ע"פ 4980/07
|
המערער:
|
אלון
כהן
|
המשיבה:
|
מדינת
ישראל
|
ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב –יפו
שניתנה ביום 25.4.07 ע"י כב' השופט צ' גורפינקל בתיק 40207/04
|
פסק-דין
|
1.
לפנינו
ערעור על הכרעת דין, גזר דין, והחלטה בעניין חילוט כספים ורכוש, שיצאו תחת ידו של
בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) בעניינו של המערער. בית המשפט הנכבד קמא הרשיע את המערער,
שהוא סוחר רכב, בשורה של עבירות, הכוללות מקרים רבים של זיוף, שימוש במסמך מזויף,
התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה, וכן הלבנת הון ועבירות מס. על המערער הושת עונש
של שבע שנות מאסר בפועל, וכן הוטלו עליו גם מספר מאסרים מותנים, הכל כמפורט בהמשך.
כן הורה בית המשפט, בקשר עם עבירת הלבנת ההון, על חילוט כספים מתוך רכושו של
המערער, וכן חולטה דירה שנמצא כי היא דירה השייכת לו.
הערעור, לאחר צמצומו בידי
המערער, מכוון כיום כנגד:
(א) שלושה רכיבים מהכרעת הדין (עבירות הזיוף,
התחזות כאחר, והלבנת הון).
(ב) חילוט הרכוש.
(ג) חומרת העונש שנגזר על המערער.
בסמוך יובאו העובדות
הצריכות לענייננו. מכיוון שהמערער כמעט ואיננו משיג עוד על ממצאיו העובדתיים של
בית המשפט הנכבד קמא, הרי שהדברים יובאו בקיצור יחסי.
כתב האישום וההליכים בבית המשפט המחוזי
2.
כנגד
המערער הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום, שלאחר תיקונו (פעמיים) החזיק 75 אישומים,
שאלו עיקריהם:
(א) אישומים מס' 72-1:
בתקופה
הרלבנטית לכתב האישום, כך נטען, סחר המערער בכלי רכב משומשים. במסגרת פעילותו זו,
הונה קונים שונים של כלי רכב. דפוס הפעולה הנטען של המערער היה כדלקמן: הוא רכש
כלי רכב מחברות בעלות ציי רכב. כלי הרכב היו כאלה, אשר צברו נסועה (קילומטראז')
נכבדה, והמערער רכשם במחיר נמוך, המשקף את המרחק שנסעו. את כלי הרכב רכש המערער,
תוך שהוא מתחזה בחלק מן המקרים כאחיו, יוסי חי כהן (להלן: יוסי כהן), המתגורר דרך קבע בארה"ב. לאחר מכן רשם המערער את כלי
הרכב על שמו, או על שם אחרים (אחיינו: אבי כהן, או אנשים נוספים). בשלב זה הזמין
המערער ממשרד הרישוי "כפל רשיון", שבו פרטים מעטים יחסית לאלו המופיעים
ברשיון המקורי, דבר שהקל עליו להסתיר – בעיקר מן הרוכש הבלתי מקצועי – את העובדה
שהרכב היה שייך בעבר לחברה בעלת צי רכב. בנוסף, המערער זייף את מד האוץ
(הספידומטר) בכלי הרכב והפחית את המרחק הרשום בו עד כדי רבע, הווה אומר: באלפי
ק"מ, ולעתים בעשרות, או אפילו מאות אלפי ק"מ (בהתאמה למקרה). כל זאת עשה
המערער בכוונה להצליח למכור את כלי הרכב במחיר גבוה משוויים הריאלי. לאחר מכן פרסם
המערער מודעות למכירת כלי הרכב שהוצגו כאילו הם מבעלות פרטית וכאילו צברו רק את
המרחק שבמד האוץ, שזויף. לבסוף מכר המערער את כלי הרכב לקונים תמימים (באישומים
נכללו 72 כאלה במספר), תוך שימוש במצגים האמורים. יצוין, כי אחד מ-72 האישומים
נזנח במהלך הדיונים בתיק.
את עיקר התקבולים ממכירת כלי הרכב הנ"ל הפקיד המערער,
כך נטען, בשני חשבונות בנק שנוהלו על שם יוסי כהן, שבהם היה המערער מיופה כח. זאת
הוא עשה לשם הסוואת הכספים, פירות מעשי עבירה, וכן לשם הסתרת פעילותו העסקית
מרשויות המס.
בגין המעשים הנטענים האמורים הואשם
המערער בביצוע 24 עבירות של התחזות כאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 72 עבירות של זיוף ושימוש
במסמך מזויף, בנסיבות מחמירות, בהתאם לסעיפים 418 ו-420 לחוק ו-72 עבירות של קבלת
דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק (אחד האישומים נזנח במהלך הדיון, כאמור).
כן הואשם המערער בפרק זה שבכתב האישום בביצוע עבירה של הלבנת הון (ביחס להפקדת
כספי העבירות, כולן או מקצתן, בחשבונות יוסי כהן) – בניגוד לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוקאיסור הלבנת הון).
(ב) אישום מס' 73: לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך
21.4.2003 התקשר המערער, כשלוח של יוסי כהן, בהסכם לרכישת דירה הידועה כגוש 6161
חלקה 423/500 ברח' גולומב 33 בגבעתיים (להלן: הדירה), עבור
יוסי כהן, זאת תוך שימוש בייפוי כוח קונסולרי. את תמורת הדירה שילם המערער, בין
היתר, באמצעות כספי העבירות הנ"ל, שאותם הפקיד קודם לכן בחשבונות שנוהלו
על-שם יוסי כהן. בכתב האישום נטען כי כספי העבירות הם בבחינת "רכוש
אסור", כמשמעותו בחוק איסור הלבנת הון, ולכן השימוש בהם לרכישת הדירה מהווה
"פעולה ברכוש אסור", לפי אותו חוק. רכישת הדירה על-שמו של יוסי כהן
נעשתה על-ידי המערער, כך נטען, במטרה להסתיר, או להסוות את זהות בעלי הזכויות
האמיתיים בה ואת מקור המימון לרכישתה, וכן על-מנת להלבין את כספי העבירות.
המדינה ייחסה למערער בגין האמור ביצוע
עבירות של הלבנת הון ושל פעולה ברכוש אסור, לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.
כן עתרה המדינה לחילוט הדירה.
(ג) אישום מס' 74: המערער זוכה מן האמור באישום
זה, ולפיכך אין צורך להידרש אליו בגדרי הערעור.
(ד) אישום מס' 75: המערער הואשם כי היה בשנים
2004-1999 "סוחר רכב", כמשמעותו בתוספת י' להוראות מס הכנסה [ניהול
פנקסי חשבונות] (מס' 2) התשל"ג – 1973, וחלה עליו חובת ניהול
פנקסי חשבונות, שאותה הפר. בפרט נטען, כי בחלק מן השנים האמורות המערער לא הפיק
חשבוניות מס כלל ובחלק מן השנים – הפיק חשבוניות כוזבות; כמו כן נטען כי הוא השמיט
הכנסות – לרבות ההכנסות ממכירות כלי הרכב הנזכרים באישומים הקודמים – מדו"חות
על הכנסה שהגיש וכן כי הוא השתמש בחשבונות הבנק שנוהלו על-שם יוסי כהן כדי להסוות
את פעילותו העסקית ולהימנע מלדווח עליה. המערער הואשם בקשר עם האמור במספר עבירות
לפי תתי-סעיפים שונים של סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.
3.
להוכחת
הנטען בכתב האישום העידה התביעה, בין היתר, את המפורטים להלן: האחראים על ציי הרכב
בחברות שונות, שמהן רכש המערער כלי רכב, בנקאים בסניפים שבהם נוהלו החשבונות של
הנאשם ושל יוסי כהן, את אחיינו של המערער, שעל שמו נרשמו כאמור חלק מכלי הרכב שרכש
המערער ואנשי חקירות שונים, שניהלו את החקירה כנגד המערער. כן העידו חלק מן הקונים
שרכשו כלי רכב מן המערער בנסיבות המפורטות בכתב האישום. נוכח ריבוי העדים בתיק –
חלק ממוכרי כלי הרכב למערער, וחלק מרוכשי כלי הרכב מן המערער – לא העידו. חלף
עדותם, הוגשו תצהירים ושאלונים שונים שמילאו.
4.
מטעם
ההגנה העיד המערער עצמו, אשר הודה למעשה ברבות מעובדות כתב האישום, הכחיש את חלקן
האחר, וכללית טען כי "עשה טעויות" ולא הבין את הפסול במעשיו. ראוי לציין
כי חקירתו הנגדית של המערער נקטעה: במהלך הפסקה בחקירתו, יצא המערער מבעד לחלון
במסדרון בית המשפט, ונראה כמי שמתכוון לקפוץ למותו – דבר שהתובע במשפט מנע בגופו.
בהסכמת התביעה, לא נתחדשה לאחר מכן חקירתו הנגדית של המערער.
עוד העידו מטעם המערער שניים שטענו, בהקשר לרכישת הדירה
והמקורות למימונה, כי יוסי כהן העביר לאחיו-המערער מספר פעמים כספים במזומן לצורך
ביצוע הרכישה. כן העיד מטעמו של המערער "מומחה" בנושא מחירי רכבים. הלה
טען שרק מצבו המכני של כלי הרכב, ולא הנסועה, הוא המדד הנכון לשווייה של מכונית.
הוא ציין כי בדעתו להבהיר זאת אף במחירון כלי-רכב מתחרה למחירון של לוי יצחק
(המקובל בשוק) – מחירון שהוא מתכוון לפרסם במועד עתידי.
הכרעת הדין
5.
בהכרעת
דינו דן בית המשפט המחוזי הנכבד ראשית בטענות של המערער על כי הראיות נגדו הושגו
שלא כדין. בית המשפט דחה טענות אלה – עניין שהמערער איננו משיג עליו עוד. לאחר
מכאן נפנה בית המשפט לבחון את הראיות לגופן ואת הממצאים והמסקנות העולים מהם,
כסדרם של האישומים.
6.
בכל
הנוגע לאישומים
72-1, שעניינם ברכישת כלי הרכב המשומשים
ומכירתם על-ידי המערער: בעניין זה קבע בית המשפט כי מן הראיות עולה תמונה ברורה
וחד-משמעית של נאשם, סוחר רכבים, שלא בחל בכל אמצעי כדי להשיא רווחיו בדרכי זיוף
ומרמה. הוא הסתיר מפני הקונים את היותו סוחר רכבים (ולא מוכר פרטי), הסתיר בעלויות
קודמות (של חברות) בכלי הרכב, ובחלק מן המקרים – התחזה לאחר בשלב הקנייה, או
הרכישה של כלי הרכב. בכל המקרים, כך נקבע, זייף המערער, או היה אחראי לזיוף מדי
האוץ בכלי הרכב באלפי ק"מ, לעתים אפילו – במאות אלפי ק"מ. ניסיונו של
המערער לגמד את חלקו בזיוף, בטענה כי אנשים אחרים, שאותם הכיר, הם שעשו זאת –
נדחה. עוד נקבע כי לפחות ב-42 מהמקרים הוכח קשר ישיר בין התקבולים ממכירת כלי
הרכב, לבין ההפקדות שביצע המערער בחשבונות הבנק שנוהלו על שם יוסי כהן (שלא הובא
לעדות על-ידי המערער), ואשר בהם שלט המערער לבדו. כל זאת עשה המערער, כך נקבע, על
מנת להסתיר, להסוות ולטשטש את מקור הכספים.
