עפ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל (2010) - חלק ראשון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2333/07 ע"פ 2358/07 ע"פ 2402/07 ע"פ 2439/07

                                          

בפני:	כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
	כבוד השופטת מ' נאור
	כבוד השופט י' דנציגר

המערער בע"פ 2333/07:	שלמה תענך
המערער בע"פ 2358/07:	שמעון שינה
המערער בע"פ 2402/07:	שמואל שחר
המערער בע"פ 2439/07:	מוסה חלף

                

                                                 נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק פ' 219/03,    מיום 30.1.07, שניתן על ידי כב' השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב

  

פסק – דין

 השופטת א' פרוקצ'יה:

1.             המערערים שמשו כולם שמאי מקרקעין בלשכת השמאי הממשלתי בחיפה והצפון. הם שמאים ותיקים, ושמשו בתפקידים בכירים כעובדי מדינה. הם הורשעו כולם בידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ודינם נגזר ביום 30.1.07 (ת.פ. 219/03, כב' השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב)    בעבירות של קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים, וחלקם בעבירות איסור הלבנת הון. המערער מוסה חלף, זוכה מאישום בגין הדחה בחקירה שהואשם בו לבדו, וזאת בסיום פרשת התביעה.

2.             על שלמה תענך (להלן: תענך) נגזר עונש מאסר של 4 שנים לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי וקנס של 3 מליון ₪, או מאסר שנתיים תמורתו. על שמואל שחר (להלן: שחר) נגזר עונש מאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי, ותשלום קנס של 3 מליון ₪ או מאסר שנתיים תמורתו. על מוסא חלף (להלן: חלף) נגזר עונש מאסר בפועל של 3 שנים, מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 2.5 מליון ₪ או 20 חודשי מאסר תמורתו. על שמעון שינה (להלן: שינה) נגזר עונש מאסר על תנאי וקנס בשיעור 2 מליון ₪ או 16 חודשי מאסר תמורתו.

           כן החליט בית המשפט קמא על חילוט סכום של 2,231,193 ₪ מתוך סכום שהוקפא בחשבון נאמנות בעניינו של תענך, ועל חילוט סכום בסך 2,395,974.5 ₪ מתוך סכומים שהוקפאו בעניינו של שחר. כן חולטו סכומים שהוקפאו בחשבונו של חלף ובחשבונות של שינה. הכספים שחולטו כאמור הועברו למוסד לביטוח לאומי.

3.             ארבעת המערערים ערערו בפני בית משפט זה הן על הכרעת הדין (להלן: הכ"ד) והן על גזר הדין. הם בקשו לעכב את ביצוע עונשיהם עד להכרעה בערעורים. בית משפט זה (כב' השופטת מ' נאור), הורה על עיכוב ביצוע עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים, לרבות עונשי המאסר במקום קנס שהושתו עליהם, וזאת עד להכרעה בערעור. עונשי הקנס וחילוט הכספים לא עוכבו.

4.             למרבית הצער, המערער שחר נפטר לבית עולמו במהלך הדיון בערעורים, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים וההליך נדחה לעיון. ארוע מצער זה מעלה את השאלה מה גורל ערעורו לאחר פטירתו. נתייחס לשאלה זו בהמשך הדברים, ולאחר פירוט כלל הנתונים הצריכים לרקע הליך זה.

המערערים

5.             ארבעת המערערים הינם שמאי מקרקעין, שעבדו במשך תקופה ארוכה באגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים (להלן גם: האגף).

           המערער תענך בע"פ 2333/07, יליד 1940, החל לעבוד באגף בשנת 1963 והוסמך כשמאי בשנת 1967. הוא שימש מאז שמאי מחוזי בלשכת השמאי הממשלתי בחיפה והצפון. מ-1981 ועד 1996 שימש מנהל לשכת חיפה והצפון של האגף. משנת 1996 ועד לפרישתו מתפקידו בספטמבר 2000, כיהן כסגן השמאי הממשלתי הראשי. מאז פרישתו, הוא עובד כשמאי פרטי במשרד שפתח.

           המערער שחר ז"ל בע"פ 2402/07, יליד 1949,    החל לעבוד באגף בלשכת חיפה והצפון בשנת 1970. הוא הוסמך כשמאי מקרקעין ב-1977 ושימש מנהל לשכת חיפה והצפון מ-1996 ועד למועד השעייתו בשנת 2001, בעקבות הפרשה נשוא הליך זה. 

           המערער חלף בע"פ 2439/07, הינו יליד 1939. הוא הוסמך כשמאי מקרקעין בשנת 1968, והחל לעבוד כשמאי מקרקעין באגף שומת מקרקעין בלשכת מחוז חיפה והצפון בשנת 1972, ולאחר מכן שימש שמאי מחוזי. משנת 1997 שירת כסגן מנהל הלשכה עד לפרישתו בשנת 2002 עקב פרשה זו.

           המערער שינה, המבוגר מבין השמאים, הוא יליד שנת 1929 והוא המבוגר מבין ארבעת השמאים. הוא עבד כשמאי מקרקעין בשירות הציבורי בלשכת חיפה והצפון במשך 30 שנה מאז 1964 ועד צאתו לגמלאות. בשנת 1994 כיהן למשך תקופה מסוימת כסגן לשכת חיפה והצפון.

עיקרי האישומים והרקע להם

6.             אגף שומת מקרקעין מהווה יחידה מקצועית עצמאית במשרד המשפטים, המופקדת על הכנת  שומות מקרקעין ובנייה במדינה. בין תחומי פעילותו העיקריים של האגף – עריכת שומות ובקרה על שומות לצורך עסקאות מקרקעין שהמדינה, או מי ממוסדותיה, הם צד להן. בראש האגף עומד השמאי הממשלתי, אשר על פי החלטות ממשלה מוסמך להעריך בשמה שווי קרקעות שמשרד ממשלתי מתכוון להיות צד לעסקה בהן.

7.             בפרשה נשוא ענייננו מעורב גם המוסד לביטוח לאומי, תאגיד סטטוטורי הפועל מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: המל"ל). במסגרת תפקידיו, מעביר המל"ל קצבאות לזכאים על פי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה). אחד המבחנים לצורך קביעת הזכאות לקצבה זו, הינו היקף הכנסותיו של מבקש קצבה, כאמור. על פי החוק, כספים המתקבלים כהכנסה מנכס נחשבים "הכנסה" לצורך מבחני הזכאות לקצבה. מבחני הזכאות העלו את הצורך בהכנת שומות עבור המל"ל ביחס לנכסים של דורשי קצבאות, כדי לבחון אם הם מניבים הכנסות לצורך בירור עמידתם של המבקשים במבחני הזכאות לקצבה.

8.             המל"ל פנה לאגף שומת המקרקעין כדי שיבצע את השומות הנדרשות. בחודש נובמבר 1978 סוכם בין השמאי הממשלתי הראשי דאז, מר זאב כהן, לבין מנהל התחום הנוגע בדבר בביטוח הלאומי, מר בן ציון ליפשיץ, כי עובדי אגף שומת מקרקעין יבצעו שומות אלה עבור המל"ל כעבודה פרטית. במסגרת הסכם זה, סוכמו בין הצדדים פרטים שונים ביחס להזמנות העבודה, חשבונות שכר טרחה, גובה השכר, ועניינים נוספים (להלן: הסכם 78').

9.             ביום 28.9.98 נחתם הסכם קיבוצי בין הממשלה לבין הסתדרות העובדים בענין תנאי ההעסקה של שמאים בשירות המדינה (להלן: ההסכם הקיבוצי). על פי הסכם זה, הוטל איסור מוחלט על המשך ביצוע עבודות פרטיות בידי שמאים המועסקים בשירות המדינה. בד בבד עם הטלת האיסור האמור, ניתנה לשמאים בשירות המדינה תוספת שכר בשיעור של 27%.

10.          בעקבות ההסכם הקיבוצי, סוכם בין המל"ל לשמאי הממשלתי הראשי, כי מכאן ואילך האגף ישמש בתפקיד מטה, ויפנה בקשות לשומות שיתקבלו מהמל"ל לשמאים פרטיים הקשורים עם האגף. השמאי הממשלתי הוציא הנחיות ברוח זו למנהלי לשכות האגף.

11.          עוד יצויין לצורך הבנת הרקע, כי לשכת שמאי המקרקעין (להלן: הלשכה) הינה גוף וולונטרי, המאגד שמאים העוסקים בתחום המקרקעין. הלשכה פרסמה תעריף לשכר טרחה, על פיו יגבו שמאים את שכרם בעבור הכנת שומות לנכסי מקרקעין, וזאת החל משנת 1993. תעריף זה הינו תעריף מנחה, ואינו מחייב (להלן: התעריף).

12.          בסמוך לאחר עריכת הסכם 78 בין המל"ל לשמאי הממשלתי הראשי, סיכמו המערערים ושמאי נוסף (דב שיוביץ) כי הערכות השומה עבור המל"ל יבוצעו על ידם במשותף. במסגרת זו, הם החליטו כי העבודות יחולקו ביניהם על בסיס חלוקה גיאוגרפית, וכי שכר הטרחה יחולק ביניהם בצורה שווה, ללא קשר להיקף העבודה שתבוצע על ידי כל אחד מהם בפועל. עוד הם סיכמו ביניהם כי כל אחד מהשותפים יקבל לידיו את השומות, יערוך חשבון שכר טרחה, ויעביר את החשבון לחתימת שאר המערערים ושיוביץ. לאחר מכן, יועבר ריכוז החשבון לאישורה של אמרכלית באגף חיפה והצפון נאוה סדן, שנפטרה לימים. בשנת 1989 פרש שיוביץ מן השותפות.

עיקרי האישומים

13.          כתב האישום המתוקן כולל שלושה פרטי אישום. עניינו של האישום הראשון נוגע לחיובי-יתר בחשבונות שכר טרחה שהגישו המערערים למל"ל; עניינו של האישום השני נוגע לבצוע עבודות שומה פרטיות על ידי המערערים בניגוד לאיסור שהוטל עליהם בהנחיות השמאי הממשלתי; ועניינו של האישום השלישי בעבירות הלבנת הון שיוחסו לתענך ולשחר.

14.          בתמצית ייאמר, כי האישום הראשון מייחס למערערים סטייה ניכרת מהוראות תעריף שכר הטרחה של השמאים בחשבונות שכר הטרחה שהגישו למל"ל. על פי האישום, תעריף שכר הטרחה קובע כיצד יש לקבוע את גובה שכר הטרחה כאשר מעריכים שווי חלק בלתי מסוים מנכס שלם. התעריף קובע, כי במקום שניתן להעריך את החלק בפני עצמו, ישולם שכר הטרחה על פי שוויו של החלק. אולם כאשר מדובר בחלק לא מסוים מן החלקה השלמה, יש לגזור את גובה שכר הטרחה מחישוב החלקה בשלמותה, באופן הבא: אם שיעור החלק הרלבנטי מהחלקה נופל מ-50% מהחלקה כולה, יחושב שכר הטרחה על פי מחצית משווי החלקה בשלמותה. אם שיעור החלק גבוה ממחצית שיעור החלקה כולה, יחושב שכר הטרחה על פי שווייה של החלקה בשלמותה (סעיף 22 לתעריף). אם נדרשת שומה למספר מועדים, נקבע חיוב נוסף (סעיף 14 לתעריף).

15.          על פי פרט האישום הראשון, המל"ל חוייב על ידי המערערים בשנים שמ-1996 ועד 2001 בסכומי שכר טרחה ביחס לחלקים בלתי מסוימים בחלקות מקרקעין, למרות שבפועל לא נערכה על ידי המערערים שומה לחלקה בשלמותה, אף שהיא נדרשה לצורך הערכת שכר הטרחה בגין שווי החלק הבלתי מסוים מן החלקה. כמו כן, שכר הטרחה נגבה עבור ביצוע כביכול של שומות, במועדים שונים, אף כי בפועל לא נערכו שומות למועדים שונים, וגם לא היה צורך בכך. כתב האישום, בפרט הראשון, ייחס לארבעת המערערים קבלה של שכר טרחה בשיעור של 16,777,892 ₪ מהמל"ל באמצעות יצירת מצג שוא לפיו בצעו עבודות שומה המזכות אותם בשכר טרחה על פי סעיפים 22 ו-14 לתעריף שכר הטרחה. בהקשר זה יוחסו להם אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים.

16.          פרט האישום השני מיוחס למערערים תענך, שחר וחלף. עניינו של אישום זה בהפרת מערערים אלה את האיסור שחל עליהם, כמו על שאר השמאים בעקבות ההסכם הקיבוצי מאז אוקטובר 1998, לבצע עבודות פרטיות, ועל חובתם החל מינואר 1999 להעביר עבודות שומה פרטיות, ובהן אלה שנתבקשו על ידי המל"ל, לשמאים פרטיים הקשורים עם האגף. שמאים פרטיים אלה אמורים היו לקבל את שכר טרחתם על פי חישוב של יחידות השומה אותן בצעו, ולא על פי התעריף. חרף איסור זה, החל מינואר 1999 ועד לשנת 2001, המשיכו המערערים לבצע בעצמם את העבודות הפרטיות שהתקבלו מהמל"ל, ולא העבירו עבודות אלה לשמאים הפרטיים, וזאת תוך יצירת מצג תרמיתי כלפי הממונים עליהם כי הם פועלים על פי הנחיות השמאי הממשלתי. המערערים הסתירו מהממונים את דבר ביצוען של העבודות הפרטיות על ידם, ואת אי העברתן לשמאים פרטיים מן החוץ. היקף העבודות הפרטיות אותן בצעו תענך, שחר וחלף באותה תקופה הרלבנטית שמ-1999 עד 2001 הגיע לסך כולל של 17,628,488 ₪. חיובי שכר הטרחה שנדרשו על ידם בגין שומות אלה נעשו, כביכול, על פי התעריף, ולא על פי חישוב "יחידות שומה" כפי שההסכם הקיבוצי מחייב ביחס לשמאים פרטיים. הסכומים האמורים כוללים את הסכומים המפורטים באישום הראשון, הנוגע לחיוב בשכר טרחה באופן החורג ממבחני התעריף. באישום זה הואשמו המערערים תענך, שחר וחלף בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובעבירות של מרמה והפרת אמונים.

17.          פרט האישום השלישי מופנה כנגד תענך ושחר בלבד. עניינו במאורעות שאירעו לאחר פתיחתה של חקירה בנציבות שירות המדינה כנגד תענך, שחר וחלף בפרשה נשוא הליך זה.

           בתאריך 9.7.01, במסגרת החקירה האמורה, נחקר תענך לראשונה כחשוד בנציבות שירות המדינה. ביום 29.8.01 נפתח בחברה לנאמנות של בנק איגוד חשבון על שם בועז תענך, בנו של תענך (להלן: חשבון הנאמנות). בסמוך לאחר פתיחת החשבון, העביר תענך מחשבונו בבנק איגוד לחשבון הנאמנות סכומי כסף גדולים, וניירות ערך, וזאת בין התאריכים 30.8.01 ו-4.9.01. הסכומים המועברים נאמדים בסך כולל של 7,676,982 ₪. נטען, כי מקורם של כספים אלה בעבירות נשוא פרשה זו.

           ביום 18.6.01 נחקר שחר לראשונה בנציבות שירות המדינה כחשוד בעבירות הקשורות בפרשה זו. בסמוך לאחר מכן, ביום 30.7.01, העביר מחשבונו בבנק הבינלאומי הראשון לחשבון בנו ניר בבנק הבינלאומי, ולחשבון בתו תחיה, ולחשבון אשתו רחל סכום כולל של 5,032,045 ₪. נטען, כי מקורם של הכספים הללו בעבירות נשוא הליך זה.

           בגין מעשים אלה הואשמו תענך ושחר בעבירות על איסורי הלבנת הון.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

18.          אלה בתמצית מסקנות בית המשפט קמא ביחס לשלושת האישומים:

           אשר לאישום הראשון, בית המשפט קבע כי ארבעת המערערים הגישו למל"ל חיובי-יתר של שכר טרחה, שהתבססו על הנחה כוזבת כי הם העריכו את החלקות הרלבנטיות לשומות בשלמותן, כדי לגזור מתוכן את שכר הטרחה הנדרש בגין החלק הבלתי מסוים של החלקה שאותו נדרשו להעריך. בעקבות מצג זה, קבלו המערערים שכר טרחה ביתר עבור שומות שבפועל לא בוצעו. היקף התשלומים ביתר ששולמו למערערים בגין כך עלה על 16 מליון ₪. שחר, חלף ושינה הורשעו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ביחס לשומות שביצעו. תענך הורשע בפרט אישום זה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות מכח היותו מבצע בצוותא עם יתר הנאשמים. תענך, שחר וחלף הורשעו גם בעבירות מרמה והפרת אמונים, כאשר הרשעת תענך מתייחסת לתקופה שעד ספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה.

           באישום השני הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שבין השנים 1999 ועד 2001 (ובעניינו של תענך עד ספטמבר 2000), ביצעו בעצמם עבודות פרטיות עבור המל"ל בהיקף של למעלה מ-17 מליון ש"ח, אף שלא ניתן להם היתר לכך, ובניגוד לאיסור מפורש שחל עליהם על פי נוהלי האגף. נקבע, כי מעשים אלה נעשו תוך יצירת מצגי מרמה כלפי הממונים עליהם, אשר על פיהם הם פועלים, כביכול, בהתאם להוראות שניתנו להם, ומעבירים את בקשות המל"ל לעריכת שומות לטיפולם של שמאים פרטיים, בעוד, שלמעשה, לא פעלו כך, וערכו את השומות בעצמם, וגבו עבורן שכר טרחה.

           במסגרת האישום השלישי הורשעו תענך ושחר בעבירה לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), בכך שלאחר פתיחת החקירה נגדם בנציבות שירות המדינה, העבירו מחשבונותיהם בבנקים לחשבונות בני משפחה סכומי כסף ניכרים שנתקבלו בתמורה לעבודות השומה שבצעו, וכל זאת במטרה להסתירם ולהסוותם מפני רשויות החקירה.

19.          בטרם ניכנס לעיצומם של דברים נתייחס לשני עניינים מיקדמיים: האחד – משמעות פטירתו של שחר ז"ל על המשך הדיון בערעורו; השני – בקשות לראיות נוספות.

משמעות פטירתו של שמואל שחר ז"ל לענין המשך הדיון בערעורו

20.          למרבה הצער, בעת שערעורי המערערים היו תלויים ועומדים, ולאחר שמיעת הטיעונים בעל פה, הלך המערער שחר ז"ל לעולמו. ערעורו של שחר מתייחס הן להרשעתו והן לעונש שהוטל עליו. שאלה היא מה דינו של הערעור לאור פטירתו.

21.          בשלב ההליך הפלילי בערכאה דיונית קובע סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי בפטירתו של אדם "ייפסק כל הליך פלילי נגדו". לעומת זאת בשלב ערעור, קובעת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, כדלקמן:

                  

"היה ערעור מטעם נאשם תלוי ועומד, ונפטר הנאשם, רשאי בית המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו, או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם".

           ההוראה בתקנה 36 נועדה בעיקרה לאפשר לבני משפחתו או לעזבונו של נאשם שנפטר להשיג השגותיהם בערכאת ערעור על הרשעתו של הנאשם, ולבקש לטהר אותו מכתם ההרשעה. כן עשוי הערעור הנמשך ביוזמתם להקל על העונש שנגזר על מערער שנפטר ככל שהוא נוגע לעונשים כספיים כגון קנס, וצווי חילוט, ההופכים עם הפטירה לחיובי העזבון (ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל,  פ"ד יט(3) 406 (1965); ע"פ 317/76 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 192 (1976); ע"פ 1619/00 אלרוזי נ' מדינת ישראל (  , 28.11.2000)).

22.          בענייננו, הטיעונים בערעורים נשמעו בטרם פטירת המערער שחר ז"ל. יש להניח כי לבני משפחתו ולעזבונו יש ענין בבחינתן של טענות הנפטר בערעורו הן לענין אחריותו הפלילית, ולא כל שכן בענין העונשים הכספיים שנגזרו עליו, המחייבים כיום את העזבון, וכוללים קנסות כספיים וחילוט כספים.

23.          אנו סבורים כי בנסיבות הענין, אין למחוק את ערעורו של שחר ז"ל, אלא למצות את הדיון בו הן בנושא אחריותו הפלילית, והן  בנושא העונשים שנגזרו עליו ככל שהם נוגעים לחומרת העונשים הכספיים (קנסות וחילוט); זאת, בשים לב לכך שהערעור הוגש מטעמו של שחר, ולא נתבקשנו על ידי בני משפחתו ועזבונו לבטל את הליך הערעור, ולפיכך הנחתנו היא כי למשפחה ולעזבון ענין בהכרעה בערעור (ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל (  , 24.2.2005); יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק 2(ב) (2009); ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5) 705 (1996); ע"פ 1301/06 עזבון אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (  , 22.06.2009)).

הבקשות לראיות נוספות

24.          שלושה מערערים הגישו בקשות להוספת ראיות בערעורים: תענך, שחר, ושינה.

           בקשתו של תענך מתייחסת לאישום השלישי בעבירות הלבנת הון. היא נסבה על מסמך בנקאי מיום 29.8.01 – יום פתיחת חשבון הנאמנות, הנושא את חתימתו. על פי הטענה, מסמך זה מקרין על היסוד הנפשי שיש לייחס לתענך במועד הרלבנטי.

           שחר ביקש אף הוא להגיש ראייה נוספת המתייחסת לאישום השלישי בענין הלבנת הון. בקשתו היא להגיש דפי חשבון מס' 500003 תת חשבון 111 כראייה בתיק. זהו חשבון ניירות ערך הקשור לחשבון העו"ש של שחר. העיון בו אמור לגלות, על פי הטענה, פעילות שגרתית בחשבון בהיקפים גדולים מדי יום – דבר שיש בו כדי לשלול טענה כי בוצעה העברה גדולה של כספים מחשבונו לחשבון בני משפחה במסגרת נסיון להלבין הון. כן נתבקש להגיש תיק שומות משקים חקלאיים כראייה בהליך הערעור. הגשת תיק זה נועדה לתמוך בטענה כי כל השומות הנוגעות למשקים חקלאיים ששחר ערך בוצעו כדין על פי הנחיות המל"ל.

           שינה הגיש בקשה, שאינה מובנת כל צורכה, להגיש ראיות שלמעשה בפועל הוגשו במשפט בערכאה קמא, וסומנו ת/40 עד ת/45.

25.          לא ראינו להיענות לשלוש הבקשות להגשת ראיות נוספות.

           בקשותיהם של תענך ושל שחר אינן עונות לכללים הבסיסיים הנדרשים לצורך הגשת ראיות בערעור. אין מדובר בראיות שלא היו בהישג ידם של מערערים אלה בעת הדיון בערכאה הראשונה; שנית, טיבן של הראיות אינו כזה שהן עשויות להוביל לשינוי מהותי בתוצאות המשפט. אינטרס סופיות הדיון מכריע במקרה זה, במיוחד בשים לב לכך שההסתברות כי הראיות שהגשתן מתבקשת תהיינה בעלות ערך סגולי ממשי הוא קלוש ביותר (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(5) 289, 297 (1997); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 257 (2001)).

           אשר לבקשתו של שינה, אודה כי לא ירדתי לפישרה, מאחר שהראיות ת/40 עד ת/45 שהוא מבקש להגיש אכן הוגשו במשפט, ואף סומנו כמוצגים.

           סיכומו של דבר, אין מקום להיענות לבקשות המערערים להגיש ראיות חדשות בערעור.

26.          מפאת היקפו הרב של החומר, נפצל את הדיון בערעורים בדרך של דיון נפרד בכל אישום, על מכלול היבטיו.

