירותי שמאות. על אלה נמנים משרדי הממשלה, יחידת האפוטרופוס הכללי, וכונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים, וכן גופים סטאטוטוריים ויחידות סמך ממשלתיות. שלא כמינהל מקרקעי ישראל, המהווה צרכן ישיר וקבוע של האגף, שירותי השמאות הניתנים ליחידות הנוספות כפופים למתכונת משתנה לאורך השנים, כך שאפשר שיוחלט כי יחידות מסוימות שבעבר נעזרו בשירותי האגף יחדלו לקבל שירותי שומה ממנו, ויכול שיוחלט ההיפך (פ' 33/4). האגף מנה במועדים הרלבנטיים כ-40 עובדים קבועים. בראשו עומד השמאי הממשלתי הראשי (להלן: השמ"ר, או מנהל האגף) המופקד על כלל הפעילות המתבצעת באגף. לצידו, מכהן סגן השמאי הממשלתי הראשי. לצד הנהלת האגף שמושבה בירושלים, פרוסים שלושה מרחבים מחוזיים של האגף – בירושלים, בתל-אביב ובחיפה (פ' 31/41). למחוזות השונים נתונה עצמאות רבה במהלך הפעילות השוטפת. בראש כל מחוז עומד שמאי מחוזי, הכפוף לשמ"ר, ומשמש מנהל באותו מחוז (מכונה 'מנהל לשכה') לו נתונה הסמכות העליונה בתחום המקצועי והניהולי במרחב המחוז (נ/10). השמ"ר וסגנו מהווים הגורמים האחראיים על ניהול האגף, ועל פיקוח בתחומי פעילותו השונים, ובכלל זה הכרעה בשאלות מקצועיות וניהוליות העולות, שיש להן השלכה על כלל עבודת האגף; קיום קשר יומי מתמיד עם המחוזות השונים; וניהול קשרי החוץ של האגף עם יחידות אחרות. השמ"ר וסגנו מקיימים קשר יום-יומי הדוק עם מנהלי הלשכות.  

39.         ברמה המקצועית, פעילות האגף כפופה לשתי מערכות נורמטיביות. מערכת אחת כוללת את נורמות המינהל והמשפט הציבורי החלות על האגף בהיותו רשות מינהלית. מערכת נורמות שניה מתייחסת לכללי שמאות מקרקעין, החלים על האגף מתוקף היותו גורם מקצועי בתחום שמאות המקרקעין. נורמות אלה באות לידי ביטוי בדין, בנוהג המקצועי, ובתקינה השמאית. שומה היוצאת מטעם האגף הינה שומה  שחלים עליה כללי השמאות הקיימים בענף, בנוסף לכך, חלים עליה כללי השמאות המיוחדים לאגף הממשלתי, ונוהלי עריכת השומה הממשלתית, על פרטיה השונים. אי לכך, שומה ממשלתית שונה במאפיינים מסוימים משומה פרטית, וגם המבנה הצורני של אותן שומות אינו דומה (פ' 35/3).

40.         לאור היותו של אגף השמאות הגורם המינהלי-מקצועי הבלעדי בתחום השמאות הממשלתית, ונוכח הצורך להירתם למיזמי שמאות בסדרי גודל לאומיים בשירות המדינה, לאגף היסטוריה רבת שנים בביצוע עבודות שמאות ייחודיות לגופי מינהל כאלה או אחרים. עבודות אלה בוצעו במהלך השנים במספר אופנים: כחלק מהעבודה המינהלית של האגף, ובמסגרת כלל משימותיו; באמצעות העסקת השמאים, עובדי האגף, בביצוע מיזמים שלא במסגרת האגף, אלא על דרך של מתן היתרי עבודה פרטית בשכר; באמצעות שימוש בשמאים פרטיים חיצוניים לאגף שקיבלו מעמד של 'שמאי קבלן' לשם ביצוע המיזמים.

41.         בסוף שנות ה-90, ובעקבות דו"ח מבקר המדינה, אשר מתח ביקורת על פעילות האגף בהיבט המקצועי והארגוני, הוחלט לבצע רפורמה ארגונית באגף. לצורך כך, הוקמה ועדה בראשותה של מנכ"לית משרד המשפטים (דאז) אשר המלצותיה אומצו, ולפיהן יש לשנות את אופי פעילותו של האגף, ולהופכו מ'יחידה נותנת שירותים' ל'יחידת מטה', שעיקר תפקידה הינו להקצות ולפקח על שומות שיבוצעו על ידי 'שמאי קבלן' פרטיים, שיהיו חברים במאגר שיוקם לצורך כך (פ' 103/19). הקשר עם שמאי קבלן פרטיים לא היה זר לאגף, ומסקנות הוועדה הובילו לחיזוקה של מגמה זו. הרפורמה תוכננה לאורך שנות ה-90, אך יצאה לפועל רק בסופן (פ' 105/9). המערער תענך לקח חלק ביישום הרפורמה, כפי שהוא מספר בחקירתו במשטרה, במסגרת תשובה לשאלה מה היו תפקידיו בתור סגן השמאי הממשלתי הראשי (גליון 3 בפרוטוקול חקירת תענך במשטרה מיום 4.3.02; הפניות להודעות שניתנו במהלך חקירות משטרה יוצגו להלן באופן הבא: ח"מ גליון/תאריך החקירה. למשל, ח"מ 4.3.02/3).

42.          בעקבות הרפורמה, האגף הקים בשנת 2001 מאגר שמאי קבלן פרטיים. משרד ממשלתי אשר נדרש לבצע עבודות שומה, יכול היה לפנות ישירות לשמאי משמאי האגף, ועליו היה להעביר את הזמנת העבודה לשמאי – קבלן פרטי. לאחר מכן, על השמאי מהאגף היה לבדוק ולאשר את תקינות השומה שהתקבלה מהשמאים החיצוניים. על עובדי האגף נאסר להירשם במאגר.  

43.          עד לשנים 1993-1994, נמנה המוסד לביטוח לאומי על מקבלי השירותים מהאגף כמשרד ממשלתי לכל דבר. מתקופה זו ואילך, הוחלט שלא לראות בו עוד בעל מעמד של משרד ממשלתי (בדומה לבזק ולרשות הדואר), ולתת לו שירות במתכונת של עבודה פרטית בשכר, בתיאום עם הנהלת משרד המשפטים (עדות השמאי הממשלתי הראשי מר משה יצחקי, פ' 33; להלן: יצחקי).

הסדר 1978

44.         המל"ל הינו תאגיד סטטוטורי המופקד על מתן שירותי ביטוח סוציאלי לטובת זכאים מכוח דין. בין שאר תפקידיו, המל"ל הוא הגוף אליו מוגשות תביעות זכאות לגמלה בהתאם להוראות חוק הבטחת הכנסה, ותקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות). האגף להבטחת הכנסה והאגף לזקנה ושארים במל"ל מופקדים במסגרת תפקידם על בחינת זכאות התובע לגמלה על פי מכלול נתונים שהגיש.

45.         בסעיף 9 לחוק הבטחת ההכנסה, ובסעיף 10(א) לתקנות, נקבע הסדר המתחשב בשווי נכסים של תובע גמלה, כמרכיב המשפיע רעיונית על גובה הכנסתו החודשית לצורך מבחני הזכאות לקצבה. תקנה 10(ב) לתקנות קובעת כי שוויו של נכס כאמור עשוי, בהחלטת המל"ל, להיקבע בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הנדרש לקביעת השווי, הכל לפי בחירת המל"ל. במקרים בהם מוכיח המל"ל כי תובע הגמלה הינו בעלים של נכסים ששוויים עולה מעל שיעור הקבוע בדין, לא תתגבש זכאותו לגמלה.

46.         ראשיתו של ההסדר, אשר מכוחו החלו המערערים לבצע את עבודות השמאות עבור המל"ל הינו בשנת 1978, בתקופת כהונתו של השמ"ר זאב כהן (להלן: כהן). לשם בחינת זכאי הגמלה על פי דין, נזקק המל"ל לברר ולהעריך את נכסיהם של תובעי גמלה על פי שיעורי ההכנסה הרעיונית מהנכסים שבבעלותם. במיוחד, עלה הצורך בהערכה שמאית של תובעי גמלאות באזור הגליל, נוכח סכומי הגמלאות הגבוהים שהיו משולמים, ואשר נדרשו אותה העת במרחב זה, אשר הדגישו את הצורך לבצע הערכות מהימנות של נכסי מבקשי הגמלאות על מנת להגיע לממצאי אמת, כדי לאפשר חלוקה שוויונית של כספי הגמלאות (פ' 196/13). המל"ל ביכר להיעזר לצורך כך בשמאים ממשלתיים מעובדי האגף, בהיותם שמאים מקצועיים, ובתורת עובדי מדינה – נטולי פניות ואמינים. בכירי המל"ל הכירו את עבודות השומה של שמאי האגף מהקשרים מקצועיים קודמים, וסברו כי שומות של שמאי האגף הינן הכלי המיטבי להערכת הזכאות לגמלה והן תעמודנה ברמה המקצועית הנדרשת ובמבחן הביקורת השיפוטית אם תידרש כזו.

47.         בסוף שנת 1978, סוכם בין השמ"ר כהן לבין מנהל האגף לזקנה ושאירים במל"ל באותה העת, מר בן-ציון ליפשיץ (להלן: ליפשיץ) כי עובדי אגף שומת מקרקעין שירצו בכך יוכלו לבצע שומות עבור המל"ל כעבודה פרטית בשכר מחוץ לתפקידם כשמאים בשירות המדינה (פ' 236/2).

48.         בהמשך, ולאחר תקופה נסיונית, גובשו הסכמות לגבי האופן שבו תבוצע עבודת השמאות בהמשך. עיקרי ההסכמות, אך לא כולן, באו לידי ביטוי בחליפת מכתבים בין ליפשיץ לבין כהן במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 78' (נ/4), אשר בה מופיעים פרטי ההסדר שבין שני האגפים בדבר הערכת שווי נכסי תובעי גמלה מהמל"ל. ביום 25.10.78 כתב ליפשיץ לשמ"ר כהן:

"בעקבות ההסדר אליו הגענו, ולאור הניסיון שצברנו מהפעלתו במספר סניפים, אנו עומדים להוציא הנחיות בצוע לכל סניפי המוסד, אשר עיקריהן הן:

1.    הבקשה להערכת נכס תישלח ע"י מנהל הסניף או פקיד התביעות המחוזי/האזורי ישירות לאגף לשומות מקרקעין במחוז.

2.    הבקשה תכלול פרטים מלאים של הנכס, כגון: גוש חלקה וכדו', עפ"י הרשומים במס רכוש או ברשות המקומית בו נמצא הנכס.

3.    מיד לאחר הביצוע ישלח השמאי את ההערכה ישירות לסניף שביקש את ההערכה.

4.     בצוע תשלום

א.   החשבון ישלח לסניף המוסד שביקש ההערכה, ויכלול את הפרטים. כגון: פרטי התיק שווי הנכס, תאריך השומה, גובה שכ"ט והוצאות אחרות.

ב.    כל חשבון יאושר ע"י מנהל האגף לשומת מקרקעין בטרם העברתו לסניף המוסד.

ג.    החשבונות יועברו ע"י סניפנו למ. הראשי לבצוע התשלום.

ד.    מהחשבון ינוכה מס במקור וישולם מע"מ ע"י המוסד.

אם אין לך הערות הואל נא להעביר תוכן מכתבנו זה לידיעת השמאים שהוסמכו על ידכם לבצע עבורנו את ההערכות" (נ/4, בעמ' 1).

ביום 28.11.78 השיב השמ"ר כהן כדלקמן:

"בתשובה למכתבכם הנ"ל, הנני להודיעכם שאין הערות למכתבכם פרט לנקודות דלהלן:

1)   החשבון יאושר ע"י מנהל אגף שומת מקרקעין או מי שימונה על ידו לענין זה.

2)   הזמנת העבודה תופנה למר מוסא חלף לשכת חיפה – אגף שומת מקרקעין.

3)   העתקים מהזמנת השומה יועברו למנהל אגף שומת מקרקעין בירושלים ולמנהל לשכת אגף שומת מקרקעין בחיפה.

4)   העתקי השומות והתסקירים יועברו ללשכת חיפה ולהנהלת האגף בירושלים" (נ/4, בעמ' 2).

הנה כי כן, המכתבים מעלים את עיקרי ההסדר שנתגבש בין האגף לבין המל"ל, ואין על תוכנם מחלוקת. מעדותו של מר כהן עולים כמה פרטים נוספים החשובים להבנת הרקע להסכם. ראשית, נראה כי יוזמתו של כהן לביצוע השומות למל"ל נבעה מרצונו לעודד את השמאים עובדי האגף על דרך של הגדלת השכר שישתלם להם, באמצעות מתן אפשרות לביצוע עבודות פרטיות בהתאם לכללי שירות המדינה  (פ' 203/13-14). הרקע להערתו בסעיף 1 למכתב היתה הנחתו לפיה לאחר שהוא יבצע שלבי בקרה ראשוניים, ויראה כי ההסדר מתנהל במתכונת שסוכמה, הוא יאצול את סמכותו לאשר את החשבונות אל גורם זוטר יותר מקרב האגף (פ' 202/24). הרקע להערתו בסעיף 2 נבע מרצונו שלא להעסיק את מנהל לשכת חיפה (דאז) בפיקוח על ביצוע השומות למל"ל, והעדפתו כי חלף – על פי התרשמותו עובד זוטר אך מצטיין, המבין בשומות המגזר הערבי בגליל – ירכז את הפיקוח על חלוקת העבודה (פ' 202/5). יוער כי מסעיף 4 למכתבו של כהן עולה כי 'העתקי השומות והתסקירים' הם שיועברו לבקרה בלשכת חיפה ולהנהלת האגף בירושלים, ואבחנה זו בין שומות לתסקירים, אשר הייתה קיימת באגף, הינה הבחנה אשר נידרש לה בהמשך הדברים. לבסוף, לדברי כהן, נ/4 אינו הסכם התקשרות בין השמאי הראשי לבין המל"ל, אלא עקרונות שסוכמו בינו לבין המל"ל, לפיהן יעבוד אגף שומת המקרקעין. לגישתו, מדובר בתדרוך או בהבנה מינהלית בין שתי יחידות המינהל.  

49.         במסגרת ההסדר סוכם גם האופן בו יגבו השמאים את שכר הטרחה עבור השומות שיבצעו עבור המל"ל. הגם שבמסמכי נ/4 אין התייחסות לכך, הרי אין חולק כי על פי ההסדר מ-1978 אליו מתייחס נ/4, הוסכם כי אופן גביית שכר הטרחה ייקבע על פי 'התעריף המינימאלי של לשכת שמאי המקרקעין בישראל' (המסומן ת/11 וגרסה מעודכנת שלו, סומנה ת/50, להלן: התעריף), תוך מתן הנחה מסוימת בהתחשב בכך שמדובר בעבודה מיוחדת לשירות המל"ל. ענין זה, היווה ביטוי נוסף לכך שעל ההסדר חלים כללים מיוחדים, שאינם הכללים המקובלים החלים ביחס לבצוע עבודות האגף במסגרת תפקידיו. ההסדר משנת 1978 עמד ביסוד ביצוע עבודות השמאות עבור המל"ל ליישום חוק הבטחת הכנסה. הסדר זה נמשך כ-20 שנה.

הקמת שותפות המערערים ליישום ההסדר

50.         לאחר גיבוש 'הסדר 78', הוצע למערערים, כמו לכל עובדי הלשכה, לקחת חלק בביצוע השומות למל"ל והם נענו לכך. לשם כך, התארגנו במסגרת מקצועית משותפת (להלן: השותפות) בה חברו הם ושמאי נוסף – דב שיוביץ. מאחר שהעבודה הוגדרה כעבודה פרטית בשכר, היה צורך בקבלת האישורים הדרושים לביצוע עבודה פרטית. לאור זאת, הגישו השותפים בקשה מיוחדת אל מר כהן, השמאי הממשלתי הראשי, לאישור ביצוע 'עבודה פרטית' עבור המל"ל (ת/27). 

בהמשך, הגישו המערערים גם בקשות לאישור העבודות אל גורמים שונים, כנדרש בכללי שירות המדינה.

51.         חברי הקבוצה סיכמו ביניהם על עבודה משותפת. כל שמאי התמחה באזור גיאוגרפי מסוים, והכין את השומות באותו האזור. המל"ל הסכים לשלם לחברי הקבוצה תשלומים בצורה מרוכזת, ועל כן השומות שבוצעו רוכזו לחשבון שכר טרחה משותף. אף שלא שרר בין חברי השותפות שוויון בחלוקת העבודה ובביצוע העבודה בפועל, השותפים הסכימו לחלק ביניהם את שכר הטרחה שווה בשווה. חלוקת העבודה נעשתה, אפוא, בחלקים לא שווים, אך השכר שהתקבל מהעבודה חולק לכל השותפים בחלקים שווים. חברי השותפות נהגו לקיים קשר עבודה רצוף ביניהם לצורך ביצוע העבודה. הסניף הרלוונטי במל"ל היה מעביר אל לשכת חיפה והצפון של האגף הזמנות עבודה לביצוע שומה, בהם פרטי התובע ופרטי הנכס המצוי בבעלותו. הזמנות השומה שהגיעו מהמל"ל נמסרו, כהוראת השמ"ר כהן בנ/4, לידי חלף. על פי הסיכום שבין חברי השותפות, חלף נהג להעביר את הזמנות השומה לידי תענך, והוא זה שחילק את השומות לביצוע בין השמאים השותפים. לאחר החלוקה, השמאי שקיבל את ההזמנה היה מופקד על ביצוע השומה, ולאחר מכן על העברתה לידי אחד השמאים שטיפל בעריכת חשבון שכר הטרחה.

52.         בפועל, אין מחלוקת כי מבין אלפי השומות שביצעו המערערים בין השנים 1978-2001, מירב השומות בוצעו על ידי המערערים חלף ושינה. אלה, שהתמחו בשומות למגזר הערבי ושלטו בשפה הערבית, היו ה'גורם המבצע' העיקרי של השותפות מראשיתה. בחלק מהעבודות הם נעזרו בקרובי משפחה של חלף, בעיקר במר חליל חלף. לעומתם, תענך ושחר ביצעו שומות בהיקף קטן בהרבה, כשמבין השניים, היקף השומות שביצע תענך היה הנמוך ביותר.

תוצר עבודת השמאות והליך חיוב שכר הטרחה

53.         תוצר עבודתם של המערערים בשומות שערכו בעבור המל"ל כונה על ידם 'תעודות שומה'. בהקשר זה, יש לעמוד על ההבדל שבין 'מכתב שומה', 'תסקיר שומה', ו'תעודת שומה'. הללו הינם כינויים לתוצרים של עבודה שמאית. בכלל חומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא, הוגשו 'תעודות שומה' רבות של המערערים (דוגמת נ/6 (של המערער שינה), נ/55 (של המערער תענך), נ/86 (של המערער חלף), ת/127 (של המערער שחר)). המעיין בתעודות השומה של המערערים אינו חשוף לתהליך העבודה שהביא לממצאי השומה, אלא רק לנתונים על הנכס הנישום, ולשומה הסופית שנערכה לו.

54.         תוצר עבודת המערערים היה שונה מהתוצר השמאי הרגיל של עובדי האגף לשומת מקרקעין. בעדותו, מסר כהן, כי כל שומה שהוציא האגף היתה ערוכה בשני מסמכים. המסמך האחד הוא 'מכתב שומה' והמסמך השני הוא 'תסקיר שומה'. מכתב השומה הוא תוצר השומה הסופי, המצומצם, שבמסגרתו היה האגף מעביר ליחידת המינהל שהזמינה את השומה את הנתונים הכלליים על הנכס ואת סכום השומה שערך. בתסקיר השומה, שהיה נשאר באגף, ולא עובר לגורם מבקש השומה, היו מצויים החישובים והנתונים עליהם התבסס השמאי בעבודתו (פ' 197/23-198/29). תסקירי השומה היו נשמרים באגף בתיוק, ונשלפים במידת הצורך (להופעה בבית המשפט, לשימוש לצורך שומות אחרות, וכיו"ב). כהן אישר בעדותו כי נ/6 (דוגמא לתעודת שומה של שינה) דומה יותר ל'מכתב שומה' מאשר ל'תסקיר שומה' והוסיף, כי מעיון בנ/6 לבדו הוא אינו יכול לדעת איזו עבודת רקע ביצע השמאי. לדבריו, כדי לבסס את 'מכתב שומה' נ/6, יש צורך בנתונים ובניירות עבודה שיסייעו לשמאי לשחזר את הנתונים שעמדו בבסיס ההערכה שביצע לצורך הופעה בבית המשפט. גם השמ"ר אודיש מסר בעדותו כי ככל שהדברים נוגעים לעבודת האגף, ב'תסקיר השומה' מפרט השמאי את כל ההליך השמאי שנעשה אשר הביא לתוצאה אליה הגיע, וכי לאחר מכן הוא עורך את 'מכתב השומה' בו הוא פונה לגוף שביקש את השומה, ומציין את פרטי הנכס, מטרת השומה, נתוני התכנון שהנחו אותו, עקרונות השומה, והסכום אליו הגיע.

55.         מתיאור דברים זה עולה, וכך נקבע בבית משפט קמא, כי לצורך ביצוע השומות למל"ל, גיבשו לעצמם המערערים הליך שמאי מיוחד, אשר הביא לתוצר שמאי ייחודי שדמה יותר לתוצרי השמאות הנהוגים באגף, ולא לתוצרים של שמאים פרטיים. תוצר זה כונה 'תעודת שומה', והיה דומה במאפייניו ל'מכתב השומה' שהיה נהוג באגף, אם כי, ברמת פירוט נמוכה יותר. כמו כן, קבע בית המשפא קמא (פסקה 16 להכ"ד) כי המערערים לא ערכו 'תסקירי שומה' כלל, תוך אימוץ הודעות המערערים במשטרה (ח"מ 15.7.02/4; ח"מ 4.3.02/22; ח"מ 7.3.02/9; ח"מ 4.3.02/13; ח"מ 4.3.02/24; פ' 903/14).   

56.         לאחר שנערכו תעודות השומה, הן הועברו לשחר לצורך עריכת חשבון שכר הטרחה. כזכור, ההסכם עם המל"ל קבע כי החשבון בעבור עריכת השומה ישלח ישירות לסניף הביטוח הלאומי שבאזורו נערכה השומה (סעיף 4א' לנ/4). כפי שסוכם בין השותפים, שכר הטרחה חושב והוגש במרוכז, כאשר על אחד מחברי השותפות הקבוצה הוטל התפקיד לרכז ולערוך את החשבונות שהגישו למל"ל. בשנים הראשונות, היה חלף מופקד על עריכת החשבונות. מאוחר יותר, ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שחר היה ממונה על ענין זה.

57.         במסגרת עריכת חשבונות שכר הטרחה, ערך שחר מסמך שכותרתו "חישוב שכר טרחה לעריכת שומה" (להלן: חישובי שכ"ט). מסמך מסוג זה היה נערך לגבי כל שומה ושומה שבוצעה על ידי מי משמאי הקבוצה. לצורך כך, בחן שחר את תעודת השומה שהוציא השמאי המבצע, וגזר ממנה את שכר הטרחה בהתאם לתעריף, ותוך מתן הנחה מהשיעורים הנקובים בו. מסמך נוסף שנערך על ידו הינו "ריכוז חשבון עריכת שומות" (להלן גם: ריכוזי החשבון), במסגרתו פורטו מספר שומות על פי מועד ביצוען, שכר הטרחה המתבקש בעבור כל אחת מהן, לאחר חישוב מקדם ההנחה עליו סוכם, והוצאות שהתבקשו בעבור עריכת השומה. מסמכי חישובי שכ"ט אינם כוללים זיהוי של מבצע השומה או תיאור של דרך החישוב שננקטה. מסמכי ריכוז החשבון נושאים בראשם את שמות וכתובות השמאים חברי הקבוצה, ובתחתיתם מופיעים פעם נוספת שמות השמאים, הפעם בצירוף מספרי תעודת זהות וחתימות כל אחד מהם. על פי הסיכום שבין חברי השותפות, ריכוזי החשבון נחתמו תמיד על ידי כל השמאים (ת/60, מציג דוגמא לריכוז חשבון, חישוב שכ"ט, ותעודת שומה). המל"ל נהג לקבל את תעודת השומה, ריכוזי החשבון ואת חישובי שכ"ט, ולבצע את התשלום.

58.         בשנות השמונים המוקדמות, התגבש הסדר לפיו לאחר הליך חישוב וריכוז שכר הטרחה, היה שחר מעביר את ריכוזי השומה לאישורה של גב' נאוה סדן ז"ל (להלן: סדן), עובדת האגף בלשכה בחיפה שהלכה בינתיים לעולמה. כזכור, המל"ל ביקש כי השומות יבוצעו תוך בקרה של האגף, וכן כי תבוצע בקרה על החשבונות (ס' 4(ב) לנ/4). המנגנון שהתגבש בהקשר זה, שראשיתו בהנחייתו של כהן בהסדר המקורי (סעיף 1 למכתבו ת/4), הינו דרישת חתימה של נציג אגף השמ"ר על ריכוז שכר הטרחה. לאחר שכהן בחן את העבודות שביצעו השמאים במסגרת העבודה באגף, ולאחר תקופה בה בחן את השומות שביצעו במסגרת הסדר העבודה פרטית בשכר, החל תהליך שבו הואצלה הסמכות לבחינת השומות לגורם זוטר יותר, ככל הנראה בשל ההנחה כי הענין נכנס לשגרה. כך, בסמוך לאחר עריכת ההסדר, העיד כהן כי העביר את סמכות בדיקת  החשבונות לאמרכל הדס במשרדו שבירושלים (פ' 216/6). מאוחר יותר, הועבר הפיקוח מהנהלת השמ"ר בירושלים ישירות אל המחוזות, בהם בצעו השמאים את השומה. כך, עולה כי ביום 17.8.79 אישר השמ"ר יצחקי, שהחליף את כהן, מספר חשבונות שהעביר ליפשיץ, אך כתב לו כך:

"לגבי העתיד, אין מקום למתן אישור ספציפי שלי לכל חשבון שיועבר אליכם לתשלום ע"י שמאי לשכת חיפה או תל-אביב, ולפיכך אני ממנה את מר ש. שינה מחיפה ומר ב. סטנר מת"א שיהיו אחראים בפניכם על בדיקת החשבונות ונכונותם ויעבירו לי באופן שוטף דיווחים על ביצוע העבודה" (נ/19).

59.         בהמשך, ביום 7.9.79, עדכן השמ"ר יצחקי את המערער שינה בנושא זה, וכתב לו כי 'בהמשך למכתבי למר ליפשיץ שהעתקו מועבר אליך, יהיה עליכם להעביר את החשבונות ישירות אל הביטוח הלאומי' (נ/20). ביום 4.7.1980 פנה השמ"ר יצחקי לליפשיץ, והודיעו כי בכל הנוגע לביצוע עבודות השמאות בצפון "חשבונות העובדים המוגשים אליך לתשלום ייבדקו ע"י נאוה סדן – בלשכת חיפה והצפון" (נ/5). הנה כי כן, אם במועד ההסדר המקורי, בשנת 1978, הגורם שעבר על שומות השמאים למל"ל היה השמ"ר כהן, הרי בשנת 1980, עם חילופי השמ"ר, הבדיקה עברה לידי אמרכלית בלשכת חיפה והצפון, שבה בוצעו העבודות עבור המל"ל. לפי הנוהג שהתגבש בלשכת חיפה והצפון, סדן היתה חותמת על ריכוזי החשבון בסעיף מיוחד שכותרתו 'אישור השמאי הממשלתי הראשי', ולאחר חתימתה היו המסמכים מועברים למל"ל.  

60.         לאחר חתימת השמאים וסדן על ריכוז החשבון, היה החומר מועבר לסניף המל"ל המקומי, שם אישר פקיד התביעות בסניף את קבלת השומה, ושלח את בקשת התשלום, את ההחלטה בתביעה ואת השומה, למשרד הראשי של המל"ל. במשרד הראשי נבדק האם נעשתה שומה, האם קיים אישור האמרכלית (סדן), וכן נבדק חישוב שכר הטרחה. לאחר שעניינים אלו נמצאו תקינים, אושר התשלום והועבר לביצוע למחלקת הכספים. באגף זיקנה ושאירים נבדקו ריכוזי החשבון על ידי גב' אסנת פרץ, עובדת האגף, שבדקה את החיובים על פי האמור בתעריף. לאחר בדיקתה, החשבונות היו עוברים לחתימת מנהלת האגף, הגב' מרוז. לאחר בדיקה זו, היו ריכוזי שכר הטרחה מועברים למחלקת הכספים לאישור. נוהל דומה התקיים גם באגף הבטחת הכנסה שנוהל על ידי הגב' ורקוביצקי (פ' 373).

61.         דב שיוביץ לקח חלק בפעילות השותפים עד לשנת 1989. בשנה זו פרש מהשותפות, ככל הנראה על רקע סכסוך בינו ובין חלף, והפסיק לעבוד עם המערערים. במקום זאת, נהג לקבל מתענך הזמנות שומה למל"ל בנפרד, לערוך אותן, ולקבל את תמורתן באופן עצמאי. השותפות המשיכה להתנהל בהרכב ארבעת המערערים.

62.         בשנת 1994 פרש שינה משירות המדינה, אך המשיך לעבוד עם קבוצת השמאים במסגרת השותפות, ולבצע עבודות עבור המל"ל. המערערים תענך, שחר וחלף המשיכו לעבוד באגף השמאי הממשלתי כל העת. בשנת 1981 מונה תענך להיות מנהל לשכת חיפה והצפון. בשנת 1996 הוא מונה לתפקיד סגן השמאי הממשלתי הראשי. בעקבות מינוי תענך, הפך שחר מנהל לשכת חיפה והצפון, וחלף הפך, בשנת 1997, לסגן מנהל הלשכה.

63.         בחודש ינואר 2001 התקבלה באגף זקנה ושאירים שבמל"ל דרישת שכר טרחה של ארבעת המערערים בגין הערכת נכס של תובע גמלה. עובדת האגף, שהיתה מופקדת על אישור החשבונות, הבחינה, שבניגוד לחשבונות שכ"ט קודמים, דרישת שכר טרחה זו הייתה חסרה את חתימתה של נאוה סדן בשורה שנועדה ל-'אישור השמאי הממשלתי'. העובדת פנתה עם החשבון למנהלת האגף, הגב' מרוז, הראתה לה אותו, וציינה בפניה כי חסר אישור של השמאי הממשלתי לחשבון, הנדרש לצורך אישורו. גב' מרוז פנתה לאודיש, שהיה אותה עת ממלא מקום השמ"ר, ושאלה אותו האם להעביר את הבקשה לתשלום בהיעדר החתימה של סדן. אודיש נכנס לבדיקת הענין ועירב את גורמי משרד המשפטים. בשלב זה נפתחה חקירה, שתוצאותיה הובילו להגשת כתב האישום כנגד המערערים.

התעריף

64.          במסגרת האישום הראשון, הואשמו המערערים בכך שבין השנים 1996-2001  הגישו חשבונות שכ"ט למל"ל וקבלו כספים על פיהם בהתאם לסעיף 22 ל'תעריף המינימאלי של לשכת שמאי המקרקעין בישראל' (ת/11, להלן: התעריף), למרות שבפועל לא נערכה על ידם עבודת שמאות על פי הוראות סעיף זה.

65.         התעריף הוצא על ידי לשכת שמאי המקרקעין בישראל, שהינה גוף וולונטרי, המאגד שמאים העוסקים בתחום המקרקעין. הוא כולל את הנחיות הלשכה ביחס לאופן גביית שכר טרחה על ביצוע שומות לנכסי מקרקעין על ידי שמאים פרטיים (ת/11, א(ו), א(ט)). החל משנת 1993, בעקבות הנחייה של הממונה על ההגבלים העסקיים, התעריף מהווה המלצה מנחה בלבד, ואינו מחייב את השמאים החברים בלשכה.

66.         סעיף 1 לתעריף קובע את אופן חישוב שכר הטרחה בגין הערכת קרקעות חקלאיות. סעיף זה קובע מדרגות לחישוב שכר הטרחה כשיעור משווי הנכס הנישום. סעיף 3 לתעריף קובע את אופן חישוב שכר הטרחה בגין הערכת קרקעות ומבנים. גם הוא קובע מדרגות לחישוב שכר הטרחה כשיעור משווי הנכס הנישום. סעיף 14 קובע את החיוב הנוסף בשכר טרחה אותו ניתן לגבות במידה ונתבקשה עריכת שומה למספר מועדים. סעיף 22 קובע את גובה שכר הטרחה שניתן לגבות במקרה בו מעריכים שווי של חלק מנכס שלם. זו לשונו של סעיף 22 העומד במוקד ענייננו:

"22. שומת חלק מהנכס

22.1 אם חלק מהנכס ניתן להערכה בפני עצמו (יחידה מוגדרת ומסוימת) – השכר לפי שווי החלק.

22.2 אם חלק מהנכס אינו ניתן להערכה, יחולו הכללים הבאים:

22.2.1 אם אחוזי הבעלות הם מ-50% ומעלה – לפי שווי הנכס בשלמותו.

22.2.2 אם אחוזי הבעלות פחות מ-50% – לפי מחצית משווי הנכס".

67.          בית המשפט קמא התייחס לשאלת פרשנותו של סעיף 22 לתעריף, וניתח אותו כדלקמן (פסקה 49 להכ"ד ואילך): ראשית, נקבע, כי סעיף 22 אינו מהווה הדרכה לשמאי כיצד יש לבצע שומה לחלק מהנכס, אלא הדרכה לענין חישוב שכר הטרחה, כאשר חלקו של הנכס הטעון הערכה ניתן לחישוב בפני עצמו, וכן במקרה שאינו ניתן להערכה בפני עצמו. ביסוד התעריף טמונה ההנחה כי שכר הטרחה משולם עבור עבודת שמאות שבוצעה. סעיף 22 מבטא קשר של תלות בין עבודת השמאות שבוצעה, לבין שכר הטרחה המתבקש. הוראת סעיף 22.1 קובעת בבירור כי אם חלק הנכס ניתן להערכה בפני עצמו, שכר הטרחה יהיה על פי שוויו של אותו חלק. אם אינו ניתן להערכה בפני עצמו, קובע סעיף 22.2 כי השכר ייגזר משווי הנכס בשלמותו, בהתחשב באחוזי הבעלות של תובע הגמלה בחלקה כולה. השימוש בשיקול הדעת השמאי, אם ניתן החלק להערכה בפני עצמו, ואם לאו, נתון לאיש המקצוע. תנאי לעשיית שימוש בסעיף 22.2 לתעריף הוא כי חלק הנכס אינו ניתן להערכה בפני עצמו. הערכה של חלק כזה מחייבת "ביצוע הערכת שווי לחלקה בשלמותה, גם אם לא שומה מודפסת, או ערוכה בצורה סדורה ומלאה בכתב" (פסקה 49 להכ"ד).

68.          פרשנות בית המשפט להוראה זו שבתעריף היא פרשנות כפשוטה, העונה לנוסחה המילולי של ההוראה, ולתכליתה.

           נקודת המוצא בהוראה זו היא, כי שכר הטרחה משולם על בסיס עבודת שמאות שבוצעה בפועל, כאשר השכר נגזר משווי הנכס שלגביו ניתנה השומה. ככל שניתן לבצע את השומה ביחס לחלקו של מבקש הגמלה הניתן להפרדה מהחלקה כולה, כי אז שכר הטרחה ייגזר משוויו של אותו חלק. לעומת זאת, בקרקע "מושע", שבה בעלותם של השותפים משתרעת על כל אתר ואתר במקרקעין, קיים קושי בהערכת החלק הבלתי מסוים בחלקה, המוגדר באחוזים ממנה. בנסיבות אלה, לצורך קביעת שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 יש להעריך את החלקה בשלמותה, ומתוכה לגזור את ערכו של החלק. על השמאי לפעול, אפוא, בשני שלבים: ראשית, עליו לקבוע קביעה מקצועית האם ניתן בנסיבות הענין להעריך את החלק בנפרד מהחלקה כולה; אם כך הוא – שכר הטרחה יחושב על פי סעיף 22.1 לתעריף. אם, לעומת זאת, הקביעה המקצועית היא כי לא ניתן להעריך את החלק בנפרד, כי אז לצורך שכר הטרחה חובתו של השמאי היא להעריך את החלקה בשלמותה, ולגזור ממנה את שוויו של החלק. לצורך שכר הטרחה, נקבעה נוסחת מיצוע, הבוחנת את אחוזי הבעלות של בעל החלק ביחס לחלקה כולה, אם אחוזי הבעלות נופלים מ-50% מהבעלות בחלקה, שווי שכר הטרחה יחושב על פי מחצית שווי החלקה כולה. אם שיעור הבעלות בחלק עולה על 50% ביחס לחלקה לכולה, היקף שכר הטרחה יתבסס על שווי החלקה כולה.

69.          נוסחה זו מניחה כי ביסוס דרישת שכר טרחה על שמאות של חלק מחלקה שאינו ניתן להערכה עצמאית נפרדת, מצריך הערכת שווי הנכס בשלמותו – הנחשבת משימה מורכבת, המצריכה עבודה מקצועית רבה יותר מאשר הערכת חלק החלקה בנפרד. לצורך שכר טרחה, נקבע מפתח שווי הבנוי על מיצוע, שהפעלתו מניחה כי החלקה הוערכה בשלמותה, ושווייה המלא או מחצית משווייה הם שיהוו בסיס לשכר השמאי בהתאם להיקף אחוזי הבעלות של התובע בחלקה. בצוע הערכת שווי החלקה כולה מהווה תנאי לדרישת שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. בהעדר הערכה כזו, אין בסיס לגביית שכר טרחה בהתאם לחלופה של סעיף 22.2 לתעריף. פרשנותו של בית המשפט להוראת התעריף היא, אפוא, פרשנות טבעית ומתבקשת, ואינה מעלה קשיים מיוחדים, כך הוא מבחינת הנוסח המילולי של סעיף התעריף, וכך הוא מבחינת התכלית המסתברת מתוכנה.

חוות דעת מומחה לצורך פרשנות התעריף

70.          טענת המערערים לפיה נדרשה חוות דעת שמאי מומחה לצורך הבהרת משמעות הוראת סעיף 22 לתעריף, וכי בלעדיה לא ניתן לתת פירוש משפטי לתעריף, אינה יכולה להתקבל.

71.          בית המשפט בתפקידו השיפוטי אמון על פירוש טקסטים שונים המובאים לפרשנותו. הפירוש הנורמטיבי הניתן על ידו, בהתאם לכללי פרשנות מקובלים, אינו מצריך חוות דעת מומחה, והוא מסור לו במסגרת מומחיותו בפירוש טקסטים רלבנטיים למחלוקת בעזרת האמצעים והכלים הפרשניים הנתונים בידיו. פרשנות סעיף 22 לתעריף השמאים אינה כרוכה בשאלות מקצועיות שבמומחיות מקצועית מיוחדת, ולפיכך לא נדרשת חוות דעת מומחה לצורך פירושו.

72.          מעבר לכך, לבית המשפט שיקול דעת רחב מתי ובאלו נסיבות יש להעזר בחוות דעת מומחה לצורך הכרעה בשאלות שבמומחיות. הכלל המנחה בענין זה קבוע בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שזו לשונו:

"20. חוות דעת מומחה ותעודת רופא

בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה בכתב חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן – חוות דעת)..."

הסמכות להיזקק לעד מומחה היא, אפוא, סמכות שבשיקול דעת שיפוטי. בית המשפט  הוא המוסמך להכריע 'האם הוא זקוק לעדות מומחה על מנת להכריע בנושא שבמחלוקת לפניו; ויש ובית המשפט רשאי לפסוק במחלוקת בעצמו, אף שלכאורה המדובר במחלוקת 'מקצועית' המצריכה חוות דעת מומחה' (יעקב קדמי על הראיות   חלק שני 557 (1999); ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (  , 15.3.2006), השוו בהקשר האזרחי: ע"א 5293/90 פועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מח(3) 240, 263 (1993); ע"פ 495/69 עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 408, 413 (1970)).

73.          אכן, אם ראה בית המשפט כי שאלה המחייבת הכרעה שהובאה בפניו אינה מצריכה מומחיות מיוחדת, רשאי הוא להכריע בה מבלי להיזקק לחוות דעת מומחה. במיוחד כך הדבר כאשר מדובר בפרשנות נורמה כתובה, המתפרשת על פי כללי הפרשנות המקובלים, ובעזרת מכלול חומר הראיות שהוצג במשפט. לבית המשפט שיקול דעת רחב אם להיזקק למומחה בנסיבות אלה, אם לאו (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 465, 477 (1999); ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 298, 309 (1998); ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985); אליהו הרנון "הפעלת הידיעה השיפוטית –   אימתי וכיצד" עיוני משפט ד' 5 (1975); אליהו הרנון דיני הראיות כרך ב' 305 (1985)).

74.         בענייננו, לא היה צורך בחוות דעת מומחה לצורך פירוש סעיף 22 לתעריף השמאים. סעיף 22.2 לתעריף מתייחס בבירור לחלקות מקרקעין שהבעלות בהן היא ב"מושע". חלקות אלה מתאפיינות בכך שיש להן בעלים משותפים ולא ניתן לייחד חלק ספציפי לבעלים זה או אחר.

75.         סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מורה:

"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין, ואין לשום שותף חלק מסויים בהם".