על יסוד האמור הורשע המערער ב-71 עבירות של זיוף בנסיבות
מחמירות, שימוש במסמך מזויף (בשים לב לכך שמד האוץ ה"משופץ" מהווה
"מסמך מזויף", כהגדרתו בסעיף 414 לחוק העונשין), וקבלת דבר במרמה
בנסיבות מחמירות; 24 עבירות של התחזות כאדם אחר (עשרה מקרים שבהם התחזה המערער
לאחיו עת רכש כלי רכב, ו-14 מקרים אחרים שבהם התחזה המערער לאחיו בעת שמכר אותם)
וכן 42 עבירות של ביצוע הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
7.
באשר לאישום
מס' 73, שעניינו בהלבנת כספי העבירות
הנ"ל בדרך של רכישת דירה על שם אחר: בית המשפט קבע כי המדינה הוכיחה שהדירה,
שנקנתה פורמלית על שמו של אחי המערער, יוסי כהן, היא למעשה בבעלות המערער. הדירה,
כך הכרעת דין, נרכשה כמעט כולה מתוך חשבונות הבנק (אף הם על-שם יוסי כהן), שנקבע
לעיל כי המערער הפקיד בהם את התקבולים ממכירת כלי הרכב בלפחות 42 מקרים – בסכום
כולל של 1,637,000 ש"ח. לפיכך הורשע המערער בביצוע עבירה של הלבנת ההון בהקשר
לרכישת הדירה, כטענת המדינה.
8.
בכל
הנוגע לאישום
מס' 75, בית המשפט מצא כי המערער ביצע את כל
עבירות המס שיוחסו לו. בית המשפט השתמש במכירות כלי הרכב האמורים באישומים 72-1
הנ"ל כ"עוגן" לקביעתו האמורה. מכירות אלה, כך נקבע, מלמדות שהמערער
מסר דיווחים חלקיים ביותר וכוזבים באשר להכנסותיו החייבות, לא דיווח על רכבים רבים
שאותם מכר, והפקיד את עיקר תקבוליו בחשבונות יוסי כהן – בלא לדווח עליהם. בית
המשפט אף ציין כי בחשבונות המערער נצפתה פעילות עסקית במחזורים של מיליוני
ש"ח, כפי שהוכיחה התביעה, בלא שהדבר יבוא לידי ביטוי בדיווחי המס של המערער.
לפיכך הורשע המערער בביצוע ארבע עבירות (כמספר השנים שבהן בוצעו העבירות) של:
השמטה במזיד, בכוונה להתחמק ממס מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה לכל הכנסה שיש
לכללה בדו"ח (סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה); עבירה של מסירת אמרות או תרשומות
כוזבות, במזיד בכוונה להתחמק ממס (סעיף 220(2) לפקודה); שתי עבירות של הכנה, או
קיום של פנקסי חשבונות כוזבים ורשומות אחרות כוזבות, במזיד בכוונה להתחמק ממס (סעיף
220(4) לפקודה) וחמש עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק
ממס (סעיף 220(5) לפקודה).
9.
לאחר
שהורשע, ביקש המערער לצרף לתיק דנן כתב אישום נוסף שהוגש נגדו ולהודות גם בו, טרם
טיעוניו לעונש (להלן: כתב האישום הנוסף) והדבר אושר לו. כתב
האישום הנוסף ייחס למערער ביצוע מעשה אחד נוסף של זיוף, שימוש במסמך מזויף, קבלת
דבר במרמה והתחזות כאדם אחר, בקשר עם מכירת מכונית שהוצגה "מראשונה,
כחדשה", בהתאם לשיטת הפעולה השגורה של המערער, שתוארה קודם
לכך.
החלטת החילוט
10.
משהורשע
המערער בעבירות שיוחסו לו, ומשנקבע כי הדירה היא של המערער, ולא של יוסי כהן,
הגישה המדינה בקשה מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ועתרה לחילוט התקבולים שהוכח
כי הוסתרו בחשבונות על-שם יוסי כהן, וכן לחילוט הדירה (אף היא על-שם יוסי כהן),
שרכישתה מומנה מתוך כספים אלה. לאחר קבלת תשובה מפורטת של המערער, כמו גם קבלת
עמדתו של יוסי כהן, קיבל בית המשפט את הבקשה בחלקה. בית המשפט שב וקבע, בהיעדר
ראיות חדשות, כי הבעלות בדירה היא של המערער, ולא של יוסי כהן. באשר לסכום שניתן
לחלטו קבע בית המשפט כי מלוא התקבולים ממכירת כלי הרכב בדרכי מרמה (ולא רק
ה"רווח" הנובע מן הזיוף, כטענת המערער) מהווים תקבולים שמקורם בעבירות
הנ"ל, נשוא כתב האישום. מכאן, שכל סכום התקבולים (1,637,000 ש"ח), אשר
הוכח כי המערער הפקיד והסתיר בחשבונות על-שם אחיו, ששימשו למימון רכישת הדירה –
מהווים "רכוש אסור", אשר ניתן לחלטו בהתאם לסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנתהון. עם זאת, ואף שגם התקבולים האמורים וגם הדירה (שמחיר רכישתה עמד על 1,305,000
ש"ח, ומימונה בא בעיקר מתקבולים אלה) נחשבים ל"רכוש אסור" בהתאם
לחוק, סירב בית המשפט המחוזי להורות על חילוט הדירה בנוסף לחילוט
מלוא התקבולים, שכן הוא ראה בכך משום כפילות, ופגיעה במערער מעבר למתחייב. לפיכך
הורה בית המשפט כי סכום החילוט יעמוד על 1,637,000 ש"ח, וכי החילוט ייעשה
בפועל בדרך של מכירת הדירה: אם התמורה ממכירתה תעלה על סכום החילוט, יושב ההפרש
למערער, ואם תפחת מסכום החילוט – יושלם החילוט מתוך כספי המערער, אשר כבר מראשית
הדיון סוכם כי יוחזקו בנאמנות בידי באות-כוחו דאז.
11.
יצוין
כי לבקשת המערער ובהסכמת המדינה – עוכב ביצוע החילוט, עד להשלמת הדיון בערעור
שבפנינו.
גזר הדין
12.
בית
המשפט הנכבד קמא קבע כי מדובר בפרשה של הונאה חמורה, אשר יש בה כדי לערער את חיי
המסחר. הוא ציין את ההונאה השיטתית של עשרות רוכשי מכוניות תמימים, שהאמינו כי הם
רוכשים כלי רכב מאדם פרטי שצבר נסועה מועטה. כן צוינה שורת העבירות של העלמת
ההכנסות ונזכרו העבירות בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, שבהן הורשע המערער. לאחר
ששקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער, ובחן את הפסיקה במקרים דומים, השית בית
המשפט המחוזי על המערער את העונשים הבאים: עונש של שבע שנות מאסר בפועל וכן שלושה
עונשי מאסר מותנים לתקופה של שלוש שנים: עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי
הוא שלא יעבור עבירות של הלבנת הון; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא
יעבור עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה, ותשעה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא
יעבור עבירות של התחזות לאדם אחר, זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה.
טענות
הצדדים בערעור
13.
המערער,
באמצעות באי-כוחו עוה"ד נ' שמחוני ו-א' קליין (שלא ייצגו אותו בערכאה דלמטה
וטענו בפנינו כל שניתן להעלות לזכותו של המערער) – השיג בהודעת הערעור על מרבית
נדבכיה של הכרעת הדין, על החלטת החילוט ועל גזר הדין. במעמד הדיון הודיע המערער
(ובדין עשה כן) כי הוא נסוג בו מחלק נכבד מטענותיו ביחס להכרעת הדין, וביקש למקד
את הערעור במקטע זה רק בהשגותיו על הרשעתו בעבירת הזיוף, בעבירה של התחזות כאדם
אחר ובעבירות של הלבנת הון. פירוט טענותיו לגבי הכרעת הדין, עליהן ממשיך המערער
לעמוד בערעורו – יובא להלן.
14.
המערער
גורס, לעניין עבירת הזיוף, כי בית המשפט המחוזי
הנכבד הרשיעו, במקשה אחת, בעבירות של זיוף (כאמור בסעיף 418 לחוק העונשין) ובעבירה
של שימוש במסמך מזויף – הוא מד האוץ (כאמור בסעיף 420 לחוק העונשין). לטענת
המערער, בעוד שאין הוא חולק עוד כיום על כך שידע כי מדי האוץ זויפו, הרי שלא הוא
נטל אישית חלק בכל מקרי הזיוף, ודי בכך כדי להביא לזיכויו מעבירת הזיוף
ככזו.
15.
באשר
לעבירת ההתחזות
כאדם אחר: עמדתו של המערער היא כי שגה בית
המשפט הנכבד קמא, כאשר לא הבחין בין הרשעתו ב-14 מקרים של התחזות המערער כאדם אחר
כלפי אלו שקנו ממנו את כלי הרכב (הרשעה שעליה אין המערער משיג עוד), לבין
עשרה מקרים של התחזות המערער – כאחיו – כלפי מוכר כלי
הרכב. לטענת המערער, אף שהתחזה אמנם כאחיו כלפי החברה ממנה רכש עשרה כלי הרכב, לא
התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 441 לחוק העונשין, של: "כוונה
להונות". לטענת המערער, לא היה לו כל צורך להונות את החברה, אשר מכרה לו את
כלי הרכב, שכן לדידה לא הייתה כל משמעות לזהות שלו כרוכש. מכאן, טוען המערער, כי
לא הוכח שהתקיימה בו "כוונה להונות".
16.
לעניין
העבירה של הלבנת
ההון, שהיא העבירה שבה בעיקר התמקדו
באי-כוח המערער בטיעוניהם בפנינו: טענתו המקדמית של המערער היא כי תכלית חוק איסורהלבנת הון היא מיגור עבירות בעלות אופי מיוחד, כגון: פשיעה בינלאומית, סמים, סחר
בלתי חוקי בנשק וזנות. לסברתם, החוק לא נועד להתמודד עם העבירות שבהן עסקינן, מעשי
רמייה של "סוחר רכב קטן", כפי שהמערער רואה את עצמו. מכאן, שלשיטת
המערער כלל לא היה מקום להרשיעו בעבירות בהתאם לחוק איסור הלבנת הון.
לגוף הדברים, ככל שהדברים נוגעים להרשעתו של המערער ב-42
עבירות של הלבנת הון בקשר עם הפקדת חלק מתקבולי המכירה האמורים באישומים 72-1
בחשבונות הבנק של יוסי כהן: המערער טוען כי לא ביקש להסתיר את תקבולי המכירה
מרשויות המס, כי אם מחברתו דאז (שכיום היא כבר אשתו). המערער טוען כי לא פעל
בתחכום כלשהו, אלא הפקיד את התקבולים בחשבון הרשום על-שם אחיו, באופן שקל מאד היה
להתחקות אחר מעשיו. דבר זה מלמד, לסברת המערער, על כך שהוא לא ביקש כלל
להסתיר את הכספים האמורים מעיני הרשויות. מכאן, ובהיעדר כוונת הסוואה, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון – אין להרשיעו,
לשיטתו, בעבירה האמורה.