האישום הראשון

קביעות בית המשפט המחוזי

27.          בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי לצורך חישוב שכר הטרחה בעבור עריכת השומות, כשמדובר בהערכת חלק בלתי מסוים מהחלקה, ובמקום שלא ניתן לבודדה מן השלם, היה צורך, בהתאם לתעריף השמאים, בהערכת החלקה כולה, ולאחר מכן בבצוע תחשיב של החלק, כנגזר משווי השלם (פסקה 84 להכ"ד). מהראיות שהובאו, הסיק בית המשפט, כי בשומות שבצעו שחר, חלף ושינה עבור המל"ל, לא בוצעה הערכת שווי החלקות בשלמותן לצורך קביעת שומת החלק של תובע הקצבה, למעט בשומה נ/66 שביצע שחר, שבעניינה התעורר ספק בענין זה (פסקה 87 להכ"ד). אשר לתענך, בניירות העבודה שערך לצורך שומות נ/55 ונ/56 מופיעים רישומים בדבר שווי של מ"ר בשלמות, או שווי מ"ר קרקע בשלמות, ואי לכך התעורר ספק ביחס לטענת התביעה כי גם הוא לא ביצע הערכת החלקות בשלמות, לצורך קביעת שומת חלקו של תובע הקצבה בהקשר לדרישת שכר הטרחה. בהקשר לתענך פסק בית המשפט כי הוא "מבצע בצוותא" עם שלושת האחרים, וזאת על פי העובדות העיקריות הבאות: ארבעת המערערים הודו כי היו שותפים לעבודות שבוצעו עבור המל"ל. ההסדר ביניהם נבנה על כך שעבודות השומה מתחלקות ביניהם ומתבצעות בחלקים שאינם שווים, אך שכר הטרחה שיתקבל יחולק בין ארבעתם שווה בשווה. חשבונות השומה נערכו כולם על ידי שחר, וארבעת המערערים חתמו על מסמך הריכוז שליווה את החשבונות שנערכו בגין כל שומה שמי מהם ביצע (פסקה 97 להכ"ד). ארבעת המערערים קבלו את אישור הממונה על החשבונות, גב' נאוה סדן ז"ל. תענך אישר כי חתימתו על מסמך הריכוז נדרשה כפי שנדרשה חתימתם של יתר המערערים, כדי שכל אחד מהם יקבל את חלקו בשכר הטרחה.

28.          בית המשפט קבע, כי כל אחד מהמערערים קיבל לידיו סכום של כ-6,457,983 ₪ כשכר טרחה משומות שהוגשו למל"ל שלא כדין. הוא הסיק זאת ממסמך נ/16 המתייחס לתשלומים ששחר קיבל על חשבון שכר טרחה משנת 1996 ועד 2001, מתוך הנחה כי שיעור תשלומים זהה קיבל כל אחד מהמערערים על פי הסכם השותפות. מסכום זה נדרש להפחית את התשלומים שבוצעו על פי סעיף 14 לתעריף, ואת שומות  תענך.

29.          בית המשפט קבע כי באישום הראשון נתמלאו במערערים יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה בניגוד לסעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). נתקיים מצג שוא בכך שהמל"ל חוייב בתשלומי שכר טרחה על פי הנחה שגויה לפיה עורכי השומות פעלו על פי העקרון האמור בסעיף 22 לתעריף, לצורך חישוב שכר הטרחה המגיע להם, למרות שבפועל לא נערכה שומת החלקות בשלמותן, לצורך הערכת החלק הבלתי מסוים הרלבנטי מתוך החלקות. בהציגם כלפי המל"ל כי חשבונות שכר הטרחה מתבססים על סעיף 22.2 לתעריף, אף שבפועל לא בוצעה הערכת שווי החלקה בשלמותה, היה משום טענה כוזבת כי התבצעה הערכה כזו. גם הרישום על פני טופסי חשבונות בדבר שווי החלקות בשלמותן היווה מצג כוזב (פסקה 94 להכ"ד). יסוד קבלת הדבר במרמה נתקיים בעצם קבלת תשלום שכר הטרחה על בסיס מצג כוזב. נתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין המצג הכוזב לבין קבלת הדבר במרמה. היסוד הנפשי נתקיים במערערים בעצם השענותם על סעיף 22 לתעריף לצורך גביית שכר הטרחה, ביודעם כי לא פעלו על פיו ולא העריכו את החלקות בשלמותן, והם היו מודעים למשמעות המצג שיצרו, ולכך שהם מקבלים "דבר" מכוחו (פסקה 95 להכ"ד). מהראיות עולה, כי המערערים היו מודעים למצג הכוזב ביחס לשומות שערכו שחר, חלף ושינה, לאפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ולקשר הסיבתי בין המצג הכוזב לתוצאה: "כולם ידעו שלא מתבצעת בשומות שחר, חלף ושינה הערכת שווי החלקה בשלמותה, הנחוצה לצורך שימוש בסעיף 22, וגם ידעו שהשכר מתקבל כתוצאה מהגשת החשבונות על פי סעיף 22, כתוצאה מהמצג" (דברי בית המשפט בפסקה 95 להכ"ד).

           ולבסוף, נקבע כי נסיבות המקרה הן מחמירות, שכן מדובר בפעולה משותפת של כל המערערים, במעשים שבוצעו במשך תקופה ממושכת, במעמד המערערים כעובדי מדינה בכירים, ובהיקף הסכומים בהם מדובר (פסקה 96 להכ"ד).

30.          בית המשפט השקיף על ארבעת המערערים כעל מבצעים בצוותא בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק העונשין. הוא הניח לצורך הענין כי ביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף, המבוסס על חלוקת עבודה. השותפות מתבטאת בכך שכל אחד מהשותפים נוטל חלק בביצוע העבירה, וכולם משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. לגישת בית משפט קמא, כך היה במקרה זה: "היסוד הנפשי הנדרש הוא כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהיה היסוד הנפשי של העבירה אותה הם מבצעים, וכי יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא. לא נדרש שכל אחד מהם יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה" (פסקה 97 להכ"ד). השותפות בין המערערים בענין ביצוע השומות עבור המל"ל וחלוקת שכר הטרחה בשווה ביניהם שילבה את תענך כמבצע בצוותא של העבירות עם יתר המערערים, גם אם השומות הכוזבות היו אלה של שחר, חלף ושינה. ארבעת המערערים גם חתמו על מסמכי הריכוז שליוו את החשבונות, וארבעתם קבלו את אישורה של נאוה סדן ז"ל, ותענך אישר כי חתימתו הופיעה על מסמך הריכוז כחתימותיהם של חבריו. על יסוד כל אלה, הוכחה, אפוא, אחריותו של תענך כמבצע בצוותא ביחס לשומות שבצעו חבריו. לפיכך, ארבעת המערערים הורשעו כמבצעים בצוותא לענין העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

31.          כן הורשעו תענך, שחר וחלף בעבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין, בכך שבביצוע העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות הפרו את חובותיהם כעובדי מדינה, תוך העדפת אינטרסים כלכליים פרטיים על פני אינטרס הציבור, בהינתן העובדה כי העבודות הפרטיות שבוצעו על ידם נעשו ללא היתר כנדרש, ותוך הסתרת הדבר (פסקה 99 להכ"ד).

           בית המשפט קמא ניתח את יסודות עבירת המרמה והפרת האמונים. לדבריו, המערערים חייבו את המל"ל בסכומים שלא היו זכאים להם. חיוב המל"ל בשכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף לא היה כדין ביחס לשומות שחר, חלף ושינה. המערערים כולם קבלו דבר במרמה בנסיבות מחמירות, והיקף הסכומים שקיבלו שלא כדין היה ניכר ביותר. בנסיבות אלה, פגעו המערערים כעובדי ציבור פגיעה ממשית באמון הציבור בשירות המדינה ועובדיו; הם העמידו עצמם בניגוד עניינים מובהק בין חובתם כעובדי ציבור לבין שאיפתם לקדם את האינטרס הכלכלי הפרטי שלהם (פסקה 105 להכ"ד). הפגיעה בערכים המוגנים על ידי העבירה היא ממשית במקרה זה, היקף הכספים הוא רב, התמשכות העבירות במשך תקופה ארוכה, ומידת הסטייה מן השורה, כל אלה משווים חומרה מיוחדת למעשים. המערערים פגעו באמונו של הציבור בעובדי הציבור, והסבו נזק לערכי טוהר מידות ושמירה על אינטרס הציבור. לפיכך, מתקיים במקרה זה הפן המחמיר הנדרש בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה, והוא נתקיים כאן. לפיכך, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את תענך, שחר וחלף גם בעבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29(ב) לחוק, ולגבי תענך ההרשעה בעבירות אלה מתייחסת לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה (פסקה 108 להכ"ד).

הטענות בערעור ביחס לאישום הראשון

טיעוני תענך

          

32.          תענך מערער על הכ"ד ועל העונש. הוא מעלה טענות כלליות שעיקרן כי בית המשפט לא יישם כהלכה את אמות המידה ונטלי ההוכחה הנדרשים בהליך הפלילי. כן הוא טוען כי היה מקום להפחית ממשקל הודעותיו במשטרה, שכן הופרה החובה ליידעו על זכותו להיוועץ בעורך דין, והפרת חובת ההיוועצות פגמה באופן מהותי במשקל ההודעות. כן נטען, כי בית המשפט הירבה לעשות שימוש בהשערות, הנחות וספקולציות כתחליף לראיות של ממש.

           טענתו העיקרית של תענך היא, כי טעה בית המשפט כאשר הניח שהוא "מבצע בצוותא" עם שאר המערערים ביחס לאישום הראשון, למרות שהעבירה של קבלת דבר במרמה לא הוכחה לגביו ברמה הנדרשת. לטענתו, התייחסות אליו כאל מבצע בצוותא ביחס לשומות שהגישו שלושת המערערים האחרים יסודה בטעות. אין די בשותפות עיסקית עם אחרים כדי לבוא בשעריו של סעיף 29(ב) לחוק העונשין, אלא יש צורך במודעות למעשי העבירה של הזולת, ופעולה למען מטרה משותפת אחת. דרישות אלה אינן מתקיימות במקרה זה. נטען כי לתענך לא היה כל תפקיד בבצוע העבירות על ידי המערערים האחרים, ולא היה לו חלק פנימי כלשהו במשימה העבריינית של עריכת שומות מטעות על ידי הנאשמים האחרים. לא הוכחה מודעותו לפגם הנטען שנפל בשומות הנאשמים האחרים, ולא נתבססה בראיות מחשבה פלילית משותפת לכל אחד מהשותפים. תענך ערך את שומותיו כנדרש; לא עיין באופן רציני בחשבונות שכר הטרחה שהוגשו למל"ל, והוא אף הוצא בשלב מסוים מהשותפות העיסקית ללא ידיעתו. לא הוכח גם קיום סיכום או היוועצות כלשהי בין ארבעת המערערים על אופן הגשת השומות. לא ניתן, אפוא, לשלול קיום אפשרות סבירה כי הוא פעל בתום לב ביחס לשומות חבריו, ולכן, דינו לצאת זכאי מהאישום הראשון.

           כן נטען כי הרשעת תענך באישום הראשון לא יכולה לעמוד בשל העובדה כי לא הוגשה חוות דעת מומחה בתחום השמאות, שנדרשה לביסוס ההרשעה, במיוחד בשאלת פרשנותו של תעריף השמאים. ההרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה באישום זה מתבססת על פרשנות שערך בית המשפט קמא לתעריף, שהוא מסמך לבר-משפטי, בו השתמשו השמאים לצורך חישוב שכר הטרחה בגין שומות שערכו. פרשנות בית המשפט לתעריף זה, כך נטען, ניתנה מבלי שנתמכה על ידי חוות דעת מומחה, הנדרשת לצורך פירוש מסמך שיש לפרשו פרשנות מקצועית מן ההיבט השמאי ולא המשפטי. נטען, כי פרשנות התעריף בהכ"ד מתבססת על סברה ועל השערות בלתי מבוססות, שההנחה במרכזן היא כי ביצוע העבודה הנדרשת לצורך הערכת נכס של אדם ב'מושע' מחייב הערכת שווי החלקה בשלמותה, בה מצוי הנכס. הנחה זו, אינה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, אלא מצריכה עדות מומחה שלא הובאה. לפיכך ההרשעה התבססה על הנחות לא מוכחות. תענך הוסיף וטען כי הדרישה לעריכת שומה של החלקה בשלמותה, על פי סעיף 22 לתעריף, היא לצורך חשבון שכר הטרחה בלבד, ואיננה מהווה הנחייה מקצועית ביחס לעריכת השומה עצמה, ולצורך כך ניתן להעריך את שווי הנכס על פי כל מקור נתונים שהוא. ההחלטה האם ובאלו נסיבות יש לבצע שומה בדרך של הערכת שווי החלקה בשלמותה, נתונה לכל שמאי על פי שיקול דעתו.

           עוד נטען לחלופין, כי לא נתקיימו בתענך יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה, ולכן לא נתקיימו בו גם יסודות העבירה הנוספת של מרמה והפרת אמונים. לא הוכח שהערכת שווי הנכס ממנו נגזר שכר הטרחה היתה מוטה בכוונה תחילה, והדבר אף לא נעשה בפועל. לא הוכח גם קשר סיבתי בין אופן עשיית השומות לתשלומי המל"ל, ולא התבסס בראיות כי המל"ל שילם כספים על יסוד סברה מוטעית כי לצורך שכר הטרחה הוערך שווי החלקות בשלמותן. הרשעת תענך במרמה והפרת אמונים נסמכת כל כולה על עבירה של קבלת דבר במרמה, ולכן בנפול ההרשעה בעבירה הראשונה, נופלת גם ההרשעה בעבירה השניה. עוד נטען, כי בהרשעת כל אחד מהנאשמים בקבלה במרמה של כ-6.1 מליון ₪ ברוטו, חרג בית המשפט מכתב האישום שייחס להם קבלה של 4 מליון ₪ ברוטו בגין חיובי שכר טרחה על פי סעיף 22 לתעריף. בית המשפט שגה גם כאשר דחה את טענת תענך כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של הפרת אמונים שכן הוא ביצע את העבודות באופן פרטי, ולא בתוקף תפקידו הציבורי, ולכן לא נתקיים בו היסוד בעבירה המחייב כי בצוע המעשה יהיה ב"מסגרת מילוי תפקידו".

טיעוני שחר

33.          שחר ז"ל טען כי בית המשפט התעלם מסוגים שונים של שומות לחלקות בעלות אופי שונה, ועל יסוד טעות זו קבע מסקנות שמאיות-מקצועיות כוללניות ומוטעות.

           לטענתו, הוא ביצע שומות מל"ל במשקים חקלאיים. הוא הוכיח באמצעות מסמך נ/22 כי שווי החלק הנישום בתוך המשק נקבע על פי השווי המלא של המשק כולו. לדבריו, הוא הורשע גם בגין שומות שערך למשקים חקלאיים מבלי להתייחס לאופן ביצוען. כן טען כי בשומות לחלקות הומוגניות נעשית ההערכה על ידי קביעת שווי למטר מרובע ממוצע ומזה נגזר החלק הרלבנטי, וחישוב שכר הטרחה. החלקות ההומוגניות לא היו צריכות להיכלל בגדר השומות הפסולות לצורך שכר טרחה, והן היוו בין 80 ל-90 אחוזים מסך כל השומות. אשר לשומות הלא הומוגניות – אלה מהוות רק 10% מכלל השומות שהוא ערך. שומות אלה כוללות רישומים בדבר שווי החלקה בשלמות, אך בית המשפט התעלם מכך.

           שחר הוסיף, כי התביעה לא העמידה חוות דעת מומחה בתחום השמאות שהיתה חיונית לצורך הכרעה בעובדות. בית המשפט נתן משקל מופרז לאמירה של שחר במשטרה בעימות עם חלף כי לא נעשה תהליך מורכב של חישוב שווי החלקה בשלמותה, למרות שהיו ראיות אחרות שהבהירו כי הערכות כאלה נעשו. כן נטען, כי לא הוכחה שיטת מרמה, אשר נתמכה בהוכחה פרטנית של חשבונות. גרסת שחר היתה סדורה, עקבית וברורה הן במשטרה והן בבית המשפט, ולא היה בסיס ראייתי של ממש לסתור את גרסתו לפיה הוא ערך בפועל שומה לשטחים ב"מושע" על פי כללים שמאיים מקובלים, וקיבל מיתר המערערים את הנתונים להם נדרש לצורך עריכת החשבונות. לדבריו, יש לזכותו, אפוא, מהעבירות נשוא האישום הראשון.

טיעוני חלף

34.          חלף טוען, כי הוא ביצע את הערכת השווי לחלקו של מבקש הקצבה תוך שהסתמך על נתונים נוספים הקשורים בחלקה בשלמותה, כדי לאפשר הערכה אמיתית של החלק. הוא טוען כי אמנם לא ערך שומה מסודרת ומדויקת לחלקה בשלמותה, אך גם לא נדרש לעשות כן. קביעת שווי מטר מרובע בחלקה היא פרקטיקה מקובלת וסבירה להערכת שווי חלקה בשלמותה, והדבר כך נעשה. יתר על כן, היה צורך בחוות דעת מומחה כדי להצביע על האופן שבו יש לבצע את ההערכה השמאית, וחוות דעת כזו לא הוגשה.

           טענה נוספת שהעלה, היא כי לשונו של סעיף 22.2 לתעריף השמאים אינה אוסרת קבלת שכר טרחה על בסיס שווי החלקה בשלמותה, גם כאשר אין מבצעים הערכה שמאית מלאה שלה, אלא מסתמכים על נתונים קיימים בקשר אליה. המל"ל לא דרש ביצוע הערכה של שווי החלקה בשלמותה לצורך חישוב שכר הטרחה, אלא הסתפק רק בציון השווי בחשבון, שדרך חישובו נותר עניין פתוח. לצורך כך, ניתן להסתמך על נתונים שונים הנוגעים לחלקה בשלמותה, שמתוכם ניתן להעריך את חלקו של תובע הקצבה. פרקטיקה זו של חישוב שכר הטרחה היא תקינה, ומכל מקום, לא היה מקום לקביעה כי בהערכות שהגישו המערערים היה משום מצג כוזב. חלף טען כי קיבל כספי שכר טרחה שהיה זכאי להם, ובפועל ערך שומה לחלקו של תובע הקצבה בהסתמך על נתונים נוגעים לחלקה בשלמותה, ולא היה מצג כוזב בחשבונות שהגיש.

           עוד נטען, כי בעבירה של קבלת דבר במרמה, לא הוכח יסוד המצג הכוזב. חלף לא טען כי ערך שומה לחלקה בשלמותה, אלא עמד על טענתו כי העריך את חלקו של תובע הקצבה בהסתמך על נתונים כלליים שנגעו לחלקה בשלמותה. לטענתו, הוא סבר  שלאור לשונו של סעיף 22 לתעריף הוא זכאי לכספים שקיבל, וכי אין מדובר בכספים שהוצאו במרמה מן המל"ל. אשר לעבירה של מרמה והפרת אמונים – לא נתקיים במקרה זה יסוד ניגוד העניינים הנדרש בעבירה. העבודה בוצעה על פי דרישת המל"ל, בהתאם להוראות, ובתמורה כדין. הקביעה כי גבה שכר טרחה מנופח בגין עבודה שלא בוצעה היא קביעה שגויה, ולכן גם ההרשעה בעבירות המרמה והפרת האמונים דינה להתבטל.

           כן נטען, כי טעה בית המשפט בכך שנמנע מלהחיל על עניינו את הילכת ע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי (  , 4.5.2006) (להלן: הילכת יששכרוב). גורמי החקירה לא הודיעו לו על זכותו להיוועץ בעורך דין. העובדה כי נהג להגיש חוות דעת מקצועיות לבתי משפט, ואף להופיע בפניהם, אינה גורעת ממידת ההשפעה שהופעלה עליו כשנחקר כחשוד על ידי גורמי המשטרה. אין בסיס להנחה כי היה מודע לזכותו להיוועץ בעורך דין, ויש לבטל את הרשעתו משהחוקרים הפרו את חובתם להודיע לו על זכותו זו.

טיעוני שינה

          

35.          עיקר טענותיו של שינה הן כי השומות אותן ערך, בצירוף דרישת שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף, לא יצרו מצג כוזב כלפי המל"ל. דרישת שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף תאמה את סוג הנכס הנישום (בעלות במושע), ואת ההבנה ששררה בין המל"ל והשמאי הממשלתי, ולא ניתלוותה לכך כל הטעייה. אין לכך קשר לשיטה בה נקטו השמאים לקביעת שווי הנכס, ואפילו לא היתה נכונה, אין בכך כדי להפוך את השומות למצגים כוזבים. כן נטען, כי בית המשפט שגה בקביעות המקצועיות שקבע בתחום השמאות מבלי שהובאה בפניו חוות דעת מקצועית. כן הוא הפך את נטלי ההוכחה המקובלים במשפט הפלילי. במקום שהתביעה תחוייב להוכיח קיומו של מצג כוזב על ידו, הוטל למעשה הנטל עליו ועל שאר המערערים להוכיח כיצד קבעו את שווי החלקות. לגוף הענין, קביעת שווי החלקה באמצעות חישוב שווי מטר מרובע היא דרך מקובלת וסבירה, ועל פיה ניתן היה להגיע לשווי החלקה כולה ולגזור ממנה את שכר הטרחה.

           עוד נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש אצל שינה, שכן לא הוכחה מודעותו לפרטים הכוזבים המיוחסים לו. הוא עצמו לא חשב כי עליו לבצע הערכת שווי חלקה בשלמותה. לפיכך לא הוכחו כל יסודות העבירה. בהעדר הוכחה כי שומת שווי הנכס היתה שגויה, לא ניתן היה לבסס הרשעה בקבלת דבר במרמה. משלא הוכח כי השומות אינן נכונות, ממילא אין יסוד לקביעה כי הן כוזבות. מאחר ששכר הטרחה נגזר מגובה השומה, ממילא לא הוכח כי התקבל על ידו דבר במרמה.

           שינה חולק על קביעת בית המשפט ביחס לסכומי שכר הטרחה שקיבל לאורך השנים, שהועמדו על 6,457,983 ₪. לטענתו, יש לנכות מסכום זה סכומים ששולמו למס הכנסה ומעולם לא הגיעו לחזקתו. יתר על כן, על פי סעיף 9 לתעודת עובד ציבור שהוגשה (נ/16) סכומי שכר הטרחה ששולמו על פי סעיף 22 לתעריף מהווים רק 22% מכלל תשלומי שכר הטרחה ששולמו לשמאים. לפיכך, הסכום המתייחס לשומות על פי סעיף 22 עומד על 1,990,605 ₪, ממנו יש לנכות גם את שומות תענך, שניתן להעריכן בכ-5% מהסכום, כך שהסכום הנותר הוא 1,891,074 ₪. לטענת שינה, קביעות בית המשפט בענין זה התבססו על הערכות ולא על הוכחה ברורה, ואין להותירן בעינן.

תשובת המדינה

36.          טוענת המדינה, כי חלק גדול מערעורי המערערים מופנים כנגד קביעות עובדה ומהימנות, אשר אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהן. המערערים הודו במשטרה בעובדות, ובמשפט חזרו בהם מגרסאותיהם בעדויות, שלא זכו לאמון. בית המשפט בחר להסתמך על גרסאותיהם במשטרה, ולהעדיפן על פני עדויותיהם הסותרות בבית המשפט. ממצאי חוסר מהימנות המערערים עוברים כחוט השני לאורך הכ"ד כולה.