           הנחת המוצא במציאות זו היא, כי לא ניתן להעריך את חלקו של אחד הבעלים המשותפים בפני עצמו, והערכת חלקו נגזרת מהערכת החלקה כולה. הנחה זו היא תוצאה של מצב הבעלות המשפטית, והיא מובנת מאליה ואינה מצריכה חוות דעת מומחה. מבנה הבעלות ב"מושע" מחייב, אפוא, כהנחת מוצא את הערכת שווי החלקה בשלמותה. אמנם נטען, כי עשויים להיות מקרים שבהם ניתן להעריך שווי חלק של בעלים במושע בלא שנדרש להעריך את שווי החלקה במלואה, וכי הדבר מחייב קיומם של מאפיינים מיוחדים שלא הוכחו בענייננו. אין עלינו לנקוט עמדה בשאלה זו, שהיא ענין מקצועי שאינו מצריך הכרעה בענייננו. החשוב לענייננו הוא, כי לצורך חישוב שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף ההנחה העובדתית המשותפת לתביעה ולמערערים כאחד היתה כי לא ניתן היה לבודד את חלקו של תובע הגמלה מכלל שטח החלקה, ולשום אותו במנותק ממנה, והמערערים יצרו מצג כלפי המל"ל כי החלקות הוערכו בשלמותן, כאמור.

76.          פרשנותו של בית המשפט את סעיף 22 לתעריף לא נשענה על כללי פרשנות נורמטיביים בלבד. היא קבלה חיזוק ישיר מעדויות המערערים עצמם, אשר העידו,  בעיקר בהודעותיהם במשטרה, כי כדי להעריך חלק ב"מושע" שאינו ניתן להערכה נפרדת, יש לבצע הערכת שווי החלקה בשלמותה. לאמירותיהם בענין זה, בתורת שמאים ותיקים ומנוסים העוסקים במלאכה זו שנים רבות, יש כמובן משקל וערך (תענך, ח"מ 4.3.02/19; ח"מ 5.3.02/4; ח"מ 4.3.02/15; ח"מ 14.5.02/7-8; פ' 702-4).

77.          מדבריו של תענך, שאין מפורטים מהם, עולה המסקנה הברורה כי במקום בו מתבקש שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, יש הכרח לבצע הערכת שווי לשטח החלקה בשלמותה, ומהערכת שווי השלם ניתן לגזור את שווי חלקו של התובע, על פיו נקבע שכר הטרחה של השמאי.

גרסתו של שחר אף היא בנויה על ההנחה כי היה צורך בהערכת החלקה בשלמותה, כדי להגיע להערכת החלק הבלתי מסוים של תובע הגמלה. אלא, שלטענתו, הוא ביצע תמיד את הערכת השלם בדרכו שלו. בחקירתו הראשונה, נשאל שחר על הליך העבודה שהוביל אותו לנקוב את שכר הטרחה בסעיף האחרון של תעודת שומה שהוצגה לו. לאחר שחישב את שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף (ח"מ 4.3.02/28), ולאחר שציין כי הבסיס להערכת שווי החלקה בשלמותה העומד על 40$ למטר מצוי בנירות העבודה שלו שאינם בפניו, השיב:

"ברגע שהגעתי לשווי החלקה בכללותה ולשווי מטר אחד באותה חלקה אז הכפלתי את שווי המטר בגודל הרלוונטי ואז התקבל שווי הנכס של התובע וכנראה הורדתי סכום כלשהו עבור מושע מאחר ומדובר בחלק קטן מחלקה גדולה. כשאני אומר מושע מדובר בבעלות בחלקים בלתי מסוימים בחלקה" (ח"מ 4.3.02/29).   

תשובתו של שחר, שהינה תשובה אחת מני רבות באותה רוח, מעלה כי גם הוא הבין את משמעות הדרישה לחשב את שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, אשר חייבה ביצוע הערכת שווי החלקה בשלמותה. טענתו העקבית של שחר היתה כי אכן בוצעה הערכת שווי כזו, וכי חבריו השמאים העבירו לו את שווי החלקות בשלמות בכל מקום בו בוצע חיוב שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. גם במשפט, חזר שחר על עיקרי עמדתו זו (פ' 828; פ' 831; פ' 857; פ' 860; פ' 871; פ' 908; פ' 917; ובמקומות נוספים). בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו בהיבט העובדתי שלה, לאחר שהוכח בפניו בחומר הראיות כי שחר לא ביצע בפועל הערכות שווי לחלקות בשלמות. חשיבות עדותו של שחר לסוגיה שבפנינו מתמקדת בקיום הנחתו המקצועית לפיה ביסוס שכר טרחה על סעיף 22.2 לתעריף מחייב הערכת החלקה בשלמותה.

78.         שלא כתענך ושחר, חלף ושינה לא התייחסו לחובה הנורמטיבית על פי סעיף 22.2 לתעריף להעריך את שווי החלקה בשלמותה, כדי להגיע להערכת חלקו של תובע הגמלה. מהודעותיהם ועדותם במשפט עולה, כי לא עשו שומה לחלקות בשלמותן (חלף – ת/82, פ' 1057; שינה – 7.3.02/7, ג3 /11.7.02).

79.         מעבר לכך, הובאו עדויות עדים אשר העידו מנסיונם המקצועי בתחום השמאות, על משמעותו של סעיף 22 לתעריף. במיוחד חשובה לענין זה עדותו של זאב כהן, אבי הסדר 78. במסגרת עדותו התייחס לשימוש בסעיף 22.2 לתעריף באומרו:

"נראה לי שהסעיף הזה היה קיים. הוא מתייחס למקרה שבו מעריכים חלק מנכס במושע ופה נאמר שכאשר ניתן להעריך חלק בפני עצמו, השכר הוא לפי שווי החלק. אם לא ניתן להעריך את החלק אז כמובן יש צורך להעריך את השווי הכולל של הנכס ולהכפיל כפול האחוזים של אחוזי הבעלות או אחוזי הזכויות בנכס. ואז יש פה מפתח. כאשר מעריכים את הנכס כולו התעריף הוא אחד כאשר מעריכים חלק מהנכס התעריף הוא אחר" (פ' 204/9-13).

           גם ליפשיץ, מטעם המל"ל הסביר בעדותו את הנחתו ביחס לאופן ההפעלה של סעיף 22 לתעריף מבחינת שכר הטרחה שהיה על הביטוח הלאומי לשלם עבור השומות שהזמין. הוא אומר:

"ת: לפי מיטב זכרוני, אנו מדברים על אותו סעיף 22, שמה מעריכים חלקה בתוך חלקה גדולה. ביקשתי תמיד לדעת מה הבסיס בשלמות, מה הערך של כל חלקה בשלמות, ואז ביקשתי מהשמאים שיציינו זאת בהערה שיש חלקה בתוך חלקה יותר גדולה, לציין את הערכת השווי של כל החלקה. כוונתי, שאם היה יוצא להעריך את כל החלקה הגדולה, זה היה מעלה את הסכומים בצורה מאוד מרחיקת לכת. הכוונה לשווי החלקה בשלמותה, לכן במקרים כאלה רציתי לדעת איפה אני עומד מבחינת הסכום שאני צריך לשלם עבור השומה.

ש: להבנתך, מה עומד מאחורי הסכום הזה, איזו עבודה נעשתה, איך מגיעים לסכום כזה.

ת: לפי הסעיף הזה, היה צורך להעריך את ערך כל החלקה, ובתוך זה את החלקה שנוגעת לתובע בעצמו, כי זה בתוך חלקה גדולה יותר. רציתי לדעת מה אצטרך לשלם עבור החלקה הספציפית הזאת"  (פ' 243-244). 

           הנה כי כן, הבנת הגורמים המעורבים בענין מתיישבת עם פרשנות בית המשפט לסעיף 22 לתעריף, שהיא הפרשנות הטבעית והמובנת מאליה מאופי הבעלות ב"מושע" בחלקות, ולצורך הערכת שכר הטרחה שהתבקש.

80.          סוף דבר לענין סוגייה זו – פרשנות בית המשפט לסעיף 22 לתעריף השמאים היא פרשנות נכונה, מתיישבת עם אופי הבעלות ב"מושע", והקרנתה על טיב העבודה השמאית הנדרשת, ועולה בקנה אחד גם עם הבנתם של הגורמים המעורבים כיצד יש להעריך חלק במקרקעין שאינו ניתן להפרדה פיזית מהחלקה כולה. בנסיבות כאלה, יש להעריך את החלקה בשלמותה, ומתוכה לגזור את ערכו של החלק. שכר הטרחה מחושב בהתאם ליחס הבעלות בחלק לחלקה כולה – אם שיעורו עולה על 50%, יחושב השכר על פי שווי החלקה כולה; אם הוא נופל מ-50% מסך כל הבעלויות בחלקה, הוא יחושב על פי שווי מחציתה.

קביעות העובדה והמהימנות על ידי בית המשפט קמא

81.          המערערים טענו כי נפלו פגמים בקביעות העובדה והמהימנות בפסק הדין קמא. נבחן טיעונים אלה.

82.          על יסוד ניתוח מקיף של חומר הראיות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי שחר, חלף, ושינה לא בצעו את העבודה השמאית הנדרשת לצורך קביעת שומת חלקו הבלתי מסוים של תובע הגמלה, שכן ביצוע שומת החלק לא עברה דרך הערכת שווי החלקה בשלמותה. לפיכך, לא ניתן היה לבסס שכר טרחה על סעיף 22.2 לתעריף ביחס לשומותיהם של שחר (למעט נ/66), חלף ושינה. ביחס לתענך קם ספק בענין זה. דרך הילוכו של בית המשפט קמא בהסקת מסקנותיו היתה כדלקמן:

83.         שלב א' – בחינת גרסאות המערערים. תחילה, בחן בית משפט קמא את דברי השמאים עצמם בכל הנוגע לתהליך ביצוע השומות, כדי לברר האם בצעו עבודה הנוגעת להערכת החלקה בשלמותה (פסקה 27 להכ"ד). בשלב זה, המטרה היתה לבדוק האם מגרסת הנאשמים עולה תמונה קוהרנטית, בנוגע לתהליך העבודה בו נקטו, וליחס בין תהליך זה לבין האופן בו גבו שכר טרחה, על רקע קיום השותפות במסגרתה פעלו במשך כ-20 שנה.

תענך, בהודעותיו במשטרה, הבהיר כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה,  והודה כי בביצוע שומות לחלקות במושע, חובה להעריך את החלקה בשלמותה כדי להגיע לשווי חלקו של תובע הקצבה. במשפט שינה תענך מגרסתו. הוא העיד כי כאשר אמר במשטרה כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה, התכוון כי לא ביצע 'שומה פורמלית', אלא הגיש שומה של אותם חלקים במושע שהתבקש להעריך, אותם העריך כדרך שמעריכים חלקים במושע, כלומר, על בסיס נתוני כל החלקה (פסקה 30 להכ"ד).

שחר, בהודעותיו במשטרה, הבהיר כי השמאים לא ביצעו ולא נדרשו לבצע שומה כתובה לחלקה בשלמותה. עם זאת, טען כי בשומות שערך בעצמו עשה, לדבריו, חישוב של שוויה של החלקה בשלמותה לפי נתוני החלקה, אך לא שומה של ממש. בחקירותיו במשטרה הדגיש שחר, כי בכל אחת מהשומות שערך הוא עבר תהליך ארוך ומסובך בדרך לחישוב שווי החלקה בשלמותה. בכל הנוגע לשומות חבריו טען, כי לצורך עריכת חשבון שכר טרחה, היה עליו לדעת את שווי כל החלקה, ושווי זה נמסר לו על ידי השמאים בין בפתקים, בשיחות בעל פה או בטלפון. במשפט, שינה שחר את גרסתו לגבי תהליך העבודה, וטען כי ערך שומה מלאה לחלקה בשלמותה (פסקה 34 להכ"ד). עוד טען, כי שווי החלקה בשלמותה בשומות חבריו נמסר לו בדפים מיוחדים שהיו מצורפים לתעודות השומה של חבריו, טענה שלא גובתה בראיות כלשהן.

חלף, בהודאותיו במשטרה וכן במשפט, אישר שלא ערך שומה לחלקה בשלמותה, אלא ערך שומה לחלקו של תובע הגמלה בלבד. לדבריו, כדי להגיע לשווי של מטר מרובע בחלקה השלמה, היה נעזר בנתונים כלליים שעמדו לרשותו, בהם גודל השטח במפה, נתוני השוואה, וכדומה. במשפט ביקש להסביר כי כשאמר שלא עשה שומה לחלקה בשלמות התכוון לכך שלא העריך את שווי החלקה לרבות כל המחוברים הקיימים עליה (פסקה 38 להכ"ד).

שינה מסר כי מעולם לא עשה שומה לחלקה בשלמותה. הוא חזר על עמדה זו גם במשטרה וגם במשפט. הוא הסביר, כי כדי להגיע להערכה של שווי החלקה בשלמותה, צריך לבצע שומה לכל החלקה, לראות כמה הופרש לצרכי ציבור, וכמה שטחים לבניה נותרו. לדבריו, הוא התמקד בשומת החלק הספציפי של התובע בחלקה. שינה אמר במשטרה כי מסר לשחר, כשזה ביקש זאת, שווי מטר מרובע בחלקו של התובע, שבו עשה שומה כאמור, וזאת לצורך חישוב שכר הטרחה. במשפט, הדגיש שינה כי לא מקובל לערוך שומה לחלקה בשלמותה על ידי הכפלת שווי מ"ר, שכן יש בחלקות מבנים נוספים, אך אם מדובר בשומה של קרקע בלבד, ניתן לחשב את שווייה בשלמות ללא מבנים, על ידי הכפלת שווי מ"ר בשטח החלקה בשלמות.

84.          לאחר שבחן את ההודאות והעדויות של המערערים, ציין בית המשפט קמא: 

"בהודאות שמסרו במשטרה, אישרו תענך, חלף ושינה כי לא ביצעו שומה לחלקה בשלמותה, וטענו בהתאם כי לא מסרו לשחר את שווי החלקה בשלמות.

...

במשפט ביקשו כל הנאשמים, איש על פי דרכו, להסביר כי למעשה יש להבין דבריהם במשטרה כאילו עשו שימוש בנתוני כל החלקה" (פסקה 41 להכ"ד).

לאור האמור, הסיק בית משפט קמא כי כל המערערים מסרו גרסאות שונות וסותרות במשטרה ובמשפט (פסקה 42 להכ"ד), הוא קבע, על פי התרשמותו, כי המערערים בלתי אמינים, וכי גרסאותיהם השונות במשטרה ובמשפט, והנתונים שנמסרו בהן, מביאים לכך כי "לא ניתן לקבל איזה מדבריהם ללא שבאה לדברים תמיכה ממקור עצמאי ובעל משקל" (שם). הוא דחה על הסף את דברי שחר כאילו ביצע שומה לחלקה בשלמותה. על פי קביעתו, דבריו אלה אינם מתיישבים עם טענותיו החוזרות והנשנות לפיהן לא היה צורך בשומה לכל החלקה, והנתון של שווי החלקה בשלמותה נדרש אך ורק לשם חיוב שכר הטרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף. דבריו אלה גם אינם מתיישבים עם דבריו בעימות שנערך בינו לבין חלף, שם אמר במפורש כי לא בוצע התהליך המורכב של שומה לחלקה בשלמותה, אלא נעשה חישוב לצורך חיוב שכר טרחה בלבד, וכי שווי החלקה בוצע 'על הצד הנמוך'. מכל המערערים, שחר נתפס בעיני בית המשפט כבלתי אמין במיוחד, וגרסתו כרופסת ביותר. בשלב זה, בית המשפט התרשם מהערפל שעלה מגרסאות המערערים ומהנתונים הסותרים שמסרו, והגיע למסקנה כי אין להישען על אמרותיהם מבלי להביא להן חיזוק ממקור חיצוני כלשהו (פסקאות 43, 52 להכ"ד).   

85.          לענין מהימנות גרסאות המערערים, חשוב לציין את העניינים הבאים, המבססים את התרשמותו השלילית של בית המשפט מרמת אמינותם של המערערים:

86.         השמטת חתימת סדן לאחר מותה: ביום 16.11.01, ובעודה עדיין הגורם המופקד על אישור חשבונות שכר הטרחה מטעם השמאי הממשלתי, נפטרה נאוה סדן ז"ל ממחלה. בבית המשפט קמא הוכח כי לאחר מותה, המערערים הכינו טפסי ריכוז חשבון חדשים, מהם נעדרה השורה המתייחסת לאישור החשבון מטעם השמאי הממשלתי, והגישו את ריכוזי החשבון הללו למל"ל לצורך תשלום (פס' 55-57 להכ"ד). ענין זה הוא שגרם לחשיפת הפרשה כולה. במשפט, איש מהמערערים לא נטל אחריות על מעשה זה, ולא הבהיר את הרקע לביצועו. שחר השיב בחקירתו, כי לאחר פטירת סדן, המערערים היו ב'שוק', שכן לדבריו, לא העריכו כי מועד פטירתה קרוב. לדבריו, אין המדובר במעשה מרמה, ולא היתה כל כוונה של הסתרה במעשה, אלא זוהי הדרך בה בחרו המערערים ללכת, מכיוון שבאותה עת טרם כיהן באגף שמ"ר במקומו של יצחקי, ואודיש טרם נכנס לתפקידו. כן טען שחר כי ההצעה להשמיט את חתימת סדן היתה של חלף. שינה אישר כי ידע שהחל ממותה של סדן המערערים השתמשו בטפסים מיוחדים, אך טען כי אינו זוכר את הסיבה לכך. חלף בחקירתו במשטרה טען כי לאחר מותה של סדן אמרו שחר ותענך כי כלל אין צורך בחתימתה, בעוד שהוא חשב כי חתימתה מהותית. בתשובה לשאלה מי השמיט את החתימה, השיב חלף כי המדובר בשחר. כשנשאל תענך של מי היה הרעיון להשמיט את חתימתה של סדן השיב כי אינו יודע, טען כי ידע שהטפסים מועברים למל"ל ללא החתימה, ואף חשב כי זו שיטה נכונה יותר ממצב שבו השורה תיוותר ריקה. בית המשפט קמא קבע כי עמדתם של המערערים בכל הנוגע לפרשה זו הינה 'תמוהה ביותר' (פסקה 57 להכ"ד). לדבריו, מדובר היה בהעלמה והסתרה ברורה ומכוונת של חלק חשוב ומהותי בתהליך העבודה, וקשה להעלות על הדעת שהמערערים, שמאים בכירים העובדים במקצוע ובשירות המדינה עשרות שנים, אכן סברו שהדרך הנכונה להמשיך לפעול לאחר פטירתה של סדן ז"ל היא בדרך של הסרת חתימת האישור מטעם השמ"ר, ללא העמדת המל"ל והשמ"ר כאחד על עובדת הפטירה של הגורם המאשר, ובלא המתנה למינוי גורם מאשר חדש. נקבע, ובדין כך, כי פעולתם של המערערים בענין זה תורמת לאי האמון בגרסאותיהם, ותומכת במסקנה כי הם בקשו להסתיר מהמל"ל את השיטה הפסולה בה נקטו בהגשת חשבונות שכר טרחה, אשר קבלה לאורך שנים את אישור האגף באמצעות חתימת נאוה סדן ז"ל.

87.         מחלוקת בשאלת העברת המידע בין השמאים בשלב חישוב שכר הטרחה: לאורך כל ההליכים, שררה מחלוקת מהותית בין המערערים בשאלה אלו נתונים, אם בכלל, הועברו לשחר לצורך הכנת חשבונות שכר הטרחה. לעמדת בית המשפט קמא, "המחלוקת בין שחר לתענך, חלף ושינה, בשאלה מה נמסר לשחר לצורך חישוב שכר הטרחה חשובה, שכן היא משקפת את עמדת הנאשמים בשאלה מי עשה את הערכת השווי של החלקה, אם בכלל. כששחר טוען שקיבל את השווי של כל החלקה ואף הנחייה כיצד לחייב, הרי הוא מודה שלעניין שומות חבריו, לא עשה את הערכת השווי. כשתענך חלף ושינה טוענים שלא מסרו שווי כזה או מסרו שווי מטר בחלק כשנתבקשו, יש בכך תמיכה במחשבה שלא עשו הערכת שווי החלקה בשלמות" (פסקה 61 להכ"ד).

שחר טען במשטרה כי חבריו המערערים היו מעבירים לו את שווי החלקה בשלמותה בשיחות בעל פה או בשיחות טלפון שהיה מנהל איתם בבואו לחשב את שכר הטרחה (ח"מ 4.3.02/30). במשפט, טען אף יותר מכך – כי לכל תעודת שומה היה מוצמד דף הנחיות נוסף, בו נרשמו סעיפי הבסיס מהתעריף, שווי החלקה בשלמותה, היותה של החלקה בבעלות במושע, ופרטים נוספים שסייעו בעדו. שחר קרא לדף 'דף הנחיות לעריכת שכר טרחה' (פ' 859/17). לעמדתו, על פי נתונים אלה, ומבלי שבדק את השומות שערכו חבריו לגופן, היה יכול לערוך את החשבונות, בדיוק לפי הוראות חבריו ובהתאם לסעיפי החיוב שבחרו לציין בפניו. למרות שדבק בגרסתו זו, לא הצליח שחר להציג, ולו מסמך אחד, כהוכחה לטענתו. שני פתקים שניסה להציג (בהם ת/74) נדחו על ידי בית המשפט קמא (פסקה 60 להכ"ד). כך, אף שלגרסתו לכל תעודת שומה היה מצורף 'דף הנחיות', הוא לא הצליח להראות, ולו דף אחד, מהסוג האמור. המערערים האחרים הכחישו לחלוטין את גרסתו של שחר בדבר קיומם של דפי ההנחיות. עמדתו של תענך בענין זה כונתה על ידי בית המשפט קמא 'עמדה מתפתחת'. במשטרה מסר תענך כי מעולם לא מסר לשחר את שווי החלקה בשלמותה, שכן לא העריך אותה כלל. מאוחר יותר, במשפט, כבר מסר כי היו מקרים בהם היה מסייע לשחר בעריכת החשבון (פ' 741; פ' 757). עם זאת, תענך מסר כי פעולות החיוב של שחר היו עצמאיות לחלוטין, ולא היה צורך להנחותו בשאלה כיצד לחייב בשכר טרחה שכן הוא ידע כי מדובר בחלקות ב"מושע", והכיר את הסיכומים עם המל"ל. חלף טען כי שחר הוא זה שביצע את חישוב השווי של החלקה בשלמות, וכי כל שמסר לשחר היה את שווי חלקו של התובע וערכו של מטר מרובע בחלקו של התובע. על רקע האמור, בית המשפט קמא התייחס לגרסאות כל המערערים כבעלות אמינות נמוכה ביותר.

88.         פרשת 'החתימות בלאנקו': בפני בית המשפט קמא הוכח כי במהלך השנים התגבש נוהג, לפיו המערערים היו חותמים על ריכוזי חשבון ריקים, קרי, ריכוזי חשבון ללא נתונים על שכר טרחה המתבקש בעבור שומה כזו או אחרת, ומעבירים אותם לשחר על מנת שלא לעכב את הגשת החשבונות. 

תענך מסר בחקירתו במשטרה כי נהג לחתום על ריכוזי חשבון 'בלאנקו', החל משנת 1998. לדבריו, הדבר הונהג בשל העובדה שכל אחד מהמערערים היה עסוק בענייניו, ולא נכח בלשכת חיפה באופן קבוע כדי לחתום על הריכוזים (ח"מ 15.4.02/2; ח"מ 14.5.02/5). במשפט, ניסה להסתייג מעמדתו זו, ואמר כי הדבר היה נעשה בתדירות נמוכה. חלף מסר במשטרה כי נהג לחתום על ריכוזי חשבון מלאים בלבד (ח"מ 4.3.02/13). כשהוצג לו בלוק שלם של ריכוזי חשבון עליהם חתם 'בלאנקו' אישר שהמדובר בחתימותיו. במשפט העיד כי בשנים האחרונות, החל משנת 97', הוא חתם על ריכוזי חשבון ריקים כענין של שגרה (פ' 1099). שינה, טען במשטרה ובמשפט, כי תמיד היה נוהג לחתום רק על טפסים ריקים, וזאת כדי שלא לעכב את עריכת החשבונות (ח"מ 14.5.02/3; פ' 1132). בניגוד לשלושת חבריו, שחר עמד על כך שמעולם לא היו חתימות בלאנקו (ח"מ 4.3.02/19), ובהמשך אף טען כי היה ניסיון לעשות זאת מצידם של חלף ושינה, אבל הוא מחה על כך והשליך את הטפסים לפח (ח"מ 1.5.02/5). כשהוצגו לו טופסי ריכוז חשבון חתומים 'בלאנקו', הוא טען כי מדובר בטפסים מהתקופה שלאחר מותה של סדן, וכי לא השתמש בהם. בית משפט קמא קבע כי תמוהה ביותר העובדה כי בעוד שתענך, שינה וחלף טוענים כי חתמו על ריכוזי חשבון 'בלאנקו', שחר, עורך החשבונות, מכחיש את הנושא באופן גורף. מכל מקום, בית המשפט קמא העדיף את גרסתם של השלושה שהודו בחתימה 'בלאנקו', וקבע כי קיומה של שגרת נוהל כזו פוגעת באמינותם של המערערים פגיעה מהותית.

89.         שלב ב' – בחינת תוצרי עבודת המערערים: לאחר שדן בגרסאותיהם של המערערים, עבר בית המשפט לבחון את תעודות השומה שהגישו המערערים, כדי לבחון  האם במקום בו דרשו שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, אכן בוצעה הערכת שווי לחלקה בשלמותה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי בגוף תעודות השומה עצמן לא נמצא כל זכר לנתונים בדבר שווי החלקה בשלמותה. ציון שווי כזה הופיע רק בטופסי חישוב שכר הטרחה שנערכו על ידי שחר, כאשר לצד השורה המציינת כי מבוצע חיוב שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף, הופיע מספר, בכתב ידו של שחר, המציין את השווי הכולל של החלקה (פסקה 27 להכ"ד). אין בתעודות השומה איזכור כלשהו כי מדובר בשומת חלק מחלקה במושע, אין בהן הערכת שווי של כל החלקה, ואין בהן ציון שווי מטר ממוצע בחלקה או בחלק ממנה.  בין פרטי הנכס מצויין שטח הנכס כולו ושטח החלק הנישום, ופרטים שהועברו מהמל"ל וממפת הגוש (פסקה 77 להכ"ד).

90.          המערערים הזכירו, במשטרה ובמשפט, כי ערכו רישומים, תחשיבים וניירות עבודה שבהם העריכו את שווי החלקה כולה (פסקה 78 להכ"ד). שחר אף ציין כי הרישום בדבר שווי החלקה בשלמות בטופס שכר הטרחה הינו תמצית של חישוביו ורישומיו, וכי גם ביחס לשומות חבריו היה מקבל דפי הנחיות. תענך ציין כי בניירות העבודה שלו בוודאי יהיה ביטוי לחישובי שווי מטר בחלקה, נתון אשר לפיו ניתן לחשב את שווי החלקה בשלמות. גם חלף הפנה לטיוטות שטען שערך, וגם שינה הזכיר קיומם של רישומים לצורך שומותיו. בחינה זו לא עמדה בחלל ריק. מאחר שמדובר היה בשמאים עובדי האגף, ומאחר שלאור 'הסדר 78' סוכם כי יישמרו תסקירים, ולאור כללי שמאות בסיסיים – היה זה אך מתבקש כי לצד תעודות השומה, יישמרו תסקירי שומה מפורטים יותר. בית המשפט ביקש לאתר בניירות העבודה של המערערים רישומים, המבססים את טענתם כי ביצעו הערכות הנוגעות לשווי החלקה בשלמותה (פסקה 78 להכ"ד). בדיקה זו העלתה מספר ממצאים בעניין דרך החישוב שננקטה על ידי המערערים. כך, בשומות שחר, התייחס בית המשפט לת/129, קלסר שומות בכפר טורען אשר ברקעו אותרו חישובים בכתב ידו, וקבע כי, למעט שומה אחת (נ/66), לא ניתן לקבוע כי הרישומים מתייחסים לשווי החלקות בשלמותן. לגבי נ/66 נקבע, כי מופיע בתעודת השומה, באופן חריג משאר השומות שבקלסר, תיאור כללי מסוים של החלקה, וכן ציון העובדה שהחלקה במושע. בשומות חלף, התייחס בית המשפט לטיוטות של חלף (נ/96; נ/86) וקבע, כי לא נמצא ביניהן כל חישוב ממנו ניתן להסיק כי המדובר בהערכה שמאית של החלקה בשלמותה. בשומות שינה (למשל ת/190) נקבע, כי ככל שניתן לפענח דבר מה הכתוב בתחשיבים, לא עולה מהם התייחסות לשטחים שמעבר לחלקו של תובע הגמלה. בית המשפט קמא נדרש לניירות עבודה שהגיש תענך. במסגרת בחינתם, נתקל בתרשומות בכתב, בשתי שומות (נ/55; נ/56), בהן הופיעו המילים: (ק' שלמות 70 דולר) או (שלמות 75 דולר). תרשומות אלה לא לוו בחישובים או בהסברים כלשהם.

בית משפט קמא בחן בקפידה את תוצרי עבודות השמאות של המערערים. למעט במספר מזערי של שומות, הוא לא איתר, ואף לא הופנה, לכל חישוב או רישום ממנו עולה, ולו לכאורה, כי נעשו חישובים או רישומים לעניין הערכת שווי החלקה בשלמות, ובכלל זה, לפירוט האלמנטים שנלקחו בחשבון ודרך חישובם.

91.         אחת הדוגמאות, הממחישה את התימחור השרירותי שנקטו בו המערערים לקביעת שכר טרחה על בסיס הערכה, כביכול, של שווי החלקה בשלמותה, בא לידי ביטוי ביחס לחלקה 13 גוש 10279 – כפי שהוצג בפסק הדין.

בחלקה זו בשפרעם נעשו שומות לתובעי גמלה שונים. 7 שומות נעשו על ידי שינה. שחר רשם בשולי החשבון את שווי החלקה בשלמותה. השומות נערכו כולן למועדים שמ-1.9.99 ועד 1.6.00, קרי: טווח של כ-10 חודשים. ב-4 מתוך 7 השומות נעשו אומדנים ולא הערכות שווי, וצויין כי שומה תקינה תיערך כשניתן יהיה לסקר את הנכס, וכאשר יהיה צורך בכך. בחשבונות שכר הטרחה מופיע בכתב ידו של שחר שווי החלקה בשלמותה בערכים שונים הנעים בפערים שבין 5 מליון דולר, לבין 30 מליון דולר באופן הבא (ת/109):

מס'	מס' תיק	תאריך השומה	מועד קובע	שווי החלקה בשלמותה בחישוב שכ"ט של שחר	הערות
1.	5257445	7.11.99	1.9.99	20,000,000 $	השטח הנישום 400 מטר ועליו בנין בבניה
2.	52444073	21.12.99	1.11.99	5,000,000$	שומה לשתי חלקות, על החלקה האחרת בנין שרק חלקו שייך לתובע
3.	5388059	27.2.02	1.12.99, 1.1.00	30,000,000$	השטח של התובע הוא שלושה מגרשים ממוספרים בחלקה מיועדים לבניה ועל אחד מהם בנין
4.	5043293	28.2.02	1.1.00	10,000,000$	שומה לארבעה חלקים מחלקות שונות
5.	2581597	9.3.00	1.12.99	30,000,000$	אמדן לחלק של 500 מ"ר של התובע
6.	2101089	15.11.00	1.5.00	20,000,000$	השטח הנישום – 4 בניינים
7.	29123221	16.11.00	1.6.00	20,000,000$	השטח הנישום בנין דו-קומתי – אמדן

מדוגמא זו עולה, כי לצורך מספר שומות ביחס לאותה חלקה, נקב שחר בארבע הערכות שווי שונות של החלקה בשלמותה, בפערים ניכרים בהפרשי זמן קצרים. וזאת, מבלי שהוכח כי הערכות אלה לוו בעבודה שמאית כלשהיא, מבלי שניתן הסבר לשוני בהערכות השווי השונות, בלא הבנה של התהליך השמאי שהוביל להערכות אלו, ותוך ששני השמאים שהיו מעורבים בתהליך, שינה ושחר, מאשימים איש את רעהו כי חברו הוא זה שטעה בהערכות השווי ולא הוא עצמו.

דוגמא זו היא רק אחת מיני רבות, המשקפת את השרירותיות שבהצגת חשבונות שכר הטרחה למל"ל בידי קבוצת השמאים.

92.         טענה משותפת למערערים נסבה על כך כי המל"ל לא דרש מהם הערכת שווי החלקה בשלמותה, ולכן במסמכי חשבונות שכר הטרחה אין ביטוי לכך שהערכה זו בוצעה. הטענה נסבה בעיקר על מסמך נ/23, המהווה סיכום פגישה בין ליפשיץ מהמל"ל לבין תענך ושיוביץ מיום 18.7.89. בענין זה נקבע, כי סיכום הפגישה אינו מציין דבר וחצי דבר לעניין השאלה כיצד ייקבע שווי הנכס בשלמותו. עניינו של מסמך זה הוא 'בביטוי התוצאתי הנדרש על ידי המל"ל למצב של שימוש בסעיף 22, קרי, בחשבון יצויין שווי הנכס ובשומה יצויין גודל השטח הנישום מתוך כלל שטח החלקה. אין בסעיף התייחסות לעבודה הנדרשת לצורך קביעת השווי של החלקה בשלמותה' (פסקה 52 להכ"ד). במילים אחרות, סיכום פגישה זה (נ/23) המבחין בין הפרטים שיש לציין בחשבון שכר הטרחה (שווי בשלמות) לבין הפרטים שיש לציין בתעודת השומה (חלקו של התובע), אינו מלמד על כך שהמערערים היו פטורים מלבצע הערכת שווי לחלקה בשלמותה, כאשר חלקו של התובע לא היה ניתן להערכה במנותק מהחלקה כולה.

93.          על פי קביעת בית המשפט קמא, המל"ל אמנם ביקש כי בתעודת השומה לא יצוין שווי החלקה בשלמות, אבל אין זה אומר כי המל"ל איפשר למערערים לבצע שומה לחלקו של התובע מבלי לעבור דרך הערכת שווי החלקה בשלמותה, במקום בו הדבר נדרש. להיפך, מעדותו של ליפשיץ עולה כי היה מודע לכך שבמקום בו נדרשת הערכת שווי לחלקה בשלמותה הוא ייאלץ לשלם יותר, שכן המדובר בעבודה רבה יותר. בענין זה, כך מסיק בית המשפט, סמך המל"ל על המערערים. אשר על כן, טענות המערערים בהקשר זה לא התקבלו (פסקה 84(ה) להכ"ד).

94.          ניתוחו ומסקנותיו של בית המשפט בענין זה מקובלות עלינו. מנוסח סיכום הפגישה עולה כי בחשבון שכר הטרחה נדרש ציון שווי הנכס בשלמותו, ובתעודת השומה נדרש ציון גודל השטח הנישום מתוך השטח הכולל של החלקה. סיכום זה אינו עוסק בתהליך עבודה שמאי, ואינו מרמז על הוראות או הסכמות כלשהן מטעם המל"ל באשר לדרך עריכת השומות. בעדותו של ליפשיץ מטעם המל"ל נשללה כל אפשרות כזו.

95.         מסקנותיו של בית המשפט מהחומר הראייתי שהוגש ומעדויותיהם של המערערים מעוגנות היטב בתשתית הכוללת שנפרשה בפניו. מחומר זה עולה בבירור כי על אף שסעיף 22 לתעריף חייב לצורך גביית שכר טרחה, הערכת החלקה בשלמותה לצורך הערכת חלק שאינו ניתן להערכה נפרדת, מהלך זה לא נעשה בידי המערערים שחר, חלף ושינה בשומות שערכו. לגבי תענך נתעורר ספק בענין זה. מסקנות בית המשפט מתבססות על הודעותיהם ועדויותיהם של המערערים במשפט, על בחינת תוצרי עבודתם ועל מיגוון עדויות של עדים נוספים, אשר תרמו להבנת התשתית הבסיסית ונוהלי העבודה השמאיים שחלו בנסיבות הענין. המערערים נכשלו במתן הסברים לכשל המתמשך והשיטתי בעבודתם.

96.          חלק גדול מטיעוניהם של המערערים בערעוריהם נועד לקעקע ממצאי עובדה ומהימנות. הכללים ביחס להתערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות מוכרים וידועים. מושכלות יסוד הם כי בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדה ומהימנות אלא אם הן חורגות באופן בולט ממסקנות סבירות המתבקשות בנסיבות הענין (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (  , 27.11.2006); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (  , 10.3.08), להלן: פרשת פרג). יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בהערכת הראיות, בהתרשמות מן העדים ובהערכת התשתית הראייתית הכוללת היא ברורה ומובנת מאליה, ויש לתת נפקות ליתרון זה אלא אם נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), להלן: פרשת יומטוביאן; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-635 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001), להלן: פרשת פלוני; ע"פ 6730/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 9.2.2006)). התערבות חריגה כזו אפשרית כאשר ניתן בכלי ההגיון ובניתוח רציונלי לבקר ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו, החורגים מהתרשמות ומידת האמון שניתנו בעד זה או אחר (ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה פסקאות 3 ו-4 לפסק דיני (  , 24.3.10); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995); ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (  , 19.1.1994); ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 152, 156 (1994); פרשת פרג, שם). לא מצאנו כי ניתוח הראיות והמסקנות העובדתיות שהסיק מהן בית משפט קמא ראויים להתערבות ערכאת ערעור. בית המשפט בחן בקפידה את מכלול חומר הראיות שהונח בפניו והסיק ממנו מסקנות מתבקשות העומדות במבחן ההגיון והשכל הישר. מסקנות בית המשפט מתבססות על תשתית ראייתית ענפה ורבת פרטים, המצביעה בבירור על הכשל החמור בשיטת עבודתם של המערערים לאורך שנים רבות.

העדפת הודעות המערערים על גרסותיהם במשפט

97.          המערערים מסרו הודעות רבות במשטרה – תענך מסר 9 הודעות, שחר – 12 הודעות, חלף – 8 הודעות, ושינה – 5 הודעות. נתקיים שוני בעניינים מהותיים בין תוכן ההודעות של המערערים לעדויותיהם במשפט. וכן נתגלו בגרסאותיהם סתירות בינם לבין עצמם. ההודעות הוגשו כולן בהסכמת המערערים. אולם במשפט, בקשו המערערים להסתייג מדברים שאמרו בהודעותיהם במשטרה. בית המשפט העדיף בעניינים שונים את הודעות הנאשמים במשטרה על פני גרסאותיהם במשפט, שראה בהן בבחינת מחשבה לאחר מעשה (פסקאות 63, ו-65 להכ"ד).

98.          תענך טען כי דברים מסוימים שאמר בהודעותיו נאמרו מתוך טראומה ואין לקבלם כפשוטם. הוא מכוון, בין היתר, לאמירותיו כי לא עשה הערכה לחלקות בשלמותן (פ' 741; פ' 755), כי לא העביר לשחר שווי חלקה בשלמות (פ' 755-6), ודבריו לשחר כי "אם אנחנו כבר עושים את העבודה ומגישים, אז אסור לנקר עיניים. צריך להשתדל לא לנקר עיניים" (ח"מ 25ג' /4.3.02).

           בית המשפט דחה את טענת הלחץ הנפשי והטראומה שהעלה תענך כעילה שלא לייחס משקל מלא לדברים שאמר במשטרה (פסקה 66 להכ"ד). הוא ציין כי חקירתו של תענך, הבכיר מבין השמאים, השתרעה על פני תקופה ארוכה מ-4.3.02 ועד 21.10.02, והוא לא העלה כל טענה בזמן אמת בדבר הצורך לתקן או להבהיר דברים שאמר בחקירותיו, אלא בעת עדותו במשפט זמן רב לאחר מכן. בית המשפט מצא, כי תענך מסר במשטרה דברים סדורים, הגיוניים ומנומקים, גם אם מעמד החקירה לא היה קל, והוא חש בלחץ נפשי עקב כך (פסקה 67 להכ"ד).

99.          גם שינה טען כי היה שרוי בלחץ ופחד בחקירה, וביקש כי בית המשפט יעדיף את דבריו במשפט. גם עמדה זו נדחתה, ונקבע כי דבריו במשטרה נמסרו בצורה סדורה והגיונית. בית המשפט נתן להודעות אלה את מלוא משקלן ודחה – ובדין כך, את הטענות כי משקלן נפגע עקב מצבם הנפשי של הנחקרים.

           רמת מתח וחרדה בעת חקירה משטרתית היא טבעית, במיוחד לגבי אנשים מן הישוב שאינם מורגלים בהליך זה. עם זאת, אין בכך כדי לפגום כהוא זה במשקל ההודעות, שניתנו מרצון חופשי, ותוך שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה וביכולת הניתוח והניסוח של הדברים, כפי שעולה בבירור מתוכנן של ההודעות, ובשים לב למספרן הרב של ההודעות שהתפרשו על פני תקופה ארוכה, ובדרך ניהולה המתמשך של החקירה אשר פתחה בפני הנחקרים את מלוא האפשרויות לתקן, לשנות, ולהשיג על דברים שאמרו במהלך החקירה. הם לא בקשו לעשות כן, והדבר אומר דרשני.

100.       עוד טענו המערערים כי הודעותיהם במשטרה פסולות מן הטעם שחוקרי המשטרה הפרו את חובתם להודיע להם על זכותם להתייעץ עם עורך דין בטרם מסרו את הודעותיהם. טענותיהם אינן מופנות כנגד קבילות ההודעות אלא כנגד משקלן שנטען כי הוא אפסי, לנוכח מחדלם של חוקרי המשטרה לקיים את זכות הנאשמים להיוועץ בעורכי דין. הם מפנים בענין זה להילכת יששכרוב. בית המשפט קמא דן ושקל טענות אלה, ומצא לנכון לדחותן, ובדין כך.