המערער אף מלין על כך שבעוד שבכתב האישום יוחסה למערער,
לגישתו, רק עבירה יחידה של הלבנת הון, בקשר עם
האמור באישומים 72-1, הרי שבית המשפט הנכבד קמא שגה בהרשיעו אותו, ב-42 עבירות
נפרדות.
המערער משיג עוד על הרשעתו הנוספת בעבירה של הלבנת הון, בקשר
עם רכישת הדירה, כאמור באישום מס' 73. לשיטת המערער, מדובר בהרשעה כפולה ומיותרת:
משהורשע המערער בהלבנת הון בקשר עם הפקדת הכספים בבנק, אין טעם בהרשעתו הנוספת
בגין שימוש באותם כספים בדיוק.
17.
הערעור
מופנה כאמור, אף כנגד החלטת החילוט. המערער מעלה בהקשר זה,
מספר השגות:
ראשית, הוא גורס כי הסכום שצריך היה לשקול אם לחלטו איננו
1,637,000 ש"ח (כתקבוליו ממכירת 42 כלי רכב, תקבולים שהוכח כי הופקדו
בחשבונות על-שם יוסי כהן). לשיטתו, הסכום הנכון, לגביו אפשר בכלל לבקש חילוט –
נמוך בהרבה (מאות אלפי ש"ח בלבד), והוא מבטא רק את הרווח שהפיק, אותו ניתן לחלץ מטיעוני התביעה (זה נובע מהפער המצטבר בין
עלות הרכישה של כלי הרכב, למחיר שבו נמכרו כלי הרכב לקורבנותיו, והכל לאחר ניכוי
הוצאותיו של המערער). פער כספי זה, לשיטת המערער, הוא ה"דבר" שקיבל
במרמה, ולכן רק הוא מהווה את ה"רכוש האסור" שניתן לחלטו בהתאם לחוק איסור הלבנת הון.
שנית, לגבי חלק מרוכשי הרכבים לא הוכח
כי אלו היו נמנעים מלקנות את כלי הרכב אילו היו יודעים את האמת לאשורה (זהות
המוכר, בעלויות קודמות, והנסועה האמיתית), שהרי יתכן והיו רוכשים את כלי הרכב, גם
אם במחיר מופחת. מכאן עולה שוב, לשיטתו, שרק חלק מן
התקבול יכול להיחשב ל"רכוש אסור", אותו קיבל המערער כתוצאה ממעשיו.
שלישית, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי
בכך שהורה על חילוט הדירה (שהמערער עדיין טוען, עובדתית, כי היא של אחיו), מבלי
שבדק האם נותרו למערער ולמשפחתו אמצעי מחייה סבירים. זאת, בניגוד למצוות סעיף
36ג(ב) לפקודת
הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן:
פקודת
הסמים המסוכנים), אשר סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון
מפנה אליו ומתנה לגביו את התנאי האמור, בהקשר להליכי החילוט.
18.
המערער
מלין אף על
גזר הדין. לסברתו, בית המשפט לא נתן את המשקל
הראוי למכלול נסיבותיו, למצבה הכלכלי של משפחתו, לאחוזי הנכות הנפשית שנקבעו לו
(לאחר הניסיון האובדני), ולעובדה שאשתו נאלצת לגדל את שני ילדיהם לבדה. המערער
טוען עוד כי העונש שנגזר עליו חמור, בהשוואה למקרים אחרים של מי שהורשעו בעבירות
של זיוף ושל הלבנת הון.
19.
המדינה
מצידה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד נ' עוזיאל, הגישה עיקרי טיעון מפורטים מטעמה
ונדרשה לכל טענותיו של המערער (קודם לצמצום היקפן). ככלל, המדינה סומכת ידיה על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. ככל שהדברים נוגעים להשגות המערער על עבירת
הזיוף, טוענת המדינה, כי ברור אפילו מדברי המערער עצמו כי הוא היה שותף מלא לזיוף
מדי האוץ, אף אם לא הוא היה זה שעשה את הדברים במו ידיו. באשר לעבירת ההתחזות כאדם
אחר, עת רכש המערער כלי רכב, טוענת המדינה כי התחזות זו היוותה נדבך בשרשרת ההונאה
שיזם המערער. משלא מסר המערער כל הסבר מתקבל על הדעת להתחזותו כאחיו, הרי שמבחינה
משפטית המסקנה היחידה האפשרית כאן היא שהוא אכן התכוון להונות. באשר לעבירת הלבנת
ההון, של הפקדת התקבולים ממכירת 42 מכלי הרכב הנזכרים באישומים 72-1 בחשבונות
על-שם אחיו, יוסי כהן, טוענת המדינה כי בכך התקיימו יסודותיו של סעיף 3(א) לחוק
איסור הלבנת הון. עצם ההפקדה כבר מהווה פעולה "במטרה להסתיר" את ביצועה,
במשמעות האמור בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אפילו אם ההסתרה היתה רק מחברתו
דאז של המערער, כטענתו של זה. יתרה מכך, במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי, כממצא
עובדתי, כי ההפקדה האמורה נועדה להסתיר את קיום התקבולים גם מעיני הרשויות, ולא רק
מעיני חברתו דאז של המערער. המדינה גורסת עוד שהעובדה שהמערער הורשע ב-42 עבירות
נפרדות של הלבנת הון, במקום בעבירה אחת (רבת פריטים של הלבנת הון) – יש לראותה לכל
היותר כטעות טכנית, המתבקשת מהמכלול וככזו היא לא גרמה עיוות דין למערער, ודאי לא
מן הסוג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בה.
לעניין החילוט: לשיטת המדינה, מלוא התקבולים שקיבל המערער
בקשר עם העבירות שביצע בקשר לכלי הרכב הם "רכוש אסור", כמשמעותו בחוק
איסור הלבנת הון, ותקבולים אלה יש לחלט, בין אם מדירתו של המערער ובין אם מחשבונות
הבנק שלו. באשר לטענה כי חילוט הדירה ימנע ממשפחת המערער אמצעי מחייה סבירים,
מטעימה המדינה כי טענה זו לא עלתה כלל בבית המשפט המחוזי, וכי לגופם של דברים –
אין כל ראייה לכך שחילוטה של הדירה ישפיע כהוא זה על אמצעי המחייה של משפחת
המערער.
המדינה סבורה עוד כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער.
לשיטתה, מכלול כה קיצוני, של עשרות רבות של עבירות הונאה והלבנת הון, וכן העלמת מס
בקשר עם התקבולים מכל אלה – אכן מחייב ענישה מחמירה ומרתיעה, כמו זו שהושתה על
המערער.
דיון
והכרעה
20.
לאחר ששמעתי
את טענות הצדדים, עיינתי בחומר הרב שהוגש על ידם וכן בפרטי התיק עתיר-ההיקף דלמטה
– עמדתי היא היא כי דין הערעור להידחות, בכפוף
לאמור בפיסקה 46 שלהלן לגבי החילוט. אעמוד
מיד בסמוך על הטעמים המובילים למסקנה זו.
הערעור
על הכרעת הדין
21.
באשר לעבירת
הזיוף: המערער מודה למעשה כי היה מודע לזיוף
של מדי האוץ בכל 71 כלי הרכב הנזכרים בכתב האישום אותם מכר (לא כולל האישום
שנזנח). אין חולק גם כי מד האוץ ששונה מהווה "מסמך", כאמור בסעיף 414 לחוק
העונשין. לפיכך, המערער מסכים למעשה שהמדינה הוכיחה את קיום כל יסודותיה של העבירה
שעניינה שימוש
במסמך מזויף (סעיף 420 לחוק העונשין). טענתו של
המערער היא שלא ניתן היה להרשיעו, בנוסף לעבירה האמורה, גם בזיוף (סעיף 418 לחוק),
וזאת כיוון שלא הוכח שהוא אישית זייף את מדי האוץ.
טענה זו דינה להידחות. אין חשיבות לשאלה האם המערער זייף במו
ידיו את מדי האוץ, או באמצעות אחר. השאלה היא רק האם הזיוף בוצע, באמצעות אחר,
עבורו ובידיעתו, שאז ניתן לראות במערער מבצע עיקרי (ראו: סעיף
29(א) לחוק העונשין). התשובה לשאלה זו, כפי
שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, היא בחיוב. הדברים עולים אפילו מדברי המערער עצמו,
שהודה כי לפחות בחלק מן המקרים, ידע על הזיופים, שנעשו על מנת להקל עליו למכור
את הרכבים, בהעידו בין השאר, כך: "יש אנשים
ששינו את הספידומטר, לא זוכר מי, יש פעמים שלא ידעתי ששינו"; "אני מכיר
את האנשים ששינו, נכון שזה אמור לעזור לי בשינוי, הם עשו זאת כדי שיהיה לי קל
למכור את הרכב, לא תמיד ידעתי ... לא הייתי מודע לחומרה שבשינוי הספידומטר, ואני
מצטער על כך" (עמ' 105, 111 לפרוטוקול). הגיון הדברים הוא שאין יסוד אף לטענת
המערער, שאותה טען אמנם בשפה רפה, כי יש מקרים שלא ידע כלל על זיוף מדי האוץ. בכל
המקרים הנזכרים בכתב האישום, המערער רכש כלי רכב רבי-נסועה במחיר נמוך בהתאמה,
ולאחר זמן מכר אותם ככלי רכב דלי-נסועה לאזרחים תמימים. הדעת נותנת שלא מסתבר כי
בחלק מן המקרים קיים אדם שלישי שנטל את הרכב מיוזמתו, זייף את מד האוץ שלא לבקשת
המערער (אך בידיעתו, שהרי בכך מודה המערער), והשיב את הרכב למערער כשמד-האוץ בו
מזויף, מבלי לבקש ממנו דבר תמורת הזיוף (השוו: ע"פ 164/56, 165/56 כהן וסבאג'
נ' היועץ המשפטי, פ"ד י"א(2) 849 (1957)). אין איפוא כל ספק כי המערער,
בעצמו, או באמצעות אחר שעשה כן "כדי להקל עליו", כדבריו – זייף את מדי
האוץ, ובהתאם עבר עבירת זיוף, כמשמעה בחוק – בכל אחד ואחד מן המקרים המנויים
באישומים 72-1 לכתב האישום (למעט האישום שנזנח).
22.
באשר
לעבירת ההתחזות
כאדם אחר: המערער, במקרים רבים, רשם את כלי
הרכב שרכש על-שם אדם אחר, ואחר כך – בלפחות 14 מקרים – התחזה לאותו אחר, בהציגו
עצמו כבעל הרכב, עת ביקש למוכרו לקונה תמים. בגין אלה הורשע המערער, ועל כך אין
הוא משיג עוד. אולם הוא משיג, כאמור, על כך שהורשע בעשרה מקרים של התחזות כאדם אחר
בפני מוכר הרכב, וטוען כי לא הוכח הרכיב של "כוונה להונות",
שהוא מיסודות העבירה של התחזות כאדם אחר (סעיף 441 לחוק העונשין). לשיטת המערער,
מוכר הרכב ממילא לא מוטרד מי הוא רוכש הרכב, המשליש כספים לכיסו, ולכן איזה צורך
יש בהונאתו של המוכר?