           לענין סעיף 22 לתעריף, טוענת המדינה כי פרשנותו הנכונה היא כי כאשר לא ניתן להעריך את חלק הנכס בפני עצמו, שכר הטרחה נקבע על פי שווי הנכס כולו, או על פי מחציתו, בהתאם לאחוזי הבעלות של בעל החלק. לצורך כך, שווי הנכס בשלמותו חייב להיות ידוע במדויק לשמאי, שאם לא כן, לא ניתן לקבוע את שכר הטרחה. המערערים הציגו כלפי המל"ל מצגים כוזבים בשני מובנים: האחד – כי נעשתה הערכה שמאית לחלקה בשלמותה, כאשר לא נעשתה בפועל הערכה כזו; השני – כי מדובר בחלק מנכס שאינו ניתן להערכה בפני עצמו, גם כאשר החלק ניתן היה להערכה באופן עצמאי. בפועל, המערערים לא העריכו את החלקות בשלמותן, אף שעל פי סעיף 22 לתעריף נדרשו לעשות כן.

           בענין תענך, טוענת המדינה כי נסיונו לחזור בו מדבריו בחקירתו במשטרה לא צלח ובצדק, ונכון עשה בית המשפט כאשר סירב לקבל את עדותו הסותרת בבית המשפט. אמרות תענך בחקירה בדבר אי עריכת שומות לחלקות בשלמותן חוזרות על עצמן בעקביות ונטועות עמוק בגרסתו בחקירה שהיא גרסת-אמת.

           עוד צויין בהקשר זה כי הודעות המערערים הוגשו כולן בהסכמה, וצויין על ידם כי אין בפיהם טענות "זוטא".

           שחר אמר בחקירתו במשטרה כי כדי לחשב את שווי החלקה בשלמותה לא נעשה ה"תהליך" ה"מורכב" הנדרש לצורך עשיית שומה.

           בחומר המצוי בקלסר תורען (ת/129) לא נכללה אף שומה שנמצא בה תחשיב של שווי החלקה בשלמותה; הוא הדין בכל חומר החקירה, שהוגש, למעט במסמך נ/66, המתייחס לתענך שהוא בבחינת חריג המלמד על הכלל.

           אשר לחלף, הוא העיד בחקירתו במשטרה כי עשה שומה "רק לחלק ולא לחלקה בשלמותה". בבית המשפט ניסה לשנות מגרסתו, ולהסביר את עדותו במשטרה אך דבריו לא נתקבלו כדברי אמת.

           אשר לשינה, הוא הבהיר בחקירתו במשטרה באופן חד משמעי כי מעולם לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה. נסיונו לתרץ ענין זה מאוחר יותר אינו יכול לעמוד.

           המדינה טוענת כי הוכיחה בבית המשפט קמא כי היו מקרים בהם נשלמה עבודת השמאות וניתנה הערכה על שווי חלקו של תובע גמלה, מבלי שהמערערים ידעו כלל מהו שטח החלקה בשלמותה. הם הציגו בפני המל"ל את הנתון של שטח החלקה בשלמותה בלא שהעריכו אותה בפועל, ותוך הצגת מצג שוא לצורך קבלת שכר טרחה.

           לטענת המדינה, כל ארבעת המערערים חתמו על חשבונות שכר טרחה שכללו מצגי שוא לאורך שנים, וגבו על פיהם מליוני שקלים, כאשר סכומי שכר הטרחה שנגבו על פי סעיף 22.2 לתעריף היוו חלק ניכר מסך כל החשבונות שהוצגו לתשלום. הראיות מצביעות על כך שהיתה הסכמה בין המערערים ששחר ינפח דרך קבע את החשבונות עבור הקבוצה, באמצעות יצירת מצג שוא על פיו נערכו שומות לחלקות בשלמותן, ותוצאותיהן הכוזבות רשומות בשולי טופסי חשבון שכר הטרחה, על פיהם ניתן התשלום. נטען, כי בכל אלה הוכח היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של קבלת דבר במרמה.

           אשר לאחריותו הפלילית של תענך בגין האישום הראשון, טוענת המדינה כי יש לאמץ את המסקנה המרשיעה, בין מהטעם כי לא היה מקום לספק שהטיל בית משפט קמא כי גם הוא קיבל שכר טרחה על בסיס שומות שערך, בלא הערכת שווי החלקות בשלמותן; לחילופין, יש לראותו כמבצע בצוותא עם יתר חברי הקבוצה כפי שקבע בית המשפט קמא.

           כן נטען, כי לא נדרשה חוות דעת מומחה בתחום השמאות לצורך פרשנות סעיף 22.2 לתעריף; אשר לטענות שחר בענין החלקות החקלאיות וההומוגניות, טוענת המדינה כי אין לדבר זכר בעדותו, פרט לאיזכור שולי בחקירתו הנגדית, שלא הניח כל בסיס לתיזה הנטענת.

           המדינה מסכמת את טענותיה לענין האישום הראשון באומרה, כי הוכח שהמערערים לא בצעו עבודות שמאות של הערכת החלקות בשלמותן לצורך חישוב שכר טרחה על פי שיעור חלק בלתי מסוים בהן, וזאת על אף שהציגו את הדברים כאילו עבודת שמאות כזו נעשתה. בהסתמך על מצגי השוא שהוצגו, שילם המל"ל שכר טרחה לשמאים על בסיס סעיף 22.2 לתעריף, בלא שעמדה למערערים זכות כדין לקבלו. למערערים היתה מודעות מלאה כי הם תובעים מהמל"ל, שלא כדין, שכר טרחה על פי מצג שוא. כן הוכחו נסיבות מחמירות לביצוע עבירות קבלת דבר במרמה בשל ניצול מעמד המערערים כעובדי מדינה, ביצוע העבירות בדרך של שיטה לאורך זמן רב, ביצוע בחבורה, ולאור היקף הסכומים שנתקבלו מהמל"ל במרמה.

           אשר לעבירת המרמה והפרת אמונים – יסודה בהתנהגות המערערים אשר גרמה להפרת אמונו של הציבור ברשויות הציבוריות הפועלות למענו. רדידות הפיקוח על שיטות עבודתם ועל אופן הגשת חשבונות שכר הטרחה על ידם נבעו מרמת האמון הגבוהה שהיתה נתונה לשמאי הממשלתי ועובדיו. אמון זה נפגע קשות ממעשיהם של המערערים, שהיו נגועים בניגוד עניינים אישי וממוני מהותי, המגיע כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים.

דיון והכרעה באישום הראשון

37.          אלה השאלות המרכזיות העולות בערעורים הנוגעים לאישום הראשון:

(1)      מהי פרשנותו של סעיף 22 לתעריף השמאים, ומה מידת הצורך בחוות דעת מומחה בתחום השמאות לצורך עמידה על פרשנות זו?

(2)      האם נפל פגם בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי המערערים יצרו מצג שוא כלפי הביטוח הלאומי כאשר דרשו תשלומי שכר טרחה על בסיס מצג, לפיו בצעו עבודה שמאית בהערכת שווי החלקות בשלמותן שממנה גזרו את שווי החלק הבלתי מסוים הרלבנטי? ובהקשר לכך, האם נפל פגם בהעדפת הודעות המערערים שניתנו במשטרה על פני גרסאותיהם שהובאו במשפט?

(3)      האם הוכחו כנדרש יסודות העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים, ובכלל זה היסוד הנפשי הנדרש בהן?

(4)      האם נתבססה כראוי קביעת בית משפט קמא לפיה תענך אחראי כמבצע בצוותא לביצוע העבירות ביחד עם יתר חברי הקבוצה?

           לצורך דיון ממצה בשאלות האמורות, ראוי להרחיב מעט בתיאור הרקע להתרחשויות, כפי שעלה מהראיות ומקביעות בית המשפט.

הרקע

האגף לשומת מקרקעין

38.         אגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים מופקד על ביצוע הערכה שמאית לנכסי המדינה לצורך שימוש במשרדי הממשלה ומוסדותיה. סמכויותיו ודרכי פעילותו של האגף קבועים בהחלטות ובהנחיות מינהליות, שניתנו מאז הקמתו בשנת 1949 ועד היום (נ/10; עמ' 196 שורה 2 לפרוטוקול הדיונים; להלן, הפניות לפרוטוקול יוצגו באופן הבא: פ' שורה/עמוד, למשל: פ' 196/2). ה'לקוח' המרכזי של האגף הינו מינהל מקרקעי ישראל, אשר במגוון פעולותיו השונות – בעסקאות רכישה, הפקעה, מכירה, חכירה או שכירות – נזקק להערכות שמאיות לנכסי המדינה. מלבד מינהל מקרקעי ישראל, לאגף מספר לקוחות נוספים, פחות מרכזיים, להם הוא מספק שירותי שמאות. על אלה נמנים משרדי הממשלה, יחידת האפוטרופוס הכללי, וכונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים, וכן גופים סטאטוטוריים ויחידות סמך ממשלתיות. שלא כמינהל מקרקעי ישראל, המהווה צרכן ישיר וקבוע של האגף, שירותי השמאות הניתנים ליחידות הנוספות כפופים למתכונת משתנה לאורך השנים, כך שאפשר שיוחלט כי יחידות מסוימות שבעבר נעזרו בשירותי האגף יחדלו לקבל שירותי שומה ממנו, ויכול שיוחלט ההיפך (פ' 33/4). האגף מנה במועדים הרלבנטיים כ-40 עובדים קבועים. בראשו עומד השמאי הממשלתי הראשי (להלן: השמ"ר, או מנהל האגף) המופקד על כלל הפעילות המתבצעת באגף. לצידו, מכהן סגן השמאי הממשלתי הראשי. לצד הנהלת האגף שמושבה בירושלים, פרוסים שלושה מרחבים מחוזיים של האגף – בירושלים, בתל-אביב ובחיפה (פ' 31/41). למחוזות השונים נתונה עצמאות רבה במהלך הפעילות השוטפת. בראש כל מחוז עומד שמאי מחוזי, הכפוף לשמ"ר, ומשמש מנהל באותו מחוז (מכונה 'מנהל לשכה') לו נתונה הסמכות העליונה בתחום המקצועי והניהולי במרחב המחוז (נ/10). השמ"ר וסגנו מהווים הגורמים האחראיים על ניהול האגף, ועל פיקוח בתחומי פעילותו השונים, ובכלל זה הכרעה בשאלות מקצועיות וניהוליות העולות, שיש להן השלכה על כלל עבודת האגף; קיום קשר יומי מתמיד עם המחוזות השונים; וניהול קשרי החוץ של האגף עם יחידות אחרות. השמ"ר וסגנו מקיימים קשר יום-יומי הדוק עם מנהלי הלשכות.  

39.         ברמה המקצועית, פעילות האגף כפופה לשתי מערכות נורמטיביות. מערכת אחת כוללת את נורמות המינהל והמשפט הציבורי החלות על האגף בהיותו רשות מינהלית. מערכת נורמות שניה מתייחסת לכללי שמאות מקרקעין, החלים על האגף מתוקף היותו גורם מקצועי בתחום שמאות המקרקעין. נורמות אלה באות לידי ביטוי בדין, בנוהג המקצועי, ובתקינה השמאית. שומה היוצאת מטעם האגף הינה שומה  שחלים עליה כללי השמאות הקיימים בענף, בנוסף לכך, חלים עליה כללי השמאות המיוחדים לאגף הממשלתי, ונוהלי עריכת השומה הממשלתית, על פרטיה השונים. אי לכך, שומה ממשלתית שונה במאפיינים מסוימים משומה פרטית, וגם המבנה הצורני של אותן שומות אינו דומה (פ' 35/3).

40.         לאור היותו של אגף השמאות הגורם המינהלי-מקצועי הבלעדי בתחום השמאות הממשלתית, ונוכח הצורך להירתם למיזמי שמאות בסדרי גודל לאומיים בשירות המדינה, לאגף היסטוריה רבת שנים בביצוע עבודות שמאות ייחודיות לגופי מינהל כאלה או אחרים. עבודות אלה בוצעו במהלך השנים במספר אופנים: כחלק מהעבודה המינהלית של האגף, ובמסגרת כלל משימותיו; באמצעות העסקת השמאים, עובדי האגף, בביצוע מיזמים שלא במסגרת האגף, אלא על דרך של מתן היתרי עבודה פרטית בשכר; באמצעות שימוש בשמאים פרטיים חיצוניים לאגף שקיבלו מעמד של 'שמאי קבלן' לשם ביצוע המיזמים.

41.         בסוף שנות ה-90, ובעקבות דו"ח מבקר המדינה, אשר מתח ביקורת על פעילות האגף בהיבט המקצועי והארגוני, הוחלט לבצע רפורמה ארגונית באגף. לצורך כך, הוקמה ועדה בראשותה של מנכ"לית משרד המשפטים (דאז) אשר המלצותיה אומצו, ולפיהן יש לשנות את אופי פעילותו של האגף, ולהופכו מ'יחידה נותנת שירותים' ל'יחידת מטה', שעיקר תפקידה הינו להקצות ולפקח על שומות שיבוצעו על ידי 'שמאי קבלן' פרטיים, שיהיו חברים במאגר שיוקם לצורך כך (פ' 103/19). הקשר עם שמאי קבלן פרטיים לא היה זר לאגף, ומסקנות הוועדה הובילו לחיזוקה של מגמה זו. הרפורמה תוכננה לאורך שנות ה-90, אך יצאה לפועל רק בסופן (פ' 105/9). המערער תענך לקח חלק ביישום הרפורמה, כפי שהוא מספר בחקירתו במשטרה, במסגרת תשובה לשאלה מה היו תפקידיו בתור סגן השמאי הממשלתי הראשי (גליון 3 בפרוטוקול חקירת תענך במשטרה מיום 4.3.02; הפניות להודעות שניתנו במהלך חקירות משטרה יוצגו להלן באופן הבא: ח"מ גליון/תאריך החקירה. למשל, ח"מ 4.3.02/3).

42.          בעקבות הרפורמה, האגף הקים בשנת 2001 מאגר שמאי קבלן פרטיים. משרד ממשלתי אשר נדרש לבצע עבודות שומה, יכול היה לפנות ישירות לשמאי משמאי האגף, ועליו היה להעביר את הזמנת העבודה לשמאי – קבלן פרטי. לאחר מכן, על השמאי מהאגף היה לבדוק ולאשר את תקינות השומה שהתקבלה מהשמאים החיצוניים. על עובדי האגף נאסר להירשם במאגר.  

43.          עד לשנים 1993-1994, נמנה המוסד לביטוח לאומי על מקבלי השירותים מהאגף כמשרד ממשלתי לכל דבר. מתקופה זו ואילך, הוחלט שלא לראות בו עוד בעל מעמד של משרד ממשלתי (בדומה לבזק ולרשות הדואר), ולתת לו שירות במתכונת של עבודה פרטית בשכר, בתיאום עם הנהלת משרד המשפטים (עדות השמאי הממשלתי הראשי מר משה יצחקי, פ' 33; להלן: יצחקי).

הסדר 1978

44.         המל"ל הינו תאגיד סטטוטורי המופקד על מתן שירותי ביטוח סוציאלי לטובת זכאים מכוח דין. בין שאר תפקידיו, המל"ל הוא הגוף אליו מוגשות תביעות זכאות לגמלה בהתאם להוראות חוק הבטחת הכנסה, ותקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות). האגף להבטחת הכנסה והאגף לזקנה ושארים במל"ל מופקדים במסגרת תפקידם על בחינת זכאות התובע לגמלה על פי מכלול נתונים שהגיש.

45.         בסעיף 9 לחוק הבטחת ההכנסה, ובסעיף 10(א) לתקנות, נקבע הסדר המתחשב בשווי נכסים של תובע גמלה, כמרכיב המשפיע רעיונית על גובה הכנסתו החודשית לצורך מבחני הזכאות לקצבה. תקנה 10(ב) לתקנות קובעת כי שוויו של נכס כאמור עשוי, בהחלטת המל"ל, להיקבע בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הנדרש לקביעת השווי, הכל לפי בחירת המל"ל. במקרים בהם מוכיח המל"ל כי תובע הגמלה הינו בעלים של נכסים ששוויים עולה מעל שיעור הקבוע בדין, לא תתגבש זכאותו לגמלה.

46.         ראשיתו של ההסדר, אשר מכוחו החלו המערערים לבצע את עבודות השמאות עבור המל"ל הינו בשנת 1978, בתקופת כהונתו של השמ"ר זאב כהן (להלן: כהן). לשם בחינת זכאי הגמלה על פי דין, נזקק המל"ל לברר ולהעריך את נכסיהם של תובעי גמלה על פי שיעורי ההכנסה הרעיונית מהנכסים שבבעלותם. במיוחד, עלה הצורך בהערכה שמאית של תובעי גמלאות באזור הגליל, נוכח סכומי הגמלאות הגבוהים שהיו משולמים, ואשר נדרשו אותה העת במרחב זה, אשר הדגישו את הצורך לבצע הערכות מהימנות של נכסי מבקשי הגמלאות על מנת להגיע לממצאי אמת, כדי לאפשר חלוקה שוויונית של כספי הגמלאות (פ' 196/13). המל"ל ביכר להיעזר לצורך כך בשמאים ממשלתיים מעובדי האגף, בהיותם שמאים מקצועיים, ובתורת עובדי מדינה – נטולי פניות ואמינים. בכירי המל"ל הכירו את עבודות השומה של שמאי האגף מהקשרים מקצועיים קודמים, וסברו כי שומות של שמאי האגף הינן הכלי המיטבי להערכת הזכאות לגמלה והן תעמודנה ברמה המקצועית הנדרשת ובמבחן הביקורת השיפוטית אם תידרש כזו.

47.         בסוף שנת 1978, סוכם בין השמ"ר כהן לבין מנהל האגף לזקנה ושאירים במל"ל באותה העת, מר בן-ציון ליפשיץ (להלן: ליפשיץ) כי עובדי אגף שומת מקרקעין שירצו בכך יוכלו לבצע שומות עבור המל"ל כעבודה פרטית בשכר מחוץ לתפקידם כשמאים בשירות המדינה (פ' 236/2).

48.         בהמשך, ולאחר תקופה נסיונית, גובשו הסכמות לגבי האופן שבו תבוצע עבודת השמאות בהמשך. עיקרי ההסכמות, אך לא כולן, באו לידי ביטוי בחליפת מכתבים בין ליפשיץ לבין כהן במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 78' (נ/4), אשר בה מופיעים פרטי ההסדר שבין שני האגפים בדבר הערכת שווי נכסי תובעי גמלה מהמל"ל. ביום 25.10.78 כתב ליפשיץ לשמ"ר כהן:

"בעקבות ההסדר אליו הגענו, ולאור הניסיון שצברנו מהפעלתו במספר סניפים, אנו עומדים להוציא הנחיות בצוע לכל סניפי המוסד, אשר עיקריהן הן:

1.    הבקשה להערכת נכס תישלח ע"י מנהל הסניף או פקיד התביעות המחוזי/האזורי ישירות לאגף לשומות מקרקעין במחוז.

2.    הבקשה תכלול פרטים מלאים של הנכס, כגון: גוש חלקה וכדו', עפ"י הרשומים במס רכוש או ברשות המקומית בו נמצא הנכס.

3.    מיד לאחר הביצוע ישלח השמאי את ההערכה ישירות לסניף שביקש את ההערכה.

4.     בצוע תשלום

א.   החשבון ישלח לסניף המוסד שביקש ההערכה, ויכלול את הפרטים. כגון: פרטי התיק שווי הנכס, תאריך השומה, גובה שכ"ט והוצאות אחרות.

ב.    כל חשבון יאושר ע"י מנהל האגף לשומת מקרקעין בטרם העברתו לסניף המוסד.

ג.    החשבונות יועברו ע"י סניפנו למ. הראשי לבצוע התשלום.

ד.    מהחשבון ינוכה מס במקור וישולם מע"מ ע"י המוסד.

אם אין לך הערות הואל נא להעביר תוכן מכתבנו זה לידיעת השמאים שהוסמכו על ידכם לבצע עבורנו את ההערכות" (נ/4, בעמ' 1).

ביום 28.11.78 השיב השמ"ר כהן כדלקמן:

"בתשובה למכתבכם הנ"ל, הנני להודיעכם שאין הערות למכתבכם פרט לנקודות דלהלן:

1)   החשבון יאושר ע"י מנהל אגף שומת מקרקעין או מי שימונה על ידו לענין זה.

2)   הזמנת העבודה תופנה למר מוסא חלף לשכת חיפה – אגף שומת מקרקעין.

3)   העתקים מהזמנת השומה יועברו למנהל אגף שומת מקרקעין בירושלים ולמנהל לשכת אגף שומת מקרקעין בחיפה.

4)   העתקי השומות והתסקירים יועברו ללשכת חיפה ולהנהלת האגף בירושלים" (נ/4, בעמ' 2).

הנה כי כן, המכתבים מעלים את עיקרי ההסדר שנתגבש בין האגף לבין המל"ל, ואין על תוכנם מחלוקת. מעדותו של מר כהן עולים כמה פרטים נוספים החשובים להבנת הרקע להסכם. ראשית, נראה כי יוזמתו של כהן לביצוע השומות למל"ל נבעה מרצונו לעודד את השמאים עובדי האגף על דרך של הגדלת השכר שישתלם להם, באמצעות מתן אפשרות לביצוע עבודות פרטיות בהתאם לכללי שירות המדינה  (פ' 203/13-14). הרקע להערתו בסעיף 1 למכתב היתה הנחתו לפיה לאחר שהוא יבצע שלבי בקרה ראשוניים, ויראה כי ההסדר מתנהל במתכונת שסוכמה, הוא יאצול את סמכותו לאשר את החשבונות אל גורם זוטר יותר מקרב האגף (פ' 202/24). הרקע להערתו בסעיף 2 נבע מרצונו שלא להעסיק את מנהל לשכת חיפה (דאז) בפיקוח על ביצוע השומות למל"ל, והעדפתו כי חלף – על פי התרשמותו עובד זוטר אך מצטיין, המבין בשומות המגזר הערבי בגליל – ירכז את הפיקוח על חלוקת העבודה (פ' 202/5). יוער כי מסעיף 4 למכתבו של כהן עולה כי 'העתקי השומות והתסקירים' הם שיועברו לבקרה בלשכת חיפה ולהנהלת האגף בירושלים, ואבחנה זו בין שומות לתסקירים, אשר הייתה קיימת באגף, הינה הבחנה אשר נידרש לה בהמשך הדברים. לבסוף, לדברי כהן, נ/4 אינו הסכם התקשרות בין השמאי הראשי לבין המל"ל, אלא עקרונות שסוכמו בינו לבין המל"ל, לפיהן יעבוד אגף שומת המקרקעין. לגישתו, מדובר בתדרוך או בהבנה מינהלית בין שתי יחידות המינהל.  

49.         במסגרת ההסדר סוכם גם האופן בו יגבו השמאים את שכר הטרחה עבור השומות שיבצעו עבור המל"ל. הגם שבמסמכי נ/4 אין התייחסות לכך, הרי אין חולק כי על פי ההסדר מ-1978 אליו מתייחס נ/4, הוסכם כי אופן גביית שכר הטרחה ייקבע על פי 'התעריף המינימאלי של לשכת שמאי המקרקעין בישראל' (המסומן ת/11 וגרסה מעודכנת שלו, סומנה ת/50, להלן: התעריף), תוך מתן הנחה מסוימת בהתחשב בכך שמדובר בעבודה מיוחדת לשירות המל"ל. ענין זה, היווה ביטוי נוסף לכך שעל ההסדר חלים כללים מיוחדים, שאינם הכללים המקובלים החלים ביחס לבצוע עבודות האגף במסגרת תפקידיו. ההסדר משנת 1978 עמד ביסוד ביצוע עבודות השמאות עבור המל"ל ליישום חוק הבטחת הכנסה. הסדר זה נמשך כ-20 שנה.