           נקודת המוצא בענייננו היא כי אין מתעוררת כל שאלה של קבילות ההודעות, ולו מהטעם כי הנאשמים הסכימו להגשתן כראיות במשפט ללא כל סייג. טענתם נסבה כלפי משקלן של ההודעות אשר נפגע לטענתם עקב מחדלי החוקרים להודיע להם על זכותם להיוועץ בעורך דין.

101.       הילכת יששכרוב קבעה מבחן ראייתי יחסי, על פיו פגיעה מהותית של גורמי החקירה בזכות ההיוועצות של נחקר בעורך דין, היורדת לשורש האוטונומיה של הרצון החפשי, וחופש הבחירה הנתונים לנאשם במסירת הודאתו, עלולה לגרוע ממשקל הודעת הנאשם בחקירה. בבחינת שאלה זו, נדרש איזון בין זכויותיו הדיוניות של הנאשם וערך ההגינות בהליך הפלילי, לבין ערכים שבאינטרס ציבורי החותרים לגילוי האמת, לחימה בפשיעה, והגנה על שלום הציבור. לבית המשפט שיקול דעת להכריע בענין משקלה של ראיה כזו בנסיבות כל מקרה לגופו. על מלאכת האיזון להיעשות בזהירות הראויה, בהתחשב במכלול נסיבות הענין.

102.       בית המשפט קמא הניח, ובדין כך, כי היתה חובה על גורמי החקירה להודיע למערערים על זכותם להיוועץ עם עורך דין, בטרם החל בחקירתם. הוא הותיר פתוחה את השאלה האם, כטענת המדינה, מיד לאחר החקירה הראשונה, הודיעו חוקרי המשטרה בפועל למערערים על זכותם להיוועץ עם עורך דין. אולם גם כך הוא סבר, כי באיזון כלל נסיבות הענין, אין באי הודעת החוקרים למערערים בדבר זכותם להיוועץ בעורכי דין כדי לגרוע ממשקל הודעותיהם בחקירה.

103.       אכן, יש צדק בטענה כי על גורמי המשטרה להודיע לנחקר תחת אזהרה, בלא אבחנה, על זכותו הבסיסית להיוועץ בעורך דין. במקרה זה לא הוכח כי הודעה כזו נמסרה, ולכן הנחתנו היא כי למערערים לא הודע מראש ובטרם החלה החקירה על זכות ההיוועצות שלהם עם עורך דין. המשטרה שגתה בכך. מנגד, בנסיבות המיוחדות של ענין זה, ליידוע המערערים בדבר זכות ההיוועצות העומדת להם לא היתה משמעות מהותית רבת משקל. המערערים כולם אנשי מקצוע בכירים, עובדי מדינה מזה שנים רבות, שמלאו תפקידים בכירים בשירות המדינה. סביר להניח, כי בתוקף מעמדם זה, היתה ידועה להם זכותם להיוועץ בעורכי דין, ולא נטען ולא הוכח אחרת. יתר על כן, איש מהם לא טען כי בפועל לא התייעץ עם עורכי דין. חקירותיהם של המערערים נמשכו במשך תקופה ארוכה של חודשים רבים, וסביר להניח כי ברקע התנהלות החקירות ניהלו המערערים התייעצויות עם עורכי דין, ומכל מקום ניתנה להם האפשרות המלאה לעשות כן. בנסיבות המיוחדות של פרשה זו, לאור מעמדם של המערערים, העמדתם על זכותם להיוועץ בעורכי דין היתה בעלת משמעות טכנית יותר ממהותית, גם אם, ככלל, על המשטרה לעמוד בחובת היידוע של זכות ההיוועצות הנתונה לנחקר תחת אזהרה בכל מקרה, ובלא אבחנה. בסופו של יום, ובאיזון כולל של מכלול השיקולים, אין לראות במחדל המשטרה משום פגיעה מהותית בהגינות ההליך החקירתי, ואין בו כדי לפגוע במשקלן של הודעות הנחקרים במשטרה.

104.       לסיכום הדברים בראש פרק זה בפן העובדתי יש לומר: אין עילה להתערב בקביעות בית משפט קמא, הן באשר לפרשנותו הנורמטיבית את סעיף 22 לתעריף, והן באשר לממצאיו במישור העובדתי. לפי ממצאים אלה המערערים שחר, חלף ושינה פעלו בדרך פסולה, בכך שהגישו חשבונות שכר טרחה בהסתמך על סעיף 22.2 לתעריף, המחייב לצורך חישוב שכר הטרחה הערכת שווי החלקה כולה לצורך גזירת ערכו של חלק בלתי מסוים בה. זאת, בלא שבפועל בצעו עבודה שמאית בהתאם לדרישה זו.

הפן הנורמטיבי:

יסודות העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים

105.       המערערים שחר, חלף ושינה הורשעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נציג בתמצית את התשתית הנורמטיבית של יסודות העבירה, המוגדרת בסעיף 415 לחוק העונשין, שזו לשונו:

"קבלת דבר במרמה

המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".

106.       העבירה של קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית. הרכיב ההתנהגותי בה הוא הצגת טענה כוזבת; הרכיב הנסיבתי הוא "דבר", והרכיב התוצאתי הוא "קבלה" של הדבר (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 536 (1997), להלן: פרשת מרקדו; ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 34 (1995)). "הדבר" עשוי להיות "מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה" (סעיף 414 לחוק העונשין). נדרש קשר סיבתי בין ההתנהגות – מצג הכזב, לבין התוצאה – קבלת הדבר. המחשבה הפלילית הנדרשת היא זו של מודעות לקיומם של היסודות העובדתיים של העבירה, קרי: היות המצג כוזב, אפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ורכיב הסיבתיות שבין המצג הכוזב והתוצאה (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות', פ"ד מט(2) 4, 22 (1995)). יסוד "המרמה" מוגדר באופן רחב בסעיף 414 לחוק העונשין. כל טענה של עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, עשויה להיחשב מצג שוא. המצג עשוי להתהוות באמצעות טענה הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות (פרשת מרקדו, בעמ' 537; ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 19 (1989)).

107.       הערך החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש ההחלטה, הפעולה והבחירה של המרומה, אשר נשלל ממנו עקב מעשה המרמה (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 539 (1992), להלן: פרשת ברזל). הפגיעה בחופש הרצון של המרומה פירושה שאילו היו נפרשות בפניו כל העובדות לאשורן, הוא עשוי היה לפעול אחרת מכפי שפעל. הערך המוגן בעבירת המרמה הוא ההגנה על חופש הרצון ושמירה מפני פגיעה בו בהתקיים קשר סיבתי בין פגיעה כאמור לבין קבלת "הדבר" (פרשת מרקדו, בעמ' 540).

108.       עבירת מרמה בנסיבות מחמירות כורכת עמה נסיבות מיוחדות מבחינת צורת המרמה, השיטה, התכנון, התחכום, ההיקף, וגורמים מעין אלה (ע"פ  399/88 בלאס נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 705, 742 (1990)). איתורן של נסיבות מחמירות תלוי בנסיבותיו של המקרה ובמאפייניו המיוחדים (ד' ביין "נסיון לאילוף הנסיבות המיוחדות בעבירת המרמה והזיוף" הפרקליט כ"ו 378 (1970); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 42 (2002); ע"פ 618/88 בן עמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 227 (1988)).

109.       בית המשפט קבע כי שחר, חלף ושינה דרשו שכר טרחה עבור שומותיהם בהסתמך על סעיף 22.2 לתעריף, ויצרו בכך מצג כוזב, לפיו לצורך הערכת חלקם הבלתי מסוים של תובעי הגמלה בחלקות, הערכת החלקה בשלמותה אמנם בוצעה, וממנה נגזר שווי החלק של התובע. על יסוד מצג כוזב זה, קבע בית המשפט כי המערערים קבלו מהמל"ל תשלומי שכר טרחה שלא הגיעו להם בסכומי עתק. המל"ל סבר בטעות כי המערערים זכאים לתשלומים אלה, ובכך נתקיים הקשר הסיבתי בין המצג הכוזב לבין קבלת "הדבר" במרמה. בהשענותם על סעיף 22.2 לתעריף לצורך גביית שכר טרחה מהמל"ל, בלא שבצעו הערכות שווי של החלקות בשלמותן, ביטאו המערערים מודעות למצג הכוזב שהציגו בפני המל"ל, ולאפשרות קבלת דבר מכוחו. היתה להם מודעות למצג הכוזב, לאפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ולקשר הסיבתי בין המצג לתוצאה. עוד נקבע, כי התרחשו במקרה זה נסיבות מחמירות שהתבטאו בפעולה המשותפת של הקבוצה, באורך התקופה בה בוצעו המעשים, בהיקף הסכומים שנגבו בדרך פסולה, ובהיות המערערים עובדי מדינה בכירים. המערערים היו מודעים גם לנסיבות מחמירות אלה (פסקאות 94 עד 96 להכ"ד).

טענות המערערים ביחס ליסודות עבירת המרמה

טענות חלף

110.       חלף טוען, כי טעה בית המשפט בקביעתו כי הוא ביצע עבירת מרמה, שכן לא הוכח שהציג מצג שוא כלפי המל"ל, ולא הוכח קיומו של יסוד נפשי של מודעות הנדרש בעבירת מרמה. הוא טוען, כי ביצע הערכה כוללת של החלקה על בסיס נתונים חלקיים שהיו בידו, שעל פיהם יכול היה לגזור את שווי החלקה כולה. על פי הטענה, היתה לחלף 'התרשמות כללית' על נתוני החלקה השלמה כתוצאה מנתונים שהיו בידיעתו, אותם אסף מאנשים במקום, וכן נתוני תכנון, וכיוצא באלה. על יסוד זה אין מקום להסיק כי הציג ביודעין מצג שוא כלפי המל"ל כאילו העריך את החלקות בשלמותן אף כי בפועל לא עשה כן.

111.       אין לקבל קו טיעון זה. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי חלף אחז בשתי גרסאות שונות בקשר לעבודות השומה אותן ביצע במסגרת עריכת השומות למל"ל. האחת – גרסה שנתן במשטרה, והשניה – גרסה שהציג בבית המשפט.

112.       במשטרה, טען חלף באופן עקבי כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה, אלא ביצע שומה לחלקו של התובע בלבד, ושחר הוא שקבע את נתון שווי החלקה בשלמותה. ענין זה עלה בבירור מחקירותיו (ח"מ 03.04.02/28; ח"מ 25.06.02/4; ח"מ 17.7.02/5), ומהעימות שנערך בינו לבין שחר (ת/82א', בעמ' 38, 78). במשפט, שינה חלף את גרסתו, וטען כי הוא ביצע הלכה למעשה, את הערכת שווי החלקה בשלמותה, על יסוד נתונים כלליים שהתייחסו לשטח החלקה השלמה. גם בשלב סיכומי הטענות, טען חלף כי ביצע הערכת שווי כזו או אחרת, שהתבססה על נתונים חלקיים. בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתו של חלף, וקבע:

"ההסברים שנמסרו במשפט על ידי תענך, שחר, חלף ושינה, לפיהם כשאמרו במשטרה שלא ביצעו שומה לחלקה בשלמות או הערכת שווי החלקה בשלמות התכוונו לכך שעשו זאת בדרכם לקביעת שווי מטר ממוצע בחלקו של התובע, היא גרסה כבושה שהועלתה לראשונה במשפט. החקירות במשטרה נמשכו לאורך חודשים ארוכים. לא הובאה כל סיבה לכבישת ההסברים במהלך חודשים ארוכים אלה. משכך, משקל הדברים שנמסרו במשפט בעניין זה, ועמדו בסתירה לדבריהם במשטרה, ככל שלא הוסברו הסבר ראוי, ולא נתמכו תמיכה בעלת משקל, מועט...

... דברי חלף, לפיהם בקובעו את שומת החלק היתה לו "התרשמות" על החלקה כולה, ועניינים נוספים שפורטו לעיל, יש [בהם] כדי להמחיש ולהוכיח כי ציון שווי החלקה בשלמות המופיע בחשבונות שערך שחר, נעשה בדרך בלתי ברורה ובלתי מוסברת, בדרך מקוצרת, דרך שאינה מלאה או מדוייקת, בדרך שהינה "מעין" הערכת שווי החלקה בשלמות" (פסקאות 84 ו- 88 להכ"ד).

113.       יש לקבל את קביעות בית המשפט, ולדחות את טענות חלף בענין זה. מקריאת הודעות חלף במשטרה, ומבחינת השומות שהגיש עולה בבירור כי גרסתו במשטרה, שלא היתה בבחינת "מחשבה מאוחרת", משקפת בצורה הקרובה ביותר את האמת. טענתו של חלף לפיה מעיון בשומות שערך עולה, למצער, ספק בשאלה אם ביצע הערכת שווי של החלקה בשלמותה אינה עומדת במבחן ההגיון. עיון בטיוטות אליהן הפנה (נ/96) מעלה כי ניתן למצוא בגב הטיוטות חישובים מספריים שונים. בדומה לבית המשפט קמא, גם אנו התקשינו לראות בחישובים אלה ענין ממנו ניתן להסיק כי מדובר בתהליך עבודה שעניינו הערכת שווי החלקות בשלמותן. בדומה ליתר הרישומים שנבחנו, אפשר שגם תחשיבים אלה מציגים הכפלת שטחים בערכים דולריים או שקליים מסוימים, אך לא ניתן להבין מהם כי הם מתייחסים לנתונים בדבר הערכת החלקות בשלמותן.

114.       גרסתו של חלף במשפט היא גרסה משוכללת, שנועדה לשפר עמדות ואין לקבלה. ברי, כי כאשר הבין חלף כי לא יוכל להסביר את חיובי שכר הטרחה שקיבל על פי סעיף 22.2 לתעריף בלא לבצע הערכה של שווי החלקה בשלמותה, בחר לשנות את גרסתו, וטען הלכה למעשה, כי ביצע הערכה כזו. במישור העובדתי טענה זו נדחתה, ובדין כך.

115.       במישור היסוד הנפשי, חתימתו של חלף על חיובי שכר טרחה רבים תוך הישענות על סעיף 22.2 לתעריף, בידיעה שלא בוצעה הערכה של החלקה בשלמותה, משקפת מודעות מספקת לצורך עמידה בדרישת היסוד הנפשי בעבירה. יש בכך לכל הפחות משום עצימת עיניים, שדינה כדין מודעות ממש (סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין).

טיעוני שינה ושחר

116.       טוען שינה כי לא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי, שכן לא היתה לו מודעות בדבר הצורך לערוך שומה לשווי החלקה בשלמותה. גרסתו של שינה היתה כי מעולם לא ערך כל שומה לחלקה בשלמותה. אין לקבל טענה זו. שינה היה מעורב באופן עמוק בתוככי שותפות המערערים, ויש לייחס לו עקב כך ידיעה מלאה על שיטת העבודה, ועל שיטת החיוב הפסולה של שכר טרחה שננקטה על ידם. יש לייחס לו ידיעה מלאה על משמעות סעיף 22.2 לתעריף, במיוחד בהיותו מופקד על פיקוח על חשבונות שכר הטרחה על פי הוראות השמ"ר גלעד יצחק (נ/19). יש לייחס לו ידיעה והבנה את שיטת העבודה שהזרימה לחשבונו סכומי עתק לאורך שנים, פרי שכר טרחה שהתבסס על חשבונות שנתון מרכזי בהם – שווי החלקה בשלמותה – לא נבדק בפועל. בענין זה, יש ליתן משקל רב גם לכמות העצומה של השומות שהגיש שינה למל"ל אשר הפכה אותו – ביחד עם חלף – לשותפים שידעו את פרטי היקף וטיב העבודות שבוצעו בפועל. יש, על כן, לראות בשינה כמי שהיה מודע באופן מלא למצג הכוזב שהוצג על ידי המערערים בפני המל"ל, ולמטרה שברקע אותו מצג – לקבל את "הדבר" – הוא שכר טרחה בשיעור שלא הגיע להם.

117.      שינה ושחר טוענים, כי טעה בית המשפט בכך שלא דרש מהתביעה להוכיח באופן פרטני את כל אלפי השומות שלגביהן טענה התביעה כי נגבה שכר טרחה ביתר. לדבריהם, כדי להוכיח את העבירה, היה על התביעה להוכיח את דרך עריכתה של כל שומה בנפרד, ולא היה מקום להחיל כאן את עקרון "שיטת הביצוע" הכוללנית, שבה התייחס בית המשפט כמכלול לכל השומות, על בסיסן התבקש שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף.

דין טענה זו להידחות. בית המשפט סקר לפרטי פרטים את מסכת הראיות, והגיע למסקנות עובדתיות בדבר שיטת ביצוע עיקבית לפיה במקרים בהם נתבקשו המערערים לשום חלק מנכס, הם דרשו וקבלו שכר טרחה בהתחשב בשווי הנכס בשלמותו על פי סעיף 22.2 לתעריף, וזאת גם כאשר הערכת שווי זו לא נעשתה. שחר עצמו אמר בחקירה, במסגרת עימות עם חלף, כי כדי לחשב את שווי החלקה לא נעשה "תהליך מורכב" הנדרש בשביל עשיית שומה, אלא נעשה חישוב לצורך שכר טרחה "על הצד הנמוך של השווי" (ת/82א, בעמ' 15-16). רק בדיעבד, לאחר שהשומה נעשתה, ולצורך גביית שכר הטרחה, הוכנס סכום שווי החלקה בלא ביצוע הערכה בפועל. בכל  חומר החקירה, לא נמצא בידי המערערים, ולו תחשיב אחד של שווי חלקה בשלמותה. החריג היה נ/66 שנערך על ידי שחר, שאינו משקף את הכלל.

שינה בחקירתו במשטרה הבהיר גם הוא, כי מעולם לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה. בנסיבות אלה, לא נדרשה הוכחה ספציפית ביחס לכל שומה ושומה כנטען. המערערים הציגו מצג שוא עקבי לגבי כל שומה כאילו היא נערכה לגבי החלקה בשלמותה. הוכחת שיטת הפעולה לא חייבה, בנסיבות אלה, התייחסות פרטנית לכל שומה ושומה בנפרד. יתר על כן, כאשר נמצאה שומה חריגה לשיטת הפעולה השגרתית, בית המשפט התייחס לכך, ונתן לכך את המשקל הראוי (למשל, נ/66 שנערכה על ידי שחר).

118.      טענה נוספת שהעלה שינה היא כי טעה בית המשפט בחישוב סכומי הכספים שאותם קבלו המערערים כשכר טרחה על בסיס הפרקטיקה הפסולה, שכן לא התחשב בניכויי מס הכנסה.

           נושא סכומי שכר הטרחה שקבלו המערערים על בסיס שימוש בסעיף 22.2 לתעריף פורט בפסק הדין קמא (פסקה 91 להכ"ד). בית המשפט בדק את הראיות, ובסופו של דבר הסתמך על מסמך נ/16, המתייחס לתשלומים ששחר קיבל החל משנת 1996, וממסמך זה גזר את היקף הסכומים המשוער שקיבלו יתר המערערים על בסיס הסכם שוויוני לחלוקת שכר טרחה שהיה ביניהם. בית המשפט הדגיש כי הסכומים הם "לפני ניכוי מס הכנסה" והוא אינו קובע את שיעורם המדויק. אין צורך לענייננו בהגדרה מדויקת של סכומי שכר הטרחה כאמור, ובית המשפט קמא לא הניח אחרת.

119.       ניתן לסכם ולומר בפן הנורמטיבי: הוכח ביחס למערערים כי נתקיים יסוד מצג השוא בעבירת קבלת דבר במרמה, שכן בפועל, הוצג על ידם למל"ל חשבון שכר טרחה על פי ההנחה כי נערכו בפועל שומות לחלקות בשלמותן לצורך הערכת חלקם הבלתי מסוים של תובעי הגמלאות באותן חלקות, אף כי הערכות כאלה לגבי החלקות לא נעשו בפועל. יסוד "קבלת הדבר" התבטא בקבלת תשלומי שכר הטרחה מהמל"ל, אשר לא הגיע למערערים על פי העבודות שבצעו. המל"ל שילם למערערים על פי חשבונות שקיבל, כיון שסבר בטעות כי המערערים זכאים לתשלומי שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. בכך נתקיים גם הקשר הסיבתי בין המצג הכוזב שהוצג לו על ידי המערערים, לבין "קבלת הדבר". עוד הוכח, כי המערערים היו מודעים באופן מלא למצג שהציגו, ולאפשרות קבלת דבר מכוחו. כקביעת בית משפט קמא, כולם היו מודעים לכך כי לא מתבצעות לצורך השומות הערכות של שווי החלקות בשלמותן, הנחוצות לצורך גביית שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, וידעו כי השכר המתקבל כתוצאה מהגשת חשבונותיהם כאמור, הינו נטול זיקה למציאות שהתרחשה בשטח.

           צדק בית המשפט המחוזי גם בקביעתו כי נסיבות המקרה הן חמורות במיוחד לאור פעולתם המשותפת של המערערים בחבורה, בהתחשב באורך התקופה בה נגבו תשלומי שכר טרחה על פי שיטה זו, לאור היקפם העצום של הסכומים בהם מדובר, ולאור מעמדם המיוחד של המערערים כעובדי מדינה בכירים, החבים חובת אמון מיוחדת למדינה ולשירות המדינה. המערערים היו מודעים לנסיבות מחמירות אלה.

           לפיכך, נתקיימו במערערים יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

אחריות תענך כמבצע בצוותא

120.       בית המשפט המחוזי הרשיע את תענך כמבצע בצוותא עם שאר המערערים. החלטה זו התבססה על הודאת ארבעת המערערים שהיו שותפים לעבודות שבוצעו עבור המל"ל. הם חילקו ביניהם את העבודות, ובצעו אותן בחלקים לא שווים, אך על פי ההסכם ביניהם, שכר הטרחה שהתקבל עבור השומות חולק ביניהם שווה בשווה. במסגרת הסדר השותפות לשנים הרלבנטיות לאישום, החשבונות השונים נערכו כולם במרוכז על ידי שמואל שחר. ארבעת המערערים חתמו על מסמך הריכוז שליווה את החשבונות בגין כל שומה שמי מהם ביצע. ארבעתם קבלו את אישור השמאי הממשלתי הראשי באמצעות נאוה סדן ז"ל. תענך אישר כי חתימתו על מסמכי הריכוז נדרשה כמו חתימת שאר המערערים, כדי שכל אחד מהם יקבל את חלקו בשכר הטרחה.

121.       תענך טוען, כי בית המשפט שגה כאשר ייחס לו ביצוע בצוותא עם יתר המערערים, חרף הספק שעלה אם בשומות שהוא עצמו ביצע נעשתה הערכה של שווי החלקה בשלמותה. טענתו של תענך לגבי הרשעתו כמבצע בצוותא היא כי הוא לא הכיר את תהליך העבודה השמאית של חבריו במסגרת השומות שהם היו אחראים להן, והוא היה אחראי לשומות שלו בלבד, אשר לגבי עריכתן זוכה מן הספק, ואין לייחס לו מודעות ביחס לשומות המערערים האחרים, הנדרשת לצורך הרשעתו באישום הראשון.

122.      תיקון 39 לחוק העונשין עיגן בחוק את אחריותם של הצדדים השונים לעבירה – המבצע, המשדל והמסייע – והוא משקף את הנורמה הבסיסית של דיני השותפות לעבירה במשפט הפלילי בישראל. מטרת ההבחנה בין השותפים האפשריים לעבירה נועדה לשקף את מידת הפגיעה הטמונה בהתנהגותו של כל אחד מהם בערכים חברתיים מוגנים (ע"פ 8710/96 הלדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 544-545 (1997), להלן: פרשת הלדשטיין; פרשת מרקדו, בפסקה 84). העיקרון המנחה את סיווגם של נאשמים כשותפים לעבירה הינו פונקציונלי-מהותי, ועל פיו נבדק חלקו של כל אחד מהם בעשייה העבריינית הכוללת. סעיף 29 לחוק העונשין בחלקו הרלבנטי לענייננו, קובע:

"29. מבצע

(א) מבצע עבירה – לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר."

עיקרי יסודות ה"ביצוע בצוותא" הותוו בידי הנשיא א' ברק בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996), כדלקמן:

"... המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים... תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'... אכן, לעניין הביצוע בצוותא, תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית" (שם, בעמ' 250).

           בפרשת ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (להלן: פרשת פלונים) הוא קבע:

 "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת..." (פרשת פלונים, בעמ' 403; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, להלן: פרשת דנ"פ משולם, עמ' 50 (פסק דינו של הנשיא א' ברק); וראו גם ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל פסקה 8 לפסק דינו של השופט לוי (  , 25.10.2007))."

        (ראו עוד: ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534; ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.1996); פרשת פלונים; ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539 (1995); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (  , 28.9.2005); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב' 179 ואילך (1987), להלן: פלר ב'; רות קנאי "המחשבה הפלילית הנדרשת לנסיבות   העבירה" מחקרי משפט י"א 147 (1994); מרים גור-אריה "צורות של ביצוע עבירה  פלילית" פלילים א' 29 (1990); מרדכי קרמניצר "המבצע בדיני העונשין  – קווים לדמותו" פלילים א' 65 (1990), להלן: קרמניצר; אהרן אנקר "על ההבחנה בין המבצע   בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז 339 (2002); גבריאל הלוי השותפות לדבר עבירה (2008); יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין 457-538 (2008)).

123.      המבצעים בצוותא הם מספר עושים אשר לקחו חלק בביצועה הישיר של העבירה. הם "כח משימה עברייני", אשר יצא לדרך הפלילית כשהוא מצוייד במספר זרועות, אשר באמצעות כל אחת מהן הוא יגשים את מטרתו הפלילית. יחדיו, הם מהווים את ה"גרעין הקשה" של בצוע העבירה (פרשת פלונים, בעמ' 403; ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (  , 31.12.2008), להלן: פרשת הורוביץ). הבחינה הפונקציונאלית-מהותית נעשית, הלכה למעשה, בשני מישורים שונים – המישור העובדתי והמישור הנפשי:  

"ככלל ניתן לומר, כי המבחנים השונים שהותוו לאיתורו של המבצע בצוותא, ולאבחנתו מיתר הצדדים לביצוע העבירה, מבקשים ליתן ביטוי למדד עובדתי ולמדד נפשי. המדד העובדתי עניינו בהגדרת מהות המעשה הנדרש ממעורב במסכת העבריינית. לענין זה נפסק כבר כי למושג "ביצוע" שבסעיף 29(ב) לחוק העונשין "משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה" (ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל (  , 21.2.96)). המדד הנפשי מבקש לעמוד על היסוד הנפשי שהתקיים באותו מעורב בהתאם למבחן משולב התר אחר מידת קרבתו למעגל המבצעים, ואחר מידת יכולתו להשפיע על גורל הביצוע" (פרשת הורוביץ, בפסקה 46; כן ראו: פרשת דנ"פ משולם, בעמ' 20).

124.      בכל הנוגע ליסוד העובדתי בביצוע בצוותא, ניתן משקל רב לבחינת חלקו של הנאשם בביצוע העבירות, ומידת מעורבותו ושליטתו הפונקציונאלית-מהותית במסכת העבריינית. אין חובה כי במבצע בצוותא יתקיימו כל היסודות העובדתיים של הנורמה הפלילית אלא הדגש הוא על השליטה הפונקציונאלית שיש למבצע, ולאו דוקא על התקיימות מלוא יסודות העבירה לגביו. "שליטה פונקציונלית אין משמעה כי לכל מבצע בצוותא שליטה מלאה על כל מהלך ביצוע העבירה, אולם יש לו שליטה רעיונית על הביצוע כולו" (פרשת הורוביץ, בפס' 50-51; פרשת דנ"פ משולם, בעמ' 63; קרמניצר, בעמ' 72-73). אשר ליסוד הנפשי, נדרש כי המבצע בצוותא יהיה מי שמתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה, וכן מודעות לכך שהוא פועל בצוותא עם שותפיו. בבחינת אחריות המבצע בצוותא, נלמד היסוד הנפשי ממכלול התשתית הראייתית. "אפיון היסוד הנפשי נלמד, במקרים רבים, מהתנהגות העושה, ומאופי תרומתו לביצוע העבירה. אין תימה, כי המבחנים שגיבשה הפסיקה התייחסו, בעיקר, למהות העשייה של המעורב, ולהיקפה... למושג "מעשה-ביצוע", כמובנו בסעיף 29(ב), ניתנה בפסיקה משמעות רחבה. הגדרה זו מאפשרת לכלול במעגל המבצעים בצוותא משתתף, שיחסו הנפשי לעבירה (שאינו שנוי במחלוקת, או הנלמד ממקור עצמאי) היה כשל מבצע, גם אם חלקו בעשייה היה קטן יחסית" (פרשת דנ"פ משולם, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' מצא; פלר ב', בעמ' 196; פרשת מרקדו, בפסקה 86). היסודות העובדתי והנפשי מתחברים אלה אל אלה לבחינה משולבת של העשייה העבריינית, על מנת לקבוע אם נתקיימה אחריות לביצוע בצוותא. מבחן משולב זה מגלם איזון פנימי בין המרכיבים השונים של האחריות הפלילית, ומתקיימת אינטראקציה פנימית ביניהם (פרשת מרקדו, בפסקה 89; פרשת הלדשטיין, בעמ' 549; פלר ב', בעמ' 197; פרשת הורוביץ, בפסקה 51).

125.      דין טענותיו של תענך לענין היותו "מבצע בצוותא" להידחות. מעורבותו כמבצע בצוותא הוכחה, ואף הוכח כי ידו בעשייה העבריינית היתה מכרעת, עד כדי היותו "אדון הפעילות העבריינית" והציר המרכזי שסביבו חג המעגל הפלילי של חבריו.

126.      ראשית ייאמר, כי בית המשפט קמא דחה דחייה גורפת את גרסת תענך במשפט, לפיה לא היה מודע, או היה מודע רק באופן חלקי, לפעולות חבריו בהגשת חשבונות שכר הטרחה שהתבססו על סעיף 22.2 לתעריף. נקבע כי תענך היה מודע באופן מלא לתהליך העבודה של חבריו, הכיר את השומות שערכו, והיה מודע לכך שהשומות היוצאות מהשותפות הינן שומות לא אמיתיות. ממצאים אלה, המתבססים על התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט, מהווים בסיס להרשעתו כמבצע בצוותא.

127.      אמנם, ככל שהדבר קשור בהיקף בצוע השומות, חלקו של תענך לא היה גדול כשל חבריו. בית המשפט קמא הטיל ספק ביחס לשאלה האם בשומות שהוכנו על ידו, העריך תענך את שווי החלקה כולה, אם לאו, ולכן זוכה מן הספק בכל הקשור לשומות שנערכו על ידו הוא. אולם, חלקו בהתנעת השותפות, ובהובלתה – כשחלקו ברווחי השותפות זהה לחלקם של חבריו – לא נותרה מוטלת בספק. ואמנם, שחר ציין בהודעתו כי "תענך נתן חלקים בעבודה שלא תמיד השתקפו בעבודה עצמה" (ח"מ 04.03.02/11). עצם נוכחותו וסמכותו הם שאפשרו את הוצאתה אל הפועל של שותפות המרמה, שמפירותיה הוא נהנה, בשווה עם חבריו. מחומר הראיות ברור עוד, כי היה נהיר לתענך כי אין מיתאם בין אופי עבודות השומה שהתבצעו עבור המל"ל, לבין שכר הטרחה שנדרש בגינן, וכי יש לנקוט בכל הפעולות האפשריות כלפי הגורמים השונים על מנת לשמר את העולם המדומה שיצרו המערערים, שבאמצעותו נתאפשר המשך הזרמת כספי המרמה לכיסם.

128.      יחסי השותפות בין החברים, ותענך בראשם, מתאפיינים במספר סימני היכר:

יחסי שותפות הדוקים בין כלל המערערים – נתון ראשון העולה מהתשתית הראייתית הינו קיומה של שותפות הדוקה בה חברו המערערים. ההזדמנות שנפלה בחלקם של המערערים בשנת 1978 לבצע שומות פרטיות עבור המל"ל, הובילה אותם לקשרי שותפות הדוקים לאורך שנים, אשר הלכו והתהדקו לאורך הזמן. מדובר בשותפות בעבודה, בחלוקת המשימות, בקשר עם המל"ל והשמאי הממשלתי הראשי, ובחלוקת הרווחים. השותפות נוצרה על רקע יחסי העבודה ההדוקים שנתקיימו בין המערערים מכח עבודתם המשותפת בלשכה בחיפה. מחומר הראיות עולה כי לאורך השנים קיימו השותפים פגישות רבות ביניהם, במסגרתן דנו בנושאים שונים שנגעו לביצוע השומות למל"ל (תענך, ח"מ 5.3.02/2); ביניהן, היו פגישות ללימוד תהליך השומה ביישובי הצפון; חלוקת העבודה בין השותפים (תענך, ח"מ 05.03.02/6); עיסוק בבעיות נקודתיות הנוגעות לשומות; העברה שוטפת של טופסי וריכוזי חשבון לחתימה (תענך, ח"מ 04.03.02/10; ח"מ 04.03.02/25); עיסוק בעניינים הנוגעים לשכר הטרחה; פתרון בעיות שעלו לאורך הדרך; התמודדות משותפת עם מותה של נאוה סדן ז"ל (תענך, ח"מ 04.03.02/23); ועוד. מקומו של תענך לא נפקד מיחסי השותפות האמורים. ההיפך מכך, חומר הראיות מעלה כי מקומו בשותפות הינו מרכזי ביותר, וניתן אף לומר כי היה ממוביליה של השותפות. מיקומו הוא במעגל העשייה הפנימי עם חבריו המערערים, או בלשונו של תענך עצמו: "למעשה פעלנו כמו בנק נתונים, התייעצנו אחד עם השני אם משהו היה לא ברור" (תענך, פ' 750/23).

129.      כל אחד ואחד מריכוזי החשבון של המערערים לצורך קבלת שכר טרחה נשא את חתימתו של תענך. לאורך כל שנות העבודה המשותפת של המערערים, יצאו כל ריכוזי שכר הטרחה כאשר הם חתומים על ידי תענך ביחד עם יתר המערערים, אשר היו מעבירים את המסמכים האחד אל השני כדי שכל השותפים יחתמו עליהם. לנתון זה חשיבות מיוחדת מכמה בחינות. ראשית, חתימה זו על ידי תענך משקפת את מידת קרבתו אל המעגל העברייני הפנימי ואל תהליך קבלת שכר הטרחה על בסיס השומות שערכו המערערים. עולה מכך, כי בכל שלב בחייה של השותפות, תענך היווה שותף פעיל, אשר ערב לכל אחד ואחד מתוצרי העבודה של השותפות. במצב דברים זה, קשה לקבל את עמדתו לפיה לא היה מודע למתרחש, ולא ידע מהי משמעות תוצרי העבודה של חבריו, עליהם הטביע את חתימתו. יתר על כן, חתימתו של תענך התנוססה על הדרישה המקצועית של השמאים לשכר טרחה, וככזו, היא ביטאה את אחריותו המקצועית של תענך לשומות, וגם לנתון זה יש משקל לענין מודעותו. החתימה משקפת את שליטתו הפונקציונלית של תענך בפעילות השוטפת של השותפות נוכח הצורך בחתימתו לשם העברת החשבונות וקבלת הכספים. 'פרשת החתימות בלאנקו', במסגרתה הוכח כי לאורך תקופות ארוכות חתם תענך על ריכוזי חשבון ריקים, רק מקרבת אותו עוד יותר אל העשייה העבריינית, משהדבר מעיד כי בחר לסמוך על עורכי החשבונות בצורה מוחלטת, ולאפשר להם לנקוב בסכומים כאלה או אחרים, כאשר חתימת ידו כבר מצויה עלי הדף. ברמת השליטה הפונקציונאלית, היווה, אפוא, תענך גורם מרכזי בפעילות השותפות. בידיו היתה השליטה על הפעילות העבריינית, ובידו היה הכוח להפסיקה בכל רגע נתון.

130.      שותפות ברווחים – נתון מרכזי נוסף ממנו ניתן ללמוד על היות תענך מבצע בצוותא של העבירה מתבטא בשותפותו המלאה ושוות-הערך ברווחי השותפות. נתון זה, שמעולם לא ניתן לו הסבר בעדות מי מהמערערים (להתייחסותו של תענך, ראו: ח"מ 04.03.02/11-12), משליך גם הוא באופן מהותי על מעורבותו, ובעיקר על רצייתו בהגשמת העשייה העבריינית של השותפות. אין חולק, כי לאורך כל חיי השותפות, למעט תקופה קצרה בה הוצא ממנה, היה תענך שותף מלא ושווה "זכויות" ברווחי השותפות. מנת חלקו השווה בשותפות ניתנה לו למרות שמבחינת השקעת עבודה בשטח, תרומתו היתה מזערית. מתוך אלפי שומות שערכו חבריו, ביצע תענך עשרות בודדות. חרף זאת, המשיך לקבל נתח שווה מרווחי שכר הטרחה (ח"מ 04.03.02/20). סכומי הכסף שקיבל תענך כתוצאה מעבודות השמאות שנעשו עבור המל"ל היו בהיקפים גדולים ביותר גם בהתייחס להכנסותיו מעבודתו בתור סגן השמאי הממשלתי הראשי (ת/151). לשותפותו ברווחים ישנה השלכה ישירה על מעורבותו של תענך במעגל העבירה. היא ממקמת אותו כנהנה ישיר ממעשי המרמה, ואף יותר מכך – היא מציבה אותו כנהנה העיקרי מהשותפות, שכן בניגוד לחבריו, השקעתו הפיזית בתוצרי עבודות השמאות הינה פחותה ביותר, ולמעשה מזערית.

רווחיו של תענך מהשותפות שאינם עומדים ביחס ישר למידת השקעתו הפיסית בעריכת השומות ניתנים להסבר על רקע חלקו המשמעותי בהנהגה המקצועית של השותפות, ובנקיטת פעולות שאיפשרו את המשך קיומה. ההנאה מפירות השותפות לא היתה הנאה פאסיבית ממעלליהם של אחרים, אלא הנאה שנבעה מפירות הנהגתו את השותפות, הכוונת פעולותיה, ומעורבות מלאה במהלכיה. למעורבות זו, התלווה יסוד חפצי דומיננטי בהמשך פעילותה של השותפות, ובמאמץ מתמיד שלא לחשוף את קוויה המרמתיים של פעילות זו.

131.       הדרכה והכוונה של השותפים – מהראיות עולה, כי תענך היה הרוח החיה בשותפות והיה לו תפקיד של הנהגה מקצועית בשותפות. הוא היה השמאי הבכיר ביותר מבין הארבעה. הוא עיין בשומות רבות, והיווה הגורם המקצועי שאליו פנו השמאים לצורך קבלת ייעוץ מקצועי כשהתעוררו בעיות (שחר, ח"מ 04.03.02/11). חרף הכחשותיו של תענך (פ' 768/4), הוא היה מקבל לידיו כמות מסוימת של שומות חבריו, אגב עריכת חשבון שכר הטרחה, ומעיין בהן, בין לבקשת חבריו, ובין לבקשת סדן. הוא עצמו טען כי היה רואה בין 10 ל-20 שומות של חבריו בכל שנה (פ' 727/12). תענך ביחד עם חלף, הם אלה שהובילו לאורך שנים את המגעים של השותפות עם המל"ל בכל הנוגע לאופן תשלום שכר הטרחה (ח"מ 15.04.02/6). דוגמא לכך היא הפגישה עם אנשי המל"ל ביום 18.7.89 בתקופת כהונתו של ליפשיץ (נ/23). גם חלקו המוכח של תענך בפרשת השמטת חתימתה של נאוה סדן על ריכוזי החשבון, שהובילה בסופו של דבר לחשיפת הפרשה, מעידה על מעורבותו העמוקה בעשייה העבריינית.

132.      מודעות ישירה למעשי המרמה – במישור הנפשי-חפצי, חומר הראיות מעלה בבירור כי תענך רצה בהמשך קבלת עבודות השומה עבור המל"ל, וקבלת שכר הטרחה עבורן, תוך שהוא מודע לכך כי קיימת סכנה להפסקתן בשל החריגות בגביית שכר הטרחה. נתון זה, משתקף בבהירות מהודעותיו במשטרה, אשר אומצו על ידי בית המשפט קמא, המעידות על מודעותו לנעשה. תחילה, תענך הודה שהכיר את חשבונות שכר הטרחה, והבהיר כי דחק בשחר להיזהר:

"אני אמרתי לשמואל שחר, שאסור לנקר עיניים. אם אנחנו כבר עושים את העבודה ומגישים, אז אסור לנקר עיניים. צריך להשתדל שלא לנקר עיניים. לשאלתך האם גם למוסא אמרתי שאין לנקר עיניים, אני משיב שבשיחת חולין כן. אני חושב שמוסא ידע גם כן שהסכומים בשומות לטובת מחלקת הבטחת הכנסה בביטוח הלאומי הם גבוהים, ביחס לעבודה המושקעת. ממה שראיתי היום, בשומות יש גם חשבונות מנופחים. מי שלא מבין בזה יכול לחשוב שהכל תקין. הכוונה לשימוש בסעיף 22.2" (ח"מ 04.03.02/25, הדגשה לא במקור).

"אני בטוח שהביטוח הלאומי לא ידע מהו הסטנדרט ומה נדרש... לשאלתך אז כיצד היה ניתן לבקר את השומות שהוכנו, אני משיב שנכון לאז ועד היום אין על זה ביקורת" (ח"מ 05.03.02/4).  