אף דין טענה זו – להידחות. טעם ראשון לכך הוא שהמערער,
בסיכומיו המפורטים בבית המשפט קמא, לא העלה כלל את הטענה האמורה, ונדרש רק
להתחזותו כאדם אחר כלפי רוכשי הרכבים. אולם אף לגופם של דברים, אין הטענה מבוססת.
23.
עסקינן
ברכישתם של עשרה כלי רכב על-ידי המערער, במסגרת מכרז שערכה קק"ל (אישומים מס'
18-9). המערער התחזה לאחיו יוסי כהן, שלכאורה הוא שהגיש הצעה במכרז, וזכה בה. לאחר
מכן השתמש המערער ברישיון הנהיגה של אחיו, ניצל את הדמיון במראה שלהם, קיבל את
הרכבים לרשותו, רשם אותם בבעלותו שלו, ומכר אותם (תוך שימוש באמצעי ההונאה שפורטו
לעיל) – לאזרחים תמימים. אין ספק כי המערער הוא "המתייצג בכזב כאדם אחר", כאמור
בריישא לסעיף 441 לחוק העונשין. אולם לסברתי אין גם לפקפק בכך כי בעשותו כן, פעל
המערער "בכוונה להונות", כאמור בהמשך הסעיף. נקדיש איפוא מילים אחדות
למשמעות הביטוי האמור בהקשר הנוכחי.
24.
הואיל ועסקינן בעבירת התנהגות, ולא בעבירה תוצאתית, מורה
אותנו כיום חוק העונשין כי את ה"כוונה" יש לפרש "מקום שהמונח אינו
מתייחס לתוצאת המעשה הנוגעות עם פרטי העבירה... כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה
להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר" (סעיף 90א(2) לחוק). אולם הביטוי
"להונות", כמניע או כמטרה, איננו מתפרש מעצמו מתוך החוק, ואף פסיקת בית
משפט זה לא נדרשה לסוגייה זו באופן ממצה, בהקשר הספציפי של עבירת התחזות כאדם אחר.
דיון היכול לסייע לנו בהבנת הביטוי "כוונה להונות" אנו מוצאים ב-ע"פ
224/57 ליברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 665 (1958), העוסק בעבירה,
שהיא נחלת עבר, של השגת חתימות על שטרי-ערך בטענות שווא ובכוונה לרמות. שם עומד
השופט (כתארו אז) מ' זילברג על כי הביטוי "להונות"
מקורו בביטוי האנגלי "to defraud" (להבדיל מ- "to
deceive"), וכי "הכוונה להונות" (או "intent
to defraud", בלעז) יש לפרש כ"הפחת טעות
מכוונת, המטה את המוטעה לפעול לרעתו" (שם, בעמ' 668; כן ראו ע"פ 201/79
הלמר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 97, 104 (1980), שם הוצע להגדיר את עבירת
הקשר להונות ביתר הרחבה). אך זאת יש להדגיש: "רעתו" של מושא ההונאה (אם
אכן יונע לפעול על יסוד ההתחזות) איננה חייבת להתבטא בנזקי ממון דווקא. די בכך
שיימצא, כי המניע של המתחזה היה לשלול ממושא ההונאה את היכולת להחליט באופן מושכל
האם ברצונו לבצע פעולה הקשורה במתחזה, דוגמת כריתת הסכם עמו, כדי לקיים את רכיב
ה"כוונה להונות" (ראו: עניין
ליברמן הנ"ל, בעמ' 671, מול
האותיות ב'-ז'; השוו: Bennitt [1961] NZLR
452; MPC v. Charles [1977]
AC 177 (להלן: עניין Charles).
25.
במקרה דנן, כוונתו של המערער הייתה לגרום למוכרת הרכבים,
קק"ל, לסבור כי אחר (אחיו יוסי כהן) הוא שהגיש את ההצעה במכרז, ואז – לגרום
לקק"ל לסבור כי אותו אחר הוא שהתייצב לקבל את הרכבים, להשלים את ההתקשרות
החוזית עמו, ולמסור את כלי הרכב לידו. אין ספק כי התחזותו של המערער לאחיו, למצער
בשלב השני של המהלך המתואר, נועדה להניע את מוכרת הרכבים להשלים את ההתקשרות עם
[מי שקק"ל סברה שהוא]: יוסי כהן. ברור כשמש, והדברים היו ידועים למערער,
שאילולא ההתחזות –קק"ל היתה נמנעת מלמסור את כלי הרכב לידיו של המערער, אשר
מבחינה פורמלית לא הצעתו היא שזכתה במכרז (שהרי "יוסי כהן" הוא היה זה
שלכאורה הגיש את ההצעה). מכאן, שהשאלה האם היה יכול המערער לשים ידיו על כלי הרכב
אילו היה מזדהה מלכתחילה בשמו האמיתי, איננה רלבנטית לשאלה האם התייצגותו כאחיו
באה בכוונה להונות.
26.
זאת ועוד – אחרת. עד כה התמקדנו בשאלה האם התכוון המערער
להונות את מוכרת הרכבים דווקא – היא הגורם שמולו התייצג המערער כאחר. ברם אין כל
סיבה לפרש את סעיף 441 לחוק העונשין ככזה המחייב שהגורם שבפניו מבוצעת ההתחזות
יהיה אף מושא ההונאה. הכוונה להונות יכול שתהיה
גם כלפי צד שלישי (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים (חלק
שני) 973 (2005); באנגליה: עניין Charles). ההתחזות כלפי
אדם מסוים, שייתכן כי כלל לא ייפגע אם יונע לפעול בהסתמך על ההתחזות, יכולה להיות
נדבך אחד בשרשרת של פעולות, שמטרתן היא להונות אחרים.
כך היה אף במקרה דנן. כפי שעולה מהכרעת הדין, ההתחזות לאחרים
היוותה חלק אינטגרלי של פעולות ההונאה והרמייה, שבהן נקט המערער כחלק מן ה- modus operandi שלו, שכלל: זיוף, שקרים, הסוואה ונקיטת כל אמצעי פסול אחר שיידרש
לשם השגת מטרותיו הפסולות. כאן אין ספק כי התחזותו של המערער לאחר נועדה, בראש
ובראשונה (גם אם לא באופן בלעדי), כדי להונות את הרשויות, ובכללן רשויות המס:
המערער, כפי שהוכח, ביקש להעלים מעיני הרשויות את פעילותו העניפה כסוחר מכוניות
ואת הכנסותיו. השתתפות גלויה של המערער, בשמו, במכרז של גוף ציבורי ודאי לא עלתה
בקנה אחד עם מטרה זו. נעיר, כי גם הסברו החלופי של המערער, שלפיה התחזה לאחיו יוסי
כיוון ש"היו לי בעיות עם אנשים, פחדתי שיעקלו לי את המכוניות" (עמ' 106
לפרוטוקול) – איננו יכול לסייע למערער. הסבר זה ודאי איננו נכון בכל הקשור להתחזות
כאחי-המערער בעת רכישת כלי הרכב מקק"ל, שכן לאחר רכישתם, המערער רשם אותם על
דווקא שמו שלו (מוצגים ת/124, ת/142). אולם אף אם היה ההסבר נכון, הרי שהיה בכך אך
הודאה של המערער כי התחזה לאחר כדי להונות אחרים – במקרה דנן, את נושיו (והשוו: סעיף
439 לחוק העונשין, שעניינו "הונאת נושים"). לנוכח האמור, לא ניתן לקבל
את טענתו של המערער כי התחזות זו לא הייתה "בכוונה להונות", כמשמעות
ביטוי זה בסעיף 441 לחוק העונשין.
27.
נפנה
עתה להשגתו השלישית והאחרונה של המערער בהקשר להכרעת הדין, כנגד הרשעתו בעבירות של
הלבנת
הון. כאמור, המערער הורשע בביצוע 42 עבירות של הלבנת הון בניגוד לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת
הון, וזאת – בקשר עם אותם מקרים מבין האישומים 72-1 שבהם הצליחה המדינה להוכיח כי
המערער הפקיד תקבולים מן המכירות של כלי הרכב בחשבונות על-שם יוסי כהן. כן הורשע
המערער, כאמור, בעבירה אחת נוספת של הלבנת הון בניגוד לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ובעבירה אחת של פעולה ברכוש אסור, בניגוד לסעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בקשר
עם מימון רכישת הדירה מתוך חשבונות הבנק, שבהם הופקדו תקבולי המכירה של כלי הרכב
הנ"ל. המערער משיג על מכלול הרשעותיו אלו.
28.
לשם
הבנת הדברים נציג להלן את העבירות שבחוק איסור הלבנת הון, שנקבע כי המערער ביצען.
סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון קובע כדלקמן:
3. איסור הלבנת הון
(א)
העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור
בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את
זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר
שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין,
בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה.
סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון קובע כדלקמן:
4. איסור עשיית פעולה ברכוש אסור
העושה
פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי
שנקבע בה, דינו - מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין;
לענין סעיף זה, "ידיעה" - למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1)
לחוק העונשין.
סעיף 2 לחוק, שעניינו ב"עבירות
מקור", מגדיר "עבירה" לצורך החוק ככזו המנויה בתוספת הראשונה לחוק.
התוספת הראשונה לחוק מונה מגוון עבירות, ובהן מרבית העבירות
לפי סימנים ו' ו-ז' לפרק י"א של חלק ב' לחוק העונשין, לרבות העבירות שבהן
הורשע המערער – זיוף, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה והתחזות כאדם אחר.
התקבולים שצבר המערער כתוצאה ממעשי
הרמייה שלו מקורם איפוא בעבירות מקור, כאמור בסעיף 2 ובתוספת הראשונה לחוק. מכאן,
שהתקבולים שהתקבלו מהווים "רכוש אסור", כמשמעם בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, שכן הם רכוש, שמקורו במישרין או בעקיפין ב"עבירה", כמובן בסעיף
3(א)(1) לחוק (בהמשך תיבחן השאלה אם מלוא התקבולים, או רק חלקם הם כאלה, כטענת
המערער). עתה יש לברר האם היה מקום להרשיע את המערער בעבירות של הלבנת הון, הווה
אומר – ביצוע פעולה ברכוש אסור במטרה הנזכרת בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, או
פעולה ברכוש אסור, כאמור בסעיף 4 לחוק.
29.
טענתו
המקדמית של המערער בעניין הרשעתו בעבירות מכוח חוק איסור הלבנת הון, היא כי אין זה
המקרה הראוי והנכון להרשיע לפי החוק האמור, שכן לא למקרים כגון זה שבפנינו כיוון
המחוקק.
30.