הקמת שותפות המערערים ליישום ההסדר

50.         לאחר גיבוש 'הסדר 78', הוצע למערערים, כמו לכל עובדי הלשכה, לקחת חלק בביצוע השומות למל"ל והם נענו לכך. לשם כך, התארגנו במסגרת מקצועית משותפת (להלן: השותפות) בה חברו הם ושמאי נוסף – דב שיוביץ. מאחר שהעבודה הוגדרה כעבודה פרטית בשכר, היה צורך בקבלת האישורים הדרושים לביצוע עבודה פרטית. לאור זאת, הגישו השותפים בקשה מיוחדת אל מר כהן, השמאי הממשלתי הראשי, לאישור ביצוע 'עבודה פרטית' עבור המל"ל (ת/27). 

בהמשך, הגישו המערערים גם בקשות לאישור העבודות אל גורמים שונים, כנדרש בכללי שירות המדינה.

51.         חברי הקבוצה סיכמו ביניהם על עבודה משותפת. כל שמאי התמחה באזור גיאוגרפי מסוים, והכין את השומות באותו האזור. המל"ל הסכים לשלם לחברי הקבוצה תשלומים בצורה מרוכזת, ועל כן השומות שבוצעו רוכזו לחשבון שכר טרחה משותף. אף שלא שרר בין חברי השותפות שוויון בחלוקת העבודה ובביצוע העבודה בפועל, השותפים הסכימו לחלק ביניהם את שכר הטרחה שווה בשווה. חלוקת העבודה נעשתה, אפוא, בחלקים לא שווים, אך השכר שהתקבל מהעבודה חולק לכל השותפים בחלקים שווים. חברי השותפות נהגו לקיים קשר עבודה רצוף ביניהם לצורך ביצוע העבודה. הסניף הרלוונטי במל"ל היה מעביר אל לשכת חיפה והצפון של האגף הזמנות עבודה לביצוע שומה, בהם פרטי התובע ופרטי הנכס המצוי בבעלותו. הזמנות השומה שהגיעו מהמל"ל נמסרו, כהוראת השמ"ר כהן בנ/4, לידי חלף. על פי הסיכום שבין חברי השותפות, חלף נהג להעביר את הזמנות השומה לידי תענך, והוא זה שחילק את השומות לביצוע בין השמאים השותפים. לאחר החלוקה, השמאי שקיבל את ההזמנה היה מופקד על ביצוע השומה, ולאחר מכן על העברתה לידי אחד השמאים שטיפל בעריכת חשבון שכר הטרחה.

52.         בפועל, אין מחלוקת כי מבין אלפי השומות שביצעו המערערים בין השנים 1978-2001, מירב השומות בוצעו על ידי המערערים חלף ושינה. אלה, שהתמחו בשומות למגזר הערבי ושלטו בשפה הערבית, היו ה'גורם המבצע' העיקרי של השותפות מראשיתה. בחלק מהעבודות הם נעזרו בקרובי משפחה של חלף, בעיקר במר חליל חלף. לעומתם, תענך ושחר ביצעו שומות בהיקף קטן בהרבה, כשמבין השניים, היקף השומות שביצע תענך היה הנמוך ביותר.

תוצר עבודת השמאות והליך חיוב שכר הטרחה

53.         תוצר עבודתם של המערערים בשומות שערכו בעבור המל"ל כונה על ידם 'תעודות שומה'. בהקשר זה, יש לעמוד על ההבדל שבין 'מכתב שומה', 'תסקיר שומה', ו'תעודת שומה'. הללו הינם כינויים לתוצרים של עבודה שמאית. בכלל חומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא, הוגשו 'תעודות שומה' רבות של המערערים (דוגמת נ/6 (של המערער שינה), נ/55 (של המערער תענך), נ/86 (של המערער חלף), ת/127 (של המערער שחר)). המעיין בתעודות השומה של המערערים אינו חשוף לתהליך העבודה שהביא לממצאי השומה, אלא רק לנתונים על הנכס הנישום, ולשומה הסופית שנערכה לו.

54.         תוצר עבודת המערערים היה שונה מהתוצר השמאי הרגיל של עובדי האגף לשומת מקרקעין. בעדותו, מסר כהן, כי כל שומה שהוציא האגף היתה ערוכה בשני מסמכים. המסמך האחד הוא 'מכתב שומה' והמסמך השני הוא 'תסקיר שומה'. מכתב השומה הוא תוצר השומה הסופי, המצומצם, שבמסגרתו היה האגף מעביר ליחידת המינהל שהזמינה את השומה את הנתונים הכלליים על הנכס ואת סכום השומה שערך. בתסקיר השומה, שהיה נשאר באגף, ולא עובר לגורם מבקש השומה, היו מצויים החישובים והנתונים עליהם התבסס השמאי בעבודתו (פ' 197/23-198/29). תסקירי השומה היו נשמרים באגף בתיוק, ונשלפים במידת הצורך (להופעה בבית המשפט, לשימוש לצורך שומות אחרות, וכיו"ב). כהן אישר בעדותו כי נ/6 (דוגמא לתעודת שומה של שינה) דומה יותר ל'מכתב שומה' מאשר ל'תסקיר שומה' והוסיף, כי מעיון בנ/6 לבדו הוא אינו יכול לדעת איזו עבודת רקע ביצע השמאי. לדבריו, כדי לבסס את 'מכתב שומה' נ/6, יש צורך בנתונים ובניירות עבודה שיסייעו לשמאי לשחזר את הנתונים שעמדו בבסיס ההערכה שביצע לצורך הופעה בבית המשפט. גם השמ"ר אודיש מסר בעדותו כי ככל שהדברים נוגעים לעבודת האגף, ב'תסקיר השומה' מפרט השמאי את כל ההליך השמאי שנעשה אשר הביא לתוצאה אליה הגיע, וכי לאחר מכן הוא עורך את 'מכתב השומה' בו הוא פונה לגוף שביקש את השומה, ומציין את פרטי הנכס, מטרת השומה, נתוני התכנון שהנחו אותו, עקרונות השומה, והסכום אליו הגיע.

55.         מתיאור דברים זה עולה, וכך נקבע בבית משפט קמא, כי לצורך ביצוע השומות למל"ל, גיבשו לעצמם המערערים הליך שמאי מיוחד, אשר הביא לתוצר שמאי ייחודי שדמה יותר לתוצרי השמאות הנהוגים באגף, ולא לתוצרים של שמאים פרטיים. תוצר זה כונה 'תעודת שומה', והיה דומה במאפייניו ל'מכתב השומה' שהיה נהוג באגף, אם כי, ברמת פירוט נמוכה יותר. כמו כן, קבע בית המשפא קמא (פסקה 16 להכ"ד) כי המערערים לא ערכו 'תסקירי שומה' כלל, תוך אימוץ הודעות המערערים במשטרה (ח"מ 15.7.02/4; ח"מ 4.3.02/22; ח"מ 7.3.02/9; ח"מ 4.3.02/13; ח"מ 4.3.02/24; פ' 903/14).   

56.         לאחר שנערכו תעודות השומה, הן הועברו לשחר לצורך עריכת חשבון שכר הטרחה. כזכור, ההסכם עם המל"ל קבע כי החשבון בעבור עריכת השומה ישלח ישירות לסניף הביטוח הלאומי שבאזורו נערכה השומה (סעיף 4א' לנ/4). כפי שסוכם בין השותפים, שכר הטרחה חושב והוגש במרוכז, כאשר על אחד מחברי השותפות הקבוצה הוטל התפקיד לרכז ולערוך את החשבונות שהגישו למל"ל. בשנים הראשונות, היה חלף מופקד על עריכת החשבונות. מאוחר יותר, ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שחר היה ממונה על ענין זה.

57.         במסגרת עריכת חשבונות שכר הטרחה, ערך שחר מסמך שכותרתו "חישוב שכר טרחה לעריכת שומה" (להלן: חישובי שכ"ט). מסמך מסוג זה היה נערך לגבי כל שומה ושומה שבוצעה על ידי מי משמאי הקבוצה. לצורך כך, בחן שחר את תעודת השומה שהוציא השמאי המבצע, וגזר ממנה את שכר הטרחה בהתאם לתעריף, ותוך מתן הנחה מהשיעורים הנקובים בו. מסמך נוסף שנערך על ידו הינו "ריכוז חשבון עריכת שומות" (להלן גם: ריכוזי החשבון), במסגרתו פורטו מספר שומות על פי מועד ביצוען, שכר הטרחה המתבקש בעבור כל אחת מהן, לאחר חישוב מקדם ההנחה עליו סוכם, והוצאות שהתבקשו בעבור עריכת השומה. מסמכי חישובי שכ"ט אינם כוללים זיהוי של מבצע השומה או תיאור של דרך החישוב שננקטה. מסמכי ריכוז החשבון נושאים בראשם את שמות וכתובות השמאים חברי הקבוצה, ובתחתיתם מופיעים פעם נוספת שמות השמאים, הפעם בצירוף מספרי תעודת זהות וחתימות כל אחד מהם. על פי הסיכום שבין חברי השותפות, ריכוזי החשבון נחתמו תמיד על ידי כל השמאים (ת/60, מציג דוגמא לריכוז חשבון, חישוב שכ"ט, ותעודת שומה). המל"ל נהג לקבל את תעודת השומה, ריכוזי החשבון ואת חישובי שכ"ט, ולבצע את התשלום.

58.         בשנות השמונים המוקדמות, התגבש הסדר לפיו לאחר הליך חישוב וריכוז שכר הטרחה, היה שחר מעביר את ריכוזי השומה לאישורה של גב' נאוה סדן ז"ל (להלן: סדן), עובדת האגף בלשכה בחיפה שהלכה בינתיים לעולמה. כזכור, המל"ל ביקש כי השומות יבוצעו תוך בקרה של האגף, וכן כי תבוצע בקרה על החשבונות (ס' 4(ב) לנ/4). המנגנון שהתגבש בהקשר זה, שראשיתו בהנחייתו של כהן בהסדר המקורי (סעיף 1 למכתבו ת/4), הינו דרישת חתימה של נציג אגף השמ"ר על ריכוז שכר הטרחה. לאחר שכהן בחן את העבודות שביצעו השמאים במסגרת העבודה באגף, ולאחר תקופה בה בחן את השומות שביצעו במסגרת הסדר העבודה פרטית בשכר, החל תהליך שבו הואצלה הסמכות לבחינת השומות לגורם זוטר יותר, ככל הנראה בשל ההנחה כי הענין נכנס לשגרה. כך, בסמוך לאחר עריכת ההסדר, העיד כהן כי העביר את סמכות בדיקת  החשבונות לאמרכל הדס במשרדו שבירושלים (פ' 216/6). מאוחר יותר, הועבר הפיקוח מהנהלת השמ"ר בירושלים ישירות אל המחוזות, בהם בצעו השמאים את השומה. כך, עולה כי ביום 17.8.79 אישר השמ"ר יצחקי, שהחליף את כהן, מספר חשבונות שהעביר ליפשיץ, אך כתב לו כך:

"לגבי העתיד, אין מקום למתן אישור ספציפי שלי לכל חשבון שיועבר אליכם לתשלום ע"י שמאי לשכת חיפה או תל-אביב, ולפיכך אני ממנה את מר ש. שינה מחיפה ומר ב. סטנר מת"א שיהיו אחראים בפניכם על בדיקת החשבונות ונכונותם ויעבירו לי באופן שוטף דיווחים על ביצוע העבודה" (נ/19).

59.         בהמשך, ביום 7.9.79, עדכן השמ"ר יצחקי את המערער שינה בנושא זה, וכתב לו כי 'בהמשך למכתבי למר ליפשיץ שהעתקו מועבר אליך, יהיה עליכם להעביר את החשבונות ישירות אל הביטוח הלאומי' (נ/20). ביום 4.7.1980 פנה השמ"ר יצחקי לליפשיץ, והודיעו כי בכל הנוגע לביצוע עבודות השמאות בצפון "חשבונות העובדים המוגשים אליך לתשלום ייבדקו ע"י נאוה סדן – בלשכת חיפה והצפון" (נ/5). הנה כי כן, אם במועד ההסדר המקורי, בשנת 1978, הגורם שעבר על שומות השמאים למל"ל היה השמ"ר כהן, הרי בשנת 1980, עם חילופי השמ"ר, הבדיקה עברה לידי אמרכלית בלשכת חיפה והצפון, שבה בוצעו העבודות עבור המל"ל. לפי הנוהג שהתגבש בלשכת חיפה והצפון, סדן היתה חותמת על ריכוזי החשבון בסעיף מיוחד שכותרתו 'אישור השמאי הממשלתי הראשי', ולאחר חתימתה היו המסמכים מועברים למל"ל.  

60.         לאחר חתימת השמאים וסדן על ריכוז החשבון, היה החומר מועבר לסניף המל"ל המקומי, שם אישר פקיד התביעות בסניף את קבלת השומה, ושלח את בקשת התשלום, את ההחלטה בתביעה ואת השומה, למשרד הראשי של המל"ל. במשרד הראשי נבדק האם נעשתה שומה, האם קיים אישור האמרכלית (סדן), וכן נבדק חישוב שכר הטרחה. לאחר שעניינים אלו נמצאו תקינים, אושר התשלום והועבר לביצוע למחלקת הכספים. באגף זיקנה ושאירים נבדקו ריכוזי החשבון על ידי גב' אסנת פרץ, עובדת האגף, שבדקה את החיובים על פי האמור בתעריף. לאחר בדיקתה, החשבונות היו עוברים לחתימת מנהלת האגף, הגב' מרוז. לאחר בדיקה זו, היו ריכוזי שכר הטרחה מועברים למחלקת הכספים לאישור. נוהל דומה התקיים גם באגף הבטחת הכנסה שנוהל על ידי הגב' ורקוביצקי (פ' 373).

61.         דב שיוביץ לקח חלק בפעילות השותפים עד לשנת 1989. בשנה זו פרש מהשותפות, ככל הנראה על רקע סכסוך בינו ובין חלף, והפסיק לעבוד עם המערערים. במקום זאת, נהג לקבל מתענך הזמנות שומה למל"ל בנפרד, לערוך אותן, ולקבל את תמורתן באופן עצמאי. השותפות המשיכה להתנהל בהרכב ארבעת המערערים.

62.         בשנת 1994 פרש שינה משירות המדינה, אך המשיך לעבוד עם קבוצת השמאים במסגרת השותפות, ולבצע עבודות עבור המל"ל. המערערים תענך, שחר וחלף המשיכו לעבוד באגף השמאי הממשלתי כל העת. בשנת 1981 מונה תענך להיות מנהל לשכת חיפה והצפון. בשנת 1996 הוא מונה לתפקיד סגן השמאי הממשלתי הראשי. בעקבות מינוי תענך, הפך שחר מנהל לשכת חיפה והצפון, וחלף הפך, בשנת 1997, לסגן מנהל הלשכה.

63.         בחודש ינואר 2001 התקבלה באגף זקנה ושאירים שבמל"ל דרישת שכר טרחה של ארבעת המערערים בגין הערכת נכס של תובע גמלה. עובדת האגף, שהיתה מופקדת על אישור החשבונות, הבחינה, שבניגוד לחשבונות שכ"ט קודמים, דרישת שכר טרחה זו הייתה חסרה את חתימתה של נאוה סדן בשורה שנועדה ל-'אישור השמאי הממשלתי'. העובדת פנתה עם החשבון למנהלת האגף, הגב' מרוז, הראתה לה אותו, וציינה בפניה כי חסר אישור של השמאי הממשלתי לחשבון, הנדרש לצורך אישורו. גב' מרוז פנתה לאודיש, שהיה אותה עת ממלא מקום השמ"ר, ושאלה אותו האם להעביר את הבקשה לתשלום בהיעדר החתימה של סדן. אודיש נכנס לבדיקת הענין ועירב את גורמי משרד המשפטים. בשלב זה נפתחה חקירה, שתוצאותיה הובילו להגשת כתב האישום כנגד המערערים.

התעריף

64.          במסגרת האישום הראשון, הואשמו המערערים בכך שבין השנים 1996-2001  הגישו חשבונות שכ"ט למל"ל וקבלו כספים על פיהם בהתאם לסעיף 22 ל'תעריף המינימאלי של לשכת שמאי המקרקעין בישראל' (ת/11, להלן: התעריף), למרות שבפועל לא נערכה על ידם עבודת שמאות על פי הוראות סעיף זה.

65.         התעריף הוצא על ידי לשכת שמאי המקרקעין בישראל, שהינה גוף וולונטרי, המאגד שמאים העוסקים בתחום המקרקעין. הוא כולל את הנחיות הלשכה ביחס לאופן גביית שכר טרחה על ביצוע שומות לנכסי מקרקעין על ידי שמאים פרטיים (ת/11, א(ו), א(ט)). החל משנת 1993, בעקבות הנחייה של הממונה על ההגבלים העסקיים, התעריף מהווה המלצה מנחה בלבד, ואינו מחייב את השמאים החברים בלשכה.

66.         סעיף 1 לתעריף קובע את אופן חישוב שכר הטרחה בגין הערכת קרקעות חקלאיות. סעיף זה קובע מדרגות לחישוב שכר הטרחה כשיעור משווי הנכס הנישום. סעיף 3 לתעריף קובע את אופן חישוב שכר הטרחה בגין הערכת קרקעות ומבנים. גם הוא קובע מדרגות לחישוב שכר הטרחה כשיעור משווי הנכס הנישום. סעיף 14 קובע את החיוב הנוסף בשכר טרחה אותו ניתן לגבות במידה ונתבקשה עריכת שומה למספר מועדים. סעיף 22 קובע את גובה שכר הטרחה שניתן לגבות במקרה בו מעריכים שווי של חלק מנכס שלם. זו לשונו של סעיף 22 העומד במוקד ענייננו:

"22. שומת חלק מהנכס

22.1 אם חלק מהנכס ניתן להערכה בפני עצמו (יחידה מוגדרת ומסוימת) – השכר לפי שווי החלק.

22.2 אם חלק מהנכס אינו ניתן להערכה, יחולו הכללים הבאים:

22.2.1 אם אחוזי הבעלות הם מ-50% ומעלה – לפי שווי הנכס בשלמותו.

22.2.2 אם אחוזי הבעלות פחות מ-50% – לפי מחצית משווי הנכס".

67.          בית המשפט קמא התייחס לשאלת פרשנותו של סעיף 22 לתעריף, וניתח אותו כדלקמן (פסקה 49 להכ"ד ואילך): ראשית, נקבע, כי סעיף 22 אינו מהווה הדרכה לשמאי כיצד יש לבצע שומה לחלק מהנכס, אלא הדרכה לענין חישוב שכר הטרחה, כאשר חלקו של הנכס הטעון הערכה ניתן לחישוב בפני עצמו, וכן במקרה שאינו ניתן להערכה בפני עצמו. ביסוד התעריף טמונה ההנחה כי שכר הטרחה משולם עבור עבודת שמאות שבוצעה. סעיף 22 מבטא קשר של תלות בין עבודת השמאות שבוצעה, לבין שכר הטרחה המתבקש. הוראת סעיף 22.1 קובעת בבירור כי אם חלק הנכס ניתן להערכה בפני עצמו, שכר הטרחה יהיה על פי שוויו של אותו חלק. אם אינו ניתן להערכה בפני עצמו, קובע סעיף 22.2 כי השכר ייגזר משווי הנכס בשלמותו, בהתחשב באחוזי הבעלות של תובע הגמלה בחלקה כולה. השימוש בשיקול הדעת השמאי, אם ניתן החלק להערכה בפני עצמו, ואם לאו, נתון לאיש המקצוע. תנאי לעשיית שימוש בסעיף 22.2 לתעריף הוא כי חלק הנכס אינו ניתן להערכה בפני עצמו. הערכה של חלק כזה מחייבת "ביצוע הערכת שווי לחלקה בשלמותה, גם אם לא שומה מודפסת, או ערוכה בצורה סדורה ומלאה בכתב" (פסקה 49 להכ"ד).

68.          פרשנות בית המשפט להוראה זו שבתעריף היא פרשנות כפשוטה, העונה לנוסחה המילולי של ההוראה, ולתכליתה.

           נקודת המוצא בהוראה זו היא, כי שכר הטרחה משולם על בסיס עבודת שמאות שבוצעה בפועל, כאשר השכר נגזר משווי הנכס שלגביו ניתנה השומה. ככל שניתן לבצע את השומה ביחס לחלקו של מבקש הגמלה הניתן להפרדה מהחלקה כולה, כי אז שכר הטרחה ייגזר משוויו של אותו חלק. לעומת זאת, בקרקע "מושע", שבה בעלותם של השותפים משתרעת על כל אתר ואתר במקרקעין, קיים קושי בהערכת החלק הבלתי מסוים בחלקה, המוגדר באחוזים ממנה. בנסיבות אלה, לצורך קביעת שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 יש להעריך את החלקה בשלמותה, ומתוכה לגזור את ערכו של החלק. על השמאי לפעול, אפוא, בשני שלבים: ראשית, עליו לקבוע קביעה מקצועית האם ניתן בנסיבות הענין להעריך את החלק בנפרד מהחלקה כולה; אם כך הוא – שכר הטרחה יחושב על פי סעיף 22.1 לתעריף. אם, לעומת זאת, הקביעה המקצועית היא כי לא ניתן להעריך את החלק בנפרד, כי אז לצורך שכר הטרחה חובתו של השמאי היא להעריך את החלקה בשלמותה, ולגזור ממנה את שוויו של החלק. לצורך שכר הטרחה, נקבעה נוסחת מיצוע, הבוחנת את אחוזי הבעלות של בעל החלק ביחס לחלקה כולה, אם אחוזי הבעלות נופלים מ-50% מהבעלות בחלקה, שווי שכר הטרחה יחושב על פי מחצית שווי החלקה כולה. אם שיעור הבעלות בחלק עולה על 50% ביחס לחלקה לכולה, היקף שכר הטרחה יתבסס על שווי החלקה כולה.

69.          נוסחה זו מניחה כי ביסוס דרישת שכר טרחה על שמאות של חלק מחלקה שאינו ניתן להערכה עצמאית נפרדת, מצריך הערכת שווי הנכס בשלמותו – הנחשבת משימה מורכבת, המצריכה עבודה מקצועית רבה יותר מאשר הערכת חלק החלקה בנפרד. לצורך שכר טרחה, נקבע מפתח שווי הבנוי על מיצוע, שהפעלתו מניחה כי החלקה הוערכה בשלמותה, ושווייה המלא או מחצית משווייה הם שיהוו בסיס לשכר השמאי בהתאם להיקף אחוזי הבעלות של התובע בחלקה. בצוע הערכת שווי החלקה כולה מהווה תנאי לדרישת שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. בהעדר הערכה כזו, אין בסיס לגביית שכר טרחה בהתאם לחלופה של סעיף 22.2 לתעריף. פרשנותו של בית המשפט להוראת התעריף היא, אפוא, פרשנות טבעית ומתבקשת, ואינה מעלה קשיים מיוחדים, כך הוא מבחינת הנוסח המילולי של סעיף התעריף, וכך הוא מבחינת התכלית המסתברת מתוכנה.

חוות דעת מומחה לצורך פרשנות התעריף

70.          טענת המערערים לפיה נדרשה חוות דעת שמאי מומחה לצורך הבהרת משמעות הוראת סעיף 22 לתעריף, וכי בלעדיה לא ניתן לתת פירוש משפטי לתעריף, אינה יכולה להתקבל.

71.          בית המשפט בתפקידו השיפוטי אמון על פירוש טקסטים שונים המובאים לפרשנותו. הפירוש הנורמטיבי הניתן על ידו, בהתאם לכללי פרשנות מקובלים, אינו מצריך חוות דעת מומחה, והוא מסור לו במסגרת מומחיותו בפירוש טקסטים רלבנטיים למחלוקת בעזרת האמצעים והכלים הפרשניים הנתונים בידיו. פרשנות סעיף 22 לתעריף השמאים אינה כרוכה בשאלות מקצועיות שבמומחיות מקצועית מיוחדת, ולפיכך לא נדרשת חוות דעת מומחה לצורך פירושו.