מאמרותיו אלו, ואמרות נוספות, עולה בברור כי תענך פעל מתוך תודעה כי יש לבצע את גביית שכר הטרחה בזהירות רבה, מבלי לעורר את חשדו של איש. זאת,  בשל המודעות שנתקיימה בו כי חברי השותפות מנצלים את אי התמצאותם של אנשי המל"ל בפרטי הכללים לגביית שכר טרחה, ולכן מתאפשרת גביית שכר טרחה ביתר מבלי שבוצעה העבודה הנדרשת לצורך כך. מודעותו המלאה לחריגה שבגביית שכר הטרחה עולה מדברים שאמר בחקירתו במשטרה (ח"מ 5.3.02/2; ח"מ 5.3.02/6; 4.3.02; ח"מ 5.3.02/17).

      

133.      מחומר הראיות עולה בבירור כי מדובר באדם השותף עם חבריו להתנהלות הכרוכה בדרישות תשלום מופרזות בעבור עבודה שלא בוצעה, תוך ניצול חוסר תשומת הלב של המל"ל לרזי התעריף ואופן עריכת חשבונות שכר הטרחה. למעורבותו של תענך נילוותה מודעות מלאה בדבר מצגי המרמה של השותפות. מודעות זו הביאה אותו להתרות בחבריו שינמיכו את "להבות המרמה" ושלא ינקרו עיניים בחשבונות שהם מגישים. חרף מודעותו המלאה למתרחש, ומעורבותו במהלכים, הוא לא חשף את הענין בפני הממונים באגף, אלא המשיך לקחת חלק בשותפות, וליהנות מפירותיה. למצער, חלה עליו חזקת "עצימת עיניים", המספקת את דרישת היסוד הנפשי בעבירה (ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735, 757-758 (2001); ע"פ 3116/99 יהודה גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 193, 204 (2000); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א' 519 (1984); ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 304; ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (  , 23.06.08)). 

134.      התמונה המצטיירת מחומר הראיות מצביעה בבירור על מעורבותו של תענך בפעילות העבריינית של השותפות, ועל היותו מבצע בצוותא, המצוי עמוק בתוך המעגל הפנימי של העשייה העבריינית.

135.      אוסיף, כי עובדת זיכויו מן הספק מעבירת מרמה הקשורה בשומות שהוא עצמו ערך, אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותו של תענך כמבצע בצוותא לפעולות השותפות, ולטובות ההנאה שקיבל במסגרתה. גם בהנחה כי תענך עצמו ערך את השומות שהיו באחריותו תוך הערכת שווי החלקות בשלמותן, אין בכך כדי לגרוע ממעורבותו וממודעותו לכך שכלל השומות שנערכו על ידי חבריו, בהיקפים גדולים ביותר, לא כללו הערכות כאלה, וחרף זאת, נדרשו תשלומי שכר טרחה בסכומי עתק על בסיס מצג שוא. הספק העולה ביחס לשומותיו של תענך עצמו מספק חיזוק למודעותו המלאה כי נדרשה הערכת החלקה בשלמותה, לצורך גזירת שכר הטרחה ביחס לשומת חלקו של מבקש הגמלה, וכי היא לא בוצעה בשומות חבריו, שהיוו בסיס לדרישות תשלום שכר טרחה מופרזות ביותר.

136.      יש לדחות, אפוא, את טענת תענך כי יש לבטל את הרשעתו באישום הראשון מכח היותו "מבצע בצוותא".

תוצאה

137.       על יסוד הדברים האמורים, דין הערעורים בדבר הרשעת המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נשוא האישום הראשון, להידחות.

עבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין

138.       המערערים תענך, שחר וחלף הורשעו על פי האישום הראשון גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין. הרשעתם בעבירה זו התבססה על הקביעה כי במעשי המרמה החמורים שבצעו באופן שיטתי ומתמשך, תוך הפרת חובותיהם כעובדי מדינה, העדפת האינטרסים הכלכליים הפרטיים שלהם על פני אינטרס הציבור, ותוך הסתרת העבודות הפרטיות שעשו ללא היתר, נתקיימו יסודות העבירה.

           מוקד טיעונה של התביעה היה, כי בהיות המערערים עובדי מדינה בכירים, הם הפרו את אמון הציבור בכך שחייבו רשות של המדינה בשכר טרחה מופרז בגין עבודות שלא בוצעו. בכך העמידו עצמם בניגוד עניינים מול חובתם הציבורית כעובדי מדינה, והעדיפו אינטרס כלכלי פרטי על פני חובתם כלפי הכלל.

139.       בית המשפט קמא קבע כי בחשבונות שכר טרחה שהגישו, הציגו המערערים  מצג כוזב בפני המל"ל כי בצעו הערכות של שווי החלקות בשלמותן, אף כי מצג זה לא היה נכון. הם קבלו כספים רבים על יסוד מצג כוזב זה. בכך, בהיותם עובדי מדינה בכירים הפרו את אמון הציבור בחייבם את המל"ל בשכר טרחה מופרז בגין עבודות שלא בוצעו, והעמידו עצמם בניגוד עניינים, כשאל מול חובתם הציבורית כעובדי מדינה העמידו אינטרס כלכלי שלהם עצמם (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004), להלן: פרשת דנ"פ שבס). נקבע, כי בבצוע מעשים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שהצמיחו סכומי כסף נכבדים ביותר, שהמערערים שלשלו לכיסם, הם פגעו בערך אמון הציבור, ויצרו ניגוד עניינים מובהק בין חובתם כעובדי ציבור, לבין האינטרס הכלכלי שלהם, עצמם.

           בית המשפט קמא דחה, ובדין כך, את הטענה שהועלתה על ידי תענך לפיה מאחר שהשומות שהוכנו עבור המל"ל הן בגדר עבודות פרטיות, הרי המעשים הפליליים המיוחסים למערערים לא נעשו "במילוי תפקידם" כדרישת סעיף העבירה, וממילא לא נתקיימו יסודות העבירה. נפסק, כי גם אם נעשו השומות כעבודות פרטיות, המערערים בצעו אותן בכשירותם כעובדי מדינה, ולא כאנשי מקצוע פרטיים. היותם של המערערים עובדי ציבור הוא הגורם שבזכותו התאפשרה נגישותם לעבודות הפרטיות, שהתשלום בגינן התקבל אף הוא מהמערכת הציבורית. בית המשפט הוסיף, כי לניגוד העניינים במקרה זה מתלווה פן מחמיר, המשלב אותו לגדר האיסור הפלילי בשל הפגיעה הערכית המתלווה אליו. כן נפסק, כי נתקיימה מודעות המערערים ליסודות העובדתיים של העבירה. לאור זאת, הם הורשעו גם בעבירה זו. ההרשעה בעבירה זו לגבי תענך תוחמה מבחינת הזמן עד לספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה.

המתווה הנורמטיבי

140.      עבירת המרמה והפרת אמונים כלולה בפרק שכותרתו "עבירות בשירות הציבור וכלפיו".

          

           זו לשון העבירה בסעיף 284 לחוק העונשין:

"מרמה והפרת אמונים

עובד הציבור, העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

           לצד עבירת השוחד, משמשת עבירת המרמה והפרת אמונים נורמה פלילית מרכזית במסגרת ההגנה על סדרי השלטון במדינה. היא יורדת ללב הקשר שבין עובד הציבור לבין הציבור שאותו הוא נועד לשרת. קשר זה בנוי, ביסודו, על אמון הציבור בעובדים הפועלים למענו, והוא אבן יסוד בקיום חיי חברה תקינים. העבירה של מרמה והפרת אמונים הינה 'עבירת מסגרת', אשר יסודותיה העובדתיים מוגדרים ברמת הפשטה גבוהה, ולכן ההלכה הפסוקה עסקה בהגדרת גבולותיה ותחומיה הנורמטיביים (ע"פ 20/53 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 845 (1955); ע"פ 151/66 גייזלר נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(2) 447, להלן: פרשת גייזלר; ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 705 (1983), להלן: פרשת אבו חצירא; ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרויש, פ"ד מה(2) 663; פרשת ברזל, בעמ' 569; ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793, להלן: פרשת ציוני; ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, להלן: פרשת גנות; בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, להלן: פרשת סויסא; ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נז(2) 496 (2003)). בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון נוסף בפרשת דנ"פ שבס, עיצב בית המשפט העליון (מפי הנשיא א' ברק) את יסודותיה וגבולותיה של העבירה. קביעות אלה ינחונו בהבנת יסודות העבירה וביישומם על נסיבות מקרה זה.

141.       שלושה ערכים מוגנים עומדים ביסודה של העבירה. הערך הראשון הינו שמירה על אמון הציבור בעובדי הציבור. הערך השני הינו טוהר המידות של עובדי הציבור. הערך השלישי הינו הבטחת פעילותו התקינה של המינהל הציבורי.

           אף ששלושת ערכים אלו הינם ברמת הפשטה משתנה, הם משתלבים לערך-על שעניינו הגנה על חובת הנאמנות של עובד הציבור לשירות הציבורי, והבטחה כי 'כוח השלטון לא יהפוך לשלטון הכוח' (פרשת דנ"פ שבס, בפסקה 32; למהות הערכים המוגנים, ראו גם ד"נ 3/82 גרוסמן נ' מדינת ישראל, לו(1) 771 (1982); פרשת סויסא, בעמ' 777; פרשת מרקדו, בעמ' 502; פרשת ציוני, בעמ' 803-804; מ' קרמניצר, נ' בן-אור, ד' נבות, ע' פוקס, וג' ורטהים מרמה והפרת אמונים: בחינה ביקורתית והמלצות לשיפור החקיקה (2008)). עם זאת, כל אחד משלושה הערכים המוגנים עומד בפני עצמו, באופן שגם אם רק אחד מהם נפגע, ניתן להטיל על העושה אחריות פלילית (פרשת דנ"פ שבס, בפסקה 32).

           הערך הראשון, המתקיים ברמת הפשטה גבוהה, הינו ההגנה על אמון הציבור בעובדי הציבור. אמון הציבור הוא תנאי הכרחי לתיפקודה של המערכת הציבורית בישראל (פרשת גנות, בעמ' 389-390; פרשת דנ"פ שבס, בפסקה 33). הערך המוגן בעבירה נועד למנוע מעשים שיש בהם כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המינהלית והשלטונית.

           הערך השני מופשט פחות, ונועד להבטיח את טוהר המידות של עובדי הציבור. הוא מכוון להגן על 'טוהר השירות והשורות' (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266 (1993); פרשת דנ"פ שבס, בפסקה 34). הוא מכוון להגן על כל ענפיו ושלוחותיו של השירות הציבורי בישראל. לצד הצורך בקידום אמות מידה מוסריות, תכליתו המרכזית של הערך המוגן השני בעבירה הינו לבער את תופעות השחיתות השלטונית על ידי יחידים או קבוצות מן המינהל הציבורי, המנצלים את משרתם הציבורית ואת הכח שניתן להם באמצעותה לקידום עניינם האישי.

           הערך השלישי נועד להבטיח את תקינות פעילות המינהל הציבורי. תכליתו להבטיח את ביצוען של משימות המינהל הציבורי על פי הנורמות הקבועות בדין, ועל פי כללי המינהל הציבורי. הוא נועד להבטיח כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש, ויפעל על פי הכללים ואמות המידה המחייבים עובד ציבור בפעולתו, ולמנוע את סטייתו מן השורה והעמדתו במצבים שבהם תיפגע יכולתו לבצע את תפקידו למען האינטרס הציבורי (השוו: יובל קרניאל "הפרת אמונים של עובדי ציבור – הצעה לפרשנות המבוססת על הערך המוגן על-ידי העבירה" משפט וממשל ז' 415 (2004); פרשת דנ"פ שבס, בפסקאות 36-37).

      

           אמון הציבור, טוהר המידות, ותקינות פעולת המינהל, כל אחד בנפרד, ושלושתם כאחד מונחים ביסוד האיסור הפלילי על הפרת אמונים הם האינטרס המוגן בעבירה, והם שזורים וקשורים אלה באלה (פרשת שבס, פסקה 38).

           עיקרו של האיסור הפלילי בעבירה נעוץ בשמירה על טוהר המידות של עובדי הציבור, ועל אמון הציבור בהם (פרשת שבס, בפסקה 37). השגת ההגנה על תקינות פעולת המינהל אפשרית במצבים מסוימים על ידי השיפוט המשמעתי, אולם יש מצבים שבהם חומרת המעשה ותוצאתו מחייבים העמדה לדין פלילי.

           ואכן, לא כל ניגוד עניינים מביא לעבירה פלילית. כדי שניגוד עניינים יגיע כדי הפרת אמונים, נדרש פן מחמיר נוסף. לצורך כך, נדרש כי בעטיו תתהווה "פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור, או בתקינות פעולת המינהל הציבורי" (פרשת שבס, בפסקה 46; פרשת גנות, בעמ' 389; פרשת גייזלר, בעמ' 486).

142.       היסוד העובדתי בעבירה בנוי על שלושה נדבכים: רכיב התנהגותי – מעשה מרמה או הפרת אמונים; רכיבים נסיבתיים – עובד ציבור העושה במילוי תפקידו; ומעשה הפוגע בציבור. היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירה של מרמה והפרת אמונים הוא מודעות בפועל, או עצימת עיניים לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנימנים עם פרטי העבירה. די שהעובד יהיה מודע ליסודות העובדתיים-פיזיים של הפרת האמונים. אין צורך במודעות סובייקטיבית לפסול שבמעשה. המשמעות הנורמטיבית של המעשים אינה ניצבת כדרישה לענין היסוד הנפשי (פרשת שבס, בפסקה 58).

143.       מעשי הפרת אמונים של עובד ציבור משתרעים על שורה ארוכה של פעולות אפשריות. בולטת מביניהן האפשרות של הפרת אמונים הנובעת מניגוד עניינים (אהרן ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י' 11 (1980); פרשת מרקדו, בעמ' 502). ניגוד עניינים מתרחש כאשר עובד הציבור מצוי במצב שבו מתקיים ניגוד בין האינטרס עליו הוא מופקד לבין אינטרס אחר כלשהו. איסור על ניגוד עניינים אינו עשוי מקשה אחת, והוא עשוי לקבל ביטוי במיגוון מצבים בעלי עוצמה שונה (פרשת סויסא, בעמ' 777; פרשת אבו חצירא, בעמ' 704).

144.       בקביעת ההיקף הראוי של האיסור הפלילי, נעשה איזון בין האינטרס החברתי-ציבורי הכרוך בהגנה על הרמה, טוהר המידות, והתקינות התיפקודית של עובד הציבור, לבין זכויות היסוד של הפרט, הנפגע מהאיסור הפלילי והענישה שבצדו. מהותיות הפגיעה מושפעת, בין היתר, מעוצמת ניגוד העניינים, מעוצמת הסטייה מן השורה, מרמת מעמדו של עובד הציבור; מהותיות הפגיעה בשירות הציבורי הנובעת ממעשיו של עובד הציבור היא בבחינת אמת מידה נורמטיבית, שבאמצעותה מתגבש היסוד העובדתי-הפיזי ממקרה למקרה.

מן הכלל אל הפרט   

145.       בדין הורשעו המערערים גם בעבירה זו.

146.       בית המשפט קמא התמקד בניתוח סעיף העבירה, לצורך יישומה בעניינם של המערערים, בחלופה המדברת ב"הפרת אמונים", וצדק במסקנתו כי חלה עליהם אחריות פלילית בגין איסור פלילי זה.

147.       מעשיהם של המערערים מהווים הפרת אמונים בניגוד לערך המוגן שביסוד העבירה. מעשיהם פגעו פגיעה עמוקה באמון הציבור בעובדי הציבור. הוצאת כספי שכר טרחה ממוסד ציבורי האחראי לתשלומים סוציאליים לנזקקים תוך מצגי מרמה, כענין שבשיטה לאורך שנים רבות, מהווה פגיעה עמוקה באמון שהציבור רוחש לעובדי הציבור. במעשים אלה, היתה פגיעה עמוקה גם בערך טוהר המידות של עובדי הציבור המגיעים כדי עבירה של הפרת אמונים; במעשים אלה היתה גם פגיעה בתקינות פעילותו של המינהל שכן לצורך עריכת השומות עבור המל"ל שמשו המערערים ידו הארוכה של המינהל הציבורי, אף שמתכונת העבודה נעשתה על ידם כעבודה פרטית. במעשי המערערים, אפוא, חברו כל שלושת היסודות הנדרשים לעבירה של הפרת אמונים ולערך המוגן שביסודה. לצורך עבירת הפרת האמונים ישנה חשיבות גם למעמדם הבכיר של המערערים הן בתחום המקצועי והן במסגרת שירות המדינה, לפעולתם בחבורה, להתמשכות שיטת פעולתם הפסולה, ולכספים הרבים ששלשלו לכיסם באמצעותה.

148.       נראה, כי ניתן היה להתבסס גם על החלופה הראשונה של סעיף 284, המדבר בעשיית "מעשה מרמה" במילוי תפקידו של עובד ציבור. לאור הקביעה כי המערערים קבלו דבר במרמה בנסיבות מחמירות לצורך העבירה של "קבלת דבר במרמה", ממילא הוכח מבחינתם "מעשה מרמה" שאיננו אלא מעשה הגשה של חשבונות שכר טרחה תוך מצג שוא, וקבלת כספים על יסודו עקב מעשה המרמה.

149.       טענת המערערים כי העבירה הנדונה אינה חלה עליהם מאחר שלא בצעו אותה כעובדי מדינה, אינה יכולה להתקבל. אכן, היסוד בעבירה המתייחס לדרישה כי המעשה ייעשה "במסגרת מילוי תפקידו" פורש בהרחבה, כדלקמן:

"לקיום התנאי שהמעשה נעשה "במילוי תפקידו" של עובד הציבור, "די בכך שתפקידו הרשמי של עובד הציבור איפשר לו את ביצוע העבירה" ... די בכך שעובד הציבור מנצל לרעה את מעמדו כבעל תפקיד ואת הקשרים שתפקידו זימן או מאפשר לו, כדי שמעשה מירמה או הפרת אמונים שנעשה על-ידיו ייחשב כמעשה שנעשה במילוי תפקידו" (ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(2) 721, 811 (2000)).

           ואמנם, העבודות נמסרו למערערים בכשירותם כאנשי השמאי הממשלתי, וזאת על פי דרישה מפורשת של המל"ל. המל"ל פנה לשמאים הממשלתיים מאחר שאמינותם המקצועית לא הוטלה בספק, ומבחינתו נודעה חשיבות מיוחדת לכך שהשומות תתבססנה על נתונים אמינים שיוגשו על ידי עובדי רשות ממשלתית, נטולי פניות, כביכול. אלמלא תפקידם הציבורי של המערערים, עבודות השומה לא היו נמסרות לידיהם.

150.       המערערים בצעו מעשי מרמה כלפי המל"ל בהציגם חשבונות כוזבים לתשלום, ובקבלת התשלומים שלא הגיעו להם. בכך, הם גם העמידו עצמם במצב של ניגוד עניינים חמור כאשר מול חובתם הציבורית ניצבה תאוותם האישית לממון. התקיים פן מחמיר במצב ניגוד העניינים המאפיין את פעולתם. במעשיהם, פגעו המערערים לא רק בקופה הציבורית אלא גם באמון הציבור במינהל הציבורי, ובעובדיו. הם הורשעו כדין גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין.

האישום השני

151.       האישום השני מייחס לתענך, שחר וחלף עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 415 לחוק העונשין (בתוספת סעיף 29(ב) לחוק), וכן עבירת מרמה והפרת אמונים, בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין (בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין).

152.       כרקע לאישום זה מציין כתב האישום כי מחודש אוקטובר 1998, נאסר על שמאי האגף מכח הסכם קיבוצי, לבצע עבודות פרטיות. החל מינואר 1999 הם חוייבו להעביר עבודות פרטיות לשמאים פרטיים הקשורים עם האגף. השמאים הפרטיים אמורים היו לבצע את עבודות השומה ולקבל שכר טרחה על פי חישוב המתבסס על יחידות שומה שבצעו, ולא על פי תעריף השמאים. חרף זאת, החל מינואר 1999 ועד 2001 המשיכו מערערים אלה לבצע בעצמם את העבודות הפרטיות שהתקבלו מהמל"ל, ולא העבירו אותן לשמאים פרטיים, כפי שנדרש. פרקטיקה זו הסתייעה על ידי יצירת מצג מרמה כלפי הממונים עליהם לפיו הם פועלים על פי ההנחיות שניתנו על ידי השמאי הממשלתי הראשי. המערערים הסתירו מהממונים את דבר ביצוע העבודות הפרטיות על ידם, ואת אי העברתן לשמאים מן החוץ. היקף העבודות הפרטיות שבצעו באותה תקופה הגיע בערכים נומינליים ל-17,628,488 ₪. המערערים הוסיפו לחייב את המל"ל בשכר טרחה על פי התעריף, ולא על פי יחידות שומה כפי שנוהל התשלום קבע, שהוא בסיס תשלום נמוך באופן משמעותי מהתעריף. על יסוד טענות אלה, הואשמו המערערים בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירה של מרמה או הפרת אמונים בכך שהעמידו עצמם במצב של ניגוד עניינים בין חובותיהם המקצועיות כמי שאחראים להעברת העבודות לשמאים חיצוניים, לבין האינטרסים הכלכליים הפרטיים שלהם, ובהסתרה מן הממונים עליהם כי הם מבצעים עבודות פרטיות בלא היתר. כן הפרו אמונים כלפי השירות הציבורי בכך שפעלו בניגוד להסכמים ולהנחיות שחלו עליהם, ביודעם כי הם מקבלים תשלום עבור עבודות האסורות עליהם.

רקע

ההסכם הקיבוצי משנת 1998

153.      ההסכם הקיבוצי מהווה נתון מרכזי באישום הנדון. ביום 28.9.98 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד (ת/15, להלן: ההסכם). בהסכם נקבע הסדר מיוחד לעובדי אגף שומת המקרקעין, במסגרתו ניתנה להם תוספת שכר מיוחדת בתמורה להפסקה מוחלטת של ביצוע עבודות פרטיות. סעיף 1(א) להסכם קבע כי לשמאים, עובדי האגף, תינתן תוספת לשכר המשולב בשיעור של 27%. סעיף 2 להסכם יצר זיקה ישירה בין הפסקת העבודות הפרטיות לבין מתן תוספת השכר:

"עם תחילת תשלום התוספות האמורות בסעיף 1, יופסק באופן מוחלט ומלא ביצוע כל העבודות הפרטיות על ידי השמאים המועסקים באגף שומת המקרקעין במשרד המשפטים. תשלום התוספות הינו מותנה באופן מוחלט בהפסקה כאמור".

154.      להסכם קיבוצי מיוחד זה קדמו שנים של משא ומתן בהנהגתו של השמאי הממשלתי הראשי דאז, יצחקי (ראו במיוחד, עדות בני לוי, מנהל לשכת ירושלים לשעבר, פ' 294/1-21). עם כניסתו לתפקיד קידם השמ"ר יצחקי ביצוע עבודות פרטיות בשכר של שמאי האגף עקב השכר הנמוך של עובדי האגף ביחס לשכר שמאים במגזר הפרטי. עם זאת, החל מראשית שנות ה-90, גברה מגמת ההפרדה בין תחום השמאות הממשלתית לתחום העבודה הפרטית של שמאי האגף, ועמה הנטיה למנוע מעורבות עובדי האגף בביצוע עבודות פרטיות (יצחקי, פ' 36/3; לוי, פ' 294/6). מגמה זו נועדה למנוע מצבים של ניגודי עניינים בפעילות שמאי האגף ולחזק את אמינות השירות הציבורי. לאור התפתחות זו, נחתם ההסכם בשנת 1998, אשר השתלב ברפורמה רחבה יותר שנערכה באגף, ובמסגרתה הועברו תחומים שלמים של שמאות מידיהם של שמאים, עובדי האגף, לביצועם של שמאי קבלן פרטיים (יצחקי, פ' 40/3-7; לוי, פ' 294/14). 

155.      המנגנון שנבחר לצורך מימוש הפסקת העבודות הפרטיות על ידי שמאי האגף היה כרוך בחתימה על הסכם שבמסגרתו שמאי האגף יתוגמלו בתוספת שכר ייחודית בתמורה להתחייבותם לוותר על עבודה פרטית בהיתר (פ' 36/15). במקביל לכך, הוחלט כי העבודות הפרטיות שאנשי האגף נהגו לבצע תועברנה לידי שמאים פרטיים שיהיו רשומים במאגר שיוקם לצורך כך.

156.      תהליך זה, של מעבר משגרה של ביצוע עבודות פרטיות בהיתר על ידי שמאי האגף לאיסור גורף על ביצוען, כנגד גמול כספי ניכר שהשמאים עובדי המדינה קבלו, והחובה להעביר עבודות פרטיות לשמאים פרטיים, היה ידוע ומוכר למערערים (פ' 38/20; פ' 39/9). תענך ושחר, סגן השמ"ר ומנהל הלשכה באותה התקופה, התנגדו בשעתו להסכם בצורה ממשית. התנגדותו של חלף היתה נחרצת אף יותר. לדברי יצחקי, ההתנגדות העיקרית באה מלשכת חיפה, והתנהלה בעיקר על ידי שלמה תענך. במסגרת המאמצים לקדם את ההסכם, יצחקי שלח ביום 28.5.98 מכתב למנהלי הלשכות, ובו התריע על שמועות לפיהן שמאים באגף מבצעים עבודות פרטיות ללא היתר, וכי יש בכך משום הפרת משמעת חמורה. כן צויין במכתב, כי תוספת השכר הצפויה מההסדר, שאז עוד טרם התקבל, גבוהה מהשכר המתקבל מעבודה פרטית (מכתב ת/4; ת/149; יצחקי, פ' 42/7).

157.      עם כניסתו לתוקף של ההסכם, נעשו פעולות על מנת להבהיר לציבור העובדים את משמעותו. הוכח בראיות, כי במועד כלשהו לאחר חתימת ההסכם, נערכה פגישה של הנהלת האגף, בה נכחו גם שחר ותענך, ובה נדון מצב הדברים שלאחר ההסכם בכלל, ושאלת המשך ביצוע העבודות הפרטיות עבור המל"ל בפרט (שחר, ח"מ 03.07.02/13; ח"מ 08.07.02/8). נקבע כממצא, כי בפגישה זו, שחר ותענך לא יידעו את יצחקי בדבר עבודות השומה למל"ל המתבצעות בלשכת חיפה, ולא פרטו דבר על זהות מבצעיהן ועל היקפן (פסקה 126 להכ"ד).

158.      במקביל, נשלחו מכתבים להנהלת האגף ולמל"ל כדי להבהיר את מצב הדברים שלאחר חתימת ההסכם. ביום 1.10.98 שלח יצחקי מכתב למנהלי הלשכות באגף, ביניהם לתענך ושחר, ובו הודיע על חתימת ההסכם, ועל האיסור המוחלט שחל עליהם לבצע עבודות פרטיות (ת/6). שחר היה מכותב כנמען למכתב זה מתוקף תפקידו כמנהל לשכת חיפה והצפון,  ותענך היה מכותב בהעתק מתוקף תפקידו כסגן השמ"ר.

159.      כריתתו של ההסכם הקיבוצי הובילה לשינוי דפוסי העבודה של האגף כלפי המל"ל.  בעקבותיו, סוכם בין המל"ל לבין האגף כי מעתה ואילך, אגף שומת מקרקעין יחדל לשמש גורם המבצע שומות עבור המל"ל, וישמש 'יחידת מטה' בלבד במובן זה שהאגף יקבל את הזמנות השומה ויעבירן אל שמאים פרטיים המכונים "שמאי-קבלן", הקשורים עם האגף. ביום 10.1.99, העביר יצחקי למנהלי הלשכות, ביניהם לתענך ולשחר, הנחיה לפיה יש להעביר שומות מל"ל לביצוע של שמאי קבלן פרטיים (ת/8).

קביעות פסק הדין

160.      בית המשפט קמא הרשיע את המערערים גם באישום זה. לצורך הניתוח העובדתי, נדרש בית המשפט לארבעה שלבים: ראשית, הוא דן בשאלה האם הוכיחה התביעה כי שומות עבור המל"ל נחשבו 'עבודות פרטיות'. שנית, הוא נדרש לשאלה האם המערערים ביצעו את העבודות 'ללא היתר', או שמא, כטענתם, לא היה צורך בבקשת היתר בנסיבות הענין. שלישית, נבחנה השאלה האם לאחר תחילתו של ההסכם הקיבוצי היה על המערערים להעביר את העבודות לשמאי קבלן, או שיכלו לבצען בעצמם, ורביעית, האם הסתירו המערערים מהממונים עליהם את דבר ביצוע העבודות הפרטיות על ידם.

161.      אלה עיקרי ממצאיו של בית המשפט בסוגיית האישום השני:

ראשית, נקבע כי העבודות למל"ל הוגדרו כ'עבודה פרטית' בשכר, במובן אליו מתכוון התקשי"ר, וכן במובן אליו התכוון ההסכם הקיבוצי. מסקנה זו התבססה על הודעות המערערים במשטרה ועל ניתוח הראיות שהובאו. נקבע, כי המדובר בעבודה העונה על הגדרות פרק 42.40 לתקשי"ר, המניבה שכר מחוץ למסגרת העבודה של המערערים בשירות המדינה.

בית המשפט קמא לא התעלם מהעובדה כי אגף שומת מקרקעין אישר את ריכוזי החשבון. עם זאת, ענין זה לא שינה את מסקנתו לפיה מדובר היה ב'עבודה פרטית', שכן הניתוח שערך העלה כי למרות שהשמ"ר כהן ראה בזמנו את העבודה עבור המל"ל כעבודה הכפופה לפיקוח מקצועי של האגף, פיקוח מקצועי כזה לא התקיים בפועל בשנים הרלבנטיות לכתב האישום, ומחליפיו של כהן לא ראו את שומות המל"ל כענין הנתון לפיקוח מקצועי של האגף. מעורבות האגף בשומות למל"ל באמצעות האישורים שניתנו על ידי סדן מכח הסמכתה בידי השמ"ר, אינה סותרת את מהות העבודות כפרטיות, לכל דבר ועניין. בהקשר זה, התמודד בית המשפט קמא גם עם הטענה לפיה מדובר היה ב'עבודה נוספת' ולא בעבודה 'פרטית', ודחה אפשרות זו, שכן הכנת השומות למל"ל לא תאמה את הגדרת "עבודה נוספת" על פי התקשי"ר.

          שנית, משנקבע כי מדובר היה בעבודות פרטיות, היה צורך בקבלת היתר מיוחד לביצוען (פסקה 138 להכ"ד). על סמך הראיות שהובאו, קבע בית המשפט כי בתקופה שבין ינואר 99' ועד מרץ 01', המשיכו שחר וחלף לבצע שומות עבור המל"ל כעבודה פרטית ללא היתר. בתקופה שבין ינואר 99' ועד ספטמבר 00' עשה כך גם תענך.

           שלישית, בית המשפט קמא דן במצב שחל לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי משנת 98'. תחילה, קבע כי הוכח להנחת דעתו כי המערערים כולם היו מודעים להוראות התקשי"ר וגם להוראות ההסכם הקיבוצי ב'זמן אמת'. כן נקבע כממצא, כי החל ממועד כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי, חל איסור מוחלט על ביצוע עבודות פרטיות. זאת, מאחר שהיה ברור מהוראות ההסכם הקיבוצי, כי עם תחילת תשלום תוספות השכר לשמאי האגף יופסק באופן מוחלט ומלא ביצוע כל העבודות הפרטיות. תשלום תוספות השכר הותנה בהפסקה מוחלטת כזו. נקבע, כי האמור בסעיף 2 להסכם מחייב באופן ברור הפסקה של כל עבודה פרטית שמבצעים שמאי האגף, ועל פי הסדר 78 בכלל זה.

אשר לתענך נפסק, כי הוא לא היה כפוף להסכם הקיבוצי שכן היה חתום על הסכם בכירים. עם זאת, הוא היה כפוף להוראות התקשי"ר מכוח חוזה הבכירים, אשר החיל את הוראות התקשי"ר עליו במפורש (נ/50). בעוד שעל הנאשמים שחר וחלף נאסר ביצוע עבודות פרטיות לחלוטין מכח הוראות ההסכם הקיבוצי, על תענך חל איסור לבצע עבודות פרטיות ללא היתר מכח התקשי"ר. תענך לא ביקש כל היתר לביצוע עבודות פרטיות עד למועד פרישתו משירות המדינה בספטמבר 2000 (פסקה 144 להכ"ד).

בית המשפט קבע עוד כי המל"ל אמנם המשיך להעביר פניות לעשיית עבודות שמאות ללשכה המקומית, אך זאת מתוך הנחה כי הן תועברנה לביצוע על ידי "שמאי קבלן" (פסקה 148 להכ"ד).

בית המשפט קבע, אפוא, כי לפחות החל מכניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי, היה על המערערים להפסיק לבצע עבודות פרטיות עבור המל"ל, והיה עליהם להעבירן לשמאי קבלן פרטיים. הם לא נהגו כך.

          רביעית, בית המשפט בחן את שאלת מצג השווא מצד המערערים בביצוע העבודות הפרטיות. הוא קבע, כי ככל שהתביעה טענה לקיומו של מצג שוא מצד המערערים כלפי המל"ל, לפיו יש להם היתר להמשיך בבצוע עבודות השומה שהוזמנו על ידיו, היסודות העובדתיים הנדרשים לצורך טענה זו אינם כלולים בכתב האישום, ולכן אין לדון בהם. עם זאת, ביחסים שבין המערערים לבין הנהלת אגף שומת מקרקעין, הם אכן יצרו מצג לפיו הם פועלים על פי הנחיות ההנהלה, ומעבירים את בקשות השומה מהמל"ל לביצוע בידי שמאים פרטיים, בעוד שבפועל לא נהגו כך. מסקנת בית המשפט לענין זה התבססה על מספר ראיות מרכזיות, ובראשן עדויות יצחקי ואודיש.

162.       על יסוד הראיות שהובאו, בית המשפט קבע כי המערערים הציגו כלפי אגף שומת המקרקעין מצג כזב לפיו הם פועלים על פי ההוראות וההנחיות החלות עליהם, ומעבירים את בקשות השומה לביצועם של שמאים פרטיים, בעוד שלא כך היה בפועל (פסקה 150 להכ"ד). באמצעות מצג כוזב זה, הם קבלו את "הדבר" – שהוא לענין זה, בקשות השומה שאותן לקחו לעצמם (פסקה 151 להכ"ד). העובדה כי הבקשות לעבודות שומה התקבלו מהמל"ל ולא מהשמאי הממשלתי הראשי אינה מעלה ואינה מורידה. ההזמנות הופנו אליהם מתוקף היותם אנשי האגף. לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי, המערערים קבלו את הפניות לבצוע השומות עבור המל"ל כתוצאה מאי ידיעתו של השמ"ר על הפרקטיקה הזו. בכך הוכח הרכיב הסיבתי בין הצגת הטענה הכוזבת – היא הרכיב ההתנהגותי, לבין הרכיב התוצאתי – קבלת הפניות לביצוע שומות על ידי המערערים.

           אשר להיקף הסכומים שנגבו בגין העבודות הפרטיות נשוא אישום זה, נקבע כי המסמך ת/77 משקף את הסכומים הללו, בניכוי מס הכנסה. על פי ת/77, המל"ל שילם בתקופה שמ-1/99 עד 3/01 סכום של 15,886,339 ₪ לפי פירוט שהובא שם (פסקה 152 להכ"ד). בית המשפט קבע, כי נתקיימו נסיבות מחמירות בכך שמדובר בפעולה משותפת של שלושה נאשמים, במעשים שבוצעו במהלך תקופה ממושכת, ובהיקף סכומים גדול שנתקבל מהמל"ל במרמה. ניתן משקל גם למעמדם של שלושת המערערים כשמאים בכירים באגף שומת המקרקעין.

           על יסוד קביעות אלה, הרשיע בית משפט קמא את המערערים תענך, שחר וחלף בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

163.       גם באישום זה, הרשיע בית המשפט קמא את המערערים בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 29(ב) לחוק, תוך שהוא קובע כי נתקיימו יסודות העבירה שכן:

"מדובר בניגוד עניינים בעל עוצמה רבה. ניגוד העניינים בפרשה הנוכחית מבוסס על רווח כספי ניכר של הנאשמים אל מול חיובם שלא לבצע את העבודות עבור המל"ל הן מכח ההסכם הקיבוצי (שחר וחלף) והן מכח התקשי"ר וחוזה הבכירים (תענך) ומכח הנהלים השונים, ומכתבי יצחקי שהוצגו כראיה, ולא על ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי. עם זאת, מדובר באינטרס כלכלי בעל עוצמה רבה, ועל ניגוד עניינים שנמשך תקופה ארוכה, תוך הסתרתו מהממונים. הסטייה מהשורה, קרי, הפעולה בניגוד לכללים ולהוראות החלים על עובד הציבור, היתה סטייה מתמשכת רבת שנים. שלושת הנאשמים היו בעלי מעמד ציבורי נכבד ביותר. תענך היה סגן השמאי הממשלתי הראשי, שחר היה מנהל לשכת חיפה של השמאי הממשלתי וחלף היה סגן מנהל הלשכה. כולם היו בעלי ותק ניכר בעבודתם כעובדי ציבור.

נעלה מספק בעיני כי בכך שהנאשמים ביצעו בעצמם את העבודות עבור המל"ל, ולא פעלו על פי הכללים וההוראות שחייבו העברת העבודות לביצועם של שמאים חיצוניים, פגעו פגיעה מהותית בשלושת הערכים המוגנים על ידי ס' 284 לחוק העונשין. משכך, מתקיימת גם לעניין עבירה זו שבאישום השני דרישת הפן המחמיר הנוסף" (פסקה 160 להכ"ד).

הטענות בערעור

טיעוני תענך

164.       תענך טוען כי עבודות השמאות למל"ל כלל אינן מוגדרות כ'עבודה פרטית', כמשמעותו של מונח זה בתקשי"ר, שכן המדובר בעבודה עבור גוף ממלכתי, ועל פי הסדר מיוחד בין שתי זרועות של הרשות המבצעת. לדבריו, האגף והמל"ל הם שעיצבו את תנאי ההסדר, והדבר מלמד כי את עבודות השומה עבור המל"ל יש לראות כ'עבודה נוספת' על פי 'הסדר מיוחד לקבוצת עובדים' ולא כ'עבודה פרטית', כמובנה על פי הוראת סעיף 42.447 לתקשי"ר.

           עוד טוען תענך כי ההסכם הקיבוצי אינו חל עליו, שכן הוא הועסק על פי חוזה בכירים (ת/50), ולא קיבל את התוספת המיוחדת שבהסכם הקיבוצי. לטענתו, חוזה הבכירים שלו לא מנע את ביצוע העבודות למל"ל, והוא בבחינת חוזה מיוחד הגובר על ההסדר הכללי המעוגן בתקשי"ר.

           לחלופין נטען, כי גם אם ההסכם הקיבוצי חל על תענך, הוא לא ביטל במפורש את 'הסדר 78'. הסדר זה היה רב שנים, ומשכך נדרש לבטלו בצורה מפורשת. על כן, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי חרף העובדה שהסדר 78 לא בוטל במפורש, הוא בוטל מכללא על ידי ההסכם הקיבוצי בשנת 1998. על פי הטענה הסדר מסוג זה לא יכול היה להתבטל בדרך משתמעת, ומכל מקום, לא ניתן לבסס הרשעה בפלילים על יסוד ביטול משתמע שכזה; גם אם ההסכם הקיבוצי ביטל את 'הסדר 78', הרי שהוא לא אסר באופן מוחלט על ביצוע עבודות פרטיות, אלא היתנה את הזכאות לתוספת השכר בהפסקתן.

           טענות נוספות של תענך מתייחסות להוכחת יסודות העבירה. אשר ליסוד ה'מצג כוזב', נטען, כי לא הובאו כל ראיות לקיומו של מצג שווא מצד המערערים כלפי השמאי הממשלתי, לפיו הם חדלו מלבצע את השומות עבור המל"ל לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי. אין יסוד לטענה שהשמ"ר יצחקי רומה על ידי המערערים, שכן שלוחתו, נאוה סדן, ידעה כל העת כי המערערים ממשיכים לבצע עבודות עבור המל"ל. מאחר שסדן שמשה זרוע ארוכה של השמאי הממשלתי הראשי, לא ניתן לומר כי יצחקי לא ידע על כך שהעבודות הפרטיות נמשכות. בהקשר זה, נטען, כי העובדה שעם פטירתה של סדן לא פנו המערערים לשמ"ר ולא שאלוהו כיצד לנהוג, אינה מהווה ראייה לכך כי הם ביקשו להסתיר את דבר ביצוע השומות על ידם עבור המל"ל, או כי ידעו שביצוען אסור, וטעה בית המשפט קמא בהסיקו אחרת. כן נטען, כי לא הוכח קיומו של מצג השווא כלפי המל"ל, שכן עובדיו ידעו היטב כי המערערים ממשיכים לספק להם שומות באישור, וכי יש להמשיך ולהעביר הזמנות עבודה למערערים. עיקר טענתו של תענך בהקשר זה נתמכת בפגישה מיום 14.12.98 אשר במסגרתה, כך נטען, סוכם כי 'הסדר 78' ימשיך לחול במחוז חיפה והצפון. בענין זה, המערער מבקש לאמץ את גרסתן של עובדות המל"ל באשר להבנות שהושגו בפגישה זו, ומבקש כי בית משפט זה יאמץ גרסה זו גם כן, ולא ילך בדרכו של בית המשפט קמא, שאימץ את גרסתם של יצחקי ואודיש בנושא זה. טענות נוספות נוגעות ליסוד 'הדבר' בעבירה של קבלת דבר במרמה. תענך טוען כי יש אבחנה במקרה זה בין הגורם שכלפיו הוצג המצג הכוזב, לבין הגורם שממנו נתקבל ה'דבר', באופן המשמיט את הקשר הסיבתי בין הצגת המצג לבין קבלת הדבר. בעוד שבית המשפט קבע כי המצג בוצע כלפי השמ"ר, הרי שהעבודות הפרטיות נתקבלו מהמל"ל.