טענה זו
– דינה להידחות. אכן, מניע חשוב לחיקוקו של חוק איסור הלבנת הון היה מאבק באחת
משיטות הפעולה שעיקר המשתמשים בה הם: "סוחרי הסמים ועברייני הפשע
המאורגן" (ראו: המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 2809). ברם אין בכך כדי למנוע את החלת החוק על
המערער, משניסח המחוקק את החוק כפי שניסח, ומשיש במעשיו של המערער כדי לפגוע בערך המוגן
בעבירות שבסעיפים 3(א) ו-4 לחוק באופן דומה לפגיעה הגלומה בהלבנת הון המבוצעת בידי
סוחרי סמים ועברייני הפשע המאורגן (השוו: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, בפיסקה 12 לפסק הדין ( ,
29.6.2005)). יתירה מכך, המחוקק לא מצא לנכון
להתייחס בחוק גופו לתופעות דוגמת פשיעה בינלאומית,
סמים, זנות, סחר בלתי חוקי בנשק או רעות חולות אחרות, ולא קבע את גדריו של החוק
בהתאם למיהות העבריין – כי אם בהתאם למהות
העבירה. המזייף, העושה שימוש במסמך מזויף, המקבל דבר במרמה והמתחזה כאדם אחר – על
כולם חל איפוא החוק מכוח העובדה שהעבירות האמורות נכללות בתוספת הראשונה לחוק. הנה
כי כן העושה פעולה ב"רכוש אסור", הווה אומר – רכוש הקשור בביצוע עבירה
המנויה בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון – ייתכן כי יימצא שהוא עבר על אחד
האיסורים הקבועים בסעיפים 3(א) או 4 לחוק, יהא "משלח ידו" אשר יהא. רק
פרשנות זו של חוק איסור הלבנת הון תוכל לסכל את ניסיונם
של עבריינים "להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב"
(על פי הביטוי שנטבע ב-ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5)
397, 405 (2005) (להלן: עניין שם טוב). למותר לציין שאין בכל
האמור לעיל כדי לגרוע מחובתה של הפרקליטות לשקול שמא מקרה של חשוד ספציפי, שלכאורה
ביצע פעולה שיש בה משום הלבנת הון, נכנס בגדר חריג כלשהו, שאיננו מצדיק את הפעלת חוקאיסור הלבנת הון וכל העיצומים הנלווים לו – לגביו, או שאין זה ראוי לפעול מטעם אחר
כלשהו במסלול זה ביחס אליו. יחד עם זאת המקרה שלפנינו ודאי איננו נמנה עם חריגים
אלה.
במקרה דנן, המערער ביצע פעולות המהוות "הלבנת
הון", כאמור בחוק, במשך תקופה ארוכה. המערער הפיק ממון רב כתוצאה מביצוע
עבירות מקור חמורות, אשר חזרו על עצמן שוב ושוב בצורה מחושבת ומתוכננת היטב.
המערער העביר ממון זה, למצער בחלקו, לחשבונות שנוהלו על שם אדם אחר, על מנת להסוות
את מקור הכספים ואת זהות בעל הזכויות בהם. חוק איסור הלבנת הון הוא לפיכך כלי יעיל
וראוי להתמודד גם עם פעולותיו אלו של המערער.
31.
לא ניתן
לקבל אף את טענתו של המערער כי הוא לא ביקש להסתיר את תקבולי המכירה מכל גורם
שהוא, פרט לאשתו דהיום, חברתו-דאז (או כפי שהעיד בחקירתו: "באותה תקופה רק יצאתי עם אשתי, לא רציתי להראות לה את הפעילויות שלי,
נכוותי עם בחורה אחת" (עמ' 106 לפרוטוקול)). כן
יש לדחות אף את טענת המערער כי רישום התקבולים על-שם אחיו מעיד כי הוא פעל בחוסר
תחכום וכלל לא רצה "להלבין" את תקבוליו. אין צורך להידרש כאן באופן ממצה
ומחייב לשאלה האם הסתרת תקבולים שמקורם בעבירות-מקור מאנשים קרובים (לרבות בני
משפחה), להבדיל מרשויות המדינה, או כל גורם אחר, מהווה עבירה של הלבנת הון, לפי סעיף
3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ואם ראוי לה למדינה להעמיד מסתיר שכזה – לדין באישום
של עבירה על חוק זה. במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את טענתו האמורה
של המערער, על שני ראשיה. העובדה שהמערער נמנע מלדווח על אותן הכנסות שבחשבונות
אחיו – לרשויות המס, כמו גם אי-העדת האח הביאו את בית המשפט המחוזי הנכבד למסקנה,
על רקע מכלול הראיות והממצאים, כי המערער ביקש להסתיר את הכנסותיו מעיני כל, ולא
רק מחברתו. בקביעה עובדתית זו אין להתערב.
ודוק: אכן רצונו של אדם להעלים את הכנסותיו מעיני רשויות המס
איננה מהווה, כשלעצמה, עבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק (ראו: התוספת
הראשונה לחוק; עיינו: יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון להלכה
ולמעשה (2006) 30-28 (להלן: גרוסמן ובלקין)), שהרי המחוקק הניח כי בשלב זה די בדיני המס ככאלה על מנת
לטפל בסוג התנהגות זה. ברם כאשר אדם מבצע ביודעין פעולות ברכוש, שהושג בעבירות
מקור (להבדיל מעבירות מס), מתוך מטרה להסוות את מקורו, או את זהות בעלי הזכויות
ברכוש, הרי שמתמלאים כל יסודות העבירה של הלבנת הון, כאמור בסעיף 3(א)(1) לחוקאיסור הלבנת הון. התביעה תוכל איפוא, כאמור, לעשות שימוש זהיר בשיקול דעתה,
ולהחליט במקרה המתאים האם ראוי להעמיד אדם שכזה לדין אף בעבירה זו. במקרה דנן,
הוכח כי סכום מצטבר של 1,637,000 ש"ח, שנתקבל כתוצאה מביצוע עבירות המקור
ב-42 מקרים, הוסווה בחשבונות על-שם יוסי כהן, בין השאר תוך העלמתו לצרכים שונים
מצדדים שלישיים (לרבות הרשויות), וככל הנראה – אף מנושיו של המערער. במקרה דנן, לא
נפל איפוא פסול בהעמדתו לדין של המערער אף בעבירות של הלבנת הון, וכן לא בהרשעתו
באותן עבירות.
32.
נפנה
עתה להשגת המערער על כך שהורשע ב-42 עבירות של הלבנת הון בקשר עם
האמור באישומים 72-1 (לגבי אותם מקרים שבהם הוכח כי התקבולים הופקדו בחשבונות
שנוהלו על-שם יוסי כהן), במקום בעבירה אחת, כעולה לכאורה
מניסוח הדברים בכתב האישום. כאמור, בהקשרים קרובים אחרים – המדינה סברה כי ראוי
היה להגיש כתב אישום המחזיק 72 אישומים נפרדים, בקשר עם 72 מעשי הרמייה הנטענים,
ולא אישום אחד, מרובה פריטים. לפיכך היא ביקשה בפרק הרלבנטי שבכתב האישום להרשיע
את המערער בעבירות זיוף, שימוש במסמך מזויף, וקבלת דבר במרמה (בציון התוספת:
"[72 עבירות]", התחזות כאדם אחר (בציון התוספת: "[26
עבירות]"). בהמשך הדברים ביקשה המאשימה מאידך להרשיע את המערער גם בעבירה של
"הלבנת הון – עבירה לפי סע' 3(א) לחוק איסור הלבנת הון" – זו הפעם, בלא
ציון של מספר עבירות נפרדות. מכאן באה טענת המערער, כי משלא ביקשה המדינה להרשיעו
במספר עבירות נפרדות של הלבנת הון, הרי שלא הייתה אפשרות להרשיעו, אלא בעבירה
יחידה בלבד.
מבחינה פורמלית יש אכן תימוכין מסוימים לטענת המערער, שגורס
שמכלל הן (ציון מספר העבירות שבאותו פרק לכתב האישום לגבי העניינים
האחרים), אתה שומע לאו לגבי העבירה של הלבנת הון
(שנזכרת יחידה באותו פרק בכתב האישום). לפיכך אין חולק כי מוטב שהתביעה תקפיד
בניסוחיה להבא, וככל שברצונה להביא להרשעתו של הנאשם במספר עבירות נפרדות, תציין
זאת מפורשות גם בפרק הוראות החיקוק שלפיהן מואשם הנאשם, לגבי כל הוראת חיקוק
בנפרד, ולא רק בפרק עובדות האישומים. אולם אין באמור כדי לקעקע את קביעת בית המשפט
המחוזי הנכבד שראה להרשיע את המערער ב-42 עבירות נפרדות של הלבנת הון. נבהיר וננמק
מסקנתנו להלן:
ראשית יוער, כי ממילא הדיון בשאלת הרשעתו של המערער בעבירות רבות,
או בעבירה אחת נראה בפועל כאן כחסר נפקות מעשית (להבדיל ממצבים כמו אלה שנידונו ב-דנ"פ
4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א (3), 160 (1998); (להלן: עניין
משולם)). בפרט כך, כאשר הרשעתו של המערער
ב-42 עבירות נפרדות של הלבנת הון בסכומים המצטברים כדי 1.637 מיליון ש"ח, לא
הביאה להחמרה בעונשו של המערער (ודאי לא מעבר לעונש המקסימלי בגין ביצוע עבירה
יחידה), לעומת מצב שבו הוא היה מורשע בעבירה אחת בלבד של הלבנת הון בסכום הכולל
האמור. השוו: דעת הרוב ב-דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5)
625 (2005) וכן עיינו בחוות דעתי בפסק הדין המשלים ב-ע"פ 3314/06 יובל
אייזנקוט נ' מדינת ישראל ( ,
29.7.2010). ברם בכל מקרה, עניינית – טענות המערער בהקשר זה אינן
מבוססות, לא מבחינה דיונית ולא מבחינה מהותית. עתה נפרש הדברים.
מבחינה
דיונית – כיצד? אמנם
בפרק "הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם" שבכתב האישום אכן לא נאמר באופן
מפורש, או ברור דיו, כי המדינה עומדת על הרשעתו של המערער בעבירה של הלבנת הון
כמספר הפעמים שבהם הוא הפקיד את תקבוליו בחשבונותיו של אחיו ואולם הדבר בהחלט
השתמע מהאמור בחלק העובדתי שבפרק זה שבכתב האישום. הדברים עולים כבר מן האמור בפרק
"העובדות" באישומים מס' 72-1, שם צוין באופן כללי כי: "הנאשם מואשם
בביצוע מעשי העבירה השונים ביחס לכל אחד מכלי הרכב והקונים המצוינים בטבלה (שצורפה
כנספח לכתב האישום – ח"מ), על פי עובדות כתב
האישום והטבלה, ויש לראות בכל שורה בטבלה כבבחינת
אישום נפרד לכל דבר ועניין" (ההדגשה שלי – ח"מ). זאת ועוד – הדיון בתיק כולו התנהל על יסוד ההנחה כי זו
כוונתה ובקשתה של המאשימה. לפיכך במהלך הצגתה של פרשת הראיות מטעם המדינה, היא
הציגה את קורותיו של כל כלי רכב ושל כל תקבול ממכירתו – בנפרד. זאת ועוד –
בסיכומיה בבית המשפט המחוזי עתרה המדינה מפורשות להרשעתו של המערער "ב-42
עבירות לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון" (עמ' 105 לסיכומים) במסגרת
אישומים 72-1 הנ"ל. והנה, המערער, בסיכומיו המפורטים עד למאד, אותם הגיש
בתגובה, הוא לא העלה ולו בדל טענה כנגד דרישה זו של המדינה.