72.          מעבר לכך, לבית המשפט שיקול דעת רחב מתי ובאלו נסיבות יש להעזר בחוות דעת מומחה לצורך הכרעה בשאלות שבמומחיות. הכלל המנחה בענין זה קבוע בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שזו לשונו:

"20. חוות דעת מומחה ותעודת רופא

בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה בכתב חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן – חוות דעת)..."

הסמכות להיזקק לעד מומחה היא, אפוא, סמכות שבשיקול דעת שיפוטי. בית המשפט  הוא המוסמך להכריע 'האם הוא זקוק לעדות מומחה על מנת להכריע בנושא שבמחלוקת לפניו; ויש ובית המשפט רשאי לפסוק במחלוקת בעצמו, אף שלכאורה המדובר במחלוקת 'מקצועית' המצריכה חוות דעת מומחה' (יעקב קדמי על הראיות   חלק שני 557 (1999); ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (  , 15.3.2006), השוו בהקשר האזרחי: ע"א 5293/90 פועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מח(3) 240, 263 (1993); ע"פ 495/69 עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 408, 413 (1970)).

73.          אכן, אם ראה בית המשפט כי שאלה המחייבת הכרעה שהובאה בפניו אינה מצריכה מומחיות מיוחדת, רשאי הוא להכריע בה מבלי להיזקק לחוות דעת מומחה. במיוחד כך הדבר כאשר מדובר בפרשנות נורמה כתובה, המתפרשת על פי כללי הפרשנות המקובלים, ובעזרת מכלול חומר הראיות שהוצג במשפט. לבית המשפט שיקול דעת רחב אם להיזקק למומחה בנסיבות אלה, אם לאו (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 465, 477 (1999); ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 298, 309 (1998); ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985); אליהו הרנון "הפעלת הידיעה השיפוטית –   אימתי וכיצד" עיוני משפט ד' 5 (1975); אליהו הרנון דיני הראיות כרך ב' 305 (1985)).

74.         בענייננו, לא היה צורך בחוות דעת מומחה לצורך פירוש סעיף 22 לתעריף השמאים. סעיף 22.2 לתעריף מתייחס בבירור לחלקות מקרקעין שהבעלות בהן היא ב"מושע". חלקות אלה מתאפיינות בכך שיש להן בעלים משותפים ולא ניתן לייחד חלק ספציפי לבעלים זה או אחר.

75.         סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מורה:

"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין, ואין לשום שותף חלק מסויים בהם".

           הנחת המוצא במציאות זו היא, כי לא ניתן להעריך את חלקו של אחד הבעלים המשותפים בפני עצמו, והערכת חלקו נגזרת מהערכת החלקה כולה. הנחה זו היא תוצאה של מצב הבעלות המשפטית, והיא מובנת מאליה ואינה מצריכה חוות דעת מומחה. מבנה הבעלות ב"מושע" מחייב, אפוא, כהנחת מוצא את הערכת שווי החלקה בשלמותה. אמנם נטען, כי עשויים להיות מקרים שבהם ניתן להעריך שווי חלק של בעלים במושע בלא שנדרש להעריך את שווי החלקה במלואה, וכי הדבר מחייב קיומם של מאפיינים מיוחדים שלא הוכחו בענייננו. אין עלינו לנקוט עמדה בשאלה זו, שהיא ענין מקצועי שאינו מצריך הכרעה בענייננו. החשוב לענייננו הוא, כי לצורך חישוב שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף ההנחה העובדתית המשותפת לתביעה ולמערערים כאחד היתה כי לא ניתן היה לבודד את חלקו של תובע הגמלה מכלל שטח החלקה, ולשום אותו במנותק ממנה, והמערערים יצרו מצג כלפי המל"ל כי החלקות הוערכו בשלמותן, כאמור.

76.          פרשנותו של בית המשפט את סעיף 22 לתעריף לא נשענה על כללי פרשנות נורמטיביים בלבד. היא קבלה חיזוק ישיר מעדויות המערערים עצמם, אשר העידו,  בעיקר בהודעותיהם במשטרה, כי כדי להעריך חלק ב"מושע" שאינו ניתן להערכה נפרדת, יש לבצע הערכת שווי החלקה בשלמותה. לאמירותיהם בענין זה, בתורת שמאים ותיקים ומנוסים העוסקים במלאכה זו שנים רבות, יש כמובן משקל וערך (תענך, ח"מ 4.3.02/19; ח"מ 5.3.02/4; ח"מ 4.3.02/15; ח"מ 14.5.02/7-8; פ' 702-4).

77.          מדבריו של תענך, שאין מפורטים מהם, עולה המסקנה הברורה כי במקום בו מתבקש שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, יש הכרח לבצע הערכת שווי לשטח החלקה בשלמותה, ומהערכת שווי השלם ניתן לגזור את שווי חלקו של התובע, על פיו נקבע שכר הטרחה של השמאי.

גרסתו של שחר אף היא בנויה על ההנחה כי היה צורך בהערכת החלקה בשלמותה, כדי להגיע להערכת החלק הבלתי מסוים של תובע הגמלה. אלא, שלטענתו, הוא ביצע תמיד את הערכת השלם בדרכו שלו. בחקירתו הראשונה, נשאל שחר על הליך העבודה שהוביל אותו לנקוב את שכר הטרחה בסעיף האחרון של תעודת שומה שהוצגה לו. לאחר שחישב את שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף (ח"מ 4.3.02/28), ולאחר שציין כי הבסיס להערכת שווי החלקה בשלמותה העומד על 40$ למטר מצוי בנירות העבודה שלו שאינם בפניו, השיב:

"ברגע שהגעתי לשווי החלקה בכללותה ולשווי מטר אחד באותה חלקה אז הכפלתי את שווי המטר בגודל הרלוונטי ואז התקבל שווי הנכס של התובע וכנראה הורדתי סכום כלשהו עבור מושע מאחר ומדובר בחלק קטן מחלקה גדולה. כשאני אומר מושע מדובר בבעלות בחלקים בלתי מסוימים בחלקה" (ח"מ 4.3.02/29).   

תשובתו של שחר, שהינה תשובה אחת מני רבות באותה רוח, מעלה כי גם הוא הבין את משמעות הדרישה לחשב את שכר הטרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, אשר חייבה ביצוע הערכת שווי החלקה בשלמותה. טענתו העקבית של שחר היתה כי אכן בוצעה הערכת שווי כזו, וכי חבריו השמאים העבירו לו את שווי החלקות בשלמות בכל מקום בו בוצע חיוב שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. גם במשפט, חזר שחר על עיקרי עמדתו זו (פ' 828; פ' 831; פ' 857; פ' 860; פ' 871; פ' 908; פ' 917; ובמקומות נוספים). בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו בהיבט העובדתי שלה, לאחר שהוכח בפניו בחומר הראיות כי שחר לא ביצע בפועל הערכות שווי לחלקות בשלמות. חשיבות עדותו של שחר לסוגיה שבפנינו מתמקדת בקיום הנחתו המקצועית לפיה ביסוס שכר טרחה על סעיף 22.2 לתעריף מחייב הערכת החלקה בשלמותה.

78.         שלא כתענך ושחר, חלף ושינה לא התייחסו לחובה הנורמטיבית על פי סעיף 22.2 לתעריף להעריך את שווי החלקה בשלמותה, כדי להגיע להערכת חלקו של תובע הגמלה. מהודעותיהם ועדותם במשפט עולה, כי לא עשו שומה לחלקות בשלמותן (חלף – ת/82, פ' 1057; שינה – 7.3.02/7, ג3 /11.7.02).

79.         מעבר לכך, הובאו עדויות עדים אשר העידו מנסיונם המקצועי בתחום השמאות, על משמעותו של סעיף 22 לתעריף. במיוחד חשובה לענין זה עדותו של זאב כהן, אבי הסדר 78. במסגרת עדותו התייחס לשימוש בסעיף 22.2 לתעריף באומרו:

"נראה לי שהסעיף הזה היה קיים. הוא מתייחס למקרה שבו מעריכים חלק מנכס במושע ופה נאמר שכאשר ניתן להעריך חלק בפני עצמו, השכר הוא לפי שווי החלק. אם לא ניתן להעריך את החלק אז כמובן יש צורך להעריך את השווי הכולל של הנכס ולהכפיל כפול האחוזים של אחוזי הבעלות או אחוזי הזכויות בנכס. ואז יש פה מפתח. כאשר מעריכים את הנכס כולו התעריף הוא אחד כאשר מעריכים חלק מהנכס התעריף הוא אחר" (פ' 204/9-13).

           גם ליפשיץ, מטעם המל"ל הסביר בעדותו את הנחתו ביחס לאופן ההפעלה של סעיף 22 לתעריף מבחינת שכר הטרחה שהיה על הביטוח הלאומי לשלם עבור השומות שהזמין. הוא אומר:

"ת: לפי מיטב זכרוני, אנו מדברים על אותו סעיף 22, שמה מעריכים חלקה בתוך חלקה גדולה. ביקשתי תמיד לדעת מה הבסיס בשלמות, מה הערך של כל חלקה בשלמות, ואז ביקשתי מהשמאים שיציינו זאת בהערה שיש חלקה בתוך חלקה יותר גדולה, לציין את הערכת השווי של כל החלקה. כוונתי, שאם היה יוצא להעריך את כל החלקה הגדולה, זה היה מעלה את הסכומים בצורה מאוד מרחיקת לכת. הכוונה לשווי החלקה בשלמותה, לכן במקרים כאלה רציתי לדעת איפה אני עומד מבחינת הסכום שאני צריך לשלם עבור השומה.

ש: להבנתך, מה עומד מאחורי הסכום הזה, איזו עבודה נעשתה, איך מגיעים לסכום כזה.

ת: לפי הסעיף הזה, היה צורך להעריך את ערך כל החלקה, ובתוך זה את החלקה שנוגעת לתובע בעצמו, כי זה בתוך חלקה גדולה יותר. רציתי לדעת מה אצטרך לשלם עבור החלקה הספציפית הזאת"  (פ' 243-244). 

           הנה כי כן, הבנת הגורמים המעורבים בענין מתיישבת עם פרשנות בית המשפט לסעיף 22 לתעריף, שהיא הפרשנות הטבעית והמובנת מאליה מאופי הבעלות ב"מושע" בחלקות, ולצורך הערכת שכר הטרחה שהתבקש.

80.          סוף דבר לענין סוגייה זו – פרשנות בית המשפט לסעיף 22 לתעריף השמאים היא פרשנות נכונה, מתיישבת עם אופי הבעלות ב"מושע", והקרנתה על טיב העבודה השמאית הנדרשת, ועולה בקנה אחד גם עם הבנתם של הגורמים המעורבים כיצד יש להעריך חלק במקרקעין שאינו ניתן להפרדה פיזית מהחלקה כולה. בנסיבות כאלה, יש להעריך את החלקה בשלמותה, ומתוכה לגזור את ערכו של החלק. שכר הטרחה מחושב בהתאם ליחס הבעלות בחלק לחלקה כולה – אם שיעורו עולה על 50%, יחושב השכר על פי שווי החלקה כולה; אם הוא נופל מ-50% מסך כל הבעלויות בחלקה, הוא יחושב על פי שווי מחציתה.

קביעות העובדה והמהימנות על ידי בית המשפט קמא

81.          המערערים טענו כי נפלו פגמים בקביעות העובדה והמהימנות בפסק הדין קמא. נבחן טיעונים אלה.

82.          על יסוד ניתוח מקיף של חומר הראיות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי שחר, חלף, ושינה לא בצעו את העבודה השמאית הנדרשת לצורך קביעת שומת חלקו הבלתי מסוים של תובע הגמלה, שכן ביצוע שומת החלק לא עברה דרך הערכת שווי החלקה בשלמותה. לפיכך, לא ניתן היה לבסס שכר טרחה על סעיף 22.2 לתעריף ביחס לשומותיהם של שחר (למעט נ/66), חלף ושינה. ביחס לתענך קם ספק בענין זה. דרך הילוכו של בית המשפט קמא בהסקת מסקנותיו היתה כדלקמן:

83.         שלב א' – בחינת גרסאות המערערים. תחילה, בחן בית משפט קמא את דברי השמאים עצמם בכל הנוגע לתהליך ביצוע השומות, כדי לברר האם בצעו עבודה הנוגעת להערכת החלקה בשלמותה (פסקה 27 להכ"ד). בשלב זה, המטרה היתה לבדוק האם מגרסת הנאשמים עולה תמונה קוהרנטית, בנוגע לתהליך העבודה בו נקטו, וליחס בין תהליך זה לבין האופן בו גבו שכר טרחה, על רקע קיום השותפות במסגרתה פעלו במשך כ-20 שנה.

תענך, בהודעותיו במשטרה, הבהיר כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה,  והודה כי בביצוע שומות לחלקות במושע, חובה להעריך את החלקה בשלמותה כדי להגיע לשווי חלקו של תובע הקצבה. במשפט שינה תענך מגרסתו. הוא העיד כי כאשר אמר במשטרה כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה, התכוון כי לא ביצע 'שומה פורמלית', אלא הגיש שומה של אותם חלקים במושע שהתבקש להעריך, אותם העריך כדרך שמעריכים חלקים במושע, כלומר, על בסיס נתוני כל החלקה (פסקה 30 להכ"ד).

שחר, בהודעותיו במשטרה, הבהיר כי השמאים לא ביצעו ולא נדרשו לבצע שומה כתובה לחלקה בשלמותה. עם זאת, טען כי בשומות שערך בעצמו עשה, לדבריו, חישוב של שוויה של החלקה בשלמותה לפי נתוני החלקה, אך לא שומה של ממש. בחקירותיו במשטרה הדגיש שחר, כי בכל אחת מהשומות שערך הוא עבר תהליך ארוך ומסובך בדרך לחישוב שווי החלקה בשלמותה. בכל הנוגע לשומות חבריו טען, כי לצורך עריכת חשבון שכר טרחה, היה עליו לדעת את שווי כל החלקה, ושווי זה נמסר לו על ידי השמאים בין בפתקים, בשיחות בעל פה או בטלפון. במשפט, שינה שחר את גרסתו לגבי תהליך העבודה, וטען כי ערך שומה מלאה לחלקה בשלמותה (פסקה 34 להכ"ד). עוד טען, כי שווי החלקה בשלמותה בשומות חבריו נמסר לו בדפים מיוחדים שהיו מצורפים לתעודות השומה של חבריו, טענה שלא גובתה בראיות כלשהן.

חלף, בהודאותיו במשטרה וכן במשפט, אישר שלא ערך שומה לחלקה בשלמותה, אלא ערך שומה לחלקו של תובע הגמלה בלבד. לדבריו, כדי להגיע לשווי של מטר מרובע בחלקה השלמה, היה נעזר בנתונים כלליים שעמדו לרשותו, בהם גודל השטח במפה, נתוני השוואה, וכדומה. במשפט ביקש להסביר כי כשאמר שלא עשה שומה לחלקה בשלמות התכוון לכך שלא העריך את שווי החלקה לרבות כל המחוברים הקיימים עליה (פסקה 38 להכ"ד).

שינה מסר כי מעולם לא עשה שומה לחלקה בשלמותה. הוא חזר על עמדה זו גם במשטרה וגם במשפט. הוא הסביר, כי כדי להגיע להערכה של שווי החלקה בשלמותה, צריך לבצע שומה לכל החלקה, לראות כמה הופרש לצרכי ציבור, וכמה שטחים לבניה נותרו. לדבריו, הוא התמקד בשומת החלק הספציפי של התובע בחלקה. שינה אמר במשטרה כי מסר לשחר, כשזה ביקש זאת, שווי מטר מרובע בחלקו של התובע, שבו עשה שומה כאמור, וזאת לצורך חישוב שכר הטרחה. במשפט, הדגיש שינה כי לא מקובל לערוך שומה לחלקה בשלמותה על ידי הכפלת שווי מ"ר, שכן יש בחלקות מבנים נוספים, אך אם מדובר בשומה של קרקע בלבד, ניתן לחשב את שווייה בשלמות ללא מבנים, על ידי הכפלת שווי מ"ר בשטח החלקה בשלמות.

84.          לאחר שבחן את ההודאות והעדויות של המערערים, ציין בית המשפט קמא: 

"בהודאות שמסרו במשטרה, אישרו תענך, חלף ושינה כי לא ביצעו שומה לחלקה בשלמותה, וטענו בהתאם כי לא מסרו לשחר את שווי החלקה בשלמות.

...

במשפט ביקשו כל הנאשמים, איש על פי דרכו, להסביר כי למעשה יש להבין דבריהם במשטרה כאילו עשו שימוש בנתוני כל החלקה" (פסקה 41 להכ"ד).

לאור האמור, הסיק בית משפט קמא כי כל המערערים מסרו גרסאות שונות וסותרות במשטרה ובמשפט (פסקה 42 להכ"ד), הוא קבע, על פי התרשמותו, כי המערערים בלתי אמינים, וכי גרסאותיהם השונות במשטרה ובמשפט, והנתונים שנמסרו בהן, מביאים לכך כי "לא ניתן לקבל איזה מדבריהם ללא שבאה לדברים תמיכה ממקור עצמאי ובעל משקל" (שם). הוא דחה על הסף את דברי שחר כאילו ביצע שומה לחלקה בשלמותה. על פי קביעתו, דבריו אלה אינם מתיישבים עם טענותיו החוזרות והנשנות לפיהן לא היה צורך בשומה לכל החלקה, והנתון של שווי החלקה בשלמותה נדרש אך ורק לשם חיוב שכר הטרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף. דבריו אלה גם אינם מתיישבים עם דבריו בעימות שנערך בינו לבין חלף, שם אמר במפורש כי לא בוצע התהליך המורכב של שומה לחלקה בשלמותה, אלא נעשה חישוב לצורך חיוב שכר טרחה בלבד, וכי שווי החלקה בוצע 'על הצד הנמוך'. מכל המערערים, שחר נתפס בעיני בית המשפט כבלתי אמין במיוחד, וגרסתו כרופסת ביותר. בשלב זה, בית המשפט התרשם מהערפל שעלה מגרסאות המערערים ומהנתונים הסותרים שמסרו, והגיע למסקנה כי אין להישען על אמרותיהם מבלי להביא להן חיזוק ממקור חיצוני כלשהו (פסקאות 43, 52 להכ"ד).   

85.          לענין מהימנות גרסאות המערערים, חשוב לציין את העניינים הבאים, המבססים את התרשמותו השלילית של בית המשפט מרמת אמינותם של המערערים:

86.         השמטת חתימת סדן לאחר מותה: ביום 16.11.01, ובעודה עדיין הגורם המופקד על אישור חשבונות שכר הטרחה מטעם השמאי הממשלתי, נפטרה נאוה סדן ז"ל ממחלה. בבית המשפט קמא הוכח כי לאחר מותה, המערערים הכינו טפסי ריכוז חשבון חדשים, מהם נעדרה השורה המתייחסת לאישור החשבון מטעם השמאי הממשלתי, והגישו את ריכוזי החשבון הללו למל"ל לצורך תשלום (פס' 55-57 להכ"ד). ענין זה הוא שגרם לחשיפת הפרשה כולה. במשפט, איש מהמערערים לא נטל אחריות על מעשה זה, ולא הבהיר את הרקע לביצועו. שחר השיב בחקירתו, כי לאחר פטירת סדן, המערערים היו ב'שוק', שכן לדבריו, לא העריכו כי מועד פטירתה קרוב. לדבריו, אין המדובר במעשה מרמה, ולא היתה כל כוונה של הסתרה במעשה, אלא זוהי הדרך בה בחרו המערערים ללכת, מכיוון שבאותה עת טרם כיהן באגף שמ"ר במקומו של יצחקי, ואודיש טרם נכנס לתפקידו. כן טען שחר כי ההצעה להשמיט את חתימת סדן היתה של חלף. שינה אישר כי ידע שהחל ממותה של סדן המערערים השתמשו בטפסים מיוחדים, אך טען כי אינו זוכר את הסיבה לכך. חלף בחקירתו במשטרה טען כי לאחר מותה של סדן אמרו שחר ותענך כי כלל אין צורך בחתימתה, בעוד שהוא חשב כי חתימתה מהותית. בתשובה לשאלה מי השמיט את החתימה, השיב חלף כי המדובר בשחר. כשנשאל תענך של מי היה הרעיון להשמיט את חתימתה של סדן השיב כי אינו יודע, טען כי ידע שהטפסים מועברים למל"ל ללא החתימה, ואף חשב כי זו שיטה נכונה יותר ממצב שבו השורה תיוותר ריקה. בית המשפט קמא קבע כי עמדתם של המערערים בכל הנוגע לפרשה זו הינה 'תמוהה ביותר' (פסקה 57 להכ"ד). לדבריו, מדובר היה בהעלמה והסתרה ברורה ומכוונת של חלק חשוב ומהותי בתהליך העבודה, וקשה להעלות על הדעת שהמערערים, שמאים בכירים העובדים במקצוע ובשירות המדינה עשרות שנים, אכן סברו שהדרך הנכונה להמשיך לפעול לאחר פטירתה של סדן ז"ל היא בדרך של הסרת חתימת האישור מטעם השמ"ר, ללא העמדת המל"ל והשמ"ר כאחד על עובדת הפטירה של הגורם המאשר, ובלא המתנה למינוי גורם מאשר חדש. נקבע, ובדין כך, כי פעולתם של המערערים בענין זה תורמת לאי האמון בגרסאותיהם, ותומכת במסקנה כי הם בקשו להסתיר מהמל"ל את השיטה הפסולה בה נקטו בהגשת חשבונות שכר טרחה, אשר קבלה לאורך שנים את אישור האגף באמצעות חתימת נאוה סדן ז"ל.

87.         מחלוקת בשאלת העברת המידע בין השמאים בשלב חישוב שכר הטרחה: לאורך כל ההליכים, שררה מחלוקת מהותית בין המערערים בשאלה אלו נתונים, אם בכלל, הועברו לשחר לצורך הכנת חשבונות שכר הטרחה. לעמדת בית המשפט קמא, "המחלוקת בין שחר לתענך, חלף ושינה, בשאלה מה נמסר לשחר לצורך חישוב שכר הטרחה חשובה, שכן היא משקפת את עמדת הנאשמים בשאלה מי עשה את הערכת השווי של החלקה, אם בכלל. כששחר טוען שקיבל את השווי של כל החלקה ואף הנחייה כיצד לחייב, הרי הוא מודה שלעניין שומות חבריו, לא עשה את הערכת השווי. כשתענך חלף ושינה טוענים שלא מסרו שווי כזה או מסרו שווי מטר בחלק כשנתבקשו, יש בכך תמיכה במחשבה שלא עשו הערכת שווי החלקה בשלמות" (פסקה 61 להכ"ד).