           ולבסוף, מלין תענך על ההרשעה בעבירת מרמה והפרת אמונים. לטענתו, בנפול ההרשעה בעבירת קבלת דבר במרמה, יש לזכותו גם מעבירת מרמה והפרת אמונים. לחלופין, נטען גם כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו בשל היעדר ניגוד עניינים בעל עוצמה במידה מספקת, כנדרש לצורך עבירה זו.

טיעוני שחר

165.       על פי טיעונו של שחר, התביעה לא הוכיחה קיומו של מאגר שמאים פרטיים אליהם היו אמורים המערערים להעביר את הזמנות העבודה. המאגר הוקם רק בשנים 2001-2, לאחר כניסת השמ"ר אודיש לתפקידו. לביסוס טענה זו, הופנה בית המשפט לשורה של הליכים משפטים (עת"מ (י-ם) 464/03 לשכת שמאי המקרקעין נ' משרד המשפטים – אגף שומת מקרקעין (  , 6.7.2003); עע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין נ' משרד המשפטים – אגף שומת מקרקעין, פ"ד נח(3) 293 (2004), להלן: פרשת לשכת שמאי מקרקעין; בג"ץ 7572/01 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' שר האוצר (  , 23.1.2003)). אכן, המאגר הראשוני של השמאים הפרטיים הוקם רק בנובמבר 2000. המערער טוען, כי בהיעדר מאגר כאמור, לא ניתן היה לבסס קיומו של מצג כוזב כלפי השמ"ר יצחקי, לפיו הזמנות העבודה מועברות ל'שמאי המאגר' (נ/32א; פורטר, פ' 277/3; לוי, פ' 314/8).

           שחר בטיעוניו מתמקד אף הוא במשמעות הפגישה שנערכה ביום 14.12.98, בין נציגי המל"ל, לבין נציגי האגף יצחקי ואודיש (ת/71), ומבקש כי נאמץ את גרסאותיהן של עובדות המל"ל לגבי ההבנות שהושגו באותה פגישה ביחס להמשך הפרקטיקה הנוהגת בהזמנות העבודה גם אחרי ההסכם הקיבוצי, ונדחה את גרסאותיהם של יצחקי ואודיש, שבית המשפט קמא ראה לאמץ.

טיעוני חלף

166.       חלף טוען אף הוא כי ביצוע עבודות השמאות למל"ל לא נכלל בגדר העבודות הפרטיות שנאסרו על שמאי האגף, וזאת גם לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי. על כן טעה בית המשפט קמא משבחר לראות בעבודות אלה עבודות פרטיות בשכר. חלף מציין אף הוא את הפגישה מיום 14.12.98, ומבקש להסתמך על עדותן של הגב' ורקוביצקי והגב' מרוז ביחס לתוכנה, ולא על עדותם של יצחקי ואודיש. לטענתו, חתימותיה של סדן על ריכוזי שכר הטרחה מהוות חיזוק לכך שבראיית האגף לא היה מדובר בעבודות פרטיות, אלא בעבודות המבוצעות באישור ופיקוח השמ"ר. 

           חלף מוסיף וטוען, כי בניגוד לתענך ושחר, הוא לא הכיר את מכתביו של השמ"ר יצחקי (ת/5, ת/6, ת/8, ת/9, ת/58) בענין הנוהל החדש בעקבות ההסכם הקיבוצי, אשר נשלחו לאחר הפגישה מיום 14.12.98, וטעה בית המשפט כשייחס לו ידיעה לגביהם.

           בדומה לחבריו, גם חלף משיג על רוב קביעות בית המשפט קמא ביחס לפרשנות 'הסדר 78', ולפרטי הנוהל החדש לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי. בכלל זה, הוא טוען כי 'הסדר 78' היה 'הסדר מיטיב' ועל כן הוא גובר על הוראות ההסכם הקיבוצי, בהינתן קביעותיו של סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים).

דיון והכרעה באישום השני

167.       טענה ראשונה, המשותפת לכל המערערים באישום השני, היא כי אין לראות בעבודות שביצעו משום "עבודות פרטיות", כמשמעות מושג זה בתקשי"ר. לפיכך, אין מקום לקביעה כי הם פעלו בניגוד לנהלים המחייבים.

משמעות המושג "עבודה פרטית"

168.       פרק 42.4 להוראות התקשי"ר, המהווה חלק מפרק 4 העוסק ב'משמעת וסדר', מסדיר את מסגרת ההיתר הנתונה לעובד בשירות המדינה לעסוק בעבודה פרטית. הכלל הוא – איסור על ביצוע עבודה פרטית:

"42.40 איסור לעבוד עבודה פרטית

42.401

עובד המדינה הממלא תפקיד מטעם המדינה, ומקבל את שכרו מאוצר המדינה, חייב להקדיש את כל תשומת-לבו למילוי התפקיד שנתמנה לו. לכן אין עובד רשאי לעסוק בכל עבודה פרטית מחוץ לתפקידו, אלא אם קיבל היתר לכך, כמפורט להלן בפרק משנה זה.

          42.402 בפרק משנה זה:

          עבודה פרטית – כל עבודה המכניסה שכר או עיסוק בעסק שמטרתו היא קבלת הכנסה או רווחים, וזאת מחוץ למסגרת עבודתו של עובד בשירות, לרבות כל עבודה או עיסוק כאמור, בין אם הם נעשים דרך קבע, בין אם הם נעשים באופן זמני, ובין אם נעשים באופן חד-פעמי..."

           סעיף 42.403 מוסיף וקובע כי "עובד אינו רשאי לעבוד בכל עבודה, גם אם אינה מכניסה שכר, ואין הוא רשאי לעסוק בכל צורה שהיא בשום עסק, אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו בשירות, או אם עלול להיווצר מצב כזה. במקרה של ספק אם קיימת התנגשות כזו או לאו, תכריע נציבות שירות המדינה".

           הנה כי כן, הכלל הבסיסי המעוגן בהוראות התקשי"ר קובע איסור על ביצוע עבודות פרטיות בכפוף לקבלת היתר (עש"מ 6529/03 קליגר נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(1) 734, 745 (2003); עש"מ 173/02 פשין נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(2) 825 (2002); עש"מ 1062/01 הורן נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(4) 1 (2001); עש"מ 222/07 אסדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2007); עש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, להלן: פרשת פרנס). 

169.       הוראות התקשי"ר מפרטות את הדרכים בהן ניתן לבצע עבודות פרטיות. סעיף 42.414 לתקשי"ר עוסק בתנאים למתן היתר לעבודה פרטית, וקובע שורה של עניינים שעל מעניק ההיתר לבדוק על מנת שניתן יהיה לאשר ביצועה של עבודה פרטית על ידי עובד בשירות המדינה. מבין עניינים אלה מצוי התנאי כי העבודה הפרטית אינה קשורה במישרין או בעקיפין בתפקידו של העובד; שהעבודה הפרטית לא תפגע ביכולתו של העובד לבצע תפקידו, ולא תפגע באינטרס של שירות המדינה או באינטרס של הציבור הרחב; שהעבודה הפרטית לא תפגע במעמדו של האדם כעובד מדינה וכנושא תפקיד מטעם המדינה; ושלא יהא בה משום ניגוד או סתירה לכל חוק או הוראה כלשהי. סעיף 42.415 עוסק בסייגים למתן היתר לעבודה פרטית ומפרט שורה של מקרים בהם לא יינתן היתר עבודה פרטית. סעיף 42.42 עוסק בהגבלת שעות, והגבלת יכולת ההשתכרות בעבודה פרטית ועבודה נוספת של עובד בשירות המדינה. התקשי"ר קובע נהלים לקבלת היתר לעבודה פרטית, ובהם הגבלת תקופת ההיתר, חובות דיווח לאחראי במשרד, חובת חידוש ההיתר כתנאי להמשך העבודה הפרטית, ועוד תנאים שונים (סעיף 42.494).

170.       הנה כי כן, הוראות התקשי"ר מבהירות את הכלל והחריג לו בכל הקשור לעבודה פרטית של עובד בשירות המדינה. הכלל הבסיסי הוא כי עבודה פרטית אסורה. הטעם העומד מאחורי האיסור הוא, ראשית, למנוע ניגוד עניינים אפשרי בין העבודה בשירות המדינה לבין העבודה הפרטית. הטעם האחר הוא – להביא לכך שהעובד יקדיש את מיטב כוחו ומרצו לעשייה הציבורית, ולא יפצל את יכולותיו והשקעת משאביו בין השירות לציבור לבין העשייה הפרטית:

                         

"בראש ובראשונה, האיסור נועד למנוע היווצרות מצב של ניגוד עניינים בין עבודתו הראשית של העובד לבין העבודה הנוספת שבה הוא מעוניין לעסוק, בייחוד כאשר מדובר בעובד השירות הציבורי, האמור לשמש כנאמן של הציבור. מעבר לכך, האיסור נועד לממש את ציפיתו הסבירה של המעביד כי העובד יקדיש את תשומת ליבו לעבודה שבעבורה הוא מקבל משכורת מלאה, בלי שיוסח או יופרע בשל מחוייבויותיו למקום עבודה אחר" (פרשת פרנס, בעמ' 18)

מתן היתר לעבודה פרטית, כחריג לאיסור הכללי, נועד ליצור פיקוח ובקרה על העבודה הפרטית שהותרה מבחינת ניגוד עניינים אפשרי עם המשרה בשירות המדינה, ומבחינת היקף ההשקעה הנדרש לביצועה ככל שהוא משפיע על ביצוע התפקיד הציבורי.

נוהלי האגף בנוגע לעבודה פרטית קודם להסכם הקיבוצי

171.       במקביל להנחיות שנקבעו בתקשי"ר, הוכח בבית המשפט קמא כי בתקופות שלפני עריכתו של ההסכם הקיבוצי, שאסר כליל ביצוע עבודות פרטיות, היתה קיימת באגף שורה של נוהלים הנוגעים לביצוע עבודות פרטיות של שמאי האגף. הנחיות האגף היו מחמירות יותר מהוראות התקשי"ר, וחייבו מארג נוסף של דיווח ופיקוח על שמאי האגף שקיבלו היתרים לביצוע עבודה פרטית. במסגרת זו, הוצג בפני בית המשפט קמא 'נוהל עבודה פרטית בשכר' (ת/144), ככל הנראה משנת 1989, ונקבע כי מדובר בנוהלים שהיו קיימים באגף בתקופה שלפני אמצע שנות ה-90 (פסקה 112 להכ"ד). כמו כן, הוצג אוגדן מסמכים שנגעו לביצוע עבודות פרטיות באגף (ת/21) ובהם מכתב מיום 2.4.92 המופנה למנהלי הלשכות, ובהם תענך, העוסק בקריטריונים למתן אישורי עבודה פרטית לשמאי באגף; וכן מסמך ובו רשימת גופים שניתן לגביהם לקבל אישור לביצוע עבודות, ובהם גם המל"ל, ומסמכים נוספים (ת/167; ת/148; ת/147).     

           מסמך מרכזי שהופיע בת/21 (וכן בת/168), הינו נוהל עריכת שומות מקרקעין כעבודה פרטית בשכר מיום 10.04.94. נוהל זה ממחיש את העובדה כי נושא ביצוע העבודות הפרטיות באגף היה מוסדר במערכת נורמות הדוקה וקפדנית יותר מהמסגרת הכללית שנקבעה בתקשי"ר, והיא חייבה מגעים מתמידים בנושא העבודות הפרטיות אל מול מנהלי הלשכות באגף.

           הסדרי הפיקוח על עבודות פרטיות באגף באו להוסיף על התקשי"ר והם מתאפיינים בהקפדת יתר על מילוי תנאים שונים. הנוהל היה מוכר וידוע באגף, בוודאי למנהלי הלשכות ולשמאים הבכירים מסוגם של המערערים.

השומות למל"ל כעבודות פרטיות

172.       בצדק נקבע כי עבודות השומה שבצעו המערערים למל"ל הן בחזקת "עבודה פרטית" כהגדרתה בתקשי"ר. השכר עבור ביצוע שומות עבור המל"ל השתלם על ידי גורם שמחוץ לשירות המדינה, גם אם אותו גורם הינו מוסד ציבורי. הכנת השומות נעשתה מחוץ למסגרת עבודתם של המערערים באגף השמאי הממשלתי, ושלא במסגרת העבודה השוטפת שהוטלה עליהם על ידי מעסיקם – משרד המשפטים. השמ"ר כהן העיד כי עבודת המערערים עבור המל"ל היתה חייבת להתבצע לאחר שעות העבודה, והותנתה בכך שלא תפגע בעבודת האגף (פ' 199-200). במסמך ת/27 מצויה בקשה של כל ארבעת המערערים ושיוביץ מיום 25.5.78 לאשר להם עבודה פרטית לצורך ביצוע שומות עבור המל"ל לקראת ההסדר עם המל"ל, ובו הם מתחייבים שהדבר לא יפגע בעבודתם במשרד. בית המשפט קבע כי תענך ושחר הודו במשטרה כי מדובר בעבודות פרטיות. נוספו לכך קביעות כי בעריכת השומות למל"ל, השתמשו המערערים בניירות עבודה פרטיים, תוך ציון כתובותיהם הפרטיות, ואותם העבירו ישירות למל"ל.

173.       גרסאות המערערים עצמם מצביעות על כך שהם התייחסו להכנת שומות המל"ל כאל עבודות פרטיות. בהודעתו של תענך במשטרה (ח"מ 15.07.02/9) הוא אומר כי הם ידעו שצריך להגיש בקשה לעבודה פרטית, אבל היה להם נוח להסתמך על הסדר 78, ולא להגיש כל שנה בקשה לעבודה פרטית, והוא מוסיף:

"אולי היום זה נראה כמו תירוץ, אבל בהחלט אני חושב שמותר לנו להשתמש בו כי ההסכם אכן נחתם בפועל, והתיר לנו לבצע את העבודות עבור הביטוח הלאומי".

           בהודעתו מיום 04.03.02/23 הוא אומר, בין היתר:

"לשאלתכם, אז איך שחר שמואל ומוסא חלף יכולים היו להמשיך לעבוד בעבודות פרטיות עבור הביטוח הלאומי, אני משיב שהם לא יכולים היו לעבוד... לשאלתכם כיצד אני יכול הייתי להמשיך לעבוד בעבודות פרטיות עבור הביטוח הלאומי, אני משיב שאני בעצם יכול להגיד שהיה לי חוזה בכירים. בחוזה בכירים לא נותנים לבצע עבודות נוספות, אבל לאור המכתב של משה יצחקי, אני לקחתי את האחריות על המעשה הזה. אני הבנתי שזה לא בסדר שאני ממשיך לעבוד בעבודות פרטיות עם הקבוצה" (ח"מ 04.03.02/23-24).

           מאמירות רבות בחקירתו של תענך במשטרה, עולה הודאה ברורה וחד משמעית בביצוע עבודות פרטיות ללא היתר, תוך מודעות מלאה של שלושת המערערים לעובדה כי השומות למל"ל הן בגדר עבודה פרטית הטעונה היתר. במשפט, חזר בו תענך מאמירות אלה, אך בית המשפט קמא העדיף את גרסתו במשטרה, שהיתה אמינה בעיניו.

174.       שחר וחלף מסרו גרסאות שונות בהקשר זה. שחר הציג גרסה עקבית לפיה מדובר היה בעבודות שבוצעו בהיתר, אמירה שטבועה בה הנחה כי מדובר בעבודות פרטיות הטעונות היתר. לדבריו, בשנת 78', הגישו כל חמשת שמאי השותפות בקשה אחת לעבודה פרטית, אשר מכוחה הותרו כל העבודות ללא הגבלת זמן, ולכן לא היה צורך בהגשת בקשה נוספת. לטענתו, הסדר זה נותר תקף אלא אם הודיע השמ"ר מפורשות כי ההסדר מבוטל (ח"מ 04.03.02/14). שחר טען עוד כי ההסכם הקיבוצי לא חל על עבודות למל"ל, שכן לאחר כניסתו לתוקף לא ניתנה כל הוראה מהשמ"ר בדבר הצורך להפסיק את העבודות, ולא בוטלה הסמכתה של נאוה סדן לאשר את החשבונות. שחר גם טען כי לאחר מותה של סדן, המערערים התכוונו להעלות את נושא אישור השמאי הממשלתי לריכוזי החשבון, אבל הדבר לא הסתייע שכן באותה עת טרם מונה שמאי ממשלתי ראשי, ואודיש שימש 'שמ"ר בפועל'. חלף העלה גרסה דומה.

175.       בית המשפט קמא לא קיבל את טענות המערערים בדבר התייחסותם לביצוע שומות המל"ל כאל עבודות שאינן פרטיות, ולחילופין – כי ראו בהסדר 78 משום אישור ארוך-טווח לביצוען, שמועד סיומו הוא רק בהודעה מפורשת של השמ"ר. תשתית הנתונים והראיות אינה יכולה להתיישב עם כל מסקנה אחרת, אלא שמדובר בעבודות פרטיות הטעונות היתר. היא אינה מתיישבת גם עם אמרות המערערים עצמם ועם התנהגותם, כאשר בתחילתו של הסדר 78 נתבקשו להוציא היתר למשך שנה, והם עשו כן; שחר וחלף הפרו הפרה ישירה את ההסכם הקיבוצי, כאשר המשיכו לבצע עבודות פרטיות שנאסרו על פיו, תוך העלמת העובדה כי הם מבצעים עבודות פרטיות כלפי הממונים עליהם לאורך כל העת. עד שמותה של נאוה סדן ז"ל חשף את תמונת המצב האמיתית, והסגיר את דרך פעולתם.

176.       חתימתה של נאוה סדן על ריכוזי שכר הטרחה אינה מוציאה את העבודות מגדר ההגדרה של "עבודה פרטית", ובטענות המערערים בענין זה אין ממש. בסמוך לאחר תחילתו של "הסדר 78" החלה נאוה סדן לחתום על ריכוזי שכר הטרחה של המערערים על פי הסמכה שקבלה מהשמ"ר יצחקי בשנת 1980. הסמכתה היתה תוצאה של העברת הפיקוח על ביצוע השומות משמ"ר כהן עצמו אל מנהל הלשכה האזורית, והופקד בידי אמרכלית לשכת חיפה, שהיתה כפופה לשחר ולתענך. ככל שחלף הזמן, הפכה נאוה סדן לגורם שפעל בתוך בועה מבודדת, כשאיש מלבד המערערים לא ידע על היותה הגורם המאשר של ריכוזי החשבון. בזמנו של השמ"ר יצחקי, הוא לא ידע על הסמכתה, ולא ידע כי המערערים מבצעים עבודות עבור המל"ל. גם גורמי המל"ל, בידיעתם המעטה על פעולות הפנים באגף השמאי הממשלתי, המשיכו לראות בסדן גורם מאשר מטעם אגף השמאי הממשלתי הראשי, ונתנו באישור זה את מבטחם. אישורים אלה מצד נאוה סדן איפשרו למערערים להמשיך לאורך שנים את בצוע עבודותיהם הפרטיות. סדן אישרה את החשבונות בחתימותיה, ומחומר הראיות אף עלה כי היא קבלה תמורה כספית בעבור הדפסת תעודות השומה במחשב (ח"מ 04.03.02/18). לאחר שנפטרה נאוה סדן, הבינו המערערים כי חל שינוי מהותי "במערך העבודה" שהיה קיים עד אותה עת, והם בחרו לפתור את הקושי שנוצר בדרך של השמטת חתימת סדן מטופסי ריכוז החשבונות, בתקוה שהמל"ל לא ישים לב לכך, וימשיך לאשר את חשבונות שכר הטרחה שהגישו. האם תיאור זה אכן מתיישב עם הטענה כי נאוה סדן ז"ל היוותה לצורך ענין זה זרוע ארוכה של השמ"ר, וב"פיקוח" שהפעילה לכאורה על המערערים ועל ביצוע השומות על ידם הוציאה אותן מגדר "עבודה פרטית" והפכה אותה לעבודת האגף, שאינה טעונה היתר?

177.       אין יסוד גם לטענות שהועלו לפיהן יש לסווג את העבודות שבוצעו למל"ל כ"עבודה נוספת" או עבודה לפי "הסדר מיוחד לקבוצת עובדים", והנמקות בית משפט קמא לענין זה עומדות בעינן.

178.       מעדותו של כהן עלה במפורש כי מטרתו הייתה לגבש הסדר במסגרתו יוכלו השמאים לבצע עבודה פרטית לפי הוראות התקשי"ר. הוא גם טרח לוודא כי המערערים יבקשו ויקבלו היתר, והדבר משתקף בבירור מהראיות (עדות כהן והמערערים; ת/27; ת/142). ת/27 היווה בקשה מיוחדת להיתר ביצוע עבודה פרטית. בית המשפט דחה את הטענה לפיה ההיתר שניתן בשנת 78 לא הצריך חידוש, שכן חומר הראיות העלה במפורש כי המדובר היה בהיתר לשנה, והראיות בענין זה לא נסתרו. בנוסף לכך, קבע בית המשפט כי אין זה מתקבל על הדעת שהסדר 78 גבר גם על ההסכם הקיבוצי. זאת, נוכח ההנחיה הברורה שבהסכם הקיבוצי, המגמה שהוא בא להגשים להפסיק כליל את ביצוע העבודות הפרטיות, והרקע לכריתתו – אשר כולם הוכחו כדבעי בחומר הראיות.

179.       בהינתן העובדה כי מדובר היה בעבודות פרטיות, ברי כי לאורך שנים, למעט שנה אחת בעקבות הסדר 78, פעלו המערערים ללא היתר בבצוע השומות למל"ל. הסדר 78 אמנם לא בוטל בהוראה מפורשת, אך הוא בוטל במשתמע בהסכם הקיבוצי, אשר אסר מכל וכל על ביצוע עבודות פרטיות, והביא לתוספת גמול כספי לעובדים. אין מקום גם לטענה כי הסדר 78 עדיף על ההסכם הקיבוצי. מכח סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, וזאת מאחר, שראשית, הסדר 78 אינו "חוזה עבודה" אלא נוהל אגפי; ושנית, ההסכם הקיבוצי מבטל במפורש את אפשרות העבודה הפרטית, נשוא הסדר 78, ולכן הוראתו גוברת.

180.       לסיכום פרק זה – יש לדחות את מכלול טיעוני המערערים אשר בקשו לערער על קביעת בית משפט קמא לפיה השומות שבצעו עבור המל"ל היו בגדר "עבודה פרטית" שחייבה היתר על פי נוהלי התקשי"ר והנוהלים הפנימיים באגף.

משמעות אי חלות ההסכם הקיבוצי על תענך

181.      ההסכם הקיבוצי אינו חל על תענך. החל מיולי 1997 ועד לפרישתו בספטמבר 2000, היה תענך חתום על 'חוזה מיוחד להעסקת עובד' (הקרוי גם 'חוזה בכירים', נ/50) אשר נערך על פי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), תש"ך-1962, ופסקה 16.414 לתקשי"ר. במסגרת חוזה זה, נקבע בין היתר:

"14. העובד מתחייב למלא את כל ההוראות בקשר לעבודתו כפי שניתנה לו על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

15. מלבד האמור בחוזה מיוחד זה, יחולו על העובד הוראות התקשי"ר, החלטות הממשלה והודעות נציבות שירות המדינה, כפי שהן בתוקף מזמן לזמן לגבי מי שמועסק על פי חוזה מיוחד בהתאם לסעיף 1 לעיל, והוראות אלו תחשבנה לחלק בלתי נפרד של חוזה מיוחד זה" (הדגשה לא במקור).

182.       המדינה לא טענה כי תענך היה כפוף להסכם הקיבוצי, והוכח אף כי תענך לא קיבל את הגמול המיוחד שניתן לשמאי האגף לפי ההסכם הקבוצי. עם זאת, נקבע, כי תענך היה כפוך להוראות התקשי"ר מכוח סעיף 15 לחוזה המיוחד, ובכלל זה לאיסור על ביצוע עבודות פרטיות ללא היתר. לאור המכלול הראייתי, קבע בית המשפט קמא כי כי תענך הפר את הוראות חוזה הבכירים ואת הוראות התקשי"ר באופן עקבי בכך שביצע את השומות עבור המל"ל ללא היתר.

183.       היתר עבודה פרטית לא רק שלא ניתן לתענך, אלא גם הובהר לו, מאז כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי, כי המדיניות מכאן ואילך היא של איסור מוחלט על המשך ביצוע עבודות פרטיות. אלא שהוא התנכר לאיסור זה, וחרף היותו אישיות בכירה באגף שמאות המקרקעין של המדינה, המשיך וביצע עבודות פרטיות, תוך הסתרת עובדה זו מעינם של הממונים עליו. במספר הזדמנויות במהלך חקירותיו במשטרה, הבהיר תענך כי היה מודע לכך שההחלטה להמשיך לבצע את העבודות למל"ל הייתה שגויה. הוא אף היה מודע לכך שחוזה הבכירים שלו אינו מאפשר לו לבצע את העבודות ללא היתר, וציין זאת במפורש בחקירתו. כן הוכח כי כבר בשנת 1997 ביקש תענך היתר לביצוע עבודה פרטית חד-פעמית, ונדחה על ידי נציבות שירות המדינה (ת/3; ת/4). במסגרת סירוב זה הובהר לו כי על פי 'חוזר נש"מ', שהיה תקף אותה עת, לא ניתן להתיר לעובד המועסק בחוזה בכירים לבצע עבודה פרטית שאינה הרצאה או הדרכה. תענך פנה בבקשה נוספת, וגם זו נדחתה, תוך שהובהר לו כי הרשות למתן היתרים לעבודה פרטית דנה בעניינו, ומצאה כי לנוכח תנאי העסקתו אין לאפשר לו לקבל היתר לביצוע עבודות פרטיות (ת/95). לנתון זה נודעת חשיבות רבה שכן דחיית הבקשה מעלה כי כבר בשנת 1997 הובהר לתענך ב'רחל בתך הקטנה' כי עמדתם של הגורמים המוסמכים באגף השמ"ר ובנציבות שירות המדינה הינה כי מעמדו וחוזה העבודה שלו אינם מאפשרים ביצוען של עבודות פרטיות.

184.      בהמשך הוכח כי תענך, שבקשתו לעבודות פרטיות סורבה על ידי הגורמים המוסמכים, ראה בכך הפרה של החוזה עימו. לגישתו, כאשר חתם על חוזה הבכירים ניתנה תוספת מיוחדת, בשיעור של 33%, עבור ויתור הבכירים על עבודות פרטיות. תוספת זו לא היתה קיימת בחוזה שלו. לאחר חתימתו על החוזה, יצא חוזר הנציבות בו הוחלט שלא לתת אישורים חדשים לביצוע עבודות פרטיות (פ' 783/25). והוא ראה בסירוב לאשר לו עבודות פרטיות משום פגיעה בזכויותיו החוזיות (פ' 13, 784/3).

החל משנת 1997, תענך לא ביקש עוד היתרים (פ' 783/12). עמדה בפניו האפשרות לפנות לערכאות על מנת לתבוע את זכותו הנטענת לביצוע עבודות פרטיות, אך הוא בחר שלא לעשות כן (פ' 784/16). בשל השקפתו לפיה סירוב הנציבות הינו הפרה של תנאי העסקתו, הוא החליט להתעלם לחלוטין מקיומו של החוזה האישי שלו, ומקיומן של הוראות התקשי"ר, ולבצע עבודות פרטיות ללא היתר וללא הבחנה (פ' 784/21). זאת, תוך שהוא מעמיד לעצמו מערכת הצדקות שלא ברור אם הוא עצמו  האמין ברצינותן. 

185.      במספר מועדים במשטרה ובמשפט (ח"מ 08.07.02/6; ח"מ 04.03.02/24; ח"מ 15.07.02/9; פ' 776/23), נשאל תענך האם ביצע עבודות פרטיות ללא היתר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. תענך השיב כי אכן ביצע מספר עבודות כאלה ללא היתר, אך ניסה להמעיט במספרן ואמר כי המדובר במקרים בודדים. בחלק מהמקרים השיב כי ביצע עבודות שהתכוון לקבל עליהן היתר בדיעבד, אך מעולם לא הוכח כי קיבל היתר כזה. הנה כי כן, תענך הודה, שביצע מספר מצומצם של עבודות פרטיות ללא היתר – בהן שומות למל"ל וגם שומות נוספות – במועדים הרלוונטיים לאישום השני. במשפט הוכח, כי התמונה האמיתית היתה שונה בהרבה מזו שהציג. בין הראיות שהוצגו נמצאו רישומים שערך תענך לצורך תשלום מס הכנסה אשר נתפסו במסגרת חיפוש שנערך בביתו (ת/96; ת/97; ת/98; ת/99). רישומים אלה סייעו להבהרת תמונת ההשתכרות שלו במועדים הרלוונטיים לאישום השני. כדרכו הקפדנית, ערך תענך רישומים של הכנסותיו השונות בכל חודש וחודש בין השנים 1996 ל-1999. המדובר בארבעה מוצגים אשר כל אחד מהווה דו"ח שנתי, ובו רשימת מקורות הכנסה לפי חודשים בכתב ידו. מראיות אלה עולה כי בין השנים 96-99 קיבל תענך תמורה בעבור מאות עבודות פרטיות לא מאושרות בשנה. בכל חודש, היו מועברים לחשבונותיו בבנק תקבולי השומות שנערכו למל"ל, ובנוסף לכך – תקבולים של עבודות פרטיות נוספות שביצע ללא היתר לגורמים שונים. הכנסתו של תענך בכל אחד מהחודשים הללו כללה סכומים גבוהים ביותר שהתקבלו מביצוע עבודות פרטיות אלה אשר עלתה בהרבה על משכורתו מהעבודה באגף.

186.      להמחשה, הכנסתו של תענך מביצוע עבודות פרטיות ללא היתר בתחילת שנת 1999 הייתה כדלקמן: בחודש ינואר – 90,437 ₪ ברוטו; בחודש פברואר – 177,685 ₪ ברוטו; בחודש מרץ – 208,987 ₪ ברוטו; בחודש אפריל – 152,354 ₪ ברוטו; בחודש מאי – 105,826 ₪ ברוטו; ובחודש יוני – 177,609 ₪ ברוטו. דומה שהדברים מדברים בעד עצמם, ומצביעים על החומרה הרבה המגולמת בהם. החומרה משתקפת בכך כי סגן השמאי הממשלתי הראשי, מקיים "מפעל" לעבודות פרטיות בלא היתר, ובלא דיווח לממונה, וגורף לכיסו מאות אלפי שקלים בגין שכר טרחה עבור שומות המל"ל ועבודות פרטיות נוספות.

187.      לנוכח הנתונים הקשים הללו, חזר בו תענך מדבריו לפיהם ביצע אך כמות מעטה של עבודות פרטיות ללא היתר (פ' 776-779). גם בהקשר זה, התגלתה אמינותו הנמוכה, אך משמעותה לענין זה היתה חמורה במיוחד, שכן הוכח כי נהג לבצע עבודות פרטיות לגופים רבים נוספים בתמורה של מאות אלפי שקלים בשנה, כדרך שגרה וקבע, תוך שהוא מודע לאיסור החל עליו לעשות כן, ובדרך שסתרה סתירה בולטת את כל תנאי העסקתו, ועמדה בניגוד חד לחובות תפקידו הציבורי כסגן מנהל האגף. הדבר הסתייע באמצעות מערך ההסתרה שארג עם המערערים, שבמוקדו עמדה ההימנעות מליידע את השמ"ר יצחקי ואנשי הנציבות על דבר מאות העבודות הפרטיות שביצע, הן למל"ל והן לגורמים נוספים (ח"מ 05.03.02/2; ח"מ 05.03.02/38; ח"מ 08.07.02/8). מצב דברים זה עמד בניגוד מוחלט לחוזה הבכירים של תענך, תוך שהוא מודע כל העת לעובדה זו.

הסתרת ביצוע עבודות פרטיות מעיני השמאי הממשלתי הראשי

         

188.       שני אירועים מרכזיים מבססים את מסקנתו של בית המשפט קמא אודות הסתרת דבר ביצוע העבודות הפרטיות על ידי המערערים מהשמ"ר יצחקי. האחד קשור בעובדה שהוכחה, לפיה בישיבת מנהלי לשכות אצל השמ"ר בעקבות ההסכם הקיבוצי שבה נדון, בין היתר, נושא עבודות פרטיות עבור המל"ל, לא חשפו תענך ושחר כל מידע ביחס לעבודות הפרטיות המתנהלות על ידם לאורך שנים. הנתון המרכזי השני לענין ההסתרה קשור באופן שבו בחרו המערערים להתמודד עם עובדת מותה של נאוה סדן ז"ל, שהיתה מאשרת, דרך שגרה, את חשבונות שכר הטרחה שהגישו בטרם נשלחו לתשלום למל"ל. התנהגות תמת-לב היתה צריכה להוביל את המערערים לפנות לשמ"ר ולהודיע לו, בעקבות פטירתה של נאוה סדן, כי יש להסדיר את דרך אישורי החשבונות מעתה ואילך. אולם הדבר לא נעשה, ובמקום זאת, הכינו המערערים טופס חדש לצורך העברת חשבונות שכר הטרחה למל"ל ובו הושמטה שורת האישור של השמ"ר שנועדה במקורה לחתימת נאוה סדן, ומאז מותה הטפסים נשלחו למל"ל בלא כל אישור, כאמור.

189.      מעשי ההסתרה לא הסתכמו בכך. בשנים שקדמו לכריתתו של ההסכם הקיבוצי, עבר האגף לשומת מקרקעין תהליך רפורמה עמוק שמטרתו היתה להוציא את העבודות הפרטיות מתחומי האגף ולהעבירן לשמאים פרטיים. תכלית הרפורמה נועדה להגן על טוהר המידות באגף. רפורמה זו היתה כרוכה בדיונים רבים, ובעבודה פנימית אינטנסיבית, שהמערערים עמדו במרכזה. תענך עצמו היה חבר בועדת הרפורמה באגף. שחר שימש מנהל לשכת חיפה. חלף היה שמאי בכיר ותיק באגף. פעולתם של המערערים באגף התאפיינה בפיצול עמוק: ברובד החיצוני – הם נטלו חלק בפעילות האגף ובשינויים שנועדו להעלות את רמת תיפקודו באמצעות ניתוק עובדיו מעיסוקים פרטיים שהעלו חשש להיווצרות ניגוד אינטרסים והסטת השקעת משאבי העובד מעיסוקו העיקרי בשירות המדינה. ברובד הפנימי, הבלתי גלוי, פעלו המערערים להאדרת רווחיהם הפרטיים על חשבון הקופה הציבורית, תוך הסתרת נוהג רב שנים שעיקרו בניצול תפקידם הציבורי לקידום ענייניהם שלהם.

גרסאות עובדות המל"ל בדבר הפרקטיקה שהיתה נהוגה בעקבות ההסכם הקיבוצי

190.      בין השמאים הראשיים יצחקי ואודיש לבין עובדות המל"ל מרוז וורקוביצקי התגלה פער גרסאות בכל הקשור לפרקטיקה שגובשה בין אגף השמאי הממשלתי לבין המל"ל לאחר כריתתו של ההסכם הקיבוצי.

191.      מהראיות שהובאו במשפט התברר, כי לאחר עריכת ההסכם הקיבוצי התקיימה פגישה בין נציגי השמ"ר לבין נציגי המל"ל (ככל הנראה ב-14.12.98) (ת/70, ת/71). בפגישה נכחו השמ"ר יצחקי, מנהל לשכת ירושלים אודיש, גב' מרוז וגב' ורקוביצקי מטעם המל"ל. מעדות אודיש עלה, כי לאחר חתימת ההסכם בקשו נציגי המל"ל להיפגש עם יצחקי, וכך כונסה הפגישה. במסגרתה, בקשו נציגות המל"ל כי שמאי האגף ימשיכו לבצע שומות עבור המל"ל, אך יצחקי הבהיר כי, נוכח ההסכם הקיבוצי הדבר אינו אפשרי. עם זאת, יצחקי מסר כי הוסכם שהזמנות העבודה יועברו אליו, והוא יעבירן למנהלי הלשכות של האגף, אשר יעבירו אותם לשמאים פרטיים שיבצעו אותן (אודיש, פ' 112-114).

עדותן של מרוז וורקוביצקי הציגה גרסה שונה. לדבריהן, בפגישה זו אמרו להם יצחקי ואודיש שבמחוז הצפון תימשכנה העבודות הפרטיות כמקודם, קרי, שניתן יהיה להמשיך ולהעזר בשמאי האגף, כדי שיבצעו את השומות כעבודה פרטית בשכר.

192.      בית המשפט קמא בחר להעדיף את גרסאות יצחקי ואודיש וקבע כי יצחקי הבהיר בפגישה כי לא תבוצענה יותר עבודות שמאות למל"ל על ידי שמאי האגף במסגרת עבודה פרטית בהיתר, וכי מעתה ואילך, יש להעביר את הזמנות השומה לשמאי - קבלן שעבדו עם האגף (פסקאות 127-131 להכ"ד). בית המשפט קבע כי התרשם לחיוב מעדותם של יצחקי ושל אודיש, אשר מסרו דברים כהווייתם. לגוף הענין, גם לא היה טעם שבשלו יסכימו יצחקי ואודיש ליצור חריג בלשכת חיפה והצפון, שיעמוד בסתירה חזיתית לתכלית ההסכם הקיבוצי להפסיק כליל את העבודות הפרטיות באגף. עוד נקבע, כי עדותן של מרוז וורקוביצקי אינה מתיישבת עם מכתבן (ת/57) אותו כתבו הן עצמן ביום 8.2.99 לכל סניפי המל"ל בארץ, בו נאמר באופן חד משמעי כי החל בינואר 99', תבוצענה עבודות השומה באמצעות "שמאים המועסקים כקבלני מישנה על ידי השמאי הממשלתי בלשכת השמאות המקומית". בעדותן לא ניתן כל הסבר לפער שבין גרסתן במשפט לפיה נאמר בפגישה כי העבודות בצפון ימשיכו להיות מבוצעות במתכונת הקיימת, לבין מכתבן ת/57, שאינו מתיישב עם גרסה זו כלל ועיקר.

193.       ראוי עוד להזכיר את מוצג ת/59 שהינו העתק מכתבן ת/57 של מרוז ווורקוביצקי שנשלח לשחר ביום 16.2.99 באמצעות פקס. הוא שונה מת/57 במספר נתונים: בחלקו השמאלי העליון מצויין "16.2.99 לידי שמואל שחר"; במרכזו של המסמך מופיעה חותמת המאשרת כי המסמך התקבל בסניף חיפה של מל"ל ביום 14.2.99, ובחלקו השמאלי התחתון נכתב בכתב יד:

"16/2/99

בשיחה עם שמואל שחר נמסר לי באופן חד משמעי שאין שום בעיה למסור לדב שיוביץ ליד בקשות לשמאות המופנות למשרדם.

אורית". 

           אורית שילוח היא עובדת מל"ל בסניף חיפה. כפי שהוכח במשפט, כאשר קיבלה שילוח את ת/57, היא שלחה אותו לשחר בפקס. לאחר מכן, השניים שוחחו ביניהם, ובמהלך השיחה הבהיר לה שחר שניתן להמשיך ולהעביר את הזמנות השומות בדרך שנהגה בעבר (פסקה 149 להכ"ד). לאחר השיחה, רשמה שילוח בכתב ידה את הנוסח המופיע בצד שמאל בתחתית המסמך ת/59, כדי להבהיר שהמשך העברת ההזמנות לשיוביץ נעשה על פי הוראתו של ראש לשכת חיפה, שהיה אמור לקבלן אליו לפי ההוראה בת/57. מצטייר מכך, כי לצד העובדה שהמל"ל קיבל הנחיה מפורשת מהשמאי הממשלתי הראשי להעביר את הזמנות השומה למנהל הלשכה כדי שזה יעבירן לשמאי-קבלן פרטיים, הרי שבלשכה חיפה והצפון, שחר הינחה את עובדי המל"ל שהלכה למעשה, יש להמשיך לעבוד בנוהל הרגיל, על פיו העבודות תמשכנה להתבצע על ידי שמאי האגף. מעדות המערערים עלה עוד כי בסניפים אחרים בצפון, המל"ל המשיך להעביר עבודות פרטיות למוסה חלף.

194.      אין לקבל את טענת המערערים כי ראוי להעדיף את גרסת נציגות המל"ל מרוז וורצוביצקי על פני גרסת אודיש ויצחקי.

195.       כלל הוא כי ערכאה של ערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות ובקביעות שיפוטיות הנוגעות להעדפת גרסאות של עדים שנשמעו בפני הערכאה הדיונית (פרשת פלוני; פרשת יומטוביאן; ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968)). הערכאה הדיונית בחרה במקרה זה להעדיף את גרסאותיהם של יצחקי ואודיש בשל האמינות שהקרינו, ולאור מכלול ראייתי שלם שהונח בפניה, אשר תמך וחיזק את עמדתם. קביעות בית המשפט קמא נתמכות לא רק בהתרשמות אישית ישירה מגרסאות שהועלו בפניו, אלא, בין היתר, גם מנוסחו של המכתב ת/57 העומד בניגוד לגרסאות נציגות המל"ל, ניגוד שלא ניתן לו הסבר משכנע, ולהנחיותיו של יצחקי אשר הבהירו כי ממועד כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי, חל איסור מוחלט על המשך עבודות פרטיות על ידי שמאי האגף, בלא יוצא מן הכלל.