מבחינה מהותית – כיצד? שהרי
אין טענה של המערער כי המדינה היתה מנועה מלדרוש את הרשעתו של המערער ב-42 עבירות
נפרדות של הלבנת הון, בקשר עם כל אחת מן הפעמים שבהן הפקיד את התקבולים ממעשי
הרמייה שלו בחשבונות של אחיו – להבדיל מעבירה אחת, רבת פריטים (ראו: עניין
משולם; ע"פ 2103/07 הורוביץ
נ' מדינת ישראל, בפיסקה 145 ( ,
31.12.2008)). הטעם לכך נעוץ בכך שבנסיבות המקרה שלפנינו, שבהן שיטת הפעולה של
המערער היתה עקבית ודומה – ההפרדה ל-42 הרשעות בעבירה של הלבנת הון איננה בלתי
סבירה והיא "טכנית" באופיה ובאה רק להדגיש את היקף האירועים הנפרדים, מה
שהוא בהחלט אפשרי (אם כי ראוי היה כאמור, מנקודת הראות של סדר הדין הפלילי, לנקוט
בדרך זו מלכתחילה ולציין הדבר במפורש גם בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום).
בנסיבות מיוחדות אלה – אין פסול בהרשעת המערער בעבירות
נפרדות של הלבנת הון, כפי שעשה בית המשפט המחוזי הנכבד. עם זאת אדגיש כאן שוב כי
אין באמור לעיל כדי לגרוע מחובת התביעה לוודא בעתיד כי ההחלטה האם להגיש כתב אישום
תוך פיצול האישומים, או תוך ריכוזם לאישום בביצוע עבירה רבת-פריטים – ייעשה באופן
זהיר, ברור ומושכל, ובנוסף לכך – כי עמדת המדינה בסוגיה, כפי שהיא מוצגת הן בכתב
האישום (על כל חלקיו) והן במהלך הדיון בתיק – ראוי שתהיה עקבית וברורה.
33.
באשר
להשגת המערער כנגד הרשעתו בעבירה של הלבנת הון נוספת, בקשר עם רכישת הדירה מתוך
הכספים שבחשבונות אחיו: אף דינה של השגה זו להידחות.
המערער קיבל כספים מאזרחים תמימים, כתוצאה מביצוע עבירות,
המנויות בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון. התקבולים מהווים "רכוש
אסור", כאמור בסעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון (בפיסקה 34 שלהלן נידרש
לשאלה האם כך הוא באשר לתקבולים במלואם, או רק "לרווחיו" של המערער
כתוצאה ממעשי הרמייה שלו). כפי שהובהר כבר לעיל, סכום מצטבר של 1,637,000 ש"ח
מתוך התקבולים האמורים הופקד, מתוך מטרה להסוות, למצער, את זהות בעליו, בחשבונותיו
של אחי המערער. מטעם זה הורשע המערער בעבירה של הלבנת הון, כאמור בסעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, בקשר עם אישומים מס' 72-1. עתה אנו ניפנים לאישום מס' 73.
המערער, כך נקבע, הוא שרכש את הדירה, ולא אחיו. מימונה רכישתה בוצע, כך נמצא,
באופן כמעט בלעדי מן הכספים שבחשבונות הרשומים על-שם אחי המערער, ושאינם אלא חשבונותיו
של המערער עצמו. הכספים שבחשבונות האמורים מהווים "רכוש אסור" לעניין סעיפים
3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון. משהמערער צבר די ממון בחשבונות הבנק, ורכש דירה,
שאותה רשם על-שם אחיו, הרי שהמערער עשה צעד נוסף ונפרד במסלול הלבנת ההון, של
הסוואת מקור הרכוש ובעליו. בדין קבע איפוא בית המשפט המחוזי כי פעולה זו אף היא
מהווה הלבנת הון, כטענת המדינה. העובדה שהמערער שב והשתמש באותו רכוש עצמו לביצוע
עבירות נפרדות של הלבנת הון איננה מונעת את האפשרות להרשיעו בכל העבירות: ככל
שהדברים קשורים למישור הכרעת הדין (להבדיל מגזר הדין), הרי שכל פעולה נוספת ברכוש
האסור יכולה להוות כעיקרון עבירה נוספת של הלבנת הון, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף
3(א) לחוק איסור הלבנת הון (ולא נדון פה בהוראת סעיף 4 לחוק, שאף בהפרתה הואשם
המערער, שכן בית המשפט לא נזקק לה בהרשעתו).
הערעור על החלטת החילוט
34.
סעיף
21(א) לחוק איסור הלבנת הון מורה כדלקמן:
21. חילוט רכוש בהליך פלילי
(א) הורשע אדם
בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים
מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש
שהוא –
(1) רכוש
שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה
מביצוע העבירה, או שיועד לכך.
נידרש ראשית לשאלה מהו אותו "רכוש שהושג, במישרין או
בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה", שהוא הסכום שיש לחלטו: האם
1,637,000 ש"ח, כפי שנקבע בהכרעת הדין ובהחלטת החילוט (כמלוא תקבולי המערער
ממכירת 42 כלי הרכב, אשר הוכח כי הופקדו בחשבונות שנוהלו על-שם יוסי כהן), או שמא
רק "רווחיו" של המערער ממכירת כלי הרכב, כטענתו של זה.
35.
לטעמי,
צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו בעניין זה. ניסיונו של המערער לאתר כאן
ו"לחלץ" את המחיר שהיו רוכשי הרכבים נאותים לשלם אילו ידעו את האמת
לאמיתה אודות הרכב המוצג להם – ולהפחיתו ממחיר המכירה בפועל, הוא עקר. כך אף
ניסיונו של המערער לאתר את רכיב "הרווח" במכירה, בניכוי הוצאותיו
השונות. המערער הרי זייף, התחזה ורימה את אלה שנזכרו בכתב האישום באותן עבירות
שהורשע בהן – כדי להוציא לפועל את תוכניתו העבריינית. משביצע המערער את העבירות
שביצע, עבירות המנויות כולן בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, הרי שכפי שקבע
בית המשפט המחוזי, התקבולים כולם הם של "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין,
כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון).
פרשנות אחרת תחטא לתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, תחייב את התביעה ואת בתי המשפט
להידרש לחישובים ולהשערות סבוכים לגבי היקף הכנסותיו והוצאותיו של העבריין, אילו
רק היה נוהג כאדם ישר, ותעקר את כוחו של החוק לשמש ככלי אפקטיבי למלחמה בהלבנת הון
(עיינו: עניין שם טוב; ע"פ 8325/05 בלס
נ' מדינת ישראל ( ,
10.1.2007); גרוסמן ובלקין, 160-157).
36.
למעלה
מן הצורך אוסיף כי לא עלה בידי המערער לשכנע כי מי מקורבנותיו היה נאות לרכוש את
הרכב שרכש, במחיר נמוך יותר, אילו היה המערער מציג בפניו מצגי אמת. בית המשפט
המחוזי הרי קבע, כעניין שבעובדה, כי: "התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי
אלמלא שקריו של הנאשם, אודות היות הרכב בבעלות פרטית, שינוי הקילומטראז', אי היות
הרכב רכב חברה בעבר, אי ציון העובדה כי הוא סוחר - הקונים לא היו רוכשים ממנו את
הרכבים מלכתחילה!" (עמ' 163 להכרעת הדין). המערער משיג על צדקתה של קביעה זו,
ומפנה אגב כך לאמירה אחרת של בית המשפט המחוזי (שלא בהקשר לדיון באישום מס' 73),
שלפיה מן העדויות עולה כי קורבנותיו של המערער "לא היו קונים את הרכבים או
לחלופין לא היו משלמים את המחיר ששילמו" (שם בעמ' 154). ברם
המערער איננו מצביע באופן קונקרטי על קונה כלשהו, שהיה נאות לשלם מחיר מופחת עבור
הרכב שרכש, אלמלא מצגי השווא. אף הדעת נותנת כי אדם הנענה להצעה בעיתון לרכוש רכב
"ראשונה מפרטי, כחדשה", והיה מגלה כי למעשה מדובר ברכב שהיה במספר
בעלויות (לרבות של חברה בעלת צי רכב), עבר עשרות ומאות אלפי ק"מ יותר משהצהיר
המוכר, והמוכר הוא למעשה סוחר רכב – הרי שהוא לא היה רוכש את הרכב, ולו במחיר
מופחת.
37.
נמצא
איפוא כי "הרכוש האסור" שבו ביצע המערער פעולות (הווה אומר – קבלת
התקבולים שהגיעו עקב ביצוע עבירות המקור), שוויו הוא: 1,637,000 ש"ח. סכום
זה, כך מצא בית המשפט המחוזי הנכבד, ניתן לחלטו חילוט פלילי, כאמור בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון. יודגש, כי החילוט איננו חייב להיות של הרכוש האסור עצמו, אלא
יכול להיות אף "בשווי של רכוש שהוא ... רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין ...
כתוצאה מביצוע העבירה" (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון). בית המשפט
הורה, כאמור, כי החילוט ייעשה בדרך של חילוט הדירה, שהוכח כי היא שייכת למערער
(ואף רכישתה מומנה בעיקרה מתוך הרכוש האסור). ודוק: חילוט הדירה איננו המטרה, כי
אם הכלי לחילוט רכוש בשווי הרכוש האסור. מטעם זה קבע בית המשפט
המחוזי הנכבד שאם התמורה ממכירת הדירה תעלה על שווי הסכום האסור, יושב ההפרש
למערער, ואם התמורה תפחת מן הסכום האמור – יושלם חילוט מן הכספים המוחזקים בנאמנות
בידי באי-כוח המערער. דרך פעולה זו, שבחר בה בית המשפט המחוזי הנכבד, היא איפוא
ראויה.
38.
טרונייתו
הנותרת של המערער היא כי ההחלטה להורות על חילוט הדירה נתקבלה בלא שבית המשפט
המחוזי בחן האם ייוותרו למערער ולמשפחתו אמצעי מחייה סבירים. אף טענה זו נעדרת
תשתית.
39.
סעיף 23
לחוק איסור הלבנת הון קובע, כי על חילוט רכוש יחולו הוראות סעיפים
36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים, וביניהם סעיף 36ג(ב) לפקודה, הקובע כדלקמן:
|
"בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי
סעיפים 36א ו-36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו
אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר."
משמעות הוראה זו היא כי יתקיימו מצבים, בהם נעדיף לסגת
מהרציונאל שמאחורי מדיניות ההרתעה כנגד הפעילות העבריינית – לטובת ערכים אחרים,
כבדי משקל אף הם. כזה הוא גם סעיף 36ג(ב) לפקודה הנ"ל, אשר בא למנוע מצבים
בהם הנאשם, בעקבות חילוט רכושו, ישאר עם בני משפחתו ללא מקום מגורים סביר וללא
אמצעי מחיה סבירים. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר לנאשם יש בני משפחה שלא חטאו, אשר
תלויים ברכוש המיועד לחילוט; אלו עלולים למצוא עצמם ללא קורת גג ואולי בעקבות כך
אף להיגרר למעגל הפשיעה (ראו: ע"פ 4142/99 אלקדיים נ' מדינת ישראל, פ"ד
נג(5) 292 (1999); עיינו גם: גרוסמן ובלקין 138-137;
גיל בריצמן ושריג דמארי איסור הלבנת הון (2003), פרק 10, עמוד 3);
השוו – בתחום האזרחי – להוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, סעיף
40א לחוק
המקרקעין; סעיף 10א לחוק המטלטלין; סעיף 68 לפקודת פשיטת הרגל. ראו
גם: רע"א 8233/08 כובשי נ' עו"ד שוורץ ( , 10.10.2010); (להלן – עניין כובשי)).