שחר טען במשטרה כי חבריו המערערים היו מעבירים לו את שווי החלקה בשלמותה בשיחות בעל פה או בשיחות טלפון שהיה מנהל איתם בבואו לחשב את שכר הטרחה (ח"מ 4.3.02/30). במשפט, טען אף יותר מכך – כי לכל תעודת שומה היה מוצמד דף הנחיות נוסף, בו נרשמו סעיפי הבסיס מהתעריף, שווי החלקה בשלמותה, היותה של החלקה בבעלות במושע, ופרטים נוספים שסייעו בעדו. שחר קרא לדף 'דף הנחיות לעריכת שכר טרחה' (פ' 859/17). לעמדתו, על פי נתונים אלה, ומבלי שבדק את השומות שערכו חבריו לגופן, היה יכול לערוך את החשבונות, בדיוק לפי הוראות חבריו ובהתאם לסעיפי החיוב שבחרו לציין בפניו. למרות שדבק בגרסתו זו, לא הצליח שחר להציג, ולו מסמך אחד, כהוכחה לטענתו. שני פתקים שניסה להציג (בהם ת/74) נדחו על ידי בית המשפט קמא (פסקה 60 להכ"ד). כך, אף שלגרסתו לכל תעודת שומה היה מצורף 'דף הנחיות', הוא לא הצליח להראות, ולו דף אחד, מהסוג האמור. המערערים האחרים הכחישו לחלוטין את גרסתו של שחר בדבר קיומם של דפי ההנחיות. עמדתו של תענך בענין זה כונתה על ידי בית המשפט קמא 'עמדה מתפתחת'. במשטרה מסר תענך כי מעולם לא מסר לשחר את שווי החלקה בשלמותה, שכן לא העריך אותה כלל. מאוחר יותר, במשפט, כבר מסר כי היו מקרים בהם היה מסייע לשחר בעריכת החשבון (פ' 741; פ' 757). עם זאת, תענך מסר כי פעולות החיוב של שחר היו עצמאיות לחלוטין, ולא היה צורך להנחותו בשאלה כיצד לחייב בשכר טרחה שכן הוא ידע כי מדובר בחלקות ב"מושע", והכיר את הסיכומים עם המל"ל. חלף טען כי שחר הוא זה שביצע את חישוב השווי של החלקה בשלמות, וכי כל שמסר לשחר היה את שווי חלקו של התובע וערכו של מטר מרובע בחלקו של התובע. על רקע האמור, בית המשפט קמא התייחס לגרסאות כל המערערים כבעלות אמינות נמוכה ביותר.

88.         פרשת 'החתימות בלאנקו': בפני בית המשפט קמא הוכח כי במהלך השנים התגבש נוהג, לפיו המערערים היו חותמים על ריכוזי חשבון ריקים, קרי, ריכוזי חשבון ללא נתונים על שכר טרחה המתבקש בעבור שומה כזו או אחרת, ומעבירים אותם לשחר על מנת שלא לעכב את הגשת החשבונות.

תענך מסר בחקירתו במשטרה כי נהג לחתום על ריכוזי חשבון 'בלאנקו', החל משנת 1998. לדבריו, הדבר הונהג בשל העובדה שכל אחד מהמערערים היה עסוק בענייניו, ולא נכח בלשכת חיפה באופן קבוע כדי לחתום על הריכוזים (ח"מ 15.4.02/2; ח"מ 14.5.02/5). במשפט, ניסה להסתייג מעמדתו זו, ואמר כי הדבר היה נעשה בתדירות נמוכה. חלף מסר במשטרה כי נהג לחתום על ריכוזי חשבון מלאים בלבד (ח"מ 4.3.02/13). כשהוצג לו בלוק שלם של ריכוזי חשבון עליהם חתם 'בלאנקו' אישר שהמדובר בחתימותיו. במשפט העיד כי בשנים האחרונות, החל משנת 97', הוא חתם על ריכוזי חשבון ריקים כענין של שגרה (פ' 1099). שינה, טען במשטרה ובמשפט, כי תמיד היה נוהג לחתום רק על טפסים ריקים, וזאת כדי שלא לעכב את עריכת החשבונות (ח"מ 14.5.02/3; פ' 1132). בניגוד לשלושת חבריו, שחר עמד על כך שמעולם לא היו חתימות בלאנקו (ח"מ 4.3.02/19), ובהמשך אף טען כי היה ניסיון לעשות זאת מצידם של חלף ושינה, אבל הוא מחה על כך והשליך את הטפסים לפח (ח"מ 1.5.02/5). כשהוצגו לו טופסי ריכוז חשבון חתומים 'בלאנקו', הוא טען כי מדובר בטפסים מהתקופה שלאחר מותה של סדן, וכי לא השתמש בהם. בית משפט קמא קבע כי תמוהה ביותר העובדה כי בעוד שתענך, שינה וחלף טוענים כי חתמו על ריכוזי חשבון 'בלאנקו', שחר, עורך החשבונות, מכחיש את הנושא באופן גורף. מכל מקום, בית המשפט קמא העדיף את גרסתם של השלושה שהודו בחתימה 'בלאנקו', וקבע כי קיומה של שגרת נוהל כזו פוגעת באמינותם של המערערים פגיעה מהותית.

89.         שלב ב' – בחינת תוצרי עבודת המערערים: לאחר שדן בגרסאותיהם של המערערים, עבר בית המשפט לבחון את תעודות השומה שהגישו המערערים, כדי לבחון  האם במקום בו דרשו שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, אכן בוצעה הערכת שווי לחלקה בשלמותה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי בגוף תעודות השומה עצמן לא נמצא כל זכר לנתונים בדבר שווי החלקה בשלמותה. ציון שווי כזה הופיע רק בטופסי חישוב שכר הטרחה שנערכו על ידי שחר, כאשר לצד השורה המציינת כי מבוצע חיוב שכר טרחה לפי סעיף 22.2 לתעריף, הופיע מספר, בכתב ידו של שחר, המציין את השווי הכולל של החלקה (פסקה 27 להכ"ד). אין בתעודות השומה איזכור כלשהו כי מדובר בשומת חלק מחלקה במושע, אין בהן הערכת שווי של כל החלקה, ואין בהן ציון שווי מטר ממוצע בחלקה או בחלק ממנה.  בין פרטי הנכס מצויין שטח הנכס כולו ושטח החלק הנישום, ופרטים שהועברו מהמל"ל וממפת הגוש (פסקה 77 להכ"ד).

90.          המערערים הזכירו, במשטרה ובמשפט, כי ערכו רישומים, תחשיבים וניירות עבודה שבהם העריכו את שווי החלקה כולה (פסקה 78 להכ"ד). שחר אף ציין כי הרישום בדבר שווי החלקה בשלמות בטופס שכר הטרחה הינו תמצית של חישוביו ורישומיו, וכי גם ביחס לשומות חבריו היה מקבל דפי הנחיות. תענך ציין כי בניירות העבודה שלו בוודאי יהיה ביטוי לחישובי שווי מטר בחלקה, נתון אשר לפיו ניתן לחשב את שווי החלקה בשלמות. גם חלף הפנה לטיוטות שטען שערך, וגם שינה הזכיר קיומם של רישומים לצורך שומותיו. בחינה זו לא עמדה בחלל ריק. מאחר שמדובר היה בשמאים עובדי האגף, ומאחר שלאור 'הסדר 78' סוכם כי יישמרו תסקירים, ולאור כללי שמאות בסיסיים – היה זה אך מתבקש כי לצד תעודות השומה, יישמרו תסקירי שומה מפורטים יותר. בית המשפט ביקש לאתר בניירות העבודה של המערערים רישומים, המבססים את טענתם כי ביצעו הערכות הנוגעות לשווי החלקה בשלמותה (פסקה 78 להכ"ד). בדיקה זו העלתה מספר ממצאים בעניין דרך החישוב שננקטה על ידי המערערים. כך, בשומות שחר, התייחס בית המשפט לת/129, קלסר שומות בכפר טורען אשר ברקעו אותרו חישובים בכתב ידו, וקבע כי, למעט שומה אחת (נ/66), לא ניתן לקבוע כי הרישומים מתייחסים לשווי החלקות בשלמותן. לגבי נ/66 נקבע, כי מופיע בתעודת השומה, באופן חריג משאר השומות שבקלסר, תיאור כללי מסוים של החלקה, וכן ציון העובדה שהחלקה במושע. בשומות חלף, התייחס בית המשפט לטיוטות של חלף (נ/96; נ/86) וקבע, כי לא נמצא ביניהן כל חישוב ממנו ניתן להסיק כי המדובר בהערכה שמאית של החלקה בשלמותה. בשומות שינה (למשל ת/190) נקבע, כי ככל שניתן לפענח דבר מה הכתוב בתחשיבים, לא עולה מהם התייחסות לשטחים שמעבר לחלקו של תובע הגמלה. בית המשפט קמא נדרש לניירות עבודה שהגיש תענך. במסגרת בחינתם, נתקל בתרשומות בכתב, בשתי שומות (נ/55; נ/56), בהן הופיעו המילים: (ק' שלמות 70 דולר) או (שלמות 75 דולר). תרשומות אלה לא לוו בחישובים או בהסברים כלשהם.

בית משפט קמא בחן בקפידה את תוצרי עבודות השמאות של המערערים. למעט במספר מזערי של שומות, הוא לא איתר, ואף לא הופנה, לכל חישוב או רישום ממנו עולה, ולו לכאורה, כי נעשו חישובים או רישומים לעניין הערכת שווי החלקה בשלמות, ובכלל זה, לפירוט האלמנטים שנלקחו בחשבון ודרך חישובם.

91.         אחת הדוגמאות, הממחישה את התימחור השרירותי שנקטו בו המערערים לקביעת שכר טרחה על בסיס הערכה, כביכול, של שווי החלקה בשלמותה, בא לידי ביטוי ביחס לחלקה 13 גוש 10279 – כפי שהוצג בפסק הדין.

בחלקה זו בשפרעם נעשו שומות לתובעי גמלה שונים. 7 שומות נעשו על ידי שינה. שחר רשם בשולי החשבון את שווי החלקה בשלמותה. השומות נערכו כולן למועדים שמ-1.9.99 ועד 1.6.00, קרי: טווח של כ-10 חודשים. ב-4 מתוך 7 השומות נעשו אומדנים ולא הערכות שווי, וצויין כי שומה תקינה תיערך כשניתן יהיה לסקר את הנכס, וכאשר יהיה צורך בכך. בחשבונות שכר הטרחה מופיע בכתב ידו של שחר שווי החלקה בשלמותה בערכים שונים הנעים בפערים שבין 5 מליון דולר, לבין 30 מליון דולר באופן הבא (ת/109):

מס'	מס' תיק	תאריך השומה	מועד קובע	שווי החלקה בשלמותה בחישוב שכ"ט של שחר	הערות
1.	5257445	7.11.99	1.9.99	20,000,000 $	השטח הנישום 400 מטר ועליו בנין בבניה
2.	52444073	21.12.99	1.11.99	5,000,000$	שומה לשתי חלקות, על החלקה האחרת בנין שרק חלקו שייך לתובע
3.	5388059	27.2.02	1.12.99, 1.1.00	30,000,000$	השטח של התובע הוא שלושה מגרשים ממוספרים בחלקה מיועדים לבניה ועל אחד מהם בנין
4.	5043293	28.2.02	1.1.00	10,000,000$	שומה לארבעה חלקים מחלקות שונות
5.	2581597	9.3.00	1.12.99	30,000,000$	אמדן לחלק של 500 מ"ר של התובע
6.	2101089	15.11.00	1.5.00	20,000,000$	השטח הנישום – 4 בניינים
7.	29123221	16.11.00	1.6.00	20,000,000$	השטח הנישום בנין דו-קומתי – אמדן

מדוגמא זו עולה, כי לצורך מספר שומות ביחס לאותה חלקה, נקב שחר בארבע הערכות שווי שונות של החלקה בשלמותה, בפערים ניכרים בהפרשי זמן קצרים. וזאת, מבלי שהוכח כי הערכות אלה לוו בעבודה שמאית כלשהיא, מבלי שניתן הסבר לשוני בהערכות השווי השונות, בלא הבנה של התהליך השמאי שהוביל להערכות אלו, ותוך ששני השמאים שהיו מעורבים בתהליך, שינה ושחר, מאשימים איש את רעהו כי חברו הוא זה שטעה בהערכות השווי ולא הוא עצמו.

דוגמא זו היא רק אחת מיני רבות, המשקפת את השרירותיות שבהצגת חשבונות שכר הטרחה למל"ל בידי קבוצת השמאים.

92.         טענה משותפת למערערים נסבה על כך כי המל"ל לא דרש מהם הערכת שווי החלקה בשלמותה, ולכן במסמכי חשבונות שכר הטרחה אין ביטוי לכך שהערכה זו בוצעה. הטענה נסבה בעיקר על מסמך נ/23, המהווה סיכום פגישה בין ליפשיץ מהמל"ל לבין תענך ושיוביץ מיום 18.7.89. בענין זה נקבע, כי סיכום הפגישה אינו מציין דבר וחצי דבר לעניין השאלה כיצד ייקבע שווי הנכס בשלמותו. עניינו של מסמך זה הוא 'בביטוי התוצאתי הנדרש על ידי המל"ל למצב של שימוש בסעיף 22, קרי, בחשבון יצויין שווי הנכס ובשומה יצויין גודל השטח הנישום מתוך כלל שטח החלקה. אין בסעיף התייחסות לעבודה הנדרשת לצורך קביעת השווי של החלקה בשלמותה' (פסקה 52 להכ"ד). במילים אחרות, סיכום פגישה זה (נ/23) המבחין בין הפרטים שיש לציין בחשבון שכר הטרחה (שווי בשלמות) לבין הפרטים שיש לציין בתעודת השומה (חלקו של התובע), אינו מלמד על כך שהמערערים היו פטורים מלבצע הערכת שווי לחלקה בשלמותה, כאשר חלקו של התובע לא היה ניתן להערכה במנותק מהחלקה כולה.

93.          על פי קביעת בית המשפט קמא, המל"ל אמנם ביקש כי בתעודת השומה לא יצוין שווי החלקה בשלמות, אבל אין זה אומר כי המל"ל איפשר למערערים לבצע שומה לחלקו של התובע מבלי לעבור דרך הערכת שווי החלקה בשלמותה, במקום בו הדבר נדרש. להיפך, מעדותו של ליפשיץ עולה כי היה מודע לכך שבמקום בו נדרשת הערכת שווי לחלקה בשלמותה הוא ייאלץ לשלם יותר, שכן המדובר בעבודה רבה יותר. בענין זה, כך מסיק בית המשפט, סמך המל"ל על המערערים. אשר על כן, טענות המערערים בהקשר זה לא התקבלו (פסקה 84(ה) להכ"ד).

94.          ניתוחו ומסקנותיו של בית המשפט בענין זה מקובלות עלינו. מנוסח סיכום הפגישה עולה כי בחשבון שכר הטרחה נדרש ציון שווי הנכס בשלמותו, ובתעודת השומה נדרש ציון גודל השטח הנישום מתוך השטח הכולל של החלקה. סיכום זה אינו עוסק בתהליך עבודה שמאי, ואינו מרמז על הוראות או הסכמות כלשהן מטעם המל"ל באשר לדרך עריכת השומות. בעדותו של ליפשיץ מטעם המל"ל נשללה כל אפשרות כזו.

95.         מסקנותיו של בית המשפט מהחומר הראייתי שהוגש ומעדויותיהם של המערערים מעוגנות היטב בתשתית הכוללת שנפרשה בפניו. מחומר זה עולה בבירור כי על אף שסעיף 22 לתעריף חייב לצורך גביית שכר טרחה, הערכת החלקה בשלמותה לצורך הערכת חלק שאינו ניתן להערכה נפרדת, מהלך זה לא נעשה בידי המערערים שחר, חלף ושינה בשומות שערכו. לגבי תענך נתעורר ספק בענין זה. מסקנות בית המשפט מתבססות על הודעותיהם ועדויותיהם של המערערים במשפט, על בחינת תוצרי עבודתם ועל מיגוון עדויות של עדים נוספים, אשר תרמו להבנת התשתית הבסיסית ונוהלי העבודה השמאיים שחלו בנסיבות הענין. המערערים נכשלו במתן הסברים לכשל המתמשך והשיטתי בעבודתם.

96.          חלק גדול מטיעוניהם של המערערים בערעוריהם נועד לקעקע ממצאי עובדה ומהימנות. הכללים ביחס להתערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות מוכרים וידועים. מושכלות יסוד הם כי בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדה ומהימנות אלא אם הן חורגות באופן בולט ממסקנות סבירות המתבקשות בנסיבות הענין (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (  , 27.11.2006); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (  , 10.3.08), להלן: פרשת פרג). יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בהערכת הראיות, בהתרשמות מן העדים ובהערכת התשתית הראייתית הכוללת היא ברורה ומובנת מאליה, ויש לתת נפקות ליתרון זה אלא אם נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), להלן: פרשת יומטוביאן; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-635 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001), להלן: פרשת פלוני; ע"פ 6730/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 9.2.2006)). התערבות חריגה כזו אפשרית כאשר ניתן בכלי ההגיון ובניתוח רציונלי לבקר ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו, החורגים מהתרשמות ומידת האמון שניתנו בעד זה או אחר (ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה פסקאות 3 ו-4 לפסק דיני (  , 24.3.10); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995); ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (  , 19.1.1994); ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 152, 156 (1994); פרשת פרג, שם). לא מצאנו כי ניתוח הראיות והמסקנות העובדתיות שהסיק מהן בית משפט קמא ראויים להתערבות ערכאת ערעור. בית המשפט בחן בקפידה את מכלול חומר הראיות שהונח בפניו והסיק ממנו מסקנות מתבקשות העומדות במבחן ההגיון והשכל הישר. מסקנות בית המשפט מתבססות על תשתית ראייתית ענפה ורבת פרטים, המצביעה בבירור על הכשל החמור בשיטת עבודתם של המערערים לאורך שנים רבות.

העדפת הודעות המערערים על גרסותיהם במשפט

97.          המערערים מסרו הודעות רבות במשטרה – תענך מסר 9 הודעות, שחר – 12 הודעות, חלף – 8 הודעות, ושינה – 5 הודעות. נתקיים שוני בעניינים מהותיים בין תוכן ההודעות של המערערים לעדויותיהם במשפט. וכן נתגלו בגרסאותיהם סתירות בינם לבין עצמם. ההודעות הוגשו כולן בהסכמת המערערים. אולם במשפט, בקשו המערערים להסתייג מדברים שאמרו בהודעותיהם במשטרה. בית המשפט העדיף בעניינים שונים את הודעות הנאשמים במשטרה על פני גרסאותיהם במשפט, שראה בהן בבחינת מחשבה לאחר מעשה (פסקאות 63, ו-65 להכ"ד).

98.          תענך טען כי דברים מסוימים שאמר בהודעותיו נאמרו מתוך טראומה ואין לקבלם כפשוטם. הוא מכוון, בין היתר, לאמירותיו כי לא עשה הערכה לחלקות בשלמותן (פ' 741; פ' 755), כי לא העביר לשחר שווי חלקה בשלמות (פ' 755-6), ודבריו לשחר כי "אם אנחנו כבר עושים את העבודה ומגישים, אז אסור לנקר עיניים. צריך להשתדל לא לנקר עיניים" (ח"מ 25ג' /4.3.02).

           בית המשפט דחה את טענת הלחץ הנפשי והטראומה שהעלה תענך כעילה שלא לייחס משקל מלא לדברים שאמר במשטרה (פסקה 66 להכ"ד). הוא ציין כי חקירתו של תענך, הבכיר מבין השמאים, השתרעה על פני תקופה ארוכה מ-4.3.02 ועד 21.10.02, והוא לא העלה כל טענה בזמן אמת בדבר הצורך לתקן או להבהיר דברים שאמר בחקירותיו, אלא בעת עדותו במשפט זמן רב לאחר מכן. בית המשפט מצא, כי תענך מסר במשטרה דברים סדורים, הגיוניים ומנומקים, גם אם מעמד החקירה לא היה קל, והוא חש בלחץ נפשי עקב כך (פסקה 67 להכ"ד).

99.          גם שינה טען כי היה שרוי בלחץ ופחד בחקירה, וביקש כי בית המשפט יעדיף את דבריו במשפט. גם עמדה זו נדחתה, ונקבע כי דבריו במשטרה נמסרו בצורה סדורה והגיונית. בית המשפט נתן להודעות אלה את מלוא משקלן ודחה – ובדין כך, את הטענות כי משקלן נפגע עקב מצבם הנפשי של הנחקרים.

           רמת מתח וחרדה בעת חקירה משטרתית היא טבעית, במיוחד לגבי אנשים מן הישוב שאינם מורגלים בהליך זה. עם זאת, אין בכך כדי לפגום כהוא זה במשקל ההודעות, שניתנו מרצון חופשי, ותוך שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה וביכולת הניתוח והניסוח של הדברים, כפי שעולה בבירור מתוכנן של ההודעות, ובשים לב למספרן הרב של ההודעות שהתפרשו על פני תקופה ארוכה, ובדרך ניהולה המתמשך של החקירה אשר פתחה בפני הנחקרים את מלוא האפשרויות לתקן, לשנות, ולהשיג על דברים שאמרו במהלך החקירה. הם לא בקשו לעשות כן, והדבר אומר דרשני.

100.       עוד טענו המערערים כי הודעותיהם במשטרה פסולות מן הטעם שחוקרי המשטרה הפרו את חובתם להודיע להם על זכותם להתייעץ עם עורך דין בטרם מסרו את הודעותיהם. טענותיהם אינן מופנות כנגד קבילות ההודעות אלא כנגד משקלן שנטען כי הוא אפסי, לנוכח מחדלם של חוקרי המשטרה לקיים את זכות הנאשמים להיוועץ בעורכי דין. הם מפנים בענין זה להילכת יששכרוב. בית המשפט קמא דן ושקל טענות אלה, ומצא לנכון לדחותן, ובדין כך.

           נקודת המוצא בענייננו היא כי אין מתעוררת כל שאלה של קבילות ההודעות, ולו מהטעם כי הנאשמים הסכימו להגשתן כראיות במשפט ללא כל סייג. טענתם נסבה כלפי משקלן של ההודעות אשר נפגע לטענתם עקב מחדלי החוקרים להודיע להם על זכותם להיוועץ בעורך דין.

101.       הילכת יששכרוב קבעה מבחן ראייתי יחסי, על פיו פגיעה מהותית של גורמי החקירה בזכות ההיוועצות של נחקר בעורך דין, היורדת לשורש האוטונומיה של הרצון החפשי, וחופש הבחירה הנתונים לנאשם במסירת הודאתו, עלולה לגרוע ממשקל הודעת הנאשם בחקירה. בבחינת שאלה זו, נדרש איזון בין זכויותיו הדיוניות של הנאשם וערך ההגינות בהליך הפלילי, לבין ערכים שבאינטרס ציבורי החותרים לגילוי האמת, לחימה בפשיעה, והגנה על שלום הציבור. לבית המשפט שיקול דעת להכריע בענין משקלה של ראיה כזו בנסיבות כל מקרה לגופו. על מלאכת האיזון להיעשות בזהירות הראויה, בהתחשב במכלול נסיבות הענין.

102.       בית המשפט קמא הניח, ובדין כך, כי היתה חובה על גורמי החקירה להודיע למערערים על זכותם להיוועץ עם עורך דין, בטרם החל בחקירתם. הוא הותיר פתוחה את השאלה האם, כטענת המדינה, מיד לאחר החקירה הראשונה, הודיעו חוקרי המשטרה בפועל למערערים על זכותם להיוועץ עם עורך דין. אולם גם כך הוא סבר, כי באיזון כלל נסיבות הענין, אין באי הודעת החוקרים למערערים בדבר זכותם להיוועץ בעורכי דין כדי לגרוע ממשקל הודעותיהם בחקירה.