196.       סיכומו של דבר: אין עילה להתערב במסקנת בית המשפט קמא לפיה הוכח כדבעי, כי לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי הוצאה הנחייה גורפת מטעם אגף השמ"ר, אשר אסרה כליל על המשך ביצוע עבודות פרטיות בידי שמאי האגף, באשר הם, ובלשכת חיפה והצפון בכלל זה. הוסכם על נוהל לפיו המל"ל יעביר את ההזמנות לשומות ללשכות האגף, ומהלשכות תועברנה העבודות לידי השמאים הפרטיים. מסקנה זו מעוגנת היטב בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא, ובהתרשמותו מהגרסאות שהוצגו בפניו.

מאגר השמאים הפרטיים

197.      שחר טען, בין היתר, כי לא העביר את הזמנות העבודה מהמל"ל לשמאים פרטיים, בשל העובדה שבתקופה הרלוונטית לאישום השני טרם כונן מאגר השמאים, ולכן לא ניתן היה, במישור האובייקטיבי, לקיים את הדרישה להעביר את הזמנות המל"ל לשמאים פרטיים.

198.      אין חולק, כי מאגר השמאים הפרטיים הוקם על ידי האגף רק בשלבים מאוחרים יותר, כחלק מפעולות השמ"ר להגשים את הרפורמה באופן מלא.

199.      עובדת הקמתו של מאגר השמאים הפרטיים בתקופה המאוחרת למועדים הרלבנטיים לאישום אינה יכולה לשמש הגנה בפי המערערים. זאת מן הטעם, כי מחומר הראיות עולה, כי לאורך שנים העסיק האגף שמאים פרטיים לעבודות שונות בלא מאגר מסודר, ולפיכך אי קיומו של 'מאגר פורמלי' שנועד לצרכי נוחות בלבד אינו מעלה ואינו מוריד לענין חובתן של לשכות האגף, והמערערים בכללם, להעביר את ביצוע שומות המל"ל לשמאים פרטיים שהיו בקשר מקצועי עם האגף. הדבר עולה בבירור מעדותם של כהן, יצחקי (פ' 42/19; פ' 43/7), לוי (פ' 295/8) ואודיש, וגם מדברי המערערים עצמם (תענך, ח"מ 8.07.02/8). במכתבו של יצחקי (ת/8) משנת 1998 נאמר כי: 'שומות אחרות יועברו לשמאי המחוזי מנהל הלשכה אשר יעבירם לשמאי קבלן המועסק בלשכה לביצוע השומה'. גם במסמך ת/9 השתמש יצחקי במונח שמאים קבלנים. בשני המסמכים לא מוזכר המאגר, ושאלת הקמתו או אי הקמתו של מאגר כזה אינה תנאי לקיום החובה להעביר הזמנות מגופי חוץ לשמאים פרטיים שהאגף מצוי בקשרי עבודה עימם. גם המל"ל עצמו הניח כי האגף יעביר את הזמנותיהם לקבלנים פרטיים כעולה ממסמך מרוז וורצוביצקי ת/57. שמאים פרטיים שהיו בקשר עיסקי עם האגף היו זמינים לאורך כל הזמן הרלבנטי לכתב האישום, והיו מוכרים ככאלה שאליהם יש להעביר עבודות שאינן מתבצעות במסגרת האגף. המל"ל, השמאי הממשלתי ומנהלי הלשכות ידעו כי עליהם להעביר את בקשות השומה לאותם שמאים. דין טענה זו להידחות.

האחריות הפלילית

קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות

200.      המדינה ייחסה למערערים עבירה של קבלת דבר במרמה בכך שקבלו עבודות פרטיות בהיקף של למעלה מ-17 מליון ₪ שהיו מיועדות לביצוע בידי שמאים פרטיים,  תוך שיצרו מצג כוזב לפיו הם מעבירים את העבודות לשמאים פרטיים. הם בצעו את המעשים הללו אף שידעו כי אינם רשאים לבצע את העבודות. הנסיבות המחמירות התבטאו בניצול מעמדם של המערערים כעובדי מדינה בכירים, באופן שיטתי, ובחבורה, לאורך תקופה ממושכת, ובהיקפי עבודות וסכומים גדולים ביותר.

201.      הוכח, כי חרף האיסור שהוטל על כך, תענך, שחר וחלף המשיכו לקבל עבודות פרטיות מהמל"ל (שחר וחלף מ-1/99 ועד 3/01, ותענך מ-1/99 עד 9/00). השומות בוצעו ללא היתר, ובניגוד להוראות התקשי"ר, ההסכם הקיבוצי, הנהלים וההוראות שהוצאו על ידי השמ"ר, ובניגוד להסכם הבכירים עליו היה חתום תענך.

202.      הוכח במשפט כי השלושה קיבלו "דבר", קרי, את העבודות הפרטיות כאמור. קבלת העבודות התאפשרה על ידי מצג כוזב כלפי הממונים עליהם באגף השמאי הממשלתי. אמנם לא הוכח כי הוצג מצג כוזב כלפי רשויות המל"ל, אך הוכח מצג כוזב כלפי השמאי הממשלתי הראשי, שלא היה ער לכך שהעבודות הפרטיות המשיכו להתבצע על ידי שמאי לשכת חיפה והצפון בניגוד להנחיותיו המפורשות. האישורים שניתנו על ידי נאוה סדן ז"ל לחשבונות שכר הטרחה נעשו בתחומי הלשכה פנימה, ולא היו נתונים לפיקוח כלשהו של רשויות האגף הראשי. כך התאפשר המשך הפרקטיקה של העבודות הפרטיות לאורך שנים, מבלי שהנהלת אגף השמאי הממשלתי היתה מודעת לדבר. בכך, נתקיימו יסודות העבירה של "קבלת דבר במרמה".

203.      מודעות המערערים לכללים שאסרו עליהם המשך ביצוע העבודות הפרטיות הוכחה. הם היו מודעים להסכם הקיבוצי, להוראות התקשי"ר, למכתבי יצחקי אשר כללו הוראות מפורשות בדבר חובת הפסקת העבודות הפרטיות.

204.      אין לקבל גם את טענותיו של חלף, לפיהן לא הוכח כי ידע על תוכנם של מכתבים שכתב יצחקי בענין האיסור על עבודות פרטיות שהוא לא היה נמען בהם, ואשר הגיעו לדרג הניהולי ששחר ותענך נמנו עליו. המסמכים האמורים (ת/4, ת/5, ת/6, ת/8) היוו ציוני דרך בתהליך המעבר של האגף לנוהל חדש של איסור מוחלט על ביצוע עבודות פרטיות בידי שמאי האגף. קשה להניח כי חלף, בתור סגן מנהל הלשכה ושמאי בכיר בלשכת חיפה והצפון, אשר הביע את התנגדותו הנחרצת לאישור ההסכם הקיבוצי האמור, לא הכיר אותם. אולם גם אם נותר ספק בענין זה, מאחר שהוא לא היה מכותב ישיר למסמכים אלה, ספק זה מתפוגג נוכח יחסיו ההדוקים של חלף עם תענך ושחר, והיותו מצוי, לפני ולפנים, במכלול המידע שזרם בין חברי השותפות. די לזכור את ההתייעצויות והפגישות המשותפות שהמערערים ערכו ביניהם בענין עבודתם הפרטית המשותפת, כדי לשלול את גרסתו של חלף בהקשר זה. בנסיבות המתוארות, יש לראות את חלף, למצער, כמי שעצם את עיניו ביחס למסמכים הללו, מהם ניתן היה להסיק בבירור כי המשך עבודות פרטיות על ידי שמאי האגף הן אסורות, בלא יוצא מן הכלל.

205.       אשר לקשר הסיבתי הנדרש בין "קבלת הדבר" לבין המרמה, טוענים המערערים כי העבירה של קבלת דבר במרמה על פי האישום השני אינה מתקיימת בעניינם, בין היתר מאחר שנעדר קשר סיבתי בין הגורם שבפניו הוגש המצג הכוזב – הוא השמאי הממשלתי הראשי, לבין הגורם שממנו נתקבל "הדבר" שהוא המל"ל.

206.       אשר לממצא העובדתי, בית המשפט קמא אכן קבע כי "ברור הדבר שלאחר חתימת ההסכם הקיבוצי, קיבלו הנאשמים את הפניות לביצוע שומות כתוצאה מכך שהשמאי הממשלתי הראשי לא ידע על כי הם ממשיכים לבצע שומות בעבודה פרטית, ולא מעבירים אותן לביצוע לשמאים קבלניים. בכך הוכח הקשר הסיבתי הנחוץ בין הרכיב ההתנהגותי שבעבירה, קרי, הצגת הטענה הכוזבת, לבין הרכיב התוצאתי, קבלת הפניות לביצוע שומות על ידי הנאשמים" (פסקה 151 להכ"ד).

          

           ראוי לאמץ מסקנה זו.

207.       העבירה של "קבלת דבר במרמה" אכן מצריכה קיומו של קשר סיבתי בין המרמה, קרי: מצג הכזב, לבין "קבלת הדבר". בלא מצג כוזב, המאפשר את קבלת הדבר, לא מתגבשת העבירה. יש צורך, אפוא, להצביע על קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר.

208.       עם זאת, יסודות העבירה אינם מחייבים כי מצג הכזב וקבלת "הדבר" יתמקדו בהכרח באותו אדם. יתכן כי מצג כזב כלפי פלוני יביא לכך ויאפשר את קבלת "הדבר" מאלמוני. עם זאת, שומה להוכיח כי בלא מצג הכזב כלפי פלוני, לא היה מתקבל הדבר מאלמוני.

209.       בענייננו, עולה בבירור מחומר הראיות כי "קבלת הדבר" – קרי: קבלת עבודות השומה הפרטיות בידי המערערים עבור המל"ל התאפשרו הודות למצג המרמה שיצרו כלפי ראשי אגף השמ"ר לפיו הם אינם ממשיכים עוד בבצוע העבודות הפרטיות לאחר ההסכם הקיבוצי, אלא מעבירים אותן לשמאים פרטיים. אלמלא מצג הכזב, לא היתה מתאפשרת הזרמת עבודות השמאות מהמל"ל אל המערערים. הקשר והזיקה בין מצג הכזב לבין המשך הפרקטיקה שאיפשרה למערערים להמשיך לקבל עבודות פרטיות, הוא קשר בל ינתק.

210.       כבר נפסק, כי הסיבתיות הנדרשת בעבירת קבלת הדבר במרמה אינה סיבתיות מדעית (ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (  , 5.02.2009), להלן: פרשת פרי; ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (  , 20.11.2006); ע"פ 535/88 רפאל מרובקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 265, 277 (1990)). אשר לרמה הסיבתית הנדרשת, בעבר נפסק כי המרמה צריכה להיות "הסיבה היעילה" לקבלתו של הדבר (פרשת אבו חצירא, בפסקה 10; יעקב קדמי על הדין בפלילים 852 (2006)). את קיומו של הקשר הסיבתי ניתן להסיק מהעובדות המוכחות, מנסיבות העניין, ומהתנהגות הצדדים. לעיתים ייתכנו מצבים בהם יתעורר ספק לגבי בלעדיותו של מצג השווא כגורם שהוביל לקבלת ה'דבר', אך גם במצב זה אין כדי לשלול את הרשעת העושה בעבירה (פרשת פרי, שם; ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (  , 13.6.2007)).

211.       בענייננו, הסיבה היעילה, הישירה והמיידית לכך שהמערערים יכלו להמשיך ולקבל "את הדבר" בדמות הזמנות עבודות שומה פרטיות עבור המל"ל היתה נעוצה בכך שהם יצרו מצג כוזב כלפי הממונים עליהם כי מאז היכנסו לתוקף של ההסכם הקיבוצי הם אינם מבצעים עוד עבודות פרטיות. מתקיים, אפוא, הקשר הסיבתי הנדרש בין מצג המרמה לבין "קבלת הדבר", ודין הטענה בענין זה להידחות.

212.       על רקע הדברים האמורים, הוכחו יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה על ידי המערערים תענך, שחר וחלף.

213.       נתקיימו בהם גם נסיבות מחמירות במובנים הבאים: המעשים נעשו בחבורה, לאורך תקופה ארוכה של שנים, בהיקפי סכומים גדולים ביותר. חומרה מיוחדת נודעת לעובדה כי מעשי המרמה וגריפת הכספים נעשו על ידי שמאים בכירים באגף השומה הממשלתי, בידי עובדי מדינה החבים חובת אמון מיוחדת לשירות המדינה ככלל, ולמקום עבודתם בפרט. המערערים היו מודעים לנסיבות המחמירות שהוכחו.

הרשעה בעבירה של מרמה והפרת אמונים

214.      המערערים הורשעו באישום השני גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים. טענתם המרכזית כנגד ההרשעה בעבירה זו היא כי לא נתקיים בהם הפן המחמיר הנדרש לצורך הרשעתם בעבירה זו. בהקשר זה הם העלו גם את הטענה כי מעשיהם מצויים, לכל היותר, במישור המשמעתי ולא בגדרי העבירה הפלילית של מרמה והפרת האמונים.

215.       דין טענה זו להידחות.

216.      בית המשפט קמא הרשיע את המערערים בעבירה של הפרת אמונים, תוך שהוא קובע כי "נעלה מספק בעיני כי בכך שהנאשמים ביצעו בעצמם את העבודות עבור המל"ל ולא פעלו על פי הכללים וההוראות שחייבו העברת העבודות לביצועם של שמאים חיצוניים, הם פגעו פגיעה מהותית בשלושת הערכים המוגנים על ידי ס' 284 לחוק העונשין" (פסקה 160 להכ"ד).

217.      גישת בית המשפט המחוזי מבטאת כראוי את הנורמה הפלילית החלה, על פי התכנים המעצבים את מהותה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה, ואת יישומה לנסיבות מקרה זה. המערערים, תענך שחר וחלף היו במועדים הרלבנטיים נושאי תפקידים בכירים באגף השמאי הממשלתי, המהווה חלק ממשרד המשפטים הנמנה על המשרדים המרכזיים בממשלת ישראל, ומופקד על אכיפת החוק במדינה. תענך ושחר נמנו על השדרה הניהולית הבכירה של האגף. תענך כיהן כסגן השמאי הממשלתי הראשי, וקודם לכן כמנהל לשכת חיפה והצפון. שחר שימש במשך שנים מנהל לשכת חיפה: חלף שימש שמאי בכיר באגף מאז 1972, ועד להשעייתו בשנת 2001. מכח תפקידם, היו מערערים אלה בעלי סמכויות נרחבות, מהן נגזרו כוח ועוצמה תיפקודית. כעובדי מדינה, ובמיוחד כעובדים בכירים, חבו המערערים חובת אמון מוחלטת לשירות הציבורי בהיותם נציגיו ונאמני הציבור. בתוקף תפקידם הבכיר, היו המערערים אמורים לשמש דוגמא ומופת לציבור העובדים הכפוף להם. מעמד המערערים כעובדי מדינה חייב אותם לנהוג בדרך שתגן על אמון הציבור בשירות הציבורי. היתה עליהם חובה להקפיד על ערכי טוהר המידות ולא פחות מכך, להבטיח את פעולתו התקינה של השירות הציבורי על ידי יישום ראוי של כללי הדין והנוהלים המכוונים את פעולתו.

218.      המערערים כשלו בהתנהגותם באופן מהותי בכל ההיבטים האמורים. התנהגותם מגיעה כדי הפרת אמונים הפוגעת בציבור תוך כדי מילוי תפקידם. יש בה משום סטייה מן השורה שיש בה פן מחמיר הפורש על התנהגותם את הנורמה הפלילית.

219.      הפרת האמונים שלקו בה המערערים מתבטאת בניגוד עניינים בהיקף ובעומק בעל עוצמה מיוחדת. ניגוד עניינים זה מתבטא בכך, שכעובדי ציבור בכירים, הם פעלו בניגוד למדיניות האגף שהתגבשה עם כריתתו של ההסכם הקיבוצי, אשר מכוחו ומכח הנוהלים שבאו בעקבותיו נאסר על עובדי האגף להמשיך ולבצע שומות למל"ל במסגרת עבודות פרטיות. ההסכם הקיבוצי שאסר על המשך עבודות פרטיות נועד לנקות את האגף מכל חשש לפגיעה בטוהר מידות וניגוד עניינים, ומחשש לפגיעה ברמתו המקצועית של שירות השמאות הממשלתי. המערכת הממשלתית הכירה בסיכונים הטמונים בשיטה שאיפשרה ביצוע עבודות פרטיות על ידי שמאי האגף, ולפיכך גבשה מדיניות שאסרה על כך כליל. המערערים, כבכירים באגף, היו מעורבים כלפי חוץ בהליכי הרפורמה האמורה, אך התנכרו בסתר למדיניות החדשה ככל שזו פגעה בעיסוקם הפרטי ובכיסם. הם המשיכו לעסוק בחשאי בעריכת שומות פרטיות, בהיקפים גדולים, בפרקטיקה שעמדה בסתירה מוחלטת למדיניות המערכת שהם היו בעלי תפקידים בכירים בה. המערערים התעלמו מהאיסור על עבודה פרטית שחייב את כל שמאי האגף, ותוך העלמת הדבר מהממונים עליהם, המשיכו באופן עיקבי בבצוע העבודות, תוך גריפת הון עתק מהקופה הציבורית לכיסם הפרטי. על פי קביעת הערכאה קמא, המל"ל שילם בתקופה הרלבנטית לאישום זה סך של 15,886,339 ₪ (מינואר 1999 ועד מרץ 2001) (פסקה 152 להכ"ד).

220.      בהתנהגותם זו, פגעו המערערים פגיעה עמוקה באמון הציבור בעובדי המדינה ובשירות הציבורי. התנהגותם פגעה פגיעה מהותית בטוהר המידות המחייב עובדי מדינה במילוי תפקידם. היתה בה גם הפרה עמוקה וממשית של פעולתו התקינה של השירות הציבורי שהתבטאה בהתנכרותם של בכירי אגף השמאי הממשלתי למדיניות האגף שהם נימנו על הנהגתו, תוך שפעלו בחשאי ובהסתר בניגוד לה, לשם גריפת הון לכיסם הפרטי, אשר התאפשרה מכח מעמדם הציבורי. הסטייה מן השורה במעשיהם של המערערים היתה עמוקה ומתמשכת.

221.      דומה, כי במעשיהם של המערערים התמזגו כל האלמנטים העיקריים המשקפים התנהגות של הפרת אמונים של עובד ציבור במילוי תפקידו, הפוגעת בציבור. להתנהגותם התלוותה חומרה מיוחדת בנסיבות הענין. התנהגותם עמדה בסתירה בולטת לערך המוגן שבעבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים. פרשה זו, בתשתית העובדות שנפרשה בה, פורשת את הנורמה הפלילית על מעשיהם של המערערים, וברמת חומרה גבוהה. נתקיימו בהם היסודות העובדתיים והיסוד הנפשי הנדרשים בעבירה.

222.      יש לדחות, אפוא, את הערעורים על האישום השני.

סוף דבר

223.      העבירות באישומים הראשון והשני בהן הורשעו המערערים מטילות עליהם כתם מוסרי קשה. הן פגעו בשירות המדינה, ובאמון הציבור בעובדיו. עם זאת, מסכת הנסיבות שהוכחה מעלה קושי ניכר גם מבחינת דרך התנהלותם של הגורמים הממונים על המערערים באגף השמאי הממשלתי, ובעיקר השמאי הממשלתי הראשי מצד אחד, וגורמי המוסד לביטוח לאומי, אשר שלמו כספים ציבוריים על עבודות שמאות לקויות לאורך שנים רבות, מבלי לעמוד על הסטייה הקשה מן השורה שבהתנהלות המערערים מההיבטים השונים שעלו בפרשה זו. קשה שלא להשתאות על הקלות הבלתי נסבלת שבה התאפשרה התארגנותה של שותפות המערערים, אשר במשך שנים כה רבות פעלה בלא היתרים, ובניגוד למדיניות האגף, בלא שהשמאי הממשלתי הראשי, הממונה הבכיר על האגף, עמד על הסטייה המהותית שארעה כאן. אפשר, שאלמלא פטירתה של נאוה סדן ז"ל, התנהלותם הפסולה של המערערים שנמשכה באופן עקבי במשך שנים, היתה הולכת ונמשכת גם הלאה בהעדר בקרה פנימית ראויה, ובלא פיקוח חיצוני על המתרחש בלשכת חיפה והצפון, שהתנהלה בכח אנרציה משלה, כאילו היא אינה חלק מן המערכת כולה, ונעה בגלקסיה משלה, מחוץ למתחם של פיקוח וביקורת. היכן נמצאו מנגנוני הביקורת הפנימיים והחיצוניים, ואיך התאפשר חופש הפעולה של השותפים בהיקפים כאלה ולאורך תקופה כה ארוכה – לשאלות קשות אלה לא ניתנה תשובה מספקת בהליכים אלה. קשה להבין כיצד התאפשרה לאורך זמן פעולתם של המערערים בלא שהשמאי הממשלתי הראשי עמד על המתרחש בלשכת צפון, ובלא שנבחנה על ידו דרך יישומה של הרפורמה בדבר הפסקת העבודות הפרטיות שאילו נעשתה, היתה חושפת את העובדה כי ביצוע עבודות פרטיות נמשך על ידי שמאי הלשכה ולא הועבר לשמאים פרטיים.

           תמוה לא פחות כיצד קרה, שהשמאי הממשלתי הראשי וצוותו לא יצרו קשר עם המל"ל כדי לבחון את יישומה, הלכה למעשה, של השיטה החדשה מבחינתו, שאז היה מתברר להם עד מהרה כי השומות ממשיכות להגיע מידיהם של שמאי האגף, ואינן מועברות לשמאים פרטיים. כלל שאלות אלה נותרות ללא מענה מספק, והן מותירות תחושה קשה לגבי דרך ניהול ענייני האגף בתקופה הרלבנטית.

           שאלה נוספת שנותרה בלתי פתורה הינה מה היה חלקה של נאוה סדן ז"ל באישורי החשבונות מטעם השמאי הממשלתי הראשי, והאם היה לה חלק כלשהו בשותפות ובמהלכיה.

ועוד – לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת גם להתנהלות המוסד לביטוח לאומי, אשר במשך שנים שילם שכר טרחה בכספי-עתק עבור שומות מוזמנות אשר התבסס, כביכול, על הערכת שווי חלקות בשלמותן בעוד, שבפועל, לא נעשו הערכות כאלה כלל. המוסד שילם מליוני שקלים רבים בלא בדיקה, בלא מעקב, כשכספי ציבור משולמים כענין שבשגרה בלא כל השקעת מאמץ – ולו המינימלי ביותר – בבחינה מקצועית של טיב החשבונות המוגשים.

שאלות נוקבות אלה, שלא מצאנו להן תשובה הולמת, מחייבות הפקת לקחים ושידוד מערכות משמעותי בשירות המדינה בכלל, באגף השמאי הממשלתי הראשי  ובמוסד לביטוח לאומי בפרט, כדי להבטיח ששוב לא תתאפשר סטייה מעיין זו מן השורה. הידוקן של מערכות הבקרה הפנימית והביקורת החיצונית, ובצוע פיקוח הדוק יותר של הממונים באגפים השונים במשרדי הממשלה על שיטות העבודה ועל קיום נהלים ובצוע הוראות הם רק חלק מהצעדים והאמצעים שיש להפעילם במסגרת הלקחים שעל השירות  הציבורי להפיק מפרשה זו.

השופט י' דנציגר:

האישום השלישי

224.      במסגרת האישום השלישי יוחסו לתענך ולשחר פעולות בכספים והעברות כספים שמקורם בעבירות המתוארות בכתב האישום, במטרה להסתיר ולהסוות את מקורם, את בעלי הזכויות בהם, את מקומם ואת תנועותיהם, שהינן עבירות לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן – חוק איסור הלבנת הון). על פי אישום זה, ביצעו תענך ושחר (להלן יחד בפרק זה – המערערים) פעולות ב"רכוש אסור", כהגדרתו בחוק, במטרה להסוות את זהותם של בעלי הזכויות האמיתיים ברכוש זה, קרי – סכומי הכסף שאותם קיבלו מן המוסד לביטוח לאומי, כמפורט בהרחבה במסגרת האישומים הראשון והשני. למעשה, בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית בנוגע לעובדות שבבסיסו של אישום זה ויריעת המחלוקת מצומצמת ליסוד הנפשי הצריך לצורך הרשעה בעבירה האמורה.

העובדות הנוגעות לאישום השלישי

225.      תענך. בתחילת שנת 2001 נפתחה כנגד תענך חקירה בנציבות שירות המדינה בגין ביצוע המעשים שבהם הורשע בסופו של יום במסגרת האישומים הראשון והשני. ביום 9.7.2001 נחקר תענך לראשונה בנציבות שירות המדינה, בגין המעשים האמורים. חודש ועשרים יום לאחר מכן, ביום 29.8.2001, פתח תענך בבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן – בנק איגוד) חשבון נאמנות על שם בנו, בועז תענך (להלן – חשבון הנאמנות), כאשר בועז תענך הוגדר כנהנה בחשבון ואילו לתענך ניתן יפוי כוח לפעול בחשבון זה. סמוך לאחר מכן, בין התאריכים 30.8.2001 ועד 4.9.2001 העביר תענך סך של 7,676,982 ₪ (כפי ערכם במועדי ההעברות), אשר היו מורכבים מפיקדונות שקליים, מטבע חוץ וניירות ערך, מחשבון הבנק שניהל על שמו בסניף חיפה של בנק איגוד (להלן – חשבון תענך) לחשבון הנאמנות.

           יצויין כי במסגרת חקירתו במשטרה נשאל תענך אודות חשבונות הבנק בהם מופקדים הכספים שבבעלותו ופירט בתגובה שלושה חשבונות בנק שונים, אחד מהם בבנק איגוד, אך נמנע מלהזכיר את חשבון הנאמנות. לאחר שהתגלה דבר קיומו של חשבון הנאמנות וסכומי הכסף שהועברו אליו, נשאל תענך אודות העניין ובתגובה טען כי המניע להעברת סכומי הכסף מחשבון תענך לחשבון הנאמנות היה הרצון להבטיח את עתידה של משפחתו במקרה שיארע אסון משותף לו ולרעייתו, לאחר שבמהלך טיול בחו"ל עם רעייתו נקלע ל"כמעט תאונה" שגרמה לשניהם לחשוב על העניין. תענך טען כי פתיחת חשבון הנאמנות נעשתה לאחר התייעצות עם פקידי בנק איגוד. רעייתו של תענך או פקידי הבנק האמורים לא העידו במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי.

226.      שחר. ביום 18.6.2001 נחקר שחר לראשונה בנציבות שירות המדינה, בגין המעשים שבהם הורשע במסגרת האישומים הראשון והשני. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 30.7.2001, העביר שחר מחשבון הבנק שאותו ניהל יחד עם רעייתו, רחל שחר, בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן בהתאמה – הבנק הבינלאומי וחשבון שחר) לחשבון הבנק שניהל בנו, ניר שחר, בבנק הבינלאומי, סך של 120,000 ₪. סכום זהה הועבר באותו היום לחשבון הבנק שניהלה בתו, תחיה שחר, בבנק הבינלאומי. באותו המועד, הורתה רעייתו של שחר לבנק הבינלאומי לפתוח חשבון בנק על שמה בלבד (להלן – חשבון רחל) אליו הועברו, באותו יום, סך של 4,791,945 ₪ מהחשבון המשותף שניהלה עם שחר. שבועיים לאחר מכן, ביום 14.8.2001, העבירה רעייתו של שחר מחשבון רחל סך של 2,000,000 ₪ לחשבונו של כל אחד משני ילדיה, ניר ותחיה. בסך הכל הועבר מחשבון שחר סך של 5,031,945 ₪. יצויין כי העברת הכספים מחשבון שחר לחשבון רחל נעשתה על דרך של העברת פיקדון שאמור היה להיפרע במועד שהוא מאוחר בשישה ימים ממועד העברת הכספים, דבר אשר היה כרוך בקבלת אישורה של המחלקה המשפטית של הבנק הבינלאומי. שחר סיפר אודות העברות הכספים האמרות במהלך חקירתו במשטרה וכשנשאל לפשרן, טען כי חשבון רחל נפתח לפי דרישתה, וכי סכום הכסף האמור הועבר לחשבון זה על ידה, על מנת לרסן את פעילותו הבורסאית של שחר בחשבון שחר ולהבטיח כי לא יעשה שימוש בכספים אלו לצורך פעילות זו. בנוסף, טען הוא כי בתקופה הרלוונטית הועלתה אפשרות להטיל מיסי ירושה ועיזבון ובדומה למשפחות רבות שעשו כן, החליטה רעייתו להעביר את הכספים האמורים לילדיהם. כן טען שחר כי ההסבר לשבירת הפיקדון המוקדמת היתה נסיעתם של בני הזוג לחו"ל וחששותיה של רעייתו מ"החטאת" המועד להעברתו. לתימוכין בטענתו האחרונה, הביא שחר את דרכונה של רחל. מכל מקום, רחל לא העידה במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי.

הכרעת הדין הנוגעת לאישום השלישי

227.      טענות הצדדים. במסגרת ההליך שניהלה כנגדם בבית המשפט המחוזי, טענה המשיבה כי מקור הכספים שהעביר תענך מחשבון תענך לחשבון הנאמנות והכספים שהעביר שחר מחשבון שחר לחשבונותיהם של ילדיו ומחשבון שחר לחשבון רחל ומשם לחשבונות ילדיהם הינו בעבירות שבוצעו על ידם ואשר תוארו במסגרת האישום השלישי. לטענת המשיבה, במעשים אלו עשו שחר ותענך פעולה בכספים שמקורם בעבירות, במטרה להסתיר ולהסוות את מקורם של הכספים או את בעלי הזכויות בהם, את מקומם ואת תנועותיהם, בניגוד לסעיף 3(א)(1) לחוקאיסור הלבנת הון. אשר ליסוד הנפשי הדרוש לצורך ההרשעה בעבירה של הלבנת הון, טענה המשיבה כי מודעותם של תענך ושחר לגבי מקור הכספים בצירוף תחילתה של החקירה כנגדם בנציבות שירות המדינה, הן שהובילו אותם לנקיטה בצעדים שלא ניתן להם הסבר סביר אחר, אשר מטרתם היא יצירת חיץ בינם לבין כספי העבירה.

           המשיבה טענה כי העבירה על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא עבירה התנהגותית המחייבת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת – "במטרה" – אשר הוכח. לחילופין, טענה היא כי לכל הפחות, הוכח כי תענך ושחר צפו מראש את התוצאה הצפויה ממעשיהם. המשיבה טענה כי הפעולות האמורות שביצעו תענך ושחר בכספים נועדו לשם מראית עין ולמעשה, שמרו הם על הבעלות בכספים כאשר, לשיטתה, אלה הן פעולות הלבנה "קלאסיות" המעידות על כוונת ההסתרה או לכל הפחות צפיית תוצאתן של פעולות אלה. המשיבה הדגישה כי תענך לא גילה את דבר קיומו של חשבון הנאמנות לחוקרי המשטרה עת נשאל אודות הפעולות שביצע בכספים שקיבל מן המל"ל וכי שחר לא העיד את רעייתו, רחל, לעניין הפעולות שטען כי ביצעה בחשבון שחר וחשבון רחל. לבסוף, טענה המשיבה כי "היעדר תיחכום" וכישלון בהסוואתם של הכספים מפני המשטרה אינם מקימים טענה של תום לב.

          

           מנגד, טענו תענך ושחר כי פעולותיהם המפורטות לעיל היו תמימות וגלויות, כי הכספים שהועברו היו "כספים ישרים" וכי לא נעשתה על ידם כל פעולת הסוואה או ניסיון להסתרה של כספים אלו.

228.      הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות בהן הורשעו המערערים במסגרת האישומים הראשון והשני, קרי – עבירות של קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים, הן עבירות הכלולות בסעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק, ומשכך מהווים הכספים שקיבלו המערערים בגין עבירות אלה "רכוש אסור" במובנו של סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון.

           אשר ליסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירה על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, קבע בית המשפט המחוזי כי נכון לראות עבירה זו כעבירה שניתן להחיל לגבי היסוד הנפשי שבה את הלכת הצפיות הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין וקבע כי המודעות ביחס לעשיית הפעולות ברכוש האסור וביחס למטרה של הסתרה או הסוואה הוכחה ומשכך, העברות הכספים בוצעו – לכל הפחות – תוך מודעות גבוהה מצד המערערים לאפשרות שיש בפעולותיהם משום הסתרה והסוואה של זהות בעלי הכספים ומקורם. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עצם העובדה שהמערערים אינם "מלביני הון מקצועיים" ושהכספים הועברו לילדיהם, אין בה כדי לשנות ממסקנתו.

           לאחר שהגיע למסקנה זו, חישב בית המשפט המחוזי ומצא כי הסכומים ברוטו בהם בוצעו העבירות נשוא האישום השלישי (לאחר הפחתת תשלומים ששולמו בגין שומות על פי סעיף 14 לתעריף והשומות שביצע תענך) הם כדלקמן –

           בעניינו של תענך (בגין כל התקופה החל משנת 1999 ועד חודש אוקטובר 2000) – סך של 4,462,386.50 ₪ ברוטו, כשהנטו עומד על מחצית הסכום;

           בעניינו של שחר (בגין כל התקופה החל משנת 1996 ועד שנת 2001) – סך של 5,300,880.50 ₪ ברוטו, כשהנטו עומד על מחצית הסכום.

           אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את תענך ושחר בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק ביחס לסכומים המפורטים לעיל.

229.      חילוט. במסגרת גזר דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון יש לחלט את סכומי הכסף שבהלבנתם הורשעו המערערים. בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שבמסגרת החלטת ביניים שניתנה על ידי השופט י' עמית ביום 30.9.03 (ב"ש 2797/03)    הורה הוא על תפישת חשבונות הבנק של המערערים עד לתום ההליכים נגדם עד לסך של 6,450,337 ₪ בעניינם של שחר, חלף ושינה ועד 7,500,000 ₪ בעניינו של תענך, הרי שהשיקולים הניצבים בבסיס החלטה זו שונים מהשיקולים שיש לשקול בשלב החילוט עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי המונח "עבירה" המפורט בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון משמעו – עבירה על חוק איסור הלבנת הון ולא עבירת המקור ומשכך, לא ניתן לחלט אלא את הסכומים שהופקדו "פיזית" בחשבונם של הנאשמים ואשר נקבעו במסגרת הכרעת הדין ביחס לאישום השלישי. יתר על כן, נקבע כי הסכומים שאותם יש לחלט הם סכומי הנטו, קרי – מחצית מן הסכומים שנקבעו, והורה על העברתם למוסד לביטוח לאומי. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לקזז מסכומים אלו את הסכומים שקיבלו המערערים כתמורה בגין העבודות הפרטיות, נשוא האישום השני, שכן עבודות אלה בוצעו כעבודות פרטיות אסורות.

           מכאן הערעור שלפנינו, המופנה הן כנגד הכרעת הדין הנוגעת לאישום השלישי והן כנגד חילוט מחצית מסכומי הכסף שנקבעו במסגרתו.

טענות הצדדים הנוגעות לאישום השלישי

230.      טענות תענך. לטענת תענך, הגדרתם של הכספים כ"רכוש אסור" נובעת אך ורק מהרשעתו באישומים הראשון והשני, כך שקבלת הערעור על ההרשעה בשני אישומים אלו תייתר את הצורך בדיון באישום השלישי. ואולם, משעה שהגענו לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את הערעור בגין אישומים אלו, להלן נבחן את טענותיו של תענך לגופן.

          

           לטענתו של תענך, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ביחס לפעולות נשוא האישום השלישי הוכחה מודעות לאפשרות התרחשותה של הסתרה או הסוואה וכי בניגוד לקביעה זו, העבירה של פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אינה עבירה התנהגותית אלא עבירת מטרה הדורשת יסוד נפשי מיוחד מסוג מטרה. לטענתו, הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף על עבירות מטרה, ותחולתה מותנית בבדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, בהתאם לפרשנותה הראויה של העבירה הנדונה. לפיכך, טוען תענך כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא עבירה שניתן להחיל עליה את הלכת הצפיות, היא קביעה מרחיקה לכת ושגויה.

           לשיטתו של תענך, חוק איסור הלבנת הון "אשר פרץ למשפט הישראלי כרוח גדולה", מנתץ מוסכמות יסוד בתחומים רבים ומהווה חוק דרקוני הקובע רף ענישה גבוה במיוחד ומחייב שימוש זהיר, מצמצם ודווקני בו, כאשר מטעם זה נקבע כי על מנת להרשיע בעבירה לפי סעיף 3(א) יש להוכיח את קיומה של כוונה פלילית מסוג "מטרה". לטענתו של תענך, לא די ליישם את הלכת הצפיות על העבירה הקבועה בסעיף זה ולא היה מקום לייחס לו מודעות – על דרך של יישום הלכת הצפיות – לאפשרות ההסתרה של רכוש אסור, רק משום שהחליט להעביר את כספו לחשבון נאמנות על שם בנו. בהמשך לאמור לעיל, טוען תענך כי הראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי שללו את האפשרות לייחס לו את היסוד הנפשי הדרוש לעבירה או לכל הפחות, הותירו ספק סביר בעניין זה; כך, טוען תענך כי רובם המכריע של הכספים שהועברו לחשבון הנאמנות הינם "כספים כשרים"; כי חשבון הנאמנות נפתח למעלה מחודש וחצי לאחר פתיחת החקירה כנגדו בנציבות שירות המדינה ולפיכך עיתוי פתיחתו אינו מלמד דבר; כי חשבון הנאמנות נפתח באותו הסניף שבו ניהל תענך את חשבונו מימים ימימה; כי הכספים בחשבון הנאמנות הופקדו מכוח הוראת הפקדה שנחתמה על ידו באופן ששולל כל ניסיון להסתרה או טשטוש; כי חשבון הנאמנות נפתח על שם בנו והיה לתענך יפוי כוח לפעול בו ועוד. לאור כל אלו, טוען תענך כי לא זו בלבד שהיסוד הנפשי הדרוש להרשעתו לא הוכח כדבעי, אלא שישנן די ראיות לשלול יסוד נפשי כאמור או למצער, לטעת את הספק הסביר המביא לזיכויו.

             אשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי במסגרת גזר הדין לעניין חילוט הכספים שתענך הורשע בהסתרתם על פי האישום השלישי, טוען תענך כי היה מקום ליתן משקל "מכריע" לקולא לעובדה שעבירת הלבנת ההון בוצעה בחודש אוגוסט 2001, שעה שחוק איסור הלבנת הון עדיין היה "בחבלי לידה" ורמת הענישה הרלוונטית צריכה להיות זו שהיתה נוהגת במועד ביצוע העבירה, ולא זו הנוהגת במועד מתן גזר הדין. כן טוען הוא כי בית המשפט המחוזי שגה בגובה החילוט שהשית על המערער, כאשר חילוט מהווה אקט עונשי מובהק ושיעור החילוט הנוהג בפסיקה עומד על סך של 30%-50% מסך הרכוש שנתפס והוקפא, ואילו החילוט שגזר בית המשפט המחוזי מצוי ברף החילוט העליון הנוהג בפסיקה.

231.      טענות שחר. לטענת שחר, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו ממצאים עובדתיים הנסמכים על ראיות נסיבתיות, בהתעלמו מן הראיות המהותיות שהיו מונחות לפניו בדבר הסיבות שהביאו להעברת הכספים מחשבון שחר לחשבון רחל ולחשבונות ילדיהם.

           כך, טוען שחר כי בית המשפט המחוזי התעלם כליל מהעברות כספים שביצעה רעייתו ביום 31.1.02, לאחר שנפתחה כנגדו חקירה בנציבות שירות המדינה ואף לאחר שהושעה מעבודתו; כי להעברת הסכום של 4,791,945 ₪ מחשבון שחר לחשבון רחל ניתן אישור המחלקה המשפטית של הבנק הבינלאומי, כאשר ברי כי אישור כאמור לא היה ניתן אילו סברה המחלקה המשפטית כי הפעולה נגועה באי חוקיות כלשהי; כי בעת שהעביר את הסכום האמור טרם נפתחה כנגדו חקירת משטרה, כאשר קיומה של חקירה בנציבות שירות המדינה אינה מלמדת על פתיחתה של חקירת משטרה ועוד.

           בנוסף, חוזר שחר על טענתו לפיה להעברת הכספים נשוא האישום השלישי קיים הסבר כפול: ראשית, העובדה כי הרבה "לשחק בבורסה" בסכומי כסף גדולים ולכן החליטה רעייתו למנוע ממנו מ"לשחק" בכספים אלו והחליטה להוציאם מן החשבון המשותף. בהקשר זה, מבקש שחר להגיש במסגרת ערעורו ראיות נוספות המעידות על הפעולות הספקולטיביות שביצע, לטענתו, בבורסה במסגרת תת-חשבון שיועד לפעילות זו. שנית, העובדה כי באותה התקופה הועלתה האפשרות של הטלת מיסי ירושה ועיזבון, שגרמה לו ולרעייתו להחליט על העברת הכספים לילדיהם. כאמור, רעייתו של שחר, רחל, לא העידה לפני בית המשפט קמא אודות מעורבותה באירועים המיוחסים לשחר. לטענתו של שחר, ה"היטפלות" לעובדה כי רעייתו לא העידה, כאשר אי עדותה נובעת מבעיות בריאות שמהן היא סובלת, מקוממת ממש; כי רעייתו תהא מוכנה לחתום בכל מועד על תצהיר לפיו גרסתו של שחר היא אמת וכי יש הסבר סביר להימנעות מהעדתה, ומשכך, אין מקום לזקוף זאת לחובתו.