40.
הנטל
להוכיח כי חילוט הרכוש לא ימנע מבעל הרכוש ובני משפחתו הגרים עמו אמצעי מחיה
סבירים ומקום מגורים סביר, מונח על כתפי התביעה (ע"פ
4209/99 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 587, 598 (2001) (להלן: עניין
ג'ברין); ע"פ
170/07 מטיס
נ' מדינת ישראל, בפיסקה 12 ( ,
19.11.2007) (להלן: עניין מטיס)). ברם נטל זה, כך נקבע,
הוא "נטל רדום" – עד שיעיר אותו בעל הרכוש מתרדמתו. עמד על כך בית משפט
זה בעניין
מטיס, כדלקמן:
"לשיטתי,
ברירת המחדל היא כי לנאשם שנגדו מבוקש החילוט, יש אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים
סביר, שאינם תלויים ברכוש שחילוטו עומד על הפרק. במיוחד כך, כאשר מדובר בסכומי כסף
גדולים שנמצאים בבנק (כמו במקרה שבפנינו) בהבדל ממשכורת שוטפת שנכנסת לבנק מדי
חודש בחודשו. נאשם החפץ לטעון כי מדובר בסכום שנועד למחייתו השוטפת צריך להעלות
טענה זו במפורש. בעקבות העלאת הטענה יביאו הצדדים ראיותיהם ובית המשפט יחליט כאשר
יחליט" (שם, בפיסקה 12).
הנטלים בעניין זה דומים איפוא, במידה
רבה, לנטלים הקבועים בהוכחת יסוד שלילי בעבירה, ובהוכחת עובדות המצויות בידיעתו
המיוחדת של הנאשם (ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק
רביעי, 2009) 1710-1706).
41.
בענייננו,
המערער לא העלה, במהלך הדיון בבקשת החילוט, כל טענה שלפיה חילוט הדירה יפגע באמצעי
המחייה של משפחתו. רק במסגרת הערעור העלה המערער טענה זו לראשונה, ולביסוסה הגיש
"צרופות", המלמדות בעיקר שאשתו זוכה להנחות של רשויות ומוסדות שונים
בגין מצבה הכלכלי. ברם אלה אינם יכולים לסייע לו כעת. נציין כי המדובר במסמכים,
אשר נראה כי כלל לא הוצגו בבית המשפט המחוזי, והן משום כך בבחינת ראיות חדשות
בערעור – שהמערער מנסה "להכניסן" לתיק בית המשפט, בלא שהגיש כל בקשה
מתאימה לצירופן, ובלא שהמדינה תוכל להתמודד עמן. אף אם היתה מוגשת בקשה כאמור, ספק
אם היה בסיס לקבלה, נוכח הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין זה (ראו: ע"פ 10163/08 פלוני
נ' מדינת ישראל, בפיסקה 7 ( ,
13.9.2010)). בהקשר זה יודגש עוד, כי אי-העלאת הטענה על-ידי המערער בבית המשפט
המחוזי ודאי איננה תוצאה של היסח הדעת, או ייצוג בלתי מספק, שכן באות-כוחו הקודמות
של המערער הגישו תגובה מפורטת ומנומקת כדבעי לבקשת החילוט, מלאת טענות כרימון, שרק
טענה אחת לא נזכרה בה, היא טענת אמצעי המחייה דהיום. ברי כי לא בכדי נעשה הדבר.
מכאן שאין אלא להניח כי המערער לא הרהיב עוז, בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, לטעון
לקשיים כלכליים, ולהעמיד לבחינה מדוקדקת של המדינה את כל הכנסותיו ומצבו הכלכלי.
42.
יצויין,
כי אף לגופם של דברים, ואף אם היינו מקבלים את המסמכים שניסה המערער להציג –
לכאורה לא היה בכך כדי לסייע לו, וזאת ניתן לקבוע אף בלא להשיב את הדיון לבית
המשפט המחוזי (ראו: עניין מטיס; השוו: ע"פ 1046/99 אלקדיים נ' מדינת ישראל ( , 30.3.1999)). מסמכים אלה יכולים היו אולי להעיד על כך
שמצבם הכספי של המערער ובני משפחתו איננו כעת מן המשופרים, אולם אין בהם כדי ללמד
כי אין להם אמצעי מחיה סבירים ומקום
מגורים סביר. הדירה,
שבית המשפט המחוזי הורה על חילוטה, איננה משמשת למגורי המערער
ומשפחתו, והם מתגוררים בדירה אחרת. מצבו של המערער שונה איפוא מן המצב שהיה,
לדוגמה, בעניין
שושני, שעליו ביקש המערער להסתמך (ע"פ
5450/00 שושני
נ' מדינת ישראל ( ,
21.2.2002)), שם הורה בית המשפט כי כל דירותיו של הנידון יחולטו – להוציא הדירה
המשמשת בפועל למגורי משפחתו. יתירה מכך, דמי השכירות מן הדירה מועברים – כפי
שהצהירו שוכרי הדירה – לידי יוסי כהן, במקרה זה – לחשבונו בארה"ב. נתון זה
אמנם לא מנע מבית המשפט המחוזי לקבוע כי הדירה שייכת למעשה למערער, אולם ברי כי
גריעת הדירה ממצבת נכסיו של המערער – איננה משפיעה על הכנסתו ועל אמצעי המחייה
השוטפים של משפחתו. ראוי לציין עוד, כי עצם העלאת הטענה העובדתית על-ידי המערער
(שעליה הוא עומד גם כיום) – כי הדירה כלל איננה שייכת לו, בד בבד עם טענה שלפיה
חילוט הדירה יפגע במקום המגורים ובאמצעי המחייה שלו ושל משפחתו – היא מוקשית,
והדברים ברורים (ראו: עניין ג'ברין, שם בעמ'
597).
43.
על כל
האמור לעיל יש להוסיף: בדונו בעבירות המס (אישום מס' 75) עמד בית המשפט המחוזי
הנכבד על ראיות התביעה בעניין הכנסותיו של המערער – הן מעבירות הזיוף והמרמה, הן
ככלל – בשנים 2004-1999. בית המשפט אמנם בחר להתמקד בהכנסות המערער מעבירות הזיוף
והמרמה, על מנת להיווכח כי ביצע את כל עבירות המס שיוחסו לו, אולם המערער לא הציג
כל ראייה נוגדת לאלו של המדינה ולא העלה כל טענה שתמנע את קבלת הראיות כמהימנות,
ולכן ניתן להידרש להן אף כאן. מראיות התביעה עולה כי המערער, שביקש להציג עצמו
בפני הרשויות כ"סוחר קטן", מכר למעשה בתקופה האמורה לא פחות מ-359
רכבים, דבר שלפי חישובי המדינה הניב לו הכנסות של כ-13.5 מיליון ש"ח, ו"רווח"
של כ- 3.6 מיליון ש"ח. בנוסף, הוכח כי בשנים האמורות המערער הפקיד בחשבונות
על-שם אחיו יוסי, סכום של קרוב ל-11 מיליון ש"ח, הכנסות ממכירת כלי רכב.
לעומת זאת, הוא הצהיר בפני רשויות המס על הכנסה נמוכה משמעותית, של כ-155 אלף
ש"ח בלבד – כאחוז וחצי ממה שנראה כהכנסותיו האמיתיות (!). מה נעשה ביתרת
הכספים, האם אלה אזלו, או שמא ממשיך המערער להסתירם – לא נדע. אולם ברי שבנסיבות
אלה, ומשבחר המערער שלא להעמיד למבחן בערכאה הדיונית את טענתו אודות קשייו
הכספיים, שרק הדירה המדוברת (שאיננה שלו, לטענתו) תציל אותו מהם – הרי שאין לקבל
טענה זו כיום.
44.
מן
המקובץ עולה כי לא נפל פסול בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא, להורות על חילוט רכושו של
המערער, בדרך שבה נעשה הדבר. עם זאת, אין המדובר בסוף פסוק. לגישתי ראוי לשקול
בגדר הערעור את האפשרות שבית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו, ויימנע מלהורות על
חילוט רכושו של המערער, ככל שהלה יקדים ויפצה את קורבנותיו. בעניין זה ארחיב מיד
להלן.
45.
כידוע,
החילוט אינו עונש במובנו הטהור, אף שהוא אמצעי בעל היבטים עונשיים (בש"פ
6817/07 מדינת
ישראל נ' סיטבון ( ,
31.10.2007); להלן: עניין סיטבון). תכליתו, כנדבך בהליך
הפלילי, היא כפולה:
התכלית
הראשונה היא תכלית הרתעתית – פגיעה בתמריץ
העיקרי שיש לעבריין בביצוע העבירה, ופגיעה בבסיס המימון של העבריינים (ראו: ע"פ
4496/04 מחג'נה
נ' מדינת ישראל ( ,
11.9.2005); עניין סיטבון, בפיסקה 34). כך מעניק
הליך החילוט למדינה יכולת מוגברת להילחם בעבירות של הלבנת הון, כשם שהליך החילוט
בגדרי פקודת הסמים המסוכנים (שחוק איסור הלבנת הון מפנה אליו) נועד להתמקד במקור
העוצמה הכלכלית ובבסיס המימון של עסקאות הסמים (ראו: ע"פ 7376/02 כהן נ'
מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 570 (2003); הצעת החוק לתיקון פקודת הסמים
המסוכנים (מס' 3), התשמ"ח-1988, הצ"ח 1893 בעמ' 245).
התכלית
השנייה, היא בעלת אופי קנייני יותר, והיא –
"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית,
פ"ד נב(2) 385, 410 (1998); עניין שם טוב, בעמ'
421; עניין
סיטבון, בפיסקה 34). חילוט רכושו של הנאשם
נובע מכך שלמעשה אין המדובר ברכושו, שכן זה הושג בעבירה, אלא ברכוש שהוא למעשה של
הציבור.
כאשר הליך החילוט צולח, העבריין ושכמותו – הורתעו, ובלעו של
העבריין מוצא מפיו – ואז הרכוש המחולט נותר ככלל בידי המדינה-המחלטת. יכולתו של
אדם לטעון כי הרכוש שחולט הוא למעשה רכושו שלו – מוגבל, בפרט כאשר המדובר בכספים
שנתפסו אצל העבריין (ראו: סעיף 36ד לפקודת הסמים המסוכנים; עניין סיטבון, בסעיפים 54-33). ברגיל, כך אף ראוי. תדיר, הכספים המחולטים
מקורם בעסקאות אפלות, דוגמת עסקאות סמים, סחר בנשים, סחר בלתי חוקי בנשק, או
עסקאות מפוקפקות אחרות, שחוק איסור הלבנת הון נועד, ראשית לכול, להילחם בהן. ברור
כי מי שהשליש כספים לידי העבריין בהקשרים אלה איננו אמור לשוב ולזכות באותם כספים
רק מחמת שעלה בידי המדינה לחלטם.
ברם בפרשה שלפנינו עסקינן במצב שונה, המצדיק, בהתקיים תנאים
נתונים הפניה לשיקול-דעת. העבירות שבוצעו, כפי שתוארו, מצויות במידה מסוימת
בפריפריה של חוק איסור הלבנת הון, ולא בליבה שלו (להבחנה מעין זו ולנפקותה בהקשר
למשפט האזרחי – עיינו והשוו לחוות דעתי בעניין כובשי; כן
ראו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 267 (1999)). הכספים
שנתפסו אצל המערער אינם של רוכשי סמים, רוכשי נשק בלתי חוקי, או משתמשים בשירותי
מין, אשר בעקרון אינם זכאים לבקש השבה, אלא של אזרחים תמימים, שרומו על-ידי
המערער, ושילמו סכום מופרז עבור רכב שאותו לא התכוונו לקנות. והנה אנו יודעים עתה
להיכן התגלגל כספם וכיצד הולבן הונם – של חלקם לפחות. נוכח האמור הכספים
מועדים להיות מחולטים עכשיו, ואולם אם כך ייעשה – הם לא צפויים להיות מוחזרים, אף
לא בחלקם, לרוכשים המרומים.
בנסיבות אלה, דומה כי במקום לעשות שימוש בכלי – הלגיטימי –
של חילוט רכושו של המערער, שלגביו נקבע כי הושג בדרך של עבירה על חוק איסור הלבנתהון (כלי שהוא יפה, ככלל, לסיטואציות "הרגילות" שבליבת החוק), ראוי כי
נפתח חלופה, בגדרה המערער יוכל לפצות את קורבנותיו. אם ייעשה כן, יהיה מקום לעשות
שימוש בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 21 (א) לחוק איסור הלבנת הון –
ולא לחלט רכושו של המערער. כוונתי היא לפיצוי של כל 72 הרוכשים התמימים, שברמייתם
הורשע המערער, ולא רק של 42 הקונים שהמדינה הצליחה לאתר את הנתיב המדויק שבו עבר
כספם, לחשבונו המוסווה של המערער. פיצוי זה, אם יינתן, ישיג תכליות דומות לאלו
שבבסיס הליך החילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון, שעליהן עמדנו לעיל – הן המטרה
ההרתעתית, הן המטרה הקניינית. אך באותה איבחה יביא פיצוי זה אף להטבת נזקם של אותם
פרטים מן הציבור שאנו יודעים כי נפגעו באופן ספציפי מידי המערער, והוא – קהל
הקונים המרומים. הדגש פה הוא איפוא על תפיסה של פיצוי הלקוח מתחום המשפט האזרחי,
וזאת בשונה מהכללים החלים לגבי חילוט.
46.
מכאן,
שאם תישמע דעתי בעניין זה, תינתן למערער האפשרות להפקיד בידי באי-כוחו את סכומי
הפיצוי לקורבנותיו, כדלקמן: הפיצוי יעמוד על סך התשלומים שהמדינה הגדירה בכתב
האישום ככאלו ששילמו 71 קורבנותיו של המערער ביתר,
כתוצאה ממעשי הרמייה שלו (כ-752 אלף ש"ח, סך
ההפרשים שבין הסכומים הנקובים בעמודה 11 לבין אלו שבעמודה 9 לטבלה שצורפה כנספח
לכתב האישום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין
ממועד המכירה לכל רוכש, ועד למועד הנקוב להלן). פיצוי דומה יינתן לרוכש הרכב הנזכר
בכתב האישום הנוסף, שצורף לתיק דנן והמערער הודה באמור בו, על יסוד הנתונים
הנזכרים בכתב האישום הנוסף. יובהר, כי פיצוי זה נראה כהולם בנסיבות המקרה, אף אם
הוא נופל מסכום החילוט (ובכך התמריץ למערער לבחור בדרך זו) ואף אם אין בו כדי
להחזיר את הקונים שנפגעו למצב המדויק שבו עמדו קודם שנפלו קורבן למעשי הרמייה (שכן
כפי שהובהר לעיל – אילו הדבר היה תלוי באותם קונים, קרוב לוודאי שהם היו נמנעים
בכלל מלרכוש את כלי הרכב מרובי הנסועה). הנה כי כן ככל שיפקיד המערער, את הסכום
האמור בידי באי-כוחו בתוך חודשיים ממועד מתן פסק דיננו זה, הרי שיהיה בכך
לסברתי משום נימוק מיוחד (במשמעות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון) – שלא להורות
על חילוט רכושו של המערער לטובת המדינה, כאמור בפסק הדין. יופקד הסכום האמור –
יפעלו באי-כוחו של המערער, בתיאום עם נציגי המשיבה, על מנת למסור הודעה על כך
לרוכשים השונים הנזכרים בכתב האישום (שפרטיהם בידי המשיבה), ואלו יוכלו לקבל את
הכספים המגיעים להם מתוך הפיקדון הנ"ל בתוך חודשיים מעת שיקבלו הודעה כאמור –
כל אחד לפי חלקו כאמור, כנגד קבלה. רוכשים שלא יאותרו, או שיסרבו לקבל את חלקם, או
שקיבלו כבר פיצוי בעבור המרמה – תועבר התמורה שהיתה מיועדת להם למדינה כחילוט. לא
יופקד הסכום עד למועד הנקוב, או שהמערער יודיע כי אין בכוונתו, או באפשרותו
להפקידו – הרי שההחלטה בעניין חילוט הסכום של 1,637,000 ש"ח מתוך רכושו של
המערער לטובת המדינה והדרך למימושה תהפוך לחלוטה.
המשיבה תמסור לבית המשפט הודעת עדכון לגבי עמידת המערער
באמור בפיסקה זו בתוך חודשיים ומחצה ובתוך חמישה חודשים מעת פרסום פסק הדין
(בהתאמה).
הערעור
על גזר הדין
47.
ברקע
הדברים נזכור כי יש מי שמקבץ לעצמו, חסכונות מתוך כספים שהרוויח בזיעת אפו במשך
תקופה ממושכת. אין ידו משגת לרכוש מכונית חדשה, והוא יוצא לרכוש לו רכב משומש אך
מעט. הוא איננו מעוניין ברכב עתיר נסועה, או מבעלות חברה, או מסוחר רכב, והוא נשמר
מאלו עד מאד. והנה מודעה קטנה צדה את עיניו – מודעה מאירת עיניים: "ראשונה,
מפרטי, במצב מעולה", בציון נסועה נמוכה. ועתה – המפגש עם המוכר. הרכב – נוצץ
ונאה, מד האוץ – מאשר את שהובטח, המוכר – בוטח ומשכנע. העסקה נרקמת ומושלמת. רק
בדיעבד, מתברר לרוכש כי המכונית החדשה שרכש איננה אלא גלגולו המודרני, בתחום הרכב,
של דוריאן גריי: כזו שהגיעה בפתאומיות לסוף דרכה והתברר שלא היתה אלא גרוטאה
חבוטה, ואולם תחבולות (ובכללן – שינוי מד האוץ) הן ששיוו לה חזות צעירה ומטעה.
ייתכן שהאמת תתגלה עת המדחס יחדל מלפעול (עדת התביעה מס' 1), או כאשר מד האוץ (עד
התביעה מס' 2), או הבלמים (עד התביעה מס' 7) הגיעו לסוף דרכם. לעתים לא יידע הרוכש
מדוע הרכב החדש-למדי שקנה מעביר את רוב ימיו במוסך, ואת מירב הכנסותיו הוא משקיע
רק בתיקון הרכב; במצב דברים זה רק הרשויות הן שיגלו לו לבסוף, לתדהמתו, כי הרכב
בעל הנסועה של 95,000
ק"מ שרכש מבעלים פרטיים הוא למעשה רכב שעבר בכבישי
הארץ, בשירותה של קק"ל, כ-315,000 ק"מ (עדת התביעה מס' 8). וכך הלאה
וכך הלאה.
48.
הנה כי
כן עבירות מן הסוג שביצע המערער, אכן גורמות לפגיעה קשה ברוכשים התמימים וביציבות
חיי המסחר. רכישת רכב היא, תדיר, העסקה השנייה בהיקפה הכספי (לאחר רכישת דירה)
שעושה אדם מן היישוב. מעשי הרמייה, עתירי ההיקף, של המערער מעצימים עד למאד את
החשש המובנה, הקיים גם כך, הכרוך בעסקאות אלה. דומה שיש רק מעטים מבין אלה שיעיינו
בפסק דין זה, ואשר רכשו רכב בנסיבות הדומות לאלו שתוארו לעיל, שלא יהרהרו, בתום
הקריאה, האם חרף כל כללי הזהירות שנקטו – בדיקת רשיון הרכב, בדיקה במכון רכב, ועוד
– שמא הם רומו למעשה בידי המוכר, והאם הרכב שקנו מ"יד ראשונה, פרטי,
כחדש" איננו אלא רכב עתיר-נסועה, בעל עבר בצי-רכב ובעל תוחלת חיים קצרה
במיוחד, שנרכש ממי שביצע כלפיהם מגוון של מעשי רמייה.
49.
אף אילו
היה המערער מבצע עבירה אחת של זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה – כפי
שהודה שעשה בקשר עם הנטען בכתב האישום הנוסף – די היה בכך כדי להצדיק את השמתו
מאחורי סורג ובריח. במקרה דנן, ריבוי עבירות מסוג זה, מצדיק השתה של עונש מאסר
משמעותי (השוו: רע"פ 9880/05 דוויק נ' מדינת ישראל ( , 10.7.2006)). לפיכך בפרשה שלפנינו, כאשר המערער פעל
"סדרתית", אין מנוס מהושבתו בכלא לשנים ארוכות. מכלל קל וחומר כך הוא
הדבר, כאשר לעבירות הזיוף, המרמה, וההתחזות – מצטרפות עבירות המס המרובות, ועבירות
הלבנת ההון, שבגדרן עשה המערער על מנת להסתיר את הכנסותיו, ואחר-כך אף פעל כדי
להרחיק עצמו מהן עוד יותר ברוכשו בכזב דירה על-שם אחר. מכאן, שהעונש שהושת על
המערער איננו חמור יתר על המידה. נסיבותיו האישיות של המערער, שבית המשפט המחוזי
עמד עליהן והתחשב בהן, ובפרט מצבו הנפשי של המערער, שנראה כי בעיקרו הוא פועל יוצא
מלכידת המערער בידי רשויות החוק – אין בהם כדי להצדיק הקלה בעונש שנגזר עליו, מעבר
לשיקולים-לקולא אותם מנה בית המשפט הנכבד קמא ואשר באו כבר לידי ביטוי במסגרת גזר
הדין.
מכאן, שאף דין הערעור על גזר הדין – להידחות.
סוף דבר
50.
נוכח כל
האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל נדבכיו, בכפוף למתן האפשרות למערער
לפצות את קורבנותיו חלף חילוט רכושו, כאמור בפיסקה 46 לעיל.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, כ"ז חשוון התשע"א
(4.11.2010).