103.       אכן, יש צדק בטענה כי על גורמי המשטרה להודיע לנחקר תחת אזהרה, בלא אבחנה, על זכותו הבסיסית להיוועץ בעורך דין. במקרה זה לא הוכח כי הודעה כזו נמסרה, ולכן הנחתנו היא כי למערערים לא הודע מראש ובטרם החלה החקירה על זכות ההיוועצות שלהם עם עורך דין. המשטרה שגתה בכך. מנגד, בנסיבות המיוחדות של ענין זה, ליידוע המערערים בדבר זכות ההיוועצות העומדת להם לא היתה משמעות מהותית רבת משקל. המערערים כולם אנשי מקצוע בכירים, עובדי מדינה מזה שנים רבות, שמלאו תפקידים בכירים בשירות המדינה. סביר להניח, כי בתוקף מעמדם זה, היתה ידועה להם זכותם להיוועץ בעורכי דין, ולא נטען ולא הוכח אחרת. יתר על כן, איש מהם לא טען כי בפועל לא התייעץ עם עורכי דין. חקירותיהם של המערערים נמשכו במשך תקופה ארוכה של חודשים רבים, וסביר להניח כי ברקע התנהלות החקירות ניהלו המערערים התייעצויות עם עורכי דין, ומכל מקום ניתנה להם האפשרות המלאה לעשות כן. בנסיבות המיוחדות של פרשה זו, לאור מעמדם של המערערים, העמדתם על זכותם להיוועץ בעורכי דין היתה בעלת משמעות טכנית יותר ממהותית, גם אם, ככלל, על המשטרה לעמוד בחובת היידוע של זכות ההיוועצות הנתונה לנחקר תחת אזהרה בכל מקרה, ובלא אבחנה. בסופו של יום, ובאיזון כולל של מכלול השיקולים, אין לראות במחדל המשטרה משום פגיעה מהותית בהגינות ההליך החקירתי, ואין בו כדי לפגוע במשקלן של הודעות הנחקרים במשטרה.

104.       לסיכום הדברים בראש פרק זה בפן העובדתי יש לומר: אין עילה להתערב בקביעות בית משפט קמא, הן באשר לפרשנותו הנורמטיבית את סעיף 22 לתעריף, והן באשר לממצאיו במישור העובדתי. לפי ממצאים אלה המערערים שחר, חלף ושינה פעלו בדרך פסולה, בכך שהגישו חשבונות שכר טרחה בהסתמך על סעיף 22.2 לתעריף, המחייב לצורך חישוב שכר הטרחה הערכת שווי החלקה כולה לצורך גזירת ערכו של חלק בלתי מסוים בה. זאת, בלא שבפועל בצעו עבודה שמאית בהתאם לדרישה זו.

הפן הנורמטיבי:

יסודות העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים

105.       המערערים שחר, חלף ושינה הורשעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נציג בתמצית את התשתית הנורמטיבית של יסודות העבירה, המוגדרת בסעיף 415 לחוק העונשין, שזו לשונו:

"קבלת דבר במרמה

המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".

106.       העבירה של קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית. הרכיב ההתנהגותי בה הוא הצגת טענה כוזבת; הרכיב הנסיבתי הוא "דבר", והרכיב התוצאתי הוא "קבלה" של הדבר (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 536 (1997), להלן: פרשת מרקדו; ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 34 (1995)). "הדבר" עשוי להיות "מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה" (סעיף 414 לחוק העונשין). נדרש קשר סיבתי בין ההתנהגות – מצג הכזב, לבין התוצאה – קבלת הדבר. המחשבה הפלילית הנדרשת היא זו של מודעות לקיומם של היסודות העובדתיים של העבירה, קרי: היות המצג כוזב, אפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ורכיב הסיבתיות שבין המצג הכוזב והתוצאה (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות', פ"ד מט(2) 4, 22 (1995)). יסוד "המרמה" מוגדר באופן רחב בסעיף 414 לחוק העונשין. כל טענה של עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, עשויה להיחשב מצג שוא. המצג עשוי להתהוות באמצעות טענה הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות (פרשת מרקדו, בעמ' 537; ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 19 (1989)).

107.       הערך החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש ההחלטה, הפעולה והבחירה של המרומה, אשר נשלל ממנו עקב מעשה המרמה (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 539 (1992), להלן: פרשת ברזל). הפגיעה בחופש הרצון של המרומה פירושה שאילו היו נפרשות בפניו כל העובדות לאשורן, הוא עשוי היה לפעול אחרת מכפי שפעל. הערך המוגן בעבירת המרמה הוא ההגנה על חופש הרצון ושמירה מפני פגיעה בו בהתקיים קשר סיבתי בין פגיעה כאמור לבין קבלת "הדבר" (פרשת מרקדו, בעמ' 540).

108.       עבירת מרמה בנסיבות מחמירות כורכת עמה נסיבות מיוחדות מבחינת צורת המרמה, השיטה, התכנון, התחכום, ההיקף, וגורמים מעין אלה (ע"פ  399/88 בלאס נ' מדינת ישראל פ"ד מד(4) 705, 742 (1990)). איתורן של נסיבות מחמירות תלוי בנסיבותיו של המקרה ובמאפייניו המיוחדים (ד' ביין "נסיון לאילוף הנסיבות המיוחדות בעבירת המרמה והזיוף" הפרקליט כ"ו 378 (1970); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 42 (2002); ע"פ 618/88 בן עמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 227 (1988)).

109.       בית המשפט קבע כי שחר, חלף ושינה דרשו שכר טרחה עבור שומותיהם בהסתמך על סעיף 22.2 לתעריף, ויצרו בכך מצג כוזב, לפיו לצורך הערכת חלקם הבלתי מסוים של תובעי הגמלה בחלקות, הערכת החלקה בשלמותה אמנם בוצעה, וממנה נגזר שווי החלק של התובע. על יסוד מצג כוזב זה, קבע בית המשפט כי המערערים קבלו מהמל"ל תשלומי שכר טרחה שלא הגיעו להם בסכומי עתק. המל"ל סבר בטעות כי המערערים זכאים לתשלומים אלה, ובכך נתקיים הקשר הסיבתי בין המצג הכוזב לבין קבלת "הדבר" במרמה. בהשענותם על סעיף 22.2 לתעריף לצורך גביית שכר טרחה מהמל"ל, בלא שבצעו הערכות שווי של החלקות בשלמותן, ביטאו המערערים מודעות למצג הכוזב שהציגו בפני המל"ל, ולאפשרות קבלת דבר מכוחו. היתה להם מודעות למצג הכוזב, לאפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ולקשר הסיבתי בין המצג לתוצאה. עוד נקבע, כי התרחשו במקרה זה נסיבות מחמירות שהתבטאו בפעולה המשותפת של הקבוצה, באורך התקופה בה בוצעו המעשים, בהיקף הסכומים שנגבו בדרך פסולה, ובהיות המערערים עובדי מדינה בכירים. המערערים היו מודעים גם לנסיבות מחמירות אלה (פסקאות 94 עד 96 להכ"ד).

טענות המערערים ביחס ליסודות עבירת המרמה

טענות חלף

110.       חלף טוען, כי טעה בית המשפט בקביעתו כי הוא ביצע עבירת מרמה, שכן לא הוכח שהציג מצג שוא כלפי המל"ל, ולא הוכח קיומו של יסוד נפשי של מודעות הנדרש בעבירת מרמה. הוא טוען, כי ביצע הערכה כוללת של החלקה על בסיס נתונים חלקיים שהיו בידו, שעל פיהם יכול היה לגזור את שווי החלקה כולה. על פי הטענה, היתה לחלף 'התרשמות כללית' על נתוני החלקה השלמה כתוצאה מנתונים שהיו בידיעתו, אותם אסף מאנשים במקום, וכן נתוני תכנון, וכיוצא באלה. על יסוד זה אין מקום להסיק כי הציג ביודעין מצג שוא כלפי המל"ל כאילו העריך את החלקות בשלמותן אף כי בפועל לא עשה כן.

111.       אין לקבל קו טיעון זה. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי חלף אחז בשתי גרסאות שונות בקשר לעבודות השומה אותן ביצע במסגרת עריכת השומות למל"ל. האחת – גרסה שנתן במשטרה, והשניה – גרסה שהציג בבית המשפט.

112.       במשטרה, טען חלף באופן עקבי כי לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה, אלא ביצע שומה לחלקו של התובע בלבד, ושחר הוא שקבע את נתון שווי החלקה בשלמותה. ענין זה עלה בבירור מחקירותיו (ח"מ 03.04.02/28; ח"מ 25.06.02/4; ח"מ 17.7.02/5), ומהעימות שנערך בינו לבין שחר (ת/82א', בעמ' 38, 78). במשפט, שינה חלף את גרסתו, וטען כי הוא ביצע הלכה למעשה, את הערכת שווי החלקה בשלמותה, על יסוד נתונים כלליים שהתייחסו לשטח החלקה השלמה. גם בשלב סיכומי הטענות, טען חלף כי ביצע הערכת שווי כזו או אחרת, שהתבססה על נתונים חלקיים. בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדתו של חלף, וקבע:

"ההסברים שנמסרו במשפט על ידי תענך, שחר, חלף ושינה, לפיהם כשאמרו במשטרה שלא ביצעו שומה לחלקה בשלמות או הערכת שווי החלקה בשלמות התכוונו לכך שעשו זאת בדרכם לקביעת שווי מטר ממוצע בחלקו של התובע, היא גרסה כבושה שהועלתה לראשונה במשפט. החקירות במשטרה נמשכו לאורך חודשים ארוכים. לא הובאה כל סיבה לכבישת ההסברים במהלך חודשים ארוכים אלה. משכך, משקל הדברים שנמסרו במשפט בעניין זה, ועמדו בסתירה לדבריהם במשטרה, ככל שלא הוסברו הסבר ראוי, ולא נתמכו תמיכה בעלת משקל, מועט...

... דברי חלף, לפיהם בקובעו את שומת החלק היתה לו "התרשמות" על החלקה כולה, ועניינים נוספים שפורטו לעיל, יש [בהם] כדי להמחיש ולהוכיח כי ציון שווי החלקה בשלמות המופיע בחשבונות שערך שחר, נעשה בדרך בלתי ברורה ובלתי מוסברת, בדרך מקוצרת, דרך שאינה מלאה או מדוייקת, בדרך שהינה "מעין" הערכת שווי החלקה בשלמות" (פסקאות 84 ו- 88 להכ"ד).

113.       יש לקבל את קביעות בית המשפט, ולדחות את טענות חלף בענין זה. מקריאת הודעות חלף במשטרה, ומבחינת השומות שהגיש עולה בבירור כי גרסתו במשטרה, שלא היתה בבחינת "מחשבה מאוחרת", משקפת בצורה הקרובה ביותר את האמת. טענתו של חלף לפיה מעיון בשומות שערך עולה, למצער, ספק בשאלה אם ביצע הערכת שווי של החלקה בשלמותה אינה עומדת במבחן ההגיון. עיון בטיוטות אליהן הפנה (נ/96) מעלה כי ניתן למצוא בגב הטיוטות חישובים מספריים שונים. בדומה לבית המשפט קמא, גם אנו התקשינו לראות בחישובים אלה ענין ממנו ניתן להסיק כי מדובר בתהליך עבודה שעניינו הערכת שווי החלקות בשלמותן. בדומה ליתר הרישומים שנבחנו, אפשר שגם תחשיבים אלה מציגים הכפלת שטחים בערכים דולריים או שקליים מסוימים, אך לא ניתן להבין מהם כי הם מתייחסים לנתונים בדבר הערכת החלקות בשלמותן.

114.       גרסתו של חלף במשפט היא גרסה משוכללת, שנועדה לשפר עמדות ואין לקבלה. ברי, כי כאשר הבין חלף כי לא יוכל להסביר את חיובי שכר הטרחה שקיבל על פי סעיף 22.2 לתעריף בלא לבצע הערכה של שווי החלקה בשלמותה, בחר לשנות את גרסתו, וטען הלכה למעשה, כי ביצע הערכה כזו. במישור העובדתי טענה זו נדחתה, ובדין כך.

115.       במישור היסוד הנפשי, חתימתו של חלף על חיובי שכר טרחה רבים תוך הישענות על סעיף 22.2 לתעריף, בידיעה שלא בוצעה הערכה של החלקה בשלמותה, משקפת מודעות מספקת לצורך עמידה בדרישת היסוד הנפשי בעבירה. יש בכך לכל הפחות משום עצימת עיניים, שדינה כדין מודעות ממש (סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין).

טיעוני שינה ושחר

116.       טוען שינה כי לא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי, שכן לא היתה לו מודעות בדבר הצורך לערוך שומה לשווי החלקה בשלמותה. גרסתו של שינה היתה כי מעולם לא ערך כל שומה לחלקה בשלמותה. אין לקבל טענה זו. שינה היה מעורב באופן עמוק בתוככי שותפות המערערים, ויש לייחס לו עקב כך ידיעה מלאה על שיטת העבודה, ועל שיטת החיוב הפסולה של שכר טרחה שננקטה על ידם. יש לייחס לו ידיעה מלאה על משמעות סעיף 22.2 לתעריף, במיוחד בהיותו מופקד על פיקוח על חשבונות שכר הטרחה על פי הוראות השמ"ר גלעד יצחק (נ/19). יש לייחס לו ידיעה והבנה את שיטת העבודה שהזרימה לחשבונו סכומי עתק לאורך שנים, פרי שכר טרחה שהתבסס על חשבונות שנתון מרכזי בהם – שווי החלקה בשלמותה – לא נבדק בפועל. בענין זה, יש ליתן משקל רב גם לכמות העצומה של השומות שהגיש שינה למל"ל אשר הפכה אותו – ביחד עם חלף – לשותפים שידעו את פרטי היקף וטיב העבודות שבוצעו בפועל. יש, על כן, לראות בשינה כמי שהיה מודע באופן מלא למצג הכוזב שהוצג על ידי המערערים בפני המל"ל, ולמטרה שברקע אותו מצג – לקבל את "הדבר" – הוא שכר טרחה בשיעור שלא הגיע להם.

117.      שינה ושחר טוענים, כי טעה בית המשפט בכך שלא דרש מהתביעה להוכיח באופן פרטני את כל אלפי השומות שלגביהן טענה התביעה כי נגבה שכר טרחה ביתר. לדבריהם, כדי להוכיח את העבירה, היה על התביעה להוכיח את דרך עריכתה של כל שומה בנפרד, ולא היה מקום להחיל כאן את עקרון "שיטת הביצוע" הכוללנית, שבה התייחס בית המשפט כמכלול לכל השומות, על בסיסן התבקש שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף.

דין טענה זו להידחות. בית המשפט סקר לפרטי פרטים את מסכת הראיות, והגיע למסקנות עובדתיות בדבר שיטת ביצוע עיקבית לפיה במקרים בהם נתבקשו המערערים לשום חלק מנכס, הם דרשו וקבלו שכר טרחה בהתחשב בשווי הנכס בשלמותו על פי סעיף 22.2 לתעריף, וזאת גם כאשר הערכת שווי זו לא נעשתה. שחר עצמו אמר בחקירה, במסגרת עימות עם חלף, כי כדי לחשב את שווי החלקה לא נעשה "תהליך מורכב" הנדרש בשביל עשיית שומה, אלא נעשה חישוב לצורך שכר טרחה "על הצד הנמוך של השווי" (ת/82א, בעמ' 15-16). רק בדיעבד, לאחר שהשומה נעשתה, ולצורך גביית שכר הטרחה, הוכנס סכום שווי החלקה בלא ביצוע הערכה בפועל. בכל  חומר החקירה, לא נמצא בידי המערערים, ולו תחשיב אחד של שווי חלקה בשלמותה. החריג היה נ/66 שנערך על ידי שחר, שאינו משקף את הכלל.

שינה בחקירתו במשטרה הבהיר גם הוא, כי מעולם לא ביצע שומה לחלקה בשלמותה. בנסיבות אלה, לא נדרשה הוכחה ספציפית ביחס לכל שומה ושומה כנטען. המערערים הציגו מצג שוא עקבי לגבי כל שומה כאילו היא נערכה לגבי החלקה בשלמותה. הוכחת שיטת הפעולה לא חייבה, בנסיבות אלה, התייחסות פרטנית לכל שומה ושומה בנפרד. יתר על כן, כאשר נמצאה שומה חריגה לשיטת הפעולה השגרתית, בית המשפט התייחס לכך, ונתן לכך את המשקל הראוי (למשל, נ/66 שנערכה על ידי שחר).

118.      טענה נוספת שהעלה שינה היא כי טעה בית המשפט בחישוב סכומי הכספים שאותם קבלו המערערים כשכר טרחה על בסיס הפרקטיקה הפסולה, שכן לא התחשב בניכויי מס הכנסה.

           נושא סכומי שכר הטרחה שקבלו המערערים על בסיס שימוש בסעיף 22.2 לתעריף פורט בפסק הדין קמא (פסקה 91 להכ"ד). בית המשפט בדק את הראיות, ובסופו של דבר הסתמך על מסמך נ/16, המתייחס לתשלומים ששחר קיבל החל משנת 1996, וממסמך זה גזר את היקף הסכומים המשוער שקיבלו יתר המערערים על בסיס הסכם שוויוני לחלוקת שכר טרחה שהיה ביניהם. בית המשפט הדגיש כי הסכומים הם "לפני ניכוי מס הכנסה" והוא אינו קובע את שיעורם המדויק. אין צורך לענייננו בהגדרה מדויקת של סכומי שכר הטרחה כאמור, ובית המשפט קמא לא הניח אחרת.

119.       ניתן לסכם ולומר בפן הנורמטיבי: הוכח ביחס למערערים כי נתקיים יסוד מצג השוא בעבירת קבלת דבר במרמה, שכן בפועל, הוצג על ידם למל"ל חשבון שכר טרחה על פי ההנחה כי נערכו בפועל שומות לחלקות בשלמותן לצורך הערכת חלקם הבלתי מסוים של תובעי הגמלאות באותן חלקות, אף כי הערכות כאלה לגבי החלקות לא נעשו בפועל. יסוד "קבלת הדבר" התבטא בקבלת תשלומי שכר הטרחה מהמל"ל, אשר לא הגיע למערערים על פי העבודות שבצעו. המל"ל שילם למערערים על פי חשבונות שקיבל, כיון שסבר בטעות כי המערערים זכאים לתשלומי שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף. בכך נתקיים גם הקשר הסיבתי בין המצג הכוזב שהוצג לו על ידי המערערים, לבין "קבלת הדבר". עוד הוכח, כי המערערים היו מודעים באופן מלא למצג שהציגו, ולאפשרות קבלת דבר מכוחו. כקביעת בית משפט קמא, כולם היו מודעים לכך כי לא מתבצעות לצורך השומות הערכות של שווי החלקות בשלמותן, הנחוצות לצורך גביית שכר טרחה על פי סעיף 22.2 לתעריף, וידעו כי השכר המתקבל כתוצאה מהגשת חשבונותיהם כאמור, הינו נטול זיקה למציאות שהתרחשה בשטח.

           צדק בית המשפט המחוזי גם בקביעתו כי נסיבות המקרה הן חמורות במיוחד לאור פעולתם המשותפת של המערערים בחבורה, בהתחשב באורך התקופה בה נגבו תשלומי שכר טרחה על פי שיטה זו, לאור היקפם העצום של הסכומים בהם מדובר, ולאור מעמדם המיוחד של המערערים כעובדי מדינה בכירים, החבים חובת אמון מיוחדת למדינה ולשירות המדינה. המערערים היו מודעים לנסיבות מחמירות אלה.

           לפיכך, נתקיימו במערערים יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

אחריות תענך כמבצע בצוותא

120.       בית המשפט המחוזי הרשיע את תענך כמבצע בצוותא עם שאר המערערים. החלטה זו התבססה על הודאת ארבעת המערערים שהיו שותפים לעבודות שבוצעו עבור המל"ל. הם חילקו ביניהם את העבודות, ובצעו אותן בחלקים לא שווים, אך על פי ההסכם ביניהם, שכר הטרחה שהתקבל עבור השומות חולק ביניהם שווה בשווה. במסגרת הסדר השותפות לשנים הרלבנטיות לאישום, החשבונות השונים נערכו כולם במרוכז על ידי שמואל שחר. ארבעת המערערים חתמו על מסמך הריכוז שליווה את החשבונות בגין כל שומה שמי מהם ביצע. ארבעתם קבלו את אישור השמאי הממשלתי הראשי באמצעות נאוה סדן ז"ל. תענך אישר כי חתימתו על מסמכי הריכוז נדרשה כמו חתימת שאר המערערים, כדי שכל אחד מהם יקבל את חלקו בשכר הטרחה.

121.       תענך טוען, כי בית המשפט שגה כאשר ייחס לו ביצוע בצוותא עם יתר המערערים, חרף הספק שעלה אם בשומות שהוא עצמו ביצע נעשתה הערכה של שווי החלקה בשלמותה. טענתו של תענך לגבי הרשעתו כמבצע בצוותא היא כי הוא לא הכיר את תהליך העבודה השמאית של חבריו במסגרת השומות שהם היו אחראים להן, והוא היה אחראי לשומות שלו בלבד, אשר לגבי עריכתן זוכה מן הספק, ואין לייחס לו מודעות ביחס לשומות המערערים האחרים, הנדרשת לצורך הרשעתו באישום הראשון.

122.      תיקון 39 לחוק העונשין עיגן בחוק את אחריותם של הצדדים השונים לעבירה – המבצע, המשדל והמסייע – והוא משקף את הנורמה הבסיסית של דיני השותפות לעבירה במשפט הפלילי בישראל. מטרת ההבחנה בין השותפים האפשריים לעבירה נועדה לשקף את מידת הפגיעה הטמונה בהתנהגותו של כל אחד מהם בערכים חברתיים מוגנים (ע"פ 8710/96 הלדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 544-545 (1997), להלן: פרשת הלדשטיין; פרשת מרקדו, בפסקה 84). העיקרון המנחה את סיווגם של נאשמים כשותפים לעבירה הינו פונקציונלי-מהותי, ועל פיו נבדק חלקו של כל אחד מהם בעשייה העבריינית הכוללת. סעיף 29 לחוק העונשין בחלקו הרלבנטי לענייננו, קובע:

"29. מבצע

(א) מבצע עבירה – לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר."

עיקרי יסודות ה"ביצוע בצוותא" הותוו בידי הנשיא א' ברק בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996), כדלקמן:

"... המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים... תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'... אכן, לעניין הביצוע בצוותא, תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית" (שם, בעמ' 250).

           בפרשת ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (להלן: פרשת פלונים) הוא קבע:

 "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת..." (פרשת פלונים, בעמ' 403; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, להלן: פרשת דנ"פ משולם, עמ' 50 (פסק דינו של הנשיא א' ברק); וראו גם ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל פסקה 8 לפסק דינו של השופט לוי (  , 25.10.2007))."

        (ראו עוד: ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534; ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.1996); פרשת פלונים; ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539 (1995); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (  , 28.9.2005); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב' 179 ואילך (1987), להלן: פלר ב'; רות קנאי "המחשבה הפלילית הנדרשת לנסיבות   העבירה" מחקרי משפט י"א 147 (1994); מרים גור-אריה "צורות של ביצוע עבירה  פלילית" פלילים א' 29 (1990); מרדכי קרמניצר "המבצע בדיני העונשין  – קווים לדמותו" פלילים א' 65 (1990), להלן: קרמניצר; אהרן אנקר "על ההבחנה בין המבצע   בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז 339 (2002); גבריאל הלוי השותפות לדבר עבירה (2008); יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין 457-538 (2008)).

123.      המבצעים בצוותא הם מספר עושים אשר לקחו חלק בביצועה הישיר של העבירה. הם "כח משימה עברייני", אשר יצא לדרך הפלילית כשהוא מצוייד במספר זרועות, אשר באמצעות כל אחת מהן הוא יגשים את מטרתו הפלילית. יחדיו, הם מהווים את ה"גרעין הקשה" של בצוע העבירה (פרשת פלונים, בעמ' 403; ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (  , 31.12.2008), להלן: פרשת הורוביץ). הבחינה הפונקציונאלית-מהותית נעשית, הלכה למעשה, בשני מישורים שונים – המישור העובדתי והמישור הנפשי:  

"ככלל ניתן לומר, כי המבחנים השונים שהותוו לאיתורו של המבצע בצוותא, ולאבחנתו מיתר הצדדים לביצוע העבירה, מבקשים ליתן ביטוי למדד עובדתי ולמדד נפשי. המדד העובדתי עניינו בהגדרת מהות המעשה הנדרש ממעורב במסכת העבריינית. לענין זה נפסק כבר כי למושג "ביצוע" שבסעיף 29(ב) לחוק העונשין "משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה" (ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל (  , 21.2.96)). המדד הנפשי מבקש לעמוד על היסוד הנפשי שהתקיים באותו מעורב בהתאם למבחן משולב התר אחר מידת קרבתו למעגל המבצעים, ואחר מידת יכולתו להשפיע על גורל הביצוע" (פרשת הורוביץ, בפסקה 46; כן ראו: פרשת דנ"פ משולם, בעמ' 20).