           עוד טוען שחר כי הכספים שהועברו בין החשבונות כמתואר לעיל אינם "רכוש אסור" כמשמעו בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, שכן מקורם אינו בעבירה; הם כללו כספים נוספים שנתקבלו ממקורות אחרים כגון כספי הפיצויים שקיבלה רעייתו עם פרישתה מבנק לאומי לאחר 25 שנות עבודה; חסכונות; כספי ירושה ועוד. למעשה, טוען שחר כי גם לאחר ביצוע העבירה נשוא האישום השלישי נותר בחשבון שחר הסכום שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעבירה זו (5,300,880.50 ₪ ברוטו, כשהנטו עומד על מחצית הסכום).

           לאור כל האמור לעיל, טוען שחר כי מעשיו היו "רחוקים" מלקיים את היסוד העובדתי והנפשי של עבירת הלבנת ההון וכי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מעשיו מגבשים עבירה זו נוגדת את תכליתו של סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ומרחיבה את תחולתו באופן מוגזם ובלתי ראוי. בהקשר זה, מעלה שחר טענות דומות לאלה שהעלה תענך, בדבר השגיאה שבהחלתה של הלכת הצפיות וסמיכות המעשים לכניסתו לתוקף של חוק איסור הלבנת הון.

           אשר לחילוט שנקבע בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, טוען שחר כי לא היה מקום לחלט כספים שהתקבלו בגין עבודה שבוצעה בגדרי האישום השני, רק מחמת העובדה שעבודה זו לא הועברה לשמאי פרטי וביחס לכספים שהתקבלו שלא בגין סעיף 22 לתעריף, לגביהם לא היתה מחלוקות כי בסופו של יום – בוצעה העבודה כדין. לטענתו, חילוט כספים אלו משמעו, הלכה למעשה, כי המל"ל קיבל את השומות שערך בתקופה הרלוונטית לכתב האישום "חינם אין כסף". מוסיף שחר וטוען כי יש להפנות את הכספים שחולטו לצורך תשלום הקנס שנגזר עליו, ולא לצורך השבתם למל"ל. לחילופין, טוען שחר כי אם לא יופנו הכספים לצורך תשלום הקנס כאמור, כי אז יש להקל בעונשו, שכן משמעות החילוט הינו השבה מלאה של הכספים שהתקבלו שלא כדין. לבסוף, טוען שחר כי חלק ניכר מן הכספים שחולטו כלל אינם כספי המל"ל ומדובר בכספים השייכים לרעייתו ולפיכך, משמעות הותרתו של החילוט על כנו הינו גזירת דינה של רעייתו לשלילת כספה ולשלילת עתידה הכלכלי.

232.      טענות המשיבה. מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי (ביחס לחילוט כספם של המערערים כמפורט לעיל). לטענת המשיבה, המערערים הודו בהתקיימותם של היסודות העובדתיים ולפיכך, יריעת המחלוקת הנוגעת לאישום השלישי מצומצמת ליסוד הנפשי הנדרש לעבירה בלבד.

           לטענתה, יש להחיל את "הלכת הצפיות" על העבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון וכי הוכח שהמערערים צפו במידה קרובה לוודאי שמעשיהם יביאו להסתרת זהותם של בעלי הזכויות בכספים ומקורם של כספים אלו. לטענת המשיבה, בצדק דחה בית המשפט המחוזי את גרסאות ההגנה שהציגו המערערים, כאשר מועדי העברת הכספים בעניינו של כל אחד מהם, חריגוּת הפעולה והימנעותם מלהביא ראיות ועדים חיוניים, מוכיחים כי הם התכוונו להסתיר את הכספים שהועברו ואת מקורם או, לכל הפחות, צפו בוודאות גבוהה כי אלה תהינה תוצאות מעשיהם.

           המשיבה דוחה את טענותיהם של המערערים בדבר "תמימות" פעולותיהם והעובדה כי בוצעו באופן גלוי וטוענת כי אין בחוסר התחכום או אף הכישלון להסוות את נתיב הכסף מפני חקירת המשטרה בכדי להקים טענת הגנה אשר מבוססת על פעולות שנעשו בתום לב. לטענתה, פעולותיהם של המערערים מהוות פעולות הלבנת הון "קלאסיות" המורכבות משני שלבים – שלב המיקום (placement) ושלב ההטמעה (integration), כאשר פעולותיו של שחר אף כוללות את שלב הריבוד (layering) של יצירת רובד נוסף במיקום הכסף, באמצעות העברת הכספים לחשבונותיהם של ילדיו.

           מוסיפה המשיבה וטוענת כי עירובו של הרכוש האסור ברכוש שאין מקורו בעבירה עשוי להיחשב להלבנת הון בפני עצמו וממילא הופך את כל הכסף "המעורבב" לכסף שמקורו בעבירה, כך שלא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה הכספים שהועברו מתוך חשבונותיהם הם "דווקא" הכספים שלא התקבלו בעבירה. לטענתה, כל פעולה שנעשתה בכספים עד לגובה הסכום שהתקבל בעבירות שביצעו המערערים, מהווה פעולה ברכוש אסור.

           לבסוף, באשר לחילוט, טוענת המשיבה כי חילוט רכוש אינו מהווה אקט עונשי מובהק אלא הוא מוטל בנוסף לעונש, כפי שניתן ללמוד גם מלשונו של סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון. לטענתה, הרשעתם של המערערים בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, המצוי במדרג החמור ביותר של ביצוע עבירות מתחום הלבנת ההון, מחייבת את חילוט הכספים שבהם ביצעו המערערים את הפעולות נשוא האישום השלישי. יתר על כן, טוענת היא כי טענתו של תענך לפיה שיעור החילוט הנוהג בפסיקה עומד על 30-50% אינה יכולה לעמוד, שכן הפסיקה המדוברת נקבעה ביחס לעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, שעניינו עבירה קלה יותר מזו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ומשכך אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין החילוט.

           להלן הכרעתנו.

דיון והכרעה

חוק איסור הלבנת הון – כללי

"בשנת תש"ס-2000 נפל דבר במשפט ישראל. אל "שדה החוחים" של העבירות הפליליות במשפטנו ניתוסף קוץ חדש – זן חדש של עבירות – הלא הן עבירות הלבנת הון [...] מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב".

[דבריו של המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 9796/93 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005) (להלן – עניין שם טוב)].

233.      לפי דברי ההסבר של הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט – 1999 [ה"ח תשנ"ט, 420 (להלן – הצעת החוק)] "הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש". הלבנת הון היא תופעה בעלת פוטנציאל הרס עצום, ובפרט מבחינה כלכלית וחברתית. הלבנת הון היא שמאפשרת לעבריינים לבצע ואף להרחיב את מנעד העבירות שבביצוען הם נוטלים חלק [על הנזקים הכלכליים והחברתיים שגורמת התופעה של הלבנת הון ראו יאיר דגן המדריך למניעת הלבנת הון ומימון טרור 95-97 (2006) (להלן – דגן)]. חוק איסור הלבנת הון רואה בעבירה של הלבנת הון עבירה עצמאית, תוך הכרה כי הפעולה של הלבנת תוצריה של העבירה הפלילית מהווה, כשלעצמה, פגיעה בערכיה של החברה, שכן פעולה זו היא שמאפשרת לעבריין ליהנות מפירותיה של העבירה שביצע. למעשה, העבירה של הלבנת הון עונה, באמצעות ספר החוקים, על השאלה "האם הפשע משתלם?" ומנסה ליתן לה מענה שלילי ואפקטיבי [יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון – להלכה ולמעשה 16-17 (2006) (להלן – גרוסמן ובלקין)].

           על מהותו של חוק איסור הלבנת הון ותכליתו הבסיסית עמד המשנה לנשיא מ' חשין בעניין שם טוב בציינו:

"חוק איסור הלבנת הון [...] חוק חדש הוא עמנו, וכשמו כן הוא: ייעודו הוא להילחם בתופעה של "הלבנת הון" [...] מעשה הלבנת הון מהווה עבירה חמורה, והעושה אותו צפוי לעונשים חמורים. ודוק: עניינו של החוק אין הוא בעבירות המקור עצמן; אלו תטופלנה בדרך הרגילה [...] עניינו של החוק הוא אך בפירות אותן עבירות מקור ובכספים וברכוש ששימשו את ביצוען או שאיפשרו אותו. תכלית החוק היא, בעיקרה, לחלט לאוצר המדינה אותם כספים שהחוק רואה בהם כספים אסורים..."

[שם, בעמוד 401; ההדגשה במקור].

             חוק איסור הלבנת הון נחקק מתוך הכרה בדרכים הרבות והמגוונות שבהן מתבצעות עבירות של הלבנת הון. הסכנה החברתית הטמונה בעבירות אלה היא רבה וחמורה, כאשר המאבק בתופעה של הלבנת הון מהווה אמצעי למאבק בעבריינות ובפשיעה [ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, בעמודים 420-421; בש"פ 10157/03 איסקוב נ' מדינת ישראל (  , 1.12.03); עניין שם טוב, פסקה 23 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמודים 412-413]. ודוק – הגם שהעבירות הניצבות בבסיס המהלך שהוביל לחקיקתו של חוק איסור הלבנת הון הינן עבירות חמורות ביותר הקשורות במישרין להתגברותה של תופעת הפשיעה המאורגנת, כגון עבירות הקשורות לסחר בסמים, זנות, סחר בנשק, הימורים וכדומה, הרי שהרציונאל האמור חל ביחס לכל העבירות הכלולות בתוספת הראשונה לחוק, שכל אחת מהן עשויה להפיק לעבריין שביצע אותן פירות אסורים שלא ניתן להשלים עם הטמעתם במערכת הפיננסית או במערכות "כשרות" אחרות, באופן שיאפשר לעבריין את המשך ביצוען של עבירות או למצער, הנאה מפירות אלו [להרחבה אודות תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 420-422; דגן, בעמודים 201-202; גיורא עמיר "על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000" מיסים טו(6) 2001, א-83; רות פלאטו-שנער "הסודיות הבנקאית וחובת האמון   על מזבח המלחמה בהלבנת הון – סקירה השוואתית" מאזני משפט ג (2003-2004) 253; עניין שם טוב, פסקה 25 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמוד 415].

234.      עבירות הלבנת ההון מעוגנות בסעיף 3 לחוק, הקובע:

"(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה  בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –

(1)         רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;

(2)         רכוש ששימש לביצוע עבירה;

(3)         רכוש שאיפשר ביצוע עבירה.

(ב)   העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו – העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" – לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח."

          

           הנה כי כן, העבירה הקבועה בסעיף 3(א) – שבה הורשעו המערערים – עוסקת בעשיית פעולה ב"רכוש אסור", לשם הסתרתו או הסוואתו של המקור הבלתי חוקי של רכוש זה, זהותם של בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועותיו או עשיית פעולות בו. להבדיל, העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) עוסק בעשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב, על מנת שלא יהיה דיווח כאמור בסעיפים 7 ו-9 לחוק איסור הלבנת הון.

           כל אחת משתי העבירות האמורות יועדה למטרה אחרת, כאשר סעיף 3(א) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירת המקור ואילו סעיף 3(ב) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, במטרה למנוע דיווח על פיו ולסכל את יישומו [ראו: עניין שם טוב, פסקה 19 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמודים 409-410]. ודוק – סעיף 3(א) הוא לב ליבו של חוק איסור הלבנת הון. סעיף זה מעגן את האיסור העיקרי על פי חוק איסור הלבנת הון, על ביצוע פעולות לשם הסוואתו של רכוש אסור, כאשר הוראת סעיף 3(ב) מהווה, למעשה, "חגורת ביטחון" המתוחה סביב האיסור העיקרי הקבוע בסעיף 3(א) כאמור:

"ליבתו של החוק [...] היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א)."

[ראו: בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, פ"ד נח(3) 613, 620 (2004) (להלן – עניין אדר)].

           כעת, לאחר שעמדנו על תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ועל מרכזיותה וחשיבותה של הוראת סעיף 3(א) היא העבירה בה הורשעו המערערים, ניפנה לבחינת טענותיהם ביחס להרשעה זו.

היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון

235.      כפי שתואר לעיל, הצדדים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לעובדות נשוא האישום השלישי וכל כולה של המחלוקת ביניהם נעוץ בשאלה האם התקיים היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתם בעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אם לאו. נראה לנו כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב.

236.      כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי ביחס לפעולות נשוא האישום השלישי כי "העברות הכספים בוצעו, לכל הפחות, תוך מודעות גבוהה מצד הנאשמים לאפשרות שיש בכך משום הסוואה או הסתרה של זהות בעלי הכספים ומקורם" [סעיף 177 להכרעת הדין, ההדגשה אינה במקור], זאת לאחר שיישם את הוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין, הידועה כ"הלכת הצפיות", על הוראת סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

237.      משמעותו של "כלל הצפיות" היא כי:

"היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות [...] במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ואף שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה"" [רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005) (להלן – עניין ביטון), פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא א' ברק, עמודים 571-572].

           בדומה, נקבע כי "צפיות" היא מודעות בדרגת הסתברות גבוהה למדי שתגרם התוצאה מהתנהגותו של עושה המעשה, כאשר מודעות מסוג זה תהא שקולה לכוונה, גם אם עושה המעשה לא חפץ בתוצאה [ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 504 (2001) וראו גם: יצחק קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 76 (1997)]. הלכה זו מוכרת ומיושמת בשיטת המשפט הישראלית מימים ימימה [ראו למשל: ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 421 (1959); ע"פ 268/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 310 (1960); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (  , 29.06.2005) (להלן – עניין אלקורען); עניין ביטון הנ"ל]. המסקנה הפרשנית אשר הביאה לפסיקה זו היא כי המונח "כוונה" הוא בעל שני מובנים אפשריים: האחד, רצון להשגת התוצאה; השני, צפייה של תוצאה בדרגת הסתברות גבוהה [עניין אלקורען הנ"ל, פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק והאסמכתאות הכלולות בה].

           הלכה זו עוגנה במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין בהוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין הקובעת כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן" [להרחבה בעניין זה ראו, למשל: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין א' (תשמ"ד) 593 (להלן – פלר)]. אין מחלוקת כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירות התנהגותיות הדורשות יסוד נפשי מסוג של כוונה.

           ואולם, הפסיקה שיצאה מלפניו של בית משפט זה לאחר כניסתם לתוקף של תיקון 39 ותיקון 43 לחוק העונשין, המהווה את ההלכה הנוהגת לעניין זה, קבעה מפורשות כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף על כלל עבירות המטרה באשר הן, אלא יש לבחון את תחולתה לגבי העבירה הקונקרטית בכל מקרה לגופו, על פי תכלית החקיקה, טיבה ומטרותיה. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 (2001) בקובעה:

"פסיקתו של בית-משפט זה מאוחדת בדעה כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת "הכוונה" ב"צפיות", כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב, על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של "כוונה", לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה"צפיות" בהלכה הנוהגת בפסיקתנו זה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על-פי תכליתה החקיקתית ועל- פי טיבה, כפי שהיה נהוג טרם תיקון 39 לחוק העונשין."

[שם, בעמוד 749-750, ההדגשות לא במקור].

           ועמד על כך הנשיא א' ברק בעניין אלקורען הנ"ל, בקובעו:

"נמצא, כי בעבירות מטרה עליהן חל סעיף 90א(2), כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף. תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי..."

[שם, בפסקה 9 לפסק דינו של הנשיא א' ברק].

238.      העבירה המוגדרת בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא עבירה התנהגותית המחייבת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת – "במטרה". לכאורה, נראה כי תכליתו של חוק איסור הלבנת הון אשר תוארה בהרחבה לעיל, מצדיקה את החלתה של הלכת הצפיות ומשכך מצא לנכון בית המשפט המחוזי להחיל הלכה זו על המקרה שלפנינו ולקבוע כפי שקבע. ואולם, נראה כי בכך נפלה שגגה מלפניו של בית המשפט המחוזי שכן, במקרה שלפנינו ממלאות פעולותיהם של המערערים את היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" הדרוש לשם קיום יסודותיה של העבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, באופן המייתר את הצורך בדיון בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על עבירה זו.

239.      כאשר מחשבה פלילית מסוג "מטרה" נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד הנפשי של "כוונה" כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה [ראו למשל: דבריו של השופט א' גולדברג בע"פ 506/89 נעים נ' רוזן פ"ד מה(1) 133 (1990); דבריו של הנשיא א' ברק בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996), פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; פלר, בעמוד 533, רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 108-109 (1997) (להלן – עניין פולק)]. מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה ראו למשל עניין פולק, בעמוד 109]. כפי שפורט לעיל, במקרים דוגמת המקרה שבפנינו, חלק ניכר ממלאכת הוכחתו של היסוד הנפשי נסמך על ראיות נסיבותיות אשר אינן נופלות ממשקלן של ראיות ישירות, אלא שדרך בחינתן ושקלולן הינה שונה כאמור. השימוש בהן ובחינת משקלן מבוצעים על פי מכלול התשתית הראייתית כולה, תוך שימוש בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים. התשתית הראייתית במקרה שלפנינו מביאה למסקנה כי מתקיים יסוד "הכוונה המיוחדת" או "המטרה" אצל כל אחד מבין שני המערערים.

תענך

240.      כאמור, תענך אישר בעדותו בבית המשפט המחוזי כי ביום 9.7.2001 נחקר לראשונה בנציבות שירות המדינה, בין היתר, אודות קבלת כספים מבלי שביצע עבודה בפועל. ביום 29.8.2001, חודש ועשרים יום לאחר מכן, פתח תענך את חשבון הנאמנות על שם בנו, בועז תענך. לטענתו, הסיבה לפתיחת החשבון היתה חווית ה"כמעט תאונה" שחווה במהלך טיול בחו"ל עם רעייתו, שגרמה לשניהם לתור אודות פיתרון לזמינות כספים לילדיהם, היה ויארע להם אסון, ולאחר שהתייעץ עם פקידי הבנק אשר ייעצו לו לנקוט בדרך זו. בתוך פרק זמן קצר, בן שבועות ספורים, העביר תענך לחשבון הנאמנות סך של כ-7.7 מיליון ₪, תוך שהוא שומר בידיו את השליטה בסכומים האמורים, באמצעות יפוי כוח שניתן לו לפעול בחשבון הנאמנות. במסגרת חקירתו במשטרה ביום 4.3.2002 נשאל תענך אודות המקומות בהם הפקיד את התקבולים שקיבל מן המל"ל ובתגובה, ציין שלושה חשבונות בנק, אך נמנע מלציין את קיומו של חשבון הנאמנות. גם כאשר נשאל במפורש האם עשה שימוש בחשבונות של ילדיו או העביר אליהם כספים, טען שלא עשה כן:

"שאלה:     האם עשית שימוש בחשבונות בנק בארץ או בחו"ל, של הילדים שלך או העברת אליהם כספים?

 תשובה:     לא. אין לנו כספת בבנק. הבן שלי בועז בנה בית בשמשית, אז נתתי לו כסף למימון הבית. אני חושב שבסדר גודל של 100 או 110 אלף דולר. הבת שלי חדוה קנתה דירה וגם לה נתתי סכום דומה. אני רכשתי את המשרד בו אני עובד לפני כשנה, שנה ויותר, ב-147,000 דולר. אני לא קניתי נכסים נוספים כמו קרקעות ובתים."

[הודעתו של תענך במשטרה מיום 4.3.2002].

241.      הפעולות בהן נקט תענך, המועד בו נקט בהן, ההסברים שניתנו לפעולות אלה והעובדה כי תענך נמנע מלספר אודותן במסגרת חקירתו במשטרה ואף נמנע מלהעיד את פקידי הבנק שכביכול "ייעצו" לו לפעול כפי שפעל, מביאים כולם למסקנה אחת ויחידה לפיה המטרה שניצבה לנגד עיניו כאשר פעל כפי שפעל הייתה לפעול להסתרת מקומם של התקבולים שאותם קיבל כתוצאה מהפעולות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון והשני והסתרת זהותו כבעליהם.

242.      ראשית, סמיכות הזמנים שבין פתיחתה של החקירה כנגדו בנציבות שירות המדינה לבין פתיחת חשבון הנאמנות, מעידה על המטרה שעמדה לנגד עיניו של תענך, כאמור. מקובלת עלינו גישת המשיבה לפיה פתיחת החקירה בנציבות שירות המדינה כנגד תענך עוררה בליבו את החשש כי "האדמה בוערת תחת רגליו" והביאה אותו לפעול לשם הסוואת מיקומם של התקבולים האמורים ואת זהות בעליהם, פעולה אשר מצאה את ביטויה בפתיחת חשבון הנאמנות והעברת סכומי כסף נכבדים ביותר אליו. יתר על כן, מהודעתו של תענך במשטרה עולה כי כבר בשנת 1999 התעורר בליבו החשש מפני חשיפת הפרשה, באופן אשר מחזק את הסברה לפיה פתיחת חשבון הנאמנות בסמיכות לתחילת החקירה בנציבות שירות המדינה אינה מקרית:

"...בשנת 1999 ידעתי שזה עלול להתפוצץ ואמרתי את זה לשמואל, לא פעם אחת. אומנם גם לא במפורש. אני גם קיבלתי בשיחות שהייתי נפגש עם שמואל או עם מוסא, שאין מה לדאוג, שהביטוח הלאומי מרוצה והוא לא קפדן."

[הודעתו של תענך במשטרה מיום 5.3.2002].

243.      שנית, כפי שעולה ממוצג ת/85 וכפי שאף אישר תענך בעדותו, במהלך השנים שקדמו לחקירתו בנציבות שירות המדינה, ביצע תענך אמנם פעולות רבות ומגוונות בחשבונו אך הוא לא נתן מעולם הוראה הכרוכה בהעברת סכומי כסף כה ניכרים מחשבונו לחשבון בנק אחר, שהוא אינו בעליו. ואולם, בתוך פחות מחודשיים לאחר חקירתו הראשונה בנציבות שירות המדינה, העביר תענך לחשבון הנאמנות סך של כ-7.7 מיליון ₪, כאשר תענך אינו הבעלים של החשבון ואף אינו נהנה בו, אלא בעל יפוי כוח לפעול בו בלבד. מקובלת עלינו הקביעה כי פעילות זו היא חריגה להתנהלותו הפיננסית של תענך ויש בה כדי ללמד על המטרה שניצבה בבסיסה, כאמור לעיל.

244.      זאת ועוד. דרך הפעולה שבה בחר תענך להבטיח את זמינות הכספים לבנו, באמצעות פתיחת חשבון נאמנות על שם בנו כנהנה יחיד כאשר הוא מיופה כוח בלבד לפעול בחשבון האמור, אינה "דרך המלך" הנהוגה במקרים דומים. יתר על כן, תענך שינה את גרסתו בנוגע לשאלה מדוע לא בחר בדרך הפשוטה של כתיבת צוואה, כאשר במסגרת חקירתו במשטרה ציין כי לא חשב על פיתרון זה, בעדותו לפני בית המשפט המחוזי טען כי סבר שמסלול זה אינו מתאים. יתר על כן, תענך לא נתן הסבר כלשהו לשאלה מדוע לא צירף את עצמו כבעלים לחשבון הנאמנות או לחילופין, לא הוסיף את בנו כבעלים נוספים בחשבון תענך. לבסוף, לדבריו, בחר תענך בדרך התנהלות זו של פתיחת חשבון נאמנות מתוך חשש משותף שלו ושל רעייתו ולאחר התייעצות עם "פקידי הבנק" בעניין זה. הלכה ידועה ומוכרת היטב במשפט הפלילי של שיטתנו היא כי הימנעותו של נאשם מלהביא ראיה אשר היה באפשרותו להביאה ואשר היה בה, לכאורה, כדי לתמוך לגרסתו, ללא הסבר סביר להימנעות זו, יוצרת הנחה לפיה אילו הובאה הראיה האמורה, היה בה כדי לתמוך דווקא בעמדת התביעה ולא בעמדתו של הנאשם [ראו למשל: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97-98 (1983); ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 478-479 (2004); ע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (  , 10.11.2008) וראו גם: קדמי (חלק שלישי), בעמודים 1648-1649]. תענך נמנע מלהעלות אל דוכן העדים את פקידי הבנק אשר ייעצו לו, לטענתו, לפעול כפי שפעל. בדומה, נמנע תענך מלהביא לעדות את רעייתו, שלדבריו רעיון פתיחתו של חשבון הנאמנות הוא תולדה של חשש משותף של שניהם, אשר נבע מסכנת המוות שחוו במהלך טיולם בחו"ל. כן נמנע הוא מלהעיד את בנו, בועז, אשר היה הנהנה היחיד בחשבון הנאמנות. הימנעות זו מלהעיד שלושה עדים חיוניים אלו או מי מהם, יוצרת את ההנחה האמורה לפיה היה בעדותם כדי לפעול כנגד גרסתו של תענך, אשר מחזקת באופן משמעותי את גרסת המשיבה.

245.      לבסוף, העובדה כי תענך נמנע מלספר למשטרה במסגרת חקירתו אודות חשבון הנאמנות, הגם שנשאל מפורשות אודות חשבונות הבנק שבבעלותו והעובדה וכי דבר קיומו של חשבון הנאמנות התגלה רק בעקבות חיפוש שבוצע בביתו של תענך מעידה אף היא על המטרה שעמדה לנגד עיניו של תענך עת פתח את חשבון הנאמנות והעביר אליו את הסכומים האמורים: להסוות את זהותו כבעל הכספים המופקדים בחשבון הנאמנות ואת מקורם של הכספים האמורים, שהתקבלו כתוצאה מן העבירות נשוא האישום הראשון והשני.

246.      לא למותר לציין בהקשר זה כי פעולות הדומות לאלה המפורטות לעיל מהוות ראיות מספקות להוכחתו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה המקבילה של הלבנת הון בשיטת המשפט האמריקאית. סעיף 1956 ל-Money Laundering Control Act, 18 U.S.C (1986)  (להלן – MLCA), המקביל בשיטת המשפט האמריקאית לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אוסר על ביצוע עסקה או העברה פיננסית של רווחי עבירה במטרה להסתירם, לקדם פעילות לא חוקית באמצעותם, להפר את חוקי המס או לגרום לאי דיווח, כאשר לצורך הרשעה על פי סעיף 1956 יש להוכיח הן ידיעה והן כוונה מצד הנאשם לפעול להלבנת ההון (ראו למשל: United States v. Frigerio-Migiano, 254 F.3d 30 (1st Cir. 2001)) כאשר יסוד הכוונה מתייחס, בין היתר, לכוונה להסתיר את טבעם, מיקומם, מקורם או זהות הבעלים של סכומי כסף:

“[I]ntent to conceal or disguise the nature, location, source, ownership, or control of the proceeds of specified unlawful activity” [Laura S. Newland, Money Laundering, 45 Am. Crim. L. Rev. 741, 759 (2008)].

           בהקשר זה נקבע כי הפעולות הבאות יכול שתלמדנה על כוונתו של נאשם להסתיר את מקורם של כספים כאמור ואת זהות בעליהם:

“…[S]tatements by a defendant probative of intent to conceal; unusual secrecy surrounding the transaction; structuring the transaction in a way to avoid attention; depositing illegal profits in the bank account of a legitimate business; highly irregular features of the transaction; using third parties to conceal the real owner; a series of unusual financial moves cumulating in the transaction; or expert testimony on practices of criminals.” [United States v. Garcia-Emanuel 14 F.3d 1469, 1475-1476 (10th Cir. 1994)].

247.      הנה כי כן, גם שיטת המשפט האמריקאית מכירה בראיות נסיבתיות כגון ביצוע פעולות פיננסיות שהן חריגות לפעולות שאותן היה נוהג נאשם לבצע באופן רגיל, שימוש בחשבונות בנק של צדדים שלישיים וכדומה כראיות המלמדות על כוונתו של נאשם להסתיר כספים שמקורם בעבירות, כאמור. יש בכך אף כדי לחזק את מסקנתנו לפיה התנהלותו של תענך המתוארת לעיל והפעולות שאותן ביצע מעידות על מטרתו להסתיר את תקבולי המל"ל ואת זהותו כבעליהם, כאמור.

שחר

248.      כאמור, שחר הודה כי נחקר לראשונה בנציבות שירות המדינה ביום 18.6.2001 וביום 30.7.2001, כחודש וחצי לאחר מכן, העביר 120,000 ₪ מחשבון שחר לחשבונו של כל אחד מילדיו – ניר ותחייה וכן סך של כ-4.8 מיליון ₪ לחשבון רחל שנפתח באותו המועד. שבועיים לאחר מכן, ביום 14.8.2001, הועברו מחשבון רחל לחשבונו של כל אחד מילדיו של שחר סך של 2,000,000 ₪, כאשר בחשבון רחל נותר סכום של 791,945 ₪. כפי שעולה ממוצג ת/74, במהלך השנים התנהל בחשבון שחר פיקדון סולידי שנפתח אחת לזמן מה, אז נוספו אליו ריביות וסכומים נוספים מן המל"ל והפיקדון נסגר שוב (להלן – הפיקדון). ביום 30.7.2001, כאמור, הועבר הפיקדון מחשבון שחר לחשבון רחל, למרות שמועד הפירעון של הפיקדון נקבע לשישה ימים לאחר מכן. הפירעון המוקדם דרש את אישורה המיוחד של המחלקה המשפטית המרכזית של בנק לאומי ואישור כאמור ניתן [מוצג נ/73]. כאשר נשאל שחר מדוע הועבר הפיקדון מחשבון שחר לחשבון רחל שישה ימים לפני מועד פירעונו, ענה כי מדובר בענין של מה בכך וכי יתכן שההעברה היתה קשורה בנסיעתו לחו"ל עם רעייתו, כאשר האחרונה חששה כי "יפספסו" את מועד ההעברה. בהקשר זה, נמנע שחר מלהביא בתימוכין לטענתו האחרונה את דרכונו שלו, אלא הביא כראיה את דרכונה של רעייתו, אשר כלל לא העידה מטעמו. שחר הוסיף וטען כי חשבון רחל נפתח לפי דרישתה של רחל, על מנת "לרסן" את פעילותו הבורסאית ואולם, כאמור, נמנע מלהעיד את רעייתו לתימוכין בגרסתו זו. לבסוף, הגם שלשחר אין הרשאה רשמית לפעול בחשבונותיהם של ילדיו ושל רחל, הרי שכפי שעולה מעדותו של מר ליכטיג, מנהל הבנקאות הפרטית בסניף הראשי של בנק לאומי בחיפה לפני בית המשפט המחוזי וכפי שגם עולה ממוצג ת/81 (תמליל של שיחת טלפון בין שחר לבין פקיד בנק במסגרתה הורה שחר לפקיד לבצע פעולות בחשבונותיהם של ילדיו ורעייתו), בפועל שימר בידיו שחר את השליטה בכספים האמורים. לטענת שחר, היתה זו הפעם היחידה שבה הורה לפקיד הבנק לפעול בחשבונות שאינו מורשה לפעול בהם וכי היה על פקיד הבנק לסרב לבקשתו.

249.      נראה לנו כי הפעולות שבהן נקט שחר (בין אם בעצמו ובין אם באמצעות רעייתו), מועדיהן, ההסברים שניתנו להן והעובדה כי רעייתו של שחר לא העידה כדי לתמוך בגרסתו, מביאים למסקנה היחידה לפיה המטרה שעמדה לנגד עיניו של שחר הייתה הסוואת התקבולים שאותם קיבל מן המל"ל כתוצאה מהפעולות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון והשני והסוואת זהותו כבעלים של הכספים. 

250.      ראשית, בדומה לעניינו של תענך, סמיכות הזמנים שבין חקירתו הראשונה של שחר בנציבות שירות המדינה לבין העברת הכספים הראשונית לילדיו, פתיחת חשבון רחל והעברת הפיקדון אליו שישה ימים לפני מועד פירעונו וכן העברת סכומי הכסף מחשבון רחל לחשבונותיהם של הילדים, מצביעים על מטרת ההסוואה ואף על ייעודו של חשבון רחל כשלב ביניים, "תחנת מעבר" בין חשבון שחר לבין חשבונותיהם של הילדים. הדברים שנקבעו דלעיל בעניינו של תענך נכונים פי כמה בעניינו של שחר, לאור הנסיבות הנוספות בדמות פתיחתו של חשבון ביניים נוסף ופירעונו המוקדם של הפיקדון. לא למותר לציין בהקשר זה כי תמוהה בעינינו טענתו של שחר לפי בית המשפט המחוזי "התעלם כליל" מן העובדה כי המחלקה המשפטית של בנק לאומי אישרה את ההעברה האמורה ולפיכך מדובר בפעולה חוקית. ברי כי למחלקה המשפטית לא היה יסוד להניח כי המטרה הניצבת לנגד עיניהם של שחר ורעייתו היא הסתרת מקור הכספים וזהות בעליהם ולכן האישור ניתן אך ורק ביחס לחוקיותו של הפירעון המוקדם של הפיקדון.

251.      שנית, ההסבר שהעניק שחר להעברת הפיקדון לחשבון רחל אינו סביר ואינו עומד במבחני ההיגיון והשכל הישר. בין שחר למשיבה קיימת מחלוקת בשאלה האם חשבונו של שחר הוא חשבון "סולידי" המאופיין בהשקעות בעלות אופי של לקיחת סיכונים קטנים, כפי שהעיד מר ליכטיג, או שמא מדובר בחשבון ספקולטיבי, כפי שטוען שחר. בהקשר זה ביקש שחר להתיר את הגשתן של ראיות נוספות בערעור בדבר פעולות שביצע בתת-חשבון 111 שבו מתנהלות הפעולות הבורסאיות, אשר לא הוגשו לבית המשפט המחוזי. סבורים אנו כי אין כלל צורך לדון בשאלה האם יש מקום להותיר את הגשתן של ראיות אלה בשלב הערעור אם לאו, שכן גם אם נצא מנקודת הנחה כי חשבון שחר הוא אכן חשבון בעל אופן ספקולטיבי אשר בוצעו בו פעולות השקעה בהיקף של מיליוני שקלים – אין בכך כדי לשנות את מסקנתנו האמורה. מחד, טען שחר כי הפיקדון הועבר שישה ימים לפני מועד פירעונו עקב חששה של רעייתו כי מועד הפירעון "יתפספס" בשל נסיעתם של בני הזוג לחו"ל. מאידך, טען שחר כי הפיקדון הועבר לחשבון רחל עקב חששה של רעייתו מתאוותו הבלתי נשלטת להשקעות. אם אלו הדברים, מדוע לא הועבר הפיקדון במועד הפירעון? האם חששה רחל כי בעלה ישקיע את כל כספי הפיקדון (אשר, כאמור, נדרש אישור מיוחד לצורך פירעונו טרם המועד שנקבע לכך) בהשקעות בורסאיות במהלך שהותם המשותפת בחו"ל (בהנחה שבני הזוג אכן שהו בחו"ל)? ואם זה אכן היה חששה, מדוע לא פעלה להעברת הפיקדון לחשבונה רק לאחר שובם של בני הזוג מחו"ל? ולחילופין, אם חששה אכן נבע מתאוות ההשקעות של בעלה, מדוע זה העבירה דווקא את הפיקדון הסולידי תחת כספים "חופשיים" שהיו באותה עת בחשבון שבהם יכול היה בעלה לעשות שימוש לצרכים אלו? מדוע לא הסתפקה רחל בשינוי ההרשאות הקיימות בחשבון שחר תחת פתיחתו של חשבון חדש?  ואם זו אכן הסיבה – מדוע הועברו הכספים לילדיהם של בני הזוג מיד לאחר מכן? האם האפשרות להטיל מיסי ירושה ועיזבון, אשר לכאורה עמדה בבסיס העברת הכספים לילדים, עלתה בדיוק באותה התקופה? שאלות רבות ותשובות – אין.

252.      יתכן כי אילו היה מעלה שחר את רעייתו רחל על דוכן העדים לפני בית המשפט המחוזי, ניתן היה לקבל תשובות לשאלות אלה, כולן או חלקן, שכן שאלות אלה נוגעות, רובן ככולן, לכוונותיה של רחל, מחשבותיה ורצונותיה. למעשה, ניתן לומר כי גרסתו של שחר בנוגע למטרה בבסיס ביצוען של העברות הכספים נסמכת לחלוטין על רחל. ואולם, שחר נמנע מלהעיד את רחל לפני בית המשפט המחוזי ובנסיבות אלה, מתחייבת ההנחה לפיה אילו הובאה רחל להעיד, היה בעדותה כדי לתמוך בגרסתה של המשיבה דווקא. טענותיו של שחר לפיהן בעיות הבריאות מהן סובלת רחל הן שמונעות אותה להעיד הועלו בעלמא ואין בידנו לקבלן, בפרט נוכח חיוניותה של עדות זו.

253.      הנה כי כן, השאלות, התמיהות והסתירות העולות מגרסתו של שחר הן רבות. טענותיו השונות אינן מתיישבות זו עם זו וההסבר הסביר לכך הוא אחד – שחר פעל במטרה להסוות את הכספים שמקורם בעבירות שביצע במסגרת האישומים הראשון והשני.

254.      במסגרת ערעורם, טוענים שני המערערים כי פעולות ההעברה ה"גלויות" שביצעו בחשבונות הבנק, אינן יכולות להוות ניסיון להסתיר את זהותם של בעלי הזכויות בכסף ומשכך, מעשיהם אינם מהווים הלבנת הון. כך, טוען שחר כי מעשיו "רחוקים מלקיים את היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת הלבנת ההון" שכן כספו לא הומר בנכסים כלשהם, לא הועבר למדינה אחרת, לעיר אחרת או אף לבנק אחר, כל ההעברות תועדו ברישומי הבנק וההעברה מחשבון שחר לחשבון רחל אף קיבלה את אישורה של המחלקה המשפטית של הבנק וכי כבר בחקירתו הראשונה במשטרה סיפר שחר על מיקומם של סכומי הכסף. בדומה, טוען תענך כי חשבון הנאמנות נפתח באותו סניף בנק בו נוהל חשבון תענך, כי סכומי הכסף הועברו מחשבון תענך לחשבון הנאמנות מכוח הוראת העברה שנחתמה על ידו, כי חשבון הנאמנות נפתח על שמו של בנו שעה שהיה לו, לתענך, יפוי כוח לפעול בו וכדומה. אין בטענות אלה כדי להעלות או להוריד מן העובדה שמעשיהם של המערערים ממלאים אחר יסודותיה של העבירה לפי בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, כאמור לעיל.

255.      חוק איסור הלבנת הון אינו מבחין בין פעולת הסתרה "מתוחכמת" לבין פעולת הסתרה שהיא "פשוטה" ואינו מבחין בין פעולות הסתרה קשות לגילוי לבין כאלה שניתן לגלותן באמצעות חקירה פשוטה. בהקשר זה, סבורים אנו כי מן הראוי ליישם את ההלכה הנוהגת בשיטת המשפט האמריקאית, ולפיה חוסר תחכום או כישלון בהסתרת הכסף אינם מקדימים טענת הגנה לפיה בוצעו הפעולות בתום לב [ראו למשל:United States v. Nattier 127 F.3d 655, 659 (8th Cir. 1997); United States v. Montoya, 945 F.2d 1068 (9th Cir. 1991); United States v. Jackson, 935 F. 2d 832 (7^th  Cir. 1991)]. עצם כישלונן של הפעולות שננקטו לשם הסוואת סכומי הכסף ועצם העובדה שפעולות אלה הינן פעולות פשוטות לכאורה, אשר התגלו בסופו של יום ללא קשיי חקירה מיוחדים, אינם מעלים או מורידים מן המסקנה כי הפעולות האמורות אכן ננקטו וכי יש בהן כדי להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

סיכום ביניים

256.      סמוך לאחר פתיחת החקירה כנגדם בנציבות שירות המדינה החליט כל אחד מן המערערים לפתע להעביר סכומי כסף ניכרים, החורגים מדפוס הפעילות הפיננסי הרגיל שלו, לילדיו, לחשבונות חדשים שנפתחו לצורך זה בלבד. הן תענך והן שחר שמרו על שליטה בסכומי כסף אלו, גם לאחר שלכאורה החליפו ידיים והועברו לחשבונות שהם אינם בעליהם. שני המערערים תומכים את התנהלותם בחששות שונים שעלו בליבם ובעצות שונות שניתנו להם על ידי גורמים שונים, ואולם שניהם נמנעו מלהעיד עדים חיוניים שהיה באפשרותם לשפוך אור על נסיבותיהן של ההעברות האמורות שביצעו. הנימוקים שמציעים המערערים למעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם המסכת הראייתית שפורטה דלעיל ואינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר. בנסיבות אלה, סבורים אנו כי מתקיים בעניינם של כל אחד משני המערערים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ואיננו מוצאים מקום לקבל איזו מבין טענותיהם בהקשר זה. משעה שזו המסקנה אליה הגענו, נדחה הערעור הנוגע לעצם ההרשעה באישום השלישי וההרשעה נותרת על כנה. 

חילוט

257.      סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי" קובע בסעיפים קטנים (א)-(ג) כדלקמן:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא -

(1)     רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;

(2)     רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

 (ב)  לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.

 (ג)  לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט."

           הנה כי כן, קובע חוק איסור הלבנת הון בסעיף 21 הנ"ל כי על בית המשפט לחלט רכוש בשווי של הרכוש הקשור בעבירה מתוך רכושו של אדם אשר נידון בפניו והורשע, אלא אם החליט שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים, כאשר בעניין זה הכלל הינו מתן צו חילוט ואילו ההימנעות ממתן צו כאמור היא היוצא מן הכלל, ומותנית בנימוקים מיוחדים שינתנו בכתב. מוסיף הסעיף וקובע כי ניתן לממש את צו החילוט כאמור לא רק מרכוש הקשור לעבירה גופה, אלא אף מרכוש אחר, כשר וחוקי, שהוא שווה ערך לרכוש הקשור בעבירה [גרוסמן ובלקין, עמ' 140-141].