124.      בכל הנוגע ליסוד העובדתי בביצוע בצוותא, ניתן משקל רב לבחינת חלקו של הנאשם בביצוע העבירות, ומידת מעורבותו ושליטתו הפונקציונאלית-מהותית במסכת העבריינית. אין חובה כי במבצע בצוותא יתקיימו כל היסודות העובדתיים של הנורמה הפלילית אלא הדגש הוא על השליטה הפונקציונאלית שיש למבצע, ולאו דוקא על התקיימות מלוא יסודות העבירה לגביו. "שליטה פונקציונלית אין משמעה כי לכל מבצע בצוותא שליטה מלאה על כל מהלך ביצוע העבירה, אולם יש לו שליטה רעיונית על הביצוע כולו" (פרשת הורוביץ, בפס' 50-51; פרשת דנ"פ משולם, בעמ' 63; קרמניצר, בעמ' 72-73). אשר ליסוד הנפשי, נדרש כי המבצע בצוותא יהיה מי שמתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה, וכן מודעות לכך שהוא פועל בצוותא עם שותפיו. בבחינת אחריות המבצע בצוותא, נלמד היסוד הנפשי ממכלול התשתית הראייתית. "אפיון היסוד הנפשי נלמד, במקרים רבים, מהתנהגות העושה, ומאופי תרומתו לביצוע העבירה. אין תימה, כי המבחנים שגיבשה הפסיקה התייחסו, בעיקר, למהות העשייה של המעורב, ולהיקפה... למושג "מעשה-ביצוע", כמובנו בסעיף 29(ב), ניתנה בפסיקה משמעות רחבה. הגדרה זו מאפשרת לכלול במעגל המבצעים בצוותא משתתף, שיחסו הנפשי לעבירה (שאינו שנוי במחלוקת, או הנלמד ממקור עצמאי) היה כשל מבצע, גם אם חלקו בעשייה היה קטן יחסית" (פרשת דנ"פ משולם, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' מצא; פלר ב', בעמ' 196; פרשת מרקדו, בפסקה 86). היסודות העובדתי והנפשי מתחברים אלה אל אלה לבחינה משולבת של העשייה העבריינית, על מנת לקבוע אם נתקיימה אחריות לביצוע בצוותא. מבחן משולב זה מגלם איזון פנימי בין המרכיבים השונים של האחריות הפלילית, ומתקיימת אינטראקציה פנימית ביניהם (פרשת מרקדו, בפסקה 89; פרשת הלדשטיין, בעמ' 549; פלר ב', בעמ' 197; פרשת הורוביץ, בפסקה 51).

125.      דין טענותיו של תענך לענין היותו "מבצע בצוותא" להידחות. מעורבותו כמבצע בצוותא הוכחה, ואף הוכח כי ידו בעשייה העבריינית היתה מכרעת, עד כדי היותו "אדון הפעילות העבריינית" והציר המרכזי שסביבו חג המעגל הפלילי של חבריו.

126.      ראשית ייאמר, כי בית המשפט קמא דחה דחייה גורפת את גרסת תענך במשפט, לפיה לא היה מודע, או היה מודע רק באופן חלקי, לפעולות חבריו בהגשת חשבונות שכר הטרחה שהתבססו על סעיף 22.2 לתעריף. נקבע כי תענך היה מודע באופן מלא לתהליך העבודה של חבריו, הכיר את השומות שערכו, והיה מודע לכך שהשומות היוצאות מהשותפות הינן שומות לא אמיתיות. ממצאים אלה, המתבססים על התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט, מהווים בסיס להרשעתו כמבצע בצוותא.

127.      אמנם, ככל שהדבר קשור בהיקף בצוע השומות, חלקו של תענך לא היה גדול כשל חבריו. בית המשפט קמא הטיל ספק ביחס לשאלה האם בשומות שהוכנו על ידו, העריך תענך את שווי החלקה כולה, אם לאו, ולכן זוכה מן הספק בכל הקשור לשומות שנערכו על ידו הוא. אולם, חלקו בהתנעת השותפות, ובהובלתה – כשחלקו ברווחי השותפות זהה לחלקם של חבריו – לא נותרה מוטלת בספק. ואמנם, שחר ציין בהודעתו כי "תענך נתן חלקים בעבודה שלא תמיד השתקפו בעבודה עצמה" (ח"מ 04.03.02/11). עצם נוכחותו וסמכותו הם שאפשרו את הוצאתה אל הפועל של שותפות המרמה, שמפירותיה הוא נהנה, בשווה עם חבריו. מחומר הראיות ברור עוד, כי היה נהיר לתענך כי אין מיתאם בין אופי עבודות השומה שהתבצעו עבור המל"ל, לבין שכר הטרחה שנדרש בגינן, וכי יש לנקוט בכל הפעולות האפשריות כלפי הגורמים השונים על מנת לשמר את העולם המדומה שיצרו המערערים, שבאמצעותו נתאפשר המשך הזרמת כספי המרמה לכיסם.

128.      יחסי השותפות בין החברים, ותענך בראשם, מתאפיינים במספר סימני היכר:

יחסי שותפות הדוקים בין כלל המערערים – נתון ראשון העולה מהתשתית הראייתית הינו קיומה של שותפות הדוקה בה חברו המערערים. ההזדמנות שנפלה בחלקם של המערערים בשנת 1978 לבצע שומות פרטיות עבור המל"ל, הובילה אותם לקשרי שותפות הדוקים לאורך שנים, אשר הלכו והתהדקו לאורך הזמן. מדובר בשותפות בעבודה, בחלוקת המשימות, בקשר עם המל"ל והשמאי הממשלתי הראשי, ובחלוקת הרווחים. השותפות נוצרה על רקע יחסי העבודה ההדוקים שנתקיימו בין המערערים מכח עבודתם המשותפת בלשכה בחיפה. מחומר הראיות עולה כי לאורך השנים קיימו השותפים פגישות רבות ביניהם, במסגרתן דנו בנושאים שונים שנגעו לביצוע השומות למל"ל (תענך, ח"מ 5.3.02/2); ביניהן, היו פגישות ללימוד תהליך השומה ביישובי הצפון; חלוקת העבודה בין השותפים (תענך, ח"מ 05.03.02/6); עיסוק בבעיות נקודתיות הנוגעות לשומות; העברה שוטפת של טופסי וריכוזי חשבון לחתימה (תענך, ח"מ 04.03.02/10; ח"מ 04.03.02/25); עיסוק בעניינים הנוגעים לשכר הטרחה; פתרון בעיות שעלו לאורך הדרך; התמודדות משותפת עם מותה של נאוה סדן ז"ל (תענך, ח"מ 04.03.02/23); ועוד. מקומו של תענך לא נפקד מיחסי השותפות האמורים. ההיפך מכך, חומר הראיות מעלה כי מקומו בשותפות הינו מרכזי ביותר, וניתן אף לומר כי היה ממוביליה של השותפות. מיקומו הוא במעגל העשייה הפנימי עם חבריו המערערים, או בלשונו של תענך עצמו: "למעשה פעלנו כמו בנק נתונים, התייעצנו אחד עם השני אם משהו היה לא ברור" (תענך, פ' 750/23).

129.      כל אחד ואחד מריכוזי החשבון של המערערים לצורך קבלת שכר טרחה נשא את חתימתו של תענך. לאורך כל שנות העבודה המשותפת של המערערים, יצאו כל ריכוזי שכר הטרחה כאשר הם חתומים על ידי תענך ביחד עם יתר המערערים, אשר היו מעבירים את המסמכים האחד אל השני כדי שכל השותפים יחתמו עליהם. לנתון זה חשיבות מיוחדת מכמה בחינות. ראשית, חתימה זו על ידי תענך משקפת את מידת קרבתו אל המעגל העברייני הפנימי ואל תהליך קבלת שכר הטרחה על בסיס השומות שערכו המערערים. עולה מכך, כי בכל שלב בחייה של השותפות, תענך היווה שותף פעיל, אשר ערב לכל אחד ואחד מתוצרי העבודה של השותפות. במצב דברים זה, קשה לקבל את עמדתו לפיה לא היה מודע למתרחש, ולא ידע מהי משמעות תוצרי העבודה של חבריו, עליהם הטביע את חתימתו. יתר על כן, חתימתו של תענך התנוססה על הדרישה המקצועית של השמאים לשכר טרחה, וככזו, היא ביטאה את אחריותו המקצועית של תענך לשומות, וגם לנתון זה יש משקל לענין מודעותו. החתימה משקפת את שליטתו הפונקציונלית של תענך בפעילות השוטפת של השותפות נוכח הצורך בחתימתו לשם העברת החשבונות וקבלת הכספים. 'פרשת החתימות בלאנקו', במסגרתה הוכח כי לאורך תקופות ארוכות חתם תענך על ריכוזי חשבון ריקים, רק מקרבת אותו עוד יותר אל העשייה העבריינית, משהדבר מעיד כי בחר לסמוך על עורכי החשבונות בצורה מוחלטת, ולאפשר להם לנקוב בסכומים כאלה או אחרים, כאשר חתימת ידו כבר מצויה עלי הדף. ברמת השליטה הפונקציונאלית, היווה, אפוא, תענך גורם מרכזי בפעילות השותפות. בידיו היתה השליטה על הפעילות העבריינית, ובידו היה הכוח להפסיקה בכל רגע נתון.

130.      שותפות ברווחים – נתון מרכזי נוסף ממנו ניתן ללמוד על היות תענך מבצע בצוותא של העבירה מתבטא בשותפותו המלאה ושוות-הערך ברווחי השותפות. נתון זה, שמעולם לא ניתן לו הסבר בעדות מי מהמערערים (להתייחסותו של תענך, ראו: ח"מ 04.03.02/11-12), משליך גם הוא באופן מהותי על מעורבותו, ובעיקר על רצייתו בהגשמת העשייה העבריינית של השותפות. אין חולק, כי לאורך כל חיי השותפות, למעט תקופה קצרה בה הוצא ממנה, היה תענך שותף מלא ושווה "זכויות" ברווחי השותפות. מנת חלקו השווה בשותפות ניתנה לו למרות שמבחינת השקעת עבודה בשטח, תרומתו היתה מזערית. מתוך אלפי שומות שערכו חבריו, ביצע תענך עשרות בודדות. חרף זאת, המשיך לקבל נתח שווה מרווחי שכר הטרחה (ח"מ 04.03.02/20). סכומי הכסף שקיבל תענך כתוצאה מעבודות השמאות שנעשו עבור המל"ל היו בהיקפים גדולים ביותר גם בהתייחס להכנסותיו מעבודתו בתור סגן השמאי הממשלתי הראשי (ת/151). לשותפותו ברווחים ישנה השלכה ישירה על מעורבותו של תענך במעגל העבירה. היא ממקמת אותו כנהנה ישיר ממעשי המרמה, ואף יותר מכך – היא מציבה אותו כנהנה העיקרי מהשותפות, שכן בניגוד לחבריו, השקעתו הפיזית בתוצרי עבודות השמאות הינה פחותה ביותר, ולמעשה מזערית.

רווחיו של תענך מהשותפות שאינם עומדים ביחס ישר למידת השקעתו הפיסית בעריכת השומות ניתנים להסבר על רקע חלקו המשמעותי בהנהגה המקצועית של השותפות, ובנקיטת פעולות שאיפשרו את המשך קיומה. ההנאה מפירות השותפות לא היתה הנאה פאסיבית ממעלליהם של אחרים, אלא הנאה שנבעה מפירות הנהגתו את השותפות, הכוונת פעולותיה, ומעורבות מלאה במהלכיה. למעורבות זו, התלווה יסוד חפצי דומיננטי בהמשך פעילותה של השותפות, ובמאמץ מתמיד שלא לחשוף את קוויה המרמתיים של פעילות זו.

131.       הדרכה והכוונה של השותפים – מהראיות עולה, כי תענך היה הרוח החיה בשותפות והיה לו תפקיד של הנהגה מקצועית בשותפות. הוא היה השמאי הבכיר ביותר מבין הארבעה. הוא עיין בשומות רבות, והיווה הגורם המקצועי שאליו פנו השמאים לצורך קבלת ייעוץ מקצועי כשהתעוררו בעיות (שחר, ח"מ 04.03.02/11). חרף הכחשותיו של תענך (פ' 768/4), הוא היה מקבל לידיו כמות מסוימת של שומות חבריו, אגב עריכת חשבון שכר הטרחה, ומעיין בהן, בין לבקשת חבריו, ובין לבקשת סדן. הוא עצמו טען כי היה רואה בין 10 ל-20 שומות של חבריו בכל שנה (פ' 727/12). תענך ביחד עם חלף, הם אלה שהובילו לאורך שנים את המגעים של השותפות עם המל"ל בכל הנוגע לאופן תשלום שכר הטרחה (ח"מ 15.04.02/6). דוגמא לכך היא הפגישה עם אנשי המל"ל ביום 18.7.89 בתקופת כהונתו של ליפשיץ (נ/23). גם חלקו המוכח של תענך בפרשת השמטת חתימתה של נאוה סדן על ריכוזי החשבון, שהובילה בסופו של דבר לחשיפת הפרשה, מעידה על מעורבותו העמוקה בעשייה העבריינית.

132.      מודעות ישירה למעשי המרמה – במישור הנפשי-חפצי, חומר הראיות מעלה בבירור כי תענך רצה בהמשך קבלת עבודות השומה עבור המל"ל, וקבלת שכר הטרחה עבורן, תוך שהוא מודע לכך כי קיימת סכנה להפסקתן בשל החריגות בגביית שכר הטרחה. נתון זה, משתקף בבהירות מהודעותיו במשטרה, אשר אומצו על ידי בית המשפט קמא, המעידות על מודעותו לנעשה. תחילה, תענך הודה שהכיר את חשבונות שכר הטרחה, והבהיר כי דחק בשחר להיזהר:

"אני אמרתי לשמואל שחר, שאסור לנקר עיניים. אם אנחנו כבר עושים את העבודה ומגישים, אז אסור לנקר עיניים. צריך להשתדל שלא לנקר עיניים. לשאלתך האם גם למוסא אמרתי שאין לנקר עיניים, אני משיב שבשיחת חולין כן. אני חושב שמוסא ידע גם כן שהסכומים בשומות לטובת מחלקת הבטחת הכנסה בביטוח הלאומי הם גבוהים, ביחס לעבודה המושקעת. ממה שראיתי היום, בשומות יש גם חשבונות מנופחים. מי שלא מבין בזה יכול לחשוב שהכל תקין. הכוונה לשימוש בסעיף 22.2" (ח"מ 04.03.02/25, הדגשה לא במקור).

"אני בטוח שהביטוח הלאומי לא ידע מהו הסטנדרט ומה נדרש... לשאלתך אז כיצד היה ניתן לבקר את השומות שהוכנו, אני משיב שנכון לאז ועד היום אין על זה ביקורת" (ח"מ 05.03.02/4).  

 

מאמרותיו אלו, ואמרות נוספות, עולה בברור כי תענך פעל מתוך תודעה כי יש לבצע את גביית שכר הטרחה בזהירות רבה, מבלי לעורר את חשדו של איש. זאת,  בשל המודעות שנתקיימה בו כי חברי השותפות מנצלים את אי התמצאותם של אנשי המל"ל בפרטי הכללים לגביית שכר טרחה, ולכן מתאפשרת גביית שכר טרחה ביתר מבלי שבוצעה העבודה הנדרשת לצורך כך. מודעותו המלאה לחריגה שבגביית שכר הטרחה עולה מדברים שאמר בחקירתו במשטרה (ח"מ 5.3.02/2; ח"מ 5.3.02/6; 4.3.02; ח"מ 5.3.02/17).

      

133.      מחומר הראיות עולה בבירור כי מדובר באדם השותף עם חבריו להתנהלות הכרוכה בדרישות תשלום מופרזות בעבור עבודה שלא בוצעה, תוך ניצול חוסר תשומת הלב של המל"ל לרזי התעריף ואופן עריכת חשבונות שכר הטרחה. למעורבותו של תענך נילוותה מודעות מלאה בדבר מצגי המרמה של השותפות. מודעות זו הביאה אותו להתרות בחבריו שינמיכו את "להבות המרמה" ושלא ינקרו עיניים בחשבונות שהם מגישים. חרף מודעותו המלאה למתרחש, ומעורבותו במהלכים, הוא לא חשף את הענין בפני הממונים באגף, אלא המשיך לקחת חלק בשותפות, וליהנות מפירותיה. למצער, חלה עליו חזקת "עצימת עיניים", המספקת את דרישת היסוד הנפשי בעבירה (ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735, 757-758 (2001); ע"פ 3116/99 יהודה גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 193, 204 (2000); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א' 519 (1984); ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 304; ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (  , 23.06.08)).

134.      התמונה המצטיירת מחומר הראיות מצביעה בבירור על מעורבותו של תענך בפעילות העבריינית של השותפות, ועל היותו מבצע בצוותא, המצוי עמוק בתוך המעגל הפנימי של העשייה העבריינית.

135.      אוסיף, כי עובדת זיכויו מן הספק מעבירת מרמה הקשורה בשומות שהוא עצמו ערך, אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותו של תענך כמבצע בצוותא לפעולות השותפות, ולטובות ההנאה שקיבל במסגרתה. גם בהנחה כי תענך עצמו ערך את השומות שהיו באחריותו תוך הערכת שווי החלקות בשלמותן, אין בכך כדי לגרוע ממעורבותו וממודעותו לכך שכלל השומות שנערכו על ידי חבריו, בהיקפים גדולים ביותר, לא כללו הערכות כאלה, וחרף זאת, נדרשו תשלומי שכר טרחה בסכומי עתק על בסיס מצג שוא. הספק העולה ביחס לשומותיו של תענך עצמו מספק חיזוק למודעותו המלאה כי נדרשה הערכת החלקה בשלמותה, לצורך גזירת שכר הטרחה ביחס לשומת חלקו של מבקש הגמלה, וכי היא לא בוצעה בשומות חבריו, שהיוו בסיס לדרישות תשלום שכר טרחה מופרזות ביותר.

136.      יש לדחות, אפוא, את טענת תענך כי יש לבטל את הרשעתו באישום הראשון מכח היותו "מבצע בצוותא".

תוצאה

137.       על יסוד הדברים האמורים, דין הערעורים בדבר הרשעת המערערים בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נשוא האישום הראשון, להידחות.

עבירת מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין

138.       המערערים תענך, שחר וחלף הורשעו על פי האישום הראשון גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין. הרשעתם בעבירה זו התבססה על הקביעה כי במעשי המרמה החמורים שבצעו באופן שיטתי ומתמשך, תוך הפרת חובותיהם כעובדי מדינה, העדפת האינטרסים הכלכליים הפרטיים שלהם על פני אינטרס הציבור, ותוך הסתרת העבודות הפרטיות שעשו ללא היתר, נתקיימו יסודות העבירה.

           מוקד טיעונה של התביעה היה, כי בהיות המערערים עובדי מדינה בכירים, הם הפרו את אמון הציבור בכך שחייבו רשות של המדינה בשכר טרחה מופרז בגין עבודות שלא בוצעו. בכך העמידו עצמם בניגוד עניינים מול חובתם הציבורית כעובדי מדינה, והעדיפו אינטרס כלכלי פרטי על פני חובתם כלפי הכלל.

139.       בית המשפט קמא קבע כי בחשבונות שכר טרחה שהגישו, הציגו המערערים  מצג כוזב בפני המל"ל כי בצעו הערכות של שווי החלקות בשלמותן, אף כי מצג זה לא היה נכון. הם קבלו כספים רבים על יסוד מצג כוזב זה. בכך, בהיותם עובדי מדינה בכירים הפרו את אמון הציבור בחייבם את המל"ל בשכר טרחה מופרז בגין עבודות שלא בוצעו, והעמידו עצמם בניגוד עניינים, כשאל מול חובתם הציבורית כעובדי מדינה העמידו אינטרס כלכלי שלהם עצמם (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004), להלן: פרשת דנ"פ שבס). נקבע, כי בבצוע מעשים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שהצמיחו סכומי כסף נכבדים ביותר, שהמערערים שלשלו לכיסם, הם פגעו בערך אמון הציבור, ויצרו ניגוד עניינים מובהק בין חובתם כעובדי ציבור, לבין האינטרס הכלכלי שלהם, עצמם.

           בית המשפט קמא דחה, ובדין כך, את הטענה שהועלתה על ידי תענך לפיה מאחר שהשומות שהוכנו עבור המל"ל הן בגדר עבודות פרטיות, הרי המעשים הפליליים המיוחסים למערערים לא נעשו "במילוי תפקידם" כדרישת סעיף העבירה, וממילא לא נתקיימו יסודות העבירה. נפסק, כי גם אם נעשו השומות כעבודות פרטיות, המערערים בצעו אותן בכשירותם כעובדי מדינה, ולא כאנשי מקצוע פרטיים. היותם של המערערים עובדי ציבור הוא הגורם שבזכותו התאפשרה נגישותם לעבודות הפרטיות, שהתשלום בגינן התקבל אף הוא מהמערכת הציבורית. בית המשפט הוסיף, כי לניגוד העניינים במקרה זה מתלווה פן מחמיר, המשלב אותו לגדר האיסור הפלילי בשל הפגיעה הערכית המתלווה אליו. כן נפסק, כי נתקיימה מודעות המערערים ליסודות העובדתיים של העבירה. לאור זאת, הם הורשעו גם בעבירה זו. ההרשעה בעבירה זו לגבי תענך תוחמה מבחינת הזמן עד לספטמבר 2000, מועד פרישתו משירות המדינה.

המתווה הנורמטיבי

140.      עבירת המרמה והפרת אמונים כלולה בפרק שכותרתו "עבירות בשירות הציבור וכלפיו".

          

           זו לשון העבירה בסעיף 284 לחוק העונשין:

"מרמה והפרת אמונים

עובד הציבור, העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

           לצד עבירת השוחד, משמשת עבירת המרמה והפרת אמונים נורמה פלילית מרכזית במסגרת ההגנה על סדרי השלטון במדינה. היא יורדת ללב הקשר שבין עובד הציבור לבין הציבור שאותו הוא נועד לשרת. קשר זה בנוי, ביסודו, על אמון הציבור בעובדים הפועלים למענו, והוא אבן יסוד בקיום חיי חברה תקינים. העבירה של מרמה והפרת אמונים הינה 'עבירת מסגרת', אשר יסודותיה העובדתיים מוגדרים ברמת הפשטה גבוהה, ולכן ההלכה הפסוקה עסקה בהגדרת גבולותיה ותחומיה הנורמטיביים (ע"פ 20/53 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 845 (1955); ע"פ 151/66 גייזלר נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(2) 447, להלן: פרשת גייזלר; ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 705 (1983), להלן: פרשת אבו חצירא; ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרויש, פ"ד מה(2) 663; פרשת ברזל, בעמ' 569; ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793, להלן: פרשת ציוני; ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, להלן: פרשת גנות; בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, להלן: פרשת סויסא; ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נז(2) 496 (2003)). בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון נוסף בפרשת דנ"פ שבס, עיצב בית המשפט העליון (מפי הנשיא א' ברק) את יסודותיה וגבולותיה של העבירה. קביעות אלה ינחונו בהבנת יסודות העבירה וביישומם על נסיבות מקרה זה.

להמשך פסק הדין - לחץ כאן