258.      בהקשר זה, מוצאים אנו לנכון לציין כי מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המונח "עבירה" בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון משמעו עבירה על פי חוק איסור הלבנת הון, ולא עבירה המקור שממנה התקבלו הכספים שהוסתרו בסופו של יום. ראשית, בעוד שהגדרת "עבירה" הקבועה בסעיף 2(א) לחוק איסור הלבנת הון חלה על פרק ב' לו, העוסק בעבירה הקבועה בסעיף 3(א), היא אינה חלה על פרק ו' לחוק איסור הלבנת הון העוסק בהוראות החילוט.

           שנית, בדברי ההסבר לסעיפים 18-20 להצעת החוק (כאשר סעיף 18 להצעת החוק הוא סעיף החילוט אשר נקבע בסופו של יום, בשינויי נוסח, כסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון) נכתב כי "מוצע לאפשר חילוט פלילי וחילוט אזרחי של רכוש שלגביו נעברה עבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3 המוצע..." והסבר זה בא ללמדנו גם כן כי "עבירה" לפי פרק זה משמעה עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון.

           לבסוף, גם על פי ההלכה הנוהגת בשיטת המשפט האמריקאית ניתן לחלט את סכומי הכסף אשר היו מעורבים בעבירה של הלבנת הון, להבדיל מסכומי הכסף שהם התוצר של עבירה המקור [ראו למשל: Stefan D. Cassella, The Forfeiture of Property Involved in Money Laundering Offenses, 7 Buff. Crim. L. R. 583, 585 (2004). United States v. Trost, 152 F.3d 715 (7th Cir. 1998); United States v. Baker, 227 F.3d 955 (7th Cir. 2000)].

259.      כאמור, טוען שחר כי בעצם גזירת דינו לתשלום קנס בסך של שלושה מיליון ₪ בנוסף על חילוט סך של כ-2.4 מיליון ₪, מחה בית המשפט המחוזי בהינף קולמוס את פירותיהם של עשרות שנות עבודה שלו ושל רעייתו. כן טוען שחר כי במסגרת תביעה אזרחית שהגיש המל"ל, הוטל לבקשתו עיקול על הכספים המוקפאים ולפיכך מבקש הוא להורות על הפנייתם של כספים אלו לתשלום הקנס, ולא להשבתם למל"ל. בדומה, טוען תענך כי חילוט מהווה אקט עונשי "מובהק" וכי שגה בית המשפט המחוזי כשציווה על חילוט של מלוא התקבולים שהתקבלו שלא כדין, בניגוד לרף הענישה הנוהג במקרים דומים. דינן של טענות אלה להידחות.

260.      לא אחת עמד בית משפט זה על תכליתו ומהותו העקרונית של מוסד החילוט ועל היחס שבין מוסד זה לבין מוסד הקנס העונשי. עמד על כך השופט י' קדמי בע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385 (1998) בקובעו [בהתייחס לחילוט לפי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973]:

"אף שניתן היה לסיים את הדיון בנושא זה במה שנאמר עד כה, רואה אנוכי להתייחס לאופיו של החילוט כנגד אופיו של הקנס. עמדת התביעה, שלפיה חילוט וקנס אינם אמצעים עונשיים חלופיים, נראית לי. קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו, ותכלית הטלתו הינה "עונשית". לעומת זאת, חילוט אינו עונש, במשמעותו המובהקת של מושג זה ותכליתו אינה "עונשית", אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו".

אכן, מן ההיבט החשבונאי, אין זה משנה כיצד "תכונה" נטילת הכספים מרשותם של המערערים, ומבחינתם חד הוא, אם ה"נטילה" כאמור, תהיה בדרך של "תשלום קנס" או בדרך של "חילוט". ברם, מן ההיבט הציבורי יש חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים: קנס – "מכה" את העבריין בכיסו בשל הפרת הדין, בשיעור שקובע החוק והוא משתלם ממשאביו הכספיים הלגיטימיים של הנידון ואילו חילוט – נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על ידו שלא כדין.

וזאת גם זאת: קנס – אפשר לא לשלם ולשאת תמורתו במאסר, ואילו חילוט – אינו "משתלם", אין מאסר תמורתו ובפועל הוא מקנה את הרכוש, פשוטו כמשמעו, לציבור."

[שם, בעמוד 410].

           עמד על כך גם המשנה לנשיא מ' חשין בעניין שם טוב, בהתייחסו לחילוט על פי חוק איסור הלבנת הון, בקובעו:

"פרק ו' שלחוק איסור הלבנה, בסעיפים 21 ו-22 בו, מדבר בחילוטו של רכוש המעורב בעבירה על החוק, ותכליתו של החילוט היא - כנגלה על-פני הדברים ובדומה להליכי חילוט אחרים - לוודא כי חוטא לא יצא נשכר, כי בלעו הבלתי חוקי של אדם יוצא מפיו, ולהודיע את העוברים על החוק ואת העבריינים-בכוח, שייעשה הכול כדי שלא יתקיים בהם הפסוק כי דרך רשעים צלחה. לתת לרשע רע כרשעתו פירושו הוא, לענייננו, כי פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין."

[שם, בעמוד 421 וראו גם ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל (  , 4.3.2008); בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (  , 31.10.2007)].

           הנה כי כן, על פי ההלכה הפסוקה, חילוט אינו מהווה אקט עונשי ותכליתו אינה עונשית. בנוסף, מורנו סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון כי החילוט יוטל "בנוסף על כל עונש", כאשר הרציונאל הניצב בבסיסו של ניסוח זה הוא לשלול מן העבריין את הרווח הכלכלי שלמענו ביצע את עבירת המקור ולמנוע, למעשה, הענקת תמריצים לביצוע עבירות כאמור. שלילה זו היא נפרדת מן הענישה ובאה בנוסף עליה [ראו: גרוסמן ובלקין, בעמוד 141].

261.      גם בארה"ב קובע ה-MLCA בסעיפים 1956 ו-982 כי בנוסף לקנס כספי, שהוא עונשי במהותו, מי שמורשע בעבירה של הלבנת הון חשוף לחילוט של כל רכוש שהיה "מעורב" בעבירה כזו, כאשר החילוט הוא נפרד לחלוטין מן הקנס הכספי. בתי המשפט בארה"ב נוהגים, כעניין שבשגרה, לחלט רכוש שהיה מעורב בעבירות הלבנת הון לצד הטלתם של קנסות כספיים בשל כך [ראו למשל: United States v. Saccoccia, 58 F.3d 754 (1st Cir. 1995); United States v. Casey, 444 F.3d 1071, 1076 (9th Cir. 2006)]. בנסיבות אלה, אין יסוד לטענתו של שחר כי יש להפנות את תשלום הקנס לטובת השבה למל"ל או לטענתו של תענך כי מדובר באקט עונשי שחורג מרף הענישה המקובל, שכן החילוט אינו אקט עונשי כלל ועיקר. בדומה, אין בידנו להיעתר לטענתו של שחר לפיה משעה שחולט סכום הכסף שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, יש להתחשב בכך ולהקל ברכיב המאסר והקנס של גזר הדין, שכן מדובר בהשבה מלאה של הכספים שהתקבלו שלא כדין. כאמור, על פי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון מוטל החילוט בנוסף לכל עונש והוא אינו מהווה סנקציה עונשית בפני עצמה. דברים אלו נכונים הן ביחס לקנס כספי והן ביחס לעונש מאסר. משעה שקבענו כי אין מקום ליתן משקל לעצם החילוט בקביעתו של הקנס הכספי, הרי שאין מקום ליתן לו משקל כלשהו גם ביחס לקביעתו של עונש המאסר.

           בדומה לאבחנה המתוארת לעיל בין חילוט לבין קנס, מבחינה שיטת המשפט האמריקאית גם בין חילוט לבין מאסר, כאשר אין האחד משפיע על השני ועונשי מאסר משמעותיים נגזרים בנוסף לחילוט שנקבע ביחס למי שמורשע בעבירות על סעיף 1956 ל-MLCA [ראו למשל: United States v. Hoffer, 129 F.3d 1196, 1203 (11th Cir. 1997); United States v. Weinberger, 91 F.3d 642, (4th Cir. 1996); United States v. Hendrickson, 22 F.3d 170, (7th Cir. 1994); United States v. Crook, 9 F.3d 1422, (9th Cir. 1993)] כך למשל, נקבע באחד המקרים כי:

“[V]oluntary payment of restitution prior to adjudication of guilt” may qualify a defendant for a reduction in the offense level based on acceptance of responsibility.  18 U.S.S.G. § 3E1.1 (application note 1(c)) (2003).  The rationale for a downward departure in the context of restitution makes no sense in the context of forfeiture.  Extraordinary restitution is a basis for downward departure “only to the extent that it shows ‘a degree of acceptance of responsibility that is truly extraordinary and substantially in excess of that which is ordinarily present.’” [Weinberger, 91 F.3d at 645 (quoting Hendrickson, 22 F.3d at 176)]. 

262.      אין אנו מוצאים לנכון גם לקבל את הטענה לפיה החילוט שקבע בית המשפט המחוזי חורג מרף הענישה הנוהג במקרים דומים. ראשית, כאמור, חילוט אינו אקט עונשי וככזה הוא אינו כפוף לרף ענישה כזה או אחר. שנית, פסקי הדין אליהם מפנה תענך במסגרת עיקרי הטיעון שאותם הגיש, מתייחסים למקרים בהם חולט רכוש של נאשמים שהורשעו בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. כפי שפורט לעיל, העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון מהווה "חגורת הביטחון" סביב העבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. בעוד שהעבירה הקבועה בסעיף 3(ב) היא עבירה פנימית לחוק איסור הלבנת הון אשר נועדה לעגן את חובת הדיווח ולהבטיח את יישומו של חוק איסור הלבנת הון [ראו את דברי ההסבר להצעת החוק, בעמוד 424], הרי שהעבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא העבירה העיקרית ולב ליבו של חוק איסור הלבנת הון [ראו לעיל; עניין שם טוב, בעמוד 410 ועניין אדר בעמוד 620]. האבחנה בין שתי העבירות האמורות מצדיקה ואף מחייבת, לדידנו, אבחנה בין שיעור החילוט הראוי בגין כל אחת מביניהן. תכליתו של חוק איסור הלבנת הון מצויה בסעיף 3(א) שלו. סעיף זה הוא תמציתה של המלחמה בהלבנת הון ובפעילות העבריינית שהיא הגורם לה. מי שעושה פעולה ברכוש אסור בניגוד להוראותיו של סעיף זה על מנת להסתיר את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו או מבצע פעולות אחרות – דינו "שיוּצא כל בילעו מפיו" וכל הרכוש האמור יחולט וילקח מידיו.

           מסקנה זו נלמדת גם מלשונו של סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון לפיו מוסמך בית המשפט להורות על חילוט "רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא... (1) רכוש שנעברה בו העבירה". סבורים אנו כי חילוט בסכום שהוא נמוך מסך הרכוש שנעברה בו העבירה, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי, מחטיא למטרה שלשמה נועד סעיף זה. לבסוף, בפסק הדין בע"פ 292/06 גואטה נ' מדינת ישראל (  , 14.11.06) שאליו מפנה תענך במסגרת עיקרי הטיעון מטעמו, אכן הופחת סכום החילוט ואולם, בית משפט זה נימק את ההפחתה בכך שהמערער באותו העניין שילם את מלוא חובו לרשויות המס ואף שילם כופר [פסקה 11 להחלטתה של השופטת ד' ברלינר]. למותר לציין כי טעם זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.

263.      בהקשר זה יצויין כי מסכימים אנו עם עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה הסכום שאותו יש לחלט הוא סכום הנטו שהופקד בסופו של יום בחשבונות הבנק של המערערים בפועל. מסקנה זו מתחייבת מן המסקנה שקדמה לה, לפיה המונח "עבירה" בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון מתייחס לעבירה על פי חוק איסור הלבנת הון, שכן העבירה מתייחסת לסכומים שהופקדו בחשבון הבנק בלבד, ולא בפירותיה של עבירת המקור. מסקנה זו מתיישבת גם עם הגישה הנוהגת בשיטת המשפט האמריקאית, לפיה המונח "proceeds" המופיע בסעיף 1956 ל-MLCA מתייחס לסכומי נטו [ראו: United States v. Santos, 128 S. Ct. 2020 (2008); United States v. Scialabba, 282 F.3d 475 (7th Cir. 2002)].

264.      לבסוף, כאמור, טוען שחר כי חלק ניכר מן הסכומים שחולטו הינם שכר עבודה וכספי פיצויים השייכים לרעייתו ומשכך, בגזרו את דינו של שחר, גזר בית המשפט המחוזי גם את דינה של רעייתו. אין אנו מוצאים לנכון לקבל טענה זו. ראשית, כבר לפני קרוב לשלושה עשורים פסק בית משפט זה בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (הגם שבהקשר שונה) כי:

"כשמתנהל חשבון עובר ושב, הרי כל סכום המוכנס לחשבון מאבד את "ישותו המיוחדת" ומתמזג עם הסכום שבחשבון, ולבעל החוב מגיעה היתרה, הנוצרת מזקיפת כל פריטי החשבון – לזכות ולחובה – זה מול זה. מכאן, שאין לבעל החשבון זכות לתבוע פריט כלשהו מהחשבון, אלא את יתרת החשבון, אם היתרה היא לזכותו [...] בכל מקרה, עם כניסתו של הסכום של הלקוח לחשבון, נטמע הוא בתוכו ומשנה את היתרה שבחשבון – אך אין לו עוד קיום עצמאי, ואין הוא בר-תביעה." [דברי השופט ת' אור שם, בעמ' 679].

           על פי אותו העיקרון, משעה שסכומי כסף שונים הצטברו באותו חשבון עובר ושב, קל וחומר באותו הפיקדון ממש, כפי שאירע בעניינו של שחר, כי אז נטמעו הם זה בזה והתמזגו באופן המביא לאובדן "זהותם המקורית". בארה"ב, קובעים סעיפים      981-982 ל-MLCA מפורשות כי ניתן לחלט רכוש שהיה "מעורב" בעסקה או פעולה המפרה את הוראות ה-MLCA. מכוח סעיפים אלו התפתחה בפסיקתם של בתי המשפט בארה"ב תיאוריית ה-Facilitation, לפיה משעה שסכומי כסף "כשרים" ("clean money") התערבבו עם סכומי כסף שמקורם בעבירה ("dirty money") כי אז "הכסף הנקי" מסייע, למעשה, בהלבנתו של "הכסף המלוכלך" ולפיכך נחשב לכסף "המעורב" בהלבנתו של האחרון באופן שמאפשר את חילוטו מתוך חשבון אחד שמופקדים בו סכומי כסף ממקורות שונים, ובלבד שהסכום המחולט הוא עד לגובה הסכום שנקבע כי בוצעו פעולות  להלבנתו על פי אחת מחלופות סעיף 1956 ל-MLCA [ראו למשל: United States v. Tencer, No. 95-31135, 1997 U.S. App. LEXIS 12778, at *38-9 (5th Cir. Mar. 10, 1997); Stefan D. Cassella, Establishing Probable Cause for Forfeiture in Federal Money Laundering Cases, 39 N.Y.L. Sch. L. Rev. 163, 178 (1994).].

באחד המקרים אף נקבע מפורשות כי:

“The more innocent the funds appear to be, the more difficult the crime becomes to detect.  Therefore, funds are not immune from forfeiture solely because they are derived from legitimate sources; if such funds are used to effectuate money laundering, they are forfeitable.” [United States v. Certain Accounts, 795 F. Supp. 391, 397 (S.D. Fla. 1992)].

          

           לדידנו, מן הראוי לאמץ גישה זו לתוך שיטתנו. משעה שסכומי כסף שמקורם בעבירה והם מהווים "רכוש אסור" כמשמעותו בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון "עורבבו" עם סכומי כסף כשרים, שמקורם בפעולות לגיטימיות, ונטמעו זה בזה והתמזגו זה לתוך זה, כפי שאירע בעניינו של שחר, לא ניתן עוד להבחין בין הכסף "הנקי" והכסף "המלוכלך" ומתחייבת המסקנה לפיה סכום הכסף – כולו – מהווה "רכוש אסור" אשר ניתן לחלטו. ודוק – הימצאותם של סכומי כסף ממקורות חוקיים ובלתי חוקיים תחת אצטלה של חשבון בנק אחד אינה מהווה כשלעצמה "ערבוב" המאפשר חילוט ללא הבחנה בין סכומי הכסף השונים.

           כך למשל, במקרה בו מופקדים סכומי כסף ממקורות שונים בפיקדונות שונים, תוכניות חיסכון נפרדות, או כאשר סכומי כסף ממקור חוקי משמשים בהתנהלותם היומיומית של בעלי החשבון וסכומי כסף ממקור בלתי חוקי מופקדים או מושקעים בפיקדון – או להיפך, יתכן כי ניתן יהיה להפריד בין מקורותיהם של סכומי הכסף באופן שלא יאפשר את חילוטו של הכסף "הנקי". הפרדה זו נהוגה גם בארה"ב על פי התיאוריה המפורטת לעיל [ראו למשל: United States v. Contents in Account No. 059-644190-69 253 F. Supp. 2d 789, 798, 800 (D. Vt. 2003)]. יתר על כן, לא למותר לציין כי על פי הגישה הנהוגה בארה"ב, במקרים רבים עירובם של סכומי כסף המהווים רכוש אסור על פי ה-MLCA עם סכומי כסף "כשרים" מהווה, כשלעצמו,  פעולה של הלבנת הון [ראו למשל: United States v. Jackson, 935 F. 2d 832, 840 (7^th Cir. 1991)]. ואולם, שאלה זו אינה מתעוררת במקרה זה וממילא אין אנו נדרשים להכריע בה.

265.      בשולי הדברים, איננו מקבלים גם את טענתו של שחר לפיה אין מקום להורות על חילוט סכומי כסף שהתקבלו כתקבולים בגין עבודה שבוצעה בגדריו של האישום השני, שכן, לדידו, העבודה בוצעה כדין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הוא זכאי לתמורה בגינה. טענה זו מוטב היה כי לא היתה מועלית כלל.

תענך ושחר הורשעו במסגרת האישום השני בכך שחרף קיומו של איסור גורף, המשיכו הם לבצע עבודות פרטיות בהיקף כולל של עשרות מיליוני שקלים, אף שחלה עליהם החובה להעבירן לשמאי קבלן פרטיים. זאת, תוך שהם יוצרים מצג כוזב לפיו הם פועלים על פי ההנחיות ומעבירים את העבודות לשמאי קבלן פרטיים כנדרש. בנוסף, הסתירו הם מן הממונים עליהם את דבר ביצוען של העבודות על ידם ואת אי העברתן לשמאי קבלן פרטיים ואף חייבו את המל"ל על פי התעריף ולא על פי שיטת חישוב "יחידות שומה" אשר הוטמעה עם המעבר להישענות על שמאי קבלן פרטיים והייתה נמוכה מהתעריף באופן משמעותי. בכך עברו המערערים עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29(ב) ועבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29(ב) . לא ראינו להתערב בהרשעת תענך ושחר בעבירות אלה ולכן, בנסיבות אלה, ברי כי לא ניתן לטעון כי העבודה בוצעה "כדין" באופן המזכה אותם בתמורה בגינה. משכך, אין מניעה להורות על חילוטם של התקבולים שהתקבלו בגין עבודות אלה.

סוף דבר

266.      נוכח כל האמור לעיל, אין אנו מוצאים מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאישום השלישי וכן אין אנו מוצאים מקום להתערב בגזר הדין בכל הנוגע לחילוט הסכומים שנקבעו בהכרעת הדין ביחס לשחר ותענך.

השופטים א' פרוקצ'יה, מ' נאור וי' דנציגר:

הערעורים על העונש

267.       המערערים כולם הורשעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות באישום הראשון בכך שגבו מהמל"ל שכר טרחה עבור ביצוע שומות פרטיות, תוך התבססות על סעיף 22.2 לתעריף השמאים ללא שבצעו בפועל הערכת שווי של החלקות בשלמותן, לצורך הערכת חלקו הבלתי מסוים של תובע הגמלה בחלקה הרלבנטית. פרקטיקה זו התבצעה בין השנים 1996 עד 2001. תענך, שחר וחלף שמשו עובדי מדינה בעת שהעבירות בוצעו והורשעו בהקשר לחיוב ביתר של שכר טרחה גם בעבירת מרמה והפרת אמונים בנסיבות מחמירות.

268.       באישום השני, תענך, שחר וחלף הורשעו גם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בכך שמינואר 1999 ועד ספטמבר 2000 (תענך), ועד מרץ 01 (שחר וחלף), בצעו את השומות עבור המל"ל כעבודות פרטיות ללא היתר, ובניגוד להוראות התקשי"ר; ולגבי שחר וחלף בניגוד להסכם הקיבוצי. הם הציגו כלפי ראשי האגף מצג כוזב כאילו הם פועלים על פי הוראות הדין והנוהלים, ומעבירים את בקשות השומה מהמל"ל לביצוע בידי שמאים פרטיים. גם בהיבט זה של הפרשה הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירה של מרמה והפרת אמונים בנסיבות מחמירות.

269.       המערערים תענך ושחר הורשעו במסגרת האישום השלישי בעבירה של איסור הלבנת הון בניגוד לסעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון. בעבירה זו הורשעו המערערים הללו בכך שהעבירו כספים שהופקו בעבירות נשוא כתב האישום לבני משפחה כדי להלבינם, וכדי להסתיר ולהסוות את בעלות מערערים אלה באותם כספים.

270.       בית המשפט קמא גזר על המערערים את העונשים הבאים:

           על תענך נגזרו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי. כן הוטל עליו קנס של 3 מליון ₪ או מאסר שנתיים תמורתו.

           על שחר נגזרו 4 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 3 מליון ₪, או מאסר שנתיים תמורתו. עקב פטירתו במהלך הערעורים, מתמקד הערעור על העונשים הכספיים.

על חלף נגזרו 3 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וקנס של 2 וחצי מליון ₪, או מאסר 20 חודש תמורתו.

על שינה נגזר עונש מאסר על תנאי של שנה אחת, וקנס בשיעור 2 מליון ₪ או 16 חודשי מאסר תמורתו.

כן הורה בית המשפט על חילוט סכום של 2,231,193 ש"ח מתוך הסכום שהוקפא בחשבון הנאמנות בעניינו של תענך, וסכום של 2,395,974 ₪ מתוך סכומים שהוקפאו בעניינו של שחר. אשר לחלף ולשינה, בית המשפט קמא הורה על חילוט סך 54,516 ₪ מחשבונו של חלף וסכום של 1,550,853 ש"ח מחשבונו של שינה. החילוט לגבי חלף ושינה נעשה על פי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש). כל הכספים שחולטו נועדו להעברה למוסד לביטוח לאומי.

271.       בית המשפט בגזר דינו עמד על כך שאת מירב השומות נשוא האישומים ביצעו חלף ושינה, כאשר שחר עסק בעריכת ריכוזי חשבונות שכר הטרחה וביצע שומות גם בעצמו. תענך ערך כמות קטנה של שומות בעצמו, אך היה הרוח החיה ביוזמת השותפות ובהנהגתה.

           בית המשפט עמד בגזר הדין על חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים. הוא הצביע על בכירותם של המערערים בלשכת השמאי הממשלתי, ועל הותק הרב שצברו באגף. הוא הדגיש את האינטרס הציבורי בהענשה על ביצוע עבירות שחיתות בשירות הציבורי, במיוחד בשים לב להיקפן של העבירות, ולהתמשכות ביצוען. מצד שני, הוא התחשב לקולא בגילם של הנאשמים, בתרומתם רבת השנים בעבודתם בשירות המדינה, במצבם הבריאותי, ובכך שאין לחובתם הרשעות קודמות, למעט בעניינו של חלף בענין שולי לפרשה זו. המערערים מבוגרים, וחלקם בפרשה זו אינו זהה. תענך, אף שביצע חלק קטן יחסית מהשומות היה הבכיר מבין הנאשמים, ושימש סגן שמאי ממשלתי ראשי. בכירותו הפכה אותו לבעל מעמד עיקרי בפרשה זו. שחר היה מנהל לשכת חיפה, וחלקו בעבירות ניכר. הוא עסק מטעם השותפות בבצוע החשבונות והריכוזים שהועברו למל"ל, ומי שציין על גבי החשבונות את שווי החלקות, אף שהן לא הוערכו בפועל. תענך ושחר הורשעו גם בעבירות על חוק איסור הלבנת הון. חלף ביצע חלק ניכר מעבודות השומה, ושימש מ-1997 עד 2002 סגן מנהל לשכת חיפה. כן שימש חבר במועצת השמאים. שינה הורשע בקבלת דבר במרמה במסגרת האישום הראשון בלבד, ומאז 1994 הוא פנסיונר. חלקו בפרשה קטן מזה של חבריו. בעת ביצוע העבירות כבר היה גמלאי, ולא שימש עוד עובד השמאי הממשלתי הראשי. הוגשו מסמכים רפואיים ביחס לתענך, שחר ושינה. על יסוד כל אלה, נגזרו על המערערים העונשים שפורטו לעיל.

272.       בית המשפט נימק את החלטתו בענין חילוט הכספים הנוגעים לתענך ולשחר במסגרת חוק איסור הלבנת הון, והכרעתנו בהשגותיהם בערעורים בנושא זה באישום השלישי (ראו לעיל בפסקאות 257-266).

273.       אשר לעניינם של חלף ושינה, חילוט הכספים מחשבונותיהם נעשה על פי פקודת מעצר וחיפוש. מטרת החילוט הינה כי לא יצא חוטא נשכר. חלף ושינה לא חלקו על עצם סמכות החילוט, והם אישרו את דבר הימצאם של כספים ששולמו על ידי המל"ל בחשבונות בנק מזוהים של שניהם. הסכומים שפורטו לעיל חולטו, ואמורים היו להיות מועברים למל"ל.

274.       תחילת ריצוי עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים עוכבה בהחלטת בית משפט זה (השופטת מ' נאור).

טענות המערערים לעונש

תענך

275.       בערעורו של תענך נטען, כי יש לתת משקל רב יותר למכלול השיקולים לקולא בעניינו מכפי שניתן על ידי בית משפט קמא. בהקשר זה הוא מזכיר את חלוף הזמן ואת עינוי הדין עקב התמשכות ההליכים; הוא מציין כי חלפו 10 עד 12 שנים מאז בוצעו העבירות, ומצביע על גילו המבוגר ועל בריאותו הלקויה. הוא סובל ממחלת לב כרונית, וזקוק להשגחה רפואית מתמדת. הוא חסר עבר פלילי, ולדבריו, הוא תרם בשנות עבודתו תרומה חשובה לשירות המדינה. בית המשפט גזר עליו ועל שחר עונשי מאסר זהים, למרות שלטענתו, מעורבותו הפלילית של שחר חמורה בהרבה. העבירות בהן הורשע מתייחסות לפרק זמן קצר יותר, שכן הוא פרש משירות המדינה בספטמבר 2000, ואילו העבירות בהן הורשע שחר נמשכו עד מרץ 2001. שחר הורשע בקבלת כספים בסכום הגבוה ב-840,000 ₪ (ברוטו) מזה שקיבל תענך, והוא זוכה מן הספק באישום הראשון מעריכת שומות פסולות באופן ישיר, והורשע רק כמבצע בצוותא; לדבריו, שחר הוא זה שערך את חשבונות שכר הטרחה והחתים את ריכוזי החשבונות של יתר הנאשמים, בעוד שהוא לא היה מעורב בפן זה של פעולת השותפות. הוא היחיד שלא היה כפוף להסכם הקיבוצי, ולא זכה לתוספת הגמול המיוחדת שהוענקה ליתר השמאים בתמורה להפסקת נוהג העבודות הפרטיות. חלקו בשותפות היה הזוטר ביותר, לטענתו. מעמדו הבכיר באגף אינו שונה באופן מהותי מזה של שחר, שהיה אף הוא במעמד בכיר כראש לשכה. ביחסים הפנימיים בשותפות, לא היה למערער מעמד מיוחד וכל השותפים קבלו את חלקם בתקבולים בשוויון. מכל הטעמים הללו, ראוי היה להקל בדינו באופן משמעותי, כך לטענתו.

שחר

276.       כפי שהובהר בתחילת הדברים, למרבית הצער, שחר הלך לעולמו בעת שהערעור היה תלוי ועומד. מובן, כי ככל שערעורו על חומרת העונש נגע בעונשי המאסר שהוטלו עליו, אין לכך עוד כל רלבנטיות. משמעות הערעור על העונש מוגבלת, בנסיבות הענין, לעונשים הכספיים בלבד, קרי: להיבט הקנס והחילוט שיש לגבותם מהעזבון.

           נטען כטענה כללית כי העונש שהוטל עליו בגין הרשעה בשני אישומים המתייחסים לאותם מעשים מהווה הענשה כפולה בגין אותם מעשים; כן נטען, כי מידרג הענישה היחסי בין שחר לבין המערערים האחרים איננו עומד ביחס סביר; היקף הקנס והחילוט שהוטלו על ידי בית משפט קמא חורג מן היחס הסביר לחומרת העבירות. עוד נטען, כי המדינה נקטה בהפלייה פסולה כלפי שיוביץ בכך שלא העמידה אותו לדין כלל, והוא לא שימש אף עד מדינה. היה מקום להתחשב בכך ששחר ביצע השבה מלאה של הכספים שנתקבלו אצלו. ב"כ המערער עמד על החשש כי תשלום הקנס והחילוט מתוך חשבון משותף של שחר ושל אשתו יפגע גם בכספיה של אשתו, שאינה קשורה כלל לפרשה.

חלף

277.       חלף בערעורו לעונש טוען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לשיקולים לקולא הפועלים בעניינו. הוא יליד 1939 ושירת שנים רבות בשירות המדינה; מצבו הבריאותי אינו טוב. נטען כי העונש שהושת עליו חמור בשים לב לגילו המבוגר, ולעובדה כי פרש מעבודתו במסגרת ההליך המשמעתי.

שינה

278.       שינה טוען, כי בית משפט קמא החמיר עמו מעבר למידה, וכי עונשו חורג מרף הענישה הראוי. הוא יליד 1929. לדבריו, בית המשפט התעלם מכך כי חלק מהתקבולים שנתקבלו משכר הטרחה שולמו למס הכנסה. לדבריו, קיים חשש כי יצטרך לרצות עונש מאסר תחת תשלום הקנס, ובגילו המתקדם, שבמועד הגשת הערעור התקרב ל"גבורות", אפשרות זו אינה מידתית. כן הוא טוען, כי טעה בית המשפט כאשר הורה על חילוט חשבון הבנק שלו.  סמכות החילוט על פי פקודת מעצר וחיפוש אינה חלה על "שווה כסף", ולא הוכח כי הכסף שחולט התקבל בפועל מתקבולי המל"ל והופקד באותו חשבון. בהודעה משלימה שהגיש שינה ביום 13.11.08 לבית המשפט תיאר את ההחמרה שחלה במצב בריאותו.

תשובת המדינה

279.       לטענת המדינה, הענישה של בית המשפט המחוזי הושתתה על חומרת המעשים של המערערים, ועל הפגיעה העמוקה באינטרסים מוגנים בעלי חשיבות מיוחדת. יסוד החומרה במעשי המערערים מתבטא בקשר העברייני שאפיין את "השותפות", בבכירות מעמדם של השותפים בשירות המדינה, באורך התקופה בה נמשכו מעשי העבירה, ובנחישות ובנחרצות שאפיינו את פעילותם. השילוב בין יסודות השחיתות הציבורית לבין המרמה, המאפיינים את המעשים, מהווה אף הוא גורם לחומרה. חומרה נוספת מתלווה לעובדה כי כספי המל"ל ששולמו למערערים יצאו מקופת המוסד לבטחון סוציאלי, בעודם מיועדים לנזקקים בחברה. אשר למערערים עצמם, נטען לענין תענך כי בכירותו באגף, והחסות שנתן לפעילות השותפות, מהווים יסודות מחמירים במיוחד. שחר הרחיק לכת בעשייה העבריינית, וכתב במו ידיו את מצגי השוא בדבר שווי החלקות בשלמותן על גבי טופסי החשבונות שהוגשו למל"ל. כן רימה בריכוזים שערך, ובמגעיו עם גורמי המל"ל וכמנהל לשכת חיפה שימש דוגמא שלילית להתנהגות מושחתת בשירות הציבורי. חלף, שמאי בכיר ומנוסה, עשה שימוש ציני במעמדו הציבורי לצורך בצוע העבירות. שינה הוא אדם מבוגר, שהיה בעת הגשת תשובת המדינה בשנת ה-80 לחייו. בית המשפט התחשב בגילו, מצד אחד, אך ראה להדגיש את חומרת מעשיו מצד שני, ואיזן כראוי בין השיקולים השונים בברירת העונש הראוי.

280.       המדינה טוענת, כי ענישה במאסר בפועל היא חיונית בנסיבות ענין זה כדי לתת ביטוי לחומרת המעשים שנעשו, ולנסיבותיה המחמירות במיוחד של פרשה זו. בית המשפט הטיל על המערערים עונשי מאסר מתונים יחסית, בשל המשקל שנתן לנסיבות לקולא. רכיבי הקנס חיוניים אף הם בעבירות כלכליות מסוג זה, בשים לב לרווחים האדירים שהמערערים גרפו שלא כדין. החילוט הן על פי חוק איסור הלבנת הון, והן על פי פקודת מעצר וחיפוש, נשען על הדין ועל הראיות שהובאו, ואין מקום להתערב בכך. החילוט על פי חוק איסור הלבנת הון התבסס על כ-50% מרווחי המערערים, ואין לראות בכך החמרת-יתר.

הכרעה

281.       העבירות אותן עברו המערערים, בקיומה של "השותפות" לצורך ביצוע עבודות פרטיות אסורות, ובהפעלתה במשך שנים רבות, תוך ניצול מעמדם כעובדים בכירים באגף השמאי הממשלתי לצורך גריפת הון לכיסם הפרטי בניגוד לדין ולנוהלים, נושאות חומרה מיוחדת. המערערים פעלו במרמה כלפי שני גופים ציבוריים, שבאמצעותה התממשה המסכת העבריינית שבמסגרתה פעלו. המרמה כלפי המוסד לביטוח לאומי השתקפה בהצגת חשבונות שכר טרחה כוזבים, שכללו פרטים מסולפים בדבר הערכת שווי חלקות בשלמותן אף שלא נעשתה הערכה כזו, וקבלת שכר טרחה על פי מצגים כוזבים אלה. כלפי הממונים עליהם באגף השמאי הממשלתי הראשי ומשרד המשפטים יצרו המערערים מצג כוזב כי הם מקיימים את הנוהלים המחייבים בדבר הפסקת ביצוע עבודות פרטיות, והעברתן לגורמי חוץ כפי שנדרש על פי כללי האגף, וכמתחייב מכח התקשי"ר והכללים הנוהגים בשירות המדינה. במקום לקיים את הכללים, הם פעלו לאורך זמן רב בביצוע עבודות פרטיות בניגוד לאיסורים, תוך גריפת ממון רב שאסור היה להם לקבלו.

282.       המערערים גרפו לכיסם סכומי עתק בשיעורים של מליוני שקלים בעטייה של הפרקטיקה העבריינית בה נקטו. מעשיהם התאפיינו בפגיעה עמוקה בטוהר המידות, הגובלת במעשי שחיתות, אשר התאפשרו בשל תפקידם ומעמדם בשירות המדינה. במעשיהם, פגעו המערערים פגיעה עמוקה באמון הציבור בשירות הציבורי, בכללי האתיקה המחייבים עובדי ציבור, וגרמו נזק לצרכי התנהלותו של אגף השמאי הממשלתי הראשי, תוך הסבת פגיעה קשה לדפוסי פעולתו.

283.       מישנה חומרה מתלווה למעשי המערערים לאור מעמדם הבכיר כעובדים בדרגות מפתח באגף. על רקע בכירותם של המערערים, נסיונם המקצועי רב השנים, והותק הרב שצברו כעובדי האגף, היה על המערערים להעריך את משמעות תפקידם ומעמדם בשירות הציבורי ולהבין את המחוייבויות המתלוות לכך. במקום זאת, נוצל מעמדם הבכיר בשירות המדינה להפקת רווחים פרטיים בשיעורי-עתק, שהגיעו לידם בדרך לא דרך, תוך הפרת חובות אמון כלפי הציבור והשירות הציבורי, התעלמות מכללי פעולה מחייבים בשירות הציבורי, והצגת מצגי כזב שיקריים למערכות המל"ל ואגף השמאי הממשלתי כאחד. הענישה בעניינם של המערערים אינה מצטמצמת ליסוד הגמול על מעשיהם הקשים. עליה לבטא גם יסוד הרתעה מובהק כלפי כלל עובדי השירות הציבורי מפני ניצול כח הסמכות והשררה הנתון בידיהם למטרת הפקת רווחים אישיים וטובות הנאה העומדים בסתירה בולטת לחובות התפקיד.

284.       בית המשפט קמא, התייחס בגזר דינו לחומרה הכללית של מעשי המערערים במסגרת השותפות, בצד התייחסות פרטנית לכל אחד מחבריה. בהתייחסותו הפרטנית, נתן דעתו ליסודות לחומרה, בצד היסודות לקולא, ביחס לכל מערער בנפרד. בדין יוחסה לתענך מידת החומרה המירבית בעשייה הפלילית, וזאת בשל מעמדו הבכיר כסגן השמאי הממשלתי הראשי, ונוכח המנהיגות שהפגין, שסביבה נעה השותפות, ולאורה פעלה במשך שנים. מיעוט השומות שהכין בעצמו, וזיכויו מן הספק לגביהן, אינם ממעיטים מאחריותו כמבצע בצוותא ביחס לפעילות השותפות כולה, שהוא שימש הרוח החיה בה, ולא כל שכן כך הוא, לאור זכייתו בחלק שווה ברווחי השותפות, אף בלא השקעת עבודה ומאמץ רבים. יש להניח, כי הנהגת הקבוצה הביאה לכך שבעבור השקעת מאמץ מזערי זכה בטובת הנאה שווה ליתר חבריו השותפים. שחר היה מעורב ישיר במעשי הכזב ברישום ריכוזי החשבונות, וחלקו הישיר במעללי הקבוצה היה רב ביותר. המדרג שקבע בית משפט קמא בין חלף לשינה, הוא מידרג מאוזן, לאור תרומתו היחסית של כל אחד מהם למאמץ המשותף בהנעת הפעילות העבריינית.

285.       מבין השיקולים לקולא, יש לתת משקל להעדר עבר פלילי למערערים (פרט לחלף בענין שולי). שלא כבית משפט קמא, נראה לנו כי אין לתת משקל לותק, לנסיון הרב ולתרומה של המערערים לשירות המדינה במשך שנות עבודתם הרבות, גורם המתקהה נוכח ניצול מעמדם זה לניהולה של השותפות הפלילית לאורך שנים.

286.       הגורם העיקרי שיש לתת לו משקל עיקרי לקולא הוא עובדת גילם המבוגר של כל המערערים, ומצב בריאותם. תענך, כאמור, יליד 1940; חלף יליד 1939, ושינה המבוגר מכולם – יליד 1929. על תענך ועל חלף הוטלו עונשי מאסר בפועל לארבע ושלוש שנים, על פי הענין. על שינה נגזר עונש מאסר על תנאי וקנס שכנגדו 16 חודשי מאסר, בשים לב לגילו ולמעורבותו הפחותה במעשים הפליליים.

287.       חרף גילם המבוגר של תענך וחלף, נראה כי אין מנוס מהותרת עונש המאסר בפועל שנגזר עליהם, אשר בקביעת היקפו נלקחו בחשבון מכלול הגורמים לקולא.

288.       אשר לשינה, מפאת גילו המבוגר, יש להפחית את עונש המאסר שהוטל עליו תמורת אי תשלום הקנס, ובמקום 16 חודשי מאסר שהוטלו, יש להעמיד מרכיב עונש זה על 6 חודשי מאסר.

289.       אין מקום להתערב בשיעורי הקנס ובשיעורי החילוט עליהם החליט בית משפט קמא. מלבד המאסר במקום קנס שהוטל על שחר שאינו רלבנטי עוד בשל פטירתו, הקנס  ייגבה, אפוא, על פי הליך גבייה מקובל לקנסות. שיעורי הקנס הולמים בסדרי הגודל שהוטלו את חומרת מעשיהם של המערערים, בשים לב להיקף הכספים שצברו עם השנים מפעולותיה של השותפות. החילוט בעניינם של חלף ושינה מתבסס על ראיות שהובאו, המפורטות בגזר הדין קמא, ואין כל עילה לסטות מקביעות אלה. החילוט ביחס לתענך ושחר שנעשה על פי חוק איסור הלבנת הון גם הוא מושתת על החלה נכונה של הדין, ואין להתערב בו, כאמור בפרק הדן באישום השלישי (ראו לעיל בפסקאות 257-266).

290.       על יסוד האמור, הערעורים על הרשעות המערערים על פי הכרעת הדין נדחים. הערעורים על העונש נדחים אף הם, למעט בעניינו של שינה, לגביו החלטנו להפחית מעונש המאסר במקום קנס שהוטל עליו, ולהעמידו על 6 חודשי מאסר במקום 16 חודשים, כפי שנקבע בגזר הדין קמא. כן מבוטלים עונשי המאסר ומאסר במקום קנס שהוטלו על שחר ז"ל, לאור פטירתו.

מועד התייצבותם של תענך וחלף לריצוי עונשי מאסרם יהיה ביום 16.8.10 בשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתן היום, א' אב התש"ע (12.7.2010).

5129371

א' פרוקצ'יה 54678313-2333/07

54678313

